ב"ה
תיק 1212094/18
בבית הדין הרבני האזורי אריאל
לפני כבוד הדיינים:
הרב יחיאל חיים פריימן
המבקש: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד עדו דיבון)
נגד
המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד ענבל כספי גאון)
הנדון: סמכות נמשכת לדון במזונות קטין לעומת 'תביעה עצמאית' שלו בערכאה אחרת
החלטה
א. לפנינו בקשת האב לקבוע כי:
א. הסמכות לדון בסוגיית מזונות הילדים מוקנית לבית הדין הרבני.
ב. החלטות בית הדין והסכמות הצדדים שקיבלו תוקף של פסק דין עומדות בעינן ומחייבות.
ג. על האם לשאת במזונות הבת הקטינה [א'] ואין כל מקום לחייב את האב לשאת במזונות הבת או במזונות הבן (בגיר).
האם, המשיבה, השיבה לבקשה בהתאם להוראתי שבהחלטה קודמת וזאת בתגובה ארוכה ומפורטת, שבה ואף בנספחיה – עיינתי היטב.
אוסיף ואומר כי עיינתי הדק היטב גם בחומר המרובה המצוי בתיקי בית הדין מן ההליכים הקודמים שהתנהלו ביניהם בבית דין זה (במותבים שהחתום מטה, שהתמנה לכהונתו בשנה האחרונה, לא היה חלק מהם).
המשיבה מבקשת לדחות את בקשת המבקש ומעלה נגדה צרור טענות המצויות במישורים שונים ומגוונים. לא אפרט כאן את כלל הטענות אך אציע את עיקריהן ותמציתן (לאו דווקא בסדר שבו מובאים הדברים בתגובה):
לשיטת המשיבה ההסכמים שאליהם הגיעו הצדדים בעבר בעניין המזונות מביאים לתוצאה מעוולת ובלתי־צודקת בהקשר של מזונות הילדים. נראה מן הדברים כי יש בפי המשיבה טענות אף נגד הצדק שבהסכמים אלה ובהחלטותיו הקודמות של בית דין זה בסוגיית המזונות – מעיקרן. עם זאת נראה לכאורה – וכך עולה גם מכתב התביעה שהגישה לבית המשפט לענייני משפחה (שעליו אעמוד להלן) ושצורף לתגובתה – טענותיה העיקריות מוסבות כלפי התוצר של ההסכמות האמורות כפי שהוא מתקיים עתה, שעה שלשיטתה חלו שינויי נסיבות המצדיקות את ביטולן או שינוין של ההסכמות האמורות.
המשיבה מחדדת ומבהירה כי לבקשתו של המבקש קדמה הגשת תביעה שלה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה "תביעה עצמאית למזונות קטינים, מדור והוצאות (תלה"מ 54812-12-25) בשמם של הקטינים [ב'] ו[א']". המשיבה גורסת (והדעת נותנת כי בעניין זה יש ממש בדבריה) כי בקשתו של המבקש נועדה להתמודד בדרך עקיפין, ושמא תוך פתיחת 'מירוץ סמכויות' עם תביעה זו. לשיטתה בחר המבקש בדרך זו על פני הילוך בדרך המלך של הגשת כתב הגנה לבית המשפט לענייני משפחה.
לשיטת המשיבה בכל מקרה עומדת לקטינים, ילדי הצדדים, הזכות להגיש תביעת מזונות עצמאית, שהסמכות לדון בה היא בכל מקרה של בית המשפט לענייני משפחה ולא של בית דין זה, וכי הן לעניין הסמכות הן לעניין המהות אין לכבול את הקטינים להסכמות שבין הוריהם.
לכל האמור מוסיפה המשיבה וגורסת כי בית דיננו נעדר את הסמכות המקומית לדון בעניינם של הצדדים ושל – או שמא יש לומר ובעיקר של – ילדיהם, נוכח העדר זיקה גיאוגרפית בינו לבין מקומות מגוריהם הנוכחיים של הצדדים עצמם.
ב. משסקרתי את עיקריהן של הטענות, ובהעדר צורך גם בקיום הליך לבירורן בפן העובדתי, שכן מן הדברים לא עולה מחלוקת עובדתית של ממש, וודאי שלא כזו הנוגעת לעניינה של החלטתי זו, הרי שבשלו התנאים למתן החלטה. אוסיף ואומר לעניין זה כי הדברים נכתבים גם בשים־לב כי המסד העובדתי שבכתבי הטענות אכן נצרך להשלמה, שכן הפרק "השתלשלות עובדתית ודיונית" בתגובתה של המשיבה לוקה בחסר משמעותי מתוך הבחירה המכוונת, ככל הנראה, להתחיל את סקירת העובדות מנקודה מאוחרת ולהשמיט פרטים באשר להיסטוריה הקודמת של ההליכים שבין הצדדים גם במקומות שבהם הם מאוזכרים, אלא שהשלמה זו עולה מתוך העיון בחומר הנוגע להליכים הקודמים, המצוי לפנינו, ואינה מצריכה, בשלב זה, בירור נוסף בדמות השלמות טיעון או ראיות שיביאו הצדדים לדבריהם.
ג. לגופם של דברים:
ראשית יובהר כי משהוגשה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, וודאי משקדמה הגשתה להגשתו של המבקש את הבקשה שלפנינו ובהעדר החלטה של בית המשפט המורה כי ימתין להכרעה או להבהרה של בית דיננו בסוגיית הסמכות, יימנע בית דיננו מקביעה גורפת כי הסמכות לדון בעניין מזונות ילדי הצדדים, בזיקה לתביעה שהוגשה לאחרונה לבית המשפט לענייני משפחה, נתונה לו, ולא לבית המשפט שאליו הוגשה, שכן כיבוד הערכאות ההדדי מחייב להותיר את ההכרעה בשאלה זו עצמה, בנסיבות המתוארות, לבית המשפט.
עם זאת אין הדבר מונע מבית דיננו, ואין הוא רשאי אף לפטור את עצמו, מלקבוע מסמרות בשאלות שלכאורה אינן השאלות שבהן צריך ומוסמך בית המשפט להכריע במסגרת התביעה שהוגשה לפניו (אף כי אפשר שתהיה לדברים השלכה עקיפה על התביעה האמורה) ומלהעמיד עובדות כמו גם קביעות משפטיות על דיוקן.
ד. נבהיר אפוא:
בניגוד לנטען בתגובתה של המשיבה מלמדים תיקי בית הדין כי הצדדים ניהלו ביניהם בבית דין זה הליכים לגופה של תביעת המזונות, או ליתר דיוק לגופן של תביעות המזונות, ולא הסתפקו בהגשת הסכמים לאישורו. נציין כי אף ההסכמים שאושרו בבית דין זה אינם הסכמים שהובאו אל בית הדין לאישור כתוצר מוגמר אלא כאלה שבית הדין היה מעורב, והרבה למעלה מכך, בגיבושם ובעיצובם. אולם מלבד זאת, כאמור, אין מדובר בהסכמים ובהסכמות בלבד אלא אף בפסיקה לגופם של דברים, וזאת, בניגוד לאמור בדברי המשיבה, לאחר דיון שבו נשמעו ונבחנו עמדות הצדדים.
ועוד, חלק מן ההליכים ננקטו ביוזמתה של המשיבה עצמה, וכך אף לאחר גירושי הצדדים. בנסיבות אלה ברור הוא כי המשיבה עצמה הסכימה לסמכותו של בית הדין לדון בעניין מזונות ילדיהם של הצדדים, וכך אף שלא כתביעה הכרוכה בהליכי הגירושין שבין הצדדים.
פני הדברים בענייננו שונים בתכלית מפניהם בהליך שנדון בבג"ץ 5156/23 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (יולי 2023) שבו נקבע, כפי שמצטטת המשיבה בתגובתה, כי "הדיון לגופו של עניין בשאלת מזונות הקטינים… ייעשה מעתה ואילך בבית המשפט לענייני משפחה, ולא בבית הדין הרבני", שכן שם אכן עסק בית הדין הרבני, כפי שעולה מהעיון בפסק דינו האמור של בג"ץ, בשאלת תוקפו של הסכם בלבד. לא זו בלבד שמלכתחילה, כפי העולה מן האמור שם, לא דן בית הדין באותו מקרה בטענות לגופו של עניין המזונות, אלא שאף בהחלטה שבגינה הוגשה העתירה דהתם לא עשה זאת בית הדין.
לא זו אף זו, הקביעה באותו מקרה כי הדיון "ייעשה מעתה ואילך בבית המשפט לענייני משפחה", לא הייתה פסיקה של בג"ץ כמכריע בעתירה שלפניו אלא הסכמה של הצדדים שניתן לה תוקף של פסק דין.
הצגתה של המשיבה את פסיקתו זו של בג"ץ כהכרעה שיפוטית שניתנה "בנסיבות דומות להפליא" עולה כדי שקר בוטה וניסיון להטעות את בית הדין (ואולי גם את בית המשפט לענייני משפחה שאליו הגישה את תביעתה), וזאת בכפליים – הן באמירה הכוזבת בדבר דמיונן של הנסיבות הן במצג השווא המשתמע כביכול מדובר בפסיקה של בית המשפט העליון בעוד מדובר כאמור בהסכמה שאליה הגיעו הצדדים, גם אם בסיועו או בהתאם להצעתו של בית המשפט, כשבית המשפט העליון מדגיש כי נוכח הסכמה זו אינו רואה "צורך להכריע בטענות שהועלו בעתירה לעניין סמכות בית הדין הרבני לדון בהליכים שהתנהלו לפניו".
ה. משכך:
1. סמכותו של בית הדין בכל הנוגע למזונות ילדי הצדדים קמה בשעתו לא (רק) מכוח כריכת ענייני המזונות לתביעת הגירושין אלא גם מכוחה של הסכמת הצדדים ובהתאם להוראות סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953, (להלן: החוק).
נזכיר כי אף בעת ששרר המצב המשפטי, תוצר הפסיקה (ובכללה הפסיקה שציינה המשיבה בתגובתה), שהגביל את סמכות בית הדין שמכוחה של כריכת מזונות ילדים ל'השבת מזונות' בלבד, אין – ולא היה – חולק כי הסמכות שמכוחו של סעיף 9 לחוק, במקרה של הסכמה, השתרעה גם על ענייני המזונות עצמם.
סמכות שנקנתה לבית הדין מכוחו של סעיף 9 לחוק חלה בעניינם של מזונות הילדים גם בכל הנוגע לתביעה של הילדים עצמם, שכן הסכמת הצדדים, ההורים, לה מתפרשת כהסכמה אף בשם הילדים עצמם, מכוח היותם של ההורים אפוטרופוסיהם הטבעיים, ונוכח הוראתו של סעיף 9 לחוק המשתרעת על כל ענייני המעמד האישי של יהודים, ללא תלות בקיומם של נישואין או בתביעה בעניין הנישואין או הגירושין.
2. אין כל מקום לסברה או לחשש שעליהם הושתתו ההלכות המשפטיות שנהגו בעבר ושצמצמו את סמכותו של בית הדין בעניינם של מזונות ילדים ושעליהם הושתתה גם הקונסטרוקציה המשפטית של תביעת המזונות העצמאית של הילדים. הללו הושתתו על ההנחה כי ייתכן שבית הדין הרבני, בבואו להתיר סבך של סכסוך גירושין, לא ייתן משקל מספיק לצורכי הילדים ויתעדף את הגעת הצדדים להסכמה בעניין הגירושין על פני הבטחת המזונות הראויים לילדים.
אנו סבורים כי מעולם לא היה לחשש זה על מה לסמוך וכי מעיקרו היה הוא אך ורק בבחינת הוצאת דיבה על בתי הדין. אולם ברי כי אף מי שסבר אחרת יודה כי שעה שענייני המזונות נדונו על בסיס תביעה של האם עצמה ולאחר הגירושין – אין ולא היה מקום לחשש כזה, ועמדה מאוחרת של אותה אם עצמה הגורסת כי בית הדין לא נתן דעתו כראוי על צורכי הילדים ועל טובתם – לא זו בלבד שאין לה על מה לסמוך מן ההיבט האמור אלא שחשודה היא כנובעת מחוסר תום־לב ונגועה ב־"forum shopping" מן הזן הגרוע ביותר – זה שלא רק מבכר ערכאה אחת על פני רעותה משיקולים שאפשר כי אינם ראויים, אך מלכתחילה, אלא אף מבקש לתזז מערכאה אחת לרעותה בדיעבד, לאחר שתוצאות ההליך בערכאה שאליה פנה בעצמו מלכתחילה לא נשאו חן בעיניו.
3. נזכיר גם כי לא זו בלבד שהקונסטרוקציה המשפטית של התביעה העצמאית של הקטין נבנתה על יסודותיו של החשש האמור, אלא כי אף לאחר שנבנתה לא גרסו בתי המשפט, לרבות בפסיקות שציטטה המשיבה עצמה, כי אפשר להחילה אוטומטית בכל מקרה אלא במקרים שבהם, לדעתם, היה יסוד לסבור כי אכן לא נתן בית הדין את דעתו על צורכי הקטינים.
נצטט מבע"מ 761/17 פלוני נ' פלונית, מדברי כב' השופט מזוז, את אותה פסקה עצמה שציטטה המשיבה (ההדגשה בלבד אינה כבציטוט שבדברי המשיבה ואף אינה במקור):
תביעת מזונות של קטין היא תביעה עצמאית של הקטין… מקום בו לא נערך דיון מהותי בצרכיו של הקטין טרם אישור הסכם המזונות בין ההורים, אין לומר כי הערכאה המאשרת קנתה סמכות נמשכת לדון בתביעה המוגשת על ידי הקטין עצמו.
ומכלל לאו אתה שומע הן: מקום שבו נערך דיון בצרכיו של הקטין – אפילו היה זה טרם אישור הסכם גרידא, ועל אחת כמה וכמה שעה שעניין המזונות נדון במסגרת תביעת מזונות (שהגישה המשיבה עצמה, ולאחר הגירושין כאמור, ומשכך ודאי הוא כי הסכימה לסמכות בית הדין בעניינה) – קנה בית הדין את הסמכות הנמשכת אף באשר לתביעה המוגשת על ידי הקטין עצמו.
לפיכך, אמירתה של המשיבה בהמשך לציטוטי הפסיקות –
פסיקה זו מבהירה כי משלא נערך בבית דין זה בעבר דיון מהותי, עצמאי ומעמיק בצרכי הקטינים (מעבר לאישור טכני של הסכמות ההורים), בית הדין הנכבד מעולם לא קנה סמכות נמשכת לדון בתביעה עצמאית של קטין –
אינה רלוונטית לעובדות שבענייננו.
כך גם אמירתה: "במקרה דנן, מדובר בוויתור גורף שנעשה בין ההורים ללא בחינה מהותית של צרכי הקטינים":
עניינם של הקטינים נדון ונבחן בעבר בבית דין זה לגופו, ועל כן 'הלכת שרגאי' ו'הפסיקה הענפה' הנוספת שבאה בעקבותיה, שאליהן מפנה המשיבה, אף אם נמקד את מבטנו בתקופה שבה היה המצב המשפטי המחייב תוצר שלהן (ושלא כפי שהוא עתה עם תיקון החקיקה בהקשר של כריכת ענייני המזונות), אינן רלוונטיות לכאורה לענייננו שבו קמה סמכותו של בית הדין לא רק מכוח כריכה ושעניינם של הקטינים נבחן בו מהותית, לגופו, בבית דין זה, בהסכמה ובמנותק מעניין הגירושין.
ו. ככל שסברה המשיבה כי תוצאת ההליך בבית דין זה שגויה הייתה – פתוחה הייתה לפניה הדרך לערעור על פסיקה זו לפני בית הדין הגדול. נציין כי בשלב מסוים אכן הגישה המשיבה ערעור אלא שלאחר זמן חזרה בה והחליטה להגיע להסכמות ולמשוך את הערעור (מאוחר יותר הגישה לבית דין זה תביעה נוספת בעניין מזונות הילדים שאף בה הגיעו הצדדים לבסוף להסכמות שבית הדין היה מעורב עמוקות בגיבושן, תוך ולאחר ששמע את הטענות ובחן את הצרכים.) הדרך לבית הדין הגדול מוכרת אפוא למשיבה..
ככל שסברה או שסבורה היא עתה כי ההסכם האחרון שאליו הגיעו הצדדים הוא הסכם שקיימות עילות שבדין לביטולו מעיקרו או כי קיימת עילה לתבוע עתה את שינויו או לקבוע את ביטולו מכאן ולהבא בעקבות מה שמכונה בתגובתה "קריסת הקונספציה", "הפער התהומי בין ההסכם לבין המציאות בשטח", "קריסה מוחלטת של התשתית העובדתית להסכם משנת 2021" – ולגביו נציין כי אינו ההסכם האחרון שבין הצדדים – "סיכול התנאי המתלה", "שינוי קיצוני בנטל" – פתוחה לפניה הדרך לעתור לבית דין זה (וככל שתוצאת ההליך לא תניח את דעתה תוכל כמובן להגיש ערעור), אולם טיעוניה אלה אינם יכולים בשום דרך לבסס טענה כי צורכי הקטינים לא נבחנו, בשעתו, לגופם באופן ענייני או להוות כר להשוואה בין ענייננו לעניין שעליו נבנתה התשתית לקונסטרוקציה המשפטית של התביעה העצמאית של קטין.
למעלה מן הצורך נציין כי פשוט וברור הוא כי בעצם הקביעה כי האב לא ישלם, בנסיבות עניין מסוים, מזונות או כי ישלם סכום פעוט – אין כדי להביא בהכרח למסקנה כי צורכי הקטינים קופחו או לא נשקלו כראוי, כפי העולה מהצגת הדברים בתגובתה של המשיבה ולכאורה אף בתביעה שהגישה לבית המשפט (שצורפה כנספח לתגובתה, כאמור), הצגה הנחזית מניפולטיבית.
אין החתום מטה, שלא ישב בדין בשעתו, ולא בית דין זה ככללו, שאינו כמובן ערכאת ערעור על מי שישבו אז בדין ושחלקם עוד מכהנים בו ושלא הוגשה לו בקשה או תביעה לביטול או לשינוי ההסכם, קובע מסמרות בשאלות הנוגעות למסד העובדתי שהתקיים ושהוצג בשעתו, לא כל שכן באשר לנכונותו; להתקיימות מה שהיה בשעתו המצב החזוי לעתיד, שעתה כבר היה להווה ולעבר; או למצב הקיים כיום. ברם ברור הוא כי חיוב מזונות מופחת עשוי להיות תוצר של חוסר יכולתו של אב, למשל, ולאו דווקא של התעלמות מצורכי הקטינים. כן עשוי הוא להיות תוצר של פסיקה שקבעה בנסיבות מסוימות כי מן הדין על האם לשאת במזונות, במלואם או בחלקם, ונזכיר כי דווקא בית המשפט העליון הוא שגרס בבע"מ 919/15 ובפסיקות שבאו בעקבותיו, כי יש מקום נרחב לאפשרות זו (ודווקא עמדתם של בתי הדין על דרך כלל ועמדתו של בית דין זה ושל החתום מטה בפרט – שונה היא ורואה אפשרות זו כמצומצמת מאוד). גם קביעה כזו שהיא תוצאה של הסכם בין הצדדים אינה בהכרח מלמדת על אי־התחשבות מספקת בצורכי הקטינים או על אי־בחינה מספקת שלהם, שכן הסכם כזה עשוי להיות צודק וראוי במקרים מסוימים במישור של היחסים שבין ההורים (כשאין הוא תוצר של הפעלת לחץ פסול אלא של מערכת של שיקולים ואיזונים שבמסגרתם רשאי צד אחד ליטול על עצמו חיובים שביסודם מוטלים על משנהו בתמורה לזכויות כאלה או אחרות שיקבל או לפטור מחובות אחרים וכדומה) ובה בעת לכלול מענה מספק לצורכי הקטינים, ככל שהאם הנוטלת על עצמה את המחויבות לדאוג להם, חלף סיפוקם בידי האב, אכן מסוגלת לעשות זאת. בהיבט של טובת הקטינים כשלעצמה – אחת היא להם אם יסופקו צורכיהם מידי האב, מידי האם או מידי שני ההורים במידה שווה, ואין הדבר תלוי אלא בשאלה אם אכן ההורה שעליו הוטל נטל זה מסוגל לעמוד בו. ככל שמתברר בדיעבד כי הורה זה אינו מסוגל לעמוד בנטל ייתכן שיש בכך משום עילה לביטול או שינוי ההסכם ולעיתים כך הדב גם באשר לפסיקה, אך אין זאת אומרת כי מלכתחילה כשנכרת ההסכם או כשנפסק הדין – נכרת ואושר ההסכם או נפסק הדין תוך התעלמות מצורכי הקטינים.
ז. אשר לטיעונה של המשיבה לעניין הסמכות המקומית והעדר הזיקה הגיאוגרפית אין אנו זקוקים להכביר במילים, שכן מדובר בטיעון מופרך מעיקרו:
'זיקה גאוגרפית' כשלעצמה אינה משפיעה בכהוא זה על שאלת הסמכות העניינית כל עוד קיימת זיקה זו בין הצדדים לבין מדינת ישראל (להבדיל ממקרה שבו העדר זיקה למדינת ישראל שומט את התשתית מתחת לסמכותו של בית הדין על פי ההגדרות שבסעיף 1 לחוק למשל).
נזכיר גם כי הסמכות המקומית בעניינם של בני זוג (או בני זוג לשעבר) או של ילדיהם נקבעת ביסודה לפי אזור מגוריהם האחרון של בני הזוג, ולא לפי הזיקות הגיאוגרפיות המתקיימות בעת הגשת התביעה. כך הדבר בעיקרו (גם אם ייתכנו שינויים פרטניים במקרים מסוימים) הן בבתי הדין, בהתאם לתקנות הדיון בבתי הדין הרבנים בישראל, התשנ"ג, הן בבית המשפט לענייני משפחה לפי תקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ״א – 2020.
טענת סמכות מקומית אינה רלוונטית לשאלה הנצרכת לענייננו, זו ששני צידי המטבע שלה הם הסמכות הנמשכת הקיימת לבית הדין והסמכות שמבקשת המשיבה כי יקבע בית המשפט כי נתונה היא לו לעניינה של התביעה שהגישה אליו עתה:
סמכות מקומית נקבעת בין שני בתי דין או שני בתי משפט השייכים לאותה ערכאה, לא בין בית הדין לבין בית המשפט.
ככל שייקבע כי בית המשפט הוא הערכאה המתאימה לדון בתביעה מסוימת לא יוכל לדון בה בית הדין הרבני גם אם שני הצדדים מתגוררים בבניין הסמוך לו ומרוחקים שעות נסיעה רבות מבית המשפט הקרוב ביותר. וכך גם להפך: אם בעניין מסוים נתונה הסמכות לבית הדין הרבני – ידון הוא באותו עניין אף אם כל הנוגעים בדבר גרים בצמוד לבניינו של בית המשפט ומרוחקים שעות נסיעה רבות מבית הדין הרבני הקרוב ביותר.
למעלה מן הצורך נזכיר גם כי אף לו הייתה משמעות לקרבה הגיאוגרפית לאחת הערכאות אל מול הריחוק מחברתה – לא זה הוא המצב העובדתי: תביעתה של המשיבה הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה. בפתח תקווה, כידוע, קיים גם בית דין רבני, ועל כן ככל ששאלת הסמכות המקומית והזיקה הגיאוגרפית הייתה עומדת בעוכריה של סמכותו של בית דין זה והייתה עשויה להשפיע על הסמכות העניינית הרי כי המסקנה המתבקשת הייתה כי יש לדון בעניין בבית הדין הרבני האזורי פתח תקווה, או לחילופין – נוכח הטענה כי אחד הצדדים מתגורר ברמת גן – בזה שבתל אביב.
אוסיף ואומר כי לדברי המשיבה מתגוררת היא באור עקיבא והמבקש ברמת גן, מה שמעורר תמיהה כיצד, לשיטתה, הגישה את תביעתה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה שעה שאור עקיבא מצויה בתחום שיפוטו של בית המשפט לענייני משפחה בחדרה, ולגבי בית הדין הרבני – לזה של בית הדין הרבני נתניה, ורמת גן בתחום שיפוטם של בית המשפט לענייני משפחה ושל בית הדין הרבני בתל אביב. השאלה מתחדדת משציינה המשיבה, לביסוס טענתה בדבר העדר זיקה גיאוגרפית לבית דיננו, כי המרחק מאור עקיבא לאריאל הוא 70 קילומטר (החתום מטה לא בדק את נכונות הנתון), תוך שהיא 'שוכחת' כי המרחק בינה לפתח תקווה, אף אם פחות הוא מכך, עולה גם הוא על 60 קילומטר…
למען הסר ספק אבהיר כי אין כוונתי בפסקה האחרונה לעסוק בשאלת הסמכות המקומית של בית המשפט לגופה, שכן ברי כי ככל שייקבע כי יש לבית המשפט סמכות עניינית בעניינם של הצדדים תהיה לו לבדו מסורה ההחלטה אם לסטות מכללי הסמכות המקומית הנוגעים אליו. כוונת הדברים היא אך להראות את היות טענת הסמכות המקומית בתגובתה של המשיבה תמוהה ומעוררת אף תהייה נוספת בנוגע לתום־ליבה של המשיבה.
כך או כך, הסברה כי מגורי הצדדים כיום באור עקיבא, בתחום שיפוטם של בית הדין ושל בית המשפט לענייני משפחה שבפתח תקווה (לו גרו בו), או ברמת גן יקרינו על השאלה אם הסמכות העניינית נתונה לבית הדין הרבני או לבית המשפט – מופרכת.
ח. בשולי הדברים אעיר, אף כי אין הדבר נוגע במישרין לשאלות העומדות לפניי עתה, כי לכאורה עולה שאלה על אודות תום־ליבה של המשיבה גם נוכח הכללתם של שני 'קטינים' בתביעה שאותה הגישה לבית המשפט ובבקשה להראות, לשיטתה, את חוסר ההתחשבות בצורכי הקטינים, ולכאורה להקצין את טענתה בעניין זה בזיקה לסכום שבו מחויב המבקש עתה ובאמצעות הצגתו לכאורה כביכול משולם הוא בגין שני קטינים:
אחד משני ה'קטינים', הבן [ב'], הוא למעשה בגיר, והיה בגיר כבר במועד שבו הוגשה התביעה אל בית המשפט.
אכן ייתכן שיש מקום לתביעת מזונות גם בגינו. אך שעה שאף המשיבה מודה, כפי העולה מדבריה, כי במישור של היחסים בינה לבין המשיב מחייבים הם ההסכמים שביניהם והפסיקות שניתנו בבית דין זה, ואת טיעוניה משתיתה היא על האפשרות להגשת תביעה עצמאית של הקטין – תמוה הוא כיצד ומכוחו של איזה דין סבורה היא כי יכולה לעמוד 'תביעה עצמאית' שכזו שמגישה היא אל בית המשפט בשמו של 'קטין' ובהיותה 'אפוטרופוסית טבעית' שלו שעה שהלה חדל מהיות 'קטין' ופקעה ממילא אפוטרופסותה זו של המשיבה עליו.
ט. משכילינו לעמוד על מכלול המרכיבים הרלוונטיים של טיעוני הצדדים ושל המסד העובדתי והמשפטי ניתנה ראש ונשובה אל בקשתו של המבקש.
המבקש מבקש לקבוע כאמור:
א. הסמכות לדון בסוגיית מזונות הילדים מוקנית לבית הדין הרבני.
ב. החלטות בית הדין והסכמות הצדדים שקיבלו תוקף של פסק דין עומדות בעינן ומחייבות.
ג. על האם לשאת במזונות הבת הקטינה [א'] ואין כל מקום לחייב את האב לשאת במזונות הבת או במזונות הבן (בגיר).
לעניינו של סעיף א' נבהיר אפוא כי אין ספק ואין חולק כי בשעתו קנה בית הדין הרבני סמכות לדון בתביעות מזונות ילדי הצדדים שהוגשו לפניו, זאת הן מכוח הכריכה (בשלב שבו הייתה זו רלוונטית) והן מכוח הסכמת הצדדים ובהתאם לסעיף 9 לחוק. אין ספק ואין חולק גם כי בית הדין דן בשעתו בתביעות אלה לגופן ובחן באופן ענייני את טענות הצדדים באשר למסד העובדתי והמשפטי הרלוונטי להן הכולל את שאלת צורכיהם של הקטינים, את שאלת יכולותיהם של הצדדים וכו' וכי הסמכות שהוקנתה לו אז ובנסיבות אלה השתרעה על ענייני המזונות עצמם ולא רק על עניין 'השבת המזונות' ובכך חלה גם על עניינם של הקטינים כאישיות משפטית עצמאית המיוצגת על ידי ההורים, הצדדים, כאפוטרופוסים היכולים לקבל עליהם גם בשם הקטינים את סמכותו של בית הדין.
התוצר הלכאורי של האמור הוא כי אף כל תביעת מזונות נוספת בין הצדדים וילדיהם צריכה להידון בבית דין זה. אך עם זאת באשר לתביעה הספציפית שהוגשה עתה לבית המשפט לענייני משפחה הרי כי מתוך עיקרון כיבוד הערכאות ההדדי כמו גם בשל הזהירות שבה ראוי לנקוט בשים־לב לאפשרות כי לא כל השמלה שנפרשׂה לפני בית המשפט נפרשׂה אף לעינינו (ואף כי אם כך הוא הרי שאין למשיבה להלין אלא על עצמה), לא יקבע בית דין זה עתה אם, כטענת המשיבה, נתונה היא אכן לסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, או שמא אינה נתונה לו ועליו להורות על מחיקתה ולהפנות את המשיבה, אם רצונה לעמוד עליה, לבית דין זה.
בית המשפט לענייני משפחה הוא שיקבע אם התביעה האמורה מצויה בסמכותו אם לאו, וחזקה עליו כי יעשה זאת תוך שיבחן את מכלול הרקע העובדתי והמשפטי לרבות זה שהוצג ונפרס בהרחבה לעיל בהחלטה זו.
לעניינו של סעיף ב' לבקשת המבקש: אכן "החלטות בית הדין והסכמות הצדדים שקיבלו תוקף של פסק דין עומדות בעינן ומחייבות" כל עוד לא בוטלו על ידי בית דין זה או על ידי ערכאת הערעור שמעליו, היינו בית הדין הרבני הגדול, וכל עוד לא נקבע – ולא נקבע – בפסיקה של בג"ץ כי ניתנו שלא בסמכות. בכך למעשה אין ספק ועל כך אין חולק – גם לו סברנו או לו תסבור ערכאה כלשהי כי קיימת האפשרות להגיש בענייננו 'תביעה עצמאית של הקטינים', ולמעשה כאמור לעיל 'של הקטין', לא יכול להיות ספק כי הכרעה בתביעה כזו כשלעצמה אינה יכולה לבטל את החלטות בית הדין בהליך שהתקיים לפניו (לכל היותר ייתכן מצב כי למרות היות החלטות אלה שרירות וקיימות יחויב המבקש בדמי מזונות כאלה או אחרים מכוחה אל אותה תביעה עצמאית).
לעניינו של סעיף ג' לבקשה, רישא, "על האם לשאת במזונות הבת הקטינה", ייאמר כי המצב המשפט השורר כעת הוא ללא ספק כי חבות כל אחד מהצדדים במזונותיהם של ילדי הצדדים היא אך ורק זו שנקבעה על ידי בית דין זה, שכן אין בלתן לעת הזאת.
לעומת זאת אשר לסיפא, "ואין כל מקום לחייב את האב לשאת במזונות הבת או במזונות הבן (בגיר)", ברור הוא כי אין לומר כך, שהרי ברי הוא כי רשאית המשיבה להגיש תביעה ולבקש כי ייקבע שלא כפי שנקבע בהסכם, ורשאי גם הבן הבגיר להגיש תביעה נגד הוריו (אם כי אין אחד ההורים יכול להגיש בשמו 'תביעה עצמאית' כזו, שהרי אפוטרופסות ההורים על בן זה בטלה עם היותו לבגיר). בין שתהיה הסמכות לדון בתביעה כזו סמכותו של בית דיננו ובין שתהיה סמכותה של ערכאה אחרת – ברי כי טרם שנתבררה תביעה כזו אי אפשר לקבוע קטגורית כי "אין מקום לחייב".
י. החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת שמותיהם של הצדדים ושל ילדיהם ומספרי תעודות הזהות שלהם.
ניתן ביום ט' בשבט התשפ"ו (27.1.2026).
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
טוען רבני אבינועם שמש ושות' 