ב"ה	תיק 1457566/6

 בבית הדין הרבני האזורי רחובות

לפני כבוד הדיינים:

הרב יהודה שחור – אב"ד, הרב יאיר לרנר, הרב ירון נבון

התובעת:		(ע"י ב"כ עו"ד דיצה גרומן קימל)
נגד
הנתבע:		(ע"י ב"כ עו"ד אריה סאמרלי)

הנדון: תוקף הסכם מחילת כתובה שהוגש לבית הדין ולא אושר

פסק דין

לפני בית הדין תביעת האישה כנגד האיש, לתשלום מלוא סכום הכתובה ותוספת הכתובה בסך 180,000 ש"ח, ולחיוב האיש בפיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו לה לטענתה עקב עיכוב הגט, ותביעת מזונות אישה מדין "מעוכבת מחמתו".

רקע עובדתי והליכים

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת….. מנישואים אלו נולדו לצדדים ילדה משותפת אחת, ילידת התשע"ח (2018).

הצדדים גרו בחדרים נפרדים מאז ספטמבר 2020. בחודש יוני 2021 החלו ביניהם הליכים משפטיים. מחודש יולי 2022 הצדדים גרים בנפרד.

בתאריך י"ט בטבת התשפ"ד (31.12.2023) הגישה האישה תביעת גירושין לבית הדין דנן.

בבימ"ש לענייני משפחה התנהלו מחלוקות הצדדים בענייני הילדים, מזונות ורכוש. בתאריך 10.06.2024 הושגו בין הצדדים הסכמות רכושיות, לרבות בעניין פירוק שיתוף בדירה. ההסכמות אושרו וקיבלו בבית משפט לענייני משפחה תוקף של פסק דין.

בתאריך 08.12.2024 בית הדין נתן פסק דין המחייב את הבעל בגט (כדעת הרוב). במסגרת פסק הדין נקבע כי לנוכח הימשכות ההליכים והעדר צפי לשלום בית, הבעל חייב לגרש את האישה.

להלן ציטוט של מסקנת פסק הדין האמור:

"לאור האמור, פוסק ביה"ד:

• הבעל… חייב לגרש את האישה… .
• מועד לסידור גט יקבע בהחלטה נפרדת.
• אם יסרב הבעל לגרש את האישה, בזכות האישה לפתוח תיקים, לצווי הגבלה, ומזונות אישה של "מעוכבת מחמתו", וביה"ד ידון בכך."

בתאריך ז' בטבת השתפ"ה (07.01.2025) הצדדים התייצבו לדיון שנועד לסידור הגט. הצדדים ביקשו מביה"ד לאשר להם הסכם גירושין שהם חתמו עליו.

בסעיף 4 להסכם זה נכתב:

"עם קבלת הגט תוותר האישה על כתובתה ומזונותיה".

בהסכם זה נכתבו גם הוראות כיצד וממתי תשלם האישה את מחצית מתשלומי הלוואת המשכנתא המשותפת.

אולם בפועל, הגט לא סודר באותו מועד.

בהחלטת בית הדין מיום זה צוין בין היתר כך:

"… לאחר התייעצות של הצדדים עם באי כוח הצדדים, הושגו הסכמות לגבי נוסח ההסכם והצדדים ביקשו שביה"ד יאשר את הסכם הגירושין ולתת לו תוקף של פסק דין.

אולם, הבעל דרש הוספה של סעיף ביטול זכות הראשונים של האישה לקניית הדירה.

בנושא זה לא היו הסכמות בין הצדדים.

האישה ביקשה לסדר את הגט באותו יום (7.1.25). הבעל סירב לכך.

לאור זאת החליט ביה"ד:

• היום (7.1.25) לא יסודר גט.
• ההסכם שהצדדים ביקשו מביה"ד לאשר לא יאושר.
• ככל והצדדים רוצים לאשר הסכמות רכושיות, הצדדים יפנו לבית משפט לענייני משפחה שאישר בעבר את ההסכמות הרכושיות שבין הצדדים."

בעקבות עיכוב הגט, הגישה האישה לבית הדין בתאריך 21.01.2025 את תביעתה לחיוב הבעל בכתובה, תוספת כתובה ופיצויים כספיים. ובמקביל פתחה גם תיק למזונות אישה וביקשה מזונות אישה מדין "מעוכבת מחמתו".

לנוכח ההתנהלות בעניין הגט, ניתנה ביום 09.02.2025 החלטת בית הדין אשר קבעה, כי יוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד הבעל למשך שנתיים, וכן ביה"ד הורה על הגשת נתונים לצורך קביעת מזונות אישה מדין 'מעוכבת מחמתו'.

להלן קטעים מההחלטה מיום 09.02.2025:

"…הבעל דורש כיום לעכב את סידור הגט עד שהצדדים יאשרו בבימ"ש לענייני משפחה את הסכם הגירושין (שבו גם מרכיבים רכושיים הקשורים להסכם שאושר בזמנו בבית משפט לענייני משפחה).

אך מפסק הדין מיום 8.12.2024 עולה שהבעל אינו יכול להכתיב לאשה תנאים לצורך הסכמתו להתגרש.

משום כך זכאית האישה לתבוע מזונות אישה מדין "מעוכבת מחמתו".

לצורך כך, הצדדים ימציאו לבית הדין נתונים על הכנסותיהם כמפורט להלן.

[…]

משום כך בית הדין בדעה שיש חשש כבד לעגינות האישה ולא ניתן לבטל את עיכוב יציאתו של הבעל מהארץ תמורת בטוחות כספיות/רכושיות.

משום כך מחליט בית הדין להוציא צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד הבעל לתקופה של שנתיים."

 בתאריך 13.02.2025 האיש הגיש בקשה בה הצהיר כי הוא מבקש: "לקבוע מועד לסידור גט בין הצדדים בהקדם וללא כל תנאי".

ואכן בתאריך כ"ט בשבט התשפ"ה (27.02.2025) סודר הגט בין הצדדים והם התגרשו.

לאחר מכן התנהלו הליכים בתביעות האישה שבפנינו לכתובה ומזונות "מעוכבת מחמתו". ההליכים שלפני ההכרעה לרבות הליך סיכומים בכתב, הסתיימו.

יצוין, כי בבימ"ש לענייני משפחה, ממשיכים הליכי הרכוש בין הצדדים וישנו הליך של כינוס נכסים לדירה. (לתיק בית הדין צורפה החלטת בית משפט לענייני משפחה מיום 16.10.2025,  המתייחסת לתשלומים השוטפים של הלוואת המשכנתא).

עיקר טיעוני האישה

טענות האישה מתמקדות בכך שהאיש עיכב את הגט באופן מכוון וממושך, וכי התנהלות זו גרמה לה נזקים כבדים המזכה אותה הן בתשלום כתובתה והן בפיצוי בגין נזקיה. ועל כן יש לחייב את האיש במלוא סכום הכתובה ותוספת הכתובה בסך 180,000 ש"ח, ובנוסף בגין מזונות אישה מדין "מעוכבת מחמתו" ממועד חיובו בגט ועד מועד סידורו בפועל.

חרף חיוב האיש בגט, סירב האיש ליתן את הגט במועד שנקבע והתנה את סידורו בהתניות רכושיות חדשות הנוגעות לוויתור האישה על חלק מזכויותיה בדירת הצדדים. ורק לאחר שבית הדין קבע כי התנהלות האיש מהווה "סחיטה" והטיל עליו סנקציות חמורות (צו עיכוב יציאה מהארץ) והכיר בזכותה לפתוח בתביעת מזונות מדין "מעוכבת מחמתו", נאות האיש לבסוף לסדר את הגט.

האישה טוענת כי ויתורה על הכתובה בסעיף 4 להסכם בטלה וחסרת תוקף, מכיוון שההסכם מעולם לא אושר בפני כל ערכאה משפטית ולא קיבל תוקף של פסק דין. סעיף הוויתור מבוסס על הנחה לסיום הליך בהסכמה, אולם כאשר האיש עיכב את סידור הגט באופן מכוון לצורך סחיטת תנאים רכושיים חדשים, הוא פעל בניגוד מוחלט להסכמות, ובכך מתבטל תוקף הוויתור על הכתובה.

לדבריה, עיכוב הגט על ידי האיש עד הגיעה לגיל 40, נעשה כדי "להטיל בה מום" שיפגע בה באופן בלתי הפיך, ביכולתה להינשא מחדש ולהקים משפחה וללדת ילדים, כאשר אלו הן שנים קריטיות בחייה. התנהלות האיש בדיונים וסרבנותו הממושכת, גרמו לאישה טראומה נפשית חמורה ופגעו קשות ביכולתה לפתוח פרק ב' בחייה. לפיכך יש לחייב את האיש בפיצוי כספי נוסף בגין הנזק הנפשי והאישי שנגרם לה ולחייבו בהוצאות טיפול נפשי שיידרש לה לשם שיקום. (האישה בזמנו תבעה פיצוי בסכום של מיליון ש"ח).

עיקר טיעוני האיש

האיש דורש לדחות את תביעת האישה לכתובה, לפיצויים ולהוצאות טיפול ולמזונות, הן מטעם ויתור מפורש של האישה על הכתובה, והן מטעם התנהלות הדדית שהובילה לעיכובים.

לדבריו, האישה חתמה על הסכם גירושין מתוך גמירות דעת ורצון חופשי. סעיף 4 להסכם קבע מפורשות כי "עם קבלת הגט תוותר האישה על כתובתה ומזונותיה". על אף שההסכם לא אושר פורמלית על ידי בית הדין או בית המשפט, הרי שמדובר בתנאי חוזי מחייב. ועם קבלת הגט בפועל התקיים התנאי, והאישה איבדה את זכותה להמשיך ולתבוע כתובה או מזונות.

האיש דוחה את הטענה כאילו הוא עיגן את האישה במשך 4 שנים. לטענתו, הוא הסכים לגירושין מתחילת הדרך אולם פעל להגיע להסכם גירושין כולל ולפרידה סופית. וכי עמידתו של האיש על זכויותיו וטענותיו הרכושיות אשר דרשו בירור, אינה מהווה עיכוב או סרבנות, מאחר והתנהלות האיש הייתה בהתאם להצעת בית הדין לפנות לבית המשפט לענייני משפחה לאישור ההסכם.

דיון והכרעה

מבוא ועיקרי המחלוקת

השאלות העומדות לדיון בפסק דין זה ייסובו על מספר שאלות עיקריות:

א.  תוקף הוויתור בהסכם הגירושין על הכתובה ומזונות מעוכבת:

האם סעיף 4 להסכם הגירושין ("עם קבלת הגט תוותר האישה על כתובתה ומזונותיה") תקף מבחינה חוזית, ומחייב את האישה לוותר על תביעותיה לכתובה ומזונות מעוכבת, לנוכח העובדה שההסכם לא אושר בפני ערכאה שיפוטית, ולנוכח העובדה שהאיש עמד על תנאים חדשים ועיכב את הגט.

ב.  זכאות האישה לכתובה לגופה:

במידה ותוקף הוויתור בהסכם אינו קיים, האם לגופו של עניין מגיע לאישה והיא זכאית לקבל את כתובתה. האם קיימת לאיש עילת גירושין כנגד האישה אשר מכוחה ניתן לפטור אותו מחובת תשלום הכתובה, והאם הוכח אם הגירושין יצאו ממנה או ממנו.

ג.  פיצויים בגין עיכוב הגט:

האם התנהלות האיש כפי שפורטה בהחלטות בית הדין, אשר הביאו אף לעיכוב יציאה מהארץ כנגד הבעל (ללא אפשרות לצאת על ידי בטוחות כספיות), מקימה עילה לפיצוי כספי לאישה בגין נזקים אישיים (כגון פגיעה במימוש זכותה להקים משפחה) ונזקים כלכליים (כגון הוצאות משפטיות ועיכוב הליכי הרכוש ועוד).

תוקפו של הסכם גירושין שלא אושר

במוקד הדיון בשאלה זו עומדת שאלת תוקפו של סעיף 4 להסכם הגירושין, הקובע כי "עם קבלת הגט תוותר האישה על כתובתה ומזונותיה". אין מחלוקת בין הצדדים כי הסכם זה מעולם לא אושר כדין בפני ערכאה שיפוטית. לפי הוראות חוק יחסי ממון, כל הסכם בין בני זוג צריך אישור של הערכאה המשפטית (סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג) וזהו תנאי הכרחו לתוקפו של ההסכם.

הכלל ההלכתי והמשפטי הברור קובע כי הסכם ממון או הסכם גירושין שלא קיבל אישור – חסר תוקף פורמלי. עמדה זו הובאה במפורש בפסיקות בתי הדין. ראה למשל בפד"ר חלק טו עמוד 184: (מבית הדין הרבני האזורי חיפה, בפני כבוד הדיינים: שלמה שלוש – אב"ד, גדליהו אקסלרוד, חיים הרצברג)

"הסכם גירושין שלא אושר בביה"ד דינו כזכרון דברים בעלמא שכל צד יכול לחזור בו."

יש להוסיף את דברי מרן בשו"ת יביע אומר (כרך יא חלק חו"מ סימן י' אות ד') שכתב שחתימת הצדדים בהסכמי גירושין ללא קנין אינה מחייבת, וז"ל:

"ואין לומר שמכיון שנתחייב האב בהסכם הגירושין וחתם על כך, תועיל התחייבותו מדין סיטומתא, שמכיון שהמנהג פשוט אצל כל בתי הדין בכל ההסכמים שנעשים בין בעל ואשה, לרבות הסכמי גירושין, לקבל בקנין גמור ושלם על כל עניני ממון שבהסכמים, נוסף על חתימת הצדדים, וכן כתב המהרש"ם בח"ה (סי' כה), מוכח דלאו מילתא פסיקתא היא להתחייב בחתימת הצדדים בלבד, כל שלא קנין על כך.

[…]

ולפ"ז הסכמי גירושין שלעולם נוהגין נוהגים בתי הדין הבקיאין לקבל בקגו"ש על עניני הממון  שבהסכם, לא מהני חתימות הצדדים בלבד."

אמנם, בהלכה ידוע ש"מחילה אינה צריכה קניין" (חו"מ סימן יב סעיף ח'), ולפי זה מחילת הכתובה תקפה גם באמירה בלבד, וק"ו במעשה הכתיבה של ההסכם וחתימתו. אולם גם מחילה צריכה גמירות דעת, ומחילה בטעות אינה מחילה, גם כאשר עשו קנין (חו"מ סי' רמא סעיף ב').

כמו"כ, כל המתקשר בחוזה מתקשר עפ"י מנהג המדינה הנוהג באותו חוזה, כמש"כ בשו"ע (חו"מ סימן סא סעיף ה'):

"כל דבר שנהגו במדינה לכתוב, הן נאמנות, הן כתבוה בשוקא, הן שאר שופרי דשטרי שנהגו הסופרים לכתוב, כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה […] וכל דבר שנהגו בו בני המדינה בשטרות, אף על פי שאינו כתיקון חכמים, הולכין אחריו (טור בס"ס מ"ב וריב"ש סימן ק"ה)."

לכן, גם אם האישה אמרה במסגרת הכנת טיוטת הסכם הגירושין שהיא מוחלת על כתובתה, ואף חתמה בפועל על ההסכם, אין לתפוס את המחילה כמחילה מיידית שתקפה גם באמירה בלבד או בחתימה על ההסכם, אלא כפי הנהוג במדינה שמחילת הכתובה בהסכם הגירושין הינה דרך אישור ההסכם בערכאה משפטית.

אמנם ישנם הסבורים שהסכם גירושין חתום יש לו תוקף חוזי, גם אם הוא לא אושר בערכאה משפטית.

בתיק מספר 1196792/4 צוטט מבימ"ש כי ההכרעה בשאלת תוקפו של ההסכם, תלויה במידה רבה בנסיבותיו של כל מקרה לגופו:

"אמנם נראה כי השאלה האם להכיר בהסכמים שלא אושרו מכח דיני החוזים הכלליים, לא זכתה לתשובה חותכת בפסיקות בהמ"ש. וכך כתב ביהמ"ש העליון בבעמ  4547/06 (פלוני נ' פלוני):

השאלה האם יש מקום להכיר בתוקפו של הסכם ממון שלא אושר על ידי בית המשפט לא זכתה לתשובה חד-משמעית בפסיקה, ויש לגביה דעות לכאן ולכאן, בתלות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מחד גיסא, יש הסוברים כי אישור המוענק על ידי בית משפט להסכם ממון מהווה תנאי לתקפותו, ומאידך גיסא, יש הרואים באישור זה רובד נוסף להסכם שערכו בני הזוג, אשר לפיו, גם הסכם ממון שלא אושר על ידי בית המשפט, עשוי להיחשב להסכם תקף על פי דיני החוזים (לסקירה ממצה של הגישות בעניין, ראו: ניסים שלם יחסי ממון ורכוש – הלכה ומעשה 153-173 (2001)). 

כפי שהדגיש ביהמ"ש, ההכרעה בשאלה הנ"ל תלויה במידה רבה "בתלות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה", כלשון ביהמ"ש.

בנוסף ל"עקרון הנסיבתיות", לפיו יש להתחשב בנסיבותיו של כל מקרה גופו התווה ביהמ"ש עקרון כללי לפיו יש לנהוג בזהירות ובצמצום כאשר באים לסטות מהחובה החוקית לאשר בערכאה מוסמכת הסכם ממוני בין בני זוג. בפסק דין של ביהמ"ש העליון ע"א 1629/11 מאיר יצחקי ואח' נגד סמדר וכטר ואח' כתב ביהמ"ש :

מהן אפוא תוצאותיו של הסכם המסדיר זכויות כלכליות של בני זוג ולא זכה לאישורה של ערכאה שיפוטית מוסמכת? אכן, כפי שציין חברי השופט סולברג, בני זוג עשויים להתקשר ביניהם בהסכמים שלהם השפעה על זכויותיהם הכלכליות, מבלי שאלה ייחשבו להסכמי ממון הטעונים אישורה של ערכאה שיפוטית מוסמכת. אולם, דברים אלה אמורים רק במקרים שבהם ההסכם אינו מכוון להסדיר את מערכת היחסים הכוללת בין בני הזוג במקרה של פרידה ופקיעת הנישואין.

בעניין שרעבי שממנו ציטט חברי, הדגישה המשנה לנשיא מ' בן-פורת כי דבריה מכוונים למצבים שבהם ההסכם אינו יכול להיחשב הסכם ממון, כשלשיטתה "המבחן הקובע… [הוא] התייחסותו ליחסי הרכוש בין בני הזוג למקרה של פקיעת הנישואין או של מות אחד מהם" (שם, בעמ' 781). בדומה לכך, בבג"ץ 10605/02 גמליאל נ' בית הדין הרבני הגדול פ"ד נח(2) 529 (2003) הכיר בית משפט זה באפשרות של הכרה בתוקפו של הסכם שהוציא נכס מן המכלול של הנכסים המיועדים לאיזון, להבדיל מהסכם כולל, בהסתמך על נוסחו של סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון המתייחס ל"נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב שווים לא יאוזן ביניהם".

לשיטתי, יש להישמר מגלישה במורדו של "מדרון חלקלק" שיוציא מגדר תחולתה של דרישת האישור הסכמים רבים מדי. פרשנות כזו עלולה לרוקן בסופו של דבר את הדרישה לאישורו של הסכם ממון ממשמעותה, אם יתברר כי בסופו של דבר הנכסים הנותרים לאיזון נותרו מדולדלים ביותר, מכוחה של שורת הסכמים קודמים שנעשו, ולא נדרשו לכאורה לאישורו של בית משפט על-פי חוק יחסי ממון.

ועוד שם:

כזה הוא בדיוק טיב ההסכמים שלגביהם סבר המחוקק, על יסוד ניסיון החיים, שעריכתם מהווה כר פורה להפעלת לחצים ומניפולציות מצד הסביבה או על-ידי אחד מבני הזוג, באופן שמחייב פיקוחה של ערכאה שיפוטית מוסמכת על מנת להבטיח את גמירות דעתם המלאה של שני בני הזוג. אם מוסכם על הכול שדרישת אישור זו ממלאת תפקיד חיוני בהבטחת גמירות דעתם של בני הזוג והגנתם מפני הלחצים הפנימיים והחיצוניים הנלווים לעריכתו של הסכם ממון, כיצד זה נוכל לרוקנה מתוכן, גם אם במקרה דנן יוביל הדבר לתוצאה צודקת וראויה?

אם כן, לפנינו עולה גישת ביהמ"ש העליון בפסה"ד בעניין יצחקי לפיה על בתי המשפט להיזהר בקביעה שהסכמים מסויימים אינם חייבים אישור. לדברי ביהמ"ש אם נפטור הסכמים רבים מידי מחובת האישור עלולים אנו למצוא את עצמנו גולשים במדרון חלקלק אשר ירוקן מתוכן את דרישת האישור, דווקא בהסכמים שעריכתם מהווה כר פורה להפעלת לחצים ומניפולציות מצד הסביבה או על-ידי אחד מבני הזוג, באופן שמחייב פיקוחה של ערכאה שיפוטית מוסמכת על מנת להבטיח את גמירות דעתם המלאה של שני בני הזוג.

אם נסכם את שהעלינו עד כה לפנינו שני עקרונות חשובים שעלינו לכלול במכלול השיקולים בהכרעת הדין: עקרון הנסיבתיות, ועקרון "הפירוש המצמצם"."

בנידון דידן, העובדות מלמדות על חוסר גמירות דעת של ההסכם מצד שני הצדדים. הרי הצדדים הגיעו יחד לבית הדין כדי לבקש את אישורו, אך בפועל במהלך הדיון נוצרו מחלוקות בין הצדדים וההסכם לא אושר.

מחד גיסא, האיש הוא שסירב לאשר את ההסכם בבית הדין כאשר הוא חזר בו והציב תנאים רכושיים חדשים כתנאי לגט. מאידך גיסא, האיש טוען שגם האישה סירבה לאשר את ההסכם בבית המשפט לענייני משפחה לאחר שהאיש פנה לשם. חוסר האישור של ההסכם בצורה מעשית, מחזק את העמדה שההסכם נותר בבחינת טיוטה שאינה מחייבת את אף אחד מהצדדים.

בנוסף, הצדדים לא קיימו את ההסכם בפועל ולא נהגו לפיו ביתר סעיפיו הרכושיים. בפרט סעיפים 5-7 להסכם הנוגעים לחובת תשלום המשכנתא על ידי האישה לא קוימו (כפי שנטען על ידי האיש כי האישה אינה משלמת את חלקה). בנוסף, ענייני הרכוש טרם הוסדרו ומתקיימים הליכי כינוס נכסים בבית המשפט. הליכי כינוס הנכסים החלו לפני כשנה וחצי בבימ"ש לענייני משפחה ועדיין הם לא הסתיימו וכפי שעולה מהחלטת בימ"ש לענייני משפחה מחודש 10/2025. (יש אף הנחיות של בימ"ש לענייני משפחה בהחלטתם מחודש 10/2025, על נהלי התשלומים השוטפים של הלוואת המשכנתא). יש בכך חיזוק לעמדה שההסכם כולו איבד את כוחו המחייב ואינו יכול לשמש כבסיס לפטור את האיש מתשלום הכתובה.

משכך קשה מאד לתת תוקף להסכם ולמחילת הכתובה שבסעיף 4 של ההסכם.

האיש טוען שלהסכם יש תוקף מכוח חוק החוזים עקב חתימת הצדדים עליו, למרות שההסכם לא אושר בערכאה משפטית.

אך נראה שטענה זו יכולה להיות רלוונטית במקרה של הסכם שנחתם על ידי בני זוג, והצדדים לא תיכננו לאשרו בערכאה משפטית, ואח"כ מתעוררת מחלוקת לגבי תוקפו של ההסכם. במקרה שכזה, יש צורך בהכרעה משפטית האם אכן לתת להסכם תוקף חוזי.

אך כאשר הסכם נחתם והצדדים מבקשים לאחר חתימת ההסכם מערכאה משפטית לאשרו, ברור הוא כי הצדדים התייחסו להסכם החתום, כאל טיוטת הסכם חתומה שממתינה לקבלת תוקף על ידי אישורה בערכאה המשפטית. בעקבות ההנחיות בסעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, המתנה זו לאישור ההסכם על ידי הערכאה המשפטית היא "דרך המלך" והדרך החוקית הרגילה. לכן כשבני זוג פועלים בדרך זו, ההסכם עליו חתמו הצדדים, לפני אישורו בערכאה משפטית, ייחשב כטיוטת הסכם שאין לה תוקף משפטי.

במקרה דנן, בתאריך 07.01.2025 הצדדים התייצבו לדיון שנועד לסידור הגט, ובדיון זה הצדדים ביקשו מביה"ד לאשר להם הסכם גירושין שהם חתמו עליו.

לכן במקרה דנן, נראה שאין למחילת הכתובה בהסכם החתום, תוקף מכח חוק החוזים.

מניע האישה בוויתור על הכתובה – 'אומדנא דמוכח'

יש לבחון את האומדנא דמוכח של מחילת הכתובה על ידי האישה, אשר הובא לידי ביטוי בעריכת ההסכם. האישה הסכימה לוויתור על הכתובה תמורת קבלת הגט בהסכמה, כפי שעולה מנוסח סעיף 4 להסכם: "עם קבלת הגט תוותר האישה על כתובתה ומזונותיה." הסכמה זו משקפת אומדנא ברורה כי האישה באותו זמן הייתה מוכנה עבור קבלת הגט, לוותר על הכתובה.

תביעת ה'כתובה' ובמקביל התביעה ל'מזונות אישה מדין מעוכבת מחמתו', נולדו בכלל רק לאחר שסירב האיש לסדר גט במועד שנקבע. סביר להניח שהאישה עשתה כן כדי לאלץ את הבעל להתגרש. תביעת הכתובה שימשה ככלי מינוף להפעלת סנקציות וכאמצעי לאלץ את האיש לקיים את חיובו בגט.

כך גם עולה מפורשות מסעיף 29 לכתב התביעה לכתובה שהגישה האישה:

"29. הבעל מחויב בכתובה לספק לאישה את שארה כסותה ועונתה כפי שנאמר: "שארה כסותה ועונתה לא יגרע". מאחר והבעל מתעקש להשאיר את האישה נשואה לו, בעוד שאינו מקיים את מחויבויותיו כלפיה ולא מספק לה את מה שמגיע לה, יש לחייב אותו במלוא סכום הכתובה בסך 180,000 ש"ח ובתוספת כתובתה"

כלומר, בעיני האישה, סיבת העגינות מצד הבעל, היא היא העילה לחיוב האיש בכתובה.

כך גם עולה מסיכומי האישה שבהם נכתב (הקטעים המודגשים, הודגשו במקור):

"29. בעניין "עילת הגירושין" כבר פסק ביה"ד בפסק דין הגירושין: "אין אנו נכנסים לשאלת עילת הגירושין בהקשר הזה, אין זה משנה כעת על כתפיו של מי רובצת האשמה לפירוק חיי הנישואין ומי אשם בסיבת הגירושין… עצם הימשכות ההליך ביניהם במשך כל כך הרבה שנים, ללא כל  צפי לסיום בזמן קרוב וסביר, מהווה הצדקה לחייב את הצדדים לסדר גט במועד הקרוב".

30. הניסיון של בא כוח האיש להציג את דברי בית הדין כך: "העצה של בית הדין להגיש תביעה לכתובה ולמזונות היה כדי לכפות על הבעל לתת את גיטו, ביה"ד לא אמר לה תגישי וניתן לך את הכתובה או המזונות". הניסיון להציג זאת כ"איום סרק" הוא זלזול בביה"ד ואינו תואם את רוח ההחלטה או לשונה. הגשת התביעות נעשתה מתוך אילוץ ברור ומתוך הבנה שהן הדרך היחידה להשתחרר מן הנישואים שאינן נישואין משך 4 שנים.

31. ואכן רק בעקבות הגשת התביעות והסנקציות שהוטלו על הנתבע בעקבות התביעות זכתה האישה לקבל את גיטה.

32. הגשת התביעות לוותה בעלויות כספיות ממשיות עבור ייצוג משפטי. אין זה מתקבל על הדעת שהאישה, שנאבקה על חירותה בהתאם להנחיית בית הדין, תיוותר כעת עם בור כלכלי. עלויות אלו הן תולדה ישירה של התנהלותו הסרבנית של האיש, ואילולא סירובו של האיש ליתן לאישה את גיטה, לא הייתה צריכה האישה לשאת בהוצאות אלו. 

33. האיש פגע באישה גרם וגורם לה נזק כלכלי עצום כפי שנכתב בפס' דין הגירושין:

"לדעת בית הדין, האיש מעוניין לסיים את ההליך הרכושי קודם הגט, על מנת ללחוץ ו"לסחוט" את האישה להסכים לחלוקה שאינה שוויונית בדירה (75%-25% לטובתו) כפי שמופיע בכתב התביעה שלו בבימ"ש לענייני משפחה. ייתכן שהאיש מנסה בעיכוב הגט להשיג רווח נוסף במזונות שנידונים בבימ"ש לענייני משפחה. המזונות היו בעבר בסך של 2,200 ש"ח לחודש, האישה הסכימה לסכום מזונות של 800 ש"ח בחודש, והאיש מבקש את ביטול המזונות או את הפחתתם מהסך של 800 ש"ח לחודש. יתכן ועיכוב משרת מטרה נוספת של האיש להפחתת או ביטול חיוביו במזונות." 

מכאן עולה שהאישה הגישה את התביעות לכתובה ומזונות אישה מדין "מעוכבת מחמתו", כדי לקדם את הליך הגט ולמנוע עגינות מהאישה.

האישה תבעה את כתובתה (ומזונות דמעוכבת מחמתו) בתאריך 21.01.2025. ניתנה החלטת ביניים של בית הדין בתאריך 09.02.2025. כבר בתאריך 13.02.2025 נסרקה לתיק הודעת הבעל על הסכמתו להתגרש. ואכן הגט סודר כשבועיים לאחר מכן.

האישה קיבלה את מבוקשה המלא. הגט סודר לאחר תביעתה בהקדם וללא כל תנאי מצד האיש. לכאורה, משהושגה המטרה העיקרית של קבלת הגט, קמה אומדנא מסוימת לכך, שחלק מהוויתור המקורי עדיין עומד בתוקפו.

הנה מצינו בכמה מקומות בש"ס דאין הולכים בתר אומדנא בממון. בגמ' ב"ב (צ"ג ע"א):

"שור שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצידו, אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח, זה מנושך וזה מועד לישוך, אין אומרים בידוע שזה נגחו וזה נשכו, רבי אחא אומר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו בידוע שזה הרגו". ע"כ.

ונפסקה ההלכה ברבנן ודלא כרבי אחא, שאין אומרים בידוע שזה הרגו, עד שראוהו עדים כשרים. וכן פסק מרן בשו"ע חו"מ (סימן ת"ח סעי' ב').

אולם מאידך מצינו במקומות רבים בש"ס ובפוסקים דפשיטא להו דאזלינן בתר אומדנא דמוכח בממונות, וכהא דאמרינן בב"ב (קל"ב ע"א):

"הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו, מתנתו מתנה, רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה, שאילו היה יודע שבנו קיים לא כתבן, ואמר רב נחמן הלכה כר"ש בן מנסיא".

וכן פסקו הרמב"ם (פ"ו מה' זכיה ומתנה ה"א) ומרן בחו"מ (סי' רמ"ו סעי' א'):

"לעולם אומדין דעת הנותן, אם היו הדברים מראים סוף דעתו עושים על פי האומד אע"פ  שלא פירש, כיצד, מי שהלך בנו למדינת הים וכו'".

בשו"ת מהרי"ק (שורש קכ"ט) כתב חילוק בענין לדון ע"פ אומדנות, וז"ל:

"דכל היכא שהמעשה מבורר אצל הדיינים אלא שאנו מסתפקים בדעת הנותן או המוכר או המגרש, אזלינן בתר אומדנא, אבל היכא דלא נתברר גוף המעשה כי ההיא דגמל האוחר בין הגמלים, דאין ידוע לנו אם נגחו ואם לאו, בהא פליגי רבנן ורב אחא".

מדברי המהרי"ק עולה דיש להבחין בין סוגי אומדנא, דהיכא שגוף המעשה אינו מבורר והאומדנא באה להוכיח על עצם קיומו, בהא לא אזלינן בתר אומדנא, אבל כשהמעשה עצמו ברור לנו, והאומדנא באה לברר רק את הכוונה של עושה המעשה, באיזה אופן ועל דעת מה עשה את המעשה, בהא אזלינן בתר אומדנא.

ובקובץ שעורים (ב"ב אות תק"פ) הקשה על דברי המהרי"ק מהא דמצינו שאלמנה ששהתה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה הפסידה כתובתה, דמסתמא אם שהתה כ"כ זמן בודאי מחלה על כתובתה, והרי בכה"ג הוי ודאי אומדנא לברר את גוף המעשה, שאנו מכריעים שמחלה על סמך אומדנא דמוכח, ע"ש.

והאחרונים חילקו בזה, דכל מה שחילק המהרי"ק דלא אזלינן בתר אומדנא לברר המעשה, ורק היכא דהמעשה מבורר אזלינן בתר אומדנא לברר דעת עושה המעשה, זהו דוקא היכא דבאים אנו להוציא מהמוחזק, אבל היכא דבאים אנו להחזיק הממון ביד המוחזק בהא אזלינן בתר אומדנא אף לברר המעשה, דמחלוקת רב אחא ורבנן בגמל האוחר בין הגמלים היא לענין להוציא, אבל להחזיק לכו"ע אזלינן בתר אומדנא (ראה באורך בספר אמרי משפט חלק א' סימן כא).

העולה מהאמור כי היכא דבאים להחזיק ממון הכתובה ביד הבעל, אזלינן אחר האומדנא אף לברר המעשה.

אמנם מאידך האישה מוחזקת בשטר הכתובה, ואז לכאורה האומדנא היא "להוציא" מהאישה את זכותה לכתובה.

אם כן, בפנינו מצב מורכב: קשה לומר מבחינה הלכתית ומשפטית כי ההסכם קיים ומחייב את הוויתור המלא של הכתובה, במיוחד נוכח התנהלות האיש. אך מאידך, ישנה אומדנא די ברורה כי דרישת הכתובה שימשה כמנוף בלבד להשגת הגט, שניתן לאישה ללא עיכוב זמן גדול.

בנסיבות אלו, בהן יש צדק מסוים לכל אחד מהצדדים, אין אפשרות להכריע בדרך של חיוב מלא בכתובה או פטור מלא על בסיס סעיף 4 בלבד. יש מקום בנסיבות אלו לחייב מכוח הפשרה תשלום חלקי של הכתובה, ככל והאישה לא הפסידה כתובתה כשבוחנים זאת לגוף ההתנהלות שבין הצדדים במהלך חיי הנישואין.

בחינת הזכאות של האישה לכתובה

כאשר אישה תובעת כתובה, יש לברר מיהו הגורם העיקרי שהוביל לקרע בין הצדדים ומי מבין הצדדים נחשב ל'אשם' בהיבט ההלכתי, לצורך הכרעה בזכאותה של האישה לכתובה ותוספת כתובה.

ראשית נציין את העובדה שהאישה היא זאת אשר פתחה את תיק הגירושין. בנסיבות מסוימות נתון זה לבדו יש בו כדי להשליך על אי חיוב כתובה.

במהלך הדיונים, הציגה האישה את הקושי העיקרי בחיי הנישואין כנובע מהדרישה של האיש לגור בבית אמו, ומהתערבותה של האם בחיי הזוג.

כך הצהירה האישה כבר בדיון הראשון בהליך הגירושין מיום 18.07.2024 (שורות 95–92) בתשובה לשאלת בית הדין בדבר סיבת הגירושין:

"זה בחור שמחובר עדיין לאמו צמוד מאוד הוא לא יכול אין לו אפשרות להקים משפחה גרעינית חדשה, ואני מאחלת לו המון בהצלחה, שיעשה מה שנכון לו, אבל אני רוצה להקים את הבית ולבנות בית, וזה שלוש שנים שאני לא פה ולא פה, וכל שבת אני צריכה להיטרטר עם הילדה רוצה לבנות את הבית שלי ואת המשפחה שלי, וכל אחד יבנה את הבית שלו וימצא מה שנכון לו."

בדיון שהתקיים ביום 09.06.2025 (שורות 112–109), חזרה האישה על דבריה והדגישה כי מבחינתה, נושא שלום הבית נפסל, ברגע שהאיש תלה את השיקום ביכולתה "להסתדר מול אמא שלו":

"האישה: לא היה ענין של שלום בית, שיטת העבודה של הצד השני רק לעכב הליכים בכל דרך אפשרית, גם בהתחלה היה שיטה להגיד שלום בית, כשהגענו לבית אחרי היישו"ס הוא אמר שאני צריכה ללכת לטיפול באיך אני יכולה להסתדר מול אמא שלו, כשהבנתי שזה מה שהוא רוצה – לא סיימנו את ההליכים."

מהאמור עולה כי לטענת האישה, הקושי העיקרי והמכריע שהוביל לקרע הוא נוכחותה של אם האיש ומגורים במחיצתה, יחד עם התערבותה הנטענת בחיי הזוג.

יש לציין כי האישה טענה בכתבי טענותיה לעילות נוספות כגון פגיעה רגשית מתמשכת של האיש וכן רישום האיש לאתר היכרויות ומשלוח תמונות לא צנועות לנשים זרות. עם זאת, טענות אלו הוכחשו על ידי האיש ולא הובאה כל ראיה חותכת להוכחתן.

בנוסף, הבעל העלה טענה נגדית בדבר קשר של האישה עם "בחור גוי". באת כוח האישה בתגובתה לא הכחישה את הדברים במפורש, אלא טענה כי יש לאפשר לאישה "להמשיך את החיים שלה" (דיון מיום 18.07.2024, שורות 159–158):

"הבעל: היא מדברת עם בחור גוי.

ב"כ האישה: תנו לה להמשיך את החיים שלה, זה מאוד מתבקש בנסיבות העניין."

חשוב להדגיש כי האישה היא זו שיזמה את המעבר לדירה נפרדת ועזבה מיוזמתה את בית הורי האיש.

בכתב תביעתה של האישה לגירושין, נימוקי האישה לגירושין היו:

"נישואי הצדדים עלו על שרטון, הבעל פגע רגשית באישה במהלך כל תקופת נישואי הצדדים, וביום 9.6.21 הגישה התובעת בקשה ליישוב סכסוך בבית משפט לענייני משפחה.

[…]

אין כל סיכוי וכל כוונה שהצדדים יפעלו לשלום בית וישובו להתגורר יחדיו, קיים בין הצדדים קרע שלא ניתן לאיחוי."

יש הבדל רב בין זכאות האישה להתגרש שהיא קיימת כאשר יש קרע מהותי בין הצדדים, לבין זכאותה של האישה לכתובה. בזכאות לכתובה יש יותר לבחון ולתת משקל רב, למי שנושא יותר בנטל האחריות לכישלון חיי הנישואין.

זכאותה של אישה לכתובה תלויה בשאלת האחריות לגירושין. על פי ההלכה, תביעת כתובה נשענת על טענה שהבעל הוא זה שאשם בפירוק התא המשפחתי (ראה דברי הטור המפורסמים באבן העזר סימן קי"ח).

המקור ההלכתי הדן בטענת אישה על מגורים משותפים עם קרובי הבעל, מובא ברמב"ם (פי"ג הל' אישות הי"ד) שכתב וז"ל:

" …וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת מפני שמריעין לי ומצירין לי שומעין לה, שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו."

דברי הרמב"ם הללו נפסקו להלכה בשו"ע אבן העזר סימן עד סעיף י'.

כאשר הרמ"א הוסיף דרישה מחמירה יותר לעניין הוכחת טענותיה, וז"ל:

"ודווקא שנראה לבית דין שיש ממש בדבריה, שהם מריעין לה וגורמין קטטה בינה לבעלה, אבל בלאו הכי אין שומעין לה, דהא המדור אינו שלה רק של בעלה."

מדברי הרמ"א והאחרונים עולה כי אין לסמוך על דברי האישה בלבד, אלא נדרש כי "יראה לבית הדין" שיש ממש בטענותיה.

וכן מבואר מדברי הח"מ והב"ש שכתבו על דברי השו"ע (סי' ע' סי"ב) שכתב: "האישה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר, אם באה מחמת טענה שהוא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה, חייב לזונה שם אם תבעה מזונות", וכתב הח"מ (ס"ק מב): "כלומר וביררה שדבריה כנים שיש לחוש לטענתה" וכ"כ  שם הב"ש (ס"ק לד).

דהיינו, על האישה מוטל נטל ההוכחה להביא 'רגלים לדבר' כי קרובי הבעל "מריעין ומצירין לה" וגורמים לריב וקטטה (להרחבה בנושא זה ראה מה שכתב ההרכב דנן בפסק דין בתיק מס' 1276917/6 מיום כ"ה באייר תשפ"ד 02.06.2024, פורסם במאגרים המשפטיים).

במקרה שלפנינו, התרשמות בית הדין היא כי נוכחותה של אם האיש הייתה אתגר אובייקטיבי בחיי הנישואין וגרמה לקושי לגיטימי ומובן לאישה. אולם, האישה לא הוכיחה מספיק את טענותיה על קרובי בעלה כנדרש על פי ההלכה. דהיינו, האישה לא הוכיחה כי אימו של האיש גרמה לה באופן פעיל ומתמשך לסבל ברור או "מריעין ומצירין לה" במידה הנדרשת לשם חיוב הבעל בכתובה.

בנוסף, הפוסקים שדנו בטענת אישה זו (בסימן ע' האמור), עסקו באופן שבו האישה עזבה את הבית מתוך מטרה ברורה שהבעל יבוא לדור עמה במקום אחר ויקימו יחד מדור משותף חדש, וכך מטרתה הייתה – שיקום הזוגיות הרחק מהקושי. במקרה דנן, האישה ההליטה לעבור לדירה נפרדת וניכר כי מטרתה העיקרית הייתה לפרק את החבילה הזוגית ולפתוח בחיים חדשים לבדה, ולא הוכח כי מטרתה הייתה "לאותת" לבעל שיבוא לגור עמה במקום מגוריה הנפרד.

כך גם עולה מאי רצונה של האישה לשמוע על שלום בית כבר בדיון הראשון. בו נשאלה האישה על ידי בית הדין על רצונה להתגרש, ושיקפה האישה את רצונה העז בגירושין מהירים.

כך נכתב בפרוטוקול (דיון מיום 18.07.2024  שורות 21-27):

"ביה"ד: האישה הגישה תביעת גירושין. האם את רוצה להתגרש?

האשה: מאוד.

ביה"ד: האישה הגישה תביעת גירושין ואומרת שמאוד רוצה להתגרש, מה אתה אומר?

הבעל: אני כל הגירושין האלה נכפו עלי, לא רציתי להתגרש מלכתחילה ניסיתי לשקם את זה, אין לי רצון להתגרש.

ביה"ד: האם אתה רוצה כיום שלום בית?

הבעל: אם היא מוכנה לזה אז כן, אם זה נכפה עליה משהו שהיא לא רוצה אני לא יכול להחזיק אותה בכוח, ואם כן רוצים להתגרש בואו נסיים את הכול בלי להשאיר ספחים.

אני מתנצל שאיחרתי, הגעתי בטעות לרבנות ועשיתי מהר פרסה.

ביה"ד: אני שואל את האישה, הבעל אומר שאם את מוכנה לשלום בית הוא רוצה שלום בית. מה את אומרת?

האשה: בשום פנים ואופן."

ניכר אם כן, שהאישה בעזיבתה את הבית, לא עשתה זאת על מנת לנסות לפתור את הבעיה ולחזור לשלום בית בצורה כזאת או אחרת. אלא האישה "הרימה ידיים" וכביכול "התייאשה" מהקשר הזוגי וחתרה בכל כוחה להגיע לגירושין ולסידור גט בהקדם.

ברור מאליו כי זכותה המלאה לנהוג כך, שכן "בנות ישראל אינן כשבויות חרב להיבעל לשנוי להן", אולם מהלך זה אינו בהכרח יכול לזכות אותה בכתובה.

יצוין, כי האיש כיבד את רצונה של האישה לגירושין והסכים לתת את הגט, כפי שהצהיר כבר בדיון הראשון:

"ביה"ד: האם אתה רוצה כיום שלום בית?

הבעל: אם היא מוכנה לזה אז כן, אם זה נכפה עליה משהו שהיא לא רוצה אני לא יכול להחזיק אותה בכוח, ואם כן רוצים להתגרש בואו נסיים את הכול בלי להשאיר ספחים."

סיכומו של דבר, נוכח העובדות וההיבטים ההלכתיים שפורטו לעיל:

א.  עיקר סיבת הגירושין לטענת האישה, נבעה מקושי סביב מגורים עם אם האיש – קושי לגיטימי, אך לא הוכח כי מצב זה עומד בדרישות ההלכתיות המחמירות של "מריעין ומצירין לה" על מנת להטיל את מלוא האשמה על הבעל.

ב.  האישה היא זו שפתחה בתיק הגירושין ודחתה מכל וכל את האפשרות לשלום בית.

לפיכך קשה לקבוע כי עיקר סיבת הגירושין נובעת מצד הבעל וכי הגירושין יצאו ממנו, באופן שמביא אותו לידי חיוב כתובה. יחד עם זאת, מאחר שהקושי של האישה היה כן ואמיתי, לא ניתן לקבוע שהגירושין יצאו ממנה באופן מלא.

השאלה בדבר תוקף חיוב כתובה צריכה להסתיים אפוא בפשרה, וכפי שיובא להלן.

פיצויים בגין עיכוב הגט ופשרה בעניין הכתובה

עוד טענה האישה כי התנהלותו המעכבת של האיש, אשר הביאה אף להטלת סנקציות מטעם בית הדין, מקימה עילה לפיצוי כספי בגין נזקים אישיים (כגון פגיעה במימוש זכותה להקים משפחה), ונזקים כלכליים (כגון הוצאות משפטיות ועיכוב הליכי הרכוש ועוד), וזאת בנוסף לעיקר הכתובה ותוספת הכתובה.

מובהר כי בתי הדין הרבניים אינם מחייבים פיצויים מסוג זה.

ישנו מנהג של מתן פיצויים לאישה כאשר הבעל תובע גירושין והאישה מסרבת. בחלק ממקרים אלו מגיע בית הדין למסקנה, שהבעל יוכל לגרש את האישה רק אם הוא ייתן לה פיצוי כספי.

אבל במקרים שבהם האישה יזמה את הגירושין, לא היה מנהג נפוץ בבתי הדין לחייב את הבעל בפיצוי כספי לאישה.

סקירה מקיפה בעניין זה נמצאת במאמר חבר ביה"ד הרבני הגדול הגר"א שרמן (שורת הדין י', עמ' קכד), וכן במאמר של חבר בית הדין הגדול הרב מימון נהרי (פיצויי גירושין – בין פיצוי לפיוס, כנס הדיינים, התשע"ז, עמודים 299–310) ואכמ"ל.

בנסיבות המקרה דנן, יש לבחון האם התנהלות האיש הייתה בגדר עיכוב חמור ובלתי מוצדק, המחייב פיצוי מיוחד החורג מהנוהג הרגיל.

האיש הביע בפנינו את הסכמתו ונכונותו להתגרש כבר במהלך הדיון הראשון, אלא שחפץ היה לסיים את הכול בבת אחת.

האיש דרש להמתין עד לסיום ההכרעה ברכוש ורק אז יאות לתת גט. דרישה זו מובאת בסדר הגט (אבן העזר סוף סימן קנד סעיף פא) שאין לרב לסדר גט עד שיוסדרו ענייני הממון.

אמנם, בנסיבות המקרה הספציפי בין הצדדים שלפנינו, סבר בית הדין (לדעת הרוב), כי יש לחייב את האיש לתת גט קודם ההכרעה ברכוש, וכפי שפורט באורך בהחלטת בית הדין מיום 08.12.2024.

במהלך הדיון לסידור גט בתאריך 07.01.2025, העלה האיש דרישה חדשה מצידו בנושא הרכוש (זכות ראשונים לקניית הדירה), וסירב לתת גט אם לא יענו לדרישתו. עיכוב זה, שנבע מדרישה רכושית חדשה, אכן לא היה מוצדק.

ואכן בית הדין נתן החלטה בתאריך 09.02.2025 המורה על הטלת מגבלות ושקילת חיובים  כנגד האיש (צו עיכוב יציאה מהארץ, וכן הרצאת פרטים לצורך בחינת חיוב האיש בסכום מזונות מעוכבת מחמתו).

חשוב לציין כי האיש התעשת במהרה, ומיד (קרי בתאריך 13.02.2025) נתן ב"כ האיש הודעה לבית הדין על כך שהאיש מוכן לגשת ולתת גט "ללא כל תנאי".

ואכן האיש התייצב לסידור גט בתאריך 27.02.2025 והצדדים התגרשו.

יש גם לקחת בחשבון שכאשר האיש הודיע לבית הדין בתאריך 13.02.2025 על הסכמתו לגירושין, הוא ודאי חשב שהאישה לא תתבע אחר כך את הכתובה.

בהצטרף כלל הנסיבות האמורות, ובפרט שהאיש הסכים להתגרש באופן עקרוני וכי העיכוב נמשך זמן קצר עד לחזרתו מהדרישה – אין בית הדין רואה לנכון לקבוע על האיש חיוב פיצוי גירושין. ונסיבות אלו גם מצדיקות כסיבה נוספת שלא לתת לאישה את מלוא סכום הכתובה.

ולגבי פיצויי כתובה יש להוסיף, שבאותם מקרים שבהם בתי הדין פוסקים פיצוי כספי לאישה, מדובר בפיצוי כספי בנוסף לתשלום הכתובה ולפי הנסיבות (כגון כשסכום הכתובה נמוך יחסית). במקרה דנן האישה אף אינה זכאית למלוא דמי הכתובה. מכאן שוודאי שאין הצדקה לחייב את האיש בפיצוי כספי לאישה.

משכך, תביעת האישה לפיצויי גירושין – נדחית.

סוף דבר

אף שהסכם הגירושין לא אושר כדין ודינו להתבטל מבחינה פורמלית, הרי שמסתבר שתביעת הכתובה נולדה לאחר סירוב האיש לאשר את ההסכם, ושימשה ככלי מינוף לאלץ את האיש לסיים את הגירושין ולסדר את הגט. אומדנא זו משפיעה על גובה החיוב בכתובה ומטה את הכף לעבר פסיקה בדרך של פשרה וצמצום החיוב.

בנוסף, אילו האיש היה מסכים להתגרש בתאריך שבו הוזמנו הצדדים לסידור גט (07.01.2025), וודאי שהאישה הייתה מוכנה למחול על הכתובה. בפועל הבעל עיכב את הגט לתקופה של פחות מ-5 שבועות וכבר בתאריך 13.02.2025 הוא הודיע על הסכמתו לגרש את האישה (והגט סודר כשבועיים לאחר מכן). בנסיבות אלו, של עיכוב סדור הגט לתקופה של פחות מ-5 שבועות, אין הצדקה לחייב את האיש במלוא דמי הכתובה.

כמו כן, נראה כי עיקר הקרע הזוגי נבע מקושי אובייקטיבי סביב דרישת האיש למגורים משותפים עם אמו. עם זאת, מאחר שהאישה יזמה את הגירושין ודחתה מכל וכל כל ניסיון לשלום בית, ובנוסף לא עמדה בנטל ההוכחה ההלכתי שקרובי האיש "מריעין ומצירין לה" במידה הנדרשת לשם חיובו המלא של הבעל בכתובה – נוצר ספק מיהו הגורם המלא למריבה. במצב דברים זה, לא מצאנו מקום לחייב את האיש במלוא כתובת האישה.

על כן נראה לנו בדרך של פשרה הקרובה לדין, לחייב את האיש בשליש מסכום הכתובה, דהיינו בסך של 60,000 ש"ח.

סכום זה שנקבע מכוח פשרה, יכלול גם את הזכויות שהאישה אולי הייתה זכאית להם מכוח מזונות "דמעוכבת מחמתו". בגין עיכוב של כ-3 שבועות עד להודעת הבעל על הסכמתו לתת גט (שסודר כשבועיים לאחר הודעתו), אינה מצדיקה לחייבו לתת לאישה כספים נוספים מדין מזונות "דמעוכבת מחמתו".

תביעת האישה לפיצויי גירושין נדחית וכמפורט לעיל.

כל האמור לעיל, לחיוב האיש בסך של 60 אלף ש"ח, הוא חיוב בפן העקרוני מכוח פשרה בתביעת הכתובה.

אולם במסגרת ההכרעה בחלוקת הרכוש הנידונת בפני בית משפט לענייני משפחה, יתכן וישנם כספים שהאישה אמורה לקבל בגין איזון משאבים וכיוצ"ב. יתכן וכספים אלו (או חלקם), נחשבים ככספים שהאישה מקבלת על חשבון הכתובה (רבים מכנים זאת כיום בביטויים: "אין כפל זכויות" או: "אין כפל מבצעים").

לכן חיוב האיש בסכום זה של שליש כתובה, הינו חיוב עקרוני בלבד. הסכום הסופי שבו יחויב הבעל בפועל בגין הכתובה ייקבע ע"י ביה"ד, בהתחשב בהכרעת בימ"ש לענייני משפחה האמורה להינתן במחלוקות הרכושיות שבין הצדדים.

שני הצדדים מבקשים חיוב בהוצאות משפט לצד השני. עמדתנו היא שלא לחייב בהוצאות משפט.

הרב יהודה שחור – אב"ד                 הרב ירון נבון – דיין.

רקע עובדתי     

הצדדים נישאו זה לזה כדמו"י בשנת … ולהם ילדה אחת ילידת התשע"ח (2018).

ביום י"ט בטבת התשפ"ד (31.12.2023) הגישה האישה תביעת גירושין לבית הדין. בדיון שהתקיים בביה"ד, ביקש הבעל לסיים את כל ההליכים הממוניים בבית המשפט ורק לאחר מכן לקבוע מועד לסידור גט.

ביום ז' בכסלו התשפ"ה (8.12.2024) פסק בית הדין (בדעת רוב נגד מיעוט) פסק דין המחייב את הבעל במתן גט.

דא עקא, בדיון שנערך ביום ז' בטבת התשפ"ה (7.1.2025), ביקש האיש תיקון נוסף בנושא זכות הראשונים של האישה לרכישת הדירה, ובעקבות זאת לא סודר הגט במועדו.

רק ביום כ"ט בשבט התשפ"ה (27.2.2025) סודר הגט בין הצדדים.

טיעוני הצדדים

טענת האישה כי לצדדים נקבע מועד לסידור גט והייתה גמירות דעת להתגרש, אך במועד סידור הגט חזר בו הבעל ועמד להוסיף עוד סעיף בהסכם הגירושין ובגין כך הצדדים לא התגרשו באותו יום. האישה מבקשת לקבל את כתובתה בסך 180,000 ש"ח וכן מזונות אישה.

טענת האיש כי הוא נתן בסוף את הגט לאשה. ברם, בהסכמה החוזית והתחייבות האישה בהסכם בסעיף 4 נכתב: "עם קבלת הגט תוותר האישה על כתובתה ומזונותיה". הגם שההסכם לא אושר בפועל על ידי בית משפט ולא על ידי בית הדין, הרי זה תנאי בהסכם והוא שריר וקיים.

התנאי הינו תנאי חוזי מחייב על פי דיני החוזים. ההסכם נערך ונוסח על ידי ב"כ הצדדים ונחתם על ידם לאחר גמירות דעת מתוך רצון חופשי ובהסכמה מלאה.

האיש לא סירב לתת גט לאישה. האיש ביקש שינוי אשר נדחה על ידי האישה.

מבוקש מבית הדין לדחות את תביעת האישה לקבלת כתובה.

להלן אדון בנושאים הבאים:

1. אישה שפתחה תיק תביעה לגירושין, והצדדים פרודים כשנתיים ומחצה, האם זכאית לקבל את כתובתה?
2. חתימת הצדדים על טיוטת הסכם גירושין שלא אושר בערכאה משפטית, מחלוקת רבותינו האחרונים האם הסכם זה מחייב או לא כי אין גמירת דעת לחותמים על ההסכם
3. סיכום ומסקנה

עתה ארחיב את הדיון בנושאים הנ"ל:

אישה שפתחה תיק תביעה לגירושין, והצדדים פרודים כשנתיים ומחצה, האם זכאית לקבל את כתובתה?

הנה מצינו במה שכתב רבנו פלטוי גאון (מובא בהגהות אשרי כתובות פרק י"ג סימן ה' הג"ה ג'):

"וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וזה לשונו "והיכא דארגילו קטטה, אם היא מרגלת כמורדת הוי, ואין לה כלום, ואם הוא מרגיל, יש לה כל כתובתה".

בסיכום דברי התשובה הנ"ל מוכח שאין הדבר תלוי מי הגיש את תביעת הגירושין בפועל אלא מי אשם בפירוק ובחורבן הבית.

וכך משמע מדברי הטור (סימן קי"ח):

"מי שהוא תובעת לבעלה לגרשה, ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת, ויתברר מסכום כתובתה… ואם תבע הוא גירושין, אינו יכול לגרשה אלא לרצונה אלא לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר, נדוניא, תוספת…"

מוכח שעיקר הסיבה היא ממי יצאו הגירושין ומי אשם בפירוק הבית.

והנה בספר שורת הדין כרך י"א (עמוד רי"ד) כתב הגאון הרב דוד לבנון אב"ד אשקלון:

" …שכל שגירש מדעתו גם אם האישה תבעה גירושין, הואיל וזה היה בבחירה שלו ומדעתו, נחשב לגירושין מרצונו, ועל זה לא אומרים שעל דעת זה לא נתן לה, כיון שהגט ניתן מרצונו נחשב כאילו גירש מדעתו, לכל המשתמע מכך, ורק אם גירש בכפיה, אמרינן דאדעתא למיפק לא התחייב לה… ."

"יש סברא חזקה לומר שהטעם לתקנת הכתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה שרירה וקיימת גם כאשר האישה תובעת גירושין כדי למנוע מבעלה אפשרות לגרום לה שתתבע גירושין על ידי שיצער אותה, וזאת אם ידע שגם אז יהיה חייב בכתובה … ."

וידועים ומפורסמים דברי רבנו ירוחם (ספר מישרים נתיב כ"ג חלק ח') שכתב:

"וכתב מורי הרב אברהם בן אשמעאל כי נראה שאשה שאמרה לא בעינא ליה… מסברא דאין דנין אותם כמורדת"

ומן הכלל אל הפרט במקרה המונח לפנינו:

האישה פתחה בבית משפט בהליכים משפטיים בתאריך 9.6.21, והצדדים מנהלים ביניהם מאבקים משפטיים בענייני מזונות, הסדרי שהות ורכוש.

הצדדים פרודים, ובחודש יולי 2022 האישה עזבה את הבית המשותף.

בתאריך 31.12.23 הגישה האישה תביעת גירושין בבית הדין. מנגד, האיש טען שהיה מעדיף שלום בית אבל לא יחזיק את האישה בכוח.

לפי כל האמור לעיל, למרות שהאישה פתחה בהליכים משפטיים בבית משפט, וכן לאחר מכן הגישה תביעת גירושין בבית הדין, בזכותה של האישה לתבוע את כתובתה בסך 180,000 ש"ח.

ברם, כיון שהיא פתחה את ההליכים בערכאות המשפט, יש לפשר ולחייב את האיש לשלם לאשה סכום פחות מכל הסכום במלואו הרשום בכתובה.

חתימת הצדדים על טיוטת הסכם גירושין שלא אושר בערכאה משפטית, מחלוקת רבותינו האחרונים האם הסכם זה מחייב או לא כי אין גמירת דעת לחותמים על ההסכם

מקרה זה נתון במחלוקת גדולה בין רבותינו האחרונים, אם חתימת הצדדים על טיוטת הסכם שביקשו לאשר אותו בבית הדין מחייבת את הצדדים, או רק אם הצדדים חתמו על ההסכם ולאחר מכן אושר בערכאה שיפוטית.

שהרי בטיוטת ההסכם בסעיף 4 נכתב שהאישה מוותרת על כתובתה. הצדדים חתמו עליו וביקשו בדיון בבית הדין לאשר אותו, אך בגין חילוקי דעות שהתגלו בין הצדדים בבית הדין ההסכם הנ"ל לא אושר בסוף, ולפי זה יכול להיות שאין להסכם זה תוקף הלכתי ומשפטי, ואולי האישה יכולה לחזור בה מחתימתה ולתבוע את כתובתה.

הנה מצינו מחלוקת בין רבותינו האחרונים:

בפד"ר חלק ד' (עמוד 198) הביאו הרבנים הדיינים הגאונים י. הדס , י.ש. אלישיב. ב. זולטי זצ"ל, במקרה שהאיש התחייב לפני החתונה לזון ולפרנס את בת אשתו עד שתינשא, וכתבו שם:

"ויש להוסיף על האמור, הואיל ולפי מנהג הסוחרים, המתחייב לחבירו וחתם על ההתחייבות, הרי זה מחייב אותו למלאות אחר הדברים הכתובים בכתב שחתם עליו, אם כן בזה שחתם בעצמו על התחייבות כמוהו כקניין ומועיל מדין סיטומתא, כי גם בהתחייבות מהני קניין סיטומתא… ולפי כל האמור נראה שיש תוקף להתחייבות אשר קיבל עליו הבעל המשיב והוא חייב במזונות בת אשתו המערערת …"

וכן בפד"ר כרך ט' (עמוד 228) כתבו שם הרבנים הגאונים הרב ש. טנא אב"ד, י. נשר . א. הורביץ, בבית הדין האזורי בתל אביב:

"אך כבר נאמרו ונשנו בהרבה פסקי דין כי חתימה על ההסכם מהוה קניין סיטומתא, וידוע ומקובל בזמננו שכל העסקים נגמרים ונחתכים על ידי עריכת ההסכם וזו היא גמירות הדעת לכל הדברים… ."

אולם מנגד נצבת דעתו של מרן הגאון הגדול הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל בספרו יביע אומר  (חלק ט' אבן העזר סימן כ"ז אות י"א) שכתב:

"ואעיקרא נראה דחתימה על התחייבות בלי קניין גריעא מסיטומתא, שאין מנהג זה ברור ולא נקבע על פי חכמי הדור, ואדרבה כל בית דין בקי עושה קניין גמור כדת בכל הסכמי גירושין הבאים לפניהם כשיש בהם התחייבויות בענייני ממון… והכא נמי חתימה על התחייבות בלי קניין אין לחשבו מנהג ללכת אחריו."

אם כך הדבר נראה שיש לפנינו מחלוקת גדולה בין רבותינו האחרונים במקרה שהצדדים חתמו על הסכם גירושין ולא עשו קניין בבית הדין, או לא אושר ההסכם בבית משפט, האם יש תוקף להסכם מדין סיטומתא או אין הדבר נחשב כמנהג ברור של הסוחרים ואין לו תוקף.

ונראה במקרה המונח לפני ביה"ד, שהצדדים הביאו את טיוטת ההסכם לפני ביה"ד וביקשו לאשר אותו, רק בגין חילוקי דעות בין הצדדים לא אושרה בסוף טיוטת ההסכם כפי שנראה מהפרוטוקול, ולכן נראה שכה"ג בטיוטת הסכם החתומה על ידי הצדדים ורצו לאשרה בבית הדין, ולא אושרה בסוף גרע טפי, וכאן אולי לכולי עלמא טיוטת ההסכם בטלה, ומחילת האישה על הכתובה המוזכרת בסעיף 4 לא הוי מחילה, כי טיוטת ההסכם בסוף לא אושרה, ולכן אפילו סיטומתא לא היה פה, ואין כאן מחילה של האישה על הכתובה.

סיכום

א. כיון שהאישה פתחה בבית הדין את תיק הגירושין ובסופו של דבר הסכימו הצדדים להתגרש, האישה לא תקבל את מלוא כתובתה אלא רק חלק ממנה.

ב. אולם בסעיף 4 בטיוטת ההסכם שנכתב ונחתם על ידי הצדדים: "עם קבלת הגט תוותר האישה על כתובתה ומזונותיה", בגין כך שבסופו של דבר ההסכם לא אושר בערכאה משפטית, נתון מקרה זה במחלוקת אחרונים האם טיוטת ההסכם הנ"ל מחייבת מדין סיטומתא או לא, ובוודאי שבמקרה הנ"ל שאולי טיוטת ההסכם אינה מחייבת כלל כי הרי רצו לאשר את ההסכם בבית הדין, וגמרו בדעתם לאשר אותו בערכאה משפטית, וכיון שלא אושר בסוף בבית הדין, אולי הצדדים גמרו בדעתם שאין תוקף משפטי לטיוטת ההסכם, וממילא האישה לא מחלה על כתובתה כי ההסכם בטל.

ג. גם אם נאמר כשיטות האחרונים שטיוטת ההסכם הנ"ל מחייב, כולל סעיף 4 בהסכם שהאישה מוותרת על כתובתה, הרי בטיוטת ההסכם כתוב שהאישה מוחלת על כתובתה "…עם קבלת הגט", והנה הצדדים הסכימו להתגרש וביה"ד קבע מועד דיון לסידור גט, ברם האיש סירב לתת גט בגין טענתו ורצונו לשנות את הסעיף למי יהיה זכות ראשונים לקניית הדירה המשותפת, ובגין כך לא סודר הגט במועד הנ"ל, אלא כחודשיים בקירוב לאחר מועד הגט שבוטל, משום כך האיש יחויב רק בתשלום חלקי שיכלול גם את חיובו במזונות אישה מעוכבת מחמתו.

מסקנת הדברים

האיש חייב לשלם לאשה עבור הכתובה ועבור מזונות אישה מעוכבת מחמתו סך של 60,000 ש"ח.

אולם יש להמתין לראות אם האישה תקבל מהבעל כספים באיזון המשאבים, שמתנהל בבית המשפט, ( לאור הכלל הקרוי "אין כפל מבצעים").

הרב יאיר לרנר – דיין

לסיכום, מסקנת כל חברי ההרכב היא כפי האמור להלן בפסק הדין.

לאור כל האמור, פוסק בית הדין כדלהלן

לאור כל האמור בנימוקים דלעיל, ובשים לב למכלול הדברים, ובשיקול דעת רחב בנסיבות הצדדים, נפסק כדלהלן:

• האיש… חייב באופן עקרוני לאישה… סך כולל של 60,000 ש"ח עבור כתובתה ותוספת כתובתה.
• סכום זה כולל בתוכו את חיוב האיש ב'מזונות אישה המעוכבת מחמתו'.
• חיוב זה הינו עקרוני בלבד. הסכום הסופי ייקבע על ידי בית הדין, לאחר שיסתיימו הליכי חלוקת הרכוש, איזון המשאבים ופירוק השיתוף  הנדונים בבית משפט לענייני משפחה.
• תביעת פיצויי גירושין של האישה נדחית.
• אין צו להוצאות.
• פסה"ד מותר בפרסום, בהשמטת שמות ומספרי הזהות של הצדדים.

ניתן ביום כ"ז בכסלו התשפ"ו (17.12.2025).

הרב יהודה שחור – אב"ד

הרב יאיר לרנר

הרב ירון נבון