תמ"ש 6340-03-23 התובעת נ' הנתבע

בפני	כב' השופטת  ריבי לב אוחיון
תובעת		התובעת ת"ז **
ע"י ב"כ עוה"ד יעקב קצין ואח'   נגד
נתבע		הנתבע ת"ז **
ע"י עו"ד מתן לקר

חקיקה שאוזכרה:

תקנות בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ"ט-1999: סע'  3

חוק העונשין, תשל"ז-1977: סע'  287, 287 (א)

חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו

חוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991: סע'  3

חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: סע'  39

פקודת הנזיקין [נוסח חדש]: סע'  2, 35, 36, 63

חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958: סע'  3, 13

פסק דין

פסק דין זה עניינו בתביעה כספית ע"ס 6 מיליון ₪, שהגישה אישה נגד בעלה לתשלום פיצויים בגין סרבנות גט, תקופה של 3 עשורים (להלן יקראו הצדדים: האישה/התובעת או האיש/הנתבע).

בהליך דנן התקיימו 2 קדמי משפט וכן ביום 9.7.25 התקיים דיון הוכחות (להלן: הדיון), לאחריו הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב.

תחילה יובאו הנתונים הכללים שאינם שנויים במחלוקת, וכפי שנסקרו בהחלטה מיום 11.1.24 במעמד קד"מ ראשון, ואשר לא נסתרו באף דרך:

1. הצדדים נישאו בשנת ***** בנישואין אזרחיים ב*****, ובאותה העת האישה הייתה נוצרייה. מנישואיהם אלו נולד לצדדים בנם הבכור בשנת *****.

• שנים ספורות לאחר נישואיהם החל האיש להתקרב ליהדות ומצא כי אינו מעונין לחיות עם האישה עוד בטענה שאינה יהודייה. בשנת ***** התגרשו הצדדים בגירושין אזרחיים ב*****.

• בשנת ***** עלה האיש מישראל. בשנת ***** לאחר שהאישה החלה להתקרב ליהדות היא עברה גיור אורתודוקסי שהוכר על ידי הרבנות בארץ. לאיש טענות בנוגע לתוקף הגיור וזהו לוז טענות ההגנה שלו כלפי התביעה (על כך יורחב בהמשך במסגרת טענות ההגנה).

• בשנת ***** חזרו הצדדים לחיות יחד ונישאו אז כדת משה וישראל. במהלך הנישואין הללו נולדו לצדדים עוד 3 ילדים, שלושתם בגירים.

• בשנת 1995 הגישה האישה תביעת גירושין לבית הדין הרבני. בהחלטה מיום 29.6.99 בית הדין הרבני הורה לנתבע ליתן גט לאישה.

• האיש סירב ליתן גט לאישה והמשיך לסרב לעשות כן לאורך כל השנים. ביוני 2000 בכפה בית הדין הרבני על האיש ליתן גט, והטיל עליו צו הגבלה של כליאה עד שיתרצה ליתן גט וזאת בהתאם לסעיף 3 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים (קיום פסק דין של גירושין), תשנ"ה – 1995 (להלן: חוק קיום פס"ד גירושין).

• בשנת 2001 נכלא האיש כסנקציה בשל סרבנות הגט ואי ציות להחלטת בית הדין הרבני. האיש ריצה מאסר אזרחי במשך למעלה מ-18 שנים בשל סירובו ליתן גט. התקיימו דיונים שונים בבית הדין הרבני אך האיש עמד בסירובו. יתר על כן, בהתאם להחלטות בית הדין הרבני הוטלו על האיש במסגרת שהותו בכלא סנקציות כמו בידוד למעלה מ-12 פעמים, איסור מפגשים עם הילדים ועוד. טענתו המרכזית הייתה שהגיור שגוירה האישה אינו תקף וזויפו חתימות.

• בשנת 2018 לאחר שהאיש ריצה 18 שנות כליאה ועמד בסירובו ליתן הגט, פנתה האישה להרכב של בית דין פרטי שהתיר את נישואיה והכריז כי היא אישה פנויה (נספח ב' לכתב התביעה). בעקבות פסק דין זה, ביום 18.7.18 פנתה האישה לבית הדין הרבני וביקשה לסגור את תביעת הגירושין.

1. ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916בפסק דינו מיום 23.10.18 נעתר בית הדין הרבני לבקשת הסגירה ואולם קבע כי פסקי הדין שניתנו על ידו לאורך השנים המחייבים את האיש ליתן גט עדיין במקומם ובתוקפם ההלכתי והחוקי. בית הדין הרבני קבע כי אין כל תוקף ל"מעשה בית הדין" שקבע כאילו נישואי הצדדים לא היו תקפים מעולם וכי האישה פנויה להינשא (נספח ג' לכתב התביעה). ביה"ד הוסיף וציין כי האיש מפר את חובתו במשך 19 שנה וכל עוד אינו משחררה בגט, הרי שהוא ממשיך להפר הוראות חוקיות של ביה"ד.

12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)

1. במקביל, בשל סרבנותו המתמשכת של האיש ליתן גט לאישה חרף החלטת בית הדין הרבני, בחודש ספטמבר לשנת 2018 החליטה הפרקליטות להגיש כתב אישום פלילי נגדו, כאשר העבירה היא הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 (א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). האיש הועמד לדין פלילי במסגרת ת"פ ***** מדינת ישראל נ' ***** והורשע לאחר שמיעת הוכחות בעבירה של הפרת הוראה חוקית. גם בהליך זה טען האיש כי האישה אינה יהודייה ולא התגיירה כדין ולכן נישואיה לאיש הנאשם חסרי תוקף והוא לא צריך לתת לה גט, אך טענתו זו נדחתה במסגרת הכרעת הדין. בגזר הדין הוטלו על האיש 15 חודשי מאסר בפועל בלי שנוכה המאסר האזרחי (נספח ד' לכתב התביעה).

1. האיש השתחרר ממאסר בחודש אוקטובר 2019 ופתח הליך חדש בבית הדין הרבני בתיק 622918-28 בו ביקש מבית הדין לבטל את גיורה של האישה ולקבוע כי היא אינה יהודייה היות וגיורה אינו תקף ועל כן הצדדים אינם נחשבים לנשואים (נספח ה' לכתב התביעה). בהחלטתו המפורטת של בית הדין הרבני מיום 28.4.21 דחה בית הדין.

1. האיש לא השלים עם פסק הדין והגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול (נספח ז' לכתב התביעה). בהחלטתו מיום 3.10.21 חייב בית הדין הרבני הגדול את האיש בהפקדת ערובה כתנאי לערעור (נספח ח' לכתב התביעה). ביום 19.10.21 עתר הנתבע לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ וביקש להורות לבית הדין הרבני הגדול להימנע ממחיקת הערעור שהגיש שם (בג"ץ 6955/21 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, צורף כנספח ט' לכתב התביעה).

1. ביום 20.10.21 דחה בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ את עתירת הנתבע (נספח י' לכתב התביעה).

1. מאחר שהאיש לא הפקיד ערובה בערעורו לבית הדין הרבני הגדול, הערעור נמחק ביום 17.9.08 (נספח י"א לכתב התביעה).

1. עד כאן הנתונים שאינם שנויים במחלוקת. להלן יובאו טענות הצדדים הצריכות לעניין ואשר לא פורטו לעיל.

ביום 2.3.23 הוגש כתב התביעה ואלו עיקריו:

1. הועתק מנבומאז ששבו הצדדים לחיות כבעל ואשה (בארץ), נקט הנתבע כלפי התובעת אלימות פיזית ונפשית קיצונית, ובשנת 1995 היא הגישה תביעת גירושין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים.

1. לאורך שנות מאסרו של הבעל, במשך למעלה מ-18 שנה, תבעה האישה את גטה והתקיימו דיונים רבים מספור למטרה זו, במספר הרכבים של בתי הדין הרבניים, כאשר הבעל עומד בסירובו ליתן גט – והאישה נותרה נשואה לו.

1. בשל נסיבות התיק יוצאות הדופן ועקשנותו הקיצונית של הנתבע, הטיל בית הדין הרבני עליו במהלך השנים סנקציות נוספות במסגרת שהותו בכלא, לרבות סנקציות תקדימיות. כן הורה בית הדין על הכנסת האיש לבידוד למעלה מתריסר פעמים לאורך מאסרו (כעולה מפסק הדין של בית הדין הרבני האזורי מיום 29.5.17 – נספח י"ד).

• בנוסף, בהחלטת בית הדין מיום 14.12.16 הוציא ביה"ד צו הגבלה המונע מהאיש "להחזיק חפצים אישיים בבית הסוהר או בבית המעצר, למעט חפצים הדרושים לשם שמירה על בריאותו".

• בהחלטה מיום 15.1.17 קבע ביה"ד שאסור לבעל להחזיק כל ספר לרבות ספרי קודש, ואף לקח ממנו את הטלית והתפילין שלו, ונתן לו להשתמש רק בטלית ותפילין של בית הכנסת שבבית הסוהר – התובעת טענה כי מדובר בסנקציה תקדימית ויחידה במינה.

• בשנת 2018, כאשר הנתבע מרצה כבר 18 שנים של כליאה בגין סרבנות גט אך לא מתרצה, פנתה התובעת להרכב של בית דין ** שהתיר את נישואיה והכריז כי היא אישה פנויה. בעקבות פסק דין זה, ביום 18.7.18 ביקשה התובעת לסגור את תביעת הגירושין שלה בבית הדין הרבני. התובעת טענה כי החלטתה לבקש לסגור את תיק הגירושין נבעה מהבנתה שההתייצבות בבית הדין הרבני כל כמה חודשים במשך עשרות שנים הכבידה עליה, גרמה לה עוגמת נפש מיותרת, ולא הועילה כלל (מעשה בית הדין שקיבלה מבית הדין הפרטי צורף כנספח ב').

• לאחר שחרורו ממאסר המשיך האיש במסכת ההתעללות באישה ופתח בבית הדין הרבני בירושלים הליך חדש נגדה (תיק 622918/28). בהליך זה, ביקש הנתבע כי בית הדין יבטל את גיורה של האישה ויקבע כי היא אינה יהודייה וכי הגיור שעברה אינו תקף ומשום כך הצדדים אינם נשואים (צורף כנספח ה' לכתב התביעה).

• בדיון שהתקיים בתאריך 25.04.21 ביקשו דייני ההרכב לשכנע את הבעל ליתן הגט, 26 שנה לאחר תביעתה הראשונה, ואילו הנתבע, כהרגלו, עמד על סירובו (כמתואר לעיל האיש ערער על החלטת בד"ר וערעורו נמחק). 

• התובעת עתרה לחיוב הנתבע בתשלום פיצויים בגין סרבנות גט.

• עילות התביעה – פיצוי נזיקי בגין סירוב הנתבע לתת גט לאישה: לטענות התובעת, מעשיו של הנתבע ומחדליו – עיגון האישה ומניעת גטה ממנה במשך 27 שנים – מהווים עוולות נזיקיות חמורות, אשר גרמו וממשיכים לגרום לה נזק רב כמפורט להלן:

• הפרת חובה חקוקה – הפרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פגיעה בכבוד האדם: סרבנותו של הנתבע מהווה פגיעה בכבוד של התובעת. פגיעה בזכות לחירות – לאוטונומיה. פגיעה בזכות לחירות – כעין כליאת שווא.
• הפרת חובה חקוקה: הפרת סעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה תשנ"א-1991 (להלן חוק למניעת אלימות במשפחה): החוק קובע כי ביהמ"ש רשאי לתת צו הגנה נגד אדם אם "התעלל בבן משפחתו התעללות נפשית מתמשכת, או התנהג באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו".

• הפרת חובה חקוקה: הפרת אמנות בין לאומיות: ב"אמנה בדבר ביטול אפליה נגד נשים לצורותיה 1979" שמדינת ישראל אישררה בשנת 1991 ונכנסה לתוקף החל מיום 2.11.91, התחייבה מדינת ישראל להבטיח "זכויות וחובות שוות במשך הנישואין ובעת פירוקם" (סעיף 16(1)(1)). סעיפי האמנה הם בגדר חובה חקוקה ושלילת הזכויות המופיעות בהם הרי היא מהווה עוולה של הפרת חובה חקוקה.

• הפרת חובה חקוקה – סעיף 287(א) לחוק העונשין. אדם המסרב למלא הוראות פסקי דין של בתי המשפט מפר בכך את ס' 287 לחוק העונשין.

• הפרת חובת חקוקה: קיום "חוזה" בתום לב. ס' 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ד-1973 (להלן חוק החוזים) קובע כי בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.

• רשלנות: מעשיו של הנתבע עולים כדי רשלנות כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן פקודת הנזיקין). היסודות העומדים בבסיס עוולת הרשלנות, הינם: א. קיומה של חובת זהירות; ב. הפרת החובה; ג. התרחשותו של נזק; ד. קיומו של קשר סיבתי בין הנזק להפרת חובת הזהירות. במקרה דנן מתקיימים כל יסודות עוולת הרשלנות (פורט בהרחבה בכתב התביעה, נידרש לכך בהמשך לפסק דין זה).

גובה הנזק

• כאמור לעיל, הסעד המבוקש הינו בגין הנזקים הנפשיים אותם גורם הנתבע לתובעת מידי יום ביומו כבר למעלה מ-28 שנים, נזקים לא ממוניים: התובעת עתרה לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים בגובה של כ-200,000 לשנה בשל נזקים שנגרמו לה.

• כן עתרה לחיוב הנתבע בתשלום פיצויים מוגברים בשיעור של 300,000 ₪, וטענה כי בסירובו העיקש לא לתת לה גט משך שנים רבות, גרם האיש לאישה נזק בזדון.

• הערה – התובעת חזרה בה מרכיב נוסף של 300,000 ₪ בגין "נזק ממשי לא ממוני" במעמד הדיון מיום 11.1.24 שהתקיים בפני המותבת הקודמת שדנה בהליך (עמ' 4 ש' 28-34 לפרו').

תמצית טענות כתב ההגנה (מעבר לפירוט שהובא בחלק הכללי דלעיל)

• הצדדים להליך זה הינם תושבי ***** לשעבר אשר החלו את מסכת יחסיהם בעיר *****, כאשר הנתבע הינו יהודי, והתובעת אישה נוצריה הידועה בשם *****. כיוון שהתובעת סירבה להתגייר, החליטו הצדדים במשותף להתגרש בגירושין אזרחיים בשנת ***** בהתאם לחוק הנישואין ה*****.

• בשנת ***** התובעת הרתה לנתבע ללא ידיעתו וללא הסכמתו. היות שבאותן שנים ב***** (וב***** גם כן) – ללדת ילד שלא במסגרת נישואין נחשב לעניין בזוי מאוד, בנקודה זו הסכים הנתבע להתחתן עם התובעת, שהיתה אז בהריון מתקדם, כ-4-5 חודשים, (לטענת הנתבע, במונחים של חוק ישראלי מדובר ב"גניבת זרע").

• ביום ***** עלה האיש בגפו לישראל לאחר שנוכח שאין מקומו כיהודי דתי ב*****. כשהתחזק בדת הצטרף  האיש לחסידות **** בירושלים והחל לעצב את אישיותו מבחינה דתית.

• בחלוף הזמן, החל האיש לקבל מכתבים מהאישה שהתגוררה ב*****, בהם הביעה את רצונה לעלות לישראל ולהתאחד עמו שוב תוך ציון שהיא והבן אינם מדמיינים חיים בלעדיו.

• הנתבע טען כי על-אף שהבן הבכור אינו יהודי, הוא היה יקר לליבו. בנוסף התובעת לא הרפתה מרצונה העז לבוא ולהתאחד עמו, מכתביה ותחינותיה נגעו לליבו והנתבע נאלץ להזמין אותה לביקור כתיירת בארץ.

• ביום ****** הגיעו התובעת והבן ארצה, כאשר למרבה הפלא, היא היתה מצוידת בויזה עם סטטוס (שבות קבוע) ובנוסף לו קיבלה תעודת עולה חדשה (חד הורית עם בן) ממש בנמה"ת בן-גוריון, וזאת למרות היות הצדדים גרושים כארבע שנים, וכן על-אף שלא היתה גיורת בשעתו, שהרי תעודת הגיור שלה המזויפת.

• לנתבע לא ברור כיצד השיגה התובעת תעודת עולה כשמדובר בנוצרייה, אולם יש לשער כי מאחר שבאותן שנים ניתן היה לקבל ב***** בתמורה לשוחד כל מסמך שחפץ האדם, וכנראה שהתובעת הציגה בפני הרשויות את תעודת הנישואין בעוד הצדדים היו כבר גרושים כחוק והדבר לא עורר חשד, מכיוון ששם משפחתה לא שונה ונותר אותו שם גם לאחר הגירושין – התובעת, כך קיבלה את התעודה.

• במהלך השנים התברר כי התובעת נושאת במספר זהויות שונות במקביל בהן היא משתמשת בהתאם לאינטרסים השונים שלה ובהתאם לצרכיה. בתעודת העולה היא נקראת "*****", בבית הדין הרבני היא נקראת "*****", בתעודת הזיהוי היא "ה*****" ובביטוח הלאומי היא "*****".

• מכל מקום, באותה העת התובעת הודיעה לנתבע שהגיעה ארצה עם תעודת גיור שקבלה ב*****. התובעת הציגה עצמה בפניו כגיורת מושלמת ולחצה עליו להינשא ורק בהמשך עלה חשד שמדובר בתעודה מזויפת שזייפה ב*****, נתון שבשיחה בין הנתבע לרב הרב של ***** עלה כחשש לזיוף.

• מאחר שידיעותיו של הנתבע לגבי הליכי גיור היו מועטות, הוא האמין בתמימותו לתובעת שאכן עברה גיור כהלכה וכדת וכדין ב*****. עם זאת, התובעת מעולם לא הציגה בפניו את תעודת הגיור למרות בקשותיו, זאת בתירוצים שונים. בעניין זה, גם החלטת ביה"ד הרבני מיום (25.11.2009) ובה הורה בית הדין לתובעת להמציא תעודת גיור מ*****, אישור גיור מבית הדין הרבני, לא קוימה מעולם על ידה.

• הנתבע עתר לא פעם, לבית הדין הרבני בקשר למסמכים הנ"ל שלא הומצאו ואף דרש פתיחת תיק הגיור על מנת להבין על בסיס מה גיירו אותה, אך עד כה סורב.

• אחרי החלטת ביה"ד האזורי ירושלים מתאריך (25.11.2009) יצר הנתבע קשר עם שישה אישים, והרב של **** ציין כך: "…אני אישית לא נתתי לה שום תעודה. כנראה היא זייפה את התעודה…". הנתבע פירט את הנסיבות מהן עולה לטענתו כי התובעת זייפה את תעודת הגיור שלה, כאשר המניע הוא לכבוש את הדירה שרכש כעולה חדש, בירושלים.

• הנתבע כאמור העלה שורה של טענות הנוגעות לזיוף הגיור ע"י התובעת וסיכם בכך שהעלה תהייה  כיצד נתנה הרבנות לתובעת אישור להינשא מבלי לשלוח אותה לעבור בארץ גיור כהלכה, כפי שהדבר נעשה לגבי כל אדם אחר במעמדה של התובעת, המבקש להתגייר.

• אחרי שהתובעת לא הצליחה "לכבוש" את 2 דירותיו של הנתבע, והוא מכר אותן, הוא הבין כי הציגה "הצגה" כאילו אהבה את הנתבע ורצתה להתגייר ולבנות עמו יחד משפחה מחדש, שכן לאחר שנתיים, ביקשה להתגרש ממנו.
• ביה"ד הרבני נעתר לבקשת האישה וציווה על האיש ליתן גט פיטורין, אלא שהוא סירב בתחילה כיוון שרצה להתגרש רק לאחר הסדרת כל המחלוקות שהיו בין הצדדים (משמורת ילדים, מזונות, נשיאה משותפת בחובות שנוצרו צרו במהלך הנישואין ועוד).

• טוען הנתבע בנוסף לכך כי גם תביעת הגט שהגישה התובעת היתה לא פחות מהצגה, עם רצון להוציא יותר כסף מממנו, שכן הצדדים המשיכו להתגורר יחד עד לשנת 2000 במקביל לניהול הליכים משפטיים בביה"ד בירושלים, כאשר במהלכם נולדו שלושה ילדים נוספים. הבן השני נולד ביום *****, הבן השלישי נולד ביום ***** והבן הרביעי נולד ביום *****. הנתבע טען כי הוא בטוח שהבן הרביעי אינו בנו הביולוגי, וכן בן חמישי נולד בשנת 2000 ללא רוח חיים.

• ביום 21.6.2001 הוצא צו מאסר כנגד הנתבע בגין סרבנות גט. מאז הוא נכלא בכלא ***** ואח"כ הועבר למתקני כליאה שונים ובסה"כ שהה במאסרים למעלה מ- 219 חודשים ברצף, ללא  חופשות, עפ"י 3 פקודות מאסר שונות ובלי הפסקות בין התקופות, דבר כבד הנעשה נגד החוק במדינת ישראל. עם זאת, משום מה, ביה"ד לא התעניין באמת בשאלת הגיור/אי גיור של התובעת וטענות הנתבע לזיוף הגיור ומסמכיו.

• מאז שנת 2001 ועד לשחרורו ממאסר סירב  הנתבע ליתן גט לתובעת בטענה שהנישואין בטלים מעיקרם, מהסיבה שלא נעשה גיור בירושלים על פי הדרישות של ההלכה, ומדובר בנישואי יהודי לגויה, כך שאין צורך בגט שהרי הנישואין אינם תופסים. לכל היותר היה צורך בפתיחת תיק בביהמ"ש להתרת הנישואין, וברור שאין הנתבע חייב בנט מבחינה הלכתית ו/או אזרחית.

• הנתבע טען כי במהלך כל אותן שנים פנה לכל גורם אפשרי בעניין הגיור המזויף של התובעת והשלכותיו על מעמדו האישי, אך אף גורם לא טרח לבדוק את טענותיו.

• בשנת 2017 פנתה התובעת לבית דין פרטי, אשר מצא דרכים להתיר את הנישואין מחוץ לכותלי בית הדין הרבני, ואפשר לה להינשא לבחיר ליבה. זאת ועוד, בשנת 2018-2017 משכה/ביטלה התובעת בקשת לגט.

• לטענת הנתבע, אין ספק שמעשה זה שופך אור על הדברים ומחזק את טענותיו שאכן מדובר במצב לפיו מלכתחילה לא היו נישואין בין הצדדים, וכי הוא צדק בכך שהתנגד למסירת גט, שכן התובעת לא התגיירה כהלכה.

• בהתאם, התובעת גם לא היתה זקוקה להיתר של בי"ד פרטי/היתר מאה רבנים להתגרש שכן כלל לא היתה נשואה לאיש, אך השיגה את האישור ע"מ לרדוף אותו באמצעות פנייה לבית משפט זה.
• גם הדרישה של בית הדין הרבני הגדול כלפי הנתבע להפקיד ערובה 20,000 ₪ כדי לשמוע את הערעור שלו, לאחר שרק השתחרר מ- 18 שנות מאסר, כשלא היה לו את הסכום הזה הנדרש, וכאשר מדובר בשאלה כה חשובה כמו שאלת זיוף גיור, מעידה שלא היה שום רצון לברר את האמת (ולעומת זאת, בתיק דנן, התקבלה החלטה של שופט ביהמ"ש מחוזי ירושלים לבטל חיוב בתשלום אגרה שהוטל על התובעת).

• לנתבע טענות דומות בנוגע לערכאות השונות שאל פתחן הגיעו בקשות או ערעורים של מי מהצדדים. 

• המקרה דנן מצדיק כי התובעת תפצה את הנתבע בגין ההתעמרות שלה כלפיו, כשהיא אף הודתה בפני אנשים מסוימים שאיננה יהודייה (למשל בשיחה טלפונית עם אחיו התאום של הנתבע, (צורף כנספחים 3 ו- 4 לכתב ההגנה).

• אשר לסכומי הפיצויים הנתבעים טוען הנתבע כי מדובר בסכומים דמיוניים, כלשונו. הנתבע ציין בכתב ההגנה כי יילחם עד הסוף ע"מ שהתובעת לא תזכה באגורה שחוקה (שלא מגיעה לה בכל דרך שהיא) אלא להיפך – יילחם כדי שהיא תשלם על כל מעשיה המחפירים כפי שפורטו לעיל וכפי שיפורט להלן בקשר לילדים שנולדו (על מאסר שווא של 219 חודש, ולפחות  5 הליכי שווא שהיא פתחה על פני 2 עשורים).

• הנתבע טען כי התעקש שלא ליתן לתובעת גט במשך 17.5 שנים מסיבה עיקרית נוספת והיא האיום שלה עליו כי על-אף שהיא אשתו, היא יכולה להעליל עליו עלילת אונס ולדאוג שהוא ייכנס לכלא, ולטענתו אפילו ניסתה להכין את הקרקע לעלילת השווא, אחרי שהלכה לטבול במקווה, ולפני קיום יחסי אישות עם הנתבע, החלה לצחוק ולצעוק בקול רם, ע"מ שהשכנים ישמעו אותה.

• בנוסף לכך, הנתבע טען כי לאחר כ- 5-6 חודשים מראשית המאסר שלו, כאשר היה אסיר באגף אזרחי בכלא *****, הוא החליט ליתן לתובעת גט, עם תנאי שיקבל אישור בכתב ידה שלא אנס אותה ולא נגע בילדים (ליתר ביטחון), וכן אישורה כי אינו לוקה בנפשו (טענה שכמעט על פני 16 שנה ניסתה להוכיח), אלא שבאותה עת היא סירבה בתוקף לחתום על המסמך, בלי שום הסבר. גם בדיון בביה"ד הרבני שהתקיים באותה תקופה סירבה התובעת לחתום על האישור שהציג לה הנתבע כתנאי למתן הגט.

• כעבור כ- 17.5 שנים שבהן תיק המאסר האזרחי הפך באופן תקדמי לתיק פלילי, בדיון בו נחקרה התובעת ע"י ב"כ הנתבע והשיבה: "הוא לא אנס, לא התלוננתי במשטרה". ולגבי שאלתו של עו"ד, למה לא הסכמת לחתום לו על בקשתו לפני 17.5 שנה, השיבה: "אני לא זוכרת".
• לסיכום טען הנתבע כי התובעת אדם מניפולטיבי שהצליח להערים על כל הגורמים ולזייף את תעודת הגיור, המהווה מעשה קטן ביחס לשלל המניפולציות שעשתה לאורך השנים כלפי הערכאות השונות, וביקש לדחות את התביעה.

• הנתבע העלה שורה ארוכה של טענות בכתב הגנתו שלא נעלמו מעיני, אולם מאחר שאינן רלוונטיות להכרעה בתובענה ולתוצאה אליה הגעתי, מצאתי שלא להביאן בפסק דין זה.

טענות הנתבע בסיכומים

• בסיכומיו העלה הנתבע טענות נוספות שלא הועלו על-ידו בהליך כלל קודם לכן.

• בסע' 10 טוען להשתק שיפוטי בטענה כי התובעת מצהירה שהיא רווקה ע"מ לסגור תיקים, ולפרסם זאת בציבור, ואח"כ מגישה תביעה נזיקית.

• בסע' 32-36 , 75-81– טוען להתיישנות ושיהוי בהגשת התובענה, שכן לטענתו התביעה מתייחסת לנזקים שהתרחשו לפני 30 שנה.

• בסע' 104-110 לסיכומיו מפנה הנתבע לסע' 13 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן חוק ההתיישנות), וטוען כי התובעת השתהתה מעצם אי הגשת התביעה לאחר שהשתחרר מבית הכלא.

• בעניין זה אעיר שתי הערות שדי בהן כדי לדחות הטענות הללו, האחת- המדובר בהרחבת חזית שכן טענות אלו לא נטענו לא בכתב ההגנה ולא קודם לכן. התובעת לא נחקרה בעניין ואין לה יכולת להתמודד עם הטענות הללו.

• האיסור על "הרחבת חזית" (או "שינוי חזית") הוא כלל יסודי בסדר הדין האזרחי הקובע כי גדר המחלוקת מעוצבת בכתבי הטענות, ובעל דין אינו רשאי לחרוג ממנה ללא תיקון כתבי הטענות או הסכמת הצד שכנגד (ר' ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, סניף בורסת היהלומים, נח(2) 145 (17.12.2003).

• הערה שנייה – טענה בעניין התיישנות יש להעלות בהזדמנות הראשונה, ודאי שלא בהזדמנות האחרונה. לפי סעיף 3 לחוק ההתיישנות. בית המשפט לא ייזקק לטענת התיישנות אלא אם הנתבע העלה אותה בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה. מטרת הכלל היא למנוע ניהול הליכי סרק ובזבוז זמן שיפוטי יקר בתביעות שניתן לסלקן על הסף כבר בראשית ההליך (ת"א (שלום ראשל"צ) 61047-09-20 פלוני נ' שירותי בריאות כללית (23.01.2022). ההזדמנות הראשונה ככלל תיחשב להגשת כתב ההגנה. גם בעניין זה לא ניתנה לתובעת זכות הטיעון והיכולת להתמודד עם טענת השיהוי. במאמר מוסגר יוער כי כל עוד מסרב הנתבע ליתן הגט, הנזק לא הופסק/נעצר, העוולה נמשכת ומתחדשת מידי יום, ולכן את טענתו להתיישנות היה עליו להעלות מלכתחילה ע"מ שתוכל להתברר.

• לנוכח האמור, לא אדרש לטענותיו אלו של הנתבע במסגרת פסק דין זה.

המתווה הנורמטיבי

• בשנת 1995 הגישה האישה תביעת גירושין בבית הדין הרבני. 31 שנים אחר כך והאישה עודנה נשואה לאיש. כשביקשה התובעת להתגרש היתה אישה צעירה כבת 31 שנים בלבד, היום היא אישה כבת 62 שנים. מהו המחיר הכספי של שלילת חירות של אדם והאם בכלל, פיצוי כספי יכול באמת לתקן עוול מתמשך?

• עשרות שנות הליכים משפטיים, בכלל הערכאות, בית דין רבני אזורי ובית דין גדול, ובית משפט עליון בשבתו כבג"ץ, הליך פלילי וההליך דנן, כחוט השני שזורה טענתו של האיש להיותה של האישה נוצרייה, וכי זייפה תעודת גיור באופן המייתר את הצורך שלו לגרשה. הלכה למעשה אומר האיש "כיוון שהאישה אינה יהודייה, כלל אין צורך כי אתן לה גט, שכן לכתחילה איננו נשואים". בשום דרך לא התרצה האיש ולא הסכים ליתן לתובעת את גטה, לא כאשר ריצה 18 שנות מאסר, לא כאשר הוטל עליו עונש של 15 חודשי מאסר לפי הדין הפלילי, לא כאשר הוכנס לבידוד פעם אחר פעם, לא כאשר הוטלו עליו מגבלות למפגשים עם הילדים ולא כאשר הוטלו עליו סנקציות נוספות ע"י בית הדין הרבני.

• חלפה שנה ועוד שנה, חלף עשור ועוד אחד, חלף עשור שלישי, והתובעת נשואה בעל כורחה לנתבע.

• דיני הנזיקין אינם מייחדים הוראות לעוולה של "סרבנות גט", ברם הפסיקה יצרה הלכות, דוקטרינות וחזקות משפטיות המגשרות על הפערים שבחקיקה. בענייננו שורה של פסיקה קבעה כי סרבנות גט יכולה לשמש בסיס לתביעה נזיקית, ככל שהיא באה בגדרן של עוולות הסל שבפקודת הנזיקין – רשלנות, וכן הפרת חובה חקוקה, תוך שימת דגש על הפגיעה הקשה באוטונומיה, בחירות ובכבוד של האדם.

• כן בפסיקה הושם הדגש על ההפרדה שבסמכויות בימ"ש וביה"ד הרבניים ונקבע כי לכתחילה יש להיזהר מפסיקות של פיצויים ע"י ערכאות אזרחיות, בשל החשש לפלישה לתחום סמכותם הבלעדית של בתי הדין הרבניים, וכן מן הטעם שפסיקת פיצויים כספיים עשויה להביא לתוצאה של "גט מעושה".

• בפסיקת בימ"ש לענייני משפחה (תמ"ש (משפחה תל אביב-יפו) 24782/98 נ.ש נ' נ.י (נבו 14.12.2008)‏‏), משנת 1998 שהיתה מהסנוניות הראשונות" בנושא, ואף ניתנה טרם הגיע דיון בתובענות כגון דא לפתחו של ביהמ"ש העליון בעניין, נקבע כי: "תביעות אלה הינן תביעות לפיצוי כספי בלבד, מכוח דיני הנזיקין – אשר אינן מתייחסות לאכיפת התחייבות בעל או אילוצו למתן הגט, אלא לדרישת אישה לקבל פיצויים בגין נזקים אשר לטענתה נגרמו לה מהתנהגותו של הנתבע, גרידא. (לעניין זה ר': תמ"ש 6743/02 כ. נ' כ. ((פורסם בנבו)); תמ"ש 3950/00 פלונית נ' אלמוני, פ"מ התשס"א (1) 29 (2001)(פורסם בנבו); תמ"ש 19270/03 כ.ש נ' כ.פ ((פורסם בנבו)); תמ"ש 19480/05 פלונית נ' עיזבון המנוח פלוני ז"ל ((פורסם בנבו)))." 

• בפסיקה מאוחרת יותר נידונה בהרחבה הסמכות של ערכאה אזרחית להתערב בעניין של סרבנות גט, והתייחסות ל"גט המעושה", וכן בחנה את שאלת חיוב בפיצוי כאשר אין חיוב במתן/קבלת גט בבית דין רבני (ר' עמ"ש ‏(‏מחוזי מרכז‏)‏ 63059-02-20 י. כ נ' ר. כ ‏(‏נבו 2.12.2020‏)‏‏.

• התובעת טוענת כי הנתבע עיוול כלפיה במס' מישורים כפי שתואר לעיל.

• החובה החקוקה הספציפית עליה נשענת העוולה היא הוראת סעיף 287(א) לחוק העונשין, האוסרת על הפרת הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט או רשות מוסמכת, זאת במקרים בהם ישנה החלטה של בי"ד המחייבת בן זוג במתן הגט. למען הסר ספק יובהר כי נקבע בפסיקה שהמונח "בית משפט" שבסעיף 287 חל גם הפרה של החלטה של בתי הדין הרבניים (ר' למשל תמ"ש (משפחה ירושלים)  18561/07 ש' ד' נ' ר' ד' (26.05.2010).

• בעניין הפרת הוראה חקוקה בנוגע לחוק החוזים וחובת תום הלב, פסיקת בתי המשפט הכירה באפשרות לתבוע פיצויים מכוח הפרת חובות חוזיות החלות במסגרת היחסים המשפחתיים, זאת מאחר שקשר הנישואין נתפס כחוזה בין צדדים. כך למשל בע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני, (פורסם במאגרים) [פורסם בנבו] קבע כב' הנשיא ברק:

"דיני החוזים בישראל אינם נעצרים על סף הבית המשפחתי. המשפט אינו שולל תוקף משפטי מחוזים (אף חוזים משתמעים) המבוססים על אדנים רגשיים והנוצרים בנסיבות אינטימיות בין-אישיות"

• ראו גם פסק דינה של כב' השופטת מימון בתמ"ש (י-ם) 24760/08 ש. ב. ר. נ' ר. ר. (פורסם במאגרים).

• יחסי בני זוג נישואין מהווים חוזה לפי חוק החוזים ויש להחיל עליהם את הוראות חוק החוזים ובפרט את חובת תום הלב. אמנם עפ"י הוראות הדין האישי, בן זוג רשאי להתנגד לגירושין ומוקנית ולו הזכות לכך. עם זאת, השימוש בזכות יכול להעניק יתרון לצד שאינו מעוניין להתגרש ולהביא לפגיע בצד המעוניין בכך. משכך, כבכל זכות, יש להשתמש בזכות שלא ליתן גט בתום לב, ואם אדם מסרב ליתן/לקבל גט, קרי לבטל את חוזה הנישואין, ללא צידוק ובחוסר הגינות, הרי, שייחשב כמפר את חובת תום הלב.

• הפרת חובת תום הלב מקימה לניזוק מגוון סעדים לרבות אכיפה ופיצויים, הכל בהתאם לנסיבותיו של המקרה. במקרים בהם בימ"ש אינו מוסמך ליתן סעד של אכיפה, הוא מוסמך ליתן סעד של פיצויים.

• בעניין הפרת לחובה חקוקה לפי החוק למניעת אלימות במשפחה הגישה המקובלת בשנים האחרונות היא שאין מקום לראות בסרבנות גט משום הפרת חובה חקוקה (ר' תלה"מ ‏(‏משפחה ירושלים‏)‏ 50420-02-20 ר.א נ' מ.א ‏(‏נבו 3.1.2022‏)‏.(

051293710

• 054678313בעניין הפרת הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הפסיקה הן מלכתחילה והן מהעת האחרונה חלוקה בעניין זה (ר' למשל הסבר עמיתי, כב' השופט הבכיר איתי כץ בתמ"ש ‏(‏משפחה ירושלים‏)‏ 18561/07 ש' ד' נ' ר' ד' ‏ (‏נבו 26.5.2010‏)). בעמ"ש (מרכז) 63059-02-20 י.כ. נ' ר.כ. צוין כי:

"תופעת סרבנות הגט, הוכרה ככזו המקימה עילת תביעה נזיקית, הנופלת בגדרי עוולת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה, ויש אף הגורסים כי ראוי להכיר בה כ"עוולה חוקתית" בשל הפגיעה בעקרונות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו העומדת בבסיסה."

• בהערת אגב אעיר כי לטעמי סרבנות גט מהווה פגיעה מהותית בזכות בסיסית של אדם לחירות באופן המונע ממנו להמשיך את חייו, למשל – לנהל מערכת יחסים זוגית, להינשא, להביא ילדים לעולם, להצהיר על סטטוס של פנוי/פנוי, להתנתק מן העבר ולהסיר העול הכבד הרובץ עליו. עם זאת, לאור הדעות החלוקות וממילא כי אין בכך כדי להעלות או להוריד מהתוצאה אליה הגעתי, לא אדרש לסוגיה במסגרת פסק דין זה. 

• לאור הדברים הללו אבהיר, כי מצאתי לדון בהמשך פסק הדין בשאלת הפרת החובות החלים על הנתבע בנוגע לחוק העונשין, חוק החוזים ועוולת הרשלנות. אינני נדרשת בפסק דין זה לדיון בשאלת הפרת חובה חקוקה בנוגע לחוק למניעת אלימות במשפחה ובנוגע להפרת אמנות בינלאומיות להגנת נשים. ניתן להסתפק במובא להלן ע"מ להגיע לתוצאה אליה הגעתי.

מן הכלל אל הפרט – האם המקרה דנן הוא מקרה של סרבנות גט והאם הוא מקים זכות בפיצויים לפי הוראות הדין

דתה של התובעת

• ראשית אתייחס לטענת הנתבע בדבר היותה של התובעת נוצרייה והיעדר הצורך, לשיטתו, בסידור הגט בין הצדדים. כפי שנקבע בהחלטה מיום 11.1.24 (הובאה לעיל), בהינתן כי ישנם פסקי דין (של ערכאה דתית מוסמכת) המהווים מעשי בית דין בנוגע לתוקף הגיור שעברה התובעת אל מול תוקף נישואיי הצדדים, הרי שלא ניתן לקבל במסגרת ההליך דנן טענות הנתבע בעניין היותה של התובעת נוצרייה וזיוף הגיור. 

• בעניין טענות הנתבע לזיוף גיור ע"י התובעת אפנה להחלטת בימ"ש מיום 11.1.24 בה התייחס לטענות האיש וקבע כדלקמן:

"בפתח הדיון הבהרתי כי לנוכח קיומם של מעשי בית דין הן בפסקי הדין החלוטים של בתי הדין הרבניים והן בהרשעה הפלילית החלוטה לגבי תוקף הגיור שעברה התובעת ותוקף הנישואין, ולנוכח הקביעות החוזרות בכל פסקי הדין כי הנתבע הפר הוראה חוקית בכך שלא קיים את הוראת בית הדין הרבני שחייבה אותו ליתן גט לאישה- הרי שלא ניתן להידרש לטענות בנושא תוקף הגיור והשלכתן על תוקף הנישואין. עוד הבהרתי כי לא זו בלבד שקיימים מעשי בית דין והשתקי פלוגתא הרי שהסמכות להידרש לתוקף הנישואין וכן לתוקף הגיור נתונה באופן בלעדי לבית הדין הרבני."

• כפי שאף הובהר בהחלטת ביהמ"ש הנ"ל, לא זו בלבד שקיימים מעשי בית דין והשתקי פלוגתא בעניין תוקף נישואיי הצדדים, אלא אף זו שהסמכות להידרש לתוקף הנישואין וכן לתוקף הגיור נתונה באופן בלעדי לבית הדין הרבני.

• משכך, ובהינתן כי הערכאה הדתית המוסמכת קבעה שנישואיי הצדדים הם כדמו"י ובתוקף, אין פסק דין זה נדרש לטענתו של האיש בדבר היות האישה נוצרייה (באופן שלשיטתו מייתר כל צורך במסירת גט לפי דת ישראל).

• בנוסף לאמור לעיל אעיר, כי בכתב הגנתו של הנתבע הוא טען כי חשש שמא יוולדו לו ילדים עם תובעת, שכן אינה יהודיה לטענתו. ואולם טענתו זו אינה מתיישבת עם העובדה כי הוסיף להביא עמה ילדים לעולם, ההיריון האחרון שלה היה בשנת 2000, כאשר החשד בנוגע לזיוף תעודת הגיור נתעורר אצלו כאשר עלתה ארצה מס' שנים קודם לכן.

• הלכה למעשה, מרגע שנדחו טענות האיש בנוגע לזיוף הגיור מצידה של האישה, והוא חויב במתן גט, הוא נחשב סרבן, המעגן את אשתו וכופה עליה להיות נשואה לו, בניגוד לרצונה.

• בשולי הדברים הללו אתייחס לטענת הנתבע כי לטענתו, נכון לשנת 2000, כחצי שנה לאחר מאסרו הראשון, הציע לתובעת לקבל גט ובתנאי כי תחתום על הודאה כי הוא מעולם לא אנס אותה ולא נגע בילדים (ליתר ביטחון) וכי הוא אינו לוקה בנפשו, אלא שהנתבעת סירבה לכך וגם בדיון בביה"ד כאשר הציג הנתבע את התנאי כאמור, היא לא הסכימה לחתום על המסמך וסירבה לסדר הגט.

• בעניין זה עולה מפרוטוקול דיון ההוכחות (בעמ' 24, שו' 20-36) כי ביום 12.6.01 התקיים דיון בביה"ד הרבני. התובעת מאשרת כי הנתבע הסכים ליתן לה גט בתנאים, היה הסכם גירושין שנכתב בביה"ד, הדיינים קראו לנתבע כדי שיכתוב הגט, אלא שהוא יצא מהחדר וחזרת לבית הכלא מבלי שנתן לתובעת גט. התובעת בחקירתה דנן דחתה טענת הנתבע כי רצה ליתן לה גט והיא סירבה וטענה כי: "מילאתי כל התנאים שלו ואחרי זה לא קיבלתי גט כי הוא סירב, הוא יצא מהחדר".  

• בעניין זה פרט לטענות הצדדים, אין בפניי ראיה נוספת לחיזוק הטענות. אין בפני פרוטוקול דיון מיום 12.6.01 ואין בפניי החלטת בד"ר בעניין. הנתבע שבנקל יכול היה להוכיח הטענה באמצעות הצגת המסמכים מביה"ד, לא עשה כן. יתר על כן, הנתבע לא טען וממילא לא הוכיח כי לאחר מכן פנה לביה"ד וביקש שוב לסדר הגט. 20 שנה והנתבע לא עשה מאומה ליתן הגט.

• לנוכח כל אלו, הנתבע בחזקת סרבן גט. 

החלטות בתי הדין הרבניים לחויב ואף כפייה למתן גט

• המסמך הישן ביותר שצורף לכתב התביעה הוא פס"ד של בד"ר גדול מיום 17.9.08, שם מובאת השתלשלות ההליך בבד"ר אזורי. צוין שם כי לראשונה, ביום 29.6.99 קבע בד"ר אזורי שעל הנתבע ליתן מיד גט לתובעת. בדיון בבד"ר מיום 12.12.99 צוין בפרוטוקול כי ביה"ד מחייב את האיש ליתן גט לאישה מאחר שטען כי הגיור שלה מזויף וכי הוא רוצה אותה בקבר. בהחלטה מאותו היום ניתנה לנתבע הזדמנות ליתן הגט בתוך 30 ימים ונקבע כי אם לא כן, ישקול ביה"ד כל סנקציה אפשרית.

• בהחלטת בד"ר מיום 19.6.01 קבע ביה"ד כי יש לכפות את הבעל באמצעות מאסר ע"מ שיתן הגט.

• בפסק דין של בד"ר אזורי מיום 29.5.17 הוזכר כי פסק הדין הראשון לכפיית גט על האיש ניתן עוד ביום 20.6.00.

• בהחלטה הנ"ל מיום 17.9.08 צוין כי ביום 19.6.01 בד"ר אזורי ציין כי יש כבר לכפות על הנתבע מתן הגט באמצעות מאסר והטיל עליו מאסר של 3 שבועות עד לדיון הבא בפניו. באותה החלטה מתייחס ביה"ד לסרבנותו המתמשכת והעיקשת של האיש ליתן גט לאשתו וכך כותב:

• חלפו השנים, האיש הוסיף לעגן את האישה, הוסיף לרצות עונש מאסר, וביום 17.9.08 ניתנה כאמור החלטת בד"ר גדול הנ"ל, כאשר לפי האמור בפסה"ד, לנוכח התנגדותו של הנתבע, שקל בד"ר גדול בפסה"ד ובחן אילו מגבלות ניתן להטיל על סרבן גט, ודחה ערעורים שהגיש הנתבע בנוגע למגבלות שהוטלו עליו.

• הנתבע עדיין לא נתן הגט.

• בפסה"ד של בד"ר אזורי מיום 29.5.17 מאשר הוא נקיטת הליך פלילי נגד האיש בהיותו מפר הוראת חובה חקוקה, כאשר המטרה היא להחמיר תנאי הענישה שלו, ע"מ להביאו ליתן גט.

1. בהחלטת בד"ר גדול מיום 27.11.21, כאשר המשיב עודנו אסור בבית הכלא, נדחה ערעור נוסף שהגיש שם. אחד מהנימוקים שהובאו בפסק דין הם:

1. שורה ארוכה של החלטות ופסקי דין ניתנה ע"י הערכאות השונות, אולם ליבו של הנתבע לא התרכך, ושום פעולה שננקטה נגדו לא הביאה הנתבע ליתן הגט לתובעת.

1. למעשה, עפ"י החלטה של בד"ר אזורי מיום 23.10.18, לבקשת התובעת נסגר תיק הגירושין, ברם לא מן הטען כי חזרה בה, אלא מן הטעם כי ההליכים אינם מועילים וכי ממילא קיבלה אישור גט בבית דין פקטי. בד"ר סגר את התיק אך קבע כדלקמן:

1.  מאז ועד היום, האישה לא קיבלה גיטה. 

1. המקובץ לעיל מעלה כי בין הצדדים אין יחסים זוגיים למצער באמצע שנת 1999. אמנם תביעת הגירושין הוגשה ע"י האישה בשנת 1995 אך לאחר מכן נולדו לצדדים ילדים, ואף בשנת 2000 הסתיים ההיריון האחרון בהפלה בשלב מאוחר.

1. ויודגש, אינני יודעת מה הביא את הנתבע להתנגד ליתן גט החל משנת 1995  ועד לשנת 1999, אלא שלמצער מאז, הסיבה לסירוב הינה היות האישה לא יהודיה, לטענתו בלבד.

1. בפסקי דין והחלטות שניתנו ע"י הערכאות השונות בעניין סירובו של האיש ליתן לאישה את גיטה, מתח ביה"ד ביקורת נוקבת עד מאוד. בפסה"ד של בד"ר מיום 17.9.08 נכתב למשל:

1. בסיפא לפסה"ד נכתב:

1. האיש ריצה קרוב ל- 20 שנות מאסר, הוטלו עליו הגבלות קיצוניות כגון, בידוד 12 פעמים, מגבלות על יצירת קשר עם הילדים, שלילת הזכות לאוכל בכשרות מהדרין, נלקחו ממנו כל ספריו לרבות ספרי קודש, נאסר עליו להשתמש בטלית ותפילין שלו, אלא באלו שיש בבית הכנסת שבבית הסוהר, ובפסה"ד הנ"ל ציין ביה"ד כי יש לשקול לאפשר לו לישון כעל מזרן בלבד וציין גם: "יידע סרבן הגט כי בית הכלא אינו בית הבראה" {הדגשה במקור}. ועדיין הנתבע לא הסכים ליתן לאישה את גיטה. האיש הביא למצב שהאישה ביקשה לסגור ההליך בביה"ד הרבני בטענה כי אינה מסוגלת להתמודד עוד עם ההליכים הרבים אשר אינם מניבים תועלת וכן גורמים לה להוצאות משפטיות ולטורח רב. 

1. בפס"ד אחר של בד"ר גדול, מיום 27.11.11, צוין לגבי האיש:

1. יודגש כי פסק הדין עסק בערוער שהגיש האיש כנגד החלטת בד"ר אזורי מיום 31.5.11  להאריך באופן תקדימי את תקופת מאסרו, לתקופה בלתי קצובה, לאחר ש-10 השנים שנפסקו לו עפ"י ההלכה הדתית תמו, וכי לכתחילה נקבעה מגבלה הלכתית של 10 שנות מאסר. למותר לציין כי בד"ר גדול דחה את הערעור שהגיש האיש וקבע כי בדין הוארכה תקופת מאסרו.

1. בסיפא לפסק דין זה כתב בד"ר גדול כהאי לישנא:

1. ע"מ לסבר את האוזן יובא גם מתוך פס"ד של בד"ר אזורי מיום 29.5.17, בנוגע לבקשת האישה לנקוט הליכים פליליים נגד האיש:

1. בדעת מיעוט בפסה"ד הנ"ל צוין:

1. ניתן לכתוב עמודים על עמודים ולתאר כיצד לאורך השנים לא התרכך לבו של האיש, ככל אשר הכבידו עליו בהגבלות ואיסורים, כך הקשה עמדתו עוד ועוד, ובסוף התיש את האישה, אשר ביקשה לסגור הלילך המשפטי, כשהוא עודנו סרבן גט, הוא שוחרר ממאסר, הוא חופשי והאישה כלואה.

1. למען הסר ספק יוזכר כי גם נכון לכתיבת פסק דין זה והאישה לא קיבלה את גיטה, לו מייחלת 30 שנה.

העלוות המקימות לאישה זכות לפיצוי כספי

הפרת חובה חקוקה

1. היסודות המצטברים להחלתה של עוולה מופיעים כאמור בסע' 63 לפקודת הנזיקין והם: א. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; ג. המזיק הפר חובה המוטלת עליו; ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק; ה. הנזק הנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק.

1. בענייננו הפר הנתבע בהתנהגותו כל נורמה חוקית/משפטית החלה עליו. הדברים המובאים לעיל מדברים בעד עצמם. בעצם סירובו המתמשך ליתן גט החל מיום 12.12.99, אז חויב ע"י בד"ר אזורי במתן גט, הוא הפר הוראה חקוקה. ראשית הפר הנתבע את הוראות סע' 287 (א) לחוק העונשין. הוראת ביה"ד הרבני נועדה לטובתה של התובעת, הניזוקה והמזיק הפר מאז שנת 1999 ועודנו מפר, הוראה חקוקה. דה פקטו, לא מדובר רק בהפרה ממושכת של ההוראה החקוקה, אלא שמדובר גם בהפרה חוזרת ונשנית של החלטות/פסקי ביה"ד שכן לאורך השנים ניתנו מס' החלטות המורות לו ליתן גט, אך הוא מסרב לכך. לגבי שאלת הנזק, ודאי כי בהיות התובעת אישה בת 32 שנים שרוצה להתגרש, הגיעה לגיל 62 ועודנה נשואה על כורחה לנתבע.  

1. בעניין הפרת חובת תום הלב, לפי סע' 39 לחוק החוזים האמור לעיל מביא למסקנה כי הנתבע סברן גט אשר מפר את חובת תום הלב כלפי התובעת. אין כל ספק כי התובעת הביעה באופן מפורש, פעם אחר פעם את רצונה להתגרש. התובעת ביקשה להכביד את הסנקציות על הנתבע, ביקשה להאריך את תקופות המאסר, פנתה לבית דין פרטי ע"מ לקבל היתר נישואין ועשתה כל שלאל ידה ע"מ לקבל גט, וללא הועיל. מאידך, הנתבע באופן חסר תום לב לחלוטין, לאחר שנישא בשנית לתובעת, הביאה ארצה עם בנם הבכור, הביא עמה עוד ילדים לעולם, וכדי לא ליתן גט מצא נימוק של "התובעת אינה יהודייה אין צורך במתן גט".

1. הלכה למעשה, לנישואיי הצדדים אין כל תוחלת והנתבע עצמו מכיר בכך, שכן לאורך השנים לא התנגד ליתן הגט מן הטעם שאוהב את אשתו ומאמין בשלום בית, אלא בטענה כי אינה יהודייה. בהתנהגותו זו ביזה הנתבע את התובעת לאורך שנים והוא מוסיף לעשות כן כשלא נותן לה גט וטוען כי אינה יהודייה על-אף שעזבה את דתה ובחרה להתגייר. 

1. משכך הפר הנתבע את חובת תום הלב הקבועה בדיני החוזים.

1. עוולת הרשלנות- הבסיס המשפטי להכרה בתופעת סרבנות הגט כעילה לתביעה נזיקית המבוססת על עוולת הרשלנות (סעיפים 36-35 לפקודה). עוולת הרשלנות הורחבה והוכרה בפסיקה אף ביחס למעשים מכוונים או זדוניים (ראו למשל: תמ"ש (משפחה ירושלים) 18551/00 ק' ס' נ' ק' מ' [פורסם בנבו] (7.6.2004)).

1. על מנת להוכיח כי התנהגות הנתבע בתקופה הנטענת עולה לכדי עוולת רשלנות המזכה את התובעת בפיצוי כספי, יש להוכיח שלושה יסודות (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 (1982) (להלן עניין ועקנין)): קיומה של חובת זהירות המורכבת מחובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית – מצד המעוול כלפי הניזוק; הפרת חובת הזהירות על ידי המעוול; כתוצאה מהפרת הזהירות נגרם נזק לניזוק.

1. הפרת חובת הזהירות המושגית – חובת הזהירות המושגית מהווה את הרובד הראשון בבחינת קיומה של חובת זהירות בעוולת הרשלנות. היא עוסקת בשאלה האבסטרקטית והעקרונית האם קטגוריות שלמות של מזיקים חבות בחובת זהירות כלפי קטגוריות שלמות של ניזוקים. בחינה זו נערכת במנותק מעובדותיו הספציפיות של המקרה הנדון, ומטרתה לקבוע את גבולות האחריות המשפטית וליצור כלי להכוונת התנהגות עבור הציבור הרחב.

1. בעניין מערכת היחסים שבין בני זוג נקבע בפסיקה כי מתקיימים ביניהם יחסים מיוחדים של תלות וקירבה המקימה חובת זהירות מושגית, כמעט ברורה מאליה, הנובעת מעצם קשר הנישואין (ראו לעניין זה לדוגמה תמ"ש (משפחה ירושלים) 20673/04 ב' מ' נ' ב' ה' מ' [פורסם בנבו] (9.3.2008); תמ"ש 24782/98 נ.ש נ' נ.י [פורסם בנבו]).

1. ככלל, סרבנות ליתן או לקבל גט הוכרה בפסיקה השונה כהפרה של חובת הזהירות המושגית. קיומם של יחסים בין בני זוג אלו מחייב אותם לנהוג זה כלפי זה בכבוד, בהגינות, בתום לב ובאנושיות, באופן שיאפשר לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר. הותרת בן זוג במסגרת כובלת וחונקת של נישואין חסרי תוכן ממשי, נעדרי אותו תוכן שלמענו נישאו הם נישאו מלכתחילה, אינה מהווה התנהלות של אדם סביר ומקימה מיניה וביה הפרה של חובת הזהירות המושגית בין בני הזוג.

1. חובת הזהירות הקונקרטית – השאלה שנבחנת היא: האם אדם סביר יכול והיה צריך לצפות בנסיבות המיוחדות של המקרה בהתרחשות הנזק תוך התחשבות במזיק הספציפי, בניזוק הספציפי, בנזק הספציפי ובהתנהגות הספציפית (עניין ועקנין לעיל).

1. הנתבע בענייננו התרשל בהתנהלותו כלפי התובעת ונסיבותיו של המקרה מלמדות כי רשלנותו נובעת מרצון עיקש למנוע ממנה את חירותה. את הדברים הללו ניתן ללמוד מעצם הסכמתו של הנתבע להיות אסור בבית האסורים 2 עשורים ובלבד שלא יתן לתובעת את גיטה. הנתבע אינו רוצה את התובעת כאשתו. הוא עצמו טען בבית הדין כי התרועעה עם אדם זר וכי הוא "רוצה אותה בקבר", ברם עם זאת, במקום להוציאה מחייו כאשר בי"ד דחה טענתו כי אינה יהודייה שוב ושוב, הוא מסרב ליתן לה גט עד עצם היום הזה.

1. משהצדדים אינם חיים כבני זוג במשך קרוב ל- 3 עשורים, ומשעה שביה"ד מצא כי על הצדדים להתגרש, מנקודת המבט האזרחית ובאספקלריה של עוולת הרשלנות הקבועה בפקודת הנזיקין – הרי שאדם סביר היה פועל בהתאם להמלצה ומבין כי מנקודה זו אין מקום להמשיך בסירוב הגט. לדאבון הלב, לא אלו פני הדברים בעניינו. 

הנזק שנגרם כתוצאה מהפרת חובת הזהירות

1. התובעת טוענת כי עפ"י סע' 2 לפקודת הנזיקין מוגדרים כ"נזק" גם אינטרסים בלתי מוחשיים ונזקים בלתי ממוניים דוגמת פגיעה נפשית, צער וסבל, והפנתה לע"א 243/83 עיריית ירושלים נ גורדון, פ"ד לט(1), 113. התובעת טענה כי היתה אישה בת 31 בראשיתם של ההליכים ואילו נכון למועד הגשת התביעה היא בת 58 שנים. שנות העיגון שעברו עליה הן שנים אבודות, וזמן שלא ניתן להשיבו. לטענת האישה בשנים אלו הפסידה את הזכות להיות אשת איש ובעלת משפחה ואת האפשרות להביא ילדים נוספים לעולם. ככל שנמשך העיגון פוחתים סיכוייה להינשא בשנית.  הצער ועוגמת הנפש הם נחתלה של האישה עד סוף ימיה.

1. גם בפסיקה נקבע כי גם אינטרסים בלתי מוחשיים ונזקים בלתי ממונים דוגמת פגיעה נפשית, צער וסבל נכללים בהגדרת "נזק" לפי הוראות סע' 2 לפקודת הנזיקין (ר' למשל, כי פגיעה באוטונומיה הוכרה כראש נזק המזכה בפיצוי (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, [פורסם בנבו] תק-על 99(3) 574 ).

1. בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ (בג"ץ 2123/08 פלוני נ' פלונית, סב‏(‏4‏)‏ 678 ‏(‏2008‏)‏‏) הביע עמדתו בנושא סרבנות הגט כדלקמן: "תופעת סרבנות הגט היא קשה ומורכבת ולצערנו אינה חדשה לנו. היא כרוכה בפגיעה קשה וכואבת באישה הנותרת כבולה לנישואין שאין היא מעוניינת בהם עוד: חירותה נפגעת, כבודה ורגשותיה נפגעים וזכותה לחיי משפחה נפגעת גם היא – זכויות אלו הוכרו בשיטתנו כולן כזכויות הנהנות ממעמד חוקתי וראשון במעלה … בתוך כך נפגעת גם זכותה של האישה לאוטונומיה, זכותה של האישה להגשים עצמה כאדם חופשי, זכותה לבחור את גורלה, לכתוב את סיפור חייה – להחליט, היא ורק היא, האם ומתי יבוא על סיומו קשר נישואין שאין היא רוצה בו עוד והאם ומתי תבחר לקשור עצמה בקשר כזה בשנית".

1. הדברים הללו יפים גם לענייננו. המקרה דנן הוא מהחמורים שידעה מדינת ישראל בעניין סרבנות הגט. ישנו מקרה דומה בו החזיק בעל את אשתו כנשואה לו במשך 33 שנה, ולא נתן לה גט גם כשריצה עונש מאסר. המקרה שם הסתיים במותו של האיש בין כותלי בית הסוהר, אז הפכה האישה לאלמנה.

1. במקרה דנן האיש שוחרר מבית הסוהר לאחר כ-20 שנות מאסר ועודנו מסרב ליתן לה גט. מאז שחרורו של האיש ממאסר חלפו כ-6 שנים, ואין גט.

1. לפיכך זכאית האישה לפיצויים.

שיעור הנזק

1. בעניין נזק לא ממוני – 548 ש"ח ליום, 5,600,000 ₪ במועד הגשת התביעה – התובעת טוענת לפגיעה בזכות להתחתן, להוליד ילדים, להנאה מחיי אישות, להשתתף בקהילה, באוטונומיה, בושה, סבל כאב והשפלה בשיעור של 200,000 ₪ לשנה. בכתב הגנתו לא התייחס הנתבע לטענות אלו של התובעת.

1. שוכנעתי ללא ספק כי נגרמו לאישה כל הנזקים הלא ממוניים להם היא עותרת. עם זאת לעניין הזכות להביא לעולם ילדים, יש להבחין בן מסורבת גט שלא זכתה לילדים לבין מסורבת גט שהביאה ילדים לעולם (ר' תמ"ש (י-ם) 19270/03 כ.ש.נ' כ.פ [פורסם בנבו]). במקרה דנן הולידה התובעת 4 ילדים והגישה את תביעת הגירושין כשהיא בת 31 שנים. החיוב בגט הגיע ביום 12.12.99.

1. פסקי הדין וההחלטות של ביה"ד הרבני התייחסו לסבל שנגרם לתובעת כתוצאה מעגינותה ע"י הנתבע. הנתבע בעניינו גזר על האישה בדידות, מנע ממנה זוגיות, אינטימיות וחיי אישות, הוא פגע קשות באוטונומיה שלה, בזכותה לממש את עצמה, ופגע בכבודה, בחירותה. כמו במקרים רבים, אחרים, גם כאן העמיד הנתבע את התובעת כתלויה בו לחלוטין בכל הנוגע לגירושין עם חוסר אונים מוחלט. הנתבע מוסיף חטא על פשע כאשר בכל הליך שננקט נגדו, במקום להתרכך וליתן הגט, הוא מקשיח עמדותיו, וכפי שהגדיר ביה"ד הרבני באחת מהחלטותיו "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א', י"ב). המצב הוא אבסורדי ופרדוקסלי שכן במקום לסבול מההגבלות הקשות שהוטלו עליו, עד כדי שיסכים ליתן הגט, נראה כי כל הגבלה והגבלה אדרבא, הקשיחו עמדותיו, ולבו התקשה. לנוכח האמור זכאית האישה לפיצויים בגין נזקים לא ממוניים.

1. בעניין פיצויים מוגברים – 300,000 ₪ – מטרות הפיצויים המוגברים ומהותם, הובאה בפסיקתה של כב' השופטת בדימ' נילי מיימון בפסק דינה בתמ"ש (י-ם) 28551/00 הנ"ל:

"הפיצויים המוגברים נפסקים כשמדובר בנזק שאינו רכושי כגון פגיעה בשם טוב או ברגשות. בסוג זה של פיצויים יש להביא בחשבון את ההתנהגות הזדונית של המזיק וביטויים בהם השתמש. אף כאן  יש להתחשב בחומרת התנהגותו של המזיק כדי להגדיל את סכום הפיצוי(ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 494, 489)…

1. גם המקרה דנן נופל לגדר המקרים המצדיקים אף מצריכים פסיקת פיצויים מוגברים לתובעת, ודי לאמר. אותם נימוקים המצדיקים בענייננו פסיקת פיצויים בגין נזקים לא ממוניים יפים גם לעניין פסיקת פיצויים מוגברים. עם זאת, בהינתן כי הנני מקבלת את רכיבי התביעה הנוספים על הצד הגבוה, כפי שיפורט להלן, מצאתי להפחית את שיעור הפיצויים המוגברים. 

סכומי הפיצוי

1. ישנה פסיקה שהכירה בפיצויי מסורבת גט ברף הגבוה ובסך של 200,000 לשנה, כפי שעותרת התובעת בנידוננו. פסיקות מאוחרות יותר העמידו את סכומי הפיצויים על שיעור של בין 25,000 ₪ לשנה ל-48,000 ₪.

1. המחוקק טרם הסדיר בחוק את סוגיית שיעורי הפיצוי בגין סרבנות גט.

1. דומני כי יש לבחון כל מקרה לפני נסיבותיו, ובהתאם להן לפסוק את שיעור הפיצוי. לטעמי, ככל שהנסיבות יותר חמורות כמו בענייננו, כאשר אדם עודנו מעוגן/מסורב גט, תקופה ארוכה ובלתי נתפסת של כ-20 שנה(!!), ביה"ד שב ומצפיר בו ליתן הגט אך הוא מסרב ומתעלם, כך שיעור הפיצוי יהיה גבוה יותר. וכאשר הוטלו על סרבן מגבלות קשות שהוכבדו לאורך השנים, אך הוא לא התרצה ולא נתן לגט, הרי ששיעור הפיצוי יהיה גבוה יותר.

1. כאשר אדם בנקל יכול לתקן העוולה שגורם לצד השני אך לא עושה זאת, כך שיעור הפיצוי יהיה גבוה יותר. ככל שהסרבן/המעוול נוהג בחוסר תום לב בלתי מתקבל על הדעת, כלפי הצד השני, אזי שיעור הפיצוי יהיה גבוה יותר.

1. כמו כן, כאשר סרבנות הגט נובעת ממניעים דווקניים ונקמניים ומטרתם לבזות אדם, כמו בעניינו שהנתבע טוען כי התובעת אינה יהודיה, כך שיעור הפיצוי יהיה גבוה יותר.

1. במקרה בו סרבן גט חוזר בו ואומר "מוכן אני" בפרק זמן סביר, ומפסיק את הנזק לצד השני מהר יותר, ניתן לפסוק סכומי פיצוי נמוכים יותר.

1. בענייננו אמנם תביעת הגירושין הוגשה ע"י התובעת בשנת 1995, אלא שהחיוב בגט הוא מיום 12.12.99. כמו כן, בשנת 2000 נולד לצדדים (ללא רוח חיים בנם החמישי). משכך, מצאתי להורות כי החיוב בפיצויים יהיה מועד החיוב בגט, 12.12.99. אעיר כי קודם לכן נוהל הליך בביה"ד הרבני, אך רק לאחר כ-4.5 שנים מצא ביה"ד כי יש לחייב האיש במתן גט. גם בצמצום התקופה, קרי סוף שנת 1999 ועד הגשת התביעה דנן, יש לזכור כי אז התובעת היתה כבת 36 שנים ומועד הגשת התביעה היתה כבת 58 שנים.

1. האישה מקיימת אורח חיים יהודי-דתי ולא נטען כי מנהלת קשר זוגי עם אדם אחר.

1. המקרה דנן חריג בנסיבותיו באופן קיצוני ולכן מצדיק פיצוי חריג, על צד הגבוה.

1. בשולי הדברים הללו אוסיף ואומר כי אמנם כתב התביעה הוגש בחודש 03/23 אלא שמאז ועד היום האישה עודנה עגונה. כמו כן, האישה מיצתה את כל ההליכים המשפטיים וההלכתיים העומדים לרשותה ולא קיבלה גט. כאשר פנתה לבי"ד פרטי כדי לקבל אישור כי היא מותרת לכל אדם, בד"ר אזורי הבהיר כי ההיתר אינו בר תוקף. בלית בברירה, בשנת 2018 אמרה האישה נואש וביקשה לסגור התיק שם. הפיצויים שנפסקו בפסק דין זה אינם אלא נחמה פורתא עבור האישה העגונה. אם מטרת של דיני הנזיקין בכלל, ודיני הנזיקין בנוגע לסרבנות גט בפרט, מטרתם היא להוקיע תופעות בלתי ראויות בחברה, תקווה אני שפסק דין זה מתקן ולו במעט, את הנזק והעוול שנגרמו לתובעת.  

סוף דבר

1. בשל כל נזקי התובעת שנגרמו לה בשל סירובו של הנתבע ליתן לה גט, וזאת החל  מיום 12.12.99, המועד בו חויב הנתבע על ידי בית הדין הרבני ליתן הגט לתובעת, ועד יום הגשת התביעה, 2.3.23, הנני פוסקת לה פיצויים בסך של 548 ₪ ליום, סה"כ 200,000 ₪ לשנה במעוגל.

1. בסה"כ עבור כל התקופה 23 שנים: 4,600,000 ₪, עבור החודשיים הנוספים (ינואר-פברואר 2023), ישלם סך של 32,332 ₪, ועבור 20 ימים (חודש דצמבר 99 ו-2 ימי חודש מרץ 2023 ישלם עוד 10,960 ₪.

1. כן אני מחייבת את הנתבע בתשלום פיצויים מוגברים בסך של 100,000 ₪.

1. סה"כ ישלם הנתבע לתובעת סך של 4,743,292 ₪.

1. סך זה ישולם בתוך 30 יום, ולאחר מכן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.

1. הנתבע ישלם הוצאות משפט בסך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ.

ניתן היום,  כ"ג שבט תשפ"ו, 10 פברואר 2026, בהעדר הצדדים.

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה