תיק 1205509/6

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב מימון נהרי, הרב שניאור פרדס, הרב אברהם מאיר שלוש

המערערת:      פלונית

נגד

המשיב:           פלוני

הנדון: ביטול הסכם פשרה שנקבע על סמך נתונים שגויים

פסק דין

בפנינו ערעור המבקשת על החלטת בית הדין הרבני בבאר שבע בראשות כבוד האב"ד הרב אהרן דרשביץ שליט"א מיום ח' בסיון תשפ"ה (4.6.25).

בהחלטה הנזכרת קבע בית הדין כי ההסכמות שגובשו בדיון מיום כ' בטבת תשפ"ה (20.1.25) כמו גם פסק הדין שניתן ביום כ"ב טבת תשפ"ה (22.1.25) שרירים וקיימים, והבקשה לביטול ההסכמות נדחית.

תיאור העובדות

א. הצדדים נישאו כדת …. ולהם ארבעה ילדים משותפים. נישואי הצדדים עלו על שרטון, וביום כ"ח בסיון תשע"ח (11.6.18) עזב המשיב את הבית. כחודשיים אחר כך, ביום ד' באלול תשע"ח (15.8.18) הגישה המבקשת תביעת גירושין והצדדים התגרשו ביום כ"א בחשון תש"פ (19.11.19).

ב. בהחלטה מיום ל' בסיון תש"פ (22.6.20 – תיק /6) קבע בית הדין כי בהתאם לחוות דעת האקטואר על המבקשת לשלם למשיב סך של 51,442 ש"ח וסכום זה ישולם למשיב מכספי מכירת הדירה.

ג. בהחלטה מיום ג' בתשרי תשפ"א (21.9.20) קבע בית הדין כדלהלן:

בעניין הדירה: הדירה תעבור לבעלות האישה.

האישה תשלם לבעל לשעבר מחצית הדירה בקיזוז המשכנתא, דמי האקטואר, וכן תוספת של 16,000 ש"ח, בגין הזמן הרב שחלף – למעלה משנתיים – שהבעל לשעבר נאלץ לגור מחוץ לדירה ובפרט מיום הגירושין, שהאישה המשיכה לגור בדירה כ- 10 חדשים, (ועד קבלת מלוא התשלום תעבור כשנה), וגרמה לפגיעה קשה בזכיותיו הקנייניות של הבעל לשעבר.

נציין כי האישה באמצעות בא כוחה הביעה הסכמתה למתווה שהועלה במהלך הדיון הן בדיון עצמו והן בבקשה שהוגשה לאחר הדיון ובסמוך אליו.

ד. בהחלטה מיום ח' בחשון תשפ"א (26.10.20) בית הדין פירט את חובות המבקשת, ובסופו של דבר נקבע כי על המבקשת לשלם למשיב סך של 473,400 ש"ח כדלהלן:

בהמשך להחלטה מתאריך 31.8.2020 (א"ה – היא ההחלטה הנזכרת שנחתמה 21.9.20) בית הדין קובע כדלהלן:

• שווי הדירה הינו 1,300,000 ש"ח.
• שווי המשכנתא הינו 488,000 ש"ח.
• על פי האמור, על האישה להעביר לבעל לשעבר סך של 406,000 ש"ח.
• על האישה לשלם לבעל לשעבר סך של 51,400 ש"ח על פי חו"ד האקטואר.
• על האישה לשלם לבעל לשעבר סך של 16,000 ש"ח, על פי ההחלטה הנ"ל.
• סה"כ: על האישה לשלם לבעל לשעבר סך של 473,400 ש"ח.

ה. אמור מעתה, כי בית הדין חייב את המבקשת בסך 406,000 ש"ח בגין מחצית חלקו של המשיב בדירה, ועוד 51,400 ש"ח על פי חוות דעת האקטואר, וכן 16,000 ש"ח בגין עיכוב ההליכים הנזכר בו גרה לבדה בדירה, ובסך הכל 473,400 ש"ח.

ו. עם זאת מאחר והוגש ערעור על אותם 16,000 ש"ח שחויבה המבקשת, כמו גם בקשה לחייב את המשיב במחצית תשלומי המשכנתא לפיכך קבע בית הדין בהחלטה מיום ו' בשבט תשפ"א (19.1.21) כי בשלב זה המבקשת תשלם למשיב סך של 400,000 ש"ח שאין עליהם מחלוקת, כאשר הפרש החוב ימתין להכרעה בערעור. (כאמור 400,000 ש"ח הינן ללא הסכום שקבע האקטואר, ושלא כטענת המבקשת סעיף 4 לכתב הערעור).

ז. בית הדין שנ'ה ופיר'ש את דברו בהחלטה חוזרת מיום י"ג באדר תשפ"א (25.2.21) וכדלהלן:

האישה העבירה לבעל לשעבר את כל חיובה בגין הדירה והזכויות ממקום העבודה סך של 400,000 ש"ח. הבעל לשעבר הצהיר בדיון שאכן קיבל את כל הסך הנ"ל מידי האישה.

יש לציין שעל פי החלטת ביה"ד מתאריך ח' בחשון תשפ"א (26.10.2020) סעיף ו', על האישה לשלם לבעל לשעבר סך של 473,400 ש"ח אך מאחר שהאישה הגישה ערעור לביה"ד הגדול, ההפרש בסך 73,400 ש"ח יידון לאחר ועל פי החלטת ביה"ד הגדול.

ח. כאמור, ביום כ"ה בחשון תשפ"א (12.11.20) הגישה המבקשת ערעור על החלטת בית הדין המחייבת אותה בסך 16,000 ש"ח ובקשה גם לחייב את המשיב לשאת במחצית תשלומי המשכנתא מיום בו בית הדין ביטל את חיובו במדור (החלטה 5.12.28 כאשר הביטול מיום 7.9.18) ועד סידור הגט (חודש 11/19) שהם ארבעה עשר חודשים כאשר חלקו החודשי של המשיב בתשלום מחצית המשכנתא הינו 2000 ש"ח שהם 28,000 ש"ח. (סעיף 67 שם) והוסיפה כי יש לחייבו גם בתקופה שאחר סידור הגט ועד עתה (סעיפים 117 – 118 שם).

ט. בית הדין הגדול ביקש את הבהרת בית הדין קמא אודות חיוב המבקשת בסך של 16,000 ש"ח בגין עיכוב ההליכים במכירת הדירה. ובהחלטה מיום כ"ב בשבט תשפ"א (4.2.21 תיק /12) הבהיר בית הדין קמא כדלהלן :

לעניין החיוב בסך של 16,000 ש"ח לדירה, מן הראוי להבהיר כדלהלן:

החיוב הנ"ל אינו קנס אלא היווה פשרה, בין דרישת ב"כ הבעל לשעבר לא לאפשר לאישה לקנות את הדירה, ולמכור אותה לצד ג', לבין בקשת האישה לקנות את חלק הבעל. מן הראוי להעיר שבמהלך הדיון הסכימו הצדדים וב"כ לחיוב בסך של 16,000 ש"ח ומאד לא ברור מדוע ועל סמך מה, האישה הגישה ערעור בעניין זה

[…]

הבעל הגיש מספר רב של בקשות למכור את הדירה לצד ג'. לאורך זמן רב לאחר הגט, האישה ביקשה לקנות את הדירה, אך מעבר להבטחות שיש לה את הכסף תוך זמן קצר, כלל לא שילמה לבעל לשעבר את חלקו, ודחתה בטענות סרק את התשלום, כאשר הבעל לשעבר ביקש מזה זמן לקנות לעצמו דירת מגורים והדבר לא התאפשר לו עד היום

[…]

יש לציין, שמאחר והאישה המשיכה לעכב הליכים 'ולגרור רגליים' במשך זמן רב, והיה מאד קשה לסמוך על הבטחות האישה שיש לה את הכסף, ולאור הבקשות הרבות של ב"כ הבעל לשעבר למכור את הדירה לצד ג' ולא לאפשר לאישה לקנות את הדירה, לא היה ניתן להתעלם יותר מדרישת הבעל לשעבר למכור את הדירה לצד ג'. על כן, החלטת ביה"ד לחייב את האישה בסך 16,000 ש"ח, הייתה הצעת פשרה, בין דרישת הבעל לשעבר למכור את הדירה לצד ג' באופן מידי ופיצוי על הנזק הרב שנגרם לו עקב העיכוב במימוש זכויותיו בדירה, לבין בקשת האישה לקנות את הדירה.

י. בסופו של דבר ביום י"ז תמוז תשפ"א (27.6.21) הערעור התקבל חלקית, וכדלהלן:

• על האישה לשלם לאיש 16000 ש"ח מעבר לשמאות וחלקו בדירה, בנימוק שהיא מתגוררת בחלקו בדירה, ולא השלימה עדיין את תשלומיה לאיש וכפי שביה"ד האזורי קבע.
• מחצית תשלומי המשכנתא ששילמה האישה לבנק בשנים האחרונות, במקום האיש, יוחזרו לה דרך חלקו של האיש בבית הצדדים. כלומר מאחר והאישה קונה את חלקו של האיש בבית, יש להפחית מחיוב האישה לאיש את הסכום הנ"ל.
• לאחר השלמת רכישת חלק האיש בבית, יועלה תשלום המזונות החודשיים שחויב בהם האיש ויעמוד על 4500 ש"ח לחודש. התוספת ניתנת כאמור, עבור הוצאות המדור.

יא. המשיב הגיש לבית הדין דנן בקשה לסתירת הדין אך בהחלטה מיום ל' בתשרי תשפ"ב (6.10.21) בקשתו נדחתה במדוכ'ה.

יב. הצדדים נחלקו בפרשנות החלטת בית הדין הגדול, כאשר לטענת המבקשת יש לחייב את המשיב במחצית המשכנתא במשך 38 חודשים החל ממועד הפחתת המזונות (9/18) ועד השלמת רישום הבית על שמה (12/21) ובסך הכל 75,955 ש"ח (בקשה מיום ד' בניסן תשפ"ב 5.4.22).

יג. המשיב בתגובתו כתב כי המבקשת מפרשת את פסק הדין בפרשנות מסולפת, שהרי בית הדין דידן קבע שיש לחייבו במחצית מה ששילמה המבקשת בשנים האחרונות, וכדבריו – 'בלשון עבר ולא בלשון עתיד', ולכל היותר יש לחייבו עד פסק הדין בערעור. (6/21). עוד טען כי לא יתכן שיחויב במשכנתא אך חלקו בתמורת הנכס לא יגדל ויוותר על 400,000 ש"ח ומשכך אילו יחויב במשכנתא יש לעדכן את מחיר הדירה. (תגובה מיום כ"ה ניסן תשפ"ב 26.4.22)

יד. בהחלטה מיום י"ח באייר תשפ"ב (19.5.22) קבע בית הדין קמא כי מאחר והצדדים חלוקים בפרשנות החלטת בית הדין הגדול, יש להעביר בקשותיהם לבית הדין הגדול.

טו. המבקשת בבקשתה לבית הדין הגדול מיום כ"ד באדר תשפ"א (8.3.21) הדגישה כי אין סיבה שהמשיב לא יישא במחצית תשלום המשכנתא במשך ארבעה עשר חודש עד יום הגט (סעיף 67 לבקשה) והוסיפה כי יש לחייב את המשיב גם בתקופה שמיום סידור הגט עד עתה בגין חלקו במדור הילדים (סעיפים 118-122 שם).

טז. הצדדים הוזמנו לבית הדין דידן ליום ח' בסיון תשפ"א (19.5.21) אך הדיון נדחה מדח'י אל דח'י עד יום כ"ו בחשון תשפ"ה (27.11.24) לשאלת בית הדין מה הם אותם ארבעה עשר חודש, השיבה המבקשת – מפתיחת התיק ועד הגירושין (שורה 34 ושורות 51-51 שם).

יז. בהחלטה שהתקבלה בתום הדיון הבהיר בית הדין כי המשיב חייב במחצית תשלומי המשכנתא למשך ארבעה עשר חודש שהם 28,000 ש"ח (החלטה מיום א' כסלו תשפ"ה 2.12.24).

יח. המשיב חזר לבית הדין קמא וביקש את חלקו באקטואריה בסך 51,400 ש"ח וכפי שקבע בית הדין בעבר (בקשת המשיב מיום 10.12.24). המשיבה בתגובתה ציינה כי העבירה למשיב 400,000 ש"ח בגין חלקו בדירה ועוד 10,000 עבור המיטלטלין. (תגובה מיום 29.12.24) המבקשת נסמכת על החלטת בית הדין מיום ו' בשבט תשע"א (19.1.21) שקבע 'על האישה לשלם לבעל סך של 400,000 ש"ח בגין מחצית חלקו בדירה ובזכויות ממקום העבודה'.

יט. הצדדים הוזמנו לדיון ליום כ' בטבת תשפ"ה (20.1.25) ובית הדין הבהיר את הפשוט למתבונן, כי טעות סופר נפלה בהחלטה הנזכרת וכי אותם 400,000 ש"ח הינן מלבד חלקו של המשיב באקטואריה (שורות 51-53 שם). משכך על המבקשת להשלים למשיב סך של 73,400 ש"ח (בהתאם להחלטה הנזכרת מיום ח' בחשון תשפ"א 26.10.20) שמהם יש לקזז את מחצית המשכנתא בסך 28,000 ש"ח.

כ. בסופו של דבר קבע בית הדין בהחלטה מיום כ"ב בטבת תשפ"ה (22.1.25) כדלהלן:

בהסכמת הצדדים:

לסילוק כל הטענות והתביעות של הצדדים, לרבות פסיקת ביה"ד הגדול וכן חלקו של המבקש בקרן ההשתלמות של האישה, על האישה לשלם למבקש סך 50,000 ש"ח כדלקמן: 20,000 ש"ח תוך 30 יום, ויתרת הסכום תוך 5 חודשים נוספים.

מעבר לאמור, אין כלל תביעות בין הצדדים.

בית הדין נותן פסק דין להסכמות הצדדים.

כא. ביום כ"ז טבת תשפ"ה (27.1.25 תיק /5) פנתה המבקשת לבית הדין הגדול להבהרת פסק הדין מיום א' בכסלו תשפ"ה (2.12.24) בו נקבע כי המשיב חייב במחצית השכירות רק עבור ארבעה עשר חודשים. לטענתה נפלה כנראה שגגה בחישוב חיוב מחצית המשכנתא רק עד סידור הגט ולא עד רישום הבית על שמה (9/21) ומשכך, מבקשת לחייב את המשיב במשך 33 חודשים שהם 66,000 ש"ח.

לדבריה, המשיב תבע אותה בבית הדין האזורי אודות האקטואר, והיא לתומה הסכימה לשלם 50,000 ש"ח אך לא שתה ליבה כי המשיב חייב לה יותר מאותם 28,000 ש"ח שקוזזו.

 כב. בית הדין הגדול קבע בהחלטה מיום ז' בשבט תשפ"ה (5.2.25) כי יש תחילה להגיש בקשה לבית הדין קמא לביטול ההסכמות, וככל שההסכמות יבוטלו אזי בית הדין קמא יקבע מהו פסק הזמן בו המשיב חייב במחצית תשלומי המשכנתא, האם עד קבלת מלא התמורה ו/או כריתת החוזה ו/או רישום הבעלות.

כג. משכך, הופיעו הצדדים לדיון בבית הדין קמא ביום י"א באדר תשפ"ה (11.3.25) ובתום הדיון קבע בית הדין כי בהתאם להחלטת בית הדין הגדול על המבקשת להגיש תחילה תביעה לביטול הסכמות (החלטה מיום י"ג באדר תשפ"ה (13.3.25).

כד. ביום כ"ב בניסן תשפ"ה (20.4.25 תיק אזורי /16) הגישה המבקשת כתב תביעה לביטול ההסכמות. לטענתה יש לחייב את המשיב במחצית המשכנתא מחודש בו עזב את הבית (6/18) עד העברת הרישום על שמה (1/22) שהם 43 חודשים העולים לסך 86,000 ש"ח. לדבריה יש להגדיר תחילה את תקופת חיוב המשיב, וכפי שהורה בית הדין הגדול, ורק אחר כך ובהתאם לכך, ניתן אולי להסכים לפשרה.

עוד טענה כי המשיב הטעה את בית הדין שהרי כבר שילמה לו ביום י"ג בסיון תשפ"ב (12.6.22) את אותם 16,000 ש"ח דבר שהמשיב הסתיר, (והציגה סימוכין לתשלום – נספח 6 לתביעה) ומשכך יש להפחית מאותם 73,400 ש"ח סכום זה ונמצא כי חייבת היא למשיב רק 57,400 ש"ח בלבד.

מסכום זה יש לקזז את מחצית המשכנתא שהמשיב חייב לה בסך 86,000 ש"ח (לטענתה) ונמצא כי המשיב נותר חייב לה 29,000 ש"ח. לדבריה אילו ידעה שהמשיב מטעה את בית הדין לא הייתה מסכימה לפשרה.

 כה. בהחלטה נשואת הערעור מיום ח' בסיון תשפ"ה (4.6.25) דחה בית הדין את הבקשה לביטול ההסכמות שהתקבלו בדיון, שהרי המשיב לא הטעה את בית הדין, ואדרבה בית הדין הוא זה שקבע כי תשלומי המשכנתא הינם למשך ארבעה עשר חודש בלבד.

בית הדין אף הוסיף כי דעתו הייתה שאין לחייב את המשיב כלל בתשלום משכנתא (החלטה מיום ג' בתשרי תשפ"א 21.9.20) ורק בית הדין הגדול הוא שחייב את המשיב בגין אותם חודשים, והבו דלא להוסיף עלה.

טענות המבקשת

• בית הדין לא קיזז מחובה למשיב את אותם 16,000 ש"ח שכבר שילמה לו, ונמצא שעל פי הסכם הפשרה שקבע בית הדין קמא, הינה משלמת לו סך זה פעמיים.
• בית הדין לא התייחס לטענתה אודות קיזוז חוב המשיב במחצית המשכנתא, ובכל אופן לא נקבע פסק זמן החיוב שיקוזז מהחוב שלה למשיב.

תגובת המשיב

בקשת המבקשת כבר נדחתה בעבר, עת קבע בית הדין כי עליו לשלם את מחצית המשכנתא למשך ארבעה עשר חודשים בלבד.

דיון והכרעה

כאמור, בהחלטה מיום ח' חשון תשפ"א (26.10.20) בית הדין פירט את חובות המבקשת ובסופו של דבר נקבע כי על המבקשת לשלם למשיב סך של 473,400 ש"ח כדלהלן:

בהמשך להחלטה מתאריך 31.8.2020, ביה"ד קובע כדלהלן:

• שווי הדירה הינו 1,300,000 ש"ח.
• שווי המשכנתא הינו 488,000 ש"ח.
• על פי האמור, על האישה להעביר לבעל לשעבר סך של 406,000 ש"ח.
• על האישה לשלם לבעל לשעבר סך של 51,400 ש"ח על פי חו"ד האקטואר.
• על האישה לשלם לבעל לשעבר סך של 16,000 ש"ח, על פי ההחלטה הנ"ל.
• סה"כ: על האישה לשלם לבעל לשעבר סך של 473,400 ש"ח.

מאחר והמבקשת הגישה ערעור על חלק מהחובות קבע בית הדין בהחלטה מיום ו' בשבט תשפ"א (19.1.21) כי המבקשת תשלם למשיב רק את הסכום המוסכם בסך 400,000 ש"ח אותם כבר שילמה, וכי היתרה בסך 73,400 ש"ח תוכרע בהתאם לערעור.

והנה סכום זה של 73,400 ש"ח אותו חייבת המבקשת למשיב מורכב הן מחלקו של המשיב באקטואר (51,400 ש"ח) והן מסך בו חויבה המבקשת בגין עיכוב ההליכים (16,000 ש"ח) וכפי שמפורש בהחלטה מיום ח' בחשון תשפ"א (26.10.20).

בית הדין קמא שגיבש את הפשרה נשען על החלטות עבר, בהן נקבע חיוב המבקשת בסך 73,400 ש"ח ומסכום זה קיזז בית הדין את חוב המשיב בגין החזר מחצית המשכנתא כפי שקבע בית הדין הגדול בסך 28,000 ש"ח (73,400-28,000= 45,400 ש"ח). בית הדין הוסיף כי מתוך תביעות נגדיות של המשיב בסך 15,000 ש"ח חייב את המבקשת בסך 5000 ש"ח בלבד, ובסך הכל 50,000 ש"ח שהם כפשרה הקרובה לדין.

עדכון החוב

אכן הסכמות אלו בטעות יסודן, שהרי בשעת גיבוש ההסכמות חוב המבקשת לא עמד על 73,400 ש"ח כמו בעבר, מאחר והמבקשת כבר שילמה למשיב את אותם 16,000 ש"ח ביום י"ג בסיון תשפ"ב (12.6.22) דבר שנשמט מכל הצדדים בדיון, ואף המשיב בתגובתו לא סתר זאת, וגם בית הדין לא התייחס כלל לטענה זו בפסק הדין, ומשכך נמצא אפוא כי חוב המבקשת למשיב אינו אלא 57,400 ש"ח ולא 73,400 ש"ח.

מסכום זה יש לקזז את מחצית המשכנתא שחויב המשיב בסך 28,000 ש"ח ונמצא כי המבקשת חייבת למשיב סך של 29,400 ש"ח בלבד.

הן אמת כי בית הדין קמא שקבע סך של 50,000 ש"ח כלל בזה את חלקו של המשיב בקרן ההשתלמות של המבקשת בסך 10,000 ש"ח כמו גם תביעות נוספות, אך למעשה אחר גיבוש ההסכמות המבקשת כבר שילמה למשיב ביום כ"א בשבט תשפ"ה (19.2.25) גם את חלקו בקרן ההשתלמות, ומשכך יש להיצמד רק לפירוט חובות המבקשת המופיעים בהחלטה מיום ח' בחשון תשפ"א (26.10.20).

כאמור, מאחר והמבקשת כבר שילמה למשיב סך 16,000 ש"ח בו חויבה בהחלטה הנזכרת, הרי שיתרת חובה למשיב עומדת על 57,400 ש"ח ובקיזוז מחצית המשכנתא שחייב המשיב נמצא כי המבקשת חייבת למשיב 29,400 ש"ח בלבד.

ומעתה מקום יש בראש לטענת המבקשת כי הסכימה לתשלום 50,000 ש"ח מאחר והמשיב הסתיר שכבר קיבל את 16,000 ש"ח וסברה שהחוב שלה למשיב עומד על סך 73,400 ש"ח שמהם יש לקזז את מחצית השכירות ונמצא שחובה למשיב קרוב לסכום הפשרה, (73,400-28,000= 45,400 ש"ח) אך מאחר ונמצא שחובה למשיב הינו 29,400 ש"ח בלבד שהוא רחוק מסכום בו חויבה על פי הפשרה, מבקשת היא לחזור בה מהפשרה.

וכל זאת אף מבלי לקבוע מסמרות בטענתה אודות הרחבת פסק הזמן בו יש לחייב את המשיב בתשלום המשכנתא.

תשלום המשכנתא

אכן מעבר לאמור יש לבחון לגופו של ענין גם את טענת המבקשת לחיוב המשיב במחצית המשכנתא. שהרי אף שבית הדין קמא פטר את המשיב מכל תשלום בגין המשכנתא, הרי שבית הדין הגדול בהחלטה מיום י"ז בתמוז תשפ"א (27.6.21 בהרכב הדיינים הרב י. זמיר הרב א. שינדלר והרב מ. נהרי שליט"א) דחה את פסק הדין וקבע כדלהלן:

כלומר האישה משלמת מדי חודש בחודשו 2000 ש"ח לאיש דרך חובו לפריעת המשכנתא לבנק, בנימוק שסכום זה משולם עבור זה שהיא מתגוררת בחלקו בדירה. ככל שהיא משלמת את החוב לבנק היא משביחה את חלקו בדירה וחלקו עולה. למותר לציין – חוב משכנתה הינו חוב משותף של צדדים לבנק ועל שני הצדדים לשלם את חובם במשותף לבנק.

[…]

אם אכן האישה משלמת דמי שכירות לאיש, הרי שיש לחייבו במדור ילדיו. לא מקובלת עלינו מסקנת בית הדין בלשונם 'כאשר לאישה יש מדור לילדים' שהרי בית הדין האזורי מחייבה בדמי שכירות לאיש עבור מדור זה […]

כלל נקוט בידינו שדמי שימוש נהוג לחייב רק לאחר הגט וזאת משום שהבעל מנוע הלכתית לחזור לבית, עד למועד הגט נהוג לומר לאיש לחזור לביתו

[…]

בעניין המשכנתא בית הדין מקבל את הערעור וקובע שמחלקו של האיש בדירה – שעל האישה להעביר לו, ינוכה כל הסכום שהאישה שילמה בעבר במקום האיש, עבור חלקו בחוב המשכנתא לבנק. דהיינו מחצית תשלומי המשכנתא ששילמה האישה לבנק במקום האיש יוחזרו לה מחלקו בבית הצדדים.

לאור כל האמור לעיל פוסק בית הדין:

מחצית תשלומי המשכנתא ששילמה האישה לבנק בשנים האחרונות במקום האיש, יוחזרו לה דרך חלקו של האיש בבית הצדדים. כלומר מאחר והאישה קונה את חלקו של האיש בבית, יש להפחית מחיוב האישה לאיש את הסכום הנ"ל.

עין רואה ואוזן שומעת, כי מאחר וחוב המשכנתא הוא חוב משותף הרי שעל שני הצדדים לשאת בו יחד, ובפרט במקום בו המשיב אינו נושא בהוצאות מדור וכפי שהזכיר בית הדין שם.

בית הדין חילק לנכון בין דמי שימוש שחיובם רק מיום סידור הגט ואילך שהרי עד הגט המשיב יכול לשוב לביתו, לעומת חוב משכנתא הרובץ על שני הצדדים יחד, ומשכך, שניהם חייבים לשאת בתשלום החוב.

וממוצא דבר, מה דמות יערוך לחייב את המשיב בתשלום המשכנתא רק עד יום סידור הגט, כאשר לאחר מכן תשלומי המשכנתא מתגלגלים לפתחה של המבקשת בלבד, והרי בית הדין כבר אמר את דברו, שהמשכנתא הינו חוב משותף שעל שני הצדדים לשאת בו יחד, ואין כל  מקום לחלק בין קודם הגט לאחר הגט.

וכן נראה מדברי בית הדין שכתבו במסקנתם, 'מחצית דמי המשכנתא ששילמה האישה בשנים האחרונות יוחזרו לה דרך חלקו של האיש בבית הצדדים'. בית הדין סתם ולא פירש את תקופת החיוב, והיה בהני'ח שבכל תקופת החיוב הצדדים יישאו יחד בתשלום החוב.

בית הדין בהחלטה הנזכרת גם לא הגביל כלל את תקופת החיוב רק עד סדור הגט, ובפרט שהודגש בהחלטה כי יש להפחית את תשלום המשכנתא מתמורת הבית שהמבקשת משלמת למשיב, ומינה, שכל עוד לא שולמה התמורה והבית ממשיך להיות של שניהם – עליהם לשאת יחד בחוב המשכנתא, ופשוט.

הן אמת כי הצדדים עצמם נחלקו בפרוש ההחלטה ועד מתי יש לחייב את המשיב, ומשכך פנו לבית הדין קמא. אכן בית הדין קמא שסבר מעיקרא כי אין לחייב את המשיב כלל בגין תשלום המשכנתא, משך את ידו מהבקשה והפנה את הצדדים לבית הדין דידן.

בהתאם להחלטת בית הדין קמא חזרו הצדדים לבית הדין הגדול (בהרכב חילופי, כבוד הדיינים הרב מ. עמוס הרב א. שינדלר והרב י. אושינסקי שליט"א) שהבהיר כי תשלומי המשכנתא אינם אלא מיום עזיבת המשיב את הבית ועד סדור הגט במשך ארבעה עשר חודש בלבד שהם 28,000 ש"ח 'ככל ולא שולם דרך רכישת הבית' (החלטה מיום א בכסלו תשפ"ה (2.12.24).

אך עדיין נראה שאף לדעתם ככל ותשלום תמורת הדירה התעכב, וחוב המשכנתא נשאר משותף, הרי שעל הצדדים לשאת בו יחד וכמו שכתבו 'ככל ולא שולם דרך רכישת הבית' הרי שעד הרכישה יש לשלם את המשכנתא יחד.

וזה לך האות שאף ההרכב החילופי יסכים כי המשיב חייב בתשלומי המשכנתא כל עוד החוב קיים, שהרי הרכב זה שנ'ה ופיר'ש את דברו עת בקשה המבקשת את ביטול ההסכמות, וקבע בהחלטה מיום ז' בשבט תשפ"ה (5.2.25) כי ככל שההסכמות יבוטלו על בית הדין קמא לקבוע מהו פסק הזמן בו המשיב חייב במחצית תשלומי המשכנתא, האם עד קבלת מלא התמורה ו/או כריתת החוזה ו/או רישום הבעלות.

הרי שבית הדין הגדול בהרכבו החילופי לא סתם את הגולל כי תשלום המשכנתא אינו אלא למשך ארבעה עשר חודשים, וכפי שקבעו בעבר, אלא הציע מספר אפשרויות עד מתי יש לחייב את המשיב במשכנתא.

זאת ועוד, בית הדין אפילו לא העלה במחשבה באחת מן האפשרויות כי תשלום המשכנתא הינו רק עד סידור הגט, מאחר וכאמור דבר זה משולל כל היגיון.

בית הדין הגדול כבר הבהיר (בהרכב הראשון) כי במקום בו המשיב אינו משלם מדור לילדים וגם אינו מחויב בתשלום מחצית המשכנתא, הרי שהאם לוקה בכפליים ומשכך קבע בית הדין לחייב את המשיב בתשלום מחצית המשכנתא שישמש גם כמדור עבור הילדים, ונראה פשוט שכוונתם כל עוד החוב משותף גם תשלום החוב הינו משותף וכמו שכתבו שם :

'למותר לציין – חוב משכנתה הינו חוב משותף של צדדים לבנק ועל שני הצדדים לשלם את חובם במשותף לבנק'.

גם המבקשת עצמה באותו דיון בבית הדין האזורי בו גובשו ההסכמות, העירה לנכון כי יש לקבוע תחילה את פסק הזמן בו יחויב המשיב בתשלום המשכנתא, כאשר כבר אז ביקשה כ-78,000 ש"ח (שורה 100 לפרוטוקול מיום כ' טבת תשפ"ה 20.1.25).

ואף גם זאת, המשיב עצמו הסכים כי עליו לשאת בתשלומי המשכנתא מעבר לאותם ארבעה עשר חודשים, ולפחות עד מתן פסק הדין של בית הדין הגדול (6.21) וכמו שכתב בתגובתו מיום (26.4.22 תיק אזורי /6) וכדלהלן:

7. הואיל וכך, אין האיש צריך לספוג נזקים בדמות תשלום מחצית המשכנתא לתקופה שמחודש 06/2021 ואילך, בה יכולה הייתה האישה להעביר הזכויות על שמה, אך בשל 'העדפותיה' לא עשתה כן.

משכך נראה ברור כי יש לחייב את המשיב במחצית המשכנתא גם מעבר לאותם ארבעה עשר חודשים.

ואף שבית הדין הגדול הורה שככל שבית הדין קמא יבטל את ההסכמות יהא עליו לדון מהו פסק הזמן בו יש לחייב את המשיב במשכנתא, מכל מקום, אחר שבית הדין קמא לא ביטל את ההסכמות, ואף חזר על דעתו כי אין לחייב את המשיב כלל במשכנתא אף לא באותם ארבעה עשר חודשים, ולכן קבעו שאין לחייב את המשיב מעבר למה שחויב על פי בית הגדול, לפיכך אין מנוס מהכרעת בית הדין דידן עד מתי יישא המשיב בתשלום המשכנתא.

והנה המבקשת עצמה לא הישוותה מידותיה בבקשותיה, הן בשאלה מאמתי יש לחייב את המשיב במחצית המשכנתא (ראה סעיף ח, וסעיף כד), והן בשאלה עד מתי יש לחייב את המשיב (ראה לעיל סעיף יב, סעיף כא, וסעיף כד) והגדילה לעשות בבקשתה לחייב את המשיב בתשלום המשכנתא – גם אחר תשלום התמורה – עד השלמת הרישום בנכס.

אכן לזאת כמובן שלא נוכל להסכים, שהרי ברור כי אחר שהמשיב קיבל את חלקו בדירה (חודש 2/21) אין לחייבו בתשלום משכנתא על דירה שאינה שלו. כמו כן אין לחייב את המשיב מיום עזיבתו את הבית (6/19) שהרי באותה תקופה עמד חיוב המזונות בסך 6600 ש"ח הכוללים את חלקו במשכנתא.

משכך פני הדברים, יש לחייב את המשיב במחצית המשכנתא רק מעת בוטל חיוב המדור ופחתו המזונות לסך 4000 ש"ח (החלטה מיום 5.12.28 כאשר הביטול מיום 7.9.18 – וכפי שביקשה המבקשת עצמה לחייבו מחודש 9/18 ראה לעיל סעיף ח, וסעיף טז) ועד תשלום חלקו בדירה (2/21) שהם 29 חודשים העולים לסך 58,000 ש"ח.

ובלכתך בדרך זו, נמצא כי המשיב חייב למבקשת סך של 58,000 ש"ח בגין החזר מחצית המשכנתא, מאידך המבקשת חייבת למשיב סך של 57,400 ש"ח בהתאם לפסק הדין מיום ח' בחשון תשפ"א (26.10.20 – 73,400-16,000=57,400) ונמצא כי על המשיב לשלם למבקשת סך 600 ש"ח בלבד.

אמור מעתה, כי ההסכמות שהתקבלו בדיון – התקבלו בטעות אחר טעות, הן מחמת שלא נלקח בחשבון כי המבקשת כבר שילמה למשיב סך 16,000 ש"ח, והן מחמת שלא הוגדר פסק זמן חיוב המשיב במשכנתא, שרק בהתאם לכך ניתן אולי להסכים לפשרה.

פשרה בטעות

כאמור, אף שהצדדים הסכימו להצעת בית הדין וכפי שנקבע בהחלטה, מכל מקום הצעה זו נשענת על אב'ן הטועי'ן, ומשכך, המבקשת יכולה לחזור בה מהסכמתה וכמבואר בתלמוד (בבא בתרא מא.) שכל מחילה בטעות אינה מחילה וכדלהלן:

רב ענן שקל בידקא בארעיה (רשב"ם – שטף מים נכנס בשדהו ונטל את המחיצות ולא נודע מקומן) אזל הדר גודא בארעיה דחבריה (עשה כותל חדש בינו לבין שכנו והרחיב קרקע שלו ועשה הכותל בשדה חבירו) אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה זיל הדר … אמר ליה והא אחיל דאתא וסייע בגודא בהדאי! (יש לי טענה ודאית שהקנה לי קרקע דיש לי עדים שראו שהיה מסייע לי לבנות הכותל וכמאן דאמר לך חזק וקני דמי) אמר ליה מחילה בטעות היא.

ובדרכי משה (חושן משפט סוף סימן כה) כתב בשם המהרי"ק שהוא הדין גם לגבי פשרה בטעות וכדלהלן:

כתב מהרי"ק (שורש קיא) אחד שנתפשר בחלק ירושתו בדבר מועט כי אמרו לו שלא היו נכסים מרובים ואח"כ נודע לו שהיו נכסים מרובים ושהיה מגיע לחלקו כמעט כפליים הוה פשרה בטעות:

וזה לשון תשובת המהרי"ק (שורש קיא) :

אחד מן האחים שנתפשר עם שאר אחיו לפטור חלקו מירושת אביו בעבור סך מה כאשר היה סבור שלא היו הנכסים מרובים כאשר היו וכן אמרו לו אחיו שלא היו הנכסים מרובין ועל זה סמך ופטר את חלקו לאחיו בשביל דבר מועט לפי המגיע לחלקו ושוב נודע שהיו הנכסים מרובים ושהיה מגיע לחלקו כמעט כפלים ממה שנתפשר עם אחיו. נראה לענ"ד דבר פשוט שאין באותה פשרה ממש שהרי הלכה רווחת היא בישראל דכל קנין וכל מחילה בטעות חוזרים כדמוכח בפרק חזקת הבתים (מא.) גבי רב ענן

[…]

אם כן הוא שהטעוהו אחיו […] אומדנא דמוכח הוא שאם היה יודע שהיו הנכסים מרובין כל כך שלא היה מוחל […] ואין לתלות דשפיר הוה ידע ואפילו הכי מחל אלא יש לומר דטועה […] דאין אדם מוותר ממונו חינם, כל שכן אם יתברר שהטעוהו, דדבר פשוט שאין לך מחילה בטעות גדולה מזו.

וכן פסק הרמ"א בהלכות מתנה (סימן רמא סעיף ב) על פי דברי המהרי"ק:

כל מחילה בטעות יכול לחזור בו, אפילו קנו מיניה (שם במרדכי ומהרי"ק שורש קיא).

וכן מבואר בשולחן ערוך (סימן כה סעיף ה) כדלהלן:

דיין […] ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואחר כך ידע שאינו בן שבועה אף על פי שקנו מידו על הפשרה אינה כלום, דקנין בטעות הוא, וחוזר.

והסמ"ע שם (סק"ל) ציין לדרכי משה בשם תשובת מהרי"ק הנזכרת, וסיים שכן כתב גם הבית יוסף (סימן יב סעיף ז) כיוצא בזה ע"ש.

וכיוצא בזה פסק בשולחן ערוך (סימן יב סעיפים יד – טו) וכדלהלן :

הכופר בפקדון, ונתפשר עמו ומחל לו, ואחר כך מצא עדים, יכול לחזור בו […] והוא הדין למי שנתפשר מפני שלא היה לו ראיה או שטר, ואחר כך מצא.

סוף דבר, מאחר והפשרה שקבע בית הדין נשענת על חיובים שונים שהוטלו על האישה בהחלטות עבר, ונעלם מעיני הצדדים שאת חלקן כבר קיבל המשיב, ואף גם זאת שיש לקזז מהחוב של המבקשת את החזר מחצית המשכנתא המגיעה לה, דבר שנקבע רק עתה ובוודאי שלא היה ידוע בשעת הסכם הפשרה, לפיכך הפשרה לה הסכימו הצדדים הינה כפשרה בטעות שבטלה, וכמבואר בזה מראש בסד'ר דברתי.  

פסק הדין

לאור כל האמור לעיל פוסק בית הדין כדלהלן:

ניתן לפרסם בהשמטת שמות ומספרי זהות.

ניתן ביום י"ח בכסלו התשפ"ו (08/12/2025).

הרב מימון נהרי                       הרב שניאור פרדס                     הרב אברהם מאיר שלוש

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה