ב"ה

תיק 1352806/7 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים: הרב שלמה שפירא, הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי

המבקש: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד קרן סגל)
נגד
המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד גדליה סולן)

הנדון: בקשה לסתירת הדין בטענה כי תוצאות איזון המשאבים שנקבע יוצרות פער כלכלי גדול בין הצדדים

החלטה
לפנינו בקשה לעיון מחדש בפסק דיננו.
בהחלטה מב' בכסלו התשפ"ה (312.24) הבהיר יושב ראש המותב החתום
מטה והורה:
הזכות הנתונה על פי תקנות הדיון לבעלי הדין לבקש את העיון
מחדש בפסק הדין מתוחמת למקרים שבהם נתגלו עובדות או
ראיות חדשות שלא היו לפני בית הדין בעת הדיון ומצריכה אף
לנמק מדוע לא הובאו הללו לפני בית הדין בעת הדיון.
אכן בית הדין עצמו – אם סבר שטעה בפסק דינו – רשאי
להחליט על העיון בו מחדש אף שלא על בסיס עובדות או ראיות
חדשות, אך בעניין זה לא הוקנתה לבעלי הדין הזכות לבקש
את העיון והדיון המחודש ואין הדברים מסורים אלא לסברת
בית הדין עצמו – אם סבור כי טעה בפסק דינו. ויוער גם כי
"טעה" אין משמעו כי אפשר לסבור אחרת משסבר ושיקול
הדעת עשוי לנטות לכאן או לכאן אלא כי חושש בית הדין כי
"טעה" ממש, היינו כי פסק הדין שיצא מתחת ידו אינו יכול
לעמוד כלל.
לפיכך עוד טרם שנבקש תגובה מן המשיבה או נשקול אם
לחייב ערובה לצורך הדיון – או לצורך בקשת התגובה – בעניין
בקשת העיון מחדש, נדרש המבקש להבהיר תוך שבעה ימים
אם אכן ישנן עובדות או ראיות חדשות, ואם התשובה לשאלה
זו חיובית – למקד את הבקשה בהן ולא בסקירת הרקע וכלל
הטענות, וודאי לא בשאלות של שיקול הדעת, להצביע עליהן

ולבאר מדוע לא הובאו לפני בית הדין בהליך שהתנהל בין
הצדדים.
בהחלטה נוספת, מי"ז בכסלו התשפ"ה (18.12.24) עמד על הבהרת
המבקש שאכן הוגשה וקבע:
לפניי הבהרתו של המבקש שאם נמצה את תוכנה הרי שנטען
בה כי אכן יש בענייננו עובדות חדשות, אלא שהמונח עובדות
חדשות האמור בהקשר לבקשות לסתירת הדין מקבל בהבהרה
זו פרשנות חדשנית. העובדות החדשות המדוברות הן
ההשלכות (הנטענות) של פסק הדין על מצבו הכלכלי של
המבקש והתוצאות הישירות או העקיפות שלהן, שלדעת
המבקש לו היו ידועות מראש לא היה בית הדין פוסק כפי
שפסק.
בלי לקבוע מסמרות אומר שמדובר לכאורה בפרשנות מרחיקת
לכת למונח עובדות חדשות בהקשר זה ולאפשרות ליישם את
סתירת הדין על בסיסו, כשגם אם נניח שתתקבל במישור
העקרוני יידרש המבקש כדי להגיע לתוצאה שלה הוא מייחל
לצלוח משוכות נוספות:
א. להוכיח את הטענה העובדתית;
ב. לשכנענו כי אכן לו הייתה ידועה מראש היינו פוסקים אחרת,
וזאת אף כי ברור הוא לכול לכאורה שעובדות אלה אינן נוגעות
לליבה של הפסיקה במובן של תוצאה משפטית אחרת שצריכה
הייתה לנבוע ישירות מעובדות אלה, שכן אין הן נוגעות למסת
הנכסים הניתנת לאיזון וכדומה, אלא לאפשרות כי לו היו
עובדות אלה ידועות היינו מסיקים כי יש הצדקה לנהוג בגינן
באיזון זה בדרך שונה ובהתאם לסמכות שנקבעה בסעיף 8(2)
לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973, ולעניין זה שעה
שפסק הדין כבר ניתן ועוסקים אנו בבקשה לסתירתו נצטרך
אפוא להשתכנע כי עובדות אלה מצדיקות את נקיטת הדרך
האמורה באופן כה ודאי ומוחלט עד כי נוכל לקבוע כי אי נקיטת
דרך זו בפסק דיננו הייתה בגדר 'טעות';
ג. בהינתן שהחתום מטה עומד לפרוש לגמלאות בשבועות
הקרובים ושייתכן מאוד לפיכך כי פסיקה מחודשת בענייננו, אם
תתקבל הבקשה לסתירת הדין, תיעשה על ידי הרכב דיינים
שונה מזה שנתן את פסק הדין המקורי – לשכנע בהתאם
לאמור לעיל ברמה כזו עד כי ההרכב החדש יוכל לקבוע
בוודאות כי המסקנה שאליה יגיע הוא היא מסקנה שגם ההרכב
המקורי היה מגיע אליה לו היו לפניו אותן עובדות, שכן בהעדר
קביעה ודאית כזו אין מקום לסתירת דינו של הרכב אחד בידי
הרכב אחר, שאינו ערכאת ערעור עליו.

מאחר שפסיקה על בסיס סעיף 8(2) היא עניין של שיקול הדעת
בתוך מתחם אפשרויות היכולות להיראות כסבירות ואינה
מעוגנת בכללים 'יבשים' ונוקשים, הסיכוי לעמוד בתנאי השני
ולא כל שכן בשלישי – קלוש מאוד לכאורה, ומשמצטרף אליו
הצורך לעמוד גם בראשון ולפני כולם הצורך לשכנע את בית
הדין לקבל את הפרשנות החדשה למונח 'עובדות חדשות'
שבהקשר זה התוצאה היא כי סיכוייה של הבקשה שלפנינו
לכאורה נראים אפסיים או למצער קרובים להיות כאלה.
שקלתי לדחות משום כך את הבקשה מכול וכול, אף מבלי
לבקש תגובה בעניינה, אולם מאחר שהתקנות מתירות בקשה
לסתירת הדין ומאחר שסוף כל סוף אין קביעה קטגורית
השוללת את הפרשנות שמעניק המבקש למונח 'עובדות
חדשות' ושעל פיה עומדת בקשתו בגדרי המותר על פי
התקנות, באתי לידי מסקנה כי אין לדחות את הבקשה על הסף
אך יש להתנות את הדיון בה ואף את בקשת התגובה עליה
בהפקדת ערובה משמעותית להוצאות המשפט שתיפסקנה ככל
שתידחה הבקשה, ותוך שמובהר למבקש כי סיכויי בקשתו
נראים לכאורה קלושים ובהתאמה לכך הסיכוי כי אכן יחויב
בהוצאות נראה משמעותי.
לאחר שיקול דעת אני קובע כי ככל שמעוניין המבקש לעמוד
על בקשתו יפקיד ערובה להוצאות המשיבה בסך של 5,000
ש"ח, בשלב ראשון, כתנאי למתן הוראה למשיבה להגיב לגופה
של בקשה.
הערובה תופקד בתוך עשרה ימים. בהעדר ערובה תימחק
הבקשה וייסגר התיק.
מובהר מראש כי לא מן הנמנע כי אם לאחר קבלת התשובה
לא יגיע בית הדין למסקנה כי יש לדחות את הבקשה על הסף
אך יסבור עדיין כי סיכוייה דלים תידרש ערובה נוספת כתנאי
לקיומו של דיון בה.
המבקש הפקיד את הערובה, המשיבה התבקשה להגיב לבקשה וכך אכן
עשתה. בתגובתה טענה המשיבה כי המבקש לא פירט – גם בהבהרתו – מה
הן העובדות או הראיות החדשות שנודעו לו לאחר פסק הדין, שכן אין בהבהרתו
עובדות או ראיות כאלה, ונצטט את עיקרי הדברים שבהם פירטה והסבירה את
עמדתה האמורה:
[…]

13. המבקש ידע שככל שערעור המשיבה יתקבל הצדדים
    יפעלו לפי החלופה השנייה לחוות דעת האקטואר.

14. […] העובדה שהיא צפויה לקבל תשלומי פנסיה
    מהפנסיה שצבר […] אין בה עובדה חדשה שכן הדבר היה ידוע
    למבקש מתוך חוות דעת האקטואר.
15. הטענה המרכזית של המבקש שהיא לא בגדר עובדות
    חדשות או ראיות חדשות נלמדת מפתח הודעת ההבהרה "…
    הרי שהתגלה כי בפועל נושא המבקש בנטל כלכלי גדול יותר מן
    המשיבה".
16. […] אין בטיעון […] שהוא לא עובדה חדשה ולא ראיה
    חדשה, עילה לאשר למבקש דיון מחדש.
17. […] טענת המבקש היא טענה כוללנית וסתמית.
18. המבקש לא פירט למה כוונתו בכך שהוא טוען כי יש לו
    נטל כלכלי גדול.
19. המבקש שילם מזונות עבור הילדים טרם פסק הדין […]
20. המבקש שילם תשלום עבור משכנתא טרם פסק הדין
    […]
    עיון בטענותיו של המבקש עצמו מלמד כי אין מחלוקת באשר לטענות
    שצוטטו לעיל מסעיפים 13–14 לתגובת המשיבה, כך גם באשר למצוטט
    מסעיפים 19–20 לה.
    אכן טיעוני המשיבה כי טענת המבקש בנוגע לנטל הכלכלי הכבד הם
    כוללניים וסתמיים ונעדרי פירוט – אינם נכונים: המבקש פירט והסביר תוך
    שהוא משווה בין הכנסותיו 'נטו' המתקבלות כתוצאה של האיזון בינו לבין
    המשיבה בזכויות הפנסיוניות בתוספת הכנסתו מעבודתו כיום הממוסה במיסוי
    מקסימלי נוכח היותה נוספת על ההכנסה שמן הפנסיה לבין הכנסותיה של
    המשיבה – הכנסות מעבודה הממוסה לפי מדרגות המס הרגילות בתוספת
    חלקה בפנסיה, והוסיף המבקש גם להראות את הפערים הגדלים נוכח תשלומי
    המשכנתה והמזונות.
    עם זאת השאלה המרכזית היא, כפי שהובהר בהחלטה מי"ז בכסלו
    התשפ"ה (18.12.24) שצוטטה לעיל, אם קיומו של נטל כלכלי זה הוא עובדה
    חדשה העשויה לבסס את הבקשה לעיון מחדש בפסק הדין.
    הנטל הכלכלי שנוצר לפי הנטען בעקבות פסק הדין ונוכח מכלול הנסיבות
    אינו עובדה חדשה שנודעה רק עתה אלא עובדה שנוצרה רק עתה. למעשה אין
    מדובר בטענה על 'עובדות חדשות' במובנן הרגיל אלא על 'שינוי נסיבות', אלא
    ששינוי נסיבות עשוי להביא לשינוי פסיקה שעניינה מכאן ולהבא כפסיקת מזונות
    או הסדרי שהות למשל, ואין כוחו יפה להביא לשינוי פסיקה שעניינה בעבר
    כחלוקת רכוש ואיזון משאבים.

בקשתו של המבקש מנסה לגשר על הפער שבינה לבין הוראתו המקובלת
של המונח 'עובדות חדשות' באמצעות הטיעון, שחלקו נאמר בה בבירור
ובמפורש וחלקו האחר גלום בה, כי עובדות אלה שנוצרו למעשה כתוצאה של
פסק הדין ומימושו (ובשילוב עם נסיבות שאכן קדמו לו כגון תשלומי המזונות והמשכנתה)
–
מחד גיסא אמורות היות להיות צפויות מראש ולהיות מובאות בחשבון
בפסיקת איזון המשאבים כדי למנוע מצב שבו איזון המשאבים יביא לתוצאה
הבלתי צודקת של בן זוג אחד עשיר שחלק ניכר מעושרו הוא תוצר של קבלת
חלק ניכר מזכויותיו של חברו בעוד בן הזוג האחר עני כשעוניו מושפע מהעברת
אותן זכויות להלה בעוד הוא אינו זכאי לקבל במקביל מזכויותיו של חברו שכן
הללו יבשילו רק בעוד שנים רבות.
ומאידך גיסא – בפועל לא הובאו בחשבון ואף לא נטענו כיוון שכל עוד לא
חווה אותן המבקש על בשרו לא הרחיק ראות ולא צפה אותן בפועל, אף
שמהותית – צפויות היו כאמור לעיל, ולפיכך לו היו עומדות הטענות בנוגע לצפי
זה לנגד עיני בית הדין ראוי היה כי בית הדין יביאן בחשבונו וסביר להניח כי כך
היה עושה כדי למנוע תוצאה מעוולת.
כפי שנקבע בהחלטה הנ"ל כדי לצלוח את המשוכה לא די למבקש בהעלאת
תיאוריה משפטית ועובדתית – גם אם יצירתית ומרשימה – כפי שעולה מן
הטיעון האמור, עליו גם:
[…] לשכנענו כי אכן לו הייתה ידועה מראש היינו פוסקים
אחרת, וזאת אף כי ברור הוא לכול לכאורה שעובדות אלה אינן
נוגעות לליבה של הפסיקה […] אלא לאפשרות כי לו היו
עובדות אלה ידועות היינו מסיקים כי יש הצדקה לנהוג בגינן
באיזון זה בדרך שונה […]
נצטרך אפוא להשתכנע כי עובדות אלה מצדיקות את נקיטת
הדרך האמורה באופן כה ודאי ומוחלט עד כי נוכל לקבוע כי אי
נקיטת דרך זו בפסק דיננו הייתה בגדר 'טעות' […]
וכפי שהובהר עוד באותה החלטה:
מאחר שפסיקה על בסיס סעיף 8(2) היא עניין של שיקול הדעת
בתוך מתחם אפשרויות היכולות להיראות כסבירות ואינה
מעוגנת בכללים 'יבשים' ונוקשים, הסיכוי לעמוד בתנאי השני
[=שצוטט לעיל] ולא כל שכן בשלישי [=לעניין האפשרות לשינוי פסק
הדין בידי הרכב חדש שידון בהליך, אם תתקבל הבקשה, לאחר פרישת
יושב ראש מותב זה לגמלאות, וכפי שצוטט לעיל בתחילת החלטתנו זו] –
קלוש מאוד לכאורה, ומשמצטרף אליו הצורך לעמוד גם בראשון
[=בירור העובדות] ולפני כולם הצורך לשכנע את בית הדין לקבל

את הפרשנות החדשה למונח 'עובדות חדשות' שבהקשר זה
התוצאה היא כי סיכוייה של הבקשה שלפנינו לכאורה נראים
אפסיים או למצער קרובים להיות כאלה.
בחנו את הדברים ובאנו למסקנה כי יש לדחות את הבקשה. אין אנו
מבקשים לקבוע מסמרות בעניינה של אותה פרשנות חדשה ומרחיבה למונח
'עובדות חדשות', אך בזהירות המתבקשת נאמר כי אין היא נראית לנו נכונה.
בסופו של יום ענייננו – וכך הוא בהכרח כשמבקשים כאמור לגשר על פער בין
עובדות שנוצרו רק לאחר פסק הדין לבין מונח זה – לא ב'עובדות' גרידא, שכן
אין העובדות המדוברות כשלעצמן עומדות בסתירה להנחות העובדתיות
שעליהן מושתת פסק הדין או מחייבות פסיקה שונה ממנו, אלא גם ובעיקר
בשאלת שיקול הדעת:
לצורך קבלת הבקשה צריך לקבוע עתה כאמור, למפרע, כי לו היה בית
הדין יודע או משער בשעה שפסק את הדין את העובדות העתידות להיווצר –
בהנחה שאכן אפשר היה לדעתן בוודאות קרובה – ודאי הוא כי היה שוקל אותן
בדעתו אף שאין להן השלכה ישירה על הפסיקה, שהרי עתידיות הן ועניינה של
הפסיקה הוא בחלוקת הרכוש שנצבר בעבר, ובשל שיקול זה ודאי הוא כי היה
פוסק אחרת משפסק, אחרת במובן של שימוש בהוראות סעיף 8(2) לחוק יחסי
ממון וכי לולי היה עושה כך הייתה פסיקתו בגדר טעות המצדיקה את סתירתה
וביטולה. אין אנו יכולים לקבוע קביעה ודאית כזו, לכל היותר נוכל לומר כי אולי
היה בית הדין פוסק אחרת, אך לא יותר מ'אולי', וודאי הוא כי אי אפשר לומר
שאילו פסקנו אז כפי שפסקנו גם לו הועלו בפנינו הטיעונים בדבר התוצאות
העתידיות היה הדבר בגדר טעות. ולא זו אף זו: אף אם יימצא מי שיגדיר זאת
'טעות' הרי אין היא ממין הטעויות שדינן כדינו של המונח ההלכתי 'טעות בדבר
משנה' אלא לכל היותר 'טעות בשיקול הדעת' (לאו דווקא במובנו התלמודי המקורי
של מונח זה, אך לא משום שמדובר ב'יותר טעות' מן ה'טעות' המדוברת בו אלא להפך),
שאינה מאפשרת להחזיר את הדין לאחר שכבר נפסק (כמבואר בחושן משפט סימן
כה), ומאחר שההלכה לעניין חזרת הדין היא העומדת בבסיס התקנות העוסקות
ב'סתירת הדין' – אין מקום לפרש תקנות אלה כמאפשרות את סתירת הדין
במקרה כזה.
זאת ועוד, גם לגופו של עניין לאחר ניתוח העובדות שבהן עוסקת הבקשה,
ואף מבלי לפשפש בציציותיהן של הטענות ולאבחן בין חדשות לישנות, נראה כי
אין מקום לקבל את ההנחה בדבר פערים בלתי סבירים הנוצרים בין הצדדים
וודאי שלא לקבל את ההנחה כי הללו היו מחייבים פסיקה שונה מזו שניתנה
בעניינם של הצדדים:

המצג שמציג המבקש בתארו את פערי הכנסות שבין הצדדים כולל לא רק
את חישובי ההכנסות לאחר ניכויי מס וכו' כאמור לעיל. המבקש ממקד את
תשומת לבנו גם בשאלה מה הסכום שנותר בידיו למחיה השוטפת לאחר
תשלומים שונים ובהם מזונות ילדיו ותשלומי הלוואת המשכנתה, אלא שאין מן
הדין לנכות את התשלומים המשמשים לפירעון הלוואת המשכנתה שהרי הללו
הם תשלומים הוניים שהמבקש נשכר מהם. יכול היה המבקש שלא לרכוש את
חלקה של המשיבה בדירת הצדדים ולחסוך מעצמו תשלומים אלה, גם עתה
יכול הוא כמובן למכור את הנכס ולחוסכם. הסיבה, מן הסתם, שבחר לנהוג
אחרת, ולדעתנו בתבונה עשה, היא בשל הכדאיות הכלכלית של הרכישה גם
אם כרוכה היא בהלוואת משכנתה.
אם בוחר אדם לשעבד חלק ניכר מהכנסתו לצורך רכישת נכס – מדובר
אומנם בבחירה לגיטימית ואף נבונה במקרים רבים, אך אין זו בחירה
המאפשרת או מצדיקה לאחר מכן בקשת 'התחשבות' במצבו הכלכלי,
כשלענייננו מבוקשת ה'התחשבות' בצורת פסיקה על פי סעיף 8(2) לחוק יחסי
ממון, וודאי אין זו בחירה המאפשרת ומצדיקה טענה כי מצבו של אחר שאינו
מחזיק בנכס ומוציא סכום דומה לשם מימון שכירות – טוב הוא ממצבו הכלכלי
של בעל הנכס. גם אם אותו אחר נותר לבסוף כשבידיו סכום 'מזומן' גדול יותר
בסופו של כל חודש אין בכך כדי לראות את מצבו הכלכלי בהכרח כשפיר יותר
שעה שחברו הנותר כשבידיו סכום קטן יותר נותר מאידך גיסא כשבבעלותו נכס
וכשאותה הוצאה חודשית גדולה מקדמת אותו מחודש לחודש אל עבר היעד של
היוותרות הנכס בידיו כשהוא נקי מחוב משכנתה והיוותרותו ללא צורך בהוצאה
זו, בעוד חברו המשלם שכירות – ימשיך לשלם מבלי להיות בעלים של נכס.
לכך יש להוסיף גם כי אף אם עתה הכנסותיה של המשיבה גדולות מאלה
של המבקש שכן היא נהנית גם מחלק מן הפנסיה שלו ואילו הוא אינו נהנה
מחלק כלשהו בהכנסותיה שלה, לעתיד לבוא צפויה התמונה להשתנות שכן
לכשתצא אף המשיבה לפנסיה ייהנה המבקש מחלק מן הפנסיה שלה מה
שיגדיל את הכנסותיו ויפחית את אלה שלה. גם הוצאותיו של המבקש בגין
מזונות ילדיו – לא לעד יהיו כידוע.
שעה שנבחנות ההשלכות של איזון המשאבים כדי לשקול אם יש מקום
לפעול לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון – אין מקום להתבונן בדברים רק מבעד
לפריזמה הצרה המשקיפה אל מאזן ההכנסות וההוצאות כאן ועכשיו, גם לעתיד
יש משקל, אלא אם מדובר במי שנותר רעב ללחם ואומר "זקוק אני עתה לאכול
ומה לי ולהכנסה העתידית" – ולא בכך מדובר בענייננו אף לאחר תשלומי
המשכנתה ועל אחת כמה וכמה בהינתן כי תשלומים אלה מגלמים הכנסה
המשמשת להפקת תועלת הונית כבר עתה.

סוף דבר, הבקשה נדחית.
התלבטנו אם להשית על המבקש הוצאות משפט בגין בקשה זו והזדקקותה
של המשיבה להשיב עליה. לאחר שיקול דעת החלטנו להימנע מכך הפעם
משום שסוף כל סוף העלתה הבקשה שאלה עקרונית שדומה שלא נדונה עד כה
– שאלת פרשנות המונח 'עובדות חדשות' – ואי אפשר לקבוע בנקל שהייתה
היא מעיקרה בקשת סרק, ומה גם שהמשיבה בתשובתה לה לא הראתה כי כך
הוא ולא סתרה את פרשנותו של המבקש למונח זה מן הפסיקה, ולמעשה רוב
תשובתה לא הייתה אלא חזרה מיותרת על עובדות מוסכמות ללא נגיעה
לשאלה המהותית.
משהחלטנו שלא להשית הוצאות משפט – תושב למבקש, בהתאם לנהלים,
הערובה להן שאותה שהפקיד בקופת בית הדין.
התיק ייסגר.
ההחלטה מותרת בפרסום בכפוף להשמטת שמות הצדדים ומספרי תעודות
הזהות שלהם.

ניתן ביום ג' בשבט התשפ"ה (1.2.2025).
הרב שלמה שפירא, הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה