ב"ה

תיק ‏ 1140913/7

בבית הדין הרבני האזורי ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב מאיר פרימן – אב"ד, הרב דוד בירדוגו, הרב יצחק רבינוביץ

התובעת:         פלונית (ע"י ב"כ עו"ד טלי רויטל אלמן ועו"ד מעיין סולומונס)

נגד

הנתבע:           פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד עדנה אשכנזי)

הנדון: חלוקת דירה לפי ההשקעה בגלל הסתרת מחלה נפשית של האיש

פסק דין

הקדמה

לפני בית הדין עומד עניין חלוקת הרכוש. לצדדים מחלוקת ביחס לאופן חלוקת הדירה המשותפת. בהכרעת הדין נחלקו חברי ההרכב, כדלהלן:

דיין א'

רקע

הצדדים נישאו בשנת תשס"ג (2003), התגרשו בשנת תשפ"א (2021) להם חמישה ילדים מהם שני בגירים.

בשנת 2012 התגלתה אצל האיש מחלת נפש קשה. האיש אושפז בסוף שנת 2012, השתחרר לאחר כחודש, ובשנת 2014 אושפז שוב ומאז נפרדו הצדדים.

לצדדים דירה הרשומה על שם שניהם בחלקים שווים, הדירה נקנתה באופן שהורי האישה מימנו שני שליש מעלותה, והורי האיש מימנו את השליש הנותר. הצדדים חלוקים ביחס לאופן חלוקת הדירה. התקיימו דיונים בהם נשמעו טענות הצדדים, הצדדים נחקרו, הובאו עדויות והוגשו סיכומים. להלן טענות הצדדים.

טענות האשה

יש לחלוק את הדירה לפי ההשקעה ברכישתה, על כן האשה צריכה לקבל 2/3 מהדירה והאיש צריך לקבל רק 1/3 מהדירה. יש לחרוג מרישום הדירה היות והרישום נעשה תוך הטעיה וטעות. לאיש היו בעיות נפשיות עוד בטרם החתונה, אלמלא היו יודעים הורי האשה על מחלתו, לא היו מסכימים לתת לאיש חלק בדירה הגדול מההשקעה שהוריו השקיעו, הנתינה העודפת הינה מקח טעות שבאה מהטעיה. האשה טוענת שעלה בידה להוכיח שמחלת הנפש קדמה לחתונה, הן מהודאת הבעל בדיונים, הן ממסמכי האשפוז והן מבקשה שהוגשה לביטוח הלאומי שבה נכתב שהמחלה החלה בהיות הבעל בגיל 21. כמו כן, לאחר החתונה נמצאו כדורים פסיכיאטריים אצל הבעל. האשה גם מביאה ראיה לכך שלאיש היו בעיות עוד לפני החתונה מהעובדה שאמו של האיש הגיעה לביתם של הורי האשה לאחר שנולדו שני הילדים הראשונים, התאומים, עם סכום כספי של $7,000, וביקשה לתת את הסך האמור כפיצוי על כך שהסתירו את מחלת הנפש של האיש. משכך קיימת טענת טעות ביחס לנתינה שנתנו הורי האשה לאיש.

טענות האיש

האיש טוען שיש לחלק את הדירה בחלקים שווים בהתאם לרישום. יש לדחות את טענת מקח הטעות שמעלה האשה. האיש היה בריא בנפשו בעת החתונה, מחלת האיש התגלתה לראשונה רק כתשע שנים לאחר החתונה, לאחר שנים טובות בהם חיו הצדדים באושר ובהם נולדו הילדים. האיש דוחה את הוכחות האשה. ביחס לפרוטוקול בו הודה כביכול שהיה מאושפז לפני החתונה, טוען שמדובר בטעות בניסוח, ולא הומצא שום אישור לאשפוז לפני החתונה ומסמכי האשפוז קובעים שהאשפוז הראשון היה בשנת 2012. במסמכי הביטוח הלאומי נכתב שהמחלה החלה בגיל 31 ולא נרשם 21. אין ללמוד מהתנהגות אמו שרצתה לתת סך כספי להורי האשה, שכן לאמו יש התנהגות בעייתית וחרדתית. האיש מכחיש שהיה אצל פסיכיאטר לפני החתונה אלא רק בטיפול נפשי בשל שאיפות לגדלות בתורה.

דיון

לאחר העיון בכל החומר שבתיק ובדיקה מעמיקה של הנתונים עולה כי האשה הצליחה להוכיח שלאיש היו התמודדויות נפשיות עוד לפני החתונה, אך לא הצליחה להוכיח שמחלת הנפש שהתגלתה בשנת 2012 הייתה פעילה לפני הנישואין.

התפרצות מחלת הנפש בצורה הקיצונית, שהצריכה את אשפוז האיש, הייתה רק בשנת 2012, אך הניצנים נראו הרבה קודם לכן. ממסמכי האשפוז עולה שעוד לפני הנישואין לאיש היו מחשבות של גדלות שעוררו דאגה אצל הוריו. אמו דיווחה באשפוז שפסיכיאטר יעץ להם לחתן אותו. הרי שהורי האיש לקחו את האיש לפסיכאטר עוד לפני הנישואין. האיש הודה שנאמרו דברים כאלה. לקיחת האיש לפסיכיאטר לפני הנישואין מלמדת על קיום בעיות נפשיות. גם האיש הודה שהיה בשיחות הדרכה נפשית לפני החתונה, אם כי לא הודה שהיה אצל פסיכיאטר אך הודה בטיפולי נפש אחרים.

בנוסף, אמו של האיש הגיעה לביתם של הורי האשה בתחילת הנישואין ובידה סך של $7,000, כתשלום פיצוי על מה שצד האיש עשה לצד האשה. גם אם לאם האיש חרדות והתנהגויות מוזרות, עדיין יש בדבר הודאה כמאה עדים שבמשפחת האיש הייתה תחושה שהסתירו דברים ממשפחת האשה. כמו כן נמצאו כדורים פסיכיאטריים אצל האיש כבר בתחילת הנישואין והסברי האיש על כך לא נמצאו סבירים.

זאת ועוד, במכתב של אבי האיש לביטוח לאומי מיום 29/11/2015 נכתב: "מגיל 21 הוא סובל ממחלה נפשית ההחמרה חלה לפני 3.5 שנים". יש לדחות את טענת האיש שבמסמך נרשם גיל 31. משתי סיבות, האחת, כי ניכר הדבר מפיענוח כתב היד שבמסמך, שנכתב 21 ולא 31.

להלן המקור בכתב היד של אבי האיש:

בתחילת המסמך נכתבו מספרי ת.ז. כדלהלן:

השוואת כיתוב המספר 2 והמספר 3 במסמך כולו, כולל בכתיבת המספר 3.5 שנים, מלמד שנכתב גיל 21 ולא גיל 31.

הסיבה השניה לקביעה שנכתב 21, מבוססת על ההקשר של האמור במסמך. אבי האיש כתב שבשלוש וחצי השנים האחרונות הייתה החמרה של המחלה, וקודם לכן היה רק סבל ממחלה נפשית. המסמך נכתב ביום 29/11/2015, עת היה האיש בגיל 35, שכן האיש יליד 1980. שלוש שנים וחצי לפני כתיבת המכתב האיש היה בגיל 31.5. אם אכן נכתב במכתב גיל 31, לא ברור מה בא האב לרבות בדבריו, וכי חצי שנה תחשב תקופה משמעותית ביחס לסבל ממחלה נפשית, ודאי שלא. האמור בדברי האב לביטוח הלאומי בא לרבות תקופה ארוכה ומשמעותית יותר. לכן ההקשר מלמד שנכתב גיל 21, אז מובן הכתוב, שבא לרבות תקופה בה היה סבל ממחלה נפשית ללא החמרה.

בגיל 21 האיש עדיין לא התחתן. משכך קיימת הודאה על קיום בעיה נפשית עוד לפני החתונה.

מאידך גיסא אין הוכחה על התפרצות חמורה של מחלה נפשית לפני החתונה. לא הוצגו ראיות על אשפוז שהיה לפני החתונה ובדו"ח האשפוז משנת 2012 נכתב שמדובר באשפוז ראשון. קשה לראות בדברי האיש בדיון בעניין החזקת ילדים הודאת בעל דין על אשפוז שהיה לפני החתונה, הסבר האיש על כך שהפרוטוקול לא מדויק הינם סבירים.

מכאן עולה השאלה כיצד להכריע בטענת מקח הטעות.

אין ספק שאם לא הייתה מתפרצת המחלה בצורתה הקשה בשנת 2012 והיו נותרים רק הסימנים המוקדמים למחלה, שאכן היו, בני הזוג לא היו מתגרשים, והיו ממשיכים בחייהם המשותפים, וכלל לא הייתה עולה טענת מקח הטעות. שהרי גם האשה מודה שבשנות הנישואין הראשונות המצב היה טוב ולצדדים נולדו אז חמישה ילדים. אלא שעם התפרצות המחלה יש לדון כיצד להתייחס לסימנים המוקדמים.

במאמרים רפואיים ניתן לראות שקודם להתפרצות של מחלה נפשית סוערת, כדוגמת המחלה שהייתה לאיש, יתכנו תסמינים מוקדמים, גם בתקופה של תשע שנים לפני ההתפרצות החמורה. כמו כן ניתן לראות בין רשימת התסמינים המוקדמים, מחשבות על גדלות, הקצנת התנהגות בענייני דת ועוד תסמינים המתאימים לנידון דנן.

הסימנים המוקדמים הללו לא בהכרח שיובילו להתפרצות של מחלת נפש סוערת, שכן הרבה אנשים יחיו שנים רבות עם תסמינים אלה מבלי שתתפרץ אצלם מחלת נפש. אך כאשר מתפרצת מחלת נפש ניתן בהחלט לראות בתסמינים המוקדמים כמבשרי המחלה שתתפרץ.

מכאן לדיון ביחס לטענת מקח טעות. מצאנו שאם אדם מכר יין ולאחר זמן היין החמיץ, ניתן לראות בדבר מקח טעות, ראה חושן משפט סימן רל. למרות שבזמן המכר עדיין היה יין, אך ניצני ההחמצה כבר היו. ניתן לדמות לנידון דנן ולקבוע שסימני המחלה כבר היו. אם כי יש להטיל ספק בדמיון. שכן בעניין יין קיימת קביעה שהליך ההחמצה קודם להופעת החומץ. בנידון דנן יש לברר האם אכן לכל התפרצות של מחלה נפשית קודמים תסמינים מקדימים המחייבים את הופעת המחלה. נראה שלא נוכל לקבוע מסמרות בדבר. אמנם בעניין טענת מקח טעות די לנו באמדן הדעת שהיה קיים בשעת המקח. בנידון דנן ברור הדבר שאם הורי האשה היו מודעים לכך שקיימים תסמינים היכולים להביא להתפרצות מחלת נפש קשה, הם לא היו מסכימים לתת חלק בדירה. אין צורך בהוכחה שהתסמינים המוקדמים גרמו בוודאות את המחלה, די בכך שקיימת אפשרות שכזו כדי להגדיר שדעת אדם סביר הינה שלא היה נותן מתנות אם היה מודע לסיכונים הקיימים. אם הורי האשה היו מודעים לתסמינים הקיימים ולחשש לסיכון הקיים להתפרצות מחלת נפש, סביר להניח שהם לא היו מסכימים ליתן חלק בדירה הגדול מההשקעה שהשקיע האיש.

ודאי שלפני החתונה הוסתר מהורי האשה מידע על מצבו הנפשי המדויק של האיש. שהרי האיש טוען שלא היה מה להסתיר וממילא מודה בכך שלא גילו למשפחת האשה דבר על מצבו הנפשי המדויק, אם לא היה כלום ודאי שלא סיפרו כלום. אך התברר שהיו ניצנים ותסמינים למחלת הנפש. גם אם האיש קיבל היתר להסתיר דברים, בפועל הוסתרו דברים ואין משמעות לשאלת ההיתר להסתיר דברים, אלא לעובדה שהוסתרו דברים. כאמור הוכח שהיו תסמינים מוקדמים, עליהם לא ידעו הורי האשה. הורי האשה נתנו חלק בדירה לחתן על דעת כך שהחתן הינו בריא לגמרי בנפשו. מאחר והיו תסמינים מוקדמים היכולים להצביע על התפרצות אפשרית של מחלת נפש קשה, הרי שמשעה שאכן התפרצה המחלה הקשה יש לקבוע שהיה כאן מקח טעות. הורי האשה לא נתנו לאיש חלק בדירה על דעת כך שקיימים אצלו תסמינים היכולים להצביע על אפשרות של התפרצות מחלת נפש קשה בהמשך החיים.

יובהר שטענת מקח טעות קיימת גם ללא הסתרת מומים, עצם קיומו של מום גורם לביטול מקח גם ללא הטעיה, כל שלא מוכח שהייתה התרצות במום. בנידון דנן התסמינים המוקדמים מוגדרים כמום. אלא שיש לבחון האם הייתה התרצות במום. לכאורה הורי האישה התרצו במום שהרי היו שנים טובות לבני הזוג וסביר להניח שבאותם שנים הורי האשה אכן התרצו בנתינה שנתנו לאיש בדירה. והרי גם בשעה שאמו של האיש ניסתה לרצות את הורי האשה בסך של $7,000, הורי האשה לא הסכימו לקבל את הפיצוי. אלא שאכן באותו זמן סברו הורי האשה לקבל את האיש כמות שהוא. אך בשעה שהתפרצה המחלה יכולים הורי האשה לטעון כסבורים אנו שניתן היה לקבל את המום אך נמצא שלא ניתן לקבל את המום. הורי האשה נאמנים עתה לטעון שלו ידעו על האפשרות שתתפרץ מחלה מתוך התסמינים המוקדמים לא היו מסכימים לקבל חתן עם תסמינים מוקדמים היכולים להצביע על אפשרות שתתפרץ מחלת נפש.

יש להוסיף, שככלות הכל טענת ביטול המקח גורמת לחלוקה לפי ההשקעה ולא לפי הרישום ובלאו הכי ישנם בתי דין הפוסקים שיש לחלוק בדירה לפי ההשקעה ולא לפי הרישום. אמנם מנהג בתי הדין הרבניים לפסוק בחלוקת הדירה בהתאם לרישום, אלא שבנסיבות המתוארות ודאי שקיימת הצדקה לחרוג מהנהוג ולנהוג כמנהג הרואה את ההשקעה כעיקר, זאת בגין הטענות על מקח טעות.

יש לדחות את הטענה שהמוכר של הדירה מכר לצדדים בחלקים שווים ודעתו היא הקובעת, שכן למוכר אין עניין בחלוקה הפנימית שבין הקונים, המוכר מכר לאיש ולאשה שבאו ביחד כקונים, ודעתו על דעת החלוקה הפנימית שיקבעו ביניהם, כיום בית הדין קובע מה היא החלוקה.

על כן דירת הצדדים תחולק באופן שהאיש יקבל 1/3 מהדירה והאשה תקבל 2/3 מהדירה.

הרב מאיר פרימן – אב"ד

דיין ב'

רקע ועובדות

הצדדים נישאו בשנת תשס"ג והתגרשו בשנת תשפ"א. מנישואין אלו נולדו להם חמישה ילדים, שניים בגירים כיום.

בשנת 2012 הייתה לאיש התפרצות של מחלת נפש, במסמכי האשפוז הוא אובחן כלוקה בסכיזופרניה. הוא אושפז בסוף 2012, השתחרר לאחר כחודש, וב-2014 אושפז שוב ומאז נפרדו הצדדים.

ב-2019 פסק ביה"ד כי האיש חייב לגרש את אשתו, אך רק ב-2021 נאות האיש לתת את הגט. יצוין כי בשנים האחרונות מחלת הנפש של האיש נמצאת ברמיסיה, אך למרות זאת החליט ביה"ד ב-2019 על חיובו בגט לאור החשש להתפרצות חדשה של המחלה.

המחלוקת בעניין הרכוש היא לגבי דירת הצדדים הרשומה על שם שניהם בחלקים שווים: הדירה נקנתה באופן שהורי האישה מימנו 2/3 מעלותה, והורי האיש – 1/3.

לדעת האיש יש לחלק את הדירה כפי הרישום, מחצית לכל צד, ואילו עמדת האישה שיש לחלק אותה לפי ההשקעה או שהאיש יקבל רק את כספיו שהושקעו.

האישה מבססת את טענותיה לחלוקה לא שוויונית בעיקר על טענתה כי האיש והוריו ידעו על הבעיה עוד בטרם הנישואין, ונמצא שהייתה הטעיה של האישה והוריה, וממילא נתינת ההורים של האישה לאיש הייתה בטעות ודינה לחזור.

התקיימו שני דיוני הוכחות, נשמעו הורי הצדדים והם גם נחקרו, ולאחר מכן התבקשו סיכומים. סיכומי הצדדים הגיעו ולהלן פסק הדין.

דיון והכרעה

אין ספק שאם כל נושא המחלה התחיל לאחר רכישת הדירה אז יש לחלק את הדירה כפי הרישום, וכפי שמקובל בפסיקת בתי הדין הרבניים, שהרי לאחר שהמתנה ניתנה אין לחזור ממנה בגלל אירוע שקרה אח"כ, פרט למקרה של מרידה, שבזה נאמר בשו"ע אה"ע עז שמתנות שניתנו לאשה חוזרות.

אלא שנטענה טענה שהמחלה של האיש כבר התחילה בטרם הנישואין ורכישת הדירה, ואם כן המתנה של ההורים לאיש הייתה בטעות. האישה הביאה לכך כמה ראיות:

• לאחר לידת התאומים, הרבה מאוד זמן לפני התגלות המחלה ב-2012, הגיעה אם האיש לבית הורי האישה והציעה להם $7,000 כפיצוי על הטעייתם. הורי האיש תירצו זאת שהדבר נבע מבעיות ופחדים של אם האיש, ולא בגלל הטעיה של משפחת הכלה. מדובר בלא ספק בתירוץ גרוע מאוד, וגם אם כן, מדובר במעשה שיגעון של אם האיש, ואם כן מוכח שהשיגעון כבר היה קיים במשפחה והוא תורשתי.
• בדיון ביום 14/3/2021 אמר האיש: "אין סיכוי לגט ללא מפגשים מסודרים עם הילדים, אני לא מסוכן לילדים, הייתי אמנם מאושפז לפני החתונה אך אחר כך מצבי היה בסדר ואני לא אדם מסוכן". האיש טוען כי מדובר בטעות סופר, והביא ראיה שאי אפשר לומר שהכל היה בסדר אח"כ לאור האשפוזים ב-2012 ו-2014. אומנם יש כל מיני אפשרויות ליישב קושיה זו, אך מכל מקום אם נאמר שמדובר בטעות סופר לא נוכל לסמוך על אף פרוטוקול, מה גם שהאיש לא ביקש לתקן את הפרוטוקול באותה העת, ולכן יש לפנינו הודאת בעל דין שכמוה כמאה עדים.
• בדו"ח אשפוז מאוגוסט 2012 נאמר:

"לדברי האם, הבעיות התחילו לפני כ-10 שנים כאשר ביטא מחשבות גדלות, רצה "לעלות ברוחניות", פסיכיאטר יעץ לה לחתן אותו […] אך מאז כמעט ואינו מתפקד. עד לפני 5 שנים היה בישיבה אך גם שם בקושי למד…"

כלומר, הבעיות בפירוש התחילו עוד קודם הנישואין, ובמשפחה יש עוד בעיות נפשיות אצל האם והאח.

• בדו"ח האשפוז בביה"ח באר יעקב מ-23/10/2014 נאמר: "מדיווחי המשפחה נראה כי קיים חוסר תפקוד לאורך שנים רבות". כלומר, כבר לפני 2012 היו ביטויים של בעיות נפשיות שהתבטאו בחוסר תפקוד.
• האיש הודה בדיון שפסיכיאטר אמר לאימו לחתן אותו מהר:

"ביה"ד: הוא אמר לחתן אותו מהר?

האיש: כתוב איזה נוסח כזה תזרזו את זה, מי שמכיר את אמא שלי שהיה איזה חשש של הונאה היא הייתה שואלת רב, היא נזהרת מאוד בבן אדם לחברו."

• במסמך האבחון של המוסד לביטוח לאומי מיום 29/11/2015 לצורך קביעת הנכות של האיש נכתב בשם האב (והוא גם חתום על דברים אלו בתחתית העמוד):

אין ספק שכתוב שם שמגיל 21 האיש סובל מהמחלה. גם כתוב שם שלפני 3.5 שנים חלה החמרה. 3.5 שנים לפני האבחון היינו אמצע 2012, אז אושפז האיש בפעם הראשונה מאז נישואיו. זאת בניגוד גמור ומוחלט לדברי צד האיש שטוענים שרק ב-2012 התחילה המחלה, ושבאמת כתוב 31 ולא 21. דבריהם אינם מחזיקים מים ואינם מתקבלים.

• התגלו אצל האיש כדורים פסיכיאטריים שנה וחצי לאחר הנישואין, הרבה לפני 2012. האיש הודה בכך אך סיפר שבגלל כאבי ראש פנה לרב מונק מבית חם, והוא דיבר עם רופא שנתן לו מרשם של כדורים אלו. לדבריו – הוא לא נטל אותם בסופו של דבר לאחר שראה את תופעות הלוואי החמורות המתלוות אליהם.

אין ספק שמדובר בתירוץ גרוע מאוד: בגלל כאבי ראש ללכת לבית חם שמטפל במקרים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים? ועוד, למה הרב מונק או הרופא החליטו שהאיש זקוק לכדור פסיכיאטרי? כנראה שיש דברים בגו…

באשר לחוות הדעת של ד"ר קריינין שלפיה האיש כפי הנראה אינו לוקה בסכיזופרניה, לא מצאנו אותה בתיק גם לאחר חיפוש מדוקדק (ויש להצר שעו"ד מנוסים וותיקים שולחים לביה"ד סיכומים ובטוחים שכל החומר הרב שמפוזר בתיקי ביה"ד בקבצים שונים ומשונים פרוש כשמלה לפני ביה"ד, ולא טורחים לצרף לסיכומים חומרים חשובים בתיק). אך ביה"ד מבהיר כי מדובר בחוות דעת שצד אחד ביקש אותה, היא לא הוזמנה מטעם ביה"ד, והאמינות שלה לקויה מאוד מחמת כן. מלבד זאת, אין ספק שלאיש היו התקפים פסיכוטיים קשים מאוד, וזה דבר שאף אחד אינו מכחיש, ולכן בוודאי שיש לאיש איזושהי מחלת נפש, סכיזופרניה או שם אחר, אבל אין זה משנה דבר. לולא היינו אומרים כן היה צריך עכשיו לחוש לגט מעושה שלא כדין…

לאור כל זאת אין ספק שהמחלה התחילה אצל האיש עוד קודם הנישואין, וצד האישה הוטעה. אומנם הורי האיש עדיין לא היו מודעים למלוא חומרת הבעיה, אך בוודאי ידעו שיש בעיה, והדבר הוסתר ביודעין. יצוין עוד, שגם לו יצויר שהורי האיש והאיש לא ידעו כלל וכלל שיש לאיש בעיות נפשיות, אבל מכל מקום אם הבעיות היו קיימות אם כן צד האישה טעה בכל מה שנוגע לשידוך והנישואין, ולעניין "מקח טעות" ו"קידושי טעות" אין צורך דווקא בהטעיה של הצד השני אלא די בטעות של הצד האחד כדי לבטל את מעשה הקניין שלו. והמקור לזה בשו"ע (חו"מ סי' רל"ב סעיף יא).

יצוין שגם לפי הדין האזרחי, חוק החוזים, די בטעות כדי לבטל חוזה, ראה סעיף 14 לחוק.

לאור כל זאת אין ספק שנתינת הסכום העודף שנתן צד האישה לצורך הדירה ולמרות זאת רשם אותו על שם האיש בטל ומבוטל, ולפיכך יש לחלק את הדירה כפי ההשקעה, דהיינו שליש לאיש ואילו 2/3 לאישה.

מעבר לדיון הנ"ל אין מקום לדון מצד חוק יחסי ממון וסעיף 8 (2) של החוק מפני שמדובר בנכס שנקנה מכספי ההורים שניתנו במתנה לצדדים ולא בפרי עבודה והשקעה של הצדדים, ולכן החוק אינו עוסק בנכסים מסוג זה, ואין דינם להתאזן כלל.

גם אין לדון מצד שיתוף ספציפי, שהרי לאור ההטעיה שהתגלתה בשלב מאוחר, בוודאי שאין כוונת שיתוף.

טענת האישה שיש לתת לאיש רק את מה שהשקיע, אינה מתקבלת לחלוטין: אין שום היגיון שנַּפלֶה בין כספי הורי האיש לכספי הורי האישה, ונגדיר את כספי הורי האישה כאילו התגלמו בבעלות על הדירה שהלך והשביח עם השנים, ואת כספי הורי האיש כחוב כספי גרידא.

לפיכך ביה"ד קובע כי דירת הצדדים תירשם כך ש-2/3 (שני שלישים) ממנה שייכים לאישה ו-1/3 (שליש) ממנה שייכים לאיש.

על הצדדים להודיע לביה"ד בתוך 10 ימים האם בכוונת מי מהם לקנות את חלקו של השני או שהם מעוניינים למכור לצד ג'.

תשובת דיין ב' לדיין ג'

ראיתי מה שהעיר בדעה ג' והביא דברי הפוס' והעלה שאף שיש צדדים רבים לומר שהיה כאן מקח טעות, מ"מ לא מלאו לבו להוציא ממון ע"פ אומדנא כיון שסוף סוף יתכן שלפני הנישואין מחלתו הייתה קלה, והִשווה נדוננו לנדון בדה"ג 1168319/2, ושבנדון דידן לא התחילו סימני המחלה לפני הנישואין באופן ברור אלא הוכח למפרע כי בפוטנציאל היה חולה ועל כן אין מקום לטענת מקח טעות. ועל הודאת האיש שהיה מאושפז לפני הנישואין כתב שאין זו הודאה, והִשווה זאת למ"ש במסכת שבועות (מא:) דהוי מילתא דלא רמיא עליה דאיניש דעביד ולאו אדעתיה, ובנדון דידן ג"כ הדיון היה על משמורת הילדים ולא על המקח טעות, ולכן אינה נחשבת הודאה. עכת"ד.

ולענדון דידן, מלבד שהמציאות מוכיחה שאכן מקח טעות גמור בפנינו, וכמו שכתב בדעה א', [ובפנינו גם הודאת בעל דין, ולקמן נברר שאינו דומה כלל להא דשבועות (מא:)], שחוץ מדו"חות האשפוזים שהציגה האשה בעניין האיש, התברר שקיימת גם היסטוריה של רקע נפשי במשפחה, שאימו וגם אחיו בעלי רקע נפשי, וזה מוכיח שהיה ככל הנראה עניין תורשתי, ועליהם הייתה החובה לגלות זאת בזמן תחילת השידוך, ואולי משום כך הרגישה האם צורך לפצות את צד האשה בסך $7,000. אשפוז על רקע נפשי מלמד על בעיה ממשית ופעילה שאם לא כן לא היה מתאשפז. הצהרת צד האיש בפני המוסד לביטוח לאומי ש"מגיל 21 הוא סובל ממחלה נפשית" הינה הוכחה של ממש אף היא, וכבר הוכיח בדעה א' שהטענה שנפלה שם טעות וצריך להיות רשום 31 במקום 21 אינה נכונה כלל. אין גם לקבל את הטענה שמסמך המוסד לביטוח לאומי אינו מוכיח משום שנהוג להגזים בפני המוסד לביטוח לאומי כדי לזכות בקצבה, חדא כי מה הכריח אותם להרחיק אחורה עד לגיל 21, וכי גובה הקצבה המתקבלת הוא בהתאמה לוותק של המחלה? ואם נאמר שכן, כי אז נשאל מדוע לא הרחיקו להצהיר שכבר מגיל 11 הוא סובל מכך? ועוד, שידוע הדבר שהמוסד לביטוח לאומי אינם 'חשודים' ל'שחרר' קצבה ללא בדיקה יסודית של כל הצהרה הניתנת בפניהם שתהיה מגובה במסמכים, ולבטח הוצגו בפניהם מסמכים על אשפוז בגיל 21, וכאמור לא מגיעים לאשפוז אם אין מחלה נפשית פעילה, לפי שעל חששות בעלמא או חרדות קלות אין מאשפזים.

דברי הגרי"ש אלישיב כראיה לנדון דידן שאף שהאשה שהתה לתבוע טענתה מתקבלת

אך מלבד כל זה, לו יהיבנא שאכן היו שם רק דברים מינוריים לפני החתונה, הנה יש להוכיח ממ"ש הגרי"ש אלישיב בפד"ר (כרך ד' עמ' 220-224) [שמדבריו הביא בדעה ג'] שאעפ"כ כאשר עם הזמן החמירה הבעיה עד שהצד הנפגע טוען בטענת ברי שאותה מחלה כבר קיננה בעבר באופן מינורי והוא השתהה מלתבוע משום שלא היה בטוח עדיין מה אופי המחלה וכעת שהתחדשו דברים הוא בטוח שההווה הוא כתוצאה מהעבר, טענת ה'ברי' שלו מתקבלת, שהרי כך כתב שם וז"ל:

"אך י"ל שיש הבדל בדבר, שאם נודע לו על מקצת סימנים לפני הנישואין – יש עליו טענה שהיה לו לברר לפני שהתחתן, אבל אם רק אחרי הנישואין נודע לו על מקצת סימני מומין, עדיין יכול לטעון שכיון שכבר התחתן לא רצה לגרש עד שיהיה בטוח שאכן הוא מום.

והראיה מדברי הרשב"א והריטב"א יבמות סה. [על הגמ': הוא אמר מינה, והיא אמרה מיניה? אמר רבי אמי: דברים שבינו לבינה – נאמנת; וטעמא מאי? היא קיימא לה ביורה כחץ, הוא לא קים ליה ביורה כחץ] שכ' לפרש דברי הרי"ף שכתב: הא דר' אמי – על מתני' דהכא אמירא [לאפוקי מהראב"ד שכ' שחוזר על סוף מס' נדרים, עיי"ש], דתנן נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל, ותני עלה יוציא ויתן כתובה. וקא מיבעיא לן השתא, היכא דשהה עמה עשר שנים ולא ילדה וקא אתי ואמר מינה הוא דלאו בת אולודי היא ולית לה עלאי כתובה,,,.

וע"ז כתב הרשב"א בחידושיו: רבינו אלפסי ז"ל נראה שפירש בראשון או בשני שבא להוציאה בלא כתובה ובבא מחמת טענת ברי ואמר שהיא מתקשה בשע"ת או שפולטת את הזרע וכיוצ"ב,,, וכ"כ הריטב"א והרמב"ן במלחמות שם. והשתא (היכא) [היכי] מצי להפסידה כתובתה אפילו אם נקבל את דבריו, הא שהה עמה עשר שנים ושתק לאחר שמצא בה את הריעותות והפגמים האלה והמשיך לחיות אתה. ועל כרחך צ"ל מכיון שהוא כבר התחתן איתה, הרי כל עוד לא היה ברור לו הדבר שאמנם היא עקרה, אף שמצא שהיא שונה מנשי אחריני, מ"מ לא איבד את זכותו, ויכול לבוא אח"כ בטענה זו שהיא עקרה.

וכ"כ אור גדול (סי' ה) שמומי אשה כמומי מקח וממכר, שאם המשיך להשתמש בחפץ אחר שמצא המום, א"י לטעון מק"ט אא"כ טוען שלא התברר לו באמת אם זה מום עד עכשיו שגמר אומר שהוא מום. לכן גם אם שהה הבעל ולא תבע, יכול לטעון שלא היה בטוח שזה מום. אבל מה שאמר אבי הבעל שהרופא אמר שאין לאשה תקנה, אם יתברר שאחר שידע זאת הבעל המשיך לחיות איתה הרי זה מחל וחייב בכתובה ותו"כ. עכת"ד הפד"ר.

ויש ללמוד משם בק"ו לנדון דידן שטענתה טענה, שהרי בנדון הגמ' ביבמות לא נודע שהיה לפני הנישואין מום כלל, גם לא לאשה, שהרי בטרם נישואיה לא יכלה לדעת את הסימנים שטוען עליה בעלה שמצא לה, כגון שמתקשה בשעת תשמיש או שפולטת כו', שהרי טרם הייתה נשואה ואיך תדע, ואעפ"כ כיון שהגיע בעלה לדרגה של טענת ברי שהסימנים שגילה לפני עשר שנים מראים שהבעיה בה עד שכעבור עשר שנים הוא תובע גירושין בלי לשלם כתובה, מכיון שהסיבה שלא נפקד היא בעטיה, טענתו טענה.

קל וחומר לנדון דידן [שבנוסף לזה נמצאו אסמכתאות שעכ"פ הייתה לו בעיה כלשהי לפני הנישואין, והאשה לא הייתה מודעת להם כלל שהרי לא גילו לה, כך שלא ניתן לומר שהיה עליה לבדוק ומשלא בדקה סברה וקיבלה] ששייך לומר בה כמ"ש הגריש"א ע"פ הרשב"א בנדון דר' אמי "מכיון שהוא כבר התחתן אתה הרי כל עוד לא היה ברור לו הדבר שאמנם היא עקרה, אף שמצא שהיא שונה מנשי אחריני מ"מ לא איבד את זכותו". וכמובן כאן בנדון דידן האשה היא שלא איבדה זכותה אף שמצאה שהוא שונה מאינשי אחריני.

ולפי דרכנו למדנו לנדוננו שיכולה לטעון טענת ברי שהגילויים שגילתה בסמוך לנישואיה, כגון שלא היה מתפקד ולא לומד כו', ולא היה ברור לה שאמנם הוא חולה נפש, אלא רק שהוא שונה מגברי אחריני, הם התבררו בסופו של דבר כתחילתה של מחלת הנפש שממנה הוא סובל כעת, כשם שבההיא דר' אמי הוא יכול לטעון בברי שאותם הגילויים שהיו לו בתחילת הנישואין שמתקשה ופולטת כו' ולא היה ברור לו הדבר שהם סימני עקרות, אלא רק "מצא שהיא שונה מנשי אחריני" הם הם ניצני המחלה של עקרותה שהתבררה כעובדה מוגמרת כעבור עשר שנים. וכשם שבהא דר' אמי הועיל לו ה'ברי' שיפטר מכתובתה כך בנדון דידן יועיל ה'ברי' שלה לשווייה מקח טעות לכל הפחות לעניין הממון.

האם הודאת האיש שהיה מאושפז לפני הנישואין אינה הודאה

אלא שכאמור, בנדון דידן א"צ לכך אחר שבפנינו אמר האיש "אני לא מסוכן לילדים, הייתי אמנם מאושפז לפני החתונה אך אחר כך מצבי היה בסדר ואני לא אדם מסוכן". ואמנם היה זה בדיון על משמורת הילדים, אך ברור היה לאיש שבכל הדיונים ריחפה ברקע גם טענת מקח טעות, והא בהא תליא וכל אמירה הנאמרת בהם משמשת לבירור האמת במכלול התיק, וכאן אדרבה מכך שהאיש סידר את דבריו לצורך שכנוע ביה"ד שאיננו מסוכן לילדיו, וכוונתו הייתה לומר: "הרבה שנים עברו מאז שאושפזתי לראשונה, זה היה עוד לפני הנישואין, מאז המצב השתפר ואני לא מסוכן לילדי, וע"כ אני מבקש לפסוק על משמורת משותפת". נמצא שבמודע ובכוונה תחילה אמר דברים אלו, ולא כפליטת פה שגויה, ולא הייתה כאן כל טעות בפרוטוקול [מלבד מ"ש בנימוקי דעה א' שהאיש לא ביקש לתקן את הפרוטוקול מיד בסמוך לכתיבתו] שהרי כאמור דבריו היו בנויים לכתחילה כך לצורך שכנוע ביה"ד, א"כ לא יתכן לתפוס את החבל משני ראשיו, מחד לרצות לשכנע את ביה"ד לעניין המשמורת, ומאידך לטעון לעניין ה'מקח טעות' שהדברים אינם נכונים.

ועוד שאל"כ אין כל הבנה מדוע היה האיש צריך להוסיף משפט זה שהוא היה מאושפז לפני הנישואין, ואף דבעלמא קיי"ל כרבנן דרבי מאיר (ערכין ה.) שאדם מוציא דבריו לבטלה, מ"מ כבר כתב בספר ברכי יוסף (יו"ד סימן רנ"ח ס"ק ז') דמודו רבנן לרבי מאיר דכל היכא דיכולים לפרש דבריו בלשון המועיל, בכהאי גוונא גם רבנן מודו, דמשום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה מפרשים דבריו כן, ומטי בה משם מהראנ"ח (ח"ב סימן ל"ו), ואם כן בנידון דידן נמי דמצינו לפרש דבריו שלא יהיו לבטלה שפיר אמרינן דגם רבנן מודו בה. ויש אחרונים (עי' קהלות יעקב אלגאזי, מידות חכמים מערכת אות א סימן ג שהביא דבריהם) שלמדו מזה גם לעניין שכיב מרע שדבריו ככתובין וכמסורין שאין אדם מוציא דבריו לבטלה. ע"ש. ונראה שקל וחומר על דברים הנאמרים בפני ביה"ד שחכמים יודו שא"א מוציא דבריו לבטלה, ושעכ"פ כשיש לפרש דבריו באופן שלא אמרם לבטלה כמו בנדון דידן, גם חכמים יודו.

ומה שכתב בדעה ג' שביה"ד לא ייחסו לזה חשיבות שהרי לא תפסו אותו מיד בדבריו, אינה ראיה, כי פעמים שכבר נכנס עוה"ד לתוך דבריו או שאר הפרעות. ועוד שאדרבה יותר טוב שביה"ד נתנו לו להתבטא בטבעיות, ואם טעה – עליו היה מוטל לתקן עצמו לפני שיצא מבית הדין כמ"ש בש"ע (חו"מ סי' קמו סע' כד), וכיון שלא עשה כן אינו חוזר וטוען. ואילו היו ביה"ד "תופסים" אותו מיד בדבריו, אדרבה היו בעצמם נותנים לו פתח לשקר ולחזור בו שלא כדין, והיו נוצרים ספקות מדומים ומחלוקות וויכוחים חינם האם חזרתו חזרה או לא, והרי כאמור ע"פ הדין רק עליו היה מוטל לתקן עצמו, ואין מקום בכלל לביה"ד להתערב בדבריו ולשמש לו כעורכי הדיינים.

ועוד שאדרבה הדרך הטובה ביותר לחקור בעל דין היא: לשאול אותו בזמן שהוא לא מצפה לשאלה, ומתוך ההפתעה – כשלא היה לו זמן להתכונן ולהמציא טענת שקר – הוא אומר מה שבאמת נכון.

ומכל האמור נראה פשוט שלא דומה נדון דידן כלל להא דגמ' שבועות (מא:), דהתם כיון שלא התנה לפורעו בעדים, לכן הדאגה לפורעו בעדים לא תפסה אצלו מקום בראש כלל, ולכן יתכן לומר שהוא התבלבל ופרע לאדם אחר בפני עדים ודימה שלבעל דינו זה הוא פרע בפני עדים אלו. וכיון שדבר זה הוא מהדברים שנקל לשכוח ובפרט כשלא רמי אנפשיה, לכן החליט רבא שלא הוחזק כפרן בכך. אבל בנדון דידן ברור שהדבר תקוע חזק בליבו שאושפז, ומתי אושפז, בפרט בהיותה פעם ראשונה, ועל עסקי בריאות הנפש, הדבר מותיר רושם אם לא טראומה של ממש, ולא מצוי לשכוח אירוע בסדר חשיבות של אשפוז, וניכרים דברי אמת שאכן כך היה שאושפז לפני הנישואין, ושוב אינו חוזר וטוען שהייתה טעות בפרוטוקול ושהוא לא אמר דברים אלו, ועוד בניגוד לחזקה שליח – ספרא דדיינא – עושה שליחותו, ועוד שלא ביקש לתקן את הפרוטוקול מיד אחר שנכתב.

ועד כאן לא מצינו שיוכלו לחזור ולהגיד אלא בכההיא דב"מ (כח:) זיל אייתי סהדי דלאו רמאה את כו' מטעם שקיימת חזקה שאין אדם מביא עדים לחובתו וא"כ על כרחך לפרש שהעדים טעו כי ציפו שישאלו אותם האם אתם מעידים שהוא לא רמאי? שהרי אכן לשם כך באו, כדי להעיד שהוא לא רמאי, ועל כך הייתה תשובתם מוכנה בפיהם "כן", ובפועל הם נשאלו האם הוא רמאי והשיבו 'כן' בטעות, כי ה'כן' היה מוכן בפיהם מהטעם הנ"ל. וכך פירש הרשב"ש (סי' שצה), שמטעם זה לא אמרו שאינו חוזר ומגיד, שהרי היה טעם ברור מדוע טעו, וכן יש חזקה שאין אדם מביא עדים לחובתו. ועוד שתכף תיקנו את עצמם. וכל זה לא שייך בנדון דידן, ובפרט שיש הרבה רגל"ד שדבריו נכונים שאושפז לפני החתונה כפי שהמסמכים מוכיחים, אלא שעד כה ניסה לטשטש ולתרץ בדוחק מה שכתוב במסמכים וגם זה ללא הצלחה כמ"ש בדעה א', ועכשיו מאת ה' הייתה זאת שפיו ענה בו ויצאה האמת לאור בהודאת פיו בזמן שהוא לא היה דרוך להעלים ולטשטש אותה משום היותו ממוקד בעניין משמורת הילדים.

והנה אחר כל האמור, כבר אין כאן רק אומדנא להוציא ממון כפי שחשש בדעה ג', אלא הוכחה ממש ע"פ המסמכים והודאת בעל דין. ומה שהביא בדעה ג' משו"ת הרא"ם שאין בנו היום כח לדעת מהי אומדנא דמוכח כו', לקמן השבנו על זה שרק בנידונו חשש הרא"ם שלא להוציא ממון ע"פ האומדנא הבעייתית שהייתה שם. יעו"ש. ואת"ל שבכל מקום סבר הרא"ם כך, הנה נראה שאין דעתו מוסכמת. והגאון המבי"ט (ח"ג סי' קמו) הלך אחר האומדנא להוציא ממון בשאלה דומה לנדון דידן, ולהלן תו"ד.

תשובת המבי"ט

המבי"ט דן^[1] בראובן שנתן לשמעון שהשתדך עם בתו נדוניא של ק' פרחים כדי שיסתחר בה וירוויח, ושמעון קנה סחורות בכספי הנדוניה בצירוף כספים משלו, ואחר שהרוויח בסחורות התבטל השידוך, וראובן עיכב לעצמו סחורה בסך ק' הפרחים שנתן עם הרווח שלהם, והחזיר לשמעון רק את הסחורה שקנה בכספו שלו עם הרווח שהרוויח מהכסף שלו. ושמעון טוען שהוא זכאי למלוא הרווח לבדו שהרי הוא נטל את האחריות של ק' הפרחים שקיבל מראובן על עצמו, ואילו הפסיד היה חייב להחזיר לו הכל, א"כ גם עכשיו שהוא הרוויח כל הרווח שייך לו. והמבי"ט פסק שאמנם הצדק עם שמעון אילו השידוך התבטל ביוזמת ראובן או בהסכמה, אבל אם שמעון היה זה שביטל את השידוך הצדק עם ראובן, לפי שיש אומדנא שלא נתן לו הק' פרחים שירויח בהם אלא ע"מ שישא את בתו. עכת"ד המבי"ט.

נדון דידן דומה לנדון המבי"ט שהנישואין הסתיימו בגלל מחלת האיש ובטענת מקח טעות, ואב האשה טוען: אדעתא דהכי לא נתתי לו את ההפרש שבין החצי ל2/3, שירוויח בהם, ולפיכך החלוקה צריכה להיות 2/3 ו1/3 גם ברווחים. לפי המבי"ט, קיימת אומדנא שלא נתן לו ע"מ שיתבטל השידוך, ונמצא שהוציא ממון הרווח משמעון על פי אומדנא.

דברי יביע אומר בענין אומדנא לבטל נישואין במקרה חולי נפש

וראיתי בשו"ת יביע אומר ח"י (חיו"ד סי' נח) בהערותיו על שו"ת רב פעלים (אות ד בד"ה ובהיותי), שהביא דברי המבי"ט. ואח"כ הביא בסוגריים דברי כמה פוס' (מהרשד"ם, הרדב"ז, אבקת רוכל, ומהרימ"ט) הסוברים שבשום אופן לא ניתן להוציא ממון ע"פ אומדנא שהרי פסק הרמב"ם שגם בגמל האוחר אין מוציאים ממון. וכתב וצ"ע. ומ"מ הביא לעומתם פוס' אחרים דמפקינן ממונא ע"פ אומדנא ועל צבאם תשו' הרא"ש (כלל ח סי' ד) הנודעת, שפסק שמי שאינו משיב לשאלות ביה"ד פוסקים כאילו השיב לחובתו ומוציאים ממנו ממון. וסיים וז"ל:

והאחרונים דנו בנישאת לבעל, ונתברר שעוד לפני הנישואין היה מקבל התקפות של חולי נפש, ואושפז בבית חולים. דסמכינן על אומדנא דאדעתא דהכי לא נישאת לו. ויוצאת בלי גט. ולא אמרינן בכה"ג טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. ע' אוצר הפוסקים (אה"ע סי' לט ס"ק יב עמוד (ריד ורטו) [נראה דצ"ל קיד וקטו] והלאה). ובשו"ת חבלים בנעימים (ח"ב סי' קלד), ובשו"ת אגרות משה ח"ד (חאה"ע סי' קכא), ובשו"ת יביע אומר ח"ט (חאה"ע סי' לו אות ט). ודו"ק. ואכמ"ל. עכ"ל.

דברי האגרות משה בעניין הנ"ל

והנה באגרות משה ח"א (חאה"ע סי' פ), הבי"ד באוצה"פ (שם עמ' קטו), כתב בסוף התשובה וז"ל:

וכיון שהוא מום כזה שלא ראוי לאישות כלל שהרי א"א לדור עמו שלכן היו כופין להוציא מסתבר שבלא ידעה שהיה חולה במחלת שטות ואף בידעה אך חשבה שנתרפא לגמרי ואחר הנישואין נודע שהיה חולה ולא נתרפא לגמרי שמחמת אותה המחלה חזר ונשתטה ביותר ונעשה משוגע גמור אחר הנישואין יש לדון בזה דין מקח טעות ולבטל הקידושין.

אבל הא יש לפקפק אף שהוא מום גדול מטעם שאמר ר"ל באשה טב למיתב טן דו ועיין בבית הלוי סימן ג' ובעין יצחק אה"ע סי' כ"ד ובבאר יצחק סי' ד' שהאריכו במה אמרינן טב למיתב טן דו וגם העלו שיש אפשר לחוש לאסור מדרבנן. אבל אני בארתי כבר בתשובה אחת במום דאין יכול לבעול שא"צ גט בלא ידעה אף מדרבנן בדברים נכונים וברורים וכן יש להורות במום זה דשוטה שאם א"א להשיג גט להתירה מדין קידושי טעות. עכ"ל.

ובנדון דידן שיש תיעוד והודאות שהבעל כבר לא תפקד והפסיק ללמוד בסמוך לאחר הנישואין, ואח"כ החמירה המחלה עד שהגיע להתקפים פסיכוטיים חמורים, לדעת האגרות משה היה מקום לדון גם לבטל הקידושין גם אילו ידעה האשה מהמחלה אלא שחשבה שהתרפא או שהיא מחלה קלה, קל וחומר כשהאשה כלל לא ידעה מהמחלה. וא"כ כל שכן לעניין הממון שיש לומר שהוא מקח טעות.

מתי אזלינן בתר אומדנא להוציא ממון ומתי לא

והנה כאמור ביביע אומר הנ"ל כתב "וצ"ע" על מחלוקת המבי"ט עם מהרשד"ם וסיעתו. ולפע"ד יש ליישב את הדברים שלא תהיה מחלוקת בין הפוס' בזה, דלכאורה לא רק שנראה כאילו הרא"ש והרמב"ם פליגי אי מפקינן ממון ע"פ אומדנא, אלא שהרמב"ם נראה כסותר את עצמו, שמצד אחד כתב שיש לדיין לדון ע"פ אומדנא, ע"פ מ"ש (בכתובות פה.) קים לי בבת רב חסדא כו', ורק משרבו בתי דינים שאינם הגונים כו', ונפסקו דברי הרמב"ם להלכה בש"ע (חו"מ סי' טו ס"ה), ומצד שני פסק את הדין של גמל האוחר בין הגמלים (שבועות לד.) שאין הולכים אחר אומדנא להוציא ממון, וגם נפסק כן בש"ע (חו"מ סי' ת"ח). וכן יש לשאול מה יענה הרא"ש לדינא דגמל האוחר?

לפיכך נראה שיש ב' סוגי אומדנות: יש אומדנא שאומדים שכך וכך הייתה המציאות, כגון בדין "גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג לצידו", שהיה מקום להכריע ע"פ האומדנא שהגמל האוחר שהוא מועד להזיק הוא שהרגו, והוא הדין לשור מועד בין שוורים תמים שהיה מקום לתלות שהמועד הזיק ע"פ אומדנא, אך נפסק (חו"מ סי' ת"ח) שאין פוסקים בזה ע"פ אומדנא. ונראה שהטעם לזה הוא משום שאומדנא זו לכולי עלמא אינה מספיקה להוציא ממון, שהרי אמנם כך האומדנא, אבל היא מתבססת על רוב, שרוב הסיכויים שהמועד הזיק, והרי יתכן שהייתה מציאות לא צפויה שלא המועד הזיק אלא בהמה אחרת שמשום מה השתגעה והזיקה, ובלאה"כ אין הולכין בממון אחר הרוב. הדיין לא יוכל במקרה זה לומר שהדבר חזק בלבו שכך היה, ולמשל אילו היו עושים התערבות עם הדיין (דלא כאסמכתא) על סכום כסף גבוה שאכן המוּעד הזיק ואם לאו יפסיד את הכסף, לא היה הדיין מסכים להתערב, שהרי תמיד קיים סיכון שיבואו עדים ויעידו שלא המוּעד הזיק [או בזמננו יובא סרט המראה בעליל שלא המוּעד הזיק].

ויש סוג שני של אומדנא, שהיא אומדן דעת בני אדם כעין דברים שבלבו ובלב כל אדם, ולכן דקדק הרמב"ם בלשונו הזהב וכתב "יש לדיין לדון דיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להם שהם אמת, והדבר חזק בלבו שהוא כך אף על פי שאין שם ראיה ברורה", ובזה גם הרא"ש מודה, כי זה עדיף מרוב, והוא בגדר ודאי בלב הדיין, כמו ההיא דבת רב חסדא (כתובות פה.), שבעלה רבא היה בטוח במאת האחוזים שלא תשקר לו, בזה הוא שכתב שיש לדיין לדון ע"פ אומדנא [ואמנם הקשה שם הריטב"א דסוף סוף אם היפך השבועה ע"פ דברי בת רב חסדא באופן ששכנגדו נשבע ונוטל, יוצא שהוציא ממון ע"פ עד אחד? ותי' שהמעשה היה שהיפך מנשבע ונוטל לנשבע ונפטר. אך מהרש"א בד' רש"י פירש שסמך עליה אף להוציא ממון, וכ"פ תוס' רי"ד, עיי"ש]. וגם בזמננו לא כתב הרמב"ם שאין לדון ע"פ אומדנא אלא מהטעם "שרבו ב"ד שאינם הגונים ובעלי בינה", כלומר שיש לחשוש שיעשו אומדנא לא נכונה לעוות את הדין ח"ו או שאינם בעלי בינה לעשות אומדנא נכונה, הא לאו הכי שפיר היה מקום לדון ע"פ אומדן כזה גם בדורותינו. ובמקום אחר (תיק 852310/11 ביה"ד ירושלים) כתבנו שלדעת הרבה פוס' ראשונים ואחרונים גם בזמננו ראוי לפסוק ע"פ אומדנא. ובזה הוא שפסק הרא"ש להוציא ממון מבעל דין שאינו רוצה להשיב לשאלות ביה"ד שדנים אותו כאילו השיב לחובתו, כי גם זו סוג אומדנא של דעת בני אדם באופן שהדבר חזק בלבו של הדיין שבעל הדין נמנע מלהשיב כי הוא יודע שאם ישיב האמת יצא חייב. ובזה הוא שהמבי"ט כתב שדנים ע"פ אומדנא, כי גם בנדונו, המדובר היה באומדן דעת ראובן שלא נתן הכסף לשמעון להרוויח בו אלא ע"מ שישא את בתו.

ובדקתי במקורות שציין להם ביבי"א הנ"ל (מהרשד"ם, הרדב"ז, אבקת רוכל ומהרימ"ט) הנראים כחולקים על המבי"ט ומצאתי שאכן כל מה שכתבו בתוקף שאין להסתמך על אומדנא כדי להוציא ממון הוא באומדנא של המציאות כעין גמל האוחר כו' וכולם הזכירו בדבריהם את דין גמל האוחר, ואילו מהרימ"ט מיירי באומדן דעת האדם וכתב שבנידונו האומדנא אינה מוכיחה ולא הזכיר את הדין של גמל האוחר^[2].

ביאור סברת המבי"ט בענין הרווח

אלא שצריך להבין עומק סברת המבי"ט מדוע סבר שגם הרווח יהיה לראובן, סוף סוף שמעון הוא שעבד והרוויח? וצ"ל כמ"ש התוס' (בכתובות צג: ד"ה הותירו), הבי"ד בדעה ג', שהרווח מתחלק בשווה כאשר אדעתא דהכי השתתפו, משא"כ בכור ופשוט. וא"כ כאן דלאו אדעתא דהכי שיבטל שמעון את השידוך השתתפו, נמצא שלא היה כאן שיתוף מעיקרא ועל כן כל אחד נוטל את כספו ואת הרווח שכספו גרם לו להרוויח.

ובפשוטו יש לומר שבנדון המבי"ט האומדנא הייתה שראובן נתן לשמעון את הקרן של ק' פרחים על מנת שכל הרווח יהיה שלו אם ישא את בתו, ומשלא נשא את בתו הנה בטלה המתנה שנתן לו שכל הרווח יהיה של שמעון, וחזר הדין שהם כמו שני שותפין שהשקיעו זה מנה וזה מנה, שגם הרווח מתחלק בחלקים שוים, וזה מדויק יותר בדברי המבי"ט שכתב וז"ל: הרווח הוא לראובן, שלא נתן לו הק' פרחים שירויח בהם [כלומר שכל הרווח יהיה שלו] אלא על מנת שיכנוס את בתו [הא לאו הכי יהיו כשותפים דעלמא שחולקים ברווחים]. והשתא אתי שפיר, דלפירוש הראשון, היה לו עכ"פ לחייב את ראובן לשלם שכר טרחתו לשמעון. וילע"ע בזה ואכמ"ל.

הסברות שכתב בדעה ג' להצדיק את האשה

לפיכך אחר שגם בדעה ג' האריך לבאר שבנדון דידן מעיקר הדין כיון שיש רגל"ד טובא שהיה כאן מקח טעות, ואף הוסיף מה שהתברר עם הרב דיאמנט שמשהו משונה קורה עם בנם כו', זכאית האשה ל2/3 בקרן וברווח שהשביחה הדירה, ואין לטעון שאין כאן מקח טעות משום ששהתה לתבוע, וזאת ע"פ מ"ש בפד"ר (כרך ד' עמ' 220 כו') שאם אחר הנישואין נודע על המום יכול/ה לטעון שלא רצ/תה להתגרש עד שתהיה בטוחה שאכן הוא מום כו'. וכן ע"פ ד' האור גדול (סי' ה) מי יימר שמזדקקי ליה בי"ד כו', ואחר שהוכיח שהסכם ממון בנישואין נחשב כמתנה שניתן לבטלה כו' ולא נחשב כמכר, מההיא דב"ב (מ:) בסוגיא דמתנה טמירתא, והביא ביאור הקובץ שיעורים (ב"ב סי' קע) שאף שהיה תנאי מ"מ זה כמו שהתנו שכל אחד נותן מתנה לשני [ודבריו מובנים ע"פ הריב"ש (סי' קכז) שהביא הקוב"ש שם שהשווה זה לגיטין^[3] עיי"ש ודו"ק] וביאור היד דוד מקרלין [דהיי"ט שיכול לבטל משום שלא הקפידה לחזור על תנאה בשעת הקידושין ואמרי' דבכל דהו ניח"ל וויתרה על התנאי שיכתוב לה כל נכסיו] והמאירי [שהיא לא התנתה אלא ש'יכתוב' לה, ולא התנתה שיעמידם בשופי לרשותה, והרי כתב לה, ולכן אף שאח"כ ביטל המתנה, מ"מ הרי קיים תנאו ש'יכתוב' לה והרי 'כתב' לה], ועוד, ואחר שביאר שטענת האשה נכונה שהיה מקח טעות וממילא לאו אדעתא דהכי השתתפו, ודין הרווח להתחלק לפי ההשקעה ע"פ תוס' (כתובות צג:) הנ"ל, א"כ יש לפסוק שהדירה תחולק לפי השקעה.

תשובה לספקות דעה ג'

והמקורות שהביא בדעה ג' שמחמתם נכנס לבית הספק והעלה שאין בכוחנו להוציא ממון בנדוננו, יש להשיב עליהם כדלקמן:

דברי הפד"ר ופסקי בדה"ג וציץ אליעזר ועוד

דמה שהביא מפסק בדה"ג 1168319/2 וזתו"ד: שבמצב זה שהצדדים לא הקנו זל"ז את חלקם בנכס באופן שיתחלקו בו ויהיה רשום ע"ש שניהם בחלקים שווים אלא הם נתנו כל אחד את חלקו בכסף, והמוכר התכוון להקנות להם בחלקים שווים, ופעמים שבכלל, הכסף מגיע אל המוכר שהוא צד ג' מהבנק למשכנתאות. במצב זה, הקובע הוא הרישום בחוזה שהוא בחלקים שווים והרישום בטאבו ייעשה בהתאם, ואם עוה"ד לא יעשה כן הוא חשוף לתביעות על הפרת חוזה. ויש מנהג מדינה שהרישום קובע. ויש גם דינא ד"ד בזה. בקיצור איך נדע מי הנותן ומהי המתנה כשהכל רשום בחלקים שווים? עכת"ד בדה"ג.

וע"פ זה הסיק בדעה ג' שבכל מקרה תקבל האשה לפי השקעה רק את הקרן ולא את הרווח. עכת"ד.

הנה דבריו אינם מובנים לי, שאם מסתמך הוא על מ"ש בדה"ג הנ"ל, הרי לפי סברתם, גם הקרן מתחלקת בחלקים שוים כיון שקנו אצל צד ג' ולא רק הריווח. אלא שבלאו הכי לפע"ד מ"ש בדה"ג אינו מחוור, דסוף סוף זיל בתר טעמא וביה"ד מצווה לעשות צדק, ואם כאן קיימת טענת מקח טעות והמשמעות היא שלעניין הממון רואים כאילו לא היו כאן נישואים ורק היה שיתוף בדירה ולא אדעתא דהכי השתתפו שיהיה מקח טעות ולכן אין חולקים אפילו ברווחים בשווה כמ"ש בתוס' (כתובות צג:) הנ"ל, א"כ מה לנו ולכל הפרוצדורות הנעשות מכוח האילוץ ובוודאי שלא יתכן שהפרוצדורה תגרום לסלף את האמת הפשוטה שעל דעת כן לא נתן אב האשה 2/3 וכו'. וא"כ חובת ביה"ד לשפוט צדק ולהשיב לאשה את מלוא השקעתה בדירה אחר שהתברר שהיה כאן מקח טעות.

ומ"ש שמ"מ לא הוכח שהייתה בו מחלה כה קשה פעילה לפני הנישואין ושגם ההרכב הקודם כתבו שלא הוצגו אסמכתאות ממשיות למחלת נפש מאובחנת קודם הנישואין, לכן מסמך המל"ל אינו מוכיח שהיה חולה פעיל לפני הנישואין. עכת"ד. כבר השבנו על זה לעיל בפתח דברינו הן מצד העובדות והן מצד ההלכה.

ומ"ש עוד שלא מצינו שתתקבל טענת מק"ט בנשתטה בעל אחר הגירושין בטענה שנשא מטען גנטי לפני החתונה שהתפרץ אחר החתונה. עכת"ד.

יש להשיב שכאן היו הדברים ידועים להוריו ולו, ולא הודיעו לאשה. ועוד שכבר הבאנו מ"ש הרשב"א (יבמות סה). ועוד שכל עוד לא התגלה משהו לפני הנישואין, ניתן לומר שדבר חדש גרם לו לאחר הנישואין להתפרצות, ולא דנים לפי מטען גנטי כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת וכשם שאדם אוכל הרבה יצורים מיקרוסקופיים שאינם כשרים ואין איסור בדבר כי אינם נראים לעין, משא"כ כשגם לשיטת דעה ג' יש עכ"פ רגל"ד טובא שהיו דברים לפני הנישואין, הדבר שונה.

ומה שהביא משו"ת ציץ אליעזר (ח"ו פרק מב סי' א) בענין מחלות נפש ומקח טעות, שרוב הרופאים סוברים שרוב הסיכויים שמחלת הסכיזופרניה חוזרת ויכולה להיות מסוכנת. ולכן צריך בסכנה לחוש גם למיעוטא ולחייב בגט, שלחיים ניתנה ולא לצער ולא לסכנה, ויש גם לכוף, וכן הסכים הגרצ"פ פראנק, ושהתשב"ץ ח"ב (סי' רס) הבי"ד בב"י (אה"ע קסה) כתב שיבם נכפה בחיי אחיו וטוען שנרפא ויבמתו אומרת שלא נרפא ודורשת לחלוץ, עליו הראיה שנרפא כיון שהוחזק חולה דדמי להיו בה מומין בבית אביה שצריכה להביא ראיה שמשנתארסה נולדו בה (כתובות עה.) ושכ"פ מהר"א ששון בתור"א (סי' רי"ד) בבעל מוכ"ש שטוען שנרפא ואשתו מסופקת בדבר, שעליו הראיה.

ומכל זה הסיק בדעה ג' שדוקא בהוחזק חולה, אבל בלא הוחזק חולה א"צ להביא ראיה שלא חלה, ובנדון דידן לא הוחזק חולה. עכת"ד.

נראה דלא דמי, שהרי בנדון דידן יש מסמכים שאכן חלה לפני החתונה והיה חולה במחלה נפשית כו' כמ"ש בדעה א', ויש גם הודאת בעל דין וגם רגל"ד טובא שיש בעיות בתחום הנפש במשפחה, אמו ואחיו, וידוע שיש מחלות נפש תורשתיות, א"כ גם כאן נראה שעליו הראיה שלא היה חולה ממש, ממילא איתרע חזקת בריא שלו. מה גם שהאיש בנדון דידן אובחן בסכיזופרניה וכתב הצי"א שחזקתו שמחמיר והולך וכפי שקרה בנדון דידן.

ומ"ש מפד"ר (כרך ט"ו עמ' 11) וכתב ע"ז בדעה ג' שבפד"ר מדובר שסימני התפתחות המחלה החלו לפני הנישואין אבל בנדון דידן לא החלו באופן ברור אלא הוכח למפרע כי בפוטנציאל היה חולה ועל כן אין מקום לטענת מק"ט. עכ"ד.

החילוק שחילק לא מובן לי, שהרי בפד"ר כתבו שהליקוי נודע רק אחר הנישואין ואעפ"כ כיון שהתברר שהמחלה קיננה בו לפני הנישואין הוי מק"ט. וכאן בנדון דידן עדיף, שהרי הליקוי נודע לפני הנישואין לבעל ולהוריו, וכאן כמו בפד"ר הייתה הודאת הבעל שהמחלה קיננה בו לפני, ושם נוספה חוו"ד רפואית כי מחלה כזו שהתפרצה אחר הנישואין מעידה שהייתה כבר מקננת לפני, וא"כ גם כאן יש לנו את הנתון הזה, שהרי מחלה זו שכעת החמירה, ברור ששורשה היה כבר לפני הנישואין ומשם "התפתחה בהדרגה בתהליך קבוע עד לדרגא של עכשיו" כמקרה המתואר בפד"ר. והרי יש הודאת בע"ד ואֵם הבעל-דין, שתכף אחר החתונה הוא לא תפקד ולא למד.

ויש לדקדק מדברי הפד"ר הנ"ל סייעתא לדברינו שהרי כתבו וז"ל: וכיון שכן הוי מחלה זו מום גדול ביותר – וגרוע מנכפה שבוודאי שום אשה לא הייתה רוצה להינשא אילו ידעה שהוא נגוע במחלה כזו שתוצאותיה יביאו, או אפילו רק עלולים להביא, לידי טרוף הדעת ואבוד כח גברא, ולכן הוי מקח טעות. וזה בדומה למוכר שכר והחמיץ תוך ג' ימים שהדין דהלוקח חוזר, שכבר החל הקלקול לפני זה, אם כי לא היה עדיין חומץ, אבל כבר עמד אז להיות אח"ז חומץ, ובאיילונית גופא ג"כ הרי שינוי זה נעשה בזמן שהיא צריכה להיות בוגרת… ועי' תו"י ריש יבמות כו'. עכ"ל. הרי שגם ב"אילו ידעה שהוא נגוע במחלה כזו שתוצאותיה "אפילו רק עלולים להביא לידי טירוף הדעת" הוי מקח טעות, ובנדון דידן ג"כ הרי הגיע להתקפים פסיכוטיים חריפים, שסטר לילדתו בשינתה כו'.

ואמנם היה מקום לביה"ד לבקש חוו"ד רפואית ממומחה של ביה"ד על מקרה דנן האם דומה למקרה הפד"ר אך לאור כל מה שהתבאר נראה שאין כל צורך בזה לגרום להם להמתנה ועינוי דין והוצאות רבות על חינם. ובימים אלו יצא לי לשוחח עם פרופ' לפסיכיאטריה, ושאלתי אותו על מקרה דנן והשיב שהוא שייך לסוג (מתוך ג' סוגים) שהמחלה הייתה כבר קיימת לפני הנישואין והיה בכך מקח טעות שלא הודיעו לצד השני, ושאם אושפז לפני הנישואין, סימן שנזקק לתרופות למחלה נפשית, שהרי אין מאשפזים על דברים של מה בכך, וכמו כן הייתה החמרה הדרגתית, שכיון שכבר מיד אחר הנישואין הוא לא תפקד, ואחר שנים התפרצה המחלה, הדבר מלמד שהמחלה הייתה כבר קיימת, כי כך דרכה של מחלה זו (סכיזופרניה) שהיא יכולה להיות רדומה שנים רבות ואח"כ להתפרץ חזק. עכת"ד.

ומ"ש מפס"ד בדה"ג 1127602/5 שדנו על בחור טוב ללא בעיות בריאות שאילו ידע שהמשודכת עברה טיפולים שנתיים עם תרופות שרק פסיכיאטר מורשה לרשום, לא היה מסכים להיכנס לספק ולהינשא לה. והראיה, שמיד בשבע ברכות שנודע לו הפסיק הקשר. וזה כהגדרת רמב"ם (מכירה טו ה): כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה, מחזירין וכו', שכל הנושא ונותן סתם, על מנהג המדינה הוא סומך. ובב"ש (קטז ס"ק ג): הכלל, שלא הפסידה תוספת אלא כשיודעת מהחיסרון והוא דבר שאין אדם מתפייס בו. וכ"כ בש"ע אה"ע (ט"ל ג) אם מקפיד על מומים שלא אמרו חכמים, אין בדבריו כלום. והמדד למומים: א. שרוב בני האדם מהחברה שאליה שייכים הצדדים מקפידים על זה. ב. אם היו נודעים להם המומים האם היו ממשיכים הקשר. התשובות לב' המדדים מובילות להפסד הכתובה. ע"כ תו"ד בדה"ג.

וכ' ע"ז בדעה ג' שבנ"ד לא הוכח שנטל תרופות פסיכיאטריות באופן סדיר לפני החתונה. לכן אין לומר ש הייתה הטעיה מצדו. ועוד שיש תרופות שהן רק להרגעה מחרדות. ע"כ.

ולא ידעתי מהיכן לקח הגדרה זו של "תרופות באופן סדיר", ולא שת לבו למדדים שאמרו בפס"ד בדה"ג הנ"ל שהקובע הוא החֶברה שאליה שייכים בני הזוג ואם היה עוזב את השידוך כשנודע לו. ומעבר לזה, כשהאיש הודה שאושפז לפני החתונה יש כאן הודאה שנטל תרופות באופן סדיר. כשאדם מתאשפז, סימן שזה יותר מסתם חרדות, ובאשפוז מרגילים אותו לתרופות.

ומ"ש מפסק בדה"ג 1168319/2 שהפרעה נפשית המאוזנת בטיפול תרופתי – היש בה כדי לבסס טענת 'מקח טעות'? תשובתם שיש דברים קלים שכיון שמוזכרים בצמוד למילה נפש מרתיעים אך אינם בעייתיים בפרט כשהפציינט מטופל ומאוזן. וכיון שאמרה שהתייעצה עם האדמו"ר כנראה הכוונה שהוא יעץ לה שבמצב מינורי כזה אין להודיע למשודך ושדכן שקר דובר כסף נוטל כו'. וכך המנהג בחברה של בני הזוג. והטענה שכאילו הב"ש (קיז וקנד ב) כתב שאין הבדל בין מום קטן לגדול לעניין מק"ט אינה נכונה שהרי אין בעולם מקח שלא יהיה בו מום קטן ואעפ"כ לא טוענים על כל דבר שהוא מום. לכן אין טענת מק"ט אלא במום גדול. וכאן יש 3 חוו"ד רפואיות שאין כאן מחלה של ממש אלא הפרעה שאין בה כל סכנה או הפרעה לתפקוד יומיומי ושמתאזנת טוב בתרופות. בפרט שמתברר שמחלה נפשית מקורה בגורמים פיזיולוגיים, חומרים במוח שחסרים והתרופות משלימות אותם וזה כמו תרופות לגוף ממש. תכשירים שבהם משתמשת האשה משתמשים בהם בארץ כ800 אלף איש! האם נאמר שקידושיהם מק"ט? ועוד שהייתה הסתרה הדדית. ועוד שאף אם נניח שההפרעה הייתה לפני הנישואין הרי האשה טוענת שחלפה וחזרה רק בגלל יחסו הגרוע של האיש אליה. עכת"ד בדה"ג.

וכתב על זה בדעה ג' שדבריהם נכונים לנדון דידן, עכת"ד. זה אינו, שרב המרחק ביניהם, שכאן הגיע להתקפים פסיכוטיים חריפים, וכבר מתחילת הנישואין לא תפקד ולא למד, מה שמצביע על הקשר הברור בין האשפוז שלו לפני הנישואין לבין מצבו תכף אחרי הנישואין, דהא בהא תליא. ואין כאן מקום לכפול הדברים.

במה שכתב בקובץ הישר והטוב

ומ"ש בשם קובץ 'הישר והטוב' (חלק כא עמ' כו) במאמר הרב שפרן, שמנה חסרונות שחייבים לגלות למשודך מדין לא תעמוד על דם רעך כגון מחלת נפש או מדה מגונה מאוד שמפריעים לחיי נישואין תקינים. ויש שאין חייבים לגלות כגון אם אין בהם הגדרים הנ"ל.

ובעמ' ל' הביא דברי הקהלות יעקב להגרי"י קניבסקי (יבמות סי' מד) שכתב שבמקח וממכר חייב המוכר לספר לקונה על כל מום, שכן אין הקונה מעוניין בחפץ זה דווקא ולא אכפת לו לקנות חפץ אחר כזה ובלבד שיהיה נקי מכל פגם, ואילו היה המוכר מעצמו מציע לו לבטל המקח היה ניחא ליה לקונה בזה, משא"כ בשידוכין שקשה לזווגם כקריעת ים סוף, וכשהסכימו על השידוך יש שמחה גדולה ולא יסכימו להינשא לאדם סתם אלא למי שבוחרים בו ומוצא חן בעיניהם, לכן אין מקפידים אלא על מום גמור לבטל הקידושין, כי קשים הגירושין ומי יודע מה יזדמן לו אם יתגרש. והביא 'ראיה גדולה' מההיא דיבמות (מה.) זיל גלי או נסיב בת מינך, שאין בזה גנבת דעת אם מסתיר פגמו, והטעם כיון שבסוף מתרצים בנישואין. עכ"ד.

[והנה הדברים עדיין קשים, וכי בגלל שבדיעבד לא תהיה להם ברירה לכן מותר לגנוב דעתם ולגרום להם לסבול כל חייהם מהפגם שיתגלה להם אחר הנישואין? וא"כ היה יותר ישר והגון להודיע להם לפני השידוך והם יחליטו לעצמם אם להתפשר על הפגם או לנסות למצוא שידוך בלי כל פגם ולהתפלל על כך והיה מתקיים בהם ותגזר אומר ויקם לך וכמ"ש בב"מ (קו.) טענה כיוצ"ב עיי"ש. וראיתי שבמאמר הנ"ל נתן הגרמ"מ שפרן דעתו לקושי זה ויישב שהדברים לא נכתבו אלא לדורו של הגריי"ק זיע"א שלא היו מפונקים כו', ובכל דהו ניח"ל ולא היה בזה משום גניבת דעת וכמו שנהג בעצמו לומר וכי לא ניתן לעבור עם זה שבעים או שמונים שנה? משא"כ בדורנו שהאנשים מפונקים, אי גילוי פגמים מסוימים גם אם אינם ברמה של לא תעמוד ע"ד רעך, עלול לגרום לסבל מתמשך לכל החיים ואף לגירושין, וחובה לגלות].

עכ"פ כוונת דעה ג' במה שהביא מקובץ הישר והטוב לומר שיתכן שגם הנדון שלפנינו הוא מהסוג שאין חייבים לגלות למשודך, או שעכ"פ טעו לחשוב כן, ועל כן אין כאן מקח טעות.

אלא שבאמת ממקום שבא, הגרמ"מ שפרן עצמו כתב שם (בעמ' לב) תחת הכותרת "מחלה תורשתית" שאם יש בעיה רפואית במשפחה חייב לגלות משום לא תעמוד על דם רעך, וגם אם הסיכוי לחלות בה אינו גבוה או שהמחלה אינה חמורה יש בזה עכ"פ גמילות חסדים להודיע. והרי בנדון דידן קיימת בעיה רפואית נפשית במשפחה מצד אם האיש, וא"כ היה חובה לגלות. עוד כתב שם שגם כשאינו יודע בוודאות, עליו לגלות בלשון מסופק "שמעתי כך וכך ועליך לברר על פרט זה", וא"כ גם אם נאמר שבנדוננו היה לפני הנישואין שלב שהוא בגדר ספק אם היא מחלה רצינית, היה עליהם לגלות באופן זה ש"עליהם לברר". עוד כתב שם (עמ' לא) שגם על מחלה שחלפה, אם סיכוייה לחזור סבירים ואם תחזור תהיה בגדר ל"ת ע"ד רעך, חובה לספר. וגם אם לא, מצוה לספר מדין גמ"ח אא"כ ידוע שהמחלה חלפה לבלי שוב שאין מצוה לספר.

בר מן דן הנה הגרמ"מ שפרן מדבר על ה"לכתחילה" מה צריך לגלות ומה א"צ, אבל אין להסיק מכך שכל מה שאין צריך לגלות אין בו משום מקח טעות אם לא גילו, דהא ודאי אם אח"כ התבררה ההערכה כלא נכונה, שחשבו שאין המום גדול כ"כ שיהיה ראוי לגלותו, ובסוף התברר שהיה זה מום גדול, אין ספק שזה גורם ביטול מקח, וכמ"ש לעיל שבמקח טעות אין צורך בכוונת הטעיה אלא די שבפועל הצד השני טעה כי לא נודע לו. והמקור לזה בשו"ע (חו"מ סי' רל"ב סעיף יא) שאם קנה בהמה לשחיטה ושחטה ונמצאת טרפה, אם אפשר לברר בוודאות שהטרפות הייתה כבר אצל המוכר (וע"ש בש"ע שהביא דוגמא לזה) המקח בטל. ע"כ. הרי שאע"פ שהמוכר לא יכול היה לדעת שיש בה טרפות, אעפ"כ הוי מקח טעות. והוא הדין בנדוננו. וכ"כ הלכה למעשה באגרות משה (חאה"ע ח"ד סי' קכא) בסוף התשובה וז"ל:

ופשוט שאף אם זה שניסת לו בסתם ולא התנו כלום היה משום שלא ידעו שאיכא זיקת יבום וחליצה כלל, ולא משום שידעו מעניני תנאים נמי בטלו הקידושין כידעו מדיני תנאים, דאין לנו צורך שידעו דינים אלא שלא היה רצון להתקדש ע"ד זה שתצטרך באם ימות חליצה מאיש זה שאם הוא באופן אנן סהדי ברור נחשב כהתנו ובטלו דהא בעובדות דאיתא בגמ' באומדנות בכל מקום לא הוזכר חלוק בין אינשי דעלמא לת"ח. עכ"ל.

ובפרט לפי מ"ש בדעה ג' עצמו שכיון שדרשו הורי האיש 2/3 היה בכך הצהרה שהבחור מושלם ללא כל פגם וא"כ כיון שעכ"פ ידעו שיש בעיה אפילו אילו באמת סברו שהיא בעיה מינורית היה להם להודיע או שלא לדרוש 2/3, ובגלל זה ג"כ הוי מק"ט.

במ"ש הרא"ם שאין אנו בקיאים לדון מהי אומדנא

ומ"ש בדעה ג' שע"פ שו"ת הרא"ם (סי' טז) שכתב שבזמננו אין בקיאים לדעת מה נחשב אומדנא דמוכח, הנה לאחר העיון בתש' הנ"ל, חזינן שהיה שם ספקות רבים באומדנא בנדונו מטבע הדברים עד היכן היה רצון האב שהנדוניא תנתן לבתו רק אם יהיה לה זרע ורק עד לזמן מסוים, או עד ק' שנה כו' עיי"ש, והיה גם מנהג מדינה שהיה קשה לשלבו עם האומדנא, באופן שהאומדנא שדן בה הרא"ם היו בה ספקות רבים מטבע הדברים עיי"ש, ועל אומדנא כזו ושכיוצא בה דווקא לא יכול היה להכריע בה אם היא אומדנא דמוכח מחמת הספקות האובייקטיביים הרבים שנולדו בה, ואין מזה ראיה לאומדנא ברורה כמו בנדון דידן [גם אם נתעלם מהודאת בע"ד כו' שיש בנדוננו]. תדע שאם לא תאמר כן על כרחך לומר שהרא"ם חולק על הרא"ש באומדנא גבי מי שלא משיב לשאלות ביה"ד, ואפושי פלוגתא לא מפשינן.

ומה שהציע בדעה ג' פשרה שהאשה תקבל את דמי הנדוניא שהביאה בנוסף לחלוקה השווה של הדירה, בפרט שכ"כ האג"מ (אה"ע ח"ד סי' ח). וכ"כ בפתחי חושן (אישות פ"ז הערה יב). ואמנם לא מקובל בבתי הדין לפסוק כך, לפי שכנכסי צ"ב לא התחייב הבעל, וכנכס"מ הרי בזמננו האשה נותנת מתנה לבעל ולא כפי שנהגו בזמנו בשיטת נכס"מ. ואעפ"כ כפשרה טוב שיעשו כן. עכת"ד. הנה בפועל הוצעה להם הפשרה ולא הסכימו לקבל אותה, ומעתה יתכן לומר שבלאו הכי פשרה זו ספק אם היא נחשבת קרובה לדין אחר כל מה שהתברר בדברינו, ועי' חו"מ (סי' יב ס"ב), והדין פשוט שיש לחלק לפי השקעה הן בקרן והן בשבח שהשביחה הדירה.

לאור האמור, נראה לפסוק שיש לחלק את הדירה שני שליש לאשה ושליש לאיש.

הרב דוד בירדוגו – דיין

דיין ג'

לטענת התובעת, לאחר הנישואין התבררו דברים על אי בריאות נפשו של הנתבע שאילו ידעו על כך הוריה בעת שהשקיעו סכום גבוה לרכישת הדירה שנרשמה על שם הצדדים לא היו מסכימים לשידוך ולא היו מסכימים להשקיע את הסכום שהושקע על ידם.

מאידך גיסא, הנתבע מכחיש את הדברים, ולדבריו היה בריא בנפשו לפני הנישואין, ואם כן מה שנתנו נתנו.

עיון בטענות התובעת מעלה שהציגה שתי טענות עיקריות. האחת היא שיש לקבוע שמקח טעות בפנינו, וכי על דעת כן שיתגלו דברים בעייתיים ביחס לבעל לא הסכימו הורי האישה להשקיע סכום גבוה ברכישת הנכס. השנייה, שגם אם הטענה הראשונה לא תתקבל וגם אם נתעלם מהגורמים שהביאו לגירושין יש לחלק את הדירה בהתאם להשקעה שכל צד השקיע בדירה.

והנה, אם טענת מקח טעות לא תתקבל, מקובל בבתי הדין לחלוק את הנכס לפי הרישום, ומאחר והדירה נשוא התביעה רשומה על שם שני הצדדים בשווה יש לחלקה בשווה.

ויש להבהיר, כי ביטול קידושין בטענת מקח טעות עקב מום שהתגלה אצל הבעל שלא היה ידוע לאישה בעת הקידושין אינו מבואר להדיא בסוגיות הש"ס וברמב"ם ושו"ע, ושנוי במחלוקת.

בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס קרימונא) סי' עז נשאל אודות נערה שנתארסה לבחור אחד ולא ראתהו מעולם ולאחר אירוסין נודע שהוא עוור.

מהר"ם דן בטענת מקח טעות בקידושין, ומסקנתו –

"על כל זאת איני אומר להוציאה בלא גט, אבל לכל הפחות כופין."

ועיין בספר שבות יעקב ח"א סי' ק"א ששלל את האפשרות לביטול קידושין בטענת מקח טעות, כגון לאחר שהתברר שהבעל היה סריס ולא נודע קודם לקידושין. ובספר משנה הלכות חלק יז סי' מו כתב:

"ובחידושי איברא להגאון מוהרי"א הענקין זצ"ל כתב באות מ"ז וז"ל, וא"כ כיון שלא שמענו ולא ידענו מימות הש"ס שיבטלו קידושין מחמת מום, ביחוד אחר הנישואין למעשה, ובכל מקום ובכל זמן נמצאו שאלות כאלה ובכולם הצריכו גט הרי ידעינן שהכל נכנסין לספק, ואי אפשר לבטל קידושין כלל אפילו היה מבורר המום ושלא ידע ממנו הצד השני."

אף לדעת הסבורים שניתן לבטל קידושין בטענה זו, אין הדברים אמורים אלא ב"מום גדול", עיין תשובת הר צבי אה"ע סי' קפ וסי' קפא, ואגרות משה אה"ע ח"א סי' עט וסי' פ'.

אך אף שאין מקום לבירור טענת מקח טעות לביטול הקידושין מכל מקום יש יסוד לטענת מקח טעות ביחס לדירה ששני הצדדים רכשו קודם לנישואין ולצורך הנישואין. אף שהדירה נרכשה לצורך הנישואין והם התקיימו, אין לומר כשם שאין יסוד לביטול הקידושין והנישואין בטענת טעות במקח כך אין יסוד לביטול רכישת הדירה ורישומה ע"ש הצדדים בשווה, הואיל והדירה נרכשה כדי לאפשר את הנישואין במתכונת עליה סוכם מראש. מפני שנראה כי הסיבה שאין לבטל הקידושין היא מפאת חומר האיסור של חיי נישואין ללא חופה וקידושין ובדיעבד הצדדים אינם מעוניינים לחיות באיסור זנות. אבל לגבי ההתחייבויות הממוניות ניתן לבטל את ההתחייבות והנתינה כשהתבררה התרמית שניתן להגדירה כמקח טעות.

יובהר, כי גם אם האשה הסכימה לחיות עמו כאשה ולא רק בגלל חומר העניין של אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא שקשים גירושין ויש לצדדים ילדים משותפים אבל נראה שאין כאן ויתור על נתינת הדירה.

בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ד עמוד 220 – 224 כתבו הרבנים הגאונים, הדאיה, אלישיב, ז'ולטי זצ"ל כדלהלן:

והנה במקרה שלפנינו לכאורה י"ל דאין המערער חייב לא בעיקר כתובה ולא בתוספת, ומתרי טעמי: א. לא מתקבל על הדעת כי המשיבה לא ידעה היטב כי היא איננה מסוגלת ללדת, וא"כ הרי לפימ"ש הב"ש הנ"ל אין לה כלום. ב. יש גם מקום לדון ולברר טענת המערער אשר לפי – דבריו הוא מקבל מחלות – מין כתוצאה מחיי אישות עם המשיבה. ואם נכון הדבר הרי י"ל דאשה זו, כמוה, כאשה שאינה ראויה לחיי אישות, ואין לה גם תוספת כתובה כמ"ש ה"ה הנ"ל.

אולם, מכיון שהצדדים עבדו שלמא בהדי אהדדי, וחיו יחד למעלה משנה, וזה לאחר שהיה ברור למערער שאין לה וסת, ולאחר שטען שהוא לוקה על ידה במחלות מין. וא"כ עובדא זו מוכיחה כי האשה הזאת עכ"פ ראויה לחיי אישות – כלפי בעל זה, כי הרי הסכים לחיות אתה תקופה מסויימת וגם היה ממשיך לחיות אתה לו הייתה נפקדת בזרע ש"ק.

אכן, בשעת הנשואין בזמן שהתחייב בכתובה ובתוספת כתו' אז לא חלו עליו התחייבויות אלו, לאור קביעת בית הדין שהבעל לא ידע על אודות המום, וכפי האמור, שיש להניח כי האשה כן ידעה את מצבה, והואיל והיא יודעת דהיא בעלת מום היה לה להודיע לו, לכן אין לה כתו' ותו"כ (ב"ש).

והשאלה העומדת בפנינו היא אם בזה שהסכים לחיות אתה לשם נסיון לשנה, וחיו יחד בתקופה הזאת, האם זה מחייב אותו בכתובה ובתו"כ, או לא? עיין ב"ש סי' ל"ט סק"ז: אם קידש וכנס סתם (ונמצא בה מומין),,, אם שהה עמה יש לה כתובה, ואין לומר מאחר הכתובה הראשונה בטלה איך יכולה לגבות בכתובה זו י"ל דעתו היא אם לא יקפיד אח"כ יתקיים כתובתה,,,.

ובסי' ל"ח, בב"ש סקנ"ג: לפיכך המקדש על תנאי ובעל סתם,,, ואם קודם הביאה הי' יודע דלא נתקיים התנאי ובעל סתם אז לכו"ע הוי קדושין גמורים דקיי"ל חזקה אין אדם עושה בעילתו ב"ז. אבל כתובה אין לה, דלעניין כתובה הוא עומד בתנאי הראשון,,, ואם ידע שלא נתקיים התנאי וכניס בלא ביאה,,, י"ל שמא לא מחיל אלא לעניין דהוי קדושין הראשונים קדושין ולא לעניין כתובה.

והנה – כאמור לעיל – טען ב"כ הבעל כי לאחר שנודע לבעל שהאשה שונה משאר נשים הגיש תביעת – גירושין לבית הדין. ובזמן שהשלימו ביניהם הי' תנאי מפורש מצד הבעל שאם היא לא תבנה במשך שנה,,, ואם תמצא שאינה ראויה ללדת,,, יסודר הגט ביניהם. וא"כ הרי לא ויתר הבעל מעולם על מום זה של עקרות, ואם תתברר שהיא עקרה ולא מוכשרת ללדת, אינו רוצה להמשיך לחיות אתה, ויש לדון איפוא שאין לאשה לא עיקר ולא תו"כ.

אולם אכתי יש לדון בזה. הר"ן כתובות פ' המדיר, כתב: וכ"ת היכי מסקינן דטעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והא כיון דאין לה כתובה אכתי בעילת זנות היא וכדאמרינן לעיל בפ' אף על פי,,, ולי נראה אי אמרינן דבעל לשם קדושין אין צורך לכך דכי אמרינן בפ' אף על פי דכל הפוחת לבתולה ממאתיים,,, ה"ז עושה בעילתו בע"ז, היינו בבא עליה לאחר שכנסה בלא כתובה אבל זה אם אין קדושין הראשונים קדושין מפני תנאו הרי הוא עכשיו מקדש בביאה ולא שמענו במקדש בביאה שתהא ביאתו – זנות. (והו"ד בב"ש סי' ל"ח סקנ"ט).

לפי"ז נראה דאם חי אתה לאחר שנודע לו מהמום זמן ממושך כבעל ואשה, גם כתובה בעי למיתב לה ומדין חזקה זו דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ובאה"ע סי' קי"ז סעי' י' כתוב: בא על אשתו ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לו עד עתה,,, אין שומעין לו חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו וידע ונתפייס.

ובבי"ש שם סקי"ט: וכתב המגיד אפי' אם בא עליה אם טוען שלא ידע המומין טענתו טענה אא"כ בא עליה ושהה אח"כ אז אמרינן בודאי ידע המומין ובכ"מ כ' מ"ש הרמב"ם ושהה לאו דוקא וחולק על המגיד. ועיין בית יעקב שם ז"ל: אי נימא דלא בעינן שהה (כדעת הכ"מ), דבבעל לבד אמרינן בודאי נתפייס א"כ תמוה סוג' דקידשה על – תנאי דאמר התם דא"א בועל בע"ז ואפ"ה אין לה כתובה,,, רק טעם הרמב"ם הוא,,, דהנה לעניין קדושין מחזיקינן אותה כמקודשת ודאי מטעם דא"א בועל בע"ז, גם כתובה בעי למיתב לה ותירץ (הר"ן), כיון דמכח דא"א בועל בע"ז ולא מחל התנאי אין לה רק דין ארוסה שנתקדשה בביאה ומעולם לא שמענו שהמקדש בביאה שיהיה לה כתובה,,, ולפי"ז בביאה שניה ודאי כיון דא"א בועל בע"ז על כרחך מיכון הבעל בביאה שניה לשם נשואין שלא יהיה בעילת זנות וממילא נתחייב בכתובה, דע"כ דעתו למחול לגמרי התנאי אף לעניין כתובה שלא יהיה בע"ז והוא פשוט מסברא ולפ"ז פסק הרמב"ם שפיר דבשהה עמו כמה ימים כדרך איש ואשתו מחזיקין אותו בבעילה כמה פעמים,,, ונתחייב בכתובה,,, כן נראה לפע"ד ברור.

אמנם נראה שעם – כל – זה אין לנו יסוד לחייבו אלא בעיקר כתובה ולא בתוספת כתובה, הואיל וכל יסוד החיוב הרי מבוסס על חזקה של אין אדם עושה בעילתו בע"ז. ולכן במקרה וחי אתה – לאחר שנודע על קיום המום – זמן ממושך, יש להניח שגם בנוגע לכתובה אינו עומד על תנאו. ואי משום הא, אין צורך שיוותר על תנאו אלא בנוגע לחיוב עיקר הכתובה שע"ז נאמרו (כתובות נדון דידן), כל הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות. אבל מנלן שוויתר על תנאו גם בנוגע לתוספת כתובה.

ועיין בית – יעקב סי' ס"ח סעי' ט' בד"ה עוד כתב הב"ש שם דאפילו בנאנסה אחר האירוסין מפסדת התוספת,,, אלא ודאי הכוונה דהוי נשואין בטעות דהוא סבר דהחופה הי' הנשואין ובעל עי"ז לא לשם נשואין וממילא אין כאן נשואין כלל (ולית לה התוספת), אך קשה דא"כ,,, גם עיקר הכתובה לא יהא לה דהא אין כאן נשואין ועדיין ארוסה היא ולתרץ נראה דהנה הר"ן בפ' המדיר הקשה,,, מ"מ בעילת זנות הוא דכל הפוחת לבתולה ממאתיים הר"ז בעי"ז ותי' דכיון דקדושין הראשונים בטילין ומקדשה עכשיו בביאה תו לא שמענו המקדש בביאה שיהיה לה כתובה. ולפי"ז א"ש הכא דנולד בה מום אחר הקדושין ולא נתבטל הקדושין הראשונים וביאה שאחר הקדושין בלא כתובה הוי בעי"ז וכיון דחזקה דא"א בועל בעי"ז בודאי נתרצה ליתן כתובה כדי שלא יהי' בועל בזנות.

וא"כ מבואר דבכהאי – גוונא על הבעל לשלם רק את עיקר הכתובה ולא תוספת כתובה".

מבואר בדבריהם, שניתן לומר כאשר צדדים המשיכו לחיות יחד אחר שהתגלה מום של האשה והבעל התנה בפירוש בשעת הקידושין על מנת שאין לך מומין שהבעל הסכים לחיות עם האשה ולהתחייב רק בעיקר כתובה.

אף שבהמשך דבריהם הביאו בזה"ל:

"אמנם עלינו לברר פרט נוסף. בכתב התביעה שהוגש לבית הדין האזורי ע"י המערער כתוב: אני הח"מ נשוי עם אשתי כשנה,,, ונוסף לזה לצערי הרב נודע לי כחודש חדשיים אחרי הנשואין שאשתי הנ"ל לא מקבלת וסת. בבית הדין אמר ב"כ הבעל אני הלכתי אתה לבית החולים קפלן והרופא אמר שלא יועילו לה. ובכן, ידע הבעל כעבור חודש חדשיים אחרי הנשואין שאין לאשתו וסת, והתביעה הוגשה לבית הדין על ידו כשנה אחרי שהתחתן אתה.

והלכה פסוקה באה"ע סי' ל"ט סעי' ה': המקדש אשה סתם ונמצא עליה אחד מן המומין,,, ה"ז מקודשת מספק. ודעת הח"מ בסק"ט וב"ש סקט"ז דכאן מיירי מיד כשרואה המום מקפיד ואינו חפץ בה. אבל אם שתק כשנודע לו המום – ולא התנה בתחלה – אף בצווח לבסוף הוי קדושי ודאי, ובב"ש שם סק"ז: וכן אם קידש וכנס סתם צריכה גט מספק ואין לה כתובה ואם שהה עמה יש לה כתובה,,, דעתו היא אם לא יקפיד אח"כ יתקיים כתובתה.

ויש לדון, אף שלפי דבריו לא ידע שאשתו עקרה ואינה מוכשרת ללדת, כעבור חודש חדשיים נודע לו רק שאין לה וסת ולפי ההנחה הנז' לעיל הרי דבר זה כשלעצמו לא הוה מום, מ"מ נראה דאין הבעל יכול לבוא אח"כ בטענת מום של עקרות, הואיל וזה עכ"פ ידוע הוא שאי סדירות בוסת הוה גורם רציני למעט את ההפרייה, ועליו היה איפוא לדרוש ולחקור בדבר ע"י רופאים, ואם הוא לא עשה זאת אלא שהה והמשיך לחיות אתה הרי סביר וקביל.

וכן משמע ממ"ש הב"ש בסי' קי"ז סק"א: – לכן באילונית יש לה תו"כ משום דהיא אינה יודעת אם היא איילונית דהא א"י אם היא מתקשה בשעת תשמיש ואף על גב שידוע לה קצת סימנים אין מוטל עליה לגלות לו שהיא איילונית כיון דאפשר דאינה איילונית. והוא היה יכול לבדוק בקצת סימנים אז מפסיד הוא.

משמע, דאם היה יודע שיש לה מקצת סימני איילונית אף שעל פיהן אי אפשר לקבוע בבירור שאמנם היא איילונית, שוב איננו יכול לבוא בטענה אם אח"כ נמצא שהיא איילונית, וגם כתובה אית לה. והוא הדין במקרה דנן.

אך נראה שיש הבדל בין אם הוא יודע על מקצת הסימנים לפני הנשואין לבין אם נודע לו לאחר שכבר התחתן אתה, וכן נראה להוכיח ממ"ש הרשב"א והריטב"א ביבמות דף ס"ה ע' א', לפרש מ"ש הרי"ף וז"ל: הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה א"ר אמי דברים שבינו לבינה היא נאמנת,,, אלא הא דר' אמי על מתני' דהכא אמירא, דתנן נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל ותני עלה יוציא ויתן כתובה וקא מיבעיא לן השתא היכא דשהה עמה עשר שנים ולא ילדה וקא אתי ואמר מינה הוא דלאו בת אילודי הוא /אולודי היא/ ולית לה עלאי כתובה,,,.

וע"ז כתב הרשב"א בחידושיו רבינו אלפסי ז"ל נראה שפירש בראשון או בשני שבא להוציאה בלא כתובה ובבא מחמת טענת ברי ואמר שהיא מתקשה בשע"ת או שפולטת את הזרע וכיוצ"ב,,, וכ"כ הריטב"א והרמב"ן במלחמות שם והשתא היכא מצי להפסידה כתובתה אפילו אם נקבל את דבריו. הא שהה עמה עשר שנים ושתק לאחר שמצא בה את הריעותות והפגמים האלה והמשיך לחיות אתה ועל כרחך צ"ל מכיון שהוא כבר התחתן אתה הרי כל עוד לא היה ברור לו הדבר שאמנם היא עקרה, אף שמצא שהיא שונה מנשי אחריני מ"מ לא איבד את זכותו. ויכול לבוא אח"כ בטענה זו שהיא עקרה.

ועיין שו"ת אור גדול סי' ה' וז"ל: אבל בשהה עמה ודרו ביחד כדרך איש ואשתו נראה דלכ"ע אינו יכול לטעון עוד דלא עדיפא ממקח וממכר דכל שראה המום ונשתמש במקח דאינו יכול לטעון עוד,,, ואפשר דיכול לטעון דלא נתברר לו על נכון מהמום עד עכשיו דאף דראה תיכף לא ידע מה הוא ולפ"ז אפשר גם בנדון דידן דמהני אמתלאות של הבעל דלא ידע ממום עד שנפרד ממנה,,,.

וא"כ בזה שנודע לבעל כעבור חודש חדשיים לאחר שהתחתן אתה שאין לה וסת ושהה ולא הגיש תביעה לבית הדין אלא לאחר זמן מסוים, משום כך לא הפסיד את זכותו מלבוא אח"כ ולטעון טענת מום שהיא עקרה ואינה מוכשרת ללדת. אבל מה שטען אבי הבעל בבית הדין האזורי בישיבה הראשונה, אני הלכתי אתה לבית החולים קפלן והרופא אמר שלא יועילו לה, זה טעון בירור מתי הלכו לרופא ואם גם לאחר קביעת הרופא שהה ולא הגיש תביעה לבית הדין, כי אז י"ל דסביר וקביל, ויש לה כתובה עיקר ותוספת..".

מדברים אלו עולה כי כאשר קידש בלי תנאי ושתק ניתן לחייבו גם בתוספת כתובה אף שמצד עצם הנישואין די בחיוב עיקר כתובה. אם כן בנידוננו לא היה תנאי מפורש וכאשר האשה שתקה יש לדון שהסכימה גם על נתינת הדירה. מכל מקום נראה בפשיטות שיש לחלק בין כתובה ותוספת כתובה שהן חלק ממהות הנישואין לבין נתינת הדירה שהיא נתינה צדדית עבור הנישואין.

יתירה מזו, בפס"ד שנכתב על ידי בביה"ד באשדוד בתיק מס' 1063501/2 נכתב כדלהלן:

"הנה אם אנו מתייחסים לנתינתו לאישה את דמי ההשקעה כ'מכר', היינו שהאישה הסכימה להינשא לבעל רק אם ייתן לה להיות שותפה מלאה בכל נכסיו, והוא אכן נתן לה את שביקשה כדי שתינשא לו, אזי כיוון שקיימא לן שאין לבטל מכר אלא אם כן התברר שהיה 'אונס' והמוכר מסר 'מודעא', אם כן בנידוננו לכאורה אין לבטל את המכר שהרי לא היה כאן 'אונס' מפני שזכותה של האישה להינשא לבעל בתנאים שלה, ועוד: הבעל לא מסר 'מודעא' על כך.

אולם אם נתייחס לנתינתו לאישה את דמי ההשקעה כ'מתנה', היינו שהאישה ביקשה לקבל מתנה – להיות שותפה בכל דמי השקעתו היתרים של הבעל – יש לומר שהבעל נאנס בכך שנאלץ לתת לאישה את דמי השקעתו היתרים מחמת הבושה, והמתנה בטלה.

והנה בגמרא (בבא בתרא דף מ ע"ב) נאמר:

"דההוא גברא דאזל לקדושי אתתא, אמרה ליה: 'אי כתבת לי כולהו נכסיך הוינא לך, ואי לא – לא הוינא לך' – אזל כתביה לה לכולהו נכסי. אתא בריה קשישא, אמר ליה: 'וההוא גברא מה תהוי עליה?' אמר להו לסהדי: 'זילו אטמורו בעבר ימינא וכתבו ליה.' אתו לקמיה דרבא, אמר להו: 'לא מר קנה ולא מר קנה.' מאן דחזא סבר: משום דהויא מודעא לחברתה, ולא היא, התם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה, אבל הכא – מר ניחא ליה דליקני, ומר לא ניחא ליה דליקני."

מבואר שכאשר הבעל נתן לאישה רכוש כלשהו כשהיא דרשה זאת בשביל להינשא לה הדבר נחשב 'מתנה' ואפשר לבטל את המתנה בטענת אונס.

ויש להבין מדוע זה נחשב כמתנה ומועילה טענת 'אונס', הרי האישה לא רצתה להינשא לבעל בלי שייתן לה את נכסיו, ובגלל רצונו להינשא לאישה הסכים ליתן לה את הנכסים, ויש להחשיב הדבר כ'מכר'?

הקובץ שיעורים (בבא בתרא אות קע) הוכיח מהגמרא דהוי כמתנה שמועילה בה טענת אונס, אך לא ביאר היטב את הטעם לדין זה. וזו לשונו:

"וכן הכא כשנתן להאשה נכסיו אין לומר שנתחייבה האשה להתקדש לו בתשלומי הנכסים, ומשום דלא מיקרי מכר בכהאי גוונא אלא שתי מתנות הן, דהוא נותן לה מתנה והיא מתקדשת לו. ובמתנה סגי גם קצת אונס לבטל היכא דמסר מודעה, וכן לשיטה האחרת מיקרי אונס בכהאי גוונא לבטל מתנה גם בלא מודעה."

בספר יד דוד (להג"ר דוד קרלינר זצ"ל, חלק א פרק ד מאישות הלכה א – דף צג, א) ביאר את הסוגיא (בבבא בתרא שם) בזו הלשון:

"והמעשה דבבא בתרא הנ"ל הוה שבשעת הקדושין לא התנתה האשה כלל, רק קודם הקידושין אמרה לו שלא תתרצה להתקדש כי אם באופן שיכתוב לה כל נכסיו והוא כתב לה כל נכסיו, ואחר כך לאחר שהפסיקו מענין הנתינה והקידושין קידשה בסתם, דהקדושין לא נתבטלו אף אם המתנה תבטל, דהא בשעת קדושין לא תלה הקדושין בהמתנה כלל, והמתנה: כיון שצריכה שתהיה מרצון גמור והמתנה הזו אינה נחשבת לנתינה ברצון גמור – אף דאם לא מסר מודעא או שלא גילה דעתו מקודם הוה דיינינן זה לרצון גמור, עתה שמסר מודעא מחמת זה האונס או שעשה לנו מעשה שמוכיח שאינו נותן ברצון גמור – בטלה המתנה. וזה מבואר בהרמב"ם בפרק ה מהלכות זכייה ומתנה הלכה ד […]"

ובהמשך (דף צד, א בהגה"ה) כתב עוד וזו לשונו:

"ונראה דלפי דעת התוספות ההוא עובדא דאזיל לקדושי איתתא דבבא בתרא (דף מ ע"ב) איירי באופן שהאשה אמרה לו שאין רצונה לדבר עמו בעסקי קדושין עד שיכתוב לה מקודם כל נכסיו ואחר כך תדבר עמו בזה, והמתנה הייתה בסתם – לא על תנאי הקדושין, ואם קידשה אחר כך היה הקדושין גם כן בסתם – שלא הזכירו עתה בעת הקידושין מהמתנה כלום. ולכן, כיון דאיגלאי מלתא דלא ניחא ליה בהמתנה מחמת המודעא שנתן מקודם מתנה מסותרת לבנו, נתבטלה המתנה, דכיון דהמתנה הייתה בלא תנאי צריכה שתהיה מרצון גמור, ועתה הרי נודע לנו שאינו מרוצה לגמרי לזה.

ולא דיינינן להמתנה זו כמכר, שתועיל לה רצון הבא מחמת אונס דנפשיה – מחמת שהוא רוצה בהמתנה זו כדי שתתקדש האשה, דהא עתה בעת הנתינה לא דיבר כלום עם האשה, שאינו נותן לה רק על תנאי שתתקדש לו, רק אמר שנותן לה סתם. וכיון שהיא מתנה – צריכה שתהיה ברצון גמור מהנותן.

אבל אם בעת שנתן המתנה התנה עמה: על מנת שתתקדש הוא נותן לה, או שבעת הקדושין התנתה עמו שיתן לה המתנה והוא נתן המתנה ומסר עליה מודעא – על אופן זה נראה דלדעתם דין המתנה זו כמו מכר, ואינה מתבטלת מחמת אונס כזה שאין שום אדם מכריחו, דמה לי שמוכר שדה בתנאי שיתן המעות לאחר הזמן או בתנאי שתתקדש לו, וכי הלשון גורם שתהיה המתנה חלוק ממכר.

העיקר דכל דבר שהוא מחויב לעשותו או מחמת קבלת מעות או מחמת איזה סיבה אחרת הוה כמו מכר, כיון שרוצה בהטובה ההוא עד שמחמתה נותן השדה שוה אצלו הטובה כל דמי השדה […]

ולדעת זה [דעת הרמב"ם ובעל העיטור] יהיה הדין דהך עובדא דאזיל לקדושי איתתא דבבא בתרא הנ"ל אף באופן שהתנה בעת המתנה על מנת שתתקדש לו, עם כל זה כיון דהוי מתנה ומתנה צריכה שתהיה ברצון הלב – וזו המתנה כיון שנגלה לנו דעתו שאינו חפץ בה בלב שלם – בטלה המתנה.

ואם האשה התנתה עמו בעת הקדושין על מנת שיתן כל נכסיו, נראה לי דבהאי גוונא מתנה מסותרת של הבן אינה מבטלת מתנת האשה, דאמרינן מסתמא רוצה לקיים תנאו ולדחות להבן כתב לו מקודם כל נכסיו במתנה מסותרת. אבל אם מסר מודעא בפירוש לפני העדים שאין רצונו בלב שלם בהמתנה, רק נותן לה כדי שיקיים תנאו ובלבו אינו רוצה, הרי המתנה בטילה לדעת זו וגם הקידושין בטלים."

ושם – בספר יד דוד – חלק ב (פרק ז אות רנג – דף קפח, א) כתב לבאר מדוע אין זה נחשב כתנאי לחלות הקידושין מצד האישה, וזו לשונו:

"[…] הרי מבואר דמה שאומר לפני עדים קודם שקידשה, ואחרי זה קידשה סתם, אין זה כלום והוה 'דברים שבלב' – דבריו הראשונים. וכן הבאתי ראיה לזה מהך דבבא בתרא (דף מ) בההוא דאזיל לקדושי איתתא ואמרה ליה 'אי כתבת לי כולהו נכסיך מקודשת לי [צ"ל: הוינא לך]' וכו' […] דאם קידשה אחר כך סתם הקידושין קיימין אף שהמתנה בטילה, כיון שלא הזכירה בעת קידושין שאינה רוצית בהקידושין אלא בתנאי שהמתנה קיימת. ואף דשם הוה אומדנא גדולה, שלא רצתה להתקדש בתחילה עד שכתב לה כל נכסיו, וגם עתה היא מוטעית בזה שסוברת שהמתנה עודנה קיימת, ועם כל זה הוכחתי דהקידושין קיימין (דאם היו הקידושין תלוים בקיום המעשה לא הייתה מתבטלת על ידי מתנתא טמירתא דבן הקודם לה, דהא הוה ענין משא־ומתן דקיימא לן דמודעא בלא אונס הניכר לא הוה מודעא – עיין מה שכתבתי שם בזה). ועל כורחך צריך לומר דכיון דלא הזכיר מזה בשעת הקידושין ו'איתתא – בכל דהו ניחא לה' הוה 'דברים שבלב' – כל דבריהם הקודמים שלא הזכירו בעת קידושין, ואף על אומדנות שכונתה מסתמא על דעת כן לא סמכינן כלל […]"

עיין שם עוד במה שכתב חילוקי דינים בזה. ועיין בחזון איש (אבן העזר סימן צט ס"ק ה).

מבואר בזה שכל התחייבות שנתן בעל שלא הותנתה בשעת הקידושין אינה נחשבת כי אם מתנה.

והנה המקרה שלפנינו דומה ביותר למקרה שבגמרא שם, שהרי על פי הרישום של הדירה הבעל נתן לאישה את מחצית דמי השקעתו בדירה במתנה, אולם התברר בפנינו כי המתנה הייתה באונס, שהרי לא היה תנאי מפורש בעת הקידושין מצידה של האישה שבלי זה היא אינה מסכימה לנישואין – כל הנושא לא עלה בזמן הקידושין, ולפי המבואר אין כאן כי אם מתנה מצידו של הבעל שהתברר כי הייתה באונס והיא בטלה.

יצוין כי האור שמח (הלכות זכייה ומתנה פרק ה הלכה ד) כתב לבאר את הגמרא בבבא בתרא בזו הלשון:

"ויתכן לומר דמשום דכתב לה כל נכסיו, וזה לא עביד אינש דלא לשייר לנפשיה – ואפילו במקום ברתא – ומכל שכן עבור קדושי אשה, מוכחא דלא גמיר להקנות. לכן מתנתא קמייתא הוי מודעא לה, ואולי לזה כוון הראב"ד: 'א"א כגון המעשה שהיא מביא' – פירוש בכותב כל נכסיו, ולא כדמורה לשון רבינו על שדה אחת, ורק בכהאי גוונא דכתב לה כל נכסיו הוי מודעא מתנתא טמירתא, ודוק."

לדבריו בנידון שלפנינו, שהבעל לא נתן לגמרי את כל נכסיו, אין זה נחשב מתנה כדי שיוכל לבטלה בטענת אונס. אולם האור שמח עצמו לא כתב זאת באופן מוחלט כי אם בלשון "ויתכן לומר."

החלקת יואב (דיני אונס ענף ו) כתב וזו לשונו:

"ונראה לפי עניות דעתי בכוונת הש"ס בבא בתרא דודאי אלו הייתה נישאת לו בודאי היה מתנתה קיימת לכולי עלמא, כיון דרצונו בהאשה יותר מהנכסים והרי נעשה רצונו. אך הש"ס מיירי שעדיין לא נשאה וחזר אז ממתנתה, ובזה שפיר אמרינן דבמתנה יען דצריך רצון גדול, ועכשיו מתחרט ואמר שמתחילה ההכרח דחקו וכעת רוצה לסבול שלא ישאנה ולא יתן לה מתנה, בזה שפיר בטל המתנה. ואף דאמרינן בקידושין (דף מט ע"ב) גבי זבין אדעתא למיסק לארעא דישראל וחזר בו אמרינן אי בעי סליק, היינו רק במכר, אבל במתנה דתלוי ברצונו לבד – כל שנסתלק ההכרח קודם שנעשה רצונו שפיר בטל המתנה […]

ואף דלכאורה קשה דלמה בעובדא דבבא בתרא מיקרי מתנה, הלא הוי כמכר ממש, דהרי יש לו אשה בעד נכסיו והוי כלקח ממון ממש – ועיין בש"ס יבמות (דף קיג ע"א) בעובדא דרב מלכיו 'אלו רצה שפחה לשמשו' כו'? אך באמת לא קשיא מידי, כיון שנתן לה כסף קידושין בפני עצמו ואין הנכסים כסף קידושיה, על כן יש על הנכסים תורת מתנה, ובמתנה צריך רצון גדול וכמש"כ."

לדבריו, הכסף נחשב כמתנה, אולם אילו נישאת לו ונתקיים רצונו לא היה יכול לטעון טענת אונס. עיי"ש היטב. אולם פירוש זה מחודש ומהאחרונים נראה שלא הבינו כדבריו".

נראה מפשטות דברי הגמ' בב"ב הנ"ל שההסכם הממוני בהליך השידוך אינו כמקשה אחת עם הסכם הליך השידוך והנישואין, כך שניתן לפצל ולקבוע שהקידושין והנישואין יחולו ונתינת הדירה בגלל השידוך תתבטל.

ועיין במאירי בבא בתרא שם שכתב וז"ל:

"מעשה היה באחד שרצה לקדש את האשה ואמרה לו איני מתרצית לך עד שתכתוב לי כל נכסיך, הלך לכתוב לה כל נכסיו בא בנו הגדול וצוח עליו ואמר לאותם העדים לכו וכתבו לזה מתנה מסותרת שלא יגיעו הדברים באזני האשה, ואח"כ כתב כל נכסיו לאשה ונתקדשה לו והרי היא לא התנית להעמידם בשופי אלא לכתוב לה מ"מ".

נראה כוונתו שכיון שלא הייתה תנאי בקידושין הרי שניתן לבטל את המתנה אף אם הקידושין יחולו, שאין קיום הקידושין מחייב את ביצוע המתנה.

עוד יש להבהיר, כי אין כאן מקום לטענה כי האשה והוריה "סברו וקיבלו" בכך שלא אמרו מיד עם היוודע להם על הבעיות הנפשיות שמה שנתנו בדירה לא נתון לבעל בגלל ה"מום" שיש בו, מפני שכל עוד הצדדים לא התגרשו לא היה מקום לומר זאת מפני שהצדדים וילדיהם המשיכו לגור בדירה, ולא הייתה נפקא מינה מעשית לבקשה זו רק עם תחילת הליך הגירושין.

ועיין בשו"ת אור גדול ח"א סי' ה' שהובא בפד"ר שם שדן באריכות בעניין בעל ששהה עם אשתו כמה שנים לאחר שנודע לו מחלתה הנפשית אם אמרינן "מדשהה עמה מחל", וכתב וז"ל:

"נראה דההיתר מטעם שכתב הבי"ש סס"י קי"ז שכתבתי לעיל אות ב' שייך נמי אף בשהה. דלכאורה קשיא אהא דפסקינן אף בזמה"ז דשהה עמה מחל, דששלמא בזמן הש"ס דהיה מותר לגרשה בע"כ או לישא אחרת ואם כן איננו אנוס שפיר אמרינן מדשהה עמה ולא גרשה מחל, וא"ש נמי פסקא דהרמב"ם והש"ע … אבל לדידן בזמה"ז דאיכא חדר"ג לגרש בע"כ ומלישא אחרת ואנוס הוא בתקנת חז"ל ואנן ידעינן באונסי' דאם היה רוצה לגרש משנודע לו לא לגרש בלי היתר בית דין ומי יימר דמזדקקי ליה בי דינא, וידוע הוא אשר כמה וכמה הרפתקאות של צער ועינוי נצרך לסבול בעתים הללו עד שיוכל לגרשה בע"כ או לישא אחרת עפ"י היתר מב"ד אף דהדין עמו א"כ אין לך אונס גדול מזה והאונס קמן ואנן ידעינן באונסיה…".

והוא הדין בנידוננו, כאשר האשה לא ביקשה להתגרש אין לך אונס גדול מזה שלא יכלה לבקש לרשום את הדירה עפ"י ההשקעה כיון שידעה כי דבר זה עלול להביא לפירוק הבית.

ובאמת לדברי האור גדול האשה יכולה לטעון שניסתה שוב ושוב לחיות עמו עד שראתה כי לא ניתן לחיות עמו ועל כן בשלב מסוים החליטה להתגרש ולא היה בכלל מצב של סביר וקביל.

האשה לא ידעה על כך שהבעל לוקח כדורים כיון שהוריה לא יידעו אותה. ניתן לומר כי לא הבינה שהבעל חולה פסיכוטי רק בשנת 2012, ומאז היא סבלה בשתיקה בניסיון לראות מה יולד יום עד שראתה כי לא תוכל יותר.

אשר על כן, יש מקום לדון בטענת האשה לבטל את נתינת שישית הדירה לבעל שאותה נתנה יותר ממנו.

אך לכאורה על אף ששני בני זוג קנו דירה, והאחד הביא ממון רב והשני חלק מועט, אם נפסוק שאין ברישום בטאבו משום כוונת מתנה, מכל מקום לכאורה היינו דווקא לעניין הקרן, אבל לעניין מה שעלתה הדירה מעבר למחיר הקרן, יחלקו הרווח בחלקים שווים. בהתאם לנפסק בשו"ע חו"מ סי' קע"ו ס"ה בזה"ל : "השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות ונתעסקו כולם בממון סתם ופיחתו או הותירו, השכר או הפחת ביניהם בשוה לפי מנינם לא לפי המעות וכו'". עיין שם סמ"ע ס"ק ט"ו, ונתיבות המשפט סק"ח.

בעבר כתבתי בפס"ד באריכות, האם בני זוג שהם שותפים שנשתתפו לשם נישואין ולא על דעת להרוויח בנכס לא יחלקו ברווחים בשווה כי אם לפי מעות עפ"י דברי התוס' בכתובות צ"ג ע"ב ד"ה הותירו, שכתבו בהטעם שבכור ופשוט שירשו שור לא הוי השכר לאמצע בזה"ל "ולא דמי לשור וחרישה ועומד לחרישה וכו' דמעיקרא אדעתא דהכי נשתתפו, אבל גבי בכור דלא שייך האי טעמא כל אחד נוטל לפי חלקו". וכ"כ התוס' בב"ב י"ג ע"א ד"ה בכור. והיינו, דהטעם ששותפין חולקין לאמצע הוא משום שהשתתפו על דעת חלוקה שוה ברווחים. והסקתי במקרה בו דנתי שהצדדים יחלקו בנכס על פי השקעתם וברווחים יחלקו בשווה. מכל מקום במקרה שלפנינו נראה בפשיטות שאם נקבל את טענת האשה אזי אין מקום לחלק את הרווחים באופן שווה מטעם זה עפ"י המבואר בתוספות מסכת כתובות דף צג עמוד ב ד"ה הותירו זוזי שכתבו וז"ל:

"ור' מפרש דלהכי קשיא ליה בכור ופשוט משום שור לחרישה ועומד לחרישה לכולי עלמא השכר לאמצע משום הכי פריך כיצד יעשו דבזה אין נוטל הבכור פי שנים ומשני עובד לזה יום א' ולזה שני ימים ולא דמי לשור לחרישה ועומד לחרישה דמשום הכי הוי התם השכר לאמצע דמעיקרא אדעתא דהכי נשתתפו אבל גבי בכור דלא שייך האי טעמא כל אחד נוטל לפי חלקו, מ"ר".

מבואר, שכאשר הכסף נכנס שלא על דעת שותפות ואחד נתן יותר מהשני לא אמרינן שיחלקו בשוה, מפני שיסוד חלוקת השותפות בשוה על אף שאחד נתן יותר מהשני הוא שעל דעת כן הם נשתתפו. וכאן הלא טענת האשה הוא שהכסף ניתן בטעות והשותפות נוצרה ע"י הטעיה, על כן יש לדון שהאשה תקבל שני שליש בכל הדירה.

יצוין שיש שנקטו שאין חילוק בדין חלוקת הדירה בין הקרן לרווח בכל אופן, ואכמ"ל בדיני השותפים וחלוקת רווחיהם, אשר דורש יריעה בפני עצמה.

אך לכאורה עדיין יש לדון אם ניתן לחלק את הדירה במה שמעבר לדמי ההשקעה שלא בחלקים שווים מצד שהצדדים קנו את הדירה מצד ג' שהתכוון להקנות להם את הנכס, כך שגם אם נאמר שדמי ההשקעה שייכים לאשה במה שנתנה יותר מהבעל, מכל מקום מחצית הדירה שייכת לבעל כיון שזו כוונת המוכר כאשר הקנה את הדירה לצדדים. עיין באריכות במה שכתבו ביה"ד הרבני הגדול בתיק מס' 1168319/2 בזה"ל:

"לאורכו של פסק דין זה רמזנו פעמים אחדות כי גם לו היו מתקבלות טענות המערער בדבר 'מקח טעות' או 'החזרת מתנות' מטעם זה או אחר לאו מילתא דפשיטא היא בלשון המעטה שאפשר היה לדון על חלוקת הנכס באפן יחסי להשקעת הצדדים בו. גם בסקירתנו על פסקי הדין השונים נכללו אגב אורחא אמירות בעניין זה.

עתה הגיעה העת לפרש:

לדעתנו, עצם הדיון באפשרות לחלוקת הנכס בהתאם להשקעה יש בו מן התימה כשמדובר, כבמקרה זה וכברוב המקרים שנידונים בבתי הדין, לא בנכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג או בני משפחתו והוקנה בחלקו לבן הזוג האחר אלא בנכס שנקנה מצד ג'.

ה'מתנה' שיש מקום לדון אם בכלל בשאלה אם יש לבטלה או להחזירה מחמת 'מקח טעות' או לומר שמעיקרא לא הייתה מתנה בפשטות אינה הנכס עצמו או חלקו, שהרי ה'נותן' לא היה בעליו של הנכס, אלא הממון שבו נרכש הנכס.

לעניין ממון זה ודאי שאי אפשר לומר שלא הייתה כוונה אמיתית ליתנו במתנה אלא 'לשם כבוד' וכדומה שהרי הוא ניתן בפועל – לא ב'רישום' – ובידיעה שהוא ישמש בפועל את המקבל לרכישת נכס (בשותפות עם בן הזוג – ה'נותן', או שבני משפחתו הם ה'נותנים') מכוח נתינתו יירשם נכס על שם המקבל (או גם על שמו). על אחת כמה וכמה כשהתשלום ניתן ישירות לידי צד ג' שהוא בעליו של הנכס על מנת שזה ימכור בתמורתו את הנכס לצדדים, בני הזוג, שגם אם נראה נתינה זו כנתינת מתנה לבני הזוג או לאחד מהם (בענייננו: למשיבה) בהיותם נהנים מכך, מכל מקום הממון עצמו ניתן בנתינה גמורה לידי צד ג' ובידיעה כמקבלי המתנה יקבלו בתמורה לכך את ההנאה – הרישום של הנכס בבעלותם.

לפיכך, במישור זה היה מקום לדון לכל היותר בשאלת 'מקח טעות' או 'החזרת מתנות' – ולא בהעדר כוונה למתנה מלכתחילה – וגם זאת לא כלפי החלק היחסי בנכס אלא כלפי אותו סכום כסף ששימש בשעתו לרכישת חלק זה, אף אם מאז השתנה ערכו של החלק בנכס.

לו סברנו לומר אחרת, היינו לאמץ טענות 'מקח טעות' או 'החזרת מתנות' לגבי החלק בנכס עצמו, יהיה עלינו להניח כמה הנחות – עובדתיות והלכתיות – כדי לבסס פסיקה אשר כזו: היינו עלינו להניח שהיה קניין תקף קודם לרישום ובנוסף עלינו להניח שהרישום עצמו אינו קניין או שקניין הוא אלא שיש להחזירו מטעם 'מקח טעות' או 'החזרת מתנות'.

ההנחה הראשונה מצריכה הנחה עובדתית שלא נטענה ולא הוכחה לפנינו – שצד ג' המוכר הקנה לצדדים את הנכס בקניין המועיל מדין תורה. למען הסר ספק נבהיר שלעניין קניין כסף צריך עיון אם יכולות המחאות או העברות בנקאיות להועיל, ואלו כידוע הדרכים שבהן משלמים בדרך כלל בעסקת נדל"ן, האומר שבנוסף להן נתן פרוטה 'מיד ליד' בתורת קניין – עליו הראיה, ובענייננו גם לא נאמר כך. חוזי מכר גם אינם נעשים באופן שמכוחו יש לתת להם מעמד הלכתי של 'שטר קניין', קניין 'סודר' אפשרי אך יש לטעון ולהוכיח את קיומו.

גם לאחר מעבר משוכה זו יש להתמודד עם משוכה נוספת ולקבוע כי קניין זה תקף הלכתית למרות 'דינא דמלכותא' הקובע כי אין תוקף לקניין במקרקעין ללא רישום כחוק ושאף אין עליו מגבלה מכוח דינא דגמרא (קידושין כו, א) כי "במקום שכותבין את השטר" את קונים בכסף (אלא "אי פריש").

ללא שנעבור גם משוכות אלה, יש לציין, נתקשה גם לומר את אחת משתי ההנחות הנוספות הנדרשות – שהרישום שנעשה לאחר מכן גם הוא אינו קניין או שיש לבטלו מטעמי 'מקח טעות' והחזרת מתנות, שהרי אם לא היה קניין תקף קודם לרישום ואם הרישום עצמו גם הוא אינו מועיל – נמצא שהנכס עדיין בבעלות בעליו הקודמים, אותו צד ג' שמכרו לצדדים. מסקנה כזו כמדומה שלא עלתה גם על דעת המערער ולא לה תוחלתו.

קשה יהיה גם להשיב על טענה זו ולומר שמשעה שנעשה הרישום חל הקניין למפרע משעת מעשה הקניין ההלכתי, שבעת הרישום חל רק הקניין שלפי ההשקעה והנוגד את הרישום או שבאותה עת 'באים כאחד' קניין לפי ההשקעה ואחריו קניין מצד אחד למשנהו בתורת 'מתנה' שיש לדונה בדיני 'החזרת מתנות' – כלפי כל אפשרות כזו יש לומר 'מהיכי תיתי' ובנוסף קשה יהיה להולמה עם אותו 'דינא דמלכותא' או להעמיסה בכוונת הצדדים ובכוונת המוכר.

מטעמים אלה יש לשלול גם את האפשרות האחרונה שאולי נותרה להבנת סברת המורים חלוקה שלפי ההשקעה: ההנחה שהמוכר התכוון להקנות לצדדים כפי השקעתם. ונפרש דברינו:

הנחה כי המוכר התכוון להקנות לצדדים כפי השקעתם תלויה בסוגיית "הלוקח שדה מחבירו בשם ריש גלותא" (בבא קמא קב, ב) ובחילוקי הדינים בעניין "מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל הבית" (שם) בין שהיה הקונה שליחו של בעל המעות או לא היה שליחו ובין שקנה באותן מעות שנתן לו לשלא קנה באותן מעות וכו'. לא נאריך בפרטי הדינים שבעניין זה, שמהם שכבר נזכרו בפסקי דין שדנו בשאלה זו של חלוקה לפי ההשקעה ונציין בעניין זה בפרט את פסק דינו המקיף של הגר"י גולדברג שהוזכר לעיל.

אריכות רבה יש בעניין זה גם בדברי חברנו לבית הדין הגדול הגר"ש שפירא בפסק הדין בתיק 1076746/2 שהוזכר לעיל. באותו פסק דין אכן היו נסיבות ייחודיות ובכללן גם עדותו של המוכר בעניין כוונתו בעת המכירה, עשיית קניין הלכתי בהתאם לה וכו'.

זהו מכל מקום היוצא מן הכלל. אך בדוננו על הכלל – רחוקה היא הסברה שמוכר יתכוון להקנות לצדדים באופן יחסי על פי השקעתם בניגוד לא רק לאמור בחוזה המכירה אלא גם בניגוד לרישום העתיד להיעשות על פיו ושאם לא ייעשה בהתאם לו אלא למשל בהתאם להשקעה, ויהיה זה בשל דברי המוכר בעניין כוונתו של בקניין, נשקפת למוכר עצמו סכנה של תביעה בגין הפרת חוזה (והוא הדין לעניין עורכי הדין המטפלים בדרך כלל ברישום שעל פי החוזה, בשליחות הצדדים, שהדבר פשוט שאם ירשמו את הנכס שלא על פי משמעות החוזה אלא על פי סברות אלה – ייחשפו לתביעות, והדבר פשוט שכל עוד לא נאמר ונכתב אחרת – משמעות הדברים היא שהצדדים לעסקה שולחים אותם לרשום את הנכס בהתאם למשמעות החוזה).

קשה גם להלום סברה שלמרות משמעות החוזה שבו מצוינים בני הזוג כקונים יחד, ומשמע ואולי גם מפורש: בחלקים שווים, ולמרות מנהג המדינה הפשוט שבעלות על נכס היא לפי הרישום יתכוון המוכר להקנות ל'בעלי המעות' באופן יחסי לחלקם, כשבעת חתימת החוזה ה'מעות' של 'בעל המעות' לעיתים עודן בבחינת 'דבר שלא בא לעולם' וודאי אינן נמסרות למוכר באותו מעמד ואף אינן 'כסף קניין', כשלא רק שלמוכר עצמו לא ידוע באותה עת מיהו 'בעל המעות' אלא שלעיתים באותה עת חלק מה'מעות' הן עוד מעותיו של הבנק שהצדדים אמורים ללוות ממנו ולעיתים עדיין שנויה במחלוקת בין הצדדים שאלת החלוקה המדויקת ביניהם – מה שמצריך לומר גם ש'יש בררה' וכוונת המוכר באותה עת היא להקנות עתה למי שיתברר בעתיד כבעל המעות.

ועל כל זה נוסיף שלסברה זו צריך לומר את כל זה אף שייתכן כאמור שהרישום עצמו הוא הפועל את פעולת הקניין או הגומר אותה (ובשאלה עקרונית זו של היות רישום – באופן כללי – 'סיטומתא' או 'דינא דמלכותא' ודאי לא השתנה המנהג ואף לא נטען כך), וכאשר לית מאן דפליג שלפחות בחלק מן המקרים (בלשון המעטה) אכן כוונת הקונים ורצונם שהקניין יהיה כפי הרישום, והקונים הם גם העומדים יחד – או שליחם – מול המוכר בעת החתימה (שלא כשקונה בשם ריש גלותא שהעומד מול המוכר אינו הבעלים הנרשם אלא אכן בעל המעות) "וכי מי הודיעו?" וכי ההנחה היא שכל מוכר נכס (או מוכר נכס ב'מקומות החרדיים' או לקונים 'חרדים') יודע את סברותיהם של בתי דין אלה ואחרים או את סברות 'שינויי המנהג' של המערער דנן, עד שמכוח ידיעה זו יתכוון להפך מן המקובל במדינה דרך כלל ולהפך ממשמעותה הפשוטה של התחייבותו בחוזה ומהרישום שעל פיה וכשלכאורה חושף הוא את עצמו במקרה כזה לתביעות אפשריות (שלמותר לציין שאין הוא יכול לצאת מנקודת הנחה כי יידונו בבתי הדין הסוברים כדעת מערער דנן דווקא) וכוונתו זו תהיה אף כשלא ידוע באותה עת מיהו בעל המעות והמעות עצמן אינן בעין אצל אותו בעלים וכל שכן שאין הוא 'מקרקש בזוזי' למוכר?

ונוסיף כי אם נראה ברישום את עצם הקניין ולא רק תנאי לו – אף אם יתכוון כך קשה להלום את חלות קניין ה'סיטומתא' שמכוח הרישום לטובת מי שאינו הנרשם ברישום זה – זה הרי אינו המנהג! אכן הגר"ש שפירא התקשה אף הוא בפסק הדין האמור בשאלה כיצד אפוא אפשר לפסוק – ולו במקרים מיוחדים – חלוקה שלא על פי הרישום, אם הקניין נוצר ברישום עצמו. מכל מקום גם תשובתו שם, שלא מעט מן הדוחק יש גם בה, אינה עשויה להשיב אלא לשאלה מדוע לא יעכב התנאי של הרישום את הקניין כשאכן נעשה קניין הלכתי אחר מבלעדיו (וכבנדון דידיה). כל עוד לא הוכח שנעשה קניין כזה והקניין שמכוחו בכלל יש בעלות למי מהצדדים הוא אך ורק הרישום וה'סיטומתא' או 'דינא דמלכותא' שבו – פשיטא ופשיטא שאין אפשרות שיחול מכוחו קניין שאינו תואם לו.

יש באמור גם כדי להגדיל את התימה על שיטת בתי הדין שעליהם נסמך המערער, שכן גם לו היינו מקבלים את כל סברותיהם, אין אנו יכולים לכלכל את התעלמותם משאלה יסודית זו – מהי המתנה ומיהו הנותן – ומאי ההבחנה הנגזרת ממנה בין דיון על השבת הפרשי ההשקעה עצמם לדיון על חלוקה בנכס בהתאם להם, לא כל שכן התעלמותם מהצורך לבחון את דרכי הקניין בפועל בזמננו – הן בהיבט ההלכתי הנגזר גם מ'סיטומתא' ו'מדינא דמלכותא' והן בהיבט המעשי – בחינה שהכרחית היא כדי לדון בשאלת כוונתו של המוכר".

עפ"י הדברים הללו, יש מקום לדון גם אם נקבל את טענת האשה על מקח טעות, מכל מקום היא לא תקבל רק את הסכום שנתנה עבור הדירה יותר מהבעל, אבל מה שהדירה התייקרה מעבר למחיר שניתן בעבורה שייך לשני הצדדים. ויש עוד הרבה לדון בזה.

והנה זה ברור כי היות שהדירה נרשמה ע"ש שני הצדדים, שניהם מוחזקים, ועל האשה מוטלת חובת ההוכחה כדי להוציא את הדירה מהאיש כפי הכלל ש"המוציא מחבירו עליו הראיה".

ומכאן לעובדות:

הצדדים נישאו זל"ז בחודש סיון תשס"ג, 2003. בשנת 2012 הייתה לאיש התפרצות של מחלת נפש, במסמכי האשפוז הוא אובחן כלוקה בסכיזופרניה. הוא אושפז בסוף 2012, השתחרר לאחר כחודש, וב-2014 אושפז שוב ומאז נפרדו הצדדים.

נראה כי הצדדים חיו טוב עד להתפרצותה של המחלה ב-2012. כפי שתוארו הדברים בתסקיר עו"ס שירותי הרווחה [שבדקה את נושא המשמורת והסדרי השהות שם הצדדים דיברו בתום לב בנוגע ליחסיהם האישיים]: "שני ההורים מתארים את שנות נישואיהם הראשונות כטובות".

עוד עולה, כי האיש התנהג משונה עוד לפני הנישואין, אמו סברה לפני הנישואין כי הוא לומד באופן מופרז, וכנראה שראתה הנהגות משונות אצל האיש, הוא היה צם וכו'.

לטענת האשה, נמצאו אצל האיש כדורים מתחום בריאות הנפש כשנה פלוס לאחר החתונה. אם האשה אמרה שכבר סמוך למועד הנישואין האיש היה יושב בשירותים כחצי שעה במהלך הסעודה, ובערב יו"כ כשנה ורבע לאחר הנישואין לא הגיע לסעודה המפסקת – התנהגות משונה.

האיש הודה שלקח את הכדורים הנ"ל סמוך ולאחר הנישואין, וטען שאמו הפנתה אותו לאחר שהתלונן על כאבי ראש ובטן להרב מונק מ"בית חם" שעוסק בבריאות הנפש.

עולה מהדברים, שהאם חששה כי התנהגותו הנפשית של בנה אינה תקינה ולכן שלחה אותו לרב מונק.

האם אף הביאה סכום כסף בסך של 7,000 דולר פיצוי להורי האשה כשנה ורבע לאחר הנישואין, אך הם לא קיבלו את הכסף.

נטענה טענה מצד האיש שאמו לא הייתה באותה העת בריאה לגמרי, וחששותיה המופרזים בדבר חוסר שביעות הרצון של הורי האשה מהחתן-האיש גרמו לה להביא כסף כפיצוי להורי האשה.

כשהאיש אושפז בשנת 2012 נכתב בדו"ח האשפוז שכבר לפני 10 שנים התחילו הבעיות כשהאיש ביטא מחשבות גדלות ופסיכיאטר ייעץ לה להשיא אותו.

התברר שהורי האיש התייעצו עם הרב נחום דיאמנט, יועץ נישואין ומבין בתחום הנפש, ושאלוהו אם הוא ראוי לנישואין כיון שראו שלומד מדי הרבה ולא מדבר כלל שיחות חולין, והם הבינו שמשהו משונה קורה אצלו. האב אמר שהרב דיאמנט בזמנו אמר להם שאין בעיה לחתן אותו, אך בדיון אמרו שהרב דיאמנט אמר שכבר היו בעיות עם האיש לפני הנישואין.

לכאורה, מה שעולה הוא כי התנהגותו של האיש לא הייתה תקינה אך לא הוכח כי הייתה לו מחלה כה קשה פעילה.

לפיכך, נראה כי מה שבמסמך האבחון של המוסד לביטוח לאומי מיום 29/11/2015 לצורך קביעת הנכות של האיש נכתב בשם האב (והוא גם חתום על דברים אלו בתחתית העמוד) שמגיל 21 האיש סובל מהמחלה, והאב טען שזו טעות סופר, גם אם ניתן להוכיח מהדברים הללו אין זה אומר שהאיש היה חולה פעיל.

יצוין כי בדיון שהתקיים מיום א' בניסן התשפ"א (14/03/2021) אמר האיש: "אין סיכוי לגט ללא מפגשים מסודרים על הילדים, אני לא מסוכן לילדים, הייתי אמנם מאושפז לפני החתונה אך אחר כך מצבי היה בסדר ואני לא אדם מסוכן". לכאורה יש כאן הודאת בעל דין ברורה, אך האיש טוען שיש כאן טעות של הפרוטוקול. אם דבריו של האיש הם הודאה אז כנראה שהוא אושפז במקום פרטי ללא תיעוד, דבר שלא כל כך ברור אם הוא קיים. בכלל יש לדון אם מה שהאיש אמר כשביה"ד דן בנושא הילדים כשהנושא לא היה מתי התחילה המחלה אם לא נאמר בזה הכלל שנאמר במסכת שבועות דף מא עמוד ב "כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש – לאו אדעתיה". ופירש רש"י בד"ה כל מלתא "כגון זה שלא היה לו לומר פרעתיך בעדים שלא אמר לו זה בשעת הלוואה בעדים פרע לי הלכך לא שם לבו לזכור אם בעדים פרע אם שלא בעדים ואמר בעדים פרעתיך ולאו אדעתיה ואינו הוחזק כפרן בכך".

קצת נראה שביה"ד לא ייחסו לזה חשיבות, שהרי הרכב ביה"ד היה מיד צריך לתפוס אותו בדבריו ולבדוק האם האשה הוטעתה בשידוך שהרי הנושא של הדירה עמד אז על הפרק.

גם בפסק דין של הרכב קודם [הרה"ג לביא, לבנון, תם] שדן בתביעת הגירושין וניתן ביום כ"ח בשבט התשע"ט (03/02/2019) נכתב:

"התביעה לגירושין מבוססת על אירועים פסיכוטיים שהבעל עבר שחייבו את אשפוזו בבית חולים לחולי נפש, ולבית הדין הוצגו האסמכתאות המתייחסות לאשפוזים אלו, ומהם עולה שהבעל אובחן כחולה במחלת הסכיזופרניה. בכתב התביעה התובעת טענה שבעיותיו הנפשיות של הבעל החלו עוד קודם לנישואין, וכי דבר זה הועלם ממנה בזמנו, אך לא הוצגה אסמכתא ממשית למחלת נפש מאובחנת קודם לנישואין. הוצגו מעשים חריגים ובעייתיים של הבעל בעת שהיה שרוי בהתקף פסיכוטי".

לכאורה, אם המחלה לא הייתה קיימת באופן פעיל כלל וכלל, אין מקום לטענת מקח טעות. אף שבפוטנציאל המחלה הייתה קיימת מצד הגנטיקה, שהרי לא מצינו שבנשתטה הבעל לאחר הגירושין שתתקבל טענת מקח טעות אף אם הבעל נשא מטען גנטי שגרם למחלתו לאחר הנישואין. וזאת מפני שאין זה ברור כי תתפתח מחלה.

הפוסקים דנו במחלה שכבר הייתה קיימת אצל אדם שככל הנראה היא תחזור שוב. בשו"ת ציץ אליעזר חלק ו' סי' מב פרק א' – דן בהרחבה רבה ביחס לתביעת גירושין כנגד בעל החולה בסכיזופרניה, ובתוך דבריו כתב:

"עוד רופא ידוע העיר בפנינו: רוב הרופאים הם בדעה שהמחלה חוזרת והסיכויים שתחזור המה הרבה יותר מהסיכויים שלא תחזור, החצי היותר גדול של המחלה עובר בירושה, הופעתה היא כתוצאה טבעית תורשתית, התקף בודד נמשך לפעמים חדשים רבים וקורה שנמשך גם שנים, ולפעמים לא מרפא כלל אך זה נדיר, בשעת התקפים חולה זה מסוכן ולפי תופעת מחלה זו יכול לקום בחצות לילה ולשחוט את אשתו או להצית את הבית, במשך עשרים וחמש שנות עבודתי אני זוכר תריסר מקרים שהחולה קם משנתו וביצע מעשים מסוכנים, הבעל כרגע שפוי ומסוגל לתת ג"פ".

ובסיום תשובתו כתב:

"ובכלל הרי ידוע דאין הולכין בסכנות נפשות אפילו בתר רוב וחוששין למיעוטא, ולכן גם אם לו נניח (ומאחלים שכן יהיה באמת) שהמחלה עפ"י רוב לא תחזור עוד אצל הבעל, כי מרובים רחמי שמים על כל בריותיו, ובפרט לעושי רצונו, בכל זאת כאשר אנו באים לדון בנוגע למצב האשה וחששותיה, צריכים וגם מחויבים אנו לחוש אפילו למיעוטא, ואין לחייבה בשום פנים ואופן לחזור עם בעלה, ואדרבה יש לחייב את הבעל לשחרר את אשתו בג"פ כי האשה לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה (כתובות ס"א) ועל אחת כמה שלחיים ניתנה ולא לסכנה ניתנה… לאור כל האמור מכל נימוק ונימוק במיוחד ובפרט בצירוף כל הנימוקים יחד נראה דיש לחייב וגם לכוף את הבעל שיאמר רוצה אני, לפטור את אשתו בג"פ, והנלפענ"ד כתבתי.

פסה"ד הנ"ל עם ראשי פרקי נימוקיו הובא לפני מרן הגאון הגרצ"פ פרנק שליט"א, ואישר אותו וצירף את דעתו הגדולה לכוף את הבעל בנתינת גט פטורין.

למעשה, התפשרו אח"כ הצדדים בקשר לבעיות הכספיות והבעל מרצונו הטוב נתן את הג"פ מבלי שיצטרכו עוד לאחוז נגדו בשום אמצעי כפיה.

לדאבוננו, גם אחרי הגירושין חזר הבעל וקיבל התקפי המחלה, ואני מזכיר זאת בכדי להראות שצדקנו בדברינו האמורים".

התשב"ץ בתשובה חלק ב סי רס (הובא בקצרה בב"י אה"ע סי' קסה) נשאל אודות כפיית היבם לחלוץ, וז"ל השואל:

"במום משונה הקשה מכל השנויים במשנתנו הוא חולי הנופל יארע ממנו לרואהו טירוף הדעת וסכנת הנפש אשר יש מתרפאין ממנו ויש שיעמוד ימים רבים ונתפרסם הדבר ליבם בעוד אחיו קיים פעם או פעמים ואחר שנפלה יבמתו לפניו לא נראה לו יותר היא אומרת אינה רוצה להתיבם מחמת נגע נראה לו וחולצת. והוא אומר לא כי אלא נרפא מקודם שנפלה לפניו והרי הוא ככל אדם. מי אמרי' האי דידעינן בחליו הויא חזקה ולא מפקינן ליה מידי חזקתו. או דילמא בהאי שעתא דאתי ליבומי לא חזינן ליה מידי ועליה להביא ראיה".

התשב"ץ השיב:

"ולעניין נכפה בחיי אחיו וטוען נתרפא והיא אומרת לא נתרפא מי נאמן. נראה דעליו להביא ראי' דומה להיו בה מומין ועודה בבית אביה צריך להביא ראיה שמשנתארסה נולדו בה ונסתחפה שדהו (כתובות ע"ה ע"א) וכן נמי הכא כיון שהדבר ברור שהיה בו זה החולי. לאו כל כמיניה לומר נתרפאתי בלא ראיה. וכיון דאמר בפ' המדיר (ע"ז ע"א) דנכפה הוי כמומין שבסתר, אי אפשר לו להביא ראי', והרי הוא בחזקת בעל מום ואין חוסמין אותה להתיבם לו כדאי' בפרק קמא דיבמות (ד' ע"א) ובפרק אלו הן הלוקין".

מבואר שמאחר שאין ספק במחלתו ועלתה טענה שנתרפא, חובת הראיה להוכיח את הרפואה, מוטלת על היבם. וכן עולה מתשובת מהר"א ששון תורת אמת סי' ריד, במה שכתב:

"ספק נפל אצלי במי שהיה מוכה שחין ועתה אומר שנתרפא, ואשתו אינה סומכת עליו מהו. ועיקר הספק הוא ממאי דאמרינן בפ"ק דחולין מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מילתא לחזקתיה כו' דאמר קרא ויצא הכהן כו' ופרש"י ז"ל כו' ופי' התוס' דאפילו להקל אמרינן הכי. א"כ בנדון דידן נימא שלא יהיה נאמן לומר נרפא הנגע".

נראה כי על הבעל נטל הראיה שנתרפא ממחלתו כאשר כבר היה חולה, ובלא ראיה הוא בחזקת בעל מום. אבל כאשר עדיין לא חלה אין לו חזקת בעל מום.

בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק טו עמוד 11 נכתב:

"אכן מה שהליקוי נודע לאחר הנישואין, כיון שהמחלה שהתפתחה מאז כבר קננה בו לפני הנישואין, וע"ז יש עדים רופא העצבים שטיפל בו בזה אז והרופא הכללי שבפניו הודה על כך, ולפניו הודה גם שהיה חולה במחלת מין והיא מחלה המביאה למחלת הריסת העצבים ולטרוף הדעת. וכמו כן קיימת עדות של הרופא המומחה שמטפל בו כעת שמאשר את דעת הרופא הראשון שהמחלה קננה בו לפני הנישואין והתפתחה בתהליך קבוע עד לדרגא של עכשיו, ולפי"ד היה זה תהליך בלתי נמנע ובלתי ניתן לרפוי כפי שהתברר בסוף. וכיון שכן הוי מחלה זו מום גדול ביותר – וגרוע מנכפה שבודאי שום אשה לא הייתה רוצה להינשא אילו ידעה שהוא נגוע במחלה כזו שתוצאותיה יביאו, או אפילו רק עלולים להביא, לידי טרוף הדעת ואבוד כח גברא, ולכן הוי מקח טעות. וזה בדומה למוכר שכר והחמיץ תוך ג' ימים שהדין דהלוקח חוזר, שכבר החל הקלקול לפני זה, אם כי לא היה עדיין חומץ, אבל כבר עמד אז להיות אח"ז חומץ, ובאיילונית גופא ג"כ הרי שינוי זה נעשה בזמן שהיא צריכה להיות בוגרת, ואילו בקטנותה אין הבדל בינה לכל הקטנות, ורק משום שכבר כעת יש בה הגורם שעתיד להתגלות ולהתפתח למום זה. ועיין בתו"י ריש יבמות שדנו באמת שאם מתה בהיותה קטנה אין כאן מקח טעות, שגם אם הי' יודע בפגם דאיילונית לא היה איכפת לו, שהרי בין כך לא תחי' עד בגרות, וכ"ז שהיא קטנה אין הבדל בינה לשאר קטנות עיין שם".

שם מדובר כאשר סימני התפתחות המחלה החלו לפני הנישואין. אבל במקרה שסימני המחלה עדיין לא החלו באופן ברור אלא שהוכח למפרע כי בפוטנציאל האיש היה חולה לא ניתן לטעון מקח טעות בגלל זה.

יובהר, כי לא הובאה בפנינו חוות דעת ברורה של רופאים שיכולים לקבוע עפ"י תסמינים שמופיעים בגיל צעיר כי יש סיכוי גדול מאד שתתפתח מחלה פסיכוטית בגיל מבוגר. על כן לא ניתן לקבוע כי המחלה הייתה קיימת אצל הבעל בצעירותו.

אילו הייתה מובאת בפנינו חוות דעת רפואית ברורה כי מחלת הבעל החלה לפני החתונה והתפתחה בהמשך עד כדי התקפים פסיכוטיים, היה נראה לדון כאן שהיה כאן מקח טעות. אך כל עוד לא הובאה חוות דעת כזאת אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולא ניתן להוציא ממון מחמת זה.

בתיק מס' 1127602-5 נכתב פסק דין של ביה"ד הגדול כדלהלן:

 "בנדון דידן מדובר בבחור צעיר ובריא, ללא כל בעיות בריאות, בחור שנחשב בישיבה לבחור טוב, שזאת הייתה לו הצעת השידוך הראשונה שהוצעה לו. אין לנו אפילו בדל של ספק שלו הייתה האישה מגלה לבחור שאיתו נפגשה, כלומר לבעלה לעתיד, טרם ה'אירוסין' והנישואין את הדברים כהווייתם ומספרת על אודות הטיפולים שעברה במשך כשנתיים רצופות, לרבות נטילת תרופות המורשות לשיווק באמצעות פסיכיאטר – הבחור, ולא רק הוא אלא כל בחור שכמותו, לא היה מוכן להכניס את עצמו לבית הספק ולהינשא לה, אלא אם גם לו היו בעיות מקבילות וכדומה. ההוכחה הטובה ביותר שמידע זה היה מידע קריטי לגביו היא ההתנהגות שלו תוך כדי ימי 'שבע הברכות': ברגע שנודעה לו עובדה זו, לא הסכים להמשיך את הקשר איתה.

ברור לנו שהמקרה שלפנינו עונה להגדרת הרמב"ם (הלכות מכירה פרק טו הלכה ה):

כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזיר בו מקח זה – מחזירין, וכל שהסכימו עליו שאינו מום – הרי זה אינו מחזיר בו אלא אם פירש, שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך.

ויעוין בבית שמואל (סימן קטז ס"ק ג) שזו לשונו:

אבל תוספת יש לה – אף על גב כשהיא בעלת מום או יש עליה נדרים והיה מקח טעות אין לה תוספת, תירץ הר"ן: שאני מומין ונדרים דאין אדם מתפייס […] וכן כתב הבית יוסף בסימן מ"ד, וכללא הוא שלא הפסידה תוספת אלא כשהיא יודעת מחסרון והוא דבר שאין אדם מתפייס בו.

גם בית הדין האזורי ציטט מקורות הלכתיים שהגדרת מום באישה לעניין הפסד כתובה תלויה בדעת רוב בני האדם וכמבואר בשולחן ערוך (אבן העזר סימן לט סעיף ג) שאם אמר אדם שהוא מקפיד על מומין שאינם מאלה שמנו חכמים – אין בדבריו כלום. אלא שדייניו הסיקו וכתבו: "נראה לדעתנו שאין לומר שרוב בני האדם היו מקפידים על מקרה כגון זה, עד כדי הפסקת הנישואין וגירושי האישה".

אנו סבורים שהמדדים למום הם:

א. האם רוב בני האדם מאותה קבוצה חברתית שאליה משתייכים הצדדים, לפי הנורמות המקובלות אצלם, היו מקפידים על כגון זה?

ב. אם היו נודעים להם הנתונים קודם ה'אירוסין' – האם היו הם מסכימים להמשיך את ההליך ולבסוף להינשא? 

בענייננו התשובה לשאלה הראשונה היא חיובית, דהיינו שללא ספק היו מקפידים, ולשאלה השנייה התשובה היא שלילית, דהיינו שהם לא היו מסכימים להמשיך את ההליך. על כן ברור כי בחברה מסוימת זו מצב רפואי מתמשך זה עונה להגדרה ההלכתית של 'מום'. ומאחר שהבעל לא ידע על כך קודם לאירוסין ולנישואין, והאישה לא סיפרה לו על כך, אין מקום לחייבו בכתובה".

עפ"י פסק הדין הנזכר, טוענת האשה כי הייתה כאן הטעיה של האיש ומשפחתו.

אך נראה, כי כל עוד לא הוכח כי האיש לקח תרופות פסיכיאטריות באופן סדיר לפני החתונה, ורק התנהגותו הייתה משונה במידה לא קיצונית לגמרי, לא ניתן לומר בבירור שהייתה הטעיה מצד האיש.

גם כשלוקח אדם תרופות פסיכיאטריות, ישנן תרופות שאינן אלא להרגעה מחרדה וכדו' שיש לדון בזה בכל שידוך לגופו.

בפסק דין של ביה"ד הגדול בתיק מס'1168319/2 נכתב בזה"ל:

"הפרעה נפשית המאוזנת בטיפול תרופתי – היש בה כדי לבסס טענת 'מקח טעות'?

לאחר עיון באסמכתאות הרפואיות שהציגה המשיבה – ושדבר מן האמור בהן לא נסתר בדברי המערער, אלא שאת שמתואר בהן הוא מגדיר 'בעיות נפשיות' וכיוצא בהגדרה זו ואת התרופות שבהן טופלה המשיבה הוא מכנה 'פסיכיאטריות' בעוד המשיבה נוקטת מונחים בעלי קונוטציה מאיימת פחות, אף שלמעשה בעיקר 'שינוי השם' יש כאן ואין זו (ההפרעה, לא המשיבה) אלא 'אותה גברת בשינוי אדרת' – אנו סבורים כי לא נפלה כל טעות בהכרעתו העקרונית של בית הדין קמא.

נימוקינו

העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן כי המשיבה סבלה מהתקפי חרדה בהיותה בתקופת השידוכים, טופלה תרופתית ולא שׂחה זאת למערער בעת שנרקמו קשרי השידוכים ביניהם. המשיבה סבלה מהתקפי חרדה ומדיכאון בתקופות מאוחרות יותר – לאחר נישואיה למערער, ושבה להיות מטופלת תרופתית. אין ויכוח ככל הנראה בדבר העובדה שהטיפול התרופתי פעל את המצופה ממנו ובעקבותיו היה תפקודה של המשיבה תקין. לו לא כך היה הרי שה'מום' היה מתגלה למערער מעצמו – מה שהיה שולל את טענת 'מקח הטעות' ולמצער, לו היה הגילוי רק לאחר הנישואין – מחזק מאוד את טענת 'סבר וקיבל', שהרי לית מאן דפליג שלו תפקודה הרציף של המשיבה היה לקוי עקב הפרעה נפשית, לא הייתה עובדה זו יכולה להיעלם מעיני בעלה במשך למעלה מעשור של נישואין.

הוויכוח הוא אפוא אם ובאיזו מידה יש לראות בהפרעה הנפשית של חרדה, כשלעצמה – גם אם בסיוע הטיפול התרופתי אין היא פוגעת משמעותית או אף אינה פוגעת כלל בתפקוד היום־יומי כרעיה, כאם או כאישה עובדת – 'מום' שדי בו כדי לבסס טענת 'מקח טעות'.

אנו סבורים כי הצדק בנקודה זו עם בית הדין קמא. אכן למונח 'הפרעה נפשית' יש תיוג (סטיגמה) שלילי ומרתיע, תיוג מרתיע הרבה יותר משיש למקבילות רפואיות שאינן מכילות את המילה 'נפש' להטיותיה השונות. לא בכדי בחרו הצדדים להשתמש במינוחים שונים לתיאורו של אותו מצב – כל צד מנסה ליצור רושם המתאים לסיפֵּר (נָרָטִיב) שלו, אלא שאנו בשבתנו כבית דין מצווים לבור את התבן מן הבר ולהתייחס לעובדות ולא לקונוטציות או אסוציאציות ולתיוגים הקשורים במינוח זה או אחר.

במובן זה של התיוג ייתכן שיש צדק בטענת המערער שלו נאמר לו מראש כי המשיבה סבלה מהפרעה נפשית אפשר שהיה נרתע מן השידוך המוצע, אלא שלא די בכך כדי לטעון 'מקח טעות' ו'מום' – והלוא היא הנותנת: אפשר שלו היו אותם דברים עצמם מוצגים תוך שימוש במונחים אחרים, לא כך היה. ה'מום' נמדד לפי מהותו והשלכותיו על תפקודו של 'בעל המום' ולא על פי כינויו במונח פלוני המתויג בתיוג אלמוני.

והיה כי ישאל השואל: מדוע לא הוצגו הדברים לפחות תוך שימוש במונחים ה'מקלים'?

לשאלה זו משמעות בהקשר לדברי המערער כי גם אם מדובר ב'מום קטן' הרי שבשל הסתרתו המכוונת 'זה הקטן גדול יהיה'.

את תשובתה שלה לשאלה זו סיפקה המשיבה: "התייעצנו עם האדמו"ר." ונוסיף אנו ונאמר – ובלי לקבוע מסמרות בדבר אמיתותה העובדתית של התשובה (שלא הוכחשה אך גם לא נבדקה וככל הנראה קשה יהיה לאמת או לסתור אותה לו ניסה המערער לעשות זאת) – ההיגיון בתשובה כזו של רב או אדמו"ר עשוי לכלול בין השאר גם את החשש שעצם סיפור על דברים עשוי ליצור את הרושם שמדובר בדברים שראוי לייחס להם חשיבות וכן עשוי להביא, בהמשך לכך או בנפרד, להתייעצות עם מיני 'נשמות טובות' שיסבירו כי מדובר ב'מחלת נפש' וכהנה וכהנה.

אפשר אפוא כי יש צדק בתשובה – עצה כזו, אולם גם אם נקבע כי אי־סיפורו של פרט זה לא היה מן הראוי – עדיין אין בכך כדי להפוך פרט זה ל'מום' שיש בו כדי לבסס טענת 'מקח טעות'.

בתוך עמנו אנו יושבים ולמפורסמות אין צריך ראיה: מועמדים לשידוך ובני משפחותיהם מציגים זה לזה בדרך כלל רק את מעלותיהם ונוטים שלא לספר על מגרעותיהם.

(ולצדדים השייכים למגזר החסידי נאמר כי אולי בכך אולי סוברים צדדים לשידוך לזכות אלו את אלו באמור בתפילתו המפורסמת של אחד מענקי החסידות, בעל נועם אלימלך זצ"ל, תפילה שעם הלחנתה חרג פרסומה מגבולות המגזר – "שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם" – נמליץ לצדדים וגם לאחרים לאמץ גישה זו לעצמם ולאו דווקא לעניין זיכויו של האחר במצווה ובמידה טובה זו. הדבר אולי יותיר את ידינו עמוסות פחות בעבודה ויטיב עם הצדדים וילדיהם.)

בפרק האחר של טיעוניו מדבר המערער על שאלת ה'מנהג', דומה כי ה'מנהג' שתיארנו עתה הוא מנהג פשוט וברור לאין ערוך יותר מהמנהגים שעליהם מדבר המערער שם.

אם נדון 'מקח טעות' בכל גילוי מידע המחמיא למי מהצדדים פחות מתיאוריו את עצמו או מתיאוריו בפי השדכן (וכבר דרשו דורשי רשומות כי שדכן – נוטריקון: 'שקר דובר, כסף נוטל' אולם כיוון שכן המנהג – אין באים אליו בטענת 'מקח טעות' ובתביעה להשבת ה'שדכנות געלט'…) – "לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה"…

ואם חתן דנן (וכמותו אף העומדים מצד החתן – שהם שהתחייבו ושנתנו את הממון המדובר) כה 'תם' היה לסבור באמת כי רק הוא מסתיר את מגרעותיו (או שמא סבר כי אין לו כאלה) והצד שכנגדו אכן 'עובר' בעניין זה על הכלל 'אל ישנה אדם מן המנהג' – שמא צד הכלה הוא שהיה צריך לטעון 'מקח טעות': "על דעת היותו של החתן 'תם' כולי האי לא התחייבנו"…

למען הסר ספק, אין אנו באים לשבח או להצדיק, וודאי שלא באופן גורף, את אי־גילוי האמת במלואה – אם כי אכן יש שאין חובה הלכתית לספר כל פרט ופרט, דרכם של יראי ה' לשאול 'שאלת חכם' ולהיוועץ בעניין זה עם רבותיהם, ולדברי המשיבה ב'הודאתה' שעליה נסמך המערער עצמו כך אכן נהגה וכאמור לעיל. בין כך ובין כך – לא באנו בפסקאות האחרונות אלא לומר כי הטוען 'מקח טעות' תוך התעלמות מן הידוע לכול – עליו הראיה.

ועיקר העיקרים:

'מקח טעות' במובנו ההלכתי אינו סיסמה שאפשר להפריחה כלאחר יד, טענה זו צריכה להתבסס על היות ה'מקח' עשוי ב'טעות' מהטעויות שבגינן דינו להתבטל, כאלה הן הטעויות שבשל 'מום גדול'. המערער טוען כי מדובר בהטעיה מכוונת וכי בשלה "כקטן כגדֹל", וכמקור לדבריו הוא מציין לדברי הבית שמואל (בסימן קיז ובסימן קנד ס"ק ב) אלא שלא מיניה ולא מקצתיה – בבית שמואל, ולא רק בדבריו, מבוארות הבחנות שונות בענייני מומים שהיו ידועים או שלא היו ידועים לאחד מן הצדדים קודם לנישואין והבחנות אם מי שלא ידע על המומים יכול היה לדעת עליהם או לא וכו'. בכלל דבריו (בסימן קנד) הבחין גם בין מומי 'ריח הפה' ודכוותיה שבהם אמרה המשנה שכופין לגרש אף ב'נולדו' לשאר מומים שלא נאמרה בהם כפייה זו אלא ב'היו'. וב'היו' המומים קודם לנישואין נאמרו ההבחנות האמורות לעיל. ברם כל אלה המומים הם המומים שמנו חז"ל ומה שלמדו מהם הפוסקים. אך אין רמז בדברים לקביעתו של בא כוח המערער כי ידיעתו של האחד את מומיו והעלמתו אותם מחברו יש בה כדי לכלול בחדא מחתא את כל המומים האפשריים – שלא נמנו בחז"ל ובפוסקים 'הקטנים עם הגדולים' ולהחיל על כל המומים הקטנים את דינם של הגדולים.

איננו יודעים היכן מצא כן בא כוח המערער בבית שמואל, דנים אנו אותו לכף זכות כי אך טעה בתום לב בהבנת דברי הבית שמואל ולא ניסה חלילה להטעות את בית הדין. אך מכל מקום אין בדברי הבית שמואל את שייחס לו בא כוח המערער, ומהאמור לעיל דעת לנבון נקל כי גם לא ייתכן שיהיה כך בדבריו או בדברי פוסק אחר, שהרי אין לך 'מקח' – לא ב'מקח' של נישואין ולא בשאר מקח שבעולם – הנקי מכל מום וחף מכל פגם, ולעולם אין לך היודע במומו של ה'מקח' כמו בעליו, וכמעט שאין לך סוחר המצהיר על מומי סחורתו בריש גלי (ונשים נא לב: אף המשיבה דנא אינה מואשמת בפעולות אקטיביות של העלמת וכיסוי פגמיה אלא באי ההצהרה עליהם!).

אם כל מוכר שאינו מצהיר על מומיה הקטנים של סחורתו – יתבטל ממכרו מדין 'מקח טעות' – אין לך מקח שלא יתבטל זולת מקחם של הרוכשים בחנותו המפורסמת של ה'חפץ חיים' ודומותיה שהחנוונים שבהם היו צדיקים וחסידים, והעובדה שהללו נשתבחו בין השאר בסיפורי חנויותיהם תעיד כמאה עדים עד כמה חריגה הייתה הנהגתם מ'מנהג העולם'…

מעתה אין לנו אלא לדון בשאלה אם אכן 'מום גדול' לפנינו או 'מום קטן'.

לאמור, מקובלים עלינו כאמור דברי בית דין קמא כי המומים – קטנים הם. המשיבה הגישה עם סיכומיה דוחות רפואיים של שלושה רופאים שונים. לגבי אחד מהם טען המערער בבקשה אחרת שלו, שהובאה בנספחי סיכומי המשיבה, כי חובר בידי רופאה שאינה מכיר את עברה הרפואי של המשיבה, אלא שבד בבד צוינו שמות שני האחרים כמי שאכן מכירים ויודעים במה דברים אמורים, ולפנינו עתה גם דבריהם שלהם. מכולם כאחד יוצא כי מדובר בענייננו בהפרעה נפשית שאין בה כדי סכנה או כדי פגיעה בתפקוד היום־יומי – אלא שאכן לשם מניעת פגיעה זו נדרשות תרופות, וגם כאן עדיין 'צריך עיון' שמא צורך זה ותדירותו הושפעו אף מהתנהגותו של המערער עצמו – ושאינה בדרגה המוגדרת 'מחלת נפש' היינו הפרעות נפש חמורות המלוות בסימנים פסיכוטיים. הפרעה כזו אינה 'מום גדול', מבחינת מהותה אין היא שונה מהפרעות בריאותיות שאינן בתחום הנפש ושכל עוד אינן פוגעות בתפקוד ואינן מסוכנות ודאי שלא יעלה על הדעת לראות בהן 'מום גדול', וכאמור המבחן הוא המהות ולא האסוציאציה. נטילת התרופות – אפילו הייתה קבועה ממש – אינה שונה במובן המהותי מכל נטילת תרופות לבעיה רפואית כרונית אחרת.

הדברים נכונים במשנה תוקף כיום כאשר מן העבר האחד כובשת לה מקום של כבוד בעולם הרפואה, הגישה שאינה רואה את ההפרעות הנפשיות כנבדלות במהותן מאלה הגופניות, שכן גם הללו נגרמות לרוב בשל חוסרים או הפרת איזונים בגורמים פיזיולוגיים, בחומרים שונים המצויים בגוף ואמורים לווסת את האיזון הרגשי וכו' (ולענייננו צוינה בחוות הדעת תת תפקוד של בלוטת התריס) ואף התרופות – לרבות אלה שציינו שני הצדדים שלהן נזקקת המשיבה – נועדו להשלמת חוסרים אלה, ומן העבר השני גורסת גישתו של פרויד ובעקבותיו גם של פסיכואנליטיקאים אחרים כי בריאות נפשית מוחלטת היא מושג תיאורטי שכן במידה זו או אחרת אפשר למצוא אצל כל אדם סטייה זו או אחרת משלמות זו.

השאלה היא אפוא מה היא מידת החריפות כמו גם מידת החריגות של הבעיה.

בהקשר זה נסבר את האוזן בדבריה של הרופאה האמורה – ובאשר לאמירתה הכללית דלהלן אין משמעות למידת היכרותה עם ההיסטוריה הרפואית של פציינטית מסוימת – כי תכשירים מסוגם של אלה שלהם נזקקה המשיבה נוטלים בארץ כשמונה מאות אלף איש! האם נישואיהם של כל אותם שמונה מאות אלף איש או מה שקיבלו מבני זוגם או משפחותיהם הם בבחינת 'מקח טעות' לדעת המערער ובא כוחו? או שמא סבור הוא כי כולם אכן הצהירו באוזני בני זוגם והודיעו מראש: "דע, סובל אני מחרדות ונוטל תכשיר פלוני" ורק משום כך 'מקחם' קיים?

נעיר גם כי המערער אומנם מנה שורה של הפרעות נפשיות שלטיפול בהן לכאורה נועדו תכשירים אלה, ולכאורה רצונו לומר: אף אם לא כל הפרעה היא 'מום גדול' מקבץ מרשים זה של הפרעות עולה לכדי הגדרה זו (מעין צירוף 'סימנים בינוניים' אחדים לכדי 'סימן מובהק' אחד, כאמור בעניינים אחרים באבן העזר, כידוע). אלא שאין לנו אלא לומר כי מדובר בניסיון להטעות את בית הדין: לא הובאה כל אסמכתא כי המשיבה סובלת ממקבץ זה של בעיות, קל וחומר שלא הוכח כי סבלה מכולן קודם לנישואיה ול'מקח הטעות' כביכול. המערער ליקט מן הספרות את כל הבעיות הרפואיות שתכשירים אלה עשויים להוות מענה להן וטפל את כולן על המשיבה. ולא היא.

משל למה הדבר דומה? אקמול מקל על מגוון רחב של מכאובים, וכי מי שנוטל אקמול סובל מכולם? המשיבה סבלה מחרדות וטופלה בתכשירים המועילים למכאובי גוף או נפש אחרים – ומה בכך? וכי עם נטילת אותם תכשירים נדבקה בכל מה שיכלו הם לסייע לריפויו?

סוף דבר, ההפרעה הנפשית שממנה סבלה או סובלת המשיבה אינה בגדר 'מום גדול' שכן היא מטופלת תרופתית ואינה פוגעת בתפקודה, היא או דומותיה אינן תופעה נדירה וחריגה, ואף ללא בטיפול התרופתי אין היא ככל הנראה הפרעה חמורה, מסוכנת או המלווה בסימנים פסיכוטיים. כל הרופאים שבדקו את המשיבה הגדירוה למרות הפרעה זו בריאה מבחינה פסיכיאטרית.

כל זאת אף אם נניח שאכן הפרעה זו כפי שהכירה המערער הייתה אף לפני הנישואין וכי לא מדובר בהפרעה שאומנם הייתה קודם אך הוחמרה או שבה לאחר שחלפה בשל יחסו של המערער – כטענתה של המשיבה שאומנם לא הוכחה, אך קשה לשלול אותה מכול וכול.

כל זאת אף אם נתעלם מהטענה – הנוגעת גם היא לאמור לעיל בדבר הסתרה הדדית, לעיתים, של פגמים במשודכים – כי אף המערער ומשפחתו אינם כליל השלמות ולא מן הנמנע אפוא שהשידוך על היבטיו הכספיים היה קם כצורתו אף לו ידעו הצדדים הכול זה על אודות זה. אין ודאות שכך היה קורה אבל אפשר שכך, וגם משום כך קשה לומר שהוכח בענייננו 'מקח טעות'".

נראה, שההגדרות שנכתבו בפסק הדין שם נכונות לעניינינו, הבעל לא אובחן כבעל הפרעות נפשיות לפני הנישואין, יתכן שהיו לו ליקויים שונים שאינם בגדר "מום" היות שניתן לחיות עימם, כשמנגד יש לו הרבה מעלות שמהן ובגללם לאשה היה טוב במהלך חיי הנישואין בשנים הראשונות. כאמור לעיל לא היו סימנים ברורים של המחלה, כך שניתן לומר כי המחלה התחדשה כ-9 שנים לאחר הנישואין.

אילו המחלה הייתה מתפתחת תקופה קרובה לנישואין מסתבר שסימניה היו מופיעים עוד לפני הנישואין והיה מקום לבדוק את הטענות. אבל אין לנו סימנים ברורים על הופעת המחלה או סימנים מקדימים לבואה של המחלה מלפני הנישואין, ועל כן לא ניתן להוציא ממון מהבעל שכאמור לעיל הוא מוחזק בחצי הבית בכך שהבית רשום גם על שמו.

בקובץ "הישר והטוב" חלק כ"א עמ' כ"ו ואילך הביא הגר"מ שפרן גדרים ברורים מתי צריך לספר על חסרונות בשידוך. וכתב, ישנם חסרונות שיפריעו מאד למהלך חיי הנישואין, כמו מחלת נפש, נטייה למידה גרועה באופן קיצוני שאין הדעת סובלתו וכדו', שבזה יש חיוב לגלות מצד "לא תעמוד על דם רעך". אך ישנם חסרונות שאמנם מותר לגלותן, אך אין בזה חסרון גדול כיון שניתן לחיות עם בן הזוג על אף החסרון שקיים בבן הזוג.

בהמשך הביא שם את דברי בעל ה"קהילות יעקב" ביבמות סי' מ"ד שחילק בין מומין של שידוכים למומין של מקח וממכר, שבמקח וממכר חייב לספר לקונה כיון ששם בהרבה מקרים אילו היה בא המוכר מרצונו לאחר ביצוע המקח ומציע לקונה לבטל את המקח היה הלוקח מתרצה בכך. משא"כ לגבי נישואין בדיעבד לאחר שנישאו אפילו אם היה צד שבו המוכר היה מסכים לבטל את המקח מכל מקום הצד השני בהרבה מקרים לא היה מסכים לבטלו כיון ש"קשים גירושין", ולכן אין בזה גניבת דעת כיון שחזינן שלבסוף בן הזוג מתרצה בנישואין.

עולה אם כן שקשה לקבוע עפ"י מה שהובא בביה"ד כי האיש והוריו הטעו את האשה והוריה. אף אם אכן האיש סבל קצת נפשית לא הוכח כי סבל מ"הפרעה נפשית" המוגדרת כ"מחלה", והוריו חשבו ושקלו בדעתם באותו העת כי ניתן לחיות עמו חיים טובים ומאושרים ולהקים בית עם ילדים טובים כשאיפתה של כל בת ישראל כשרה.

אך עדיין יש לי הרהורים בזה, היות שהורי הבעל בקשו לקבל בעבורו שני שליש דירה, כאשר בדרך כלל ידוע שבחוג החרדי הליטאי ככל שהבעל הוא ת"ח גדול יותר וירא שמים יותר כך הנדוניה שיקבל היא גדולה יותר. וברור כי לנתונים האישיים כגון: בריאות, חכמה, מידות, יש משקל גדול בעניין. ונראה כי בקשה לקבל שני שליש דירה מצד הורי הבעל יש בה אמירה ברורה כי בננו מוצלח ובריא בנפשו, ומגיע לו שני שליש דירה. ועל כן יש מקום לטענת האשה כי הם הוטעו על ידי הורי האשה. כך שיש לומר שישנה אומדנא גדולה שאילו ידע אבי האישה כי הבעל עבר משברים כל שהם הוא לא היה נותן את הסכומים הגדולים שנתן עבור הדירה.

אך ידועים דברי הפוסקים שקשה לקבוע בזמנינו אומדנא ברורה שעל ידה ניתן להוציא ממון כמ"ש בשו"ת רבי אליהו מזרחי (הרא"ם) סי' טז בתוך דבריו:

"… וכיון דאנן לא בקיאינן האידנא בשעור האומדנא כמו שהיו בקיאים בהם חכמי התלמוד דהוו בקיאי טפי באומד כל דבר ודבר ואיזה מהם הוי אומדנא דמוכחא ואי זה מהם לא הוי אומדנא דמוכחא, לא נוכל אנחנו להוציא ממון מיד המחזיק בו בלא ראיה ברורה אלא או באומד שנזכר בתלמוד או באומדנא דמוכחא טפי דליכא למיתלי בה משום מלתא אחריתי, אבל באומדנא דמתנות דלא מוכחא מלתא כולי האי, דאיכא למימר דאנן סהדי שבאותו ספק של מיתת בתו היה רוצה ליכנס…"

היות שהשיקולים בשידוך ובהתחייבות הממונית בנתינת הנדוניא הינם מורכבים מהרבה פרמטרים, כמה הבעל נחשב כתלמיד חכם, נתונים אישיים, המשפחה בה הוא גדל, מי היא הכלה, באיזו משפחה היא גדלה, ואין כאן המקום להאריך. קשה להוציא ממון מהבעל המוחזק במחצית הנכס.

מכל מקום נראה לי להציע שהאשה תקבל את דמי הנדוניא מה שהביאה יותר מהבעל, בפרט שכבר ציינו ב"כ האשה את דעתו של האגרות משה באבן העזר ח"ד סי' ח' שכל מה שהביאה האשה כנדוניא עבור הדירה יש לחייב את הבעל לשלם לאשה במועד הגירושין. וכן כתב בספר "פתחי חושן" אישות פ"ז הערה י"ב וז"ל:

"ויש לעיין כשסכום הנדוניא שהכניסה לו הוא יותר ממאה זקוקין… לפי מה שכתבתי לעיל הערה ט שמה שצד הכלה משתתף בהוצאות הדירה היא נדוניא, ובזמננו שצד הכלה נותן רבבות דולרים עבור הדירה, צריך גם סכום זה לקבל דין נדוניא, ועל כן תמוה בעיני על שחזרו היום לנוסח הנחלת שבעה וביטלו הנוסח הקודם שהיה כתוב בכתובה הסכום האמיתי בלשון ועוד הכניסה לו וכו', ומכל מקום נראה שאף על פי כן נשאר סכום זה כנדוניא וכשבאה לגבות, גובה סכום זה במילואו… כמלוה על פה. ולפי מה שכתבתי לעיל שם שבמה שרושמים חצי הדירה על שמה די בכך, אינו אלא כשבאמת לא נתנו מצד הכלה כי אם שווי חצי דירה אבל אם נתנו יותר מזה נשאר המותר בגדר חוב נדוניא וחייבים היורשים לשלם לה… ".

ואמנם, בבתי הדין לא מקובל לפסוק כך, וזה בגלל שלא ניתן לחייב את הבעל הסכום זה בגדר של "נכסי צאן ברזל" היות שהבעל לא התחייב בסכום זה בפירוש, ולא ניתן להגדיר נדוניא כנכסי צאן ברזל רק מה שהבעל התחייב בפירוש. ומצד נכסי מלוג, מתייחסים לנתינת האשה לבעל כשמחצית הדירה נכתבת על שמו, כמתנה גמורה. כפי שכשהבעל נותן יותר מהאשה והדירה נרשמת על שם שני הצדדים מתייחסים לפעולה כנתינת מתנה. מכל מקום נכון הדבר שכך ינהג הבעל וייתן לאשה את הסכום המקורי שנתנה יותר ממנו לאור טענת ההטעיה בשידוך כלפיו.

לאור האמור, יש לפסוק כדלהלן:

• אילו הייתה מובאת בפנינו חוות דעת רפואית ברורה כי מחלת הבעל החלה לפני החתונה והתפתחה בהמשך עד כדי התקפים פסיכוטיים, היה ניתן לקבל את טענת האשה על מקח טעות. אך כל עוד לא הובאה חוות דעת רפואית כזאת אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ולא ניתן להוציא ממון מחמת זה.
• לאור האמור, יש לחלק את הדירה מחצית לאיש ומחצית לאשה כפי הרישום בלשכת רישום המקרקעין.
• לא ניתן לקבוע כי הורי הבעל רימו בכוונה תחילה את האשה והוריה.
• יש מקום לתרעומת מצד האשה והוריה על הבעל והוריו שדרשו לקבל שני שליש דירה לפני השידוך ובכך נאמרה אמירה מצידם כי הבן המיועד להיות חתן הינו בחור מוצלח ברמה גבוהה שזה כולל גם זה שהוא בריא בנפשו לחלוטין, ועל כן נכון הדבר שהבעל ייתן לאשה מרצונו את מה שנתנה יותר ממנו בסכום המקורי שניתן לקניית הדירה. אך לא ניתן להוציא ממנו ממון בטענה זו.

הרב יצחק רבינוביץ – דיין

הכרעה

בית הדין מחליט ברוב דעות:

• דירת הצדדים תחולק באופן הבא: האיש יקבל 1/3 מהדירה, האשה תקבל 2/3 מהדירה.
• הצדדים ינסו לבצע פירוק שיתוף בדירה בכוחות עצמם, למשך 90 ימים.
• לאחר מכן ניתן להגיש בקשות למינוי כונס נכסים. ובית הדין יבחן את שאלת מדור הילדים.
• פסה"ד ניתן לפרסום בהשמטת שמות ומספרי זהות.

ניתן ביום א' בתמוז התשפ"ג (20/06/2023).

הרב מאיר פרימן – אב"ד                         הרב דוד בירדוגו                                 הרב יצחק רבינוביץ

---

[1] וזה לשונו:

שאלה ילמדנו רבינו נר ישראל ראובן תושב עיר אחת נתפשר עם שמעון בחור א' מתושבי עירו לתת לו בתו לאשה ונדר לתת לו בנדוניית בתו ק' פרחים במעות בעין ואחר שנעשו שדוכין ביניהם ונתקיימו היה תובע שמעון מראובן חמיו הק' פרחים שרצונו להתעסק בהם והשיב לו חמיו בא עמי לעיר פלוני שיש לי שם מעות ושמה אתנם לך והלכו שניהם שם למקום ההוא ונתנם לו חמיו ושמעון חתנו הלבישם בסחורה במקום ההוא בהסכמת חמיו עם ק' פרחים אחרים שהיו לו לשמעון משלו וקבל שמעון אחריות הסחורות שהלביש במאה פרחים שנתן לו חמיו וחזרו שניהם יחד ובחזרתם לעירם סמוך לעירם נכנס השטן בתוכם ובטלו השידוכין מבניהן ולקח ראובן כל הסחורה שהיה מביא שמעון במאתים פרחים והכניסם לביתו עד שימכרם ויקח כל א' חלקו ואחר שמכרם נתן לשמעון המאה פרחים שלו עם הרווח שהגיע לחלקו והק' פרחים האחרים לקחם לעצמו בעד הק' שלו כיון שנתבטל השדוכין גם לקח הרווח של הק' פרחים הנזכרים כיון שהקרן שלו ושמעון טוען כי כיון שהוא קבל אחריותם ואם היה שאירע בהם שום הפסד הוא היה חייב עליהם עתה שנתבטלו השדוכין וגם אם היו מתקיימים השדוכין היה מכניסם בחשבון כתובת בתו כיון שאחריותם עליו וא"כ עתה שנתבטלו השדוכין ויש בהם רווח הרווח שלו כמו שג"כ האחריות היה שלו יורינו מורינו מורה צדק הדין עם מי לזכות ברווח ק' פרחים אלו ושכרו כפול מן השמים.

תשובה כשתבע שמעון מראובן חמיו שיתן לו הק' פרחים שנדר לו לנדוני' בתו אעפ"י' שעדין לא היה חייב ליתנם לו עד שישאנה כיון שרצה ליתנם לו מעתה שיתעסק בהם מסתמא בכוונתו הייתה שהרווח שלהם יהיה לשמעון שרצה להועילו לתתם לו מעת' וכיון שהלבישם בסחור' והביאם לאחריותו בעוד שהיו השידוכין קיימי' ביניה' הרווח הוא של שמעון שכשנתבטלו השדוכין סמוך לעי' כבר נעשה הרווח שהגיעו בשלמות לאחריות שמעון כי גם שהיה מפסיד בסחורה היה ההפסד עליו בין שיתבטלו השדוכין או יתקיימו ולכן הרווח שנעש' בעוד שלא נתבטלו השדוכין חייב ראובן לתת לשמעון וזהו בשביטול השדוכין בא מצד ראובן או מצד ששניהם נתרצו, אבל אם מצד שמעון לבדו נתבטלו, הרווח הוא לראובן, שלא נתן לו הק' פרחים שירויח בהם אלא על מנת שיכנוס את בתו. נאם המבי"ט.

[2] דהנה זה לשון שו"ת יביע אומר (ח"י חיו"ד סי' נח) אחר שהביא דברי המבי"ט שסמך על אומדנא להוציא ממון:

[ע' בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סי' מה) שכתב ללמוד מדין גמל האוחר (ב"ב צג א) שאע"פ שאין לך אומדנא חזקה וגדולה מזו, מ"מ אין שום אומדנא שבעולם מספיקה להוציא ממון. ע"ש. וכן בשו"ת הרדב"ז ח"א (סי' קכח) כתב, שאפילו בגמל האוחר דהוי אומדנא דמוכח, פסקו הרמב"ם ורוב הפוסקים כרבנן דפליגי על ר' אחא, אלמא דבממונא לא אזלינן בתר אומדנא. ע"ש. גם בשו"ת אבקת רוכל (סי' פז) כתב לתמוה על מהר"ש בן וירגה בזה"ל: וכמה רב גובריה להוציא ממון באמתלא, וחז"ל אפילו באומדנא דמוכח טובא כההיא דגמל האוחר לא סמכו להוציא ממון, ואיך הוא רוצה להוציא ממון ולסמוך על אומדנא וכו'. ע"ש. וע' בשו"ת מהרימ"ט ח"ב (חו"מ סי' צג). וצ"ע].

והנה בשו"ת מהרשד"ם דן בבעל מלאכה שהתקלקל בגד שניתן לו לתיקון ע"י שנולדו בו כתמים כו' ולא נודע מי מהפועלים שהבגד עבר תחת ידו אחראי על הקלקול והיו אומדנות במציאות כו' וע"ז כתב שא"א להוציא ממון באומדנות ואחר שהביא דין גמל האוחר כתב וז"ל: ונדון שלנו לא מבעייא דליכא אמדנות מוכיחות לחייב אלא אדרבא איכא אמדנות להוכיח שהקלקול לא יצא מרשות זה הנתבע אם שעשה יותר מעשרים כו' ואם שפרע לו אחר יום אחד וא"כ באותו יום אירע להם הקלקול ביד שאר האומנין ובזה היה מספיק. עכ"ל.

בשו"ת הרדב"ז ג"כ הייתה שאלה דומה ספק במציאות מי גרם לחסרון באוצר המלך עיי"ש וגם הוא הביא ראיה מגמל האוחר. עיי"ש.

בשו"ת אבקת רוכל ג"כ דחה דברי החכם שרצה להוציא ממון קנס שידוכין ע"פ אומדנא שנהגו במציאות כד' הרמב"ם בשטר השידוכין [תקנת חכמי ספרד למניעת חשש אסמכתא] וזו אומדנא במציאות. וכתב האבקת רוכל שהיא גם אומדנא גרועה מההיא דאוחר וגם במציאות זה לא היה נכון שנהגו כהרמב"ם.

ובמהרימ"ט שדן באומדן דעת האב בנדוניא אם יכולים להוציא ממון מהיורש על פי האומדנא, באמת לא דן מחמת ההיא דגמל האוחר, אלא הביא דברי הרמב"ם שאין לדון בזמננו ע"פ אומדנא מה גם שהייתה האומדנא חלשה. עיי"ש. הרי שהרמב"ם שכתב שיש ללכת מעיקר הדין אחר אומדנא החזקה בלבו של הדיין, מיירי באומדן דעת האדם ולא באומדן המציאות, אלא שכתב שבזמננו אין ללכת אחרי האומדנא ועפ"ז כ' מהרימ"ט שלא להסתמך עליה מה גם שבנדונו הייתה האומדנא חלשה.

[3] וז"ל:

ונראה כוונתו דבמכר המעות הן תשלומי החפץ אבל בגט המעות אינן תשלומי האשה אלא מילתא אחריתי הן ותדע דבכל מכר כיון שמשך החפץ נתחייב בדמיו ואילו במקבל מעות לגרש לא נימא דכשקיבל המעות נתחייב לגרש בתשלומי המעות וכן הכא כשנתן להאשה נכסיו אין לומר שנתחייבה האשה להתקדש לו בתשלומי הנכסים ומשום דלא מיקרי מכר בכה"ג אלא שתי מתנות הן דהוא נותן לה מתנה והיא מתקדשת לו ובמתנה סגי גם קצת אונס לבטל היכא דמסר מודעה. עכ"ל.