מזונות אשה הטוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת ומסרבת לחזור בשום אופן

תיק 1222090/30

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב ציון לוז-אילוז, הרב מימון נהרי, הרב מאיר פרימן

המערערת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד רבקה שיר לביא זינאתי ועו"ד תהילה כהן)

נגד

המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד שלמה בן חיים)

הנדון: מזונות אשה הטוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת ומסרבת לחזור בשום אופן

פסק דין

בפני בית הדין ערעור האשה – המערערת, על החלטות בית הדין האזורי בנתניה מיום ב' בתמוז תש"פ (24.6.2020) ומיום כ"ב אדר ב' תשפ"ב (30.3.2022), לפיהן המערערת אינה זכאית למזונות אשה. הערעור הוגש לאחר מתן רשות ערעור. כמו כן נידונת בקשת המערערת למתן הבהרה לפסק בית הדין הגדול מיום ז' חשון תש"פ (07.11.2019) בעניין פסיקת מזונות הילדים.

רקע ועובדות

הצדדים נישאו ביום ……., התגרשו בבית הדין הגדול ביום 11.4.24 ולהם ארבעה בנים. הגירושין היו לאחר הליך ארוך ומייגע. המערערת הגישה בקשה לישוב סכסוך ביום 31.5.2018. תביעת גירושין כרוכה של המערערת הוגשה ביום 31.1.2019, לאחר שהמשיב הורחק מהבית. הסכסוך בין הצדדים התקיים בעניין הגירושין ושלום הבית ובנושאים הכרוכים לגירושין. תיקים רבים נפתחו, הן בבית הדין האזורי ובבית הדין הגדול, הן בבית המשפט לענייני משפחה ואף בבית המשפט העליון. לפי מנין שערכה המערערת, החל משנת 2018 התנהלו חמישים ושלושה תיקים בבתי הדין הרבניים, עשרים תיקים בבתי המשפט ושלושה תיקים בבית המשפט העליון. הדיונים בבית הדין האזורי החלו בבית הדין בפתח תקוה, ולאחר מכן הועברו לבית הדין בנתניה. במהלך השנים חלו שינויים בהרכבי בתי הדין השונים שעסקו בעניין הצדדים. גם בבית הדין הגדול התחלפו הרכבים שדנו בערעורים השונים. עתה נתמקד אך ורק בהליכים הקשורים לפסיקת מזונות האשה ומזונות הילדים, הקשורים לערעור בו אנו עסוקים עתה.

ביום ב' בניסן התשע"ט (07.04.2019), ניתן פסק דין בבית הדין בפתח תקוה לחיוב המשיב במזונות המערערת, החל מיום הגשת התביעה ולמשך ששה חודשים מיום מתן פסק הדין, עד לבחינת היתכנות שלום הבית. בית הדין בפתח תקוה התייחס למרידת האשה ורצונה בגירושין, ובכל אופן חייב במזונות אשה לתקופת מבחן שלום הבית. בנימוק החיוב נכתב באותו פסק דין:

"מבואר מדברי הרשב"א, שגם אישה שאינה רוצה לחזור לבעלה, אך הסיבה לכך היא מפני שהיא בושה מבעלה אשר הראה לה פנים זועפות, אינה קרויה מורדת לעניין הפסד מזונותיה.

נמצאנו למדים דבר חידוש, שישנן שתי רמות ב"מורדת", ישנה אישה אשר אינה רוצה את בעלה לחלוטין ועל כן היא מורדת בו (בין אם מחמת מאיסות מבוררת או לאו ובין מחמת שרוצה לצערו), מורדת זו היא המפסידה כתובה באופנים מסוימים, וכן מזונות.

אמנם, ישנה אישה שאכן היא מורדת בבעלה ואינה שבה לביתו ולחיקו אך אינה "מורדת" מבחינת חיוב המזונות, זו אישה אשר חשה בושה או לחילופין ריחוק מבעלה, בצדק או שלא בצדק, היא אינה אישה הקרויה מורדת לעניין הפסד המזונות משום שבתוך תוכה אינה רוצה להתרחק מבעלה אלא בשל התנהגותו אינה יכולה כעת לחזור אליו, אך אם הוא ייטיב דרכיו ויראה לה פנים טובות, עשויה היא לשוב לחיקו. מכל מקום כל עוד לא עשה זאת, אף שהיא לא חוזרת אליו, לא הפסידה מזונות כמבואר בתשובת הרשב"א האמורה.

בתמצית העניין, מהבחינה מעשית, החילוק בין שני אופני המרידה הוא, שבאופן הראשון על האישה מוטלת חובת העשייה לשוב לחיקו של הבעל, שכן מבחינתה המרידה היא סופית ומוחלטת, לפיכך מוטלת עליה חובת ההוכחה ששינתה דעתה. באופן השני שעליו דיבר הרשב"א, על הבעל מוטלת החובה להשיבה אליו וכל עוד לא עשה זאת אינו נפטר ממזונותיה, זאת משום שכאמור, אינה מואסת בו באופן מוחלט ואם ייטיב דרכיו היא מוכנה לשוב אליו, נמצא שאין "להאשימה" בפירוד היות והקולר תלוי בו.

מן הכלל אל הפרט:

אמנם בסוף דברי הרשב"א מבואר שאם יבוא הבעל אליה אינה מונעתו מכלום ועל כן חייב במזונותיה, ובנידון דידן האישה אינה מוכנה לקבלו לביתה, אך אין זו סתירה לדברינו, שכן בנידונו של הרשב"א ישנה רק מניעה מחמת בושה שעל כן האישה אינה מהינה בנפשה לשוב לביתו, אך אם יבוא הוא אליה, לא תעצור בעדו.

לא כן בנידון דידן, שהמניעה משמעותית הרבה יותר, שכן האישה חוותה השפלות לדבריה בדיון מאמירות בוטות מאד שהשמיע הבעל כלפיה (ראה פרוטוקול הדיון מול שו' 185) והבעל לא הכחיש את עצם האמירות, אלא שנתן להן פרשנות בהקשר מעט שונה (ראה מול שו' 208), אך לכל הדעות, אמירות מעין אלו לא יכירן מקומן אצל בני זוג נורמליים, בוודאי לא כאשר הן נאמרות מול נוכחים רבים בבית ומחוצה לו.

…

בית הדין התרשם כי האישה מתקשה מאד להאמין שהבעל ישנה את דרכיו, אך אם הדבר יתרחש, אין היא מתנגדת לשוב לחיי הנישואין.

…

לפיכך, כנותה ואמינותה של תביעת שלום הבית של הבעל צריכה הוכחה משמעותית מאד, כל עוד לא יקרה הדבר, אין האישה מפסידה מזונותיה מדין מורדת.

בשל כך על הבעל לזון ולפרנס את אשתו באופן מכובד לפי יכולותיו ולנהוג בה בכבוד, רק לאחר שייעשה כן, יוכל לצפות ממנה להשיב את האמון שאבד ולדרוש ממנה לשוב אליו.

לאור האמור, על הבעל לפעול כאמור לעיל, למצוא את הגורם המקצועי שיסייע בכינונו של שלום הבית לו הוא מייחל ולהשיבה גם לחיי זוגיות ראויים, אך נכון לעכשיו, חייב במזונותיה לפי כבודו ולפי כבודה."

עד כאן מפסק הדין האמור, ממנו עולה כי בית הדין הבין שאם האיש ישנה את דרכיו, האשה תחזור לחיי הנישואין, ולכן חייב את האיש במזונות אשה באותה תקופה.

באותו פסק דין הוחלט גם על חיוב המשיב במזונות הילדים מדין חיובו במזונות אשה ולא כחיוב רגיל של מזונות אב לילדים. להלן קטע מפסק הדין האמור ביחס לחיוב מזונות הילדים מדין מזונות אשה:

"לעניין תביעת מזונות הילדים השיב הבעל כי אינו חייב לזון את בניו, שכן הבנים הגדולים עובדים ומשתכרים ואין חיוב לזונם מחמת דין צדקה, ואילו לגבי הבנים הקטנים טען שכיון שהם מתנכרים אליו אינו חייב לזונם, הבעל אף צירף פסיקה הלכתית בנושא התומכת לדבריו בטענתו זו.

נקדים ונאמר, בית הדין לא ידון בשלב זה בחיוב הילדים למזונות, אם וכאשר יעלה ענין זה בעתיד כאשר רק חיוב מזונות הילדים יהיה על הפרק, ללא חיוב מזונות אישה, ידון בית הדין בנושא לבקשת המעוניין וייתן את פסקו.

אמנם, בשלב זה, היות והוברר שהאב חייב במזונות אשתו, ממילא יש לחייבו אגב כך במזונות הילדים, זאת מדין "ארחי ופרחי" המבואר בכתובות (סד:)."

עד כאן מפסק הדין. להלן מסקנת פסק הדין האמור:

"על הבעל להציג לבית הדין, בתוך עשרה ימים, שלושה שמות של מטפלים זוגיים המקובלים עליו.
בית הדין יבחר מתוכם שם אחד של מטפל/ת וימנה אותו/ה לבחון את יחסי בני הזוג.
לאחר שבני הזוג ייפגשו עמו/ה, לחוד או ביחד לפי רצונם, לעשר פגישות, יכתוב היועצ/ת את חוו"ד לבית הדין אודות מצבם הזוגי וההיתכנות או אי ההיתכנות לשלום בית.
במידה ולדעתו לא יתכן לכונן שלום בית, ייתן בית הדין פסק דין לעניין הגירושין על פי החומר שבתיק.
באופן עקרוני הבעל חייב במזונות אשתו וארבעת ילדיו.
נכון לעכשיו פוסקים מזונות אישה בסך 3,000 ש"ח לחודש, תוך התחשבות בהכנסות האישה, ועבור מזונות ילדים בגובה מינימלי בסכום של 1,250 ש"ח לילד. (סה"כ 5,000 ש"ח לחודש, עבור ארבעת הילדים).
החיוב חל רטרואקטיבית מעת הגשת התביעה.
פסיקת מזונות האישה מוגבלת למשך שישה חודשים מיום מתן החלטה זו.
לאחר בחינת היתכנות או אי היתכנות שלום בית וכאמור, ישוב ביה"ד וידון בחיוב הבעל במזונות אשתו, בהתאם לאמור בחוות הדעת, ועמדת הצדדים."

על פסק הדין האמור הגיש המשיב ערעור. להלן החלטת בית הדין הגדול מיום ז' במרחשון התש"פ (05.11.2019), בערעור:

"בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מתאריך 7.4.19, שלפיו, חוייב המערער/האב במזונות אישה בסך 3,000 ש"ח מידי חודש, ובמזונות ארבעת ילדיו (שכולם היו קטינים נכון למועד ההחלטה הנ"ל) בסך 5,000 ש"ח לפי חישוב של 1,250 ש"ח לכל ילד.

על כל אחת מהחיובים הנ"ל הוגש הערעור, וכדלהלן:

א. מזונות אישה.

כנגד חיובו של המערער/הבעל במזונות אישה, טוען המערער שמאחר והאישה היא זו שתבעה גירושין ואילו הוא מעוניין בשלום בית, (ובפרט, שבית הדין האזורי בפסק דינו כותב שהתביעה לשלום בית היא כנה), ומאחר והאישה מסרבת לחזור לחיים משותפים עימו, הרי שהאישה מורדת, שאינה זכאית לקבל מזונות מהבעל.

בית הדין תמה על המערער בטיעון זה, ובוודאי ממי שמשמש כטוען רבני, הלא בית הדין האזורי בפסק דינו המנומק היטב התייחס לטענה זו, וכתב שמורדת מחמת התנהגותו של הבעל, כבנדו"ד לפי קביעתו של בית הדין האזורי, לא הפסידה מזונותיה כל זמן שהבעל מסרב לתביעת הגירושין של האישה, והביאו סימוכין לכך, ואין טעם לכופלם לאור פשיטותם.

לפיכך, בית הדין קובע שטיעון זה של הערעור נדחה.

מאחר וחיוב זה ניתן למשך שישה חודשים בלבד, ומאידך עדיין לא נקבע ההרכב שימשיך לדון בתיק זה, בית הדין הנוכחי, בהתאם לסמכות החוקית הקנויה לו, מאריך את החיוב במזונות האישה, ומחייב את המערער בתשלום מזונות למשיבה בסך 3,000 ש"ח, וזאת, עד להחלטה אחרת של בית הדין האזורי שידון בתיק זה.

ב. מזונות הקטינים.

כנגד חיובו במזונות הקטינים, טוען המערער שמאחר והקטינים מסורבי קשר עימו ומסרבים לפגוש אותו, אין הוא חייב במזונותיהם.

גם בקשר לזה כבוד בית הדין האזורי נימק את פסק דינו, וחייב את האב במזונות ילדיו מדין מזונות אישה שחוייב בהם, כמבואר בפסק הדין נשוא הערעור.

עוד יש להוסיף על הנימוק שנכתב בפסק הדין נשוא הערעור, שמאחר וסירוב הקשר לא נבע מגחמה כל שהיא של ילדיו ואף לא מהסתת האם/המשיבה כנגדו, אלא אך ורק מחמת מהתנהגותו של המערער כלפיהם, וכפי המצטייר מפסק הדין נשוא הערעור ומפרוטוקולי הדיון, בכה"ג האב לא נפטר ממזונות ילדיו בגילאים המדוברים, שאם לא כן, כל אב שיבקש להיפטר מחיובו במזונות ילדיו, יציק להם עד שיסרבו לקשר עימו, אתמהא!!. לפיכך גם עילת ערעור זו נדחית.

אולם, מאחר ושני קטינים עברו מאז פסק הדין נשוא הערעור את גיל 18, ומה עוד שהם מתפרנסים בכוחות עצמם, (אף שלשם כך נצרכו לעזוב את מקום למודיהם לטענת האם), (לדעתנו, מאחר וכך, ומאחר ובכל מקרה הם יכולים להתפרנס בכוחות עצמם, לא ניתן לחייב את האב במזונותיהם מדין מזונות אישה, ואכמ"ל), הרי שהחיוב במזונות עבור שני הקטינים הנותרים יעמוד על סך של 2,500 ש"ח, 1,250 ש"ח עבור כל קטין, וזאת עד הגיעם לגיל 18. מזונות ילדיו הבגירים מבוטלים בזאת.

…

לאור האמור, בית הדין קובע, כלהלן:

הערעור בנוגע לחיובו של המערער במזונות אישתו, שניתן לשישה חודשים בלבד, נדחה.
בית הדין הנוכחי מחייב את המערער במזונות אשתו סך של 3,000 ש"ח מידי חודש בחודשו עד לקבלת החלטה אחרת על ידי בית הדין האזורי שידון בתיק זה.
הערעור בנוגע לחיוב של האב במזונות הילדים נדחה, והמערער ישלם למזונות שני ילדיו הקטינים סך של 2,500 ש"ח, (1,250 ש"ח לכל קטין), עד הגיעם לגיל 18.
הכרעה בשאלה איזה הרכב ימשיך את הטיפול בתיק זה, תינתן על ידי נשיא בית הדין הגדול שליט"א."

עד כאן החלטת בית הדין הגדול בערעור, ממנה עולה שבית הדין הגדול הותיר את חיוב המשיב במזונות האשה, בסך של 3,000 ש"ח לחודש, כל עוד קיים סיכוי שהאשה תחזור לחיי הנישואים. בית הדין הגדול האריך את תקופת חיוב מזונות האשה מעבר לששה חודשים, עד לקבלת החלטה אחרת על ידי הרכב חדש, כאשר בית הדין הגדול הגדיר את החיוב עד לקבלת החלטה אחרת של בית הדין האזורי שידון בעניין הצדדים.

לאחר מכן התיק הועבר לבית הדין בנתניה. ביום ב' בתמוז התש"פ (24.06.2020), ניתנה החלטת בית הדין בנתניה, נשואת הערעור, לביטול חיוב המשיב במזונות המערערת. ההחלטה ניתנה לדעת כל חברי ההרכב, אם כי חברי ההרכב נחלקו בסיבת הפטור. לדעת הרה"ג צבי בוקשפן שליט"א ישנן שתי סיבות לפטור המזונות. להלן קטעים מדבריו:

"נימוקים הלכתיים לעניין פטור הבעל ממזונות ומדור האשה

בנידון דידן, שהאישה אינה גרה עם הבעל, יש לפטור את הבעל ממזונות אשתו ובכללו חיוב מדור מתרי טעמים:

חדא, משום שאישה כלה ונחרצת להתגרש ואינה מעוניינת בשום אופן לחזור לשלום בית.

שנית, משום שעדיין לא נתברר לן בשלב זה מי מהם הוא האשם והגורם לפירוד.

…

מאחר שהאישה תובעת גירושין, אינה גרה עם הבעל ומתחילה אף הוציאה עליו צו הרחקה והיא זאת שמרחיקה אותו ממנה, הבעל דורש שלום בית והאישה אינה מעוניינת בכך, בכה"ג גם אם היא צודקת בכל טענותיה והבעל הוא שאשם וגרם לכל הפירוד, מ"מ אין לה מזונות…

והכלל בזה הוא דכל שאין בידו להחזירה ולהיות עמו, יהיה הסיבה מה שיהיה, בכה"ג לא תקנו לה מזונות, כי לא חייבוהו במזונותיה כי אם כשהיא עמו ולא כשאינה תחתיו, וכל שהוא בידו להחזירה הוא המפריד ונשאר חייב, אבל כשאין הדבר בידו, הן כשהיא אינה רוצה להיות עמה, דהמניעה הוא ממנה ולא ממנו, והיינו משום שאין לו מה לעשות לתקן הדבר כי המניעה בא ממנה ולא ממנו, והן כשהמניעה הוא ממנו אבל היא סגורה על הפירוד, ולא יועיל אם יסיר המניעה כדי שתחזור אליו, והיא איפה המפרידה בפועל ולא הוא, בכה"ג לא תקנו לה מזונות, ודו"ק.

… והאישה כותבת במפורש שאינה מוכנה לחזור לחיים משותפים איתו בשום פנים ואופן, כך גם הצהירה בפנינו שלא משנה מה יעשה הבעל, היא מצידה איבדה את אימונו ולא יעזור שום דבר שיוכל לשנותה מהחלטתה להתגרש…

…

שנית, אי אפשר להוציא ממון ולחייב את הבעל בשלב זה במזונות ומדור אשתו, כיון שהיא עזבה את המגורים (הרחיקה אותו), ולא נתברר עדיין בשלב זה לביה"ד האם הוא הגורם לכך, ולפנינו ספק גמור מי האשם בפירוק המגורים המשותפים, הבעל אף קפץ ונשבע בשם ה' אלוקי ישראל להכחיש טענותיה, ואדרבה טוען שהיא היכתה אותו, וא"כ בהתאם לכך, ספק הוא לפנינו אם האישה זכאית לקבל מזונות מן הבעל במקרה זה או לא, שכן הדין קובע שאם היא הגורם לפירוד לא מגיע לאשה מזונות וכנ"ל, ולצד זה שהאשה היא הגורם כאן לא תהא זכאית למזונות, (גם אם תאמר שהיא רוצה בשלום בית ק"ו שהיא רוצה בגירושין), וככל שיש ספק בדבר אין להוציא ממון מספק, וכמש"כ כיוצ"ב בנודע ביהודה (אהע"ז מהדו"ת סי' צ"א) באשה שעזבה את בית בעלה בטענה שבעלה בא עליה בימי ליבונה והבעל מכחישה, ע"ש.

ואכן כבר נכתב רבות על סוגיה זו של מי נחשב המוחזק ביחס לחיוב מזונות של הבעל כלפי אשתו. וכן לגבי כל טענות של האישה, האם הבעל נחשב בחזקת חיוב או שנחשב כמוחזק ונטל הראיה על האישה. אולם גם אם נניח שיש מחלוקת בדבר והדעות חלוקות, הרי שבוודאי יוכל הבעל לומר "קים לי" בזה ולא נוכל להוציא ממון מספק…

ולכן במקרה שלפנינו, שנקודת הפתיחה של תביעת האישה היא במצב שאינו מחייב מזונות, דהיינו בפועל זו תביעה למזונות במגורים נפרדים, מצב שבו הבעל כלל אינו מחויב במזונות, ולא רק מדין פרעתי, אלא מעיקרו לא הוטל חיוב מזונות אלא במגורים משותפים, וא"כ מאחר שאנו מסופקים מי האשם בפירוד, הרי שלא יצא הדבר מכלל ספק ואין מקום לחייב את הבעל המוחזק.

כאמור, הבעל אינו חייב במזונות ומדור אשתו מתרי טעמים וכמשנ"ת."

עד כאן מדברי הרה"ג צבי בוקשפן שליט"א, שפטר את המשיב ממזונות המערערת משני טעמים: הראשון, הוא שאשה שלא גרה עם הבעל וחפצה בגירושין תוך שלילת כל אפשרות לשלום בית, לא זכאית למזונות גם אם האשה צודקת בכל טענותיה כלפי בעלה וגם אם יוכח שהבעל הוא האשם והגורם לפירוד. בנוסף, באותו שלב עדיין לא התבררה תביעת הגירושין ומכח הספק לא ניתן לחייב במזונות אשה, בדבריו מקורות הלכתיים רבים לביסוס הדברים וכפי שיובאו לקמן.

האב"ד הרה"ג יצחק רפפורט שליט"א הצטרף למסקנה לביטול חיוב מזונות האשה, אך רק מטעם הספק שהיה קיים באותו הזמן ביחס לאשם בפירוד, להלן ציטוט מדבריו:

"הנה, אם יתברר שהבעל במעשיו גורם לכך שלא ניתן לחיות עמו בגין מעשיו כלפי האישה, באופן שהדבר גובל בחיובו בגירושין או במניעת במגורים בצוותא, בכהאי גוונא אין דין האישה כמורדת שתפסיד את מזונותיה אלא הבעל חייב בחיוב מזונות עד למתן הגט. וזאת בהדגשת החילוק שבין מורדת מחמת מעשים של הבעל שלא פוגעים באישה לבין מעשים הפוגעים באישה, כפי שכתבו הגאונים בבעל ואישה המרגילים קטטות."

מדבריו עולה שבעל לא נפטר ממזונות אשה עד הגירושין, אם מוכח שמעשי הבעל פוגעים באשה ולא מאפשרים לה לחיות עמו.

הרה"ג אוריאל אליהו שליט"א, הצטרף לנימוקי הרה"ג צבי בוקשפן, להלן ציטוט מדבריו:

"לאחר שעברתי בעיון על דברי חברי, הנני מצטרף למסקנתו ההלכתית של ידידי הגר"צ בוקשפן, דאי אפשר לחייב את הבעל במזונות אישה ומדורה, בכה"ג שחפצה בגירושין ודוחה מכל וכל את תביעתו לשלו"ב, והדברים מבוררים בטוב טעם ודעת בדברים שלמעלה."

כאמור המחלוקת היתה רק בנימוקים, אך לדעת כל חברי ההרכב הופסק חיוב המשיב במזונות המערערת, באותו שלב בו עדיין לא התבררה תביעת הגירושין.

בהחלטה נוספת שניתנה ביום כ"ז במרחשון התשפ"ב (02.11.2021), חזר בית הדין בנתניה על פטור המשיב במזונות המערערת והוסיף אף לפטור את המשיב מחיוב מזונות הילדים, בנימוק שמזונות הילדים נפסקו בבית הדין בפתח תקוה רק מכח מזונות האשה, ולאחר שבוטל החיוב במזונות האשה, ממילא מבוטל גם החיוב במזונות הילדים. להלן ציטוט מההחלטה האמורה:

"ביה"ד בהחלטתו מיום ב' בניסן התשע"ט (07.04.2019) חייב את הבעל במזונות האשה וכן במזונות ילדיו מדין ארחי פרחי, החיוב ניתן רטרואקטיבית מעת הגשת התביעה ולמשך שישה חודשים מיום מתן ההחלטה.

ביה"ד נימק את החיוב במזונות ילדיו מדין ארחי פרחי בלבד – אגב מזונות האשה, כשביה"ד קובע במפורש כי בשלב זה ביה"ד אינו דן בחיוב מזונות הילדים כשלעצמם ללא חיוב מזונות האשה…

משכך, לאור החלטה השניה מיום ב' בתמוז התש"פ (24.06.2020) שהבעל פטור ממזונות האשה, קובע ביה"ד בהתאם לסעיף קכח לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, כי ההחלטה הראשונה הנ"ל מיום ב' בניסן התשע"ט (07.04.2019) מבוטלת…

החלטה:

לאור האמור, קובע ביה"ד כי ההחלטה מיום ב' בניסן התשע"ט (07.04.2019) לחייב את הבעל במזונות האשה וכן במזונות ילדיו מדין ארחי פרחי, מבוטלת!"

בית הדין בנתניה חזר והבהיר את פטור המשיב במזונות האשה והילדים, בהחלטה נוספת שניתנה ביום כ"ז באדר ב התשפ"ב (30.03.2022), גם עליה מוגש הערעור, להלן לשון ההחלטה:

"במענה לבקשת התובעת מבהיר ביה"ד, כי ביה"ד בהחלטתו מיום כ"ז במרחשון התשפ"ב (02.11.2021) קבע כי ההחלטה מיום ב' בניסן התשע"ט (07.04.2019) לחייב את הבעל במזונות האשה וכן במזונות ילדיו מדין ארחי פרחי בטלה, ומשכך, מביה"ד האזורי אין בשלב זה החלטה המחייבת את האב במזונות אשתו וילדיו.

ניתנה החלטה מחייבת של בית הדין הגדול בנוגע למזונות הקטינים, בכל הקשור להבהרת החלטות ביה"ד הרבני הגדול, יש לפנות ישירות לביה"ד הרבני הגדול לקבלת הבהרה של החלטתם. בית הדין האזורי לא יושב כמי שבסמכותו לפרש את החלטותיו של בית הדין הגדול.

חישובי התאריכי החיוב של פסקי הדין של הערכאות השונות מוטלת על ההוצל"פ."

עד כאן ההחלטה ועד כאן עיקרי ההליכים שהיו בעניין מזונות המערערת ומזונות הילדים.

לצורך השלמת התמונה נסקור את שעלה בהכרעה בתביעת הגירושין. ביום ח' בטבת התשפ"ג (01.01.2023), ניתן פסק דין בתביעת הגירושין, לאחר שינוי בהרכב, כדלהלן:

"…

לאור האמור מחליט בית הדין כדלקמן:

האישה מואסת בבעלה באמתלא מבוררת.
על הצדדים להתגרש.
יש לקבוע מועד לסידור גט.

הרב יצחק רפפורט – אב"ד הרב יצחק הדאיה – דיין

לאחר עיון בדברי ידידי האב"ד שליט"א שכתב את הפסק דין אליו הצטרף ידידי הרב יצחק הדאייה שליט"א, הנני חלוק עליו הן במישור הפרוצדורלי והן במישור ההלכתי…

לגופו של דבר, עילות הגירושין של האשה לא הוכחו, בהתאם לאסמכתאות שהוצגו ניכר שבמועד הקרע האשה כלל לא מאסה בבעלה כך שאין לומר כאן טענת מאיס עלי, האשה מרדה בבעלה, ויש לקבוע כי רק עניין הרכוש הוא שגרם לקרע, הא ותו לא.

עם זאת בנסיבות התיק, חלוף הזמן הרב שהצדדים נמצאים בפירוד ונחישות האשה להתגרש, ומאחר שאין סיכוי לכך שהצדדים יחזרו לשלום בית, יש להמליץ לצדדים להתגרש, ויפה שעה אחת קודם.

הרב צבי בוקשפן – דיין"

עד כאן פסק הדין בעניין הגירושין. הרי שלדעת הרוב נפסק שעל הצדדים להתגרש בשל מאיסות מבוררת, לדעת המיעוט ניתנה רק המלצה לגירושין מאחר שהאשה לא מאסה בבעל ואין כאן טענת מאיס עלי.

המשיב לא הסכים להתגרש, המערערת ביקשה צווי הגבלה, בהחלטת בית הדין בנתניה, שחזר להרכבו הראשון, מיום כ"ד באייר התשפ"ג (15.05.2023), נדחתה בקשת האשה למתן צווי הגבלה בדעת הרוב, וכך הוכרע בהחלטה האמורה:

"נפסק כדעת הרוב.

ביה"ד קובע כדלהלן:

מאחר שהאשה מונעת את הבעל לחזור ולגור בדירה בו התגוררו הצדדים ברחוב […] פתח תקוה, ביה"ד יכול רק לתת המלצה לבעל לגרש את אשתו ללא הטלת שום סנקציות."

עד כאן ההחלטה. על פסיקות בית הדין בנתניה הוגשו ערעורים הדדיים. בפסק הדין של בית הדין הגדול מיום כ"ט בשבט התשפ"ד (08.02.2024), נקבע במסקנה:

"… המסקנות מהחומר שבתיק ומהנימוקים המצורפים וההוראות הנובעות מהן הן כדלהלן:

ערעורו של האיש על פסק דינו של בית הדין קמא שבו נקבע כי עליו ליתן גט לאשתו – נדחה מכול וכול.
ערעורה של האישה על ההחלטה שלא להשית על האיש צווי הגבלה והרחקות דרבנו תם – מתקבל.

נוכח קבלת ערעור זה, התייתר לעת עתה הצורך לדון בערעורה על לשון פסק הדין לגירושין שלא כללה לשון 'חיוב', שכן לדעתנו לא בלשון תלוי הדבר אלא בתוכנו של פסק הדין ובנימוקיו, והללו, כמו גם הנוסף בפסק דיננו, יש בהם די והותר לצורך נקיטת צווי ההגבלה.

לפיכך אנו קובעים כי עד שייאות האיש למלא אחר ציווי בית הדין וליתן גט לאשתו יושתו עליו המגבלות דלהלן:
הגבלת הזכות לעסוק במקצועו כטוען רבני לפי סעיף 2(א)(5) לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ"ה – 1995;
הגבלת הזכות להחזיק או לחדש רישיון נהיגה לפי סעיף 2(א)(3) לחוק האמור;
הגבלת הזכות להחזיק חשבון בנק לפי סעיף 2(א)(6) לחוק האמור.

ככל שהאמור לא יועיל, יבחן בית הדין את האפשרות להחמיר את צווי ההגבלה.

בהתאם לדברי רבנו תם נקרא הציבור שלא לדבר עם האיש, שלא לישא וליתן עימו, שלא לארחו ולהאכילו ולהשקותו, למונעו מלעלות לתורה, שלא לצרפו למניין ושלא ללמדו תורה.

לשם יישום האמור מותר פרסום שמו ותמונתו של האיש – מר [י'] ת"ז […] עם הוראותיו האופרטיביות של פסק דיננו זה.

מובהר כי מגבלות אלה, ואף חמורות מהן, חלות על האיש על פי דין תורה, גם נוכח הוצאתו לעז על הגט שנתן לאשתו הראשונה ועל כשרות נישואיה השניים וילדיה ובשל היותו עבריין על חרמו של רבנו תם לעניין זה.

עם זאת אנו קובעים כי יישום הוראת סעיף זה של פסק דיננו יעוכב למשך שלושים יום כדי לאפשר לאיש לתקן את דרכיו בינתיים, ליתן את הגט ולקבל על עצמו לחדול מהוצאת הלעז על הגט.

…"

עד כאן מפסק הדין של בית הדין הגדול.

ביום 1.4.24, הגישה המערערת בקשת רשות ערעור בעניין מזונות האשה. ביום כ"ד באדר ב' תשפ"ד (03.04.2024), ניתנה ההחלטה כדלהלן:

"במסגרת החלטת ביה"ד, הואיל והנתבע מסרב לגרש את אשתו כדמו"י, ביה"ד ידון לחייבו מזונות אשה ראויים, מדין מעוכבת מחמתו."

לבסוף הגט סודר בבית הדין הגדול ביום ג' בניסן תשפ"ד (11.4.24).

ביום כ"ג בטבת תשפ"ה (23.1.25), התקיים דיון לשמיעת הערעור בנוכחות המערערת ובאי כח הצדדים, המשיב לא נכח בדיון. בית הדין אפשר למשיב להגיב בכתב על טענות הערעור, למערערת ניתנה אפשרות תגובה. הצדדים הגישו את תגובתם והגיעה העת למתן פסק דין.

להלן טענות הצדדים:

טענות המערערת:

יש לחייב את המשיב לשלם למערערת עבור מזונות אשה סך של 5,000 ש"ח לחודש החל מיום 31.1.2019 בו הוגשה הבקשה לפסיקת מזונות אשה ועד ליום סידור הגט. אמנם בתשובת המערערת האחרונה, מבקשת המערערת את המשך הפסיקה הזמנית שעמדה על סך של 3,000 ש"ח לחודש.
למרות שהמערערת תבעה גירושין היא לא הפסידה את מזונות האשה, כיוון שהיתה לה מאיסות מבוררת ומוצדקת שנבעה מהתנהגות המשיב, וכפי שנקבע לבסוף בפסק הדין בעניין הגירושין.
המערערת לא מוגדרת מורדת, המפסידה מזונותיה, היות ופשיעת המשיב גרמו לנתק ולגירושין.
המערערת אינה יכולה להתפרנס ממעשי ידיה, בעוד למשיב הכנסות גבוהות.
לאחר מתן פסק הדין לגירושין התברר שטענת המאיסות של האשה היתה מוצדקת, לכן יש לבטל את פסק הדין שביטל את חיוב המזונות ולאמץ את דעת המיעוט שפטרה רק מכח הספק. עתה כשנפשט הספק, יש להחזיר החיוב ולחייב את המשיב בתשלום מזונות אשה.
בית הדין הגדול קבע בעניין הצדדים באופן ברור ונחרץ, כי בנסיבות בהן אישה מורדת מחמת התנהגותו של בעלה, לא הפסידה מזונותיה. על כן בית הדין האזורי לא רשאי לבטל את העיקרון שקבע בית הדין הגדול, ויש לחייב את המשיב במזונות המערערת על ליום הגט לפי העיקרון שקבע בית הדין הגדול.
בעניין מזונות הילדים ישנן החלטות סותרות, שכן בית הדין הגדול חייב את המשיב במזונות הילדים ובית הדין האזורי פטר את המשיב מתשלום מזונות הילדים. יש להבהיר שהמשיב חייב במזונות הילדים בהתאם לפסיקת בית הדין הגדול.
לחייב את המשיב בהוצאות משפט.

טענות המשיב

המערערת מנסה לגזול שלא כדין את המשיב.
ההחלטה של בית הדין האזורי מיום 2.11.21, לפטור את המשיב מחיוב במזונות אשה ומזונות ילדים, הינה החלטה חלוטה ולא ניתן לערער עליה, שנים רבות לאחר שעברו 30 ימים המיועדים להגשת ערעור.
ההסכמה לפני הגט היתה שידונו לאחר הגט רק בערעור שהגיש המשיב בעניין מזונות הילדים, אך לא היתה הסכמה לפתיחת ערעורים חדשים מצד המערערת.
ההחלטה לתת למערערת רשות ערעור, ניתנה ללא שמיעת תגובת המשיב.
חיוב מזונות הילדים, שנפסק בבית הדין בפתח תקוה, היה מדין מזונות אשה בשל העובדה שהילדים היו מרדנים, בסירוב קשר וחלקם עבדו. כשפסק בית הדין האזורי בנתניה שהמערערת לא זכאית למזונות אשה, ממילא ביטלו גם את חיוב מזונות הילדים, וההחלטה הינה חלוטה.
המערערת מחלה על מזונותיה עת אמרה בסיום דיון בבית הדין בנתניה כי אינה צריכה מהמשיב לא מזונות אשה ולא מזונות ילדים, המחילה תקפה שכן מחילה אינה צריכה קנין.
אין לפסוק חיוב מזונות הילדים בהיותם מרדנים. בית הדין האזורי ביטל את חיוב מזונות הילדים שנבע רק מכח מזונות אשה.
אשה המרחיקה את בעלה מהבית, במיוחד באמצעות ערכאות, אינה זכאית למזונות אשה. כך דעת כל גדולי הדיינים.
פסיקת בית הדין הגדול להגדלת חיוב מזונות האשה ולחיוב במזונות הילדים, היתה במסגרת ערעור של המשיב על החלטת בית הדין האזורי בנתניה. לאחר שבית הדין האזורי ביטל את ההחלטה, שוב אין יותר חיובים.
על כן יש לבטל את כל פסיקת חיובי מזונות אשה וילדים, עבר, הווה ועתיד, ולחייב את המערערת להחזיר למשיב כספים שגבתה בגין מזונות, ולחייב את המערערת בהוצאות ההליך.

דיון

ארבע תקופות לדיון

מסקירת ההליך עולה כי סוגיית מזונות אשה, אותם תובעת המערערת, מתחלקת למספר תקופות ויש לדון בכל תקופה בנפרד.

התקופה הראשונה החלה בהגשת תביעת המזונות ונמשכה כל עוד עדיין נבחנה האפשרות לחזרה לשלום בית.

התקופה השניה החלה מהרגע שהמערערת שללה כל אפשרות לחזרה לשלום בית ועמדה על תביעתה לחייב את המשיב בגירושין, אך עדיין לא היה ברור לבית הדין מה יעלה בגורל תביעת הגירושין ולא היה ברור באשמת מי נגרם הנתק.

התקופה השלישית החלה עם מתן פסק הדין של בית הדין האזורי, בו נקבע כדעת הרוב, כי קיימת מאיסות של האשה באמתלא מבוררת אך לא נקבע חיוב בגירושין, אלא רק נאמר שעל הצדדים להתגרש ולא נפסקו סנקציות לאכיפת הגט.

התקופה הרביעית הינה החל מיום מתן פסק הדין של בית הדין הגדול בו דחה בית הדין הגדול את הערעור של המשיב, שערער על פסק הדין לגירושין. ובאותו פסק דין החליט בית הדין הגדול להטיל צווי הגבלה על המשיב בגין סירובו למתן הגט ועד למסירת הגט.

עתה נדון בכל תקופה בנפרד.

מזונות אשה כשקיימת אפשרות לשלום בית

בתקופה הראשונה בה עדיין עמדה ברקע אפשרות חזרה לשלום בית, נפסקו מזונות אשה בבית הדין האזורי בפתח-תקוה למשך ששה חודשים, בהם אמורה היתה להיבחן אפשרות החזרה לשלום בית. בית הדין הגדול האריך את תקופת החיוב עד להחלטה אחרת של בית הדין האזורי, בהרכב חדש. למעשה, הערעור לא נסוב על התקופה האמורה, אך חשוב להדגיש את העובדה שבית הדין הגדול, בהרכבו הקודם, לא החליט שבכל מקרה יש חיוב מזונות אשה, אלא העביר את הקביעה, תוך בחינת המצב, לבית הדין האזורי בהרכבו החדש, זאת, מתוך הבנה שיש לבחון מה יעלה בגורל אפשרות שלום הבית. כך שיש לדחות את טענת המערערת הטוענת שכביכול קיימת כבר קביעה עקרונית של בית הדין הגדול ביחס לשאלות שבפסק הדין, שכן יש הבדל מהותי בין תקופה בה קיימת אפשרות לחזרה לשלום בית לבין תקופה בה נשללה האפשרות מצד המערערת. בית הדין הגדול גילה את דעתו בתקופה בה היה עדיין סיכוי לשלום בית ואכן נפסקו אז מזונות אשה. אין להסיק מכך על התקופה בה המערערת ביקשה רק להתגרש, לאחר שבית הדין הגדול העביר את ההכרעה בשאלת המשך החיוב במזונות אשה לטיפול בית הדין האזורי בהרכבו החדש.

מזונות אשה המואסת בבעלה באמתלא מבוררת

התקופה השניה החלה עם קביעת בית הדין האזורי בנתניה, שכלה ונחרצה מצד המערערת להתגרש, ולא נותרה כל אפשרות לחזרה לשלום בית מצד המערערת. כאן החליט בית הדין האזורי בנתניה להפסיק את חיוב מזונות האשה – החלטה נשואת הערעור. לדעת כל חברי ההרכב ניתן נימוק להפסקת חיוב המזונות מכח הספק שהיה קיים בטרם בירור תביעת הגירושין. לדעת הרוב ניתן נימוק נוסף, לפיו בכל מקרה אין זכאות במזונות אשה כאשר אשה לא נמצאת עם בעלה ואינה חפצה בבעלה ומעוניינת רק בגירושין, זאת ללא קשר לאשם במצב. להלן דברי דעת הרוב בפסק הדין נשוא הערעור:

"האישה כלה ונחרצת להתגרש ואינה מעוניינת בשום אופן לחזור לשלום בית

כתב המחבר בסי' ע' סעיף י"ב:

"האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר, אם באה מחמת טענה שהיא בשכונה שיוציאו עליה שם וכיוצא בזה חייב לזונה שם אם תבעה מזונות, אבל אם לא תבעה מחלה על מזונות דלשעבר."

וע"ז הוסיף הרמ"א:

"והוא הדין אם הייתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו, והמניעה ממנו, ולוותה למזונות, צריך לשלם, אבל אם המניעה ממנה, א"צ לשלם, דאין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו."

מבואר מדברי הרמ"א, דתנאי סף לחיוב הבעל במזונות אשתו הוא מגוריה של האישה בבית אחד עם הבעל, וכשאין האישה גרה יחד עם בעלה אין הבעל חייב במזונותיה. ומקור הדבר נלמד מאלמנה שאין לה מזונות מנכסי בעלה כשאינה גרה יחד עם היתומים כנפסק בסי' צד ס"ו מסוגיית הגמ' במס' כתובות קג. ומשם למדין דה"ה במזונות האשה כמש"כ שם הריטב"א "שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שולחנו", וכ"מ במרדכי (שם סי' רע"ג) ובהג"מ (אישות פי"ב אות ק'), וע"ע בשו"ת המיוחסות להרמב"ן (סי' ק"נ).

אלא שכתבו הראשונים, והוא מה שהוסיף הרמ"א, דגם כשעזבה האשה את הבית, הקובע לגבי חיוב מזונות הבעל כלפיה הוא מי היה הגורם למצב זה, אם היה זה מצד האישה, אין היא זכאית למזונות, אך אם היה זה הבעל שגרם לכך שהאשה לא תדור בבית אחד עמו, הרי הוא חייב במזונותיה.

אולם באופן שמצד האישה כלה ונחרצה להתגרש מיד, מבואר בדברי ה"בית יעקב" להגאון בעל הנתיבות ז"ל, ונקבע כן בכמה פסקי דין של בתי הדין הרבניים, לרבות ע"י הרכב מיוחד של שבעה דיינים של בית הדין הגדול, שבעה שהם מגדולי הדיינים של כל הזמנים שחותמם מוטבע על כל מערכת בתי הדין בישראל, הלא הם: הרב יצחק נסים, הרב אלישיב, הרב ז'ולטי, הרב אליעזר גולדשמידט, הרב סלמן עבודי, הרב עובדיה יוסף, והרב שאול ישראלי (פורסם בפד"ר יח עמוד 1-28 ושם בעמוד 10-11, וע"ע בשו"ת יביע אומר חלק ג' אבהע"ז סי' ט"ו וחלק ה' אבהע"ז סי' יד) את הקביעה הזאת (כלשונם של פס"ד מביה"ד הגדול בתיק 1070300/6) לפיו:

"השאלה מצד מי המניעה יכולה לקבוע רק אם מדובר באשה הרוצה בשלום בית לחזור לחיים משותפים עם בעלה, אך כאשר האישה בפועל אינה מעוניינת לחזור לחיות עם הבעל, הרי שבמצב זה גם אם הייתה המניעה מצד הבעל אעפ"כ הבעל פטור ממזונותיה."

כאמור, הדבר מבואר בדברי ה"בית יעקב" בסי עז סעיף ב' בדין מאיס עלי לדעת הר"ן דאינה מפסדת כלום, וביאר הבית יעקב דהיינו כשיש רגליים לדבר שראוי למאסו, וע"ז כתב הבית יעקב:

"ומ"מ נראה דאפילו להר"ן מזוני לית לה, דלא גרע מהא דסימן ע' סעיף י"ב בהג"ה דכשאינה רוצה להיות עמה דלית לה מזוני דלא תקנו מזונות רק כשהיא עמו, ועוד דא"כ אין לך כופין להוציא יותר מזה שהוא יהא מחוייב ליתן לה מזונות והיא לא תהא לו לאשתו."

וביאור דבריו נראה, אף דבסי' ע' יש חילוק אם המניעה היא ממנה או ממנו, וכשהוא הגורם חייב במזונות וכנ"ל, וא"כ אדרבה משם מוכח להיפך, שאם נותנת אמתלא ברורה חייב לזונה, ואיך מביא מזה הבית יעקב ראיה להיפך, וכן העירו על הבית יעקב בפס"ד קמא עליו נסוב הערעור בביה"ד הגדול בהרכבו המורחב הנ"ל, ראה שם (עמ' 19) הובאו דבריהם בדברי הרב ש. ישראלי, וע"ש מה שיישב בזה, דבכה"ג שאין בידו שום עצה שתתפייס ותרצה בו נקרא הדבר כמי שהמניעה הוא ממנה, ואין זו אשמתו, (וע"ש מש"כ בדין נותנת אמתלא ברורה).

ולענ"ד נראה בביאור דברי הבית יעקב שסתם דבריו אף במקום שמוגדר הדבר שהמניעה הוא ממנו ולא ממנה והוא הוא האשם בדבר, ע"פ מה שמדויק מדבריו "דלא גרע" מהתם, והיינו דהביא משם רק עניין זה שמשם נלמד שחיוב מזונות האישה לא הוטל עליו כי אם כשהיא עמו ולא כשאינה יושבת תחתיו, דלא תקנו מזונות רק כשהיא עמו, ולכן פטור ממזונותיה כשאינה רוצה להיות עמה, אלא דכשהמניעה הוא ממנו הרי יכול לתקן דרכו והיא תחזור אליו ותשב תחתיו, ולכן עדיין מחוייב הוא במזונותיה כיון שבידו לעשות שתהיה עמו בהסרת המניעה הגורם לה לצאת מביתו, וע"י שיתקן מה שעשה תחזור להיות עמו, ופטור רק כשהמניעה הוא ממנה, דאין בידו להחזירה כיון שהפירוד הוא ממנה ולא מחמתו כדי שיתקן הדבר.

ובאמת נראה דיסוד ביאור זה דכשהמניעה הוא מהבעל הא דחייב במזונותיה הוא משום שבידו לתקן הדבר ולהחזירה ע"י תיקון והסרת המניעה הגורם לה לצאת, מתבאר גם מדברי הרמ"א בס' פ' סעיף י"ח שם הביא מהרשב"א:

"אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה מטעם זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאה ממנו בלא רשות ואינו מראה לה פנים, ואם הוא יבוא אצלה אינה מונעתו מכלום".

ומבואר דהטעם דלא הפסידה מזונותיה אף שיכול להיות שהיא הגורמת לקטטה שהייתה ביניהם והיא זאת שקמה ועזבה את הבית, היינו משום שבידו של הבעל לקרוא לה ולהראות לה פנים שתחזור אליו, ובזה שאינו עושה כן נקרא איפוא הוא המפריד המגורים ולא היא, ומשום דלא אזלינן בתר מי שגרם ועזב והפריד בפועל את המגורים אלא אזלינן בתר מי שמעכב את חזרת המגורים יחד, ומי שבידו להחזיר את המגורים יחד ואינו עושה כן הינו ה"מפריד", ודוק.

וע"ז כתב הבית יעקב דבטענת מאיס עלי ואינה רוצה בו כלל וכלל ואין בידו לתקן ולהחזירה להיות עמו, בכה"ג "לא גרע" מהא דסי' ע' הנ"ל ברמ"א באינה רוצה להיות עמו והמניעה היא ממנה שמפסידה מזונותיה כיון שאין בידו לתקן הדבר כי המניעה היא ממנה ולא ממנו, א"כ ה"נ כל שאין בידו לתקן, אף שהמניעה הוא ממנו והוא הגורם לכך, הרי זה לא גרע מהתם ופטור ממזונותיה, ומשום דבכה"ג שמואסת בו אף בראוי למאסו, מ"מ כיון דמצידו אין בידו לתקן הדבר ולהחזירה להיות עמו לאחר שהיא מצידה מאסה בו בתכלית ואינו ראוי עוד לתיקון, יהיה הסיבה מה שיהיה, שוב הרי הוא בכלל הא דלא תיקנו מזונות רק כשהיא עמו כל שאין בידו לתקן הדבר, דה"נ אין בידו לתקן שתהיה עמו ולכן פטור ממזונותיה, דסוכ"ס אינה עמו ואין בידו להחזירה תחתיו ולהיות עמו כיון שמאסה בו.

והכלל בזה הוא דכל שאין בידו להחזירה ולהיות עמו, יהיה הסיבה מה שיהיה, בכה"ג לא תקנו לה מזונות, כי לא חייבוהו במזונותיה כי אם כשהיא עמו ולא כשאינה תחתיו, וכל שהוא בידו להחזירה הוא המפריד ונשאר חייב, אבל כשאין הדבר בידו, הן כשהיא אינה רוצה להיות עמה דהמניעה הוא ממנה ולא ממנו, והיינו משום שאין לו מה לעשות לתקן הדבר כי המניעה בא ממנה ולא ממנו, והן כשהמניעה הוא ממנו אבל היא סגורה על הפירוד ולא יועיל אם יסיר המניעה כדי שתחזור אליו והיא איפה המפרידה בפועל ולא הוא, בכה"ג לא תקנו לה מזונות, ודו"ק.

בנידון שלפנינו יש גם מקום לדון האם דינה כ"מורדת" ובדין הפסד מזונות למורדת, אולם מכיון שאין בזה צורך לא ניכנס עתה בשלב זה לדין מורדת.

לרווחא דמילתא נצטט עוד ממה שביה"ד הגדול בפס"ד הנ"ל מוסיף וכותב:

אמנם, יש מקום להסתפק האם קביעה זו, שבמקרה שבו אין האישה רוצה בשלום בית אין זה משנה במי המניעה, ואפילו אם המניעה מהבעל עדיין יהיה פטור ממזונות, האם כל זה נכון רק למקרה שבו הבעל מצדו מעוניין בשלום בית, שאז הרי בידה של האישה לחזור אליו, ובכך שהיא אינה רוצה בשלום בית איבדה את מזונותיה כאשר עזבה את הבית. אך מה יהיה כאשר הבעל מצד עצמו אינו מעונין בשלום בית, האם גם כאן יעמוד תנאי מגביל זה שהאשה תהא זכאית למזונותיה רק אם רצונה בשלום בית, או שבמקרה זה שהבעל אינו מעונין בשלום בית, שוב אין כל נפקות מה רצון האישה, שהרי גם את תגיד שרצונה בשלום בית לא יהיה זה מעשי. ראינו שהובאו בפס"ד קמא ציטטה מדברי הרב ציון אלגרבלי שליט"א בפס"ד של בית הדין הגדול שהתייחס למקרה כזה וכתב:

"מאחר וכלה ונחרצה אצל האשה להתגרש גם לו הבעל ירצה שלום בית, יש להחשיבה כמורדת דמאיס עלי באמתלא, דלא מגיע לה מזונות לדעת הרבה פוסקים, עיין בשו"ת שואל ומשיב ח"א אה"ע סי' יד."

הדעת נוטה לקבל זאת משום שהעיקרון המנחה מבוסס על הנחה שחיוב הבעל במזונות אשתו נובע מחיובו לקיים בית, דהיינו חיים משותפים של שני בני זוג. במסגרת זו הוא חייב לפרנס את הבית דהיינו את אשתו. מכאן נולד הכלל כי כשאין האישה מתגוררת עם הבעל תחת קורת גג אחת, אין בסיס לחיוב המזונות של הבעל כלפיה. שהרי נפלה כל המטרה שלשמה נוצר חיוב המזונות. אם כנים אנו בדברים אלו, הרי שתנאי הסף לכל הגשת תביעה של מזונות הוא הרצון לקיים את הייעוד של חיוב המזונות, כלומר לקיום חיים משותפים. אך אין אפשרות להכריז מצד אחד כי אין האישה מעוניינת כלל בשלום – ובמקרה שלפנינו אף רוצה להתגרש – אך בד בבד היא רוצה מזונות. אלו שני מצבים סותרים. ולכן בכל מקרה הבסיס לתביעה של מזונות יכול להיות קיים רק על בסיס של רצון לקיים שלום בית.

כאמור, בנידון שלפנינו אין צורך לכל זה מאחר שהבעל תובע שלום בית, ומצד האישה כלה ונחרצת הדבר להתגרש ואין רצונה לחזור כלל לשלום בית, והאישה כותבת במפורש שאינה מוכנה לחזור לחיים משותפים איתו בשום פנים ואופן, כך גם הצהירה בפנינו שלא משנה מה יעשה הבעל, היא מצידה איבדה את אמונו, ולא יעזור שום דבר שיוכל לשנותה מהחלטתה להתגרש, וכבר נתבאר דבכה"ג הפסידה מזונותיה כאמור, לא זו אלא שיש בזה אף חשש גט מעושה כדברי הבית יעקב ז"ל, דבאופן זה לא נשארת השאלה במגרש הממוני בלבד אלא הרבה מעבר לכך. לדעתו, במקרה שבכל זאת נחייב את הבעל במזונות אשתו גם במצב שהיא אינה רוצה בו, שוב תהא לכך השלכה חמורה על ההיבט האיסורי, קרי חשש לכשרות הגט, שהרי נעשתה כפייה בכך לגט במקום שאינה על פי דין."

עד כאן דעת הרוב.

בדעת המיעוט נאמר שאם הבעל הוא האשם במצב, האשה לא מפסידה מזונותיה, להלן דעת המיעוט כפי שכבר הובאה ברקע הדברים:

עד כאן מדעת המיעוט.

כל עוד נמשך הליך בירור תביעת הגירושין בבית הדין האזורי ועדיין לא ניתן פסק דין לגירושין, לא נמצאה מחלוקת בין דעת הרוב לבין דעת המיעוט, ולכל הדעות לא ניתן היה לחייב במזונות אשה בשל הספק בשאלת האשם במצב, שאלה שעדיין לא התבררה. אמנם לאחר שניתן פסק דין לגירושין, בו נקבע שעל הצדדים להתגרש בשל אמתלא מבוררת למאיסות האשה, נמצא שתהיה מחלוקת מעשית בין דעת הרוב לדעת המיעוט. לדעת הרוב, גם לאחר שהתברר שיש מאיסות מבוררת והמשיב הוא האשם במאיסות של המערערת, בכל אופן אין לחייב במזונות אשה. שכן לדעת הרוב, גם אם יש הצדקה למאיסות הנובעת מפשיעת הבעל, אין לאשה המורדת מזונות כל שלא נמצאת עם בעלה. אך לדעת המיעוט הסוברת שלאשה מורדת מגיע מזונות אשה אם מוכח שהמאיסות נובעת מפשיעת הבעל, הרי שיש מקום לחייב את המשיב בתשלום מזונות אשה שמשעה שנתברר שמאיסות המערערת הינה מבוררת ומוצדקת, כאשר החיוב צריך להיות למפרע מיום המאיסות המבוררת. על כן עולה הצורך להכריע בין דעת הרוב לבין דעת המיעוט, בשאלת חיוב מזונות אשה מורדת באמתלא מבוררת.

יובהר כי קיימת מחלוקת בין הפוסקים בשאלת חיוב בעל במזונות אשה כאשר האשה מורדת בטענת מאיס עלי ויש לה אמתלא מבוררת למאיסותה בשל ההתנהגות הפושעת של הבעל. כך שהמחלוקת בין דעת הרוב לדעת המיעוט הינה מחלוקת קדומה בדברי הפוסקים ונראה ששורשה במחלוקות שבין הראשונים. ניתן למצוא תימוכין בדברי הפוסקים הן לדעת הרוב והן לדעת המיעוט. בספר אוצר הפוסקים סימן עז סעיף ב' ס"ק יז אות יט מובאים דברי הפוסקים בנידון לכאן ולכאן ועיין שם באריכות הדברים.

בספר דברי יוסף סימן עז אות יא (לרה"ג יוסף כהן זצ"ל), מובא שלהלכה קיימת בנידון מחלוקת בין גדולי ירושלים, ושם הסבר לסברת שורש המחלוקת, שנחלקו בשאלה העקרונית מדוע מורדת מפסידה מזונותיה, האם בשל קנס על מרידתה, וממילא במקום שמרידתה מוצדקת אין לקונסה, או שהפסד המזונות נובע מעיקר הדין ולא מקנס, שאין חיוב מזונות כשיש מרידה ובשל עקירת האישות אין יותר חיוב במזונות אשה. אם כך, גם אם המרידה מוצדקת, אין יותר חיוב במזונות האשה לאחר שנעקרו חיובי האישות. להלן ציטוט מדבריו:

"אומרת מאיס עלי באמתלא ברורה אם יש לה מזונות

בביה"ד שכיח שהאשה טוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת, שדינה מפורש ברמ"א סעיף ג' שאם נותנת אמתלא לדבריה אין כופין אותו לגרש ולא אותה להיות אצלו. אבל השאלה היא אם במקרה זה הבעל חייב במזונותיה, ובדבר זה נחלקו גדולי ירושלים, ויש שהביאו ראיה מדברי מהר"מ שהובא בהגהות מרדכי כתובות פרק אעפ"י אות ר"צ ובהגהות מיימונית הל' אישות פרק י"ד אות ה' שכתב שאין בטענת מורדת ממש עד שתתן אמתלא נראית וניכרת למה הוא מאוס עליה וכו', והטוענת מאיס עלי בלא טענה אין לה מזונות עכ"ל. דמשמע מזה שאם היא נותנת אמתלא נראית וניכרת לדבריה לא איבדה המזונות.

מאיס עלי באמתלא ברורה לענין מזונות תלוי במחלוקת הרא"ש והריטב"א

אולם כד נעיין בדבר זה, תלוי במחלוקת הנ"ל אם הפטור ממזונות במורדת הוא משום קנס או שמתחילה לא תקנו מזונות למורדת. שלטעם של הרא"ש שהפטור ממזונות במורדת הוא משום קנס, יש לומר שאין מקום לקנס רק שאין סיבה מספקת למרידתה והיא אשמה בכך, אבל במקום שנותנת אמתלא ברורה לטענתה וב"ד מקבלים את טענתה בנוגע לזה שאין היא חייבת להיות אצלו, אין כל מקום לקנוס אותה, משא"כ לדעת הריטב"א שהפטור הוא לא משום קנס אלא שמעיקרא לא תקנו מזונות למורדת, י"ל שגם אם נותנת אמתלא מבוררת ואינה אשמה בכך, אבל סוף כל סוף היא מורדת המבטלת את חיי האישות, ובזה עוקרת את תנאי האישות שלא יהא לה מזונות שלא תקנו מזונות למורדת. ודבר זה יוסבר יותר על פי שהארכנו בשיעורים הקודמים שחיוב הבעל במזונות אשתו הוא חיוב הגוף מחיובי האישות שלא לקפח את אשתו ביסודי האישות, ולכן כשהאשה היא העוקרת את חיי האישות, אפילו כשיש הצדקה לעקירתה, א"א לחייב את הבעל שלא יקפחנה ביסודי האישות. והדברים מוסברים יותר במורדת בטענת מאיס עלי לשיטת הרמב"ם על פי הסברו של הר"ן הנזכר לעיל, שבאומרת מאיס עלי היא מבטלת את כל תנאי האישות מיד ולכן היא מפסידה כל מה שיש לה על הבעל, ולכן בטל גם חיוב המזונות על הבעל שהוא מתנאי האישות."

וראה בארוכה בשו"ת יביע אומר חלק ג' סימן טו ובחלק ה' סימן יד שדן בדעות הפוסקים בנידון, ומאריך להוכיח שמורדת אינה זכאית למזונות כאשר שוללת כל אפשרות חזרה לשלום בית גם אם המניעה מהבעל, וכדעת הבית יעקב בסימן עז סעיף קטן ב', ודחה את דברי העדות ביעקב בסימן לו שחייב במזונות. להלן ציטוט מחלק ה' אבן העזר סימן יד:

"וכ"כ בשו"ת הרשב"ש (סי' מה וסי' קסח) שמורדת דמאיס עלי אין הבעל חייב במזונותיה כל זמן שאינה עמו. ע"ש. וכן מתבאר בשו"ת הרדב"ז ח"ג (סי' תו) הנ"ל, שאפי' בטענה צודקת אין לה מזונות. וכ"כ בשו"ת ויאמר יצחק (חאה"ע סי' קכו דקכ"ב ע"ד), שאפי' בנותנת אמתלא אין לה מזונות. ע"ש. וע' בחי' הריטב"א (כתובות סג:) שכ', אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה, פירש רבינו, דהיינו שאין קונסין אותה בכתובתה, כי אולי הוא כדבריה שהוא מאוס עליה, ואסורה להזקק לו, כי הבנים שיולדו לה ממנו הו"ל בני אנוסה, דכתיב בהו "וברותי מכם המורדים והפושעים בי", אלו בני שבע מדות (נדרים כ:), הילכך מוטב שלא להזדקק להם, אך הבעל יכופנה בכל מיני כפיות שיכול: הן בעיכוב מזונות הן בכיוצא בו. ע"כ. והוא פירוש הרא"ה בכתובות (שם). כיעו"ש. נמצא שאפי' למ"ד דמורדת דמאיס עלי יש לה כתובה, מ"מ מזונות אין לה. ולפ"ז גם לתוס' רי"ד (כתובות סד) שכ' דבמ"ע הויא כאנוסה ויש לה כתובה, מ"מ אין לה מזונות, ושלא כמ"ש הגרא"י קוק בתשו', והיא לו נדפסה בשו"ת דברי יחזקיהו שבתי (חאה"ע סי' ב' עמוד טו)…"

אמנם בשו"ת הר צבי חלק אבן העזר סימן קג, פסק לחייב במזונות אשה כאשר פשיעת הבעל הביאה למאיסות האשה, וכדברי פוסקים רבים שנקטו כך.

בדברי מרן הרה"ג אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל בעזרת כהן סימנים נה-נו, עולה כי יש לחייב במזונות אשה כאשר האשה מואסת בבעל באמתלא מבוררת, אם כי לחיוב מצטרף טעם נוסף של חיוב מדין מזונות מעוכבת בשל המניעה שהבעל מונע מהאשה להינשא לאחר, וכפי שיבואר בהמשך בדיון בתקופות הנוספות שלאחר ההכרעה בתביעת הגירושין.

המחלוקות בנידון סוגיית חיוב מזונות אשה באשה מורדת נידונה בארוכה בפסקי דין ובמאמרים שנכתבו בנידון. ראה באריכות הדברים שבנידון במקורות הבאים: מאמרו של הרה"ג חגי איזירר זצ"ל בשורת הדין חלק ב' החל מעמוד סד, מאמרו של הרה"ג דוד לבנון שליט"א בשורת הדין חלק ו' עמוד רצד, מאמרו של הרה"ג אוריאל לביא שליט"א בשורת הדין חלק ד' עמוד עג, משפטיך ליעקב חלק א' סימן יז, שו"ת אבני עזר (דרעי) חלק ט' סימן כט, אמרי משפט חלק א' סימנים ז'-ח' ובמקורות רבים אחרים. מהאמור עולה כי קיימות מחלוקות בין פוסקים ודיינים בהכרעה בשאלת חיוב מזונות אשה בכגון נידון דנן, וכמחלוקת שבין דעת הרוב לדעת המיעוט.

התערבות בית הדין הגדול תהיה רק כאשר מוכחת טעות בהלכה. אלא שלא ניתן למצוא טעות בהלכה בדעת הרוב באשר הדעה מבוססת על דעות פוסקים רבים, וניתנה לפי העיקרון שבמקום ספק בחיוב במזונות אשה לא ניתן להוציא מהבעל המוחזק בממונו. שכן במקום בו קיימת מחלוקת בין הפוסקים בשאלת חיוב במזונות אשה, נוקטים להלכה שהבעל מוגדר כמוחזק בממונו ולא ניתן להוציא ממנו בספק.

כך בשו"ת יביע אומר חלק ז' – חו"מ סימן ג':

"לפי מ"ש באבני מלואים (סי' סט סק"ב) שהאשה נחשבת כמוחזקת במזונותיה. ע"ש. וכ"כ בספר אבני האפוד (סי' ע' סעיף יב). וכן האריך בזה בדברים בספר בת נעות המרדות (עמוד ס' והלאה). ברם בקושטא האמת ניתנה להאמר שהעיקר כדברי הפוסקים דס"ל שהבעל נחשב מוחזק בדמי המזונות, וכמ"ש בשו"ת הריטב"א (סי' קנ וקנה). וכן מוכח בחי' הרמב"ן כתובות (צו א) ד"ה אלמנה ועוד ראשונים. וכן כתבו החלקת מחוקק והבית שמואל (בסי' ע). והארכתי בזה בס"ד בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאה"ע סי' טו)."

כך גם בפסקי דין רבניים משפטי שאול סימן מב בדעת הרה"ג עובדיה יוסף זצ"ל:

"… לעולם צריכה לברר טענתה להוציא מזונות. ודלא כמ"ש הרה"ג ר' אהרן בן שמעון בס' בת נעות המרדות (עמוד ס') שהאשה נחשבת למוחזקת בנכסים לענין מזונות, וכשיש ספק אם הבעל חייב במזונות או לא, על הבעל להביא ראיה להפטר ממזונות, ע"ש. וזה אינו. וכ"כ האבני מלואים (סי' צ' סק"ב) שדעת התוס' והרא"ש ושאר פוסקים, שבחיי הבעל נקרא הוא מוחזק בנכסים, ע"ש. וכן הלכה רווחת בכל בתי הדין, ואכמ"ל יותר."

לביסוס ההכרעה שהצדק עם דעת הרוב, ולא רק מכח הספק, יש להוסיף את שצוטט בהחלטת נשואת הערעור, מפסק הדין של בית הדין הגדול בתיק 1070300/6, בפני הרה"ג אליהו היישריק שליט"א, הרה"ג יצחק אלמליח שליט"א והרה"ג מימון נהרי שליט"א:

"השאלה מצד מי המניעה יכולה לקבוע רק אם המדובר באשה הרוצה בשלום בית לחזור לחיים משותפים עם בעלה, אך כאשר האישה בפועל אינה מעוניינת לחזור לחיות עם הבעל, הרי שבמצב זה, גם אם היתה המניעה מצד הבעל, אעפ"כ הבעל פטור ממזונותיה. נציין כי הדברים מופיעים בהרחבה גם בספרו של הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר חלק ג' אבהע"ז סי' ט"ו וחלק ה' סי' יד)."

כמו כן יש להוסיף את האמור בפסק הדין של בית הדין האזורי, עליו הוגש הערעור האמור, בתיק 1067799/1 בפני הרה"ג אוריאל לביא שליט"א, הרה"ג שלמה תם שליט"א והרה"ג דוד מלכא שליט"א:

"אחר עיון בטענות הצדדים ביה"ד מחליט שבנסיבות הנוכחיות כאשר הצדדים בפירוד ממושך ושניהם אינם רוצים שלום בית אלא גירושין בלבד, האשה אינה זכאית למזונות עבורה.

ביחס לתביעת המזונות עבור האישה, נציין לנפסק בשלחן ערוך אבן העזר סי' ע' סעיף יב:

"אם היתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו, והמניעה ממנו, ולוותה למזונות, צריך לשלם, אבל אם המניעה ממנה, א"צ לשלם, דאין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו".

לפי זה בכל דיון בתביעת האשה למזונות כשהצדדים גרים בנפרד, עלינו לברר מי מבני הזוג אשם בפירוד. אך חיוב המזונות כאשר "המניעה ממנו", היינו כאשר עקרונית האישה אינה מעוניינת בפירוק הנישואין, אלא ממתינה שתחלוף המניעה שהחלה ממנו. לא כן הדבר כאשר מאסה בבעלה ותובעת להתגרש, ומסירה מסדר היום כל אפשרות לחזרה לשלום בית.

עיין בספר בית יעקב אה"ע סי' עז ס"ב שכתב אודות אשה הטוענת "מאיס עלי" ומבקשת להתגרש:

"ומ"מ נראה דאפילו להר"ן מזוני לית לה, דלא גרע מהא דסימן ע' סעיף י"ג בהג"ה דכשאינה רוצה להיות עמו דלית לה מזוני, דלא תקנו מזונות רק כשהיא עמו"."

נציין עוד לפסק דין של ביה"ד הגדול שניתן בהרכב מורחב ונדיר של שבעה דיינים והודפס בפד"ר כרך י"ח עמ' 1-28. לדעת הרוב בכל מקרה שהאישה עומדת על תביעתה להתגרש, בנסיבות שאין מקום לפסיקת "מזונות מעוכבת", האשה אינה זכאית למזונות עבורה, ובנסיבות כאלה לא מוטל על בית הדין לברר ממי המניעה שהביאה לפירוד. עיי"ש בעמ' 10-11. רוב חברי בית הדין הגדול שם לא הסכימו עם דעת המיעוט כפי שהוצגה שם בעמ' 19.

אך גם הגר"ש ישראלי זצ"ל, שהיה בדעת מיעוט באותו פסק דין, כתב כדלהלן:

"והנה בפסק הדין הביאו מש"כ הבית יעקב דהטוענת מ"ע אין לה מזונות, והוא עפ"י האמור בשו"ע סי' ע' דלא תיקנו מזונות אלא כשהיא עמו. וע"ז כתבו בפס"ד הנ"ל, דאדרבא משם מוכח להיפך, שאם נותנת אמתלא ברורה חייב לזונה, והאריכו בזה. אכן נראה שאין מזה סתירה להבית יעקב, כי שם המדובר כשנמנעת לחזור אליו בטענה שאינה יכולה לדור באותו מקום, אבל אינה מסרבת לדור עם בעלה במקום אחר, דבזה אנו אומרים כשיש לה אמתלא ברורה למה אינה יכולה לדור שם, אז החובה עליו לאפשר לה לדור במקום אחר, ואם אינו רוצה, הרי המניעה היא ממנו, וע"כ חייב במזונותיה. משא"כ כשטוענת מ"ע, ואינה רוצה בו בשום מקום ובשום תנאי, א"כ אין בידו שום עצה לכך, והוה המניעה ממנה. ובזה שרירה וקיימת טענת הבית יעקב שכל עיקר תקנת המזונות היא רק כשגרה עמו, משא"כ כשאינה עמו, אם גם יש לה סיבה מספקת לכך מצד המ"ע, עכ"פ אין זו אשמתו, ואין לחייבו בכה"ג במזונות."

ולמרות האמור, קבע הגר"ש ישראלי זצ"ל שבאותו נידון הבעל חייב במזונות, ונימק דעתו וכתב:

"אכן נראה שאין טענת הבית יעקב טענה, אלא במ"ע בלי אמתלא. משא"כ במקום אמתלא ברורה, שכנ"ל הדבר נוטה שיש כאן גם מקום לכופו על הגירושין, ורק מצד חומר דא"א חוששים לחומרא, בזה לגבי מזונות אין לפוטרו, כיון שמעוכבת להנשא מחמתו, וכמו במגורשת ואינה מגורשת, וכהנמקת המהרי"ט."

ובנקודה זו בלבד, שאר חברי בית הדין הגדול חלקו על הגר"ש ישראלי זצ"ל, וקבעו שבאותו נידון לא היה מקום לפסיקת "מזונות מעוכבת", אך כולם הסכימו לקביעה שבהיעדר פסיקת "מזונות מעוכבת", אם האישה אינה רוצה בו בשום מקום ובשום תנאי, אינה זכאית למזונות.

הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל שאותה עת היה חבר בית הדין הגדול, הביע דעתו בקצרה באותו פסק דין (שם עמ' 11), וכתב:

"בנידון דידן שאינה רוצה להשלים עם בעלה בשום אופן, יפה פסקו הב"ד האזורי בדעת הרוב שאין להוציא מן הבעל למזונות".

ובספרו יביע אומר חלק ה' חלק אה"ע סי' יד, האריך מאד לבסס את שיטתו זו.

וכן כתבו בפד"ר ט"ז עמ' 160, וכן נציין לפסק מבית הדין הגדול, בהחלטתו מיום כ' שבט תשס"ח (27.1.08), שבו כתב הרה"ג ציון אלגרבלי שליט"א:

עד כאן מפסק הדין האמור המלמד על הנוהג בבתי הדין שלא לפסוק מזונות אשה כשאשה מורדת באמתלא מבוררת.

נמצא שיש לקבל את דעת הרוב, שאין לחייב במזונות אשה בשל העובדה שהצדדים גרו בנפרד והמערערת שללה כל אפשרות חזרה לשלום בית, למרות שטענת המאיסות שלה נמצאה לבסוף כטענה מוצדקת. על כן יש לדחות את הערעור ביחס לתקופה האמורה.

מזונות מעוכבת

עד כאן הדיון היה ביחס לתקופה בה עדיין לא הוכרעה תביעת הגירושין וכאמור מסקנת הדברים שלמרות שלבסוף התברר שהמאיסות של המערערת היתה בטענה מבוררת, בכל אופן לא ניתן לחייב במזונות אשה בחיוב רטרואקטיבי לתקופה שלפני מתן פסק הדין לגירושין.

עתה יש לדון ביחס לתקופה שלאחר ההכרעה בתביעת הגירושין. בית הדין האזורי קבע שעל הצדדים להתגרש. משעה שהמשיב לא נתן את הגט הוא עיכב את המערערת ויש לדון האם חל חיוב מזונות אשה מדין מזונות מעוכבת.

אלא שהמשיב הגיש ערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי שקבע שעל הצדדים להתגרש, כך שפסק הדין לגירושין לא היה חלוט והמתין להכרעת בית הדין הגדול. על כן ביחס לתקופה השלישית, שהוזכרה לעיל, שמיום מתן פסק הדין של בית הדין האזורי ועד למתן פסק הדין של בית הדין הגדול, נמצא שלא היה פסק דין חלוט הקובע שיש להתגרש, וממילא לא ניתן לראות במשיב כמי שסירב לגירושין ועיכב את המערערת מלהינשא, כל עוד לא היה פסק דין סופי המורה לו להתגרש. לכן אין לחייב במזונות מעוכבת עד לפסיקה הסופית של בית הדין הגדול בתביעת הגירושין. יש להוסיף על כך את העובדה שבית הדין האזורי לא קבע חיוב בגירושין ואף החליט שלא להטיל צווי הגבלה על המשיב, וממילא עולה ספק האם חל חיוב במזונות מעוכבת באותה תקופה.

אמנם הדברים שונים בתקופה הרביעית, שהוזכרה לעיל, היינו החל מיום הכרעת בית הדין הגדול בערעור בעניין הגירושין וצווי ההגבלה ועד ליום סידור הגט. כאן כבר נקבע באופן סופי כי המשיב היה צריך לגרש את המערערת ונקבעו סנקציות בגין סירובו לגרש. כאן יש מקום לחיוב המשיב במזונות אשה מדין מזונות מעוכבת, היות והמערערת היתה מנועה מלהינשא לאיש אחר שיכול היה לפרנסה בשל סירוב המשיב לתת לה גט.

ביסוד חיוב במזונות מעוכבת כאשר האשה מואסת בבעל בטענה מבוררת, ראה בדברי מרן הרה"ג אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל בשו"ת עזרת כהן סימנים נה- נו, ובסימן נו נכתב:

"שלא להפקיע ממנה זכות מזונותיה, המוחזקת בידה מעת הנשואין, כיון שמבורר לנו שמעשיו הרעים מכריחים אותה להיות מואסת בו, וכמש"כ, והוא מעכב אותה בעל כרחה, ומפסידה מלהנשא לאחר, שבזה תגיע לזכות במזונות, ודאי הדין נותן לחייבו במזונות, מכח שני הטעמים הנ"ל בצירופם, משום דבנ"ד הויא אנוסה מבוררת, ומאי דאגידה בו מפסידה מהשגת מזונות, ע"י נשואין."

מדברי מרן הרב עולה כי בהצטרף שני טעמים יחדיו, של מאיסות מבוררת ושל עיכוב האשה מלהינשא לאחר, ניתן לחייב את הבעל בתשלום מזונות האשה. מכאן גם הוכחה שמטעם המאיסות המבוררת לבדה ללא טעם העיכוב בנישואין אין בדברי הרב מקור לחיוב במזונות. הדבר מחזק את האמור לעיל בחילוק שבין התקופה שלפני הכרעת תביעת הגירושין לבין התקופה שלאחר ההכרעה. שכן רק לאחר הכרעה סופית בתביעת הגירושין ניתן להגדיר את המערערת כמעוכבת מלהינשא, עד אז לא היתה ברורה ההכרעה בתביעת הגירושין ולא נשללה לחלוטין תביעת המשיב לשלום בית.

בעניין חיוב במזונות מעוכבת ראה במשפטי עוזיאל אבן העזר מהדורא תניינא סימן קיב, שכתב:

"… ובאמת כן נוהגין כל בתי הדין שבארץ ישראל שבכל מקום שרואים לפי הדין שאין שורת הדין לכוף את האשה לחיות עם בעלה ושמצוה עליו לגרשה מחייבין אותו במזונות עד שיגרשנה ובלבד שתהיה הטענה מבוררת ונכרת לבית דין שהיא טענת אמת."

וראה בארוכה בשו"ת היכל יצחק חלק א' סימנים ב'-ג', ובמאמרו של הרה"ג חגי איזירר זצ"ל בשורת הדין חלק ב' עמוד סד.

למעשה, כבר קיימת החלטה של בית הדין הגדול, שהוזכרה ברקע הדברים, מיום כ"ד באדר ב' התשפ"ד (03.04.2024), לחיוב המשיב במזונות מעוכבת וכדלהלן:

על כן יש לחייב את המשיב לשלם למערערת מזונות מעוכבת מיום כ"ט בשבט התשפ"ד (08.02.2024), בו ניתן פסק הדין של בית הדין הגדול בו נקבע שעל המשיב לגרש והוטלו עליו צווי הגבלה, ועד ליום ג' בניסן תשפ"ד (11.4.24), בו סודר הגט. בית הדין מעמיד את החיוב בתקופה האמורה על סך של 8,000 ש"ח, אותם ישלם המשיב למערערת תוך 30 ימים.

מזונות הילדים

המערערת ביקשה מתן הבהרה בעניין חיוב האיש במזונות הילדים. לטענתה, קיים חיוב מכח פסיקת בית הדין הגדול ומבקשת להבהיר את החיוב. המשיב טוען שהחיוב פקע עם ביטול חיוב מזונות האשה בבית הדין האזורי.

בית הדין מבהיר כדלהלן:

בית הדין האזורי בפתח תקוה חייב את המשיב בתשלום מזונות הילדים רק מכח חיוב מזונות אשה, שכן התקבלה טענת המשיב על סרבנות הקשר של הקטינים כסיבה לפטור ממזונות הילדים. בהמשך, עם ביטול חיוב מזונות אשה, ביטל בית הדין האזורי בנתניה את החיוב בגין מזונות הילדים.

אמנם בהחלטת בית הדין הגדול מיום ז' במרחשון תש"פ (05.11.2019), נקבע שחיוב מזונות הילדים יהיה חיוב ישיר מכח חיוב מזונות אב לילדיו ונדחתה טענת המשיב לפיה יש פטור ממזונות הילדים. להלן העתק ההחלטה בנידון, שכבר צוטטה ברקע:

"מזונות הקטינים

כנגד חיובו במזונות הקטינים טוען המערער שמאחר והקטינים מסורבי קשר עימו ומסרבים לפגוש אותו, אין הוא חייב במזונותיהם.

עוד יש להוסיף על הנימוק שנכתב בפסק הדין נשוא הערעור, שמאחר וסירוב הקשר לא נבע מגחמה כל שהיא של ילדיו ואף לא מהסתת האם/המשיבה כנגדו, אלא אך ורק מחמת מהתנהגותו של המערער כלפיהם, וכפי המצטייר מפסק הדין נשוא הערעור ומפרוטוקולי הדיון, בכה"ג האב לא נפטר ממזונות ילדיו בגילאים המדוברים, שאם לא כן, כל אב שיבקש להיפטר מחיובו במזונות ילדיו, יציק להם עד שיסרבו לקשר עימו, אתמהא!! לפיכך גם עילת ערעור זו נדחית.

אולם, מאחר ושני קטינים עברו מאז פסק הדין נשוא הערעור את גיל 18, ומה עוד שהם מתפרנסים בכוחות עצמם, (אף שלשם כך נצרכו לעזוב את מקום למודיהם לטענת האם), (לדעתנו, מאחר וכך, ומאחר ובכל מקרה הם יכולים להתפרנס בכוחות עצמם לא ניתן לחייב את האב במזונותיהם מדין מזונות אישה, ואכמ"ל), הרי שהחיוב במזונות עבור שני הקטינים הנותרים יעמוד על סך של 2,500 ש"ח, 1,250 ש"ח עבור כל קטין, וזאת עד הגיעם לגיל 18. מזונות ילדיו הבגירים מבוטלים בזאת.

…

לאור האמור, בית הדין קובע, כלהלן:

הערעור בנוגע לחיוב של האב במזונות הילדים נדחה, והמערער ישלם למזונות שני ילדיו הקטינים סך של 2,500 ש"ח, (1,250 ש"ח לכל קטין), עד הגיעם לגיל 18."

עד כאן החלטת בית הדין הגדול בהרכבו הקודם.

מההחלטה עולה כי נקבע חיוב במזונות הילדים כדין כל אב החייב במזונות הילדים, ללא קשר לשאלת חיוב במזונות אשה. מכאן שיש לקבל את בקשת האשה למתן הבהרה כי קיים חיוב במזונות הילדים בהתאם להחלטת בית הדין הגדול שהוזכרה. בית הדין מבהיר כי ההחלטה עומדת בתוקף ויש לחשב את חיוב המשיב למערערת בגין מזונות הילדים בהתאם.

הכרעה

לאור האמור פוסק בית הדין:

בעניין מזונות האשה, הערעור נדחה ביחס לכל התקופות שעד למתן פסק דין סופי של בית הדין הגדול שניתן ביום כ"ט בשבט התשפ"ד (08.02.2024).
המשיב חייב לשלם למערערת סך כולל של 8,000 ש"ח עבור מזונות אשה, מדין מזונות מעוכבת, בגין התקופה שמיום מתן פסק הדין של בית הדין הגדול, שניתן ביום כ"ט בשבט התשפ"ד (08.2.24) ועד ליום ג' בניסן תשפ"ד (11.4.24) בו סודר הגט.
חיוב מזונות הילדים עומד בתוקף בהתאם לאמור בהחלטת בית הדין הגדול מיום ז' במרחשון התש"פ (05.11.2019).
אין פסיקת הוצאות ויש להשיב את כספי הערבות למערערת בהתאם לנהלים.

ניתן לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת שמות ומספרי זהות.

ניתן ביום כ"ח בתשרי התשפ"ו (20.10.2025).

הרב ציון לוז-אילוז הרב מימון נהרי הרב מאיר פרימן

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה