ב"ה

תיק 1566488/13

בבית הדין הרבני האזורי אריאל

לפני כבוד הדיינים:

הרב יחיאל חיים פריימן

התובעת:         פלונית (ע"י ב"כ עו"ד יוסף די־קסטרו)

נגד

הנתבע:                       פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד יעקב ביטון)

הנדון: העדר הסמכות ליתן סעד זמני או דחוף שנתבקש בתקופת עיכוב ההליכים לאחר תום תקופה זו בערכאה שלא נקבעה כמוסמכת לדון בסעד העיקרי

החלטה

בקשת התובעת להגדלת המזונות הזמניים שנפסקו – נדחית.

התובעת, למרות הוראתי החוזרת ונשנית, לא הציגה כל אסמכתה לסברתה כי משביקשה את האמור תוך תקופת עיכוב ההליכים מוסמך בית הדין להיעתר לבקשתה במסגרת 'סעד זמני' או 'דחוף' 'בתקופת יישוב הסכסוך' אף לאחר חלוף תקופה זו.

התובעת, כפי העולה מדבריה, מניחה את האמור כדבר המובן מאליו וגורסת כי שעה שהגישה את בקשתה בשעה שרשאית הייתה להגישה נקנתה לבית הדין הסמכות ליתן החלטות בבקשה זו גם לאחר תום התקופה האמורה, ונראה מן הדברים כי מודה היא כי אכן אין כל אסמכתה לכך.

אציין כי התובעת משיבה על הראיה שהביא הנתבע מהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול בתיק 1239164/1 ומבקשת להבחין בין אותו מקרה שבו הבקשה להגדלת המזונות הזמניים שנקבעו כסעד דחוף הוגשה לאחר תום התקופה לבין עניינו של נידוננו.

אכן 'אם לדין יש תשובה' ואפשר להכיל הבחנה מעין זו, אולם שורת ההיגיון היא כי מקום שבו בחקיקה יש 'לקונה', וכזה הוא ענייננו שבו לא המענה לשאלה שלפנינו נאמר במפורש בחוק או בתקנות, יש לבחון את הדבר על פי תכליתו. ויוער כי לשון החוק מורה כי בקשות כאלה אפשר להגיש 'בכל עת' ואף על פי כן פשוט וברור הוא כי יש ללמוד דבר מעניינו ומהקשרו ולפרש לשון זו כמכוונת להתיר הגשת בקשות למרות הוראות החוק בעניין עיכוב ההליכים ולא להתיר, למשל, את הגשתן לערכאה אחת שעה שהחל הדיון בעניין שאליו נוגעת הבקשה בערכאה האחרת. על דרך זו אף שלא נקבע בחוק בפירוש מתי תוכל ערכאה שיפוטית ליתן החלטה בבקשה מעין זו (שהוגשה לה 'בכל עת', והמכוון בדבריי אלה הוא להגשה בהתאם לדרך שבה פורש המונח 'בכל עת' לעיל) יש לפרש את החוק על פי תכליתו.

התכלית שבשלה הוחרג עניינו של הסעד הדחוף מיתר העניינים והותר להגיש בעניינו בקשה וליתן בעניינו החלטה גם תוך תקופת עיכוב ההליכים היא מניעת המתנת העניין הדחוף עד לשלב שבו תתאפשר הגשת תביעה עיקרית ותיקבע הערכאה המוסמכת לדון בה.

משכך הדעת נותנת, למשל, כי גם בתקופה שבה רשאי רק אחד הצדדים להגיש תביעות בעוד כלפי משנהו נמשך עיכוב ההליכים (חמישה־עשר 'ימי הקדימה') תתאפשר הגשת בקשות דחופות ותתאפשר מתן החלטה בהן.

ייתכן שיש מקום להתיר מתן החלטה בבקשה מעין זו, אם הוגשה זו תוך כדי עיכוב ההליכים, או אף ב'ימי הקדימה', כל עוד לא הוגשו תביעות עיקריות שלהן רלוונטי הסעד המדובר ולא נקבעה הסמכות בעניינן. גם בהקשר זה הדגש הוא על המילה 'ייתכן', שכן כיוון שאפשר להגיש תביעות באופן מיידי ולצרף אליהן את הבקשה לסעד הדחוף, הרי שהעיכוב בדיון בה בערכאה במתאימה יהיה מזערי.

אך שעה שלא זו בלבד שתקופת עיכוב ההליכים חלפה עברה אלא אף הליכים עיקריים החלו בערכאות השונות, בכל ערכאה בעניינים שנקבע בנסיבות העניין כי יהיו בסמכותה, אין כל היגיון כי יתקיים דיון בעניינו של הסעד הדחוף המדובר בערכאה שאינה זו שנקבעה כמוסמכת לדון בהליך העיקרי שבזיקה לו מבוקש סעד זה (בענייננו: המזונות).

לבד מן האמור לעניין הפרשנות התכליתית כלל גדול הוא כי את החריג יש לפרש בצמצום, ובענייננו מדובר הלוא בחריג – חריג להוראת החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ה – 2014, שאותו מתבקשים אנו לפרש דווקא בדרך מרחיבה ואף ליצור אגב כך חריג נוסף שבו נותנת ערכאה אחת סעד, ולו דחוף וזמני, תוך כדי שעניינו העיקרי של אותו סעד עצמו תלוי ועומד בערכאה אחרת. וכן לא ייעשה.

לכל זאת יש להוסיף כי לבד מן הפרשנות התכליתית יש מקום במקרה של לקונה בחוק גם לבחינת השאלה שלגביה לא ניתן בחוק מענה מפורש בדרך של היקש מהוראותיו של החוק בעניינים הקרובים לה. ולענייננו יש ללמוד מדברי המחוקק בסעיף 3(ז)(4) לחוק (סיפא) כי כוונת המחוקק היא כי משנקבעה הערכאה המוסמכת, וכל שכן משהוגשו לה תביעות, 'יעבור המקל' לידיה של ערכאה זו גם באשר לענייני הסעד הדחוף או הזמני פרט להותרתו של הסעד שכבר ניתן על כנו, בשל הצורך החיוני בכך, ואף זאת רק עד שתיתן הערכאה המוסמכת את החלטתה.

למעלה מן הצורך אומר גם כי נוכח ההכחשות ההדדיות שבין הצדדים והפערים המהותיים בתיאורי העובדות שבדבריהם ברור לגמרי גם כי אין מקום ליתן החלטה לגופה של הבקשה ללא דיון בה המעמד שני הצדדים ולכאורה אף לא ללא בחינה של ראיותיהם, וכך במשנה־תוקף שעה שנקבעו כבר מזונות זמניים במסגרת הבקשה הראשונה לסעד דחוף, אם כי הללו נקבעו על דרך הצמצום והבקשה שלפנינו עוסקת בהגדלתם כאמור. התדיינות כזו ודאי הוא כי אין לה מקום במקביל להתדיינות בתביעת המזונות העיקרית בערכאה האחרת, ומה גם שהסברה נותנת כי לא תביא היא לתועלת בהיבט של ה'דחיפות', ואף מטעם זה לא היה מקום לדון בבקשה זו גם לו הייתה פרצה דחוקה המאפשרת את פרשנותה של התובעת להוראות החוק בדבר הסמכות לדון בבקשה.

אחרית דבר כראשיתו: הבקשה נדחית. התובעת תגיש את בקשתה ככל שתחפוץ בכך לערכאה המוסמכת.

החלטתי זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת שמות הצדדים ומספרי תעודות הזהות שלהם.

ניתן ביום י"א בשבט התשפ"ו (29.1.2026).

הרב יחיאל חיים פריימן