ב"ה
תיק 1561482/4
בבית הדין הרבני האזורי אריאל
לפני כבוד הדיינים:
הרב יחיאל חיים פריימן
התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד נעמה אביבי)
נגד
הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד אודליה חן)
הנדון: בדיקה גנטית לצורך רישום אימהוּת במרשם האוכלוסין – תוצאותיה והסמכות להורות עליה
החלטה
א. לפנינו הודעתו של הנתבע "כי אין מחלוקת בעניין הסמכות, ונותן הסכמתו כי בית הדין הרבני ידון בכל הנושאים הכרוכים, הבעל לשעבר סומך את ידו על בית הדין הרבני וגם באת כוחו בכל הנושאים הכרוכים".
נוכח הודעה זו קובע בית הדין כי אכן נתונה לו הסמכות לדון בכל ענייני הצדדים שנכרכו לתביעת הגירושין.
יובהר ויוטעם למען הסר ספק כי הקביעה בדבר סמכותו של בית הדין אינה מושתתת רק על 'הסכמת הצדדים' לסמכותו, אף שגם זו קיימת מעתה בענייננו ויש בכוחה להעניק לבית הדין סמכות בעניינים שלגביהם תקפה הוראת סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953, אלא אף מכוחה של הכריכה, שנעשתה טרם הגירושין (והדברים אמורים בזיקה לסעיף 2 לתגובתו זו של הנתבע שבה הוא 'מודיע' לבית הדין כי הצדדים כבר גרושים).
לפיכך משתרעת סמכותו של בית הדין בעניינם של הצדדים גם על ענייני הרכוש, הניתנים לכריכה גם הם, אף שלגבי הללו אין בית הדין יכול לקנות סמכות מכוחו של סעיף 9 לחוק הנזכר שכן אין הם בגדר "עניני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל'דבר המלך במועצתו על ארץ־ישראל 1922–1947'".
בהקשר זה נבהיר כי אף שהנתבע טען כי קידושיו את התובעת היו 'על תנאי' שלא נתקיים (טענה שלא הוכחה אך גם לא הופרכה, והנתבע מבקש להביא עדים לגבי חלקה הראשון), מכל מקום משקבע בית דיננו בפסק דינו כי קיימים היו באותה עת בין הצדדים לכל הפחות 'ספק קידושין' המצריכים גירושין, ולוּ גם מספק – די בכך, על פי הפסיקה, כדי לראות את תביעתה של התובעת אז כתביעת גירושין המאפשרת כריכה וכדי לקבוע ממילא את סמכותו של בית הדין בכל העניינים שנכרכו.
בהודעתו של הנתבע המונחת עתה על שולחננו כאמור יש אף משום הסכמה לקביעה זו שמעתה אינה שנויה במחלוקת, אולם האמור – נכון היה אף לולי הודעה והסכמה אלה.
ב. נוכח הקביעה בדבר סמכותו של בית הדין וטרם שייקבע דיון בתביעות לגופן, רשאי הנתבע להגיב לגופו של כתב התביעה.
ג. הצדדים יעדכנו את בית הדין בדבר סיום ותוצאות ההליכים שבעניין ילדיהם בבית המשפט (הליך הנזקקות, צווי הגנה וכו') ואף באשר להחלטות מהותיות שניתנו בהם תוך כדי ההליך, שכן קיימת זיקה הדוקה בין הללו לבין הליך הסדרי השהות ולבין עצם הצורך והאפשרות לקיים בו דיון.
ד. נוכח הקביעה בדבר סמכותו של בית הדין בעניין ילדי הצדדים – הסדרי השהות שלהם עם הוריהם (בכפוף להליך הנזקקות האמור ולתוצאותיו) הרי כי יש לכאורה מקום להיעתר לבקשתה הקודמת של התובעת וליתן צו לעריכת בדיקה גנטית לקשרי משפחה לשם אישוש הקביעה בדבר אימהוּתה התובעת כלפי הקטינה, שהצדדים מודים כי בתם היא (ואף בית המשפט הדן בהליך הנזקקות קיבל לכאורה את ההנחה כי כך הוא) אך לא נרשמה, כבתם או בכלל, במרשם האוכלוסין.
זאת כפי שהבהרתי בהחלטה קודמת ובזיקה לאמור בה בדבר הסמכות האגבית להורות על בדיקה כזו, ועל יסוד הוראת סעיף 28יד(א) לחוק מידע גנטי, תשס"א – 2000, המסמיכה "בית דין דתי, בעניין שבסמכותו על פי כל דין, ליתן צו לעריכת בדיקה בעניין שנדון לפניו, אם כל הנבדקים נתנו את הסכמתם לבדיקה לפי סעיף 28ב".
ההסכמה "לפי סעיף 28ב" היא הסכמתה ובקשתה של התובעת עצמה, באשר לקטינה עצמה יש מקום לכאורה לראות את ההסכמה הנדרשת בהסכמתה ובקשתה של התובעת כאפוטרופוסית טבעית שלה, לכאורה, מכוח אימהוּתה הנטענת שנראה כאמור כי אף בית המשפט, בהליך שלפניו, קיבל אותה כהנחת יסוד, לרבות לעניין האפוטרופסות.
ומכל מקום, מאחר ששאלתה האימהוּת עצמה היא השאלה הנדרשת לבירור סופי ולהכרעה, וכך גם מאחר שאפוטרופסות טבעית נתונה גם לאב (אלא שקביעת אבהותו של הנתבע כשלעצמה מושתתת במידה רבה על ההנחה והקביעה בדבר האימהוּת של האם, שרק על יסודה באה ההנחה כי בתה של מי שהייתה אשתו היא אף בתו), והלה לא הגיש בקשה פורמלית בנושא (אף כי ההודעה המוסכמת שהגישו הצדדים לבית המשפט, שהוזכרה בהחלטתי הקודמת, מלמדת במשתמע כי אין הוא מתנגד לכך), הרי ש'לרווחא דמילתא' ובהתאם לסמכותו של בית הדין על פי סעיפים 19, 68 ו־79 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962, ממנה בית הדין את התובעת לאפוטרופסית על הקטינה המדוברת לצורך בקשה לעריכת בדיקה כאמור אף בשם הקטינה, ולו בפן הפורמלי, וכאמור להלן.
ה. מטעמי הסדר הטוב והנוהל התקין תגיש התובעת, ככל שהיא מעוניינת בכך, בקשה חוזרת לעריכת הבדיקה, שתוגש הפעם גם בשם הקטינה עצמה, מכוח היותה של התובעת אפוטרופסית שלה, כאמור.
לבקשה זו תתלווה פסיקתא המופנית ל"מכון גנטי או במעבדה לבדיקות גנטיות, בישראל, שהמנהל [="המנהל הכללי של משרד הבריאות או מי שהמנהל הסמיכו לענין חוק זה, כולו או חלקו" כאמור בסעיף 2 לחוק זה] הכיר בהם, בהודעה ברשומות, לצורך ביצוע בדיקות לפי פרק זה" כהוראת סעיף 28ז(ב) לחוק מידע גנטי, תשס"א – 2000, שעליה יחתום בית דיננו ככל שייעתר אכן לבקשה ובהתאם לאמור להלן בפסקאות ו–ז ובפסקה ט להחלטה זו.
ו. הנתבע, שכאמור לעיל לא הביע לפנינו עמדה מפורשת באשר לעריכת הבדיקה המדוברת (אף שלכאורה נראה כי לא התנגד לה), רשאי להודיע לבית הדין, ככל שהוא מתנגד לבדיקה, על התנגדותו לה, שאותה ינמק, וזאת בתוך עשרה ימים.
ז. נבהיר עוד כי לכשתוגש הבקשה וככל שלא תהיה התנגדות מצידו של הנתבע או ככל שהתנגדות זו תידחה ויינתן צו בדבר הבדיקה האמורה הרי שלכשתתבצע הבדיקה וככל שתוצאותיה יאששו, כצפוי, את הטענה בדבר אימהוּתה של התובעת, ייתן בית הדין החלטה בעניין והצדדים יהיו רשאים להמציאה אל לשכת מרשם האוכלוסין שתוכל, לכאורה, להיסמך עליה, אף אם מלכתחילה ניתנה מכוח הסמכות האגבית ובזיקה להליכים שלפנינו ושלא מכוח הוראה מפורשת המסמיכה את בית הדין להורות על בדיקה לצורך המרשם או על רישום בו.
ח. אוסיף ואעיר כי לא נתבקשנו ואף אין צורך ליתן צו דומה לעניין אבהוּתו של הנתבע (שבה הודה כאמור, והלכתית – די בכך), שכן לכשתאושש אימהוּתה של התובעת (אף כי מן הדין יש לקבוע את האימהוּת ההלכתית אף ללא הבדיקה על יסוד דיני חזקות, כאמור לעיל, ואין כאן מקום להאריך), תאושש – הלכתית ובאופן סופי – גם קביעת אבהוּתו של הנתבע (שהחזקה כי ילדיה מי שהייתה אשתו ילדיו הם ומשהכיר בכך – גם מכוח דין 'יכיר', מה שגם מונע את האפשרות לטעון נגד קביעה זו), ופשוט וברור גם כי החזקות הרלוונטיות לכך קיימות גם אם היה תנאי בקידושין.
בהינתן כי מעמדה של התובעת בשלוש־מאות הימים שטרם לידת הקטינה (ואף בעת הלידה) היה מעמד של נשואה לתובע (ולוּ מספק כאמור) חלה בעניין גם הוראת סעיף 22 לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה – 1965, המונעת רישום אחר כאבי הקטינה שלא על בסיס החלטה שיפוטית, וכך גם מכוח הוראת סעיף 21 לאותו חוק לוּ ראינו את התובעת בעת הלידה ולפניה כפנויה (היינו לוּ התחשבנו לצורך העניין בספק הקיים לפי טענת הנתבע באשר לחלות הקידושין).
לפיכך ככל שאכן נקבע את אימהוּתה של התובעת על בסיס הבדיקה, נקבע, ללא צורך בבדיקה נוספת, באופן סופי וודאי גם את אבהותו של הנתבע.
ט. סעיף 28יד(ב) לחוק מידע גנטי, תשס"א – 2000, מורה כי צו לפי סעיף קטן (א) יינתן באישור מראש של ראש בית הדין הדתי הדן בעניין, היינו בענייננו נשיא בית הדין הרבני הגדול. לפיכך תועבר החלטתי זו אל כבוד נשיא בית הדין הרבני הגדול הגר"ד יוסף שליט"א לקבלת אישורו לביצוע הבדיקה האמורה.
י. ההחלטה מותרת בפרסום לאחר השמטת שמות הצדדים ומספרי תעודות הזהות שלהם.
ניתן ביום ט"ז בטבת התשפ"ו (5.1.2026).
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
טוען רבני אבינועם שמש ושות' 