ב"ה
תיק 1526184/1
בבית הדין הרבני הגדול ירושלים
לפני כבוד הדיינים:
הרב ציון לוז־אילוז
המבקש: פלוני (ע"י ב"כ טו"ר יצחק שרעבי ועו"ד עמנואל שרעבי)
נגד
המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד מרדכי כהן)
הנדון: בקשת רשות ערעור על פסיקת מזונות מלפני שנתיים ויותר על יסוד טענת סמכות המתעוררת למפרע נוכח פסיקת בג"ץ בדבר העדר סמכות בית הדין בענייני מזונות
החלטה
לאחר העיון בבקשת רשות הערעור, בתגובה לה ובבקשותיו הנוספות של המבקש אני קובע, מבהיר ומורה כדלהלן:
א. בעת שנתן בית הדין קמא את החלטותיו בעניין המזונות, לפני למעלה משנתיים וחצי, לא ערער עליהן המבקש – לא ערעור שעניינו טענת חוסר סמכות ולא ערעור שעניינו טענות מהותיות נגד הפסיקה.
משמעות הדברים הלכאורית היא כי החלטות אלה היו זה מכבר להחלטות חלוטות.
המבקש מבקש עתה כי נרשה את הערעור למרות האמור בטענה כי אותה עת לא היה תוחלת בערעור מאחר שעמדה אז פסיקת בית דיננו שעליה נסמך בית הדין קמא בקובעו את סמכותו, ולא כך עתה משפסק בג"ץ פסיקה המבטלת את פסיקתו האמורה של בית דיננו.
דא עקא, זכות הערעור עמדה למערער גם אז, גם אם העריך כי ערעורו יידחה עקב פסיקתו ועמדתו העקרונית של בית דיננו. בחירתו של אדם שלא לערער עקב הערכת סיכויי ערעורו כנמוכים לגיטימית היא וייתכן כי אף נבונה, אך אין בה כדי להעניק לו זכות ערעור במועד מאוחר יותר עת השתפרו סיכויי ערעורו.
לא זו אף זו, אף אם סבר המבקש אז, ולא נכחד כי ככל הנראה בצדק, כי ערעורו יידחה – הלוא יכול היה לנהוג כמנהגם של אחרים במצב דומה לו, שסברו כמותו, ולעתור לבג"ץ נגד פסיקת בית הדין קמא (ואכן לצורך כך מן הסתם היה נדרש להראות מיצוי הליכים ולשם כך היה נדרש לערער בפועל לבית דיננו ולעתור לאחר שערעורו היה נדחה, אם אכן, כהשערתו המסתברת, כך היה). כך נהגו אחרים שחפצו בכך. אם המבקש לא מצא לנכון לנהוג כך, משמע לכאורה כי סבר וקיבל – גם אם בדיעבד – את פסיקת בית הדין, ולכל הפחות ויתר על הזכות לערערו ולעתור נגדה.
ב. לא זו אף זו: המבקש טוען כי פסיקת המזונות של בית דין קמא היא פסיקת מזונות זמניים. משכך לא ברור כלל ועיקר, אף לפי פסיקת בג"ץ עתה, כי ניתנה שלא בסמכות. אף הלכת שרגאי, שפסיקת בג"ץ האחרונה באה לקבוע בה מסמרות ובכלל זה לומר כי ההבחנה המצויה בה נותרה הבחנה פרוצדורלית בין תביעה של האם להשבת מזונות לתביעה לתשלום דמי המזונות ולא הבחנה מהותית בין תביעה שההכרעה בה במסגרת הזכות של האם להשבה נתנה מענה ראוי ומספק לצורכי הקטין לפסיקה שייתכן שלא התחשבה דיה בצרכיו, הבחינה מכל מקום בין פסיקת השבה של הוצאות מזונות שהוציאה האם או שעתידה היא להוציא – לפחות בטווח הזמן הקרוב – לפסיקת המזונות עצמם לטווח הארוך והקבוע. ומשכך ככל שהפסיקה עודנה זמנית, כטענת המבקש עצמו, כלל לא ברי הדבר כי נעדר בית הדין סמכות ליתנה.
ג. המבקש אף לא הביא כל אסמכתה להנחתו כי אליבא דפסיקת בג"ץ יש לבטל פסיקות של מזונות – אפילו קבועים – שניתנו לפניה, וכל שכן כשמדובר בפסיקה זמנית, כשהללו לא היו מושאותיהן של העתירות שהוגשו לפניו ושבעניינן ניתנה פסיקתו.
ד. המבקש טוען בבקשותיו גם לגופה של פסיקה (בעניין המדור).
קשה לכלכל כיצד מבקש הוא שניתן הוראות לעיכוב תשלומים שנפסקו לחובתו עד להכרעה בערעור שעניינו העיקרי ואולי היחיד הוא בטענת הסמכות, על יסוד טיעונים שעניינם במהות.
בקשה וטענה זו תמוהה גם מן הטעם שבנוגע למהות ודאי הוא שיכול היה המבקש לערער זה מכבר, ומה טעם וצידוק יש להתיר עתה ערעור לגופם של דברים ולא כל שכן לעכב את ביצוע החלטותיו של בית הדין קמא בשל טיעונים שלגופם של דברים מן הטעם שבעניין הסמכות סבור המבקש כי יש הצדקה להרשות את ערעורו עתה.
ה. המבקש מתעלם גם מן העוול כלפי ילדיו אם ניעתר לבקשתו עתה, שעה שהנימוק העיקרי לדון בה הוא טיעוניו באשר לסמכות ובפועל תהיה התוצאה כי עד להכרעה בסוגיה זו לא יקבלו ילדיו את המענה לצורכיהם לא מבית הדין שאת פסיקתו מבקש המבקש כי נעכב ולא מבית המשפט שלא ידון בעניין ולא יכריע בו בשלב זה.
שיקול זה עומד אף בזיקה לעיקרון דלעיל בדבר קיימותה של פסיקה זמנית גם כשמרחפת עננה מעל הסמכות באשר לפסיקה קבועה.
ו. היה מקום לדחות את בקשת רשות הערעור ואת הבקשות הנוספות מן הטעמים דלעיל כבר עתה, ואולי אף להשית הוצאות בגינן.
לפנים משורת הדין, אני קובע כי הבקשות הנוספות יידחו אולם באשר לבקשת רשות הערעור עצמה יורשה המבקש להגיש השלמות טיעון שבהן ישיב על השאלות וההערות דלעיל, ככל שיש בידו לעשות כן, וככל שחפץ הוא לעמוד על בקשתו.
ההשלמות יוגשו בתוך שלושים יום. בהעדרן – תידחה הבקשה.
ניתן ביום כ"ה בניסן התשפ"ה (23.4.2025).
