תיק 1522272/1

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים: הרב ציון לוז-אילוז, הרב משה אמסלם, הרב אברהם מאיר שלוש

המערערת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד יאיר מבורך שאג וטו"ר ג'ניפר ברנר)

נגד

המשיבה: אגף בירור יהדות

הנדון: דחיית ערעור על פסק דין הדוחה בקשת אישור יהדות; מתי ניתן להסתמך על דין האומר 'ישראל אני – נאמן' ודין 'כל המשפחות בחזקת כשרות'

פסק דין

בפנינו ערעור המבקשת על החלטת בית הדין האזורי בירושלים (כבוד הדיינים הרב דוד ברדוגו, הרב דוד שני, והרב יעקב שטיינהוז) מיום י"ב בטבת תשפ"ה (12.1.25).

בהחלטה הנזכרת קבע בית הדין קמא על סמך חוות דעת שלושה מבררי יהדות, כי לא נמצא בסיס לאישור יהדות המבקשת ומשכך הורה בית הדין לעכב את נישואיה של המבקשת כמו גם את נישואי קרובי משפחתה, המצוינים בהחלטה.

תיאור העובדות

המבקשת נולדה בארץ ביום ג' בתשרי תשנ"ה (8.9.94) ובהגיע עת דודים כלה ביקשה להירשם לנישואין עם בן זוגה הכהן, אלא שאז הופנתה לבירור יהדות בבית הדין.

ביום י"ד באב תשפ"ד (18.8.24) פתחה המבקשת תיק בירור יהדות אליו צירפה מסמכים ותמונות, והוזמנה לברור עם מברר היהדות הרב אריאל לוין ביום כ"א באב תשפ"ד (25.8.24 – ולא כאמור בסעיף 12 לכתב הערעור).

ביום ט' בחשון תשפ"ה (10.11.24) העביר המברר את חוות דעתו לבית הדין, כדלהלן:

הופיעו המבקשת ואמה והציגו מסמכיהם מקורים ומחודשים.

השמות של בני המשפחה מצד האם – נוכריים, מוצאה של אם האם ממקומות שלא היו מצויים יהודים. בתמונות שהוצגו אין בהם כדי לאשר יהדות.

היסטוריה המשפחתית אינה מתאימה לאוכלוסייה יהודית.

המבקשת נשלחה לבדיקת D.N.A שלא הוכיחה שייכות המבקשת ליהדות.

במרשם האוכלוסין המבקשת ואימה רשומות כנוכריות.

לסיכום ביניים – לאור כל הנ"ל אמליץ להוציא עיכוב נישואין למב' עד להחלטה אחרת של בית הדין.

המבקשת הוזמנה לדיון ליום י"ח בכסלו תשפ"ה (19.12.24) והופיעה יחד עם ישי כהן אשר לדבריו מלווה את המשפחה. בית הדין עדכן את המבקשת כי התקבלה חוות דעת שלילית לבירור היהדות מהרב אריאל לוין, וכאמור אף במרשם האוכלוסין המבקשת ואימה רשומות נוכריות.

עם זאת, מלווה המשפחה הנזכר טען כי בידם ראיות נוספות להוכחת יהדותה של המבקשת, ומשכך בהחלטה שהתקבלה בתום הדיון הורה בית הדין כי המבקשת תציג את הראיות החדשות לבירור נוסף של מברר היהדות.

בהתאם להחלטה, הצדדים הופיעו אצל מברר היהדות הרב זלמן גיליצ'נסקי שציין כי המבקשת ואימה טענו בתוקף כנגד חוות דעתו השלילית של הרב אריאל לוין, וביקשו בירור חוזר אצל מברר אחר.

בחוות דעתו של הרב זלמן מיום ח' בטבת תשפ"ה (8.1.25) ציין המברר כי בחן את תעודות הלידה, הזמין את תיקי הפנים ואף בדק את כלל הרישומים במרשם האוכלוסין בארץ וברוסיה, ואחרי ככלות הכל העלה כי גם לדעתו לא ניתן לאשר את יהדות המבקשת, וצריך להחזיקה כנוכריה גמורה.

במקביל, המבקשת פנתה מיוזמתה למברר היהדות הרב שמעון הר שלום מארגון שורשים. בחוות דעתו מיום כ"ח בכסלו תשפ"ה (29.12.24) ציין המברר כי תעודת הלידה של אם אימה של המבקשת, נבדקה על ידי אנשי קשר ברוסיה ומהם עולה כי שני הוריה רשומים רוסיים, ומשכך המבקשת אינה יהודייה.

בהתאם לכל האמור קבע בית הדין קמא בהחלטה נשואת הערעור מיום י"ב בטבת תשפ"ה (12.1.25) כי אחר העיון במסמכים שבתיק לרבות בדיקת D.N.A וחוות דעתם של שלושה מבררי היהדות – לא ניתן לאשר את יהדותה של המבקשת.

ביום כ"ח בטבת תשפ"ה (28.1.25) ביקשה המבקשת מבית הדין לקבל לידה את שתי חוות הדעת של מבררי היהדות שהועברו לבית הדין, וכן את כל החומר המצוי בתיק הגירושין של הוריה מיום ג' בטבת תשנ"ח (1.1.98).

בהחלטת בית הדין מיום י"ג בשבט תשפ"ה (11.2.25) קבע בית הדין כי המבקשת זכאית לעיין בכל המצוי בתיק בירור היהדות שפתחה, אך לצורך העיון בתיק הגירושין של הוריה נדרשת הסכמת שני ההורים.

ביום י"ג בשבט תשפ"ה (11.2.25) המבקשת ערערה על החלטת בית הדין המעכבת את נישואיה. בדיון מיום י"ג באלול תשפ"ה (16.9.25) התברר כי המבקשת שלא השלימה עם החלטת בית הדין, פנתה לבית דין פרטי בשם 'משפט וצדק' בבני ברק שקבעו בפסק דין מיום כ"ג בטבת תשפ"ה (23.1.25) כי המבקשת יהודייה. לפסק הדין של 'משפט וצדק' צורפה חתימתו של אחד מגדולי הדיינים שליט"א שאף הוסיף בכתב ידו 'דברי הבית דין הנ"ל נאמנו מאד וידועים בדייקנותם'.

בהתאם לאמור, המבקשת נרשמה לנישואין ברבנות גוש עציון עם 'מלווה המשפחה' ישי כהן הנזכר, שנמצא כי הוא החתן המיועד. לדבריה, הרבנות המקומית סירבה להנפיק להם תעודה המאשרת להם להינשא ולקבל תעודת נישואין, ומשכך ביום כ"ה באדר תשפ"ה (25.3.25) נישאו באופן פרטי על ידי אחד מרבני ירושלים החתום על הכתובה.

טענות המבקשת

א. המבקשת לא קיבלה כלל את חוות דעת מבררי היהדות עד כה, ואף לא את המסמכים והתעודות שנבדקו על ידי אנשי הקשר עליהם נשענות חוות הדעת, ובהיעדר זכות עיון – נפגמה זכות הטיעון העומדת לה.

ב. הדיון התקיים ללא נוכחות מברר היהדות, בניגוד להנחיות בירור היהדות (סעיף 9), ובית הדין לא נתן למבקשת להשמיע את טענותיה, ומשכך מבקשת דיון נוסף בהרכב חילופי.

ג. פסק הדין מתייחס גם לצדדים שלישיים בציון פרטיהם המלאים ואף גם זאת בניגוד להנחיות הנזכרות (סעיף 12 א (ב1)).

דיון והכרעה

כאמור, בהתאם לבקשת המבקשת קבע בית הדין כי המבקשת זכאית לעיין בכל המצוי בתיק בירור היהדות. דא עקא כי המבקשת טענה בדיון שלא יכלה לעשות זאת, מאחר וחוות הדעת של מבררי היהדות חסויה לעיני הדיינים בלבד. אכן המבקשת לא עדכנה את בית הדין קמא בדבר, וברור כי אילו הייתה מעדכנת את בית הדין שחוות הדעת הינה חסויה, בית הדין היה מציג זאת בפניה בהתאם להחלטתו.

עם זאת, יש מקום לטענת המבקשת כי חוות הדעת לא הוצגה לה בטרם הדיון, ומשכך לא יכלה להתמודד מול האמור בה, לפיכך מחליט בית הדין כי המזכירות תעביר למבקשת את שתי חוות הדעת שבתיק. (חוות דעת השלישית ממכון שורשים נעשתה ביוזמת המבקשת ונמצאת בידה, ואף צורפה לכתב הערעור).

ככל שאחר העיון בחוות הדעת תמצא המבקשת כי עדיין יש מקום ללו'ן כנגד האמור בחוות הדעת, הרי שזכאית היא לבקש דיון נוסף בפני בית הדין.

אמנם בית הדין לא מוצא כל סיבה להעביר את הדיון להרכב אחר, שהרי בית הדין קמא שאמר את דברו נשען בזאת על שלושה מבררי יהדות, ולא שייך לומר שבית הדין גיבש את דעתו, שהרי הדבר פשוט שככל ולאחר שמיעת טענות המבקשת תוצג חוות דעת חילופית, בית הדין יבחן אותה לגופה, כדין.

כמו כן, מקום יש בראש גם לטענת המבקשת כי בית הדין הוסיף בהחלטה רשימת מושפעים בניגוד להנחיות, מבלי שביקשו זאת ומבלי שניתן להם יומם בבית הדין, ומשכך בית הדין מחליט כי יש להסיר את רשימת המושפעים מן ההחלטה.

פסק דין בית הדין הפרטי – 'משפט וצדק'

ואל זה אביט, כי אחר שניתנה החלטת בית הדין קמא המורה שלא ניתן לאשר את יהדות המבקשת ויש לעכב את הנישואין, פנתה המבקשת לבית דין פרטי, הכי קרא שמו 'משפט וצדק', שקבע בפסק דין קצר כי המבקשת יהודייה.

בית הדין 'משפט וצדק' תמך יתדותיו על שני אדנים, האחד דין האומר 'ישראל אני' שנאמן וכמבואר בתשובת מרן הראש"ל זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ז סימן א אות ז), ושכן הסכים הגאון הרב שלמה משה עמאר שליט"א (הובא בספר ויען שמואל חלק כז עמוד תשו). והאדן השני, מעשה בית הדין מגירושי אם המבקשת, בחתימת הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל בו נקבע כי רשאית היא להינשא לעלמא לבר מכהן, וגם בתעודת הגירושין צוין כי היא יהודייה.

אכן יש מקום לדון בדבריהם, על ראשון ראשון, וכדלהלן:

והנה דין האומר 'ישראל אני' כבר נפתח בגדולים, שהרי מבואר בפסחים (ג:):

ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים אמר כתיב כל בן נכר לא יאכל בו כל ערל לא יאכל בו ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי אמר ליה רבי יהודה בן בתירא מי קא ספו לך מאליה […] שלחו ליה לרבי יהודה בן בתירא שלם לך רבי יהודה בן בתירא דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים.

ולכאורה משמע מהגמרא שהאומר 'ישראל אני' נאמן, שאם לא כן איך האמינו לההוא ארמאה שישראל הוא ונתנו לו לאכול מקרבן הפסח, וכן מבואר בתוספות רבנו פרץ שכתב, שלא היו בודקים כל אחד ואחד אם הוא ישראל או לאו, שהרי היו מאכילים לגוי זה קרבן פסח ע"ש.

אכן זה אינו, שהרי כתבו התוספות (שם) מכאן אין ראיה שנאמין לכל הבא לפנינו ואומר 'ישראל אני', דשאני הכא דרוב ישראל היו, ואזלינן בתר רובא. וכן כתב רבנו פרץ ע"ש.

האומר 'ישראל אני'

ובגמרא ביבמות (מו:) אמרינן, מי שבא ואמר 'גר אני', יכול נקבלנו? תלמוד לומר 'אתך' – במוחזק לך ע"ש. משמע לכאורה שהאומר 'ישראל אני', אינו נאמן כשאינו מוחזק כישראל.

אך כתבו התוספות (שם) בשם ר"ת דהתם אמר 'גר אני' כלומר שהוחזקו אבותיו כנכרים ולכך אינו נאמן לומר שהתגייר, אבל אם לא הוחזקו אבותיו בנכרים היה נאמן לומר שהתגייר מיגו שהיה אומר 'ישראל אני', דנאמן, כדמוכח בפסחים (ג:). ואין לומר שאני התם דהוו סמכי ארובא דהוו ישראל, דהא בכל מקום נמי איכא רובא, דרוב הבאין לפנינו בתורת יהדות – ישראל הם ע"ש.

ולפי דרכנו למדנו שהאומר 'ישראל אני' – נאמן, משום דרוב הבאים ואומרים כן ישראלים הם. וכן כתב הרמב"ן (יבמות מו:). וזה לשון הרשב"א בחידושיו (שם) :

הסכימו כל המפרשים דוקא במוחזק לן בגוי ובא ואמר נתגיירתי, אבל במי שלא נודע ובא ואמר גוי הייתי ונתגיירתי נאמן משום מגו דאלו בעי אמר 'ישראל אני', דומה למה ששנינו (כתובות כב.) אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהייתה אשת איש אינה נאמנת.

וכן פסק הרשב"א בתשובה (חלק ב סימן טו). אמנם הרמב"ם כתב (בהלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה י) מי שבא ואמר שהיה עכו"ם ונתגייר בבית דין, נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, במה דברים אמורים? – בארץ ישראל ובאותן הימים, שחזקת הכל שם בחזקת ישראל, אבל בחוצה לארץ צריך להביא ראיה, ואחר כך ישא ישראלית, ואני אומר שזו מעלה ביוחסין ע"ש. וראה בבית יוסף (יורה דעה סימן רסח סעיף י ובשו"ע שם).

והגאון רבי עקיב"א בגיליון הש"ס העיר מהירושלמי (רפ"ב דראש השנה) שאדם לא נאמן על עצמו שישראל הוא, אך בשו"ת יביע אומר (חלק ז אבן העזר סימן א) העלה דכיון שהתלמוד בבלי פליג על הירושלמי – הלכה כבבלי, כמבואר ברי"ף (סוף עירובין) ושאר ראשונים ע"ש.

אם צריך לברר

והנה בגמרא בפסחים (ד.) בעו מינה מרב נחמן, המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק? למאי נפקא מיניה דליתיה להאי דנישייליה ע"ש. וכתב הר"ן (שם) משמע דאילו היה המשכיר שם, אפילו אי נימא דחזקת הבית בדוק, שיילינן ליה, דכל היכא דאפשר לברורי מילתא – מבררינן ע"ש.

ובבית יוסף (סימן תלז) העיר, אמאי שיילינן ליה ולא סמכינן אחזקה, מאי שנא מבהמה (חולין ט.) דאיתא קמן, ואפילו הכי לא בדקינן לה בכולהו טרפות אלא מוקמינן לה אחזקתה? ויש לומר דשאני בהמה שהיא בחזקת כשרה משנולדה, אבל בית – כל השנה בחזקת שאינו בדוק הוא ע"ש.

וכתב שם ביביע אומר, שלפי הבית יוסף גם בנידון דידן שרוב הבאים לפנינו ישראלים הם מלידה, נראה שאין צריך לברר. ואף שלפי תירוצים אחרים שם אפשר שצריך לברר, מכל מקום מאחר ודין זה שצריך לברר כשאפשר הוא מדרבנן – יש לסמוך על הבית יוסף להקל שאין צריך לברר.

מילתא דעבידא לגלויי

והוסיף עוד שם, שהרי הריטב"א (יבמות מז.) העלה שהאומר 'ישראל אני' נאמן משום מילתא דעבידא לאגלויי היא ולא משקרי בה אינשי, וכן כתב הנימוקי יוסף ע"ש. ולפי טעם זה יש לסמוך על כך לגמרי, ואין צריך לברר יותר. ואחר שהאריך בזה סיים 'ומכל מקום אם יש רגלים לדבר שהצהרתם אינה נכונה, צריך לחקור ולדרוש היטב. וכתורה יעשה' עכת"ד.

הן אמת שיש לדון האידנא בטעם זה דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי בה אינשי, שהרי אפשר שהדבר לא יתברר כלל לעולם, ואין זה בכלל 'מילתא דעבידא לגלויי', ומשכך אינו חושש לומר 'ישראל אני'.

וכן נראה מתשובת הריב"ש (סימן קנה) שבחלקות ישי'ת בין דבר שעתיד להתגלות בסמוך, לדבר שאפשר שלא יתגלה כלל וכדלהלן:

לאו כל מלתא דעבידא לגלויי בגדר אחד הם, כי יש דבר דעבידא לגלויי בוודאי ובקרוב שיכול להתברר מיד […] ויש דבר שאמרו בו גם כן מלתא דעבידא לאיגלויי ואינו בגדר זה שאינו דבר מפורסם ואין בידינו לגלותו וגם אינו ודאי שיגלה אלא שאפשר שיגלה באיזה זמן כגון מת פלוני, שהרי אף אם הוא חי אפשר שלא יבא לעולם כי ירחיק נדוד לקצה הארץ ולא יודע אם הוא חי אם לא, אלא שאם הוא חי ויבא לא יהיה טענה למי שהעיד עליו שמת, וכמו זה אינו נאמן מן הדין אלא מדרבנן בצרוף טעם דיוק האשה (יבמות קטו.) ע"ש.

וכן מבואר במהרי"ט (חלק א סימן קמט) גבי מעלין לכהונה על פי עצמו שכתב:

כשבא ממקום ידוע היכא דשכיחא שיירתא אין אדם עשוי לשקר בכך שלא תהא עלייתו ירידה, אבל כשבא ממקום רחוק ואינו ידוע לנו כגון אלו האנוסים הבאים מארץ רחוקה ושם לא נהגו דת משה ויהודית ודאי דלא מהימנינן ליה על פי עצמו ע"ש.

וכיוצא בזה מבואר גם בתשובת הנודע ביהודה (אבן העזר סימן כז בד"ה והנה) וזו לשונו:

ולכך אומר אני שיש לנו תרי גווני מלתא דעבידא לגלויי, חדא היכא דודאי עשוי להגלות ויש בידינו לעמוד על הבירור בודאי […] וענין השני האי דעד אחד אומר שמת בעלה שאין בידינו בודאי לבוא על הבירור שאף שהוא חי לא נודע מקומו ואפשר ישתקע הדבר ולא יתודע, אלא שיש על העד אימת הספק פן יבא הבעל ויתודע שקרו, וזה ודאי שיש הפרש גדול בין מלתא דעבידא לגלויי הראשון לשני ע"ש.

גם המנחת חינוך (סוף מצוה ד) טמן ברמ'ז חילוק זה גבי עד אחד בקידוש החודש דנאמן משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי כמבואר ברמב"ם (פרק ג מהלכות קידוש החודש הלכה יד) וכתב בגוף דין זה עיין בתשובת האחרונים בדיני עגונה, וכאן עדיף יותר דהוא עשוי לגלות בוודאי דבית דין קיימים וגלוי לכל העולם, לא כן בעדות אשה אפשר לא יבא […] ע"ש.

ולפי דרכנו למדנו שכאשר אין בידינו לברר מיד אם אמת הדבר, לא מרתת העד כל כך והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי, כי לא יבא הדבר לידי בירור לעולם, ולכן לא נאמן העד מהתורה רק מתקנת חז"ל דאישה דייקא ומינסבא כמבואר שם. וכעין זה כתב גם בנו של הנודע ביהודה בספרו שיבת ציון (סימן לח) עש"ב. ואכמ"ל.

וכן פסקו בפסקי דין רבניים (חלק ט עמוד 380 פסק דין מכבוד הרב מ. אילן אליו הצטרפו הדיינים א.ל.קרביץ והרב ש. אליעזרי זצ"ל מיום ט"ו שבט תשל"ה – 27.1.1975) וכדלהלן :

לאור כללו של הריב"ש יש לעיין באומר 'ישראל אני', אם שייך בזה מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי, דהרי בעי התנאי דעתיד להגלות בקרוב, ופעמים שגם אחרי עשרות בשנים עדיין הזהות היהודית מוטלת בספק […] ואפשר שלכן לא כתבו הראשונים דנאמנותו היא מדין מלתא דעבידא לגלויי אלא מדין רוב, דנידון דידן אינו טבוע במטבע של מלתא דעבידא לגלויי עכת"ד.

כל המשפחות בחזקת כשרות

הן אמת דתנן במשנה (קדושין עו.) הנושא אשה צריך לבדוק אחריה, שלא יהיו במשפחתה פסולי קהל, ובגמרא (עו:) אמרינן זו דברי רבי מאיר, אבל חכמים אומרים – כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות, ואינן צריכות בדיקה, אלא אם כן יצא עליה ערעור של פסול.

והטור (סימן ב) הביא דעת רבנו הרמ"ה דלא אמרינן כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות אלא במי שמשפחתו ידועה שיש לו חזקת כשרות, אבל מי שאין משפחתו ידועה צריך להביא ראיה ליוחסין. ואף על פי שלא הוזהרו כשרות להינשא לפסולים – הני מילי בפסולי כהונה, אבל בפסולי קהל – אין מניחים אותו לישא בת ישראל, דשמא עבד הוא.

אך הטור פליג וכתב, דלישנא דכל המשפחות בחזקת כשרות לא משמע דמיירי דוקא במאן דאית ליה חזקה, וכתב בשם רבינו תם שאין בדיקה אלא לכהונה, והא דתנן הנושא אשה צריך שיבדוק בארבע אמותיה, היינו כדי לשמש במזבח […] אבל ליוחסין שאין בו צד כהונה אין צריך בדיקה. וכן פסק מרן (סימן ב סעיף ב) ע"ש.

אמנם הרב בית שמואל (סימן ב סק"ג) הכריע כדברי הרמ"ה שמי שאין משפחתו ידועה צריך בדיקה, וכתב שכן נראה דעת מרן השו"ע, והניף ידו שנית (סימן ג סק"ה) כדבר האמור ע"ש.

גם בבאר היטב (סק"ד) הביא דעת הרמ"ה ושכן פסק הבית שמואל וכתב שגם הרב בית הלל כתב, מי שבא מארץ אחרת […] צריך ראיה שהוא ישראל, ואף שמתנהגים כדת ישראל ומדברים בלשוננו ויודעים בכל טוב היהודים […] וכן הוא תקנות מדינות ליטא שאין לסדר שום קידושין אלא אם יש לו ראיה שהוא ישראל ומאיזה משפחה ע"ש.

והרב ערוך השולחן (סימן ב סעיפים יב – יג) הוסיף:

יש מרבותינו שסובר דזה שאמרנו כל המשפחות בחזקת כשרות עומדות זהו משפחה שיש לה חזקת כשרות דאז אינה צריכה בדיקה אבל מי שאין משפחתו ידועה צריך ראיה ליוחסין להביא שני עדים שהיא משפחה כשירה ואפילו עד אחד אינו נאמן לזה רק שני עדים [רמ"ה בטור] אבל היא דיעה יחידאי וכל הפוסקים אינם סוברים כן

[…]

ואף על גב דכל המשפחות בחזקת כשרות עומדות, מכל מקום זהו במשפחה אבל איש הבא ממרחק ורוצה לישא אשה אין נותנין לו עד שיוודע מי הוא ומאיזה משפחה הוא, ושמא הוא ממזר או פסול אחר דבשלמא משפחה המוחזקת לישראלים מוקמינן לה בחזקת כשרות אבל האיש הבא ממרחקים ולא ידענו אותו הרי אין לו שום חזקה […] ולכן לדינא פשיטא שיש ליזהר שלא להתחתן באיש שאינו ידוע לנו וכן באשה שאינה ידועה כיון דהרבה מרבותינו סוברים כן ע"ש.

ולדבריהם יש לחשוש בכל מקום, ולפחות באדם יחיד שאין לו חזקת משפחה, שצריך בדיקה לפני אישור הנישואין.

אמנם באוצר הפוסקים (סימן ב דף מה) כתבו שהגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל בשו"ת האלף לך שלמה (אבן העזר סימן טו) פליג על הבית הלל, והעלה שמנהגנו שכל איש ואשה הבאים להינשא אין חוקרים ודורשים אחר משפחותיהם כלל. וכן המנהג גם לענין כהונה ע"ש.

וכן הכריע למעשה מרן הראש"ל זצ"ל ביביע אומר שם, וציין שהשער המלך השיג על הבית שמואל ודחה ראייתו מדברי השולחן ערוך, וסוף דבר העלה כי לענין חשש פיסולי קהל דעת כל הפוסקים שאפילו מי שאין לו חזקת משפחה, כגון שבא מארץ רחוקה ואומר 'ישראל אני', נאמן גם להשיאו אשה שכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות, זולתי הרמ"ה שחולק על זה. ודלא כהבית שמואל שייחס למרן המחבר דסבירא ליה כהרמ"ה וליתא, וכמו שביארנו ע"ש.

גם בשו"ת עמק שאלה (אבן העזר סימן ט) כתב, שכל האחרונים חולקים על זה ומהם השער המלך והבית מאיר והעצי ארזים, וסבירא להו בדעת הרמב"ם והשלחן ערוך דלא כהרמ"ה וכן כתב הב"ח ביורה דעה (סימן רסח) והסכים עמו הש"ך שם. ואם כן בוודאי שאין להחמיר כבית שמואל הנ"ל. ע"ש.

ולמעשה סיים מרן הראש"ל שם, בהא סלקינן ובהא נחתינן שמעיקר הדין העולים מרוסיה ומצהירים שהם יהודים, נאמנים הם. ומכל מקום אם יש רגלים לדבר שהצהרתם אינה נכונה, צריך לחקור ולדרוש היטב. וכתורה יעשה ע"ש.

בירור יהדות בזמן הזה

והנה הגאון הרב משה מרדכי פרבשטיין (תחומין חלק יב עמוד 17 ואילך) האריך בברור יהדות עולי רוסיה, וכתב שם שחלק גדול מהעולים סבורים שהם יהודים למרות שאינם יהודים, מפני שחושבים שאם אביהם או אבי אביהם יהודי – אזי גם הם יהודים, ולכן אינם נרתעים להציג עצמם כיהודים, ומשכך יש לדון בתוקפו של רוב זה הנשען על רוב הבאים לפנינו בתורת יהודים הם (אות ז).

ושם יצא לדון בדבר חדש, לפיו עולי רוסיה נחשבים כ'משפחה שקרא עליה ערער' הן מחמת האחוז הגבוה של נישואי תערובת, והן מחמת רצונם העז לעלות לארץ, שיש לחוש שיעשו הכל כדי להסתיר את היותם אינם יהודים, וחיישינן לשיקרא (אות י).

ומבואר בגמרא (עו:) כי משפחה שקרא עליה ערער צריכה בדיקה אף לחכמים שכל המשפחות כשרות, וכמבואר שם ברש"י, וכן פסק בשולחן ערוך (סעיף ג) ע"ש. וכתב שם כי הבין מדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל כי הערעור על יהודי רוסיה נחשב כערעור על כל משפחה, שאנן סהדי שנתערב בה גוי.

גם הגאון הרב אליהו שלזינגר שליט"א בספרו שואלין ודורשין (חלק ב סימן לז) כתב לפקפק כיום בנאמנות האומר 'ישראל אני', שהיום השתנה הדבר, ואין רוב הבאים לפנינו ישראל. והניף ידו שנית (חלק ו סימן עה) כי בשנים האחרונות השתנה המצב לגמרי ואין רוב הבאים יהודים.

עוד כתב שם, דאף שבעבר אפשר היה לתת משקל גדול לתעודות שביד המבקשים בהנחה שאינן מזויפות, הרי בשנים האחרונות כמעט ואי אפשר להסתמך על כך, מאחר ורוב התעודות הן חדשות לגמרי, וגם קל מאד לרכוש תעודות כאלו, והרבה מהן מזויפות מאחר ותחכום הזיוף גדל, דבר שהופך את בירור היהדות למלאכה קשה עם אחריות גדולה ע"ש. ותשובתו נדפסה גם בפסקי דין שעל יד הרבנות בירושלים (חלק א ברור יהדות עמוד יז ואילך) וראה עוד מה שכתבו שם.

וכן דעת הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל, ולדבריו 'מרבית ההסתמכות כיום בעניין בירורי יהדות צריכה להיות על ידי מומחי בתי הדין, שהתמחותם איננה רק בבדיקת התעודות, אלא יודעים גם להכיר מוצא האדם והנהגותיו על פי שיחות שמנהלים וסיפורים ששומעים ממנו, ובזה ניתן הרבה להסתמך בהכרת האדם' (עדות הגאון רבי יצחק אושנסקי אב"ד ירושלים בשורת הדין כרך יד עמוד נג ועמוד סג) ע"ש.

וכן מנהג בתי הדין למעשה לנהוג כתקנת הרב בית הלל, וזאת נוכח תעשיית זיופי התעודות וגיורים פיקטיביים הקיימים בעולם, וכן נקבע בתקנות רישום הנישואין שאושרו על ידי מועצת הרבנות הראשית לישראל, כי על הרב הרושם לחקור ולדרוש ככל שביכולתו ולבקש ראיות להוכחת היהדות (סעיף 17 ואילך לתקנות).

גם בפסק דין בית הדין בירושלים, אמור רבנן בטעמא למנהג בתי הדין האידנא שמבררים טובא (תיק 885943/1 כבוד הדיינים הרב א. כץ הרב ש. שפירא והרב ש. שטסמן שליט"א מיום ט' חשון תשע"ז – 10.11.06) וכדלהלן:

ידוע דעל פי דין יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה אף אם אביו נכרי, או שנתגייר כהלכה. אך מה שברור לנו אינו ברור למתגוררים בארצות חוץ, דיש מהם החושבים שאם אביהם יהודי אף אם אמם נוכרייה הם רואים עצמם כיהודים. ולפעמים אף אצל הנכרים הם נחשבים כיהודים, אף שאין הם יהודים על פי ההלכה. והוא הדין מי שנתגיירו בגיורים רפורמים או קונסרבטיבים וכן גיורים אחרים, שלא בהכרח יש להם תוקף על פי ההלכה, אך אנשים אלו רואים עצמם כיהודים.

לפיכך מכיוון שיש אנשים כאלו הבאים למדינת ישראל, ובאים לבית הדין ואומרים יהודי אני, חובתנו לבדוק על מה נסמכת אמירתם, האם אמירה זו היא מפני שהוא בן לאם יהודייה, או שטוען טענה זו מפני שחושב שהוא יהודי מהטעמים שאמרנו לעיל, ולפיכך בודקים מי אביו ומי אמו כדי לדעת על סמך מה אמר דבריו. ע"ש.

כשידוע שאינו יהודי

אכן נידון דידן מגרעות נתן, ואינו ענין כלל לכל האמור.

שהרי עד כאן לא דנו הפוסקים באומר 'ישראל אני' אם נאמן ואם צריך לברר דברו, היינו רק במקום שאין ידוע לנו אחרת, אבל כאשר ידוע לנו שהמבקש או אימו אינם מישראל מה דמות יערוך להצהרתו 'ישראל אני'? דהרי אפילו באומר התגיירתי היה צריך עדים לדבר כל שידוע שאינו מישראל, וכמבואר ברמב"ם (פי"ג מאיסורי ביאה הלכה ז) ובשו"ע (סימן רסח סעיף י), וקל וחומר כשלא טוען התגיירתי אלא טוען 'ישראל אני' בניגוד למה שידוע לנו, דודאי אינו נאמן, ופשוט.

וכן נראה מדברי התוספות ביבמות (מו:) שכתבו בשם ר"ת דהאומר 'גר אני' כלומר שהוחזקו אבותיו כנכרים ולכך אינו נאמן לומר שהתגייר, אבל אם לא הוחזקו אבותיו בנכרים היה נאמן לומר שהתגייר מיגו שהיה אומר 'ישראל אני' ע"ש. ומינה שכאשר הוחזקו אבותיו נכרים שלא נאמן לומר שהתגייר, ודאי שלא נאמן לומר 'ישראל אני'.

וכן מבואר בשו"ת היכל יצחק (אבן העזר סימן יז) דאף שנחלקו הפוסקים באומר 'ישראל אני' אם נאמן, הני מילי כשלא הוחזקו אבותיו כנכרים, אך כשיש ריעותא גדולה כגון שהאב נוכרי אף דאפשר שהאם ישראלית, כבר היסוד רעוע, שרוב נכרים נושאים נכריות, וצריך עיון וחקירה זהירה שהרי באים להוציאה מהרוב, דרובא דעלמא נכרים ע"ש.

גם בשו"ת הר צבי (יורה דעה סימן רכב) כתב שהבאים ממקום שיש בו נישואי תערובת לאלפים ולרבבות – אינם כלל בחזקת יהדות, ודברים בעלמא אינם יסוד לחזקת כשרות ע"ש.

ודון מינה לנידון דידן, שהמבקשת ואמה כבר רשומות אינם יהודיות, ואף שכעת טוענת היא ישראלית אני, אינה נאמנת ללא בירור מקיף. ופשוט דכהאי גוונא הוי יותר מרגליים לדבר שהצהרתה אינה נכונה, שבזה כבר הורה מרן הראש"ל זצ"ל ביביע אומר (שם) שיש לחקור ולדרוש היטב בדבר, וכפי שעשה בית הדין קמא.

והנה בית הדין הפרטי 'משפט וצדק' נשען גם על הסכמת הגאון הרב שלמה משה עמאר שליט"א שניתנה לפסק הדין שפורסם בספר ויען שמואל (חלק כז עמוד תשו) ע"ש.

אכן סמוכות שלו תמהי'ן (שבת סו.) והאיך בית הדין נשען על דברי הרב שמע שלמה נגד האמור בשו"ת שמע שלמה (חלק ב סימן ו) ששם האריך בדבר ומסיק דאפילו מי שאינו שומר מצוות אם לא הוחזק לנוכרי נאמן לומר שהוא ישראל ללא שום ראיה […] ונראה פשוט שכל האומר 'ישראל אני' נאמן, כל שלא הוחזק לנוכרי או שאין בו ריעותא אחרת (אות ו).

הרי שלך לפניך, שבמקום שהאומר 'ישראל אני' הוחזק לנוכרי, כנידון דידן בו המבקשת רשומה אינה יהודיה – ודאי הוה ריעותא גדולה, ובזה אינה נאמנת לומר 'ישראל אני'.

וכן כתב שם בשמע שלמה בסוף התשובה, שבימינו ראוי לבדוק העניין, ובפרט כאשר בתעודת הלידה מופיע שאינם יהודים דריעותא היא וצריך לחקור ולדרוש עד היכן שהיד מגעת עד שיצא הספק מלב הדיינים, וכן נוהגים היום בבתי הדין שחוקרים ודורשים הדק היטב – היטב הדק, והכל לפי ראות עיני הבית דין. וכל זה באומר יהודי אני […] אבל מי שהוחזק לנכרי לא מצאנו ידינו ורגלינו ע"ש.

וכן מבואר גם בסוף פסק דין הנזכר (פסקי דין רבניים חלק ט) שכתבו, בהא נחתינן ובהא סלקינן, דאין לתובע נאמנות כדין האומר 'ישראל אני', דפשוט הוא שנאמנות זו היא דווקא כשאין עוררין על יהדותו, והכחשות על אמירתו שהוא ישראל, ע"ש.

ומה מאד תמהנו מראו'ת, תהו'ם אל תהו'ם, שבית הדין 'משפט וצדק' למד מפסק הדין שפורסם בספר ויען שמואל (אליו הצטרף הגרש"מ עמאר שליט"א) לנדון דידן, והרואה יראה כי רב המרחק ביניהם, ובשלמא התם נאמן הוא לומר 'ישראל אני', שהרי לא ידוע לנו אחרת, מה שאין כן בנידון דידן שהמבקשת הוחזקה כאינה יהודייה על פי אמה, ודאי שאינה נאמנת לומר 'ישראל אני', וכמבואר בזה עליונים למעלה.

מעשה בית הדין

כאמור, בית הדין 'משפט וצדק' תמך יתדו גם על מעשה בית דין מגירושי אם המבקשת בחתימת הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל, בו מופיע כי מותרת האישה להינשא לעלמא לבר מכהן, וכן בתעודת הגירושין של אם המבקשת בה צוין כי הינה יהודייה ואף על כך חתם הרב זצ"ל, ומינה שגם בתה המבקשת יהודייה.

והנה מבדיקת בית הדין עולה כי ביום ו' בחשוון תשנ"ח (6.11.97) הופיעו אם המבקשת ובעלה בבית הדין, והציגו הסכם גירושין שאושר בערכאה אחרת, וביקשו להתגרש בהקדם. בית הדין כבר אז עלה ונסתפ'ק אודות יהדות אם המבקשת, ובהחלטה שהתקבלה בו ביום קבע בית הדין כי יש לקבוע מועד לבירור שמות, וכי יש להפנותה לד"ר רייז (בו נעזר בית הדין בעבר) לבירור היהדות.

המבקשת אף חתמה על הסכמתה כי משרד הפנים ימסור את כל המידע שבידו לבית הדין הרבני וכדלהלן:

בסופו של דבר לא נערך בירור היהדות, והצדדים זומנו לסידור גט ליום ח' בכסלו תשנ"ח (7.12.97) כאשר במעשה בית דין הכתוב בכתב ידו של הגאון הרב ז.נ. גולדברג זצ"ל הודגש כי 'אין אישור זה מהוה אישור על יהדותם של הזוג' – וכדלהלן:

ואף גם זאת, בגט עצמו אף שנכתב שם המגרש ושם אביו כמקובל, הושמט שם אבי המתגרשת וכן לא צוין וכל שום וחניכה דאית ליכי ולאבהתיכי וכפי שנוהג בית הדין בכל מקום בו יש ספק יהדות, וכדלהלן:

ומעתה ואתה תחזה כי 'מעשה בית הדין' המודפס שהוצג לבית הדין 'משפט וצדק' – אינו אלא טופס קבוע בו מצוין כי המבקשת רשאית להינשא לכל אדם לבר מכהן, אך ודאי שהמבקשת דנן אינה רשאית להינשא, בטרם יערך בירור היהדות, שהרי הרב מסדר הגט הדגיש בכתב ידו כי אין אישור זה מהוה אישור יהדות.

אמור מעתה, אף אם והיה בהני'ח שלא נשלחה יד במעשה בית הדין המודפס, ממנו הושמטה הסתייגות בית הדין, עדיין לא ניתן לסמוך על מעשה בית דין זה, שהרי שוברו בצידו בכתב ידו של הרב מסדר הגט, כי אינו מהוה ראיה ליהדות. וקל וחומר שלא ניתן לסמוך על מעשה בית הדין שהוצג, מפני היד שנשתלחה בו, והשמיטה את הסתייגות בית הדין, וכפי שיתברר להלן.

גם תעודת הגירושין שהוצגה לבית הדין 'משפט וצדק' בה צוין כי הצדדים יהודים – נרשמה על פי דבריהם בלבד, וכפי שמופיע כן גם בהסכם הגירושין שנערך בערכאה אחרת על פי הצהרתם, אך בית הדין כבר הורה שאין לסמוך על דבריהם, וכי הדבר טעון בירור שבסופו של דבר לא נעשה. ובכל אופן בית הדין כבר קבע בעבר כי אין סידור הגט ומעשה בית הדין משמשים לאישור יהדות.

והנה לאחר סידור הגט, ביום כ"ט באייר תשס"ה (7.6.05) שלח מר זלמן קויטנר, עוזר מנהל בתי הדין, העתק מפניה שהגיעה למשרד הפנים, ובה נטען אודות ספקות ביהדותה של אם המבקשת, דבר המשליך על סמכות בית הדין לסדר גט כדת, וכדלהלן:

בית הדין הגיב לפניה, כדלהלן:

הבט ימין וראה, כי לא ניתן ללמוד לא דבר ולא חצי דבר מכל הליך סידור הגט אשר לווה בספיקות רבים, ויספו'ק עלימ'ו, ובית הדין נותר בבית הספ'ק אודות יהדותה של אם המבקשת דנן.

הן לפני סידור הגט – כאשר בית הדין הפנה את אם המבקשת לד"ר רייז.

הן בשעת סידור הגט – כאשר הושמט שם אבי המתגרשת, ואף לא נרמז שמו בכל הרמ'ז הרומ'ז על האר'ש, כמו גם מהמעשה בית דין בכתב ידו של הרב מסדר הגט בו הודגש שאינו מהוה אישור יהדות.

הן לאחר סידור הגט – עת הבהיר בית הדין כי לא נדרש כלל לנושא היהדות, ובכל מקרה לא נקבע מעולם כי המבקשת יהודייה, ואדרבה בית הדין קבע והדגיש כי אין ללמוד דבר מסידור הגט שאינו מהוה ראיה ליהדות.

והנה בית הדין 'משפט וצדק' קבע שהמבקשת יהודייה על פי מעשה בית הדין שהוצג, וכאמור הדבר איננו נכון כלל, שהרי לא היה לפניהם לא כתב ידו של הרב מסדר הגט ולא הבהרת בית הדין, ולא ידעתי מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם.

ואחשבה לדעת זאת, דאפשר שבית הדין 'משפט וצדק' לא ידע כלל מהחלטת בית הדין קמא שקבע כי לא ניתן לאשר את יהדות המבקשת, החלטה הנשענת על חוות דעת שלושה מבררי יהדות. וכן נראה לכאורה, שהרי בית הדין 'משפט וצדק' אף לא טמן ברמ'ז את דברי בית הדין קמא, ואפשר שאילו ידע מהחלטת בית הדין היה מושך ידו מבקשת המבקשת.

ושוב בינותי כי כל זה איננו שווה לי, עמל הוא בעיני, (רד"ק – כי אהפוך ואהפוך בזאת הטענה לא אמצא דבר בלבבי לדעת מה זאת), שהרי נודע ביהודה ובישראל כי בירור יהדות מתנהל ביסודיות רבה בבית הדין הרבני, אשר נעזר במומחים מקצועיים שצברו ניסיון רב. כל סטיה מדרך הישר ופניה לבית דין פרטי לבירור יהדות – מלמדים שבית הדין הרבני המוסמך כבר שלל את היהדות, שאם לא כן מדוע לא ינוהל בירור היהדות הנדרש בדרך המלך בבית הדין הרבני, כמקובל.

משכך פני הדברים, הרי שהיה לבית הדין 'משפט וצדק' לשים אל ליבו, כי בירור יהדות זה טעון בירור כפול, מדוע זה שלחו מת'ם את בירור היהדות לפתחם? מדוע לא נעשה הדבר בבית הדין כמקובל? ומדוע בית הדין הרבני לא אישר את היהדות? לכל הפחות ראוי היה לבדוק עם בית הדין דידן את הליך סידור הגט, ומה שנגזר עליו, בטרם יקבעו כי מעשה בית הדין מוכיח את יהדות המבקשת.

וכיוצא בזה כבר נקבע בבית הדין הגדול (תיק 1168879/1 מיום ט"ו בטבת תשע"ט 23.12.18 בהרכב הדיינים הרב א. איגרא, הרב ש. שפירא, והרב צ. לוז שליט"א – בפסק הדין נדחה ערעור על מה שכתבתי בס"ד בעבר בבית הדין בחיפה תיק 1065946/1 מיום י"ז באדר תשע"ח – 4.3.18) וכדלהלן:

תעודת גירושין לכשעצמה מעולם לא הייתה ולא יכולה להיות אישור ליהדותו של המתגרש. תעודה זו הינה לעניין רישום בלבד, היא ניתנת מכוח הוראת חוק אזרחית ולא דתית, ובגוף התעודה רשומה הגבלה שאין לה תוקף לעניין נישואין ללא צירוף מעשה בית דין.

גם מעשה בית דין כשלעצמו אינו מהווה אישור יהדות בהכרח, מכיוון שבית הדין אינו בודק את יהדותם של הבאים להתגרש, אם לא נולדו לו ספיקות. ולא כל שכן, כאשר במעשה בית הדין כתוב במפורש, שאין בו משום אישור יהדות, ולכן טיעון זה נדחה על הסף.

במשך שנים רבות נהגו בתי הדין להתיר את הנישואין גם כשרק אחד מהצדדים היה יהודי והצד השני נוכרי. ובוודאי במקום שלבית הדין לא היה ידוע מעמדו של הצד השני, במקרים אלו בית הדין היה מתיר הנישואין על פי הסכמת הצדדים, והיה נוהג לרשום במעשה בית הדין תעודה זו לא מהוה ראיה ליהדותם של הצדדים.

אמנם בשנת 2006 ניתן פסק דין בבג"ץ 9476/96 […] שהחוק אינו מסמיך את בית הדין להפקיע נישואין במקרה ואחד הצדדים אינו יהודי או ספק יהודי, אך ברור שבעבר התירו בתי הדין נישואין כאלו, ואין להביא ראיה מהמצב המשפטי אחרי פסק דין להתנהלות המשפטית שהתנהלה בעבר

[…]

לפיכך בנידון דידן, מעשה בית הדין קובע שעניין זה לא נבדק, ואין ראיה כל שהיא מעצם סידור הגט, שהרי הוא נערך לפי ההתנהלות באותם שנים ע"ש.

דברי בית הדין הגדול הנזכרים תואמים גם להנחיות רישום הנישואין שאושרו על ידי מועצת הרבנות הראשית (סעיף 17 ט.) ונמצא שאין ללמוד דבר מסידור הגט שבעבר היה נערך גם בספק יהדות, תוך הדגשה שאין סידור הגט משמש אישור יהדות, וכפי שקבע הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל במעשה בית הדין.

בית הדין הגדול שנה ופיר'ש את דברו כיוצא בזה בפסק דין נוסף (תיק 1098318/4 מיום כ"ג חשון תשע"ט 1.11.18 כבוד הדיינים הרב א. איגרא, הרב א. כץ, והרב ש. שפירא שליט"א) כאשר גם שם הודגש כי בתקופה שהחל גל העלייה הגדולה מברית המועצות, חלק גדול מהעולים עלו לארץ על פי הצהרתם וללא הצגת תעודות, וגם ללשכות מרשם האוכלוסין במשרד הפנים לא היו הכלים והאמצעים כפי שהם קיימים כיום על מנת לבדוק את מידת המהימנות של הצהרות העולים על יהדותם. מציאות זו גרמה לכך שבאותם שנים עלו לארץ עולים רבים שאינם יהודים […] מסיבה זו חובת דייני בתי הדין כיום, לבדוק יהדותו של אדם בכל מקרה שבו התעורר ספק ע"ש.

כאמור, המבקשת טענה עוד כי הדיון בבית הדין קמא התקיים ללא נוכחות מברר היהדות. אמנם יד הדוחה נטויה וכפי שכבר נקבע בבית הדין הגדול (תיק 1168879/1 מיום ט"ו טבת תשע"ט 23.12.18) וכדלהלן: 

טענת ב"כ המערערת שלא ניתנה למערערת אפשרות לחקור את חוקר היהדות, מכיוון שהלה לא נכח בדיון, ראויה הייתה שלא תיטען כלל, כפי שהובהר בדיון.

אף שסעיף 9 א לתקנות בירור יהדות קובע שמברר יהדות צריך להיות נוכח לכתחילה בעת הדיון, סעיף 9 ב מסייג הדברים וקובע שאם לא יתאפשר למומחה להופיע, ניתן לקיים פגישת בירור עם בעל הדין או לפני הדיון או לאחריו, ואם התקיימה פגישה כאמור, ימסור מברר היהדות את תוצאות הבירור בכתב לבית הדין. משכך בית הדין פעל בהתאם לסעיף 9 ב, ואי הופעתו ונוכחותו של חוקר היהדות בדיון, אינה מונעת את מתן פסק הדין המבוקש. 

לבקשת בית הדין, מברר היהדות הרב זלמן גיליצ'נסקי בחן גם את תעודת הלידה של המבקשת בה צוין כי הינה יהודייה, תעודה שמשום מה הוצגה רק בעת רישום הנישואין, אך לא הוצגה למברר היהדות, ואחר הבדיקה עדכן מברר היהדות את חוות דעתו, כדלהלן:

בירור נוסף במרשם האוכלוסין העלה שסעיפי הלאום והדת של המבקשת ואימה תוקנו (מיהודי לחסר לאום ודת) בשנות 2005-2007 עקב 'מידע שהתקבל'. המבקשת ואימה הסכימו לכך ואילו אחי (שיצא את הארץ עוד ב-1998 ומאז לא חזר) לא חתם על התצהיר המתוקן בדבר הלאום והדת, והינו רשום 'יהודי' עד היום.

כמו כן נקבע (בספטמבר 2024, כנראה, בעקבות פנייתן) שנ' יהודייה (וילדיה) יכולים לפנות ללשכת הקשר – נתיב עם המסמכים לביסוס טענת היהדות שלהם. מאז הם לא חזרו למרשם האוכלוסין (וכן לא התקבל כל עדכון מנתיב).

הרי שהמבקשת עצמה הסכימה לתיקון סעיף הלאום, וידעה גם ידעה כי מעמדה האישי תואם את חוות דעת שלושת מבררי היהדות, אך למרות כל זאת החליטה לדלג כפעם בפעם לקראת נחשי'ם, וכמבואר.

וסמוך לחתימה מצאתי בס"ד בשו"ת יביע אומר הנזכר במהדורה החדשה, שבשולי הגיליון נוספו הערות מכתב יד קדשו, וכתב שם (הערה 6) וזה לשונו:

והנה בזמנינו אשר לדאבון ליבנו ישנם כאלה הקוראים בשם 'יהודי' גם למי שאביו יהודי ואימו נכרייה, כמו הרפורמים והנגררים אחריהם מבני פריצי עמנו, צריכים לחקור ולדרוש אחר מי שמצהיר בפנינו שהוא יהודי, אם אכן אימו יהודייה וכן אם אימו וכו' עד שיתברר למעלה מכל ספק שהצהרתו שהוא יהודי תואמת לאמת, על פי ההלכה המיוסדת על אדני פז של תורתנו הקדושה, מבלי שיוכל אחר כך להתחמק ולומר שהתכוון שהוא יהודי על פי חוק אומות העולם שהולכים אחר האב ע"ש.

נמצא שאף דעת מרן זצ"ל עליו נשענו בבית הדין 'משפט וצדק' בכל כוחם, כי האידנא יש לברר טובא, ולדקדק היטב בדבר עד אשר דק, בטרם יורה בית הדין כי האומר 'ישראל אני' אכן נאמן, כמבואר. וקל וחומר בנדון דידן בו מגרעות נתן, שהרי המבקשת רשומה אינה יהודייה.

והאחרון הכביד, בית הדין דידן הזמין מהארכיון את תעודת הגירושין ומעשה בית הדין המקורי של אם המבקשת, ולאחר חיפוש מחיפוש, יחפשו עוולו'ת תמנו חפש מחופש, חיפוש ידני במסמכי העבר, שנעשה בסיוע רב ממזכירות בית הדין (ורוב תודות לגב' ש. דהן) בסופו של דבר נמצא בס"ד מעשה בית הדין המקורי, ולתדהמתנו הרבה במעשה בית הדין המודפס מופיע בפרוש 'אין אישור זה מהוה אישור על יהדותם של הזוג' (!) וכפי שגם נקבע במעשה בית הדין הידני הנזכר, וכדלהלן:

וזאת שלא כמו המופיע במעשה בית הדין שהוצג בפנינו, שבו הוציאו את התיב'ה, ופיסקה זו הושמטה לחלוטין, כאשר המבקשת נסמכת על השמטה זו, סמכי'ם בצאתם, וכדלהלן:

והנה, גם עין שאינה חדה תבחין בנקל כי חתימת הרב מסדר הגט אינה זהה, ודעת לנבון כי מאחר וחתימת הרב מכסה חלק מהפיסקה שהושמטה, הרי שאחר השמטת הפיסקה היה צריך גם להחליף את חתימת הרב באחרת. תתהפך כחומר חותם.

נמצא אפוא שלא נפלה כל תקלה חלילה על ידי הרב מסדר הגט זצ"ל, ואדרבה כמעשהו במעשה בית הדין הידני, כך מעשהו במעשה בית הדין המודפס, וגם בו הודגש שאינו מהוה ראיה על יהדות המבקשת. אלא שהמבקשת קראה שמיט'ה להסתייגות בית הדין, ובכך גרמה לתקלת בית הדין הפרטי ותקלת הרב המקדש, ולמעמד 'נישואין' שלא כדין.

ואף גם זאת, בתעודת הגירושין שהתקבלה מהארכיון לא מופיע כלל כי אם המבקשת יהודייה, וזה שלא כמו שכתוב בתעודת הגירושין שהוצגה לרשם הנישואין, בה צוין כי אם המבקשת יהודייה (!).

בית הדין דנן הורה למבקשת בהחלטה מיום ז' בתשרי תשפ"ו (29.9.25) להציג לבית הדין את מעשה בית הדין ותעודת הגירושין המקוריים שבידה, ולא רק את צילום המסמכים, אך המבקשת בחרה להציג רק את תעודת הגירושין בלבד. וכעת, אכן נודע הדבר.

ומכל מקום אין אנחנו יכולים לעלות וליראות ולבחון את מעשה בית הדין שלא הוצג מפני היד שנשתלחה בו, ואין איתנו יודע מי הוא זה אשר אפיק שפ'ה ומעייל שפ'ה (סוכה נא:) אפיק שפ'ה – במעשה בית הדין בו הושמטה הסתייגות בית הדין מיהדות המבקשת, ומעייל שפ'ה – בתעודת הגירושין בו נוסף כי אם המבקשת יהודייה.

סוף דבר, הליך סידור הגט של אם המבקשת אינו מלמד לא דבר ולא חצי דבר על יהדות המבקשת, ושלא כמו שסברו בבית הדין הנזכר, כי מעשה בית הדין מוכיח את יהדות המבקשת, דבר שלא היה כלל, ואפילו משל לא היה, כאמור מראש בסד'ר דברתי.

וממוצא דבר, בזאת ישתכ'ל המשתכ'ל השכל וידוע את גודל הזהירות הדרושה בטרם יאשר בית הדין את יהדות המבקשים, ובפרט בנדון דידן בו לצערנו כבר נעשה מעשה על פי בית הדין 'משפט וצדק', פסק דין שאליו הצטרף גם אחד מגדולי הדיינים שליט"א, היינו כחולמים.

וא'ל השנות החלום, מורה בית הדין כי יש להעביר העתק מפסק הדין לכבוד הרבנים הראשיים לישראל שליט"א, כדי שיורו לכל בתי הדין הפרטיים למשוך את ידם מכל בירורי יהדות, ויניחו זאת לבתי הדין הרבניים הנעזרים במומחים מנוסים ומקצועיים, ובפרט שבידי בית הדין לברר גם את מלוא ההליכים הקודמים של המבקשים ו/או הוריהם, ולא להישען על תיעוד חלקי, סידו'ר שני גיזרי, כפי שנעשה בנידון דידן.

נוכח האמור ותקלת בית הדין הפרטי תקלי'ן חדתי'ן, מבוקש מכבוד הרבנים הראשיים לישראל שליט"א להורות לכל רשמי הנישואין, שלא לאשר נישואין כלל ללא פסק דין רשמי של בית דין רבני, ולהבהיר כי אין לסמוך על בתי דין פרטיים, אף אם יצטרף לפסק הדין סבא דמשפטים, וזאת מפני מעשה שהיה.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן :

• לא ניתן לאשר את יהדות המבקשת וכפי שקבע בית הדין קמא, ויש להחזיקה כנוכרייה גמורה, ואף המבקשת עצמה הסכימה לתיקון הלאום בעבר.
• יש להעביר למבקשת את חוות דעת מבררי היהדות, וכפי שהורה בית הדין קמא.
• ככל שאחר העיון בחוות הדעת תמצא המבקשת כי עדיין יש מקום ללו'ן כנגד האמור בחוות הדעת וכנגד האמור בפסק דין זה, ותבקש דיון נוסף בבית הדין קמא, יש להתנות זאת בהפקדת ערבות הולמת, על פי שיקול דעת בית הדין.
• בית הדין לא מצא כל סיבה כי הדיון יתקיים בפני הרכב אחר.
• בהתאם להנחיות, יש להסיר את רשימת המושפעים שצורפו להחלטת בית הדין.
• מאחר והמבקשת עצמה הסכימה בעבר לשנות את מעמדה, והערעור הוגש שלא בתום לב, כספי ההפקדה בסך חמשת אלפים ש"ח יעברו לאוצר המדינה.
• בית הדין מחייב את המבקשת בהוצאות משפט נוספים לאוצר המדינה בסך חמשה עשר אלף ש"ח והמזכירות תעביר העתק מהחלטה זו למרכז לגביית קנסות.
• יש להעביר העתק החלטה לידיעת כבוד הרבנים הראשיים לישראל שליט"א כדי שיורו לבתי דין פרטיים להימנע מבירורי יהדות, וכן יורו לרשמי הנישואין שלא לסמוך על היתר נישואין מבית דין פרטי, מפני מעשה שהיה.
• יש להעביר העתק החלטה גם לבית הדין הרבני בירושלים, כמו גם לכבוד מנהל בתי הדין הרבניים שיפעל כפי שימצא לנכון.
• יש להעביר העתק החלטה זו לידיעת בית הדין הפרטי 'משפט וצדק' בבני ברק.
• יש להעביר את פסק הדין של בית הדין הפרטי 'משפט וצדק' בצירוף החלטה זו לידיעתו הרמתה של כבוד הגאון שליט"א שהצטרף לפסק הדין, כמו גם לרב מסדר הקידושין.
• בהתאם לנתונים הנזכרים שלא היו לפני בית הדין 'משפט וצדק' ולפני כבוד הגאון שליט"א שהצטרף לפסק דינם, הרי שמעתה תינתק ותמוש היתד התקועה, וחזקה כי בית הדין וכבוד הגאון שליט"א יגלו דעתם כדת, להוציא מליבן של טועין הנשענים על החלטתם הראשונה.

ניתן לפרסם את פסק הדין בהשמטת שמות ומספרי זהות.

ניתן ביום ל' בתשרי התשפ"ו (22/10/2025).

הרב ציון לוז-אילוז                    הרב משה אמסלם                  הרב אברהם מאיר שלוש

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה