כריכת מזונות הילדים לתביעת גירושין לאור הפסיקה; החלטת סמכות בדן יחיד – 1503670-3 – ביה"ד הגדול

ב"ה

תיק 1503670/3

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים
לפני כבוד הדיינים:

הרב דוד יוסף – נשיא, הרב שלמה שפירא, הרב מימון נהרי

המערער: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד גיל שחף)
נגד
המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד איתן שלו סולקין)
הנדון: כריכת מזונות הילדים לתביעת גירושין לאור הפסיקה; החלטת סמכות בדן יחיד

פסק דין

א. לפנינו ערעור על החלטת אב בית הדין בבית הדין הרבני האזורי באר שבע
מי"ג בתשרי התשפ"ה (15.10.24) שבה קבע בית הדין כי הסמכות לדון
בשאלת מזונות הילדים שנכרכה לתביעת הגירושין מוקנית לו.
בנימוקיו הלך בית הדין האזורי בדרך קצרה והסתפק בהפניה להחלטתו של
מותב אחר בבית הדין הרבני האזורי באר שבע בתיק 1389494/4 שבה נקבעה
סמכותו בנסיבות דומות ולפסק דין בית הדין הגדול בתיק 1459286/1 שבו
נדחתה בקשת רשות ערעור על אותה החלטה.
נציין כי באותו מקרה נדחתה כאמור בקשת רשות הערעור, שלא כבנדון דידן
שבו ניתנה הרשות, אך זאת לא בשל הבדל מהותי בין המקרים אלא משום
שבאותו מקרה הוגשה הבקשה גם לאחר המועד ובית הדין הגדול בהחלטתו
(שנתן אחד החתומים מטה) הבהיר כי מאחר שלגופה של בקשה מן הדין לדחותה
ובנוסף לכך הרי שהוגשה באיחור – אין להיעתר לה, ולעומת זאת בענייננו –
מאחר שהבקשה הוגשה במועד קבע בית הדין, תוך שהוא מבהיר כי קביעתו
היא נוכח המדיניות השיפוטית של היעתרות לבקשות רשות ערעור שעניינן הוא
בשאלת הסמכות כדי לאפשר הכרעה סופית בשאלה זו בשלביו המוקדמים
יחסית של ההליך, כי למרות סיכוייו הנמוכים של הערעור, תינתן הרשות בכפוף
להפקדתה של ערובה להוצאות המשפט (שאכן הופקדה).
מכל מקום משביאר בית הדין האזורי כי החלטתו נסמכת על ההחלטות
הנ"ל של בית הדין הרבני האזורי באר שבע ושל בית דיננו, ומכאן שנימוקיו הם
הנימוקים שבאותן החלטות מן הדין כי נביא את עיקרי האמור בהן והנוגע
לענייננו.

מדינת ישראל
בתי הדין הרבניים

2

ב. בהחלטה של בית הדין הרבני האזורי באר שבע בתיק 1389494/4 נדונה
בקשה למחיקת תביעת המזונות על הסף מפאת חוסר סמכות עניינית. וכך
נאמר שם באשר לטענת חוסר הסמכות:
עיקר הסתמכותו היא על הלכת שרגאי ועל בע"מ 7628/17.
בנוסף, טען שאין להסתמך על פסק הדין של בית הדין הגדול
בתיק 1250217/3, שכן הוא סותר את תכלית החלטת בית
המשפט העליון. עוד ציין שניתן צו על תנאי בתיקים נוספים –
בג"ץ 5988/21, בג"ץ 7880/21, ובג"ץ 5652/22, וכבר הגיש
בקשה למתן צו ביניים באחד מתיקים אלו […]
בתגובה מיום 17.10.2023 ציין בא כוח האשה שמעבר לסוגיה
המשפטית עצמה, לא הועלתה כל טענה נגד כנות תביעת
הגירושין או הכריכה. הוא ציין פסק דין בג"ץ 6229/10 ובג"ץ
5933/14 – בהם נקבע שמזונות קטינים הוא עניין הנתון
לכריכה. עוד ציין לפסק דין בית הדין הגדול בתיק הנ"ל מיום
10.10.2021, את פסק הדין של [ה]הרכב החתום מטה בתיק
1399450/1 מיום ה' בטבת תשפ"ג (29.12.2022) ומיום ד'
בסיוון תשפ"ג (24.5.2023) [בתיק] 1389494 […] שטעות
רווחת היא הדעה שהלכת שרגאי שוללת כריכת מזונות קטינים,
ואדרבה, מוכח מתוך הלכת שרגאי עצמה שאף מזונות קבועים
ניתנים לכריכה בקונסטרוקציה של השבת הוצאות […]
בית הדין הכריע במחלוקת זו בקצרה באומרו (ההדגשה אינה במקור):
דעתנו בנושא כבר מבוארת היטב בפסק דין מאת [ה]הרכב
[ה]חתום מטה אותם ציין בא כוח האשה. אין צורך לכפול את
הדברים, עיין שם וקחנו משם. נצטט בקיצור רק את סיכום
הדברים בתיק 1399450/1 הנ"ל:
[…] אין בהלכת שרגאי כל שלילה לסמכות בית הדין
לדון אף במזונות קבועים של הילדים בקונסטרוקציה
של השבת הוצאות עתידיות, ושכן מוכח מהמהלך
המשפטי בהלכת שרגאי עצמו ובפסקי הדין של בית
המשפט העליון במשך יובל שנים מאז הלכת שרגאי. כל
מה שהתחדש בהלכת שרגאי זו מסלול נוסף של
תביעה של הילד, כאשר באותה עת צרכיו אינם מסופקים
כפי הצורך.
נפנה את תשומת לב באי כוח הצדדים המלומדים לפסק דין
נוסף של בית הדין הגדול בתיק 1405056/2 מיום כ"ח בתמוז
תשפ"ג (17.7.2023) בו נדחה ערעור נגד קביעת סמכות […]
אנו חוזרים על עמדתנו, בהסתמך גם על קביעת בית הדין

מדינת ישראל
בתי הדין הרבניים

3

הגדול, שבית הדין מוסמך לדון במזונות הקטינות שנכרכו
בתביעת הגירושין […]
על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור שנדחתה כאמור בפסק הדין
בתיק 1459286/1 שבו נאמר (גם כאן אין ההדגשות במקור):
עניינה של הבקשה הוא בהחלטת בית הדין הרבני האזורי
בבאר שבע שבה נקבעה סמכותו העניינית לדון בתביעת
מזונות הילדים שנכרכה לתביעת הגירושין.
המבקש מבקש לערער על החלטה זו כשהוא נסמך על הלכת
שרגאי – משל לא באו לעולם פסיקות רבות של בתי המשפט
ובכללן של בית המשפט העליון וכן של בתי הדין ובכללן של
בית דין זה שביארו כי הלכת שרגאי אינה מונעת מבית הדין
לדון בתביעת האם להשבת הוצאות המזונות, וכפי שנקבע
בהחלטות רבות ההבדל בין תביעה זו העשויה להיכרך
ולהימצא בסמכותו של בית הדין לבין תביעת מזונות שעל פי
הלכת שרגאי אינה יכולה להיכרך אינו מצוי במינוח 'מזונות'
או 'השבת הוצאות' או בהבדל שבין הוצאות עבר למזונות
עתיד אלא בשאלה אם בעת ההכרעה בתביעה נתן בית הדין
את המשקל הראוי לצורכי הקטינים ומשכך אף שסמכותו היא
במישור שבין ההורים, מישור ה'השבה', לא ידון בית המשפט
בשאלת המזונות עצמה שמתייתרת עם הסדרת השבת
המזונות לידי האם כשהיא זנה את הקטינים בפועל, או שמא
לא עשה כך בית הדין – וכפי החשש שהובע בהלכת שרגאי
(ושזה עידן ועידנים שהוכח ונודע לכול כי אין בו ממש, על דרך כלל, שכן
בתי הדין ערים היטב לצורכי הקטינים, ופרט לחריגים נדירים, מוודאים
כראוי כי ייענו. ולא בכדי הוא כי במקרה זה כמו ברבים אחרים דווקא האב
הוא שמתנגד לסמכות בית הדין – איש אינו סבור כי מדובר בהתנגדות
ש'לשם שמים' גרידא…)
אכן המערער מבקש להסתמך גם על פסיקתו של השופט
מזוז, שגישתו בנוגע להלכת שרגאי – שונה הייתה.
אלא שגם בעניין זה מתעלם הוא – לרבות באמירתו כי דעת
השופט מזוז הייתה דעת רוב – מדברים שהובהרו הן
בהחלטות שונות של בית דיננו הן בדברי בית הדין קמא
שנסמך על דברינו, ואף בהחלטות רבות במקרים אחרים, כי
דעת השופט מזוז בבע"מ 7628/17 אינה, בכל הכבוד, דעת
רוב, שכן אומנם בתוצאה הסופית באותו הליך הייתה דעת רוב
שהשופט מזוז היה חלק ממנה, אך בהנמקתו הרלוונטית
לענייננו היה מדובר בדעתו שלו בלבד, בלי שמי מחבריו
יצטרף אליה בהכרח ולא כל שכן בפירוש; לא זו אף זו שמטעם
זה עצמו, שהתוצאה שבאותו מקרה לא הייתה תלויה בהכרח
בפרשנותו של השופט מזוז, עולה כי דבריו הרלוונטיים

מדינת ישראל
בתי הדין הרבניים

4

לענייננו היו בבחינת אוביטר; ומה גם שפרשנותו של השופט
מזוז הייתה סטייה ברורה מהלכות קודמות שקבע בג"ץ ואף
משכך, מאחר שלא נעשתה בדרך המקובלת לעניין שינוי
הלכות שקבע בג"ץ בעבר, היינו לא בהרכב מורחב ולא תוך
בחינת אותן הלכות והתייחסות אליהן, מתחזקת ראיית
הדברים כאמירת אגב ולא כהלכה חדשה שנקבעה תוך שינוי
ההלכות הקודמות; וכל זאת בנוסף להיותו של הליך בע"מ –
בנוגד להליך בג"ץ – הליך שאין בית הדין הרבני מחויב
להלכות משפטיות שהן תוצאותיו […]
ג. משציין בית הדין קמא בנדון שלפנינו להחלטות אלה, ומכאן כאמור כי
נימוקיהן הם נימוקיו, הרי שעל המערער להראות מה בנימוקים אלה אינו נכון,
לדעתו, או אינו רלוונטי לנדון שלפנינו.
ברם אין נימוקי הערעור שלפנינו עומדים, וספק אם מנסים הם לעמוד,
בדרישה זו. ולהלן נבאר.
ד. המערער טוען:
א. בבר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי […] נקבע כי לבית הדין
הרבני הנכבד אין סמכות לדון במזונות קטינים.
ב. עם השנים ניתנו פסקי דין כאלה ואחרים אשר מחלישים את
"כוחה" של אותה הלכה.
ג. דא עקא, השיח המשפטי ו/או הספקות […] הסתיימו בבג"ץ
5769/19 […] שם שלושה שופטי בג"ץ קבעו כדלקמן:
חזקה על בית הדין האזורי כי ייתן דעתו להלכת שרגאי
לפיה לא ניתן לכרוך את שאלת מזונות ילדי בני הזוג
בתביעת גירושין […] אלא במסגרת 'שיפוט על פי הסכמה'
[…]
ד. הבעל יטען כי לא מוכר בג"ץ מאוחר יותר הקובע אחרת.
בהמשך מאשים הוא את המשיבה כי התעלמה בכתבי טענותיה מפסיקת
בג"ץ ומוסיף, כביכול כטענה נוספת ("זאת ועוד"), לטעון כי מצידו לא הייתה
הסכמה לסמכות בית הדין, אף שאין מדובר בטענה נוספת אלא בטענה
משלימה, שהרי כדי לשלול את הסמכות נדרשים שני תנאים מצטברים, ולא
חילופיים: 1. פסיקה שלפיה אי אפשר לכרוך תביעת מזונות; 2. העדר הסכמה
לסמכות שלו – הייתה מקימה את הסמכות מכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין
רבניים, ומייתרת את הצורך בכריכה ובקניית סמכות מכוחה.
ברם האמירה כי בבג"ץ 5769/19 הוכרע "בשיח המשפטי" הנוגע לענייננו
היא מן האמירות היותר מופרכות שפגש בית דיננו בעוסקו בסוגיות אלה – ויש

מדינת ישראל
בתי הדין הרבניים

5

בין החתומים מטה מי שעסקו בהן רבות – וזאת משני טעמים (וכפי שיתבאר
להלן). משכך – לא זו בלבד שדינו של ערעור זה להידחות, אלא שאפשר לקבוע
באורח ברור וחד־משמעי כי מדובר בערעור סרק מובהק.
ה. ראשית: בהחלטתו של בית הדין האזורי בתיק 1389494/4 ובפסק דינו של
בית דין זה בתיק 1459286/1, שמדברי בית הדין קמא בענייננו עולה כאמור כי
הן הן נימוקיו, וכך גם בשלל ההחלטות ופסקי הדין הקודמים להם, שקצתם צוינו
באותה החלטה, והמאוחרים להם לא נקבע כי הלכת שרגאי בטלה ועברה מן
העולם ואף לא עלתה לדיון האפשרות כי כך הוא.
למעשה המקום היחיד שבו עלתה, בשנים האחרונות, האפשרות כי נס לחה
של הלכה משפטית זו, היה בדעת המיעוט של השופט נ' הנדל בבע"מ
7628/17, כפי שהבינהּ חברו השופט מזוז (שחלק עליה). כל יתר ההתדיינות אינה
באשר לעצם תוקפה של הלכת שרגאי אלא באשר לפרשנותה שלעניינה גרס
השופט מזוז (שם) בפרשנות המרחיבה ביותר את חידושה של הלכת שרגאי
ואת סטייתה מלשון החוק, ובהתאם לכך מצמצמת מאוד את סמכויות בית הדין,
השופט הנדל (שטרח לבאר בתגובה לדברי השופט מזוז כי, שלא כפי שהבין השופט מזוז
את עמדתו, אין הוא טוען לבטלותה של הלכה זו) עמד בקצה האחר של הסקאלה ונקט
פרשנות מצמצמת מאוד להלכת שרגאי, והשופט קרא שהצטרף לדעת השופט
מזוז באשר לנסיבותיו של אותו מקרה לא גילה את מקומה של דעתו על סקאלת
הדעות, ועל כן כפי שביאר בית הדין בפסיקות השונות (שקצתן הוזכרו לעיל): אין
מקום לאמירה כי דעת הרוב – לענייננו – הייתה כדעתו של השופט מזוז, ובנוסף
לכך אין לראות בפרשנותו של השופט מזוז 'רציו', שכן לעניינו של אותו מקרה די
היה שלא לאחוז בפרשנותו של השופט הנדל ולא נצרכה הפרשנות שבקצה
השני שבה אחז השופט מזוז.
בפסיקות שונות ורבות, ובראשן פסק הדין המנחה שנתן בית דין זה בתיק
1250217/3, הראה בית דין זה – והראו גם בתי הדין האזוריים בעקבותיו,
ובכלל זה בפסיקות שאליהן הפנה בית הדין קמא בענייננו – כי העמדה הרווחת
בפסקיו בית המשפט העליון במשך שנים רבות הייתה שונה מעמדתו של
השופט מזוז (בבע"מ 7628/17), וכי על כן, ומאחר שפסיקתו של השופט מזוז –
לא היה בה כדי לקבוע הלכה משפטית מחייבת, הן משום שפרשנותו של
השופט מזוז להלכת שרגאי הייתה בה רק בבחינת 'אוביטר', הן משום
שפרשנות זו לא הייתה חלק מדעת הרוב שבפסק הדין האמור, הן משום שלא
התקיימו בה הדרישות המקובלות לעניין שינוי הלכה משפטית קודמת והן משום
שעל פי חוק יסוד השפיטה שבהינתנה בהליך בע"מ ולא בהליך בג"ץ לא הייתה
יכולה ליצור הלכה המחייבת את בתי הדין הרבניים.

מדינת ישראל
בתי הדין הרבניים

6

כדי לתקוף את החלטתו של בית הדין קמא מושא הערעור שלפנינו נדרש
המערער להראות כי הפרשנות שנקט בית הדין קמא בענייננו, כפי המשתמע
מדבריו, להלכת שרגאי, היינו הפרשנות ההולמת את פסקי הדין הנ"ל של בתי
הדין ואת הפסיקות הרבות של בתי המשפט, לרבות בית המשפט העליון,
שנקטו בה או בדומות לה – והשונה מזו של השופט מזוז – נסתרה בבג"ץ
מאוחר, ולחילופין כי אף על פי פרשנות זו – ולא רק לפי פרשנותו של השופט
מזוז – אין הכריכה יכולה להתאפשר במקרה שלפנינו.
את זאת לא ניסה המערער לעשות. חלף זאת הביא פסיקה של בג"ץ
המאזכרת את עצם קיומה ועמידתה בתוקף של הלכת שרגאי – עניין שאינו שנוי
עתה במחלוקת משפטית, המוסכם עתה גם על בתי הדין ושאין בו כדי להכריע
בשאלה שלפנינו.
ו. שנית: אף לו היה נאמר בפירוש בבג"ץ 5769/19 כי יש לפרש את הלכת
שרגאי כפי פירושו של השופט מזוז בבע"מ 7628/17 – לא היה מקום כלל
ועיקר לטענת המערער כי בכך הוכרע העניין ותם השיח לגביו, שהרי כל עניינה
של הלכת שרגאי (ולא כל שכן כל אמירה, שלא נאמרה, אך גם לו נאמרה, לעניין
פרשנותה של זו) לא בא בבג"ץ 5769/19 אלא כ'אמרת אגב' מובהקת.
נזכיר: העותרת דהתם עתרה נגד החלטת בית דין זה שדחה על הסף את
ערעורה על החלטת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב שקבע כי קנויה לו
סמכות לדון בתביעות שנכרכו לתביעת גירושין שהגיש המשיב דהתם. העותרת
טענה כי נוכח מגורי הצדדים בחו"ל בית הדין האזורי אינו הפורום המתאים לדון
בתביעות ועוד טענה כי התביעות לא עמדו במבחן כנות הכריכה. בית הדין
האזורי הכריע התם כפי שהכריע לאחר שהעותרת לא התייצבה בדיון לפניו ולא
נתנה הסבר מניח את הדעת לאי־התייצבותה ולאחר שבאת כוחה הודיעה
בשמה כי אינה מעוניינת להתייצב לפני בית הדין בדיון נוסף ולטעון לעניין
סמכותו. בית הדין הגדול נעתר לבקשת רשות ערעור שהגישה העותרת אך
התנה את הדיון בערעור בהפקדת ערובה ומשנמנעה העותרת מלהפקידה –
דחה את הבקשה על הסף.
בהמשך הגישה העותרת לבית הדין האזורי בקשה לעיון מחדש בהחלטתו,
ומשזה דחה את בקשתה הגישה ערעור על החלטתו זו, ובית הדין הגדול דחה
את ערעורה.
העותרת עתרה לבג"ץ נגד ההחלטות האמורות והעלתה בעתירה את
טענותיה נגד סמכותו של בית הדין בשל אי־כנותה של הכריכה (לדעתה) ואת
טענותיה כי בכל מקרה אין בית הדין הפורום הנאות לדון בתביעות.
בג"ץ דחה את העתירה על הסף – בהטעימו:

מדינת ישראל
בתי הדין הרבניים

7

כידוע, בית משפט זה לא יתערב בהליכים שמתקיימים בבתי
הדין הדתיים אלא במקרים חריגים של חריגה מסמכות, פגיעה
בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית
הדין הדתי או במקרים בהם נדרש סעד מן הצדק.
בציינו:
העותרת לא טרחה להסביר במסגרת העתירה את עצם
סירובה להתייצב לדיון בפני בית הדין הרבני האזורי, את
הימנעותה מהפקדת הערבות במועד בבית הדין הגדול, ואת
השיהוי בו הגישה את בקשותיה השונות.
ובקובעו כי: "בהתנהלותה זו ויתרה למעשה העותרת על האפשרות שניתנה
לה בשלב המקדמי לשטוח את טענותיה העובדתיות והמשפטיות לענין הסמכות
והפורום המתאים" […]
לאחר שדחה בג"ץ את העתירה אמר – אמירת אגב מובהקת (ראשונה):
עם זאת, כי מהשתלשלות העניינים כפי שתוארה לעיל עולה כי
בית הדין הגדול לא נדרש למעשה לשאלות הסמכות והפורום
הנאות לגופן, וטענות העותרת בעניין זה שמורות לה, והיא
תוכל להעלותן, ככל שתבחר, במסגרת ערעור בתום ההליך
שבפני בית הדין האזורי.
ולאחר מכן הוסיף אמירת אגב נוספת – אגבית אף לאמירת האגב שקדמה
לה: 
לצד האמור, ומבלי לחוות דעה ביחס למכלול טענותיה של
העותרת לגופו של עניין, אבקש להוסיף כי חזקה על בית הדין
האזורי כי ייתן דעתו להלכת שרגאי, לפיה לא ניתן לכרוך את
שאלת מזונות ילדי בני הזוג בתביעת גירושין המוגשת לבית דין
רבני, אלא במסגרת "שיפוט על פי הסכמה" […]
כאמור, אין בדברים ולו רמז באשר לשאלה מה נכלל או לא נכלל בהלכת
שרגאי ומה מסור או לא מסור לסמכותו של בית הדין הרבני לאורה של הלכה זו
בהתאמה להגדרתו כחלק מן השאלה מהם ענייני 'המזונות' עצמם ומה הם
ענייני 'השבת המזונות'; מן השאלה באלו מקרים יהיה מקום לבחון את שאלת
ה'מזונות' בנפרד משאלת 'השבת המזונות' ובאלו מקרים משבחן בית הדין
הרבני במסגרת סמכויותיו את שאלת 'השבת המזונות'התייתר הדיון הנפרד
בשאלת 'המזונות' עצמם או מן השאלה אם המענה לשאלות הקודמות תלוי
בנוסח והגדרת התביעה, במהותה, בשאלה אם בית הדין בחן כראוי את צורכי
הילדים במנותק מענייניהם ואינטרסיהם של ההורים או בשאלה אם מדובר
בהשבת מזונות עבר או בפסיקה צופה פני עתיד – קרוב או רחוק. אך אף לו
היה בית המשפט העליון מגלה את דעתו בדבריו אלה בנוגע לאחת מן השאלות

מדינת ישראל
בתי הדין הרבניים

8

הללו – לא היה גילוי דעתו זה אלא אמרת אגב, ואף 'אגב דאגב', שאינה
מחייבת.
ז. לבד מטענתו הדחויה של המערער לגופם של דברים העלה המערער טענה
גם נגד מתן החלטתו של בית הדין קמא בדן יחיד.
גם לטענה זו אין מקום. כך לא רק בשל דברי בית הדין הגדול בפסק דינו
בתיק 1–21–2378 (שאותם ציינה המשיבה בתשובתה לערעור) כי יש מקום לראות
החלטות שעניינן בשאלת הסמכות כסוג של 'ענייני סדר ומנהל' שתקנות הדיינים
(עניינים שניתן לדון בהם בדיין אחד), תש"ן – 1990, מתירות להכריע בהם בדן
יחיד, אלא גם ובעיקר משום שכפי שצוין עוד באותו פסק דין עצמו: סעיף 8(ה1)
לחוק הדיינים, תשט"ו – 1955, קובע כי "אף במשפטים בהם הוא [=בית הדין] דן
בשלושה":
תהא ליושב ראש בית הדין, על אף האמור בסעיפים קטנים
(ב) ו־(ה), הסמכות לדון לבדו בבקשות לצווי ביניים, לצווים
זמניים ולהחלטות ביניים אחרות, וכן בענייני סדר ומינהל,
ורשאי הוא להסמיך לדון בעניינים כאמור חבר אחר של בית
הדין.
כך נקבע גם בתקנה ד(3) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, התשנ"ג.
ההחלטה שבענייננו ניתנה בידי יושב ראש המותב בבית הדין האזורי.
מאחר שהחלטה בדבר סמכותו של בית הדין (להבדיל מהחלטה בדבר העדר
סמכותו) אינה מסיימת את הדיון בהליך (ואף אינה החלטה לגופו של עניין) הרי שהיא
החלטת ביניים. (סיווגה זה של ההחלטה התבאר בפסיקה לא אחת. לדוגמה בלבד נציין,
מלבד פסק הדין הנ"ל של בית הדין הגדול, את החלטת בית הדין הרבני האזורי באר שבע
בתיק 1915/סג, את החלטת בית הדין הרבני האזורי תל אביב בתיק 1350-21-1 ואת פסק
דינו של בית הדין הגדול בתיק 2139-64-1, כן נציין לפסיקות שעסקו במעמדה של החלטה
כזו כהחלטת ביניים בזיקה לשאלה אם מצריכה היא רשות ערעור אם לאו – למשל בדברי
אחד החתומים מטה בפסק דינו בתיק ‏1158566/1 ובפסק דינו של בית הדין הגדול בתיק
2384-64-1. וראה עוד בהחלטת בית המשפט העליון בבר"מ 6275/20, נעיר כי המערער
דנן עצמו הבין זאת אל נכון ואכן ביקש את רשות הערעור, ומן התימה כי את שהבין בהקשר
זה – כי מדובר בהחלטת ביניים – 'שכח' בעת שטען כי מצריכה היא מותב תלתא.)
אב בית הדין, יושב ראש המותב, שנתן אותה לבדו – היה רשאי אפוא
לעשות כן.
ח. סוף דבר:

1. הערעור נדחה. הדין עם בית הדין קמא שקבע כי תביעת המזונות – או כפי
   שיש לדייק בהגדרתה בהתאם להלכת שרגאי, ככל שיש מי שאינו מסתפק

מדינת ישראל
בתי הדין הרבניים

9

במהות ואך דיוקו של הניסוח הוא המניח את דעתו – התביעה להשבת המזונות
שנכרכה בתביעת הגירושין שבענייננו מצויה בסמכותו של בית הדין.

2. הערעור, כפי שקבענו ונימקנו לעיל, הוא ערעור סרק מובהק שכל עצמו לא
   נסמך אלא על טענה בעניינה קיים למעשה העדר פלוגתא בין הצדדים (היינו
   הטענה לקיומה של הלכת שרגאי, בעוד השאלה הנצרכת היא אם יש לבית הדין סמכות
   בענייננו לאחר הלכת שרגאי) ועל אמירה של בג"ץ שאינה שופכת אור – אף לא
   במעט – על המחלוקת ואינה מסייעת לעמדת המערער במאומה, ולבד מזאת –
   אינה אלא אמירת אגב.
   משכך, יישא המשיב בהוצאות המשפט של המערערת וישלם לה בגינן סך
   10,000 ש"ח שייגבו מן הערובה שהפקיד בקופת בית הדין.
3. פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת שמות הצדדים ומספרי תעודות
   הזהות שלהם.
   ניתן ביום ח' בשבט התשפ"ה (6.2.2025).
   הרב דוד יוסף – נשיא הרב שלמה שפירא הרב מימון נהרי

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה