תיק 1364663/9בבית הדין הרבני האזורי באר שבע

לפני כבוד הדיין:
הרב אליהו אריאל אדרי – אב"ד

המבקשת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד דן מלכיאלי ועו"ד יהושע שוירץ)
נגד
המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד אלינור אדרי)

הנדון: מניעת מעבר הקטין כאשר יגרום פגיעה משמעותית בקשר עם האב

פסק דין

לפני תביעת האם להעתקת מגורי הקטין […], בנם המשותף של הצדדים.
הצדדים קבלו עליהם את סמכות הח"מ כדן יחיד.
בנוסף, הסכימו כי יינתן פסק דין על סמך החומר שבתיק.

ההורים גרושים מזה כשנתיים, לאחר שהיו נשואים כשבע שנים. להם בן
יחיד, לו ימלאו בקרוב ארבע שנים.
מיום נישואיהם עד עתה, דהיינו במשך תשע שנים, התגוררו הצדדים בבאר
שבע. עוד לפני כן למדו באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, שם הכירו לפני
כשלוש עשרה שנים.
האם עבדה עד לאחרונה כ….. במסגרת חוזה אישי. עם תום כהונתו של
הממונה עליה – תם החוזה האישי, והיא סיימה את תפקידה. האב עובד בבאר
שבע .
בכוונת האם להעתיק את מקום מגוריה ליישוב ג' סמוך לחדרה, שם
מתגוררת אימה ושם התגוררה קודם נישואיה. האם מצאה מקום עבודה
בסמיכות מקום ל[ג'] בתפקיד דומה לתפקידה הקודם. האב מוסיף לעבוד
במקום עבודתו הנוכחי בבאר שבע.
עיקר טענות האם
על רקע העתקת מגוריה, האם מבקשת שיותר לה להעתיק את מקום מגורי
הקטין ליישוב [ג'] שם לדבריה יש גם מערכת חינוך איכותית. האם במקור
תושבת היישוב [ג'] שם מתגוררת אימה עד היום, כך שהעתקת המגורים ליישוב

[ג'] היא טבעית. לדבריה לא מצאה בדרום עבודה ההולמת את כישוריה, לעומת
זאת עבודתה החדשה תואמת את כישוריה ואת הישגיה המקצועיים עד עתה
וגם מאפשרת לה להוסיף ולהתפתח.
האם מודעת לכך שיש חשש שהמרחק הגיאוגרפי הגדול יגרום לפגיעה
בקשר הבן עם אביו. כה היו דבריה (שורות 12-13 לפרוטוקול הדיון):
"אני מבינה את הקושי. הוא אבא של הבן שלי ולא נעים לי
לראות את הקושי הזה ולפעמים כשמתפרק בית אושר של אחד
בא על חשבון של הצד השני. אני אעשה הכול שהקשר שלהם
ימשך."
עיקר טענות האב
האב סבור כי המעבר ל[ג'] המרוחקת כמאה וחמישים ק"מ מבאר שבע יגרום
לנתק בינו לבנו.
לדבריו האם מראש לא חיפשה מקום עבודה בדרום, ולמעשה יזמה את
המעבר לצפון. במסגרת תפקידה היא זכאית לרכב צמוד, כך שהיא יכולה לנסוע
מדי יום לעבודתה ולשוב לבאר שבע.
האב עצמו יכול היה להעתיק את מגוריו לעיר קרובה, ושכרו היה עולה
כתוצאה מזיכוי במס, אך לא עשה כן ונותר להתגורר בבאר שבע על מנת לא
לפגוע בקשר עם בנו.
עוד הוסיף האב שהאם התנגדה להרחבת זמני השהות שלו עם בנו,
ואלמלא החלטות בית הדין – ככל שהיה הדבר תלוי באם – עדיין היו זמני
השהות מצומצמים.
עד כאן עיקר טענות הצדדים.

דיון והכרעה

להלן לשונם בפרוטוקול הדיון מתאריך א' ניסן תשפ"ד (09.04.2024) שורה 81
ואילך:
"ב"כ האישה: מבחינתי אין צורך להגיש סיכומים.
ב"כ הבעל : יש את העניין של ועדת תסקירים שהיא מאוד
חשובה
ב"כ האישה: אני לא חושב שצריך להמתין לוועדת תסקירים. אני
סומך על כבוד בית הדין שיש בפניו את כל החומר והוא יכול
לתת החלטות.

ב"כ הבעל: יש חשיבות להמתין לוועדת תסקירים יכול להיות
שנרצה לחקור את העו"ס."
הנה כי כן אין ספק שהצדדים סברו שאין צורך להגיש סיכומים. התובעת אף
סברה כי די בדברים שעלו בדיון על מנת ליתן פסק דין.
בהמשך לדיון הנ"ל, ניתנה על ידינו החלטה ביום הדיון בתאריך א' בניסן
תשפ"ד כדלקמן:
"על שולחן בית הדין בקשת האם להעתקת מקום מגורי הקטין
[…], בנם המשותף של הצדדים, לישוב [ג'].
בדיון הנוכחי נשמעו טענות הצדדים בעניין זה.
הצדדים הסכימו כי אין צורך בחקירות ובסיכומים לשם מתן
פס"ד וכן קבלו עליהם סמכות הח"מ כדיין יחיד.
בתאריך 8.4.24 הונח על שולחננו תסקיר ראשוני. עו"ס לסדרי
דין דיווחה שלעת עתה נוכח מורכבות המקרה לא ניתן להגיע
להמלצה חד משמעית ובכוונת שירותי הרווחה לכנס ועדת
תסקירים בנוכחות צוות רב משתתפים.
אני סבור כי החלטה בעניין כאוב זה הנוגע לעתידו של הקטין
ראוי שתינתן לאחר שיהיו בפני בית הדין מירב החומרים. נוכח
זאת שירותי הרווחה מתבקשים לזרז את קיום ועדת
התסקירים.
לעת עתה ועד למתן החלטה אחרת נאסר להעתיק את מקום
מגורי הקטין […] מחוץ למקום מגוריו הנוכחי בעיר באר שבע."
הנה כי כן בית הדין הוא זה שקבע שיש לקבל את מסקנת ועדת התסקירים,
כאשר לעמדת האם די היה בחומר שלפני בית הדין על מנת ליתן פסק דין.
בהמשך להחלטתנו הנ"ל התקבל דו"ח ועדת התסקירים.
המלצת הועדה היא שלא לשנות את מקום מגורי הקטין משום שהעתקת
המגורים תפגע בקשר שבין הבן לאביו. עוד צוין בדו"ח כי האב מעורב באופן
משמעותי בחיי בנו.
עוד הומלץ על זמני שהות עם האם ככל שתחליט להעתיק את מגוריה.
הליכים קודמים
בעת שהתגרשו הצדדים בנם המשותף עדיין ינק, ומשום כך זמני השהות לא
כללו לינה. משנגמל הבן, הוגשה בקשה על ידי האב להרחבת זמני השהות, כך
שיכללו לינה, בקשה שנעתה בסירוב מצד האם. בית הדין בהחלטות שונות, וכן

שירותי הרווחה בתסקירים שונים, לא ירדו לסוף דעת האם בטענותיה, ולכן
הוחלט על ידינו להרחיב את זמני השהות כך שיכללו לינה.
כמו כן, בעבר הוגשה על ידי האם בקשה נוספת להעתקת מגורי הקטין.
הבקשה נדחתה משום שהקדימה את זמנה.
בהחלטה מיום י"ב אדר תשפ"ג (05.03.2023) כתבנו בתוך דברינו כך:
"נוסיף עוד שבלב בית הדין מקנן חשש כבד לפגיעה קשה מאוד
בקשר בין האב לבנו ולכן יש להידרש לבקשה רק אם אין מנוס
מהעתקת המגורים."
עד כאן תמצית טענות הצדדים וההליכים הקודמים.
קודם שנדון בדברים לפי שיקול דעתנו, יש לברר עניין זה ממקורה של
תורתנו הקדושה.
דיון והכרעה

1. הבן עד גיל שש אצל אמו – טובת הבן ולא טובת האם
   כתב הרמב"ם (הלכות אישות פכ"א הי"ז):
   "הגרושה אין לה מזונות אף על פי שהיא מניקה את בנה אבל
   נותן לה יתר על שכרה דברים שהקטן צריך להן מכסות ומאכל
   ומשקה וסיכה וכיוצא בזה, אבל המעוברת אין לה כלום. שלמו
   חדשיו וגמלתו אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה אין
   מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות אלא כופין
   את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו."
   המפורש בדברי הרמב"ם הוא שאין מחייבים את האם שיהיה בנה אצלה עד
   שיהיה בן שש והדבר תלוי ברצונה כמ"ש הרמב"ם: "אם רצת המגורשת שיהיה
   בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות".
   היה מקום לטעות ולומר שעניין זה תלוי ברצון האם, משום שהוא בכלל
   זכויותיה של האם שיהיה בנה הקטן אצלה. פשוט שאין הדבר כך, איבעית אימא
   סברה ואיבעית אימא גמרא.
   איבעית אימא גמרא – ממקור הדין.
   המגיד משנה כתב שמקור דברי הרמב"ם משתי סוגיות בתלמוד, וז"ל:
   "זה מתבאר מהסוגיא שבס"פ אף על פי (דף ס"ה:) שאמרו שם זן
   אדם בניו קטני קטנים ועד כמה עד בן ו' כדרב אסי דאמר רב
   אסי קטן בן ו' יוצא בעירוב אמו ואמרו שם משום דבעי למיכל
   בהדה. ואמרינן בעירובין פרק כיצד משתתפין (דף פ"ב:) דאפילו

בן ו' בצוותא דאימיה ניחא ליה. ודעת רבינו שהוא אפילו
בגרושה."
עי' בני אהובה (שם) שהביא מקור מסוגיה שלישית.
הסוגיה בעירובין עוסקת בתקנת הבן ולא בתקנת אמו, כמו שאמרה הגמרא:
"בצוותא דאימיה ניחא ליה". כ"כ בשו"ת רדב"ז (ח"א סימן קכג):
"דאמרינן בגמ' בעירובין אפילו בן שש בצוותא דאמיה ניחא ליה
משמע בהדיא דמשום תקנת הולד שבקינן ליה אצל אימיה".
וכ"כ בשו"ת דרכי נועם (אה"ע סימן כו), וז"ל:
"דאפילו בן בצוותא דאימיה ניחא ליה. וכפי טעם זה יש לדקדק
שאם ראו בית דין שתיקון הולד להיות אצל אביו או אפילו אצל
קרובי אביו מוציאין אותו מן האם ונותנים אותו לאב או לקרובי
האב מדאמרינן בצוותא דאמיה ניחא ליה משמע דעבדינן מה
שהוא טוב ונוח לולד."
וכ"כ בשו"ת מהרשד"ם (אה"ע סימן קכג), וז"ל:
"בזכות הבן דברו כמו שהוכיח המ"מ בלשון הגמ' בעירובין
דאפי' בן שש בצוותא דאמא ניחא ליה א"כ כל שיראה לאב או
לאפטרו' שהוא חוב לבן או לבת להפרידה מן העיר הרשות
בידם ויכולים לומר לאם מה שאמרו שהבת אצלך לא אמרו אלא
בזכות הבת והנה אנו רואים שחוב הוא לה שתעמוד אצלך
ותוליכנה מהעיר שאתה חב לנו ולה לא נתנו לך כח בזה וצדקו
דברי הרמב"ן שהבי' החכם השלם כמה"רר בנימין הלוי נר"ו
שכתב ולעולם צריך לדקדק בדברים אלו אחר שירא' בעיני ב"ד
בכל מקום שיש בו יותר תקון ליתומים שב"ד אביהם של יתומים
לחזור אחר תקונן."
כ"כ בשו"ת משפטים ישרים (ח"ב סימן רסב) שצוותא דאימיה הוא משום טובת
הבן, וז"ל בעובדא שהייתה לפניו:
"אם אנו אומרים שהבן ישאר אצל אמו נמצא באים לעשות לו
קצת נחת רוח משום צוותא דאימיה ומפסידים אותו הפסד רב."
וכ"כ בספר נפת צופים (סימן צא) שצוותא דאימיה משום טובת הבן נאמר.
בספר מעשה רקח (הלכות סוכה פ"ו ה"א) כתב שלדינא לא קיי"ל כהך סוגיה
דעירובין, ואף על פי שאין הלכה כסוגיה זו, הביא המ"מ מקור לדין הרמב"ם
מסוגיה זו. טעם הדבר הוא:
"אף על גב דאדחייה לה הך דצוותא דאימיה ניחא ליה מ"מ
עיקר הדבר על פי האמת נאמר דטבע הקטנים כן הוא דאף

בשנים שא"צ עוד לאמו דהיינו שאין אמו מקנחתו או שאינו קורא
אמא אמא מ"מ עדיין חביבותיה גבה ואינו מתפרש מאצלה."
הרי שמטעם טבע הקטן באנו.
הסוגיה בכתובות תתפרש גם על דרך זו שמשום טבעו של הבן וצרכו נגעו
בה.
אם כך הדבר, יש לדון מדוע אין מחייבים את האם שיהיה בנה אצלה עד גיל
שש? והרי שלא זו בלבד שהאם יכולה להשיב את בנה לידי אביו, אלא אף יכולה
להשליכו לקהל. כן כתב הרמב"ם (הלכות אישות כא, יז-יח), וז"ל:
"שלמו חדשיו וגמלתו, אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה
אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות אלא
כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו […] ואם לא רצתה
האם שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן, אחד זכרים ואחד נקבות,
הרשות בידה ונותנת אותן לאביהן או משלכת אותן לקהל אם
אין להן אב והן מטפלין בהן."
על דברי הרמב"ם תמה הרמ"ך (שם) בהשגותיו:
"תמה הוא זה, אם האב חייב לזון את בניו עד בן שש האם
אמאי אינה חייבת לזון את בניה כיון שהם קטני קטנים, ומה
הפרש יש בין אב לאם, ואמאי לא תזונם עד שיהיו בני שש
ואמאי יכולה להשליכם על הקהל."
נראה שקושיית הרמ"ך מתייחסת רק למה שכתב הרמב"ם שמשלכת אותם
לקהל ואינה זנה אותם, ולא על מה שכתב הרמב"ם "ונותנת אותן לאביהן",
ומודה הרמ"ך שיכולה להעביר את הבן לידי אביו גם בהיותו פחות מבן שש.
כדעת הרמב"ם פסקו מהר"י וייל (ליקוטי דינים סימן יא), הטור והשלחן ערוך
(אבן העזר סימן פב סעיף ח) והחלקת מחוקק (ס"ק יב), והביאו דבריהם הבאר היטב
(סימן עא ס"ק א) והראנ"ח בתשובה (סו"ס צה). ע"ע מקורות נוספים באוצר
הפוסקים. הגר"א (סימן פב ס"ק יד) הביא ראיה לדין הרמב"ם משתי סוגיות,
עיי"ש.
בשו"ת שחר אורך (ח"ב סימן כ אות א) הבאנו דברי המ"מ שביאר בדעת
הרמב"ם שאין כאן ענין פרטי לתקנת המזונות אלא תפיסה כללית בעניינה של
האם-האישה, וז"ל:
"זה ברור שלא מצינו חיוב לאישה בשום מקום, והאב מצווה על
בניו בכמה דברים ואין האישה מצווה ומהיכן נתחייבה בהם".
כעין זה כתב בשו"ת הראנ"ח (סו"ס צה). טעם הדבר הוא שלא הטילו חכמים
על אישה חיוב בשום מקום, ויש לאפשר לה כאישה להיות פנויה לאימהותה ולא

להטיל עליה חיובים שונים. ואף שאין ספק שהאב והאם שווים במחויבותם
האישית, לא רצו חכמים להטיל חיובים בפועל על נשים.
מטעם זה לא עלה על הדעת לדון בשאלת עקירת האם למקום מגורים אחר.
האם רשאית לעקור את מקומה לכל מקום שתבחר לעשות כן, כמבואר
במקורות הנ"ל, ואין לדון אלא ביחס למקום מגורי הבן. עי' בפס"ד בית הדין
הגדול (תיק 1330348/1) מפי כתבו של הרה"ג ר' שלמה שפירא, בפס"ד בית
הדין אשקלון (תיק 1093638/13) מפי כתבם של הרבנים הגאונים הרב ישי
בוכריס – אב"ד, הרב בן ציון ציוני והרב עודד מכמן ובפס"ד בית הדין באר שבע
(תיק 1280465/5 ותיק 1199769/2) מפי כתבם של הרבנים הגאונים הרב אהרן
דרשביץ, הרב עובדיה יעקב והרב אברהם צבי גאופטמן שליט"א.
כאמור לעיל, נראה שגם לדעת הרמ"ך שכשאין אביו קיים חייבת האם לזונו
הוא רק משום הצורך שלא להשליכם על הקהל, אולם יכולה האם להעביר את
הבן לרשות האב, אף שבזה יחסר הבן את צוותא דאמו, שבעניין זה לא חלק
הרמ"ך על הרמב"ם.
עי' בשו"ת פרחי כהונה (אבן העזר סימן כג) שדבריו מתפרשים על דרך זו,
וז"ל:
"ומ"ש הרמב"ם בפכ"א מה"א בסו"פ ואם לא רצתה האם שיהיו
בניה אצלה הרשות בידה ונותנת אותם לאביהן וכו' דהשתא
משמע דהרשות בידה לאפקועי זכות בניה הקטנים שיש להם
עליה. ונראה דהרמב"ם ז"ל אתא לאשמועינן דאם לא רצתה
האם ליקח אותם אצלה, אין עליה צד חיוב מן הדין וכמ"ש הרב
המגיד ז"ל שם."
אם כן, הבן אצל אמו הוא משום טבעו וצרכו של הבן. על אף זאת, האם
אינה מחויבת לגדלו אצלה אם אינה חפצה בכך.
איבעית אימא סברה – אין כל סיבה שיתקנו חכמים זכות קניינית של האם
בבנה מחד, ולא תהיה לה כל מחויבות כלפיו מאידך, עי' בשו"ת להורות נתן (ח"ג
סימן פח).
ברור שגם טובת האם היא שיהיה בנה עימה .עי' בשו"ת מהר"י בן לב (חלק
א סימן נח) שכתב: "מילתא דלא שכיחא שלא תרצה האם את בניה התשכח
אישה עולה מרחם בן בטנה". הרי שגם טובתה של האם היא שיהיו בניה אתה,
אולם מרכיב זה אינו המרכיב העיקרי אלא טובתם של הבנים.
מתוך שהובהר טעם הדין, יובנו גם הסייגים לדין זה שקטן בצוותא דאימיה
ניחא ליה.

2. הדין להלכה בנדון דידן
   לעיל הובאו דברי הרמב"ם (הלכות אישות פכ"א הי"ז) שכתב:
   "אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה
   עד שיהיה בן שש שנים גמורות אלא כופין את אביו ונותן לו
   מזונות והוא אצל אמו".
   כדעת הרמב"ם פסק מר"ן (אה"ע סימן פב סעיף ח). הראב"ד השיג על הרמב"ם,
   וז"ל:
   "א"א אין הדעת סובלת שנכוף את האב להפריד בנו ממנו עד
   שיהא בן שש והלא הוא חייב לחנכו תורה בן ארבע ובן חמש
   ואיך יחנכנו והוא גדל בין הנשים."
   טעמו של הראב"ד הוא משום מצות תלמוד תורה ולכן חלק על קטן מגיל
   ארבע, עי' מ"מ שכתב כן בדעת הראב"ד, וציין לדברי הרמב"ם (הלכות ת"ת פ"א
   ה"ו) שם מבואר שאביו מלמדו תורה עוד קודם גיל שש. הרא"ש בתשובה (כלל
   פב סימן ב) הוסיף על חיוב האב ללמדו תורה גם את חיובו לחנכו: "בן שהאב
   חייב ללמדו תורה ולחנכו למצות צריך שיהא אצל אביו".
   למאן דאזלי בתר מר"ן, לית דין זה צריך בשש שיש לפסוק כדעת הרמב"ם.
   אולם העומדים לפנינו לא אזלי בתר דעת מר"ן. הדברים עתיקים, שידוע שדנו
   אם יש לפסוק להלכה כדעת הראב"ד. עי' באוצר הפוסקים (סימן פב ס"ק יח אות
   א). אולם, כל דיון זה הוא כאשר יש עדיפות מבחינת החינוך לתורה ומצוות אם
   יהא הבן אצל אביו. כ"כ בספר נתיבות משפט (למהר"ח אלגזי) (דף רסג טור א ד"ה
   ובעניין). בנדון דידן, לפי הידוע לבית הדין אין חילוק בין ההורים בעניין זה.
   ההורים שניהם כלל לא העלו את עניין עתידו הרוחני של הבן, והתמקדו בפגיעה
   העשויה להגרם לו כתוצאה מריחוקו מאביו. נראה אם כן שלכולי עלמא יש
   לפסוק בנדון כזה כדעת הרמב"ם והשלחן ערוך, שהכלל הוא שהבן עד גיל שש
   אצל אמו.
   על אף זאת, יש לאסור את עקירת מקום מגורי הבן כפי שיתבאר לפנינו.
3. הבן אצל אמו כשהאם עקרה דירתה
   ידועה דעת מהר"י בן לב (ח"א סימן נח) שכתב שיכולה אם לעקור דירתה עם
   בתה הקטנה הפחותה מגיל שש. נדונו היה באלמנה הרוצה לעקור דירתה
   למקום מגורי משפחתה, וקרובי בעלה רצו שתישאר הבת במקום קרובי בעלה.
   טעם הספק הוא האם:
   "הבת אצל האם לעולם היינו כשאינה עוקרת דירתה מהמקום
   שהיו דרים בו או דילמא מילתא פסיקתא קתני הבת אצל האם

ולא שנא קטנה ולא שנא גדולה ולא שנא אם נשארה באותה
העיר שמת בעלה ולא שנא אם רוצה לעקור דירתה."
המהר"י בן לב השיב שהבת אצל אמה לעולם, גם אם עוקרת האם דירתה.
המהר"י בן לב אמר דבריו באלמנה וקרובי הבעל, אך עי' בספר ערך לחם (סימן
פב סעיף ז) כתב שנראה מדבריו שכך הדין באלמנה ובן. עוד נראה מדבריו שגם
בבן גרושה כך הדין, שיכולה האם לעקור דירתה, וז"ל הערך לחם: "רצתה האם
לעלות לארץ ישראל ולהוליך בנה עמה. האב מעכב כל שאינו צריך להנקתה.
רדב"ז סי' ת"ח. וריב"ל פליג בסי' נ"ו. עכ"ל". הרי שמיירי כשהאב בחיים, וכתב
שמהריב"ל פליג. וכ"כ בשו"ת שופריה דיעקב (ח"א אה"ע סימן ס) בדעת מהריב"ל.
כ"נ מדברי מהרש"ך (חלק א סימן קפז), שם דן באלמנה שביקשה לעקור
דירתה, וכתב:
"היכא שהבת או אפילו הבן הם קטני קטנים, דהיינו פחות מבן
ו', כל אנפין שוין שמוליכתו אמו אל מחוז חפצה, ולא חיישינן
לאונסא דארחא, לפי שעד הזמן הנזכר הוא צריך לאמו,
וכדאמרינן בגמרא (עירובין פב ע"א) "קטן בן שש יוצא בעירוב
אמו".
ומהאי טעמא כתב הרמב"ם ז"ל פרק כ"א מהלכות אישות
(הלכה יז) וזו לשונו: "שלמו חדשיו וגמלתו אם רצתה המגורשת
שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש
שנים גמורות" וכו'. ועד כאן לא פליג עליה הראב"ד (שם) אלא
דוקא דאיתיה לאב, דהיינו בגרושה, ומטעמא דכתב שאביו חייב
לחנכו תורה בן ד' או בן ה'."
סתמות דבריו נראית שגם בגרושה ובן אמר דבריו.
ידוע שנחלקו על דעת מהר"י בן לב והמהרש"ך. אולם, מה שיש לדון הוא
האם נחלקו עליו משום חינוך הבן לתורה ומצות או משום עצם ניתוקו מהאב.
לעיל הובאו דברי הראב"ד שכתב שהבן אצל אביו כדי שיחנכו לתורה ומצות.
המגיד משנה (הלכות אישות פרק כא הלכה יז) יישב דברי הראב"ד: "אין זה קושיא
שחנוך זה אפילו הוא אצל האם יכול הוא לחנכו לפעמים לכשיבא אצלו". ליישוב
זה, יש לומר שכשתעקור האם דירת הבן לא יוכל האב לחנכו, ובאופן זה עדיף
שיתבטל מה שצוותא דאימיה ניחא ליה. אם זהו הטעם, לא יהא טעם זה שייך
בנדון דידן. אולם, אם נאמר שהטעם הוא משום הנתק שייווצר בין האב לבנו –
טעם ששייך גם כאן.
בשו"ת נודע ביהודה (מהדורא תניינא – אבן העזר סימן פט) כתב שהטעם הוא
משום דברי המ"מ, וז"ל:

"ועל דבר הילד פחות מבן שש שפסק שישאר אצל האב,
כתורה פסק וכן הוריתי זה איזה שנים וכתבתי הלכה למעשה
שאם אחר הגירושין אין המגרש והמתגרשת בעיר אחת אז
הדין שישאר הבן אצל האב אפי' פחות מבן שש כדי לחנכו
וללמדו כי בזה לא שייך דברי הרב המגיד שהביא הב"ש בסי'
פ"ב ס"ק ח' [צ"ל ס"ק ז – א.א.א.]. וכל מה שפסק מעלתו יפה
פסק והמערער עליו עתיד ליתן את הדין."
הביא דברי הנובי"ת בספר פתחי תשובה (סימן פב ס"ק ד). על דרך הנוב"י
כתב המבי"ט (ח"א סימן קסה), אלא שמדברי המבי"ט שם נראה שאין טעם זה
טעם יחידי, ולעולם צריך ללכת אחר טובת הבן, ואפשר שכך הוא גם ביאור דברי
הנוב"י.
אמנם מצאנו ראינו שביארו דין זה מטעם אחר. אפשר שחולקים ע"ד הנוב"י,
ואפשר שגם הנודע ביהודה חד מתרי טעמי אמר ולא נחלק עליהם. עי' מ"ש
כמו"ר זצ"ל בשו"ת תבואות שמ"ש (אה"ע סימן צו).
זה יצא ראשונה בשו"ת מהרשד"ם (חלק אבן העזר סימן קכג) כתב שאין האם
יכולה לעקור דירת הבן, ונימק כך:
"וא"ת ומנא לן דבן אינו יכול להוציאו האם למקום שהיא תרצה
העבודה שנראה לי שמי שיפקפק בזה אינו אלא מן המתמיהין
דכי יעלה על הדעת שלא יהיה לאדם אלא אותו בן ויחיד ורך
הוא אצלו ונפשו קשורה בנפשו והיה בראותו כי אין הנער ומת
אביו מצרתו ותאמר שא"ה נתנו לה כח להוליכו למקום רחוק זה
אין הדעת סובל בלי ספק ולא היה צריך ראיה."
בהמשך דבריו הביא ראיה לדין זה מדברי המגיד משנה, אך ביארם באופן
אחר מביאור הנוב"י, וז"ל:
"האמנם לרווחא דמלתא אביא לי עדים נאמנים המ"מ שכתב
לתרץ השגת הראב"ד ז"ל על הרמב"ם וז"ל א"א אין הדעת
סובלת שנכוף את האב להפריש בנו ממנו עד שיהיה בן שש
והלא חייב לחנכו תורה עד ואין זו קושיא שחנוך זה אפי' הוא
אצל האם יכול לחנכו לפעמים להושיבו אצלו מי הוא אשר ראה
מאורות ואינו רואה כי דברים אלו מוכיחים הוכחה גמורה
שהדבר פשוט הוא שאין אלו הדינים אלא במי שיושבת בעיר
אשר האב שם כי לא אמר המ"מ וי"ל שהרב לא דבר אלא
כשיושבת האם בעיר שאז יכול לחנכו אלא מדקאמר ואין זו
קושיא כו' משמע בפירוש שהוא דבר פשוט מאד שאין צורך
לבארו."

דוק שלמד מדברי המגיד משנה שפשוט שהבן מתגורר בעירו של אביו,
ומשום כך יישב המ"מ קושיית הראב"ד, אולם לא מטעמו של הראב"ד חייב הבן
לדור במקום אביו, אלא משום שנפש האב קשורה בנפש בנו.
בשו"ת שו"ת ציץ אליעזר (חלק טז סימן מד) כתב טעם נוסף לזכותו של האב
שיהיו בניו אתו, וז"ל:
"על פי האמור נראה בהסברת הדברים בכזאת. דמעיקרא
דדינא הילדים מתיחסים אחר אביהם ככתוב "למשפחותם לבית
אבותם", ומשפחת אב קרויה משפחה ולא משפחת אם, ועל כן
הוא חייב בפרנסתם ובגידולם, ומשום כך יש לו מלוא הזכות
לדרוש שיגדלו אצלו ובמחיצתו ויהנה מכל הכרוך בזה, והאב
זכאי בבתו וכו' (עיין כתובות מ"ו: ועוד). אלא דחז"ל שקדו על
טובתם של הילדים ומצאו על כן לנכון להפקיע מהאב בחלקו
מזכות החזקתו בהם כלשונו של הראב"ד "לכוף את האב
להפריש וכו'" ולתקן ולקבוע שהבן ימצא אצל אמו עד גיל שש,
והבת תהיה אצל אמה לעולם "מפני הנהגת טכסיסיה במלאכה
ובצניעות" (מאירי כתובות שם) "וכדי שתתייסר מאמה ולא תאחוז
בידה דרך פריצות" (שטמ"ק שם), אבל עם זאת לא שללו עי"כ
מהאב את עיקרי זכויותיו היסודיות בילדיו, ובתוך זה גם לא את
שמירת הקשר בינו לבינם גם בתקופת היותם במחיצת אמם,
ולא רק בכדי לחנכם וללמדם תורה ומצוות ולהעיר את אזנם
למוסר ולדרך ארץ, כי אם גם בכדי להעניק להם רחמי אב
ולקבל מהם אהבת בנים לאביהם. ודבר זה מרומז בדברי הח"מ
הנ"ז שנוסף לנימוק שכותב, מאחר שאינו שומע בקולו להיות
אצלו ללמדו תורה מוסיף וכותב בלשון "ושאר דברים", והכוונה
בכנ"ז."
מצאתי שכתב טעם זה גם מהר"י בורג'ל בשו"ת משפט כתוב (סימן מה),
ויתכן שכללוהו בדברי מהרשד"ם. גם טעם זה שריר וקיים אף אם אין האב
והאם מחנכים בנם לתורה ומצוות.
בהמשך דבריו, הביא דברי מהרשד"ם, וככל הנראה לא מצא סתירה בין
טעמו של המהרשד"ם לטעמו, וז"ל:
"מתוך כל דברי המהרשד"ם האמורים נשמעת גם הנימה, כי
הדברים בזה כל כך ברורים ואמיתיים עד שהמה גם בבחינה
של "למה לי קרא סברא הוא" שתקנת חכמים להשאיר אצל
האם לא היתה על כגון דא היכא שימנע מהאב מלראותם
ומלחנכם וכו' ושכל מי שיפקפק בזה אינו אלא מן המתמיהין כי
אין הדעת סובלת להרחיק בין אב לבנו, ובפרט כשהוא יחיד לו
ונפשו קשורה בנפשו."

דברי מהרשד"ם הובאו להלכה בפוסקים רבים. ראש לכל כ"כ בשו"ת מבי"ט
(ח"א סימן קסה), הבי"ד בתשובת ציץ אלעזר הנ"ל, אף שהמבי"ט הזכיר את טעם
חינוך הילדים. וכ"כ בשו"ת שופריה דיעקב (סימן ס), בשו"ת דברי יוסף (לר' יוסף
בירדוגו סימן פו), בספר נפת צופים (סימן צא), ושם ביאר שלא נחלקו מהרשד"ם
ומהריב"ל והכל תלוי בטובת הבן.
וכ"כ כדעת מהרשד"ם בספר הלכה למשה לרמ"א אלבאז (אה"ע סימן כג),
ושם כתב שכשעקרה האם דירתה יישאר הבן אצל קרובי האב. קרובי האב אינם
חייבים בחינוכו, ונראה מכח סברת מהרשד"ם אתי עלה. עוד הביא שם שכן
מצא
"להרבנים מוהר"ר מנחם סירירו ומוהר"ר וידאל הצרפתי
ומוהר"ר מימון אפלאלו זלה"ה שפסקו כסברת מוהרשד"ם שאין
רשות לאמה להוליכה לעיר אחרת כי טוב וישר הוא שתשב
הבת אצל קרובי אביה מללכת לעיר אחרת עם אמה."
עוד הביא שם שכתבו כן עוד גדולי הפוסקים בפס"ד:
"כמוהר"ר שאול ישועה אביטבול זלה"ה על נדון כזה שהביא
דברי הרבנים הנ"ל ופסק כוותייהו והסכימו עמו רבני פאס יע"א
כמוהר"ר אליהו הצרפתי וכמוהר"ר שמואל אבן צור זלה"ה
וזל"ה דינא הוא כמו שכתוב לעיל משם הרבנים זלה"ה דאע"ג
דקי"ל הבת אצל אמה היינו דוקא אם תשב בעיר הבעל אבל
להוציאה לעיר אחרת לא ואפילו אם כבר הוציאוה בעמוד והחזר
קאי עכ"ל הרי דסברי מרנן אשר בעקבותיהם אנו הולכים
ושותים בצמא את דבריהם שאינה יכולה להוליכה לעיר אחרת
כסברת מוהרשד"ם ודעמיה ואף אם כבר הוציאו מצוה
בחזר"ת."
כ"כ בשו"ת מים חיים (לכמוהר"ר יוסף משאש) (אבן העזר סימן ל), ושם השווה
דברי מהרשד"ם והנוב"י, וז"ל:
"כל זה הוא כשהמגרש והמגורשת שניהם יחד בעיר אחת, אבל
אם האב נסע לעיר אחרת פשיטא ופשוט שמוליך בנו עמו,
כמ"ש הבאר היטב בסי' פ"ב סק"ה בשם מהרשד"ם ז"ל ע"ש.
וכ"כ הפ"ת שם סק"ד בשם הגאון בעל נודע ביהודה ע"ש, ועוד
ראיתי בנודע ביהודה האה"ע סו"ס פ"ט, שסיים שהמערער על
זה עתיד ליתן את הדין, ע"ש, וזכורני שכן ראיתי בספרי אחרוני
המערב זיע"א שפסקו כן גם הם בפשיטות."
בספר מליץ טוב לכמוהר"ש אביחצירא זלה"ה דן במחלוקת מהריב"ל
ומהרשד"ם וכתב שעלה בהסכמה שהלכה כמהרשד"ם. עוד כתב כעין דברי
הנוב"י והוכיח גם מסברה זו שאינה יכולה לעקור דירתה. הרי שמתרי טעמי אתי

עלה. כ"כ בספר בית דינו של יהושע (סימן רצב) שכדעת מהרשד"ם פסקו רוב
ככל רבותינו.
ע"ע בשו"ת שמ"ש ומגן (ח"א אה"ע סימן כ).
בשו"ת יביע אומר (ח"ח אבן העזר סימן כב אות ב) הביא מחלוקת מהריב"ל
ומהרשד"ם. בהביאו דברי מהרשד"ם הביא גם טעם דבריו ז"ל מתשובת
מהרשד"ם:
"העבודה שנ"ל שמי שיפקפק בזה אינו אלא מן המתמיהים, וכי
יעלה על הדעת שאם לא יהיה לאיש אלא אותו בן, והוא בן יחיד
אצלו ונפשו קשורה בנפשו, שתוכל האם להוציאו לעיר אחרת,
והיה בראותו כי אין הנער ומת אביו מצרתו, האם תוכל לומר
שאע"פ כן נתנו לה חכמים כח להוליכו לעיר רחוקה, זהו דבר
שאין הדעת סובלתו בלי ספק."
ושם הביא כמה פוסקים שנקטו כדעת מהרשד"ם, ונראה שפסק כמותו אף
בבת.
נמצא אם כן שהכרעת רבותינו היא כדעת מהרשד"ם.
ע"ע בקובץ תשובות לגרי"ש אלישיב זצ"ל (ח"ב סימן קטו), וז"ל:
"ובעצם הפלוגתא שבין הריב"ל והרשד"ם, עיין בכנה"ג אה"ע
סי' פ"ב הגב"י אות ו': […] והוא (ר"ש ברוך), ז"ל כ' שכיון שדבר
זה הוא מחלוקת בין הגדולים איזה ואיזה הוא יגזור להוציא
הבת מאצל אמה. ואף שהלכה פסוקה באה"ע סי' קי"ח סעי' ו'
כל ספק שיש בתקנה מעמידין על דין תורה, אכן כתבו
האחרונים, שזה רק בתקנה שהתקינו בתראי אחרי חתימת
התלמוד, לא בתקנה שהתקינו חז"ל (עי' מחנ"א ה' גבי"ח ס"ב).
אמנם הרשד"ם איננו יחידי בהל' זו, ובכנה"ג סי' פ"ב בהגה"ט
אות ל"א כתוב: אבל הרשד"ם חולק (על המריב"ל), וסובר דאינה
יכולה להוליכה לעיר אחרת וכ"נ מדברי ספר המפה, ובשם
הרדב"ז ז"ל כתב שם כהרשד"ם."
כמבואר לעיל, לטעמו של מהרשד"ם מניעת הוצאת הבן מהעיר אינה דוקא
משום חינוכו לתורה ומצות, אלא משום קשרי האב עם בנו.
נוסיף עוד, לעיל הבאנו דברי מהר"י בן לב (ח"א סימן נח) שכתב שיכולה אם
לעקור דירתה עם בתה הקטנה הפחותה מגיל שש. המהר"י בן לב אמר דבריו
באלמנה וקרובי הבעל, אך בספר ערך לחם הבין שכך הדין גם בבן גרושה, וכ"כ
בשו"ת שופריה דיעקב (ח"א אה"ע סימן ס) בדעת מהריב"ל.
אמנם י"א שמודה מהר"י בן לב למהרשד"ם בגרושה ובן, וכן כתב בשו"ת
משפט כתוב (סימן מה) בתשובת מהר"י בורג'ל, וז"ל:

"האמנם רבו החולקים על דעת מהריב"ל ז"ל והם המבי"ט ז"ל
בח"א סי' קס"ה כתב דאפילו לדעת הרמב"ם אינה יכולה
להוליכם אל עיר אחרת וע' להכנה"ג ז"ל שם ולהרב יד אהרן
ז"ל להקת הפוסקים דס"ל דאינה יכולה להוליכם אל עיר אחרת
ובפרט למ"ש הפרח מטה אהרן ח"א סימן ק"י דגם מהריב"ל
ז"ל לא אמרה אלא בבת והיא יושבת אצל אמה לעולם ואפילו
גדולה אבל בבן פחות מבן שש לא שבקינן להוליכו אל עיר
אחרת כיון דבהיותו בן שש צריך לחזור אל בית אבי למה
מוליכין אותו אתה יע"ש וכ"ן שכן היא דעת הרב ערך השלחן
ז"ל שם אות ו' שהביא דברי הרב הנז' אלו באחרונה יע"ש."
והסכים אתו ראב"ד תונס הג"ר ישראל זיתון זלה"ה. וכן כתב בשו"ת ישכיל
עבדי (חלק ב אבן העזר סימן ט) שכשהאב קיים לית מאן דפליג שהאם אינה יכולה
להוציא את הילד מעירו של האב. ושם הביא שני טעמים לדבר, וז"ל (אות יא):
"בהיכא דהאב קיים והאם רוצה להוליכו לעיר אחרת, דודאי
ליכא מאן דפליג דישאר אצל אביו, דזוהי טובתו, שמלבד שהוא
מחנכו בגשמי ורוחני עוד זאת דמצורף עמו רחמי אב על הבנים,
דאין לך מי שירחם עליו בכל עניניו כמו אביו, דהגם דהאם גם כן
רבו רחמיה על בניה, אך מכל מקום האב – סיפק בידו לעשות
יותר מהאם. וכיון שכן ודאי דראוי יותר להניחו אבל האב,
דסיפק בידו יותר. ומכל שכן טעם החינוך המוטל עליו בדוקא,
באופן דהדין דין אמת דכל כהאי גוונא דהאב קיים וסיפק בידו
יותר מהאם, ואתיא מכללא טעם כעיקר ענין החינוך, דודאי דאין
מפרישין אותו מהאב אפילו בפחות משש, כאשר העלה מור"ם
הנ"ל. וזה ברור ופשוט. וכן שוב מצאתי הדבר מפורש בספר סם
חיי סימן י"ג דנראה מדבריו דדוקא באין לו אב הוא דכתבו
הפוסקים דיניחינו אצל אמו ולא כשהאב קיים, יעוין שם."
לעיל כתבנו שלפי הידוע לבית הדין אין חילוק בין ההורים בעניין חינוך הבן
לתורה ומצוות. ההורים שניהם כלל לא העלו את עניין עתידו הרוחני של הבן,
והתמקדו בפגיעה העשויה להגרם לו כתוצאה מריחוקו מאביו. על אף זאת, כיון
שקי"ל כדעת מהרשד"ם אין להתיר את הוצאת הבן מהעיר. ראיתי בספר משנת
יעקב (אישות פכ"א הי"ז עמוד רנו) שכתב שלא נאמרו דברי מהרשד"ם כשהאב אינו
הולך בדרך התורה. וצ"ב, שנראה להדיא שאין דין זה תלוי בחינוך הבן בדוקא
וכמו שנתבאר לעיל.
והרי הדברים מפורשים בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ב סימן ט), הובאו דבריו לעיל.
אם כן, דברי המהרשד"ם שהם עיקר לדינא שרירים וקיימים גם בנדון דידן,
ובפרט שנחלקו אם אמר מהריב"ל דבריו בבן.

ע"ע בפס"ד מבית הדין הגדול מפי הראש"ל הגר"י יוסף שליט"א (תיק
1406265/1), שם עסיק בדין הבת אצל אמה והפנה לפסקי הדין שניתנו בעניין זה.

4. עקירת מקום מגורי הבן כשמרחק הנסיעה קצר
   בקובץ תשובות לגר"י אלישיב זצ"ל (ח"ב סימן קטו) חידש שבעקירת מגורי הבן
   למקום שאינו מרוחק לא נחלקו מהריב"ל ומהרשד"ם, וז"ל:
   "אכן נראה, דהני טעמי שעליהם ביסס הרשד"ם ז"ל את דינו לא
   שייכי אלא בעובדה שנשאל עליה שהאם החליטה לחזור
   משאלוניקי – ששם היה מקום מגוריה עם בעלה למולדתה
   ולמשפחתה עיר בלארסו שלפי מ"ש הרשד"ם שם, המרחק
   ביניהם הוא מהלך ב' או ג' ימים וגם סכנת דרכים כרוכה
   בנסיעה זו, אשר לפי המצב של אותם הימים הרי מרחק כזה
   פירושו הפרדת הילדה מאביה לאורך ימים. ועל גופא דעובדה
   זו השיב הרדב"ז בתשו' הנ"ל. לא כן במקרה דנן שריחוק מקום
   זה לא מונע את האב מלבקר את בתו כמה פעמים בשבוע.
   ולכן מסתבר הדבר שבמרחק כזה אשר נסיעה של שעה –
   שעתיים מבדילה בין מקום של האב למקום מגורי האם לא
   ישתנה הדין מה שקבעו חז"ל בת אצל אמה, כמו שלא תשתנה
   הלכה הנז', כשהורי הילדה שניהם גרים בעיר אחת, אלא
   שדירת האב בקצה העיר מצד אחד, ודירת האם בקצהו השני
   ופשוט כי תקנה זו שקבעו חז"ל בת אצל אמה לא ניתנה
   לשיעורין כאלה."
   ובהמשך דבריו:
   "אלא שאין לנו צורך לקבוע כעת מסמרות בנוגע לפלוגתא זו
   הואיל ובמקרה דנן הבקשה שהוגשה ע"י האם היתה רק
   להוציא את הילדה מתל-אביב לירושלים, ולפי האמור לעיל הרי
   בגוונא-דא כולי-עלמא מודו בזה."
   בפס"ד בית הדין טבריה – צפת (תיק 839795/8) בהרכב הרה"ג אוריאל לביא
   אב"ד, הרה"ג חיים בזק והרה"ג יועזר אריאל שליט"א דנו במקרה כגון נדון דידן,
   והתירו לאם לעקור מקום מגוריה, וז"ל:
   "אמנם נחלקו הדעות ביחס לנסיבות שבהן האם עוברת לגור
   במקום מרוחק מהאב, עיין שם בבאר היטב ס"ק ו, מחלוקת
   מהריב"ל ומהרשד"ם, שנחלקו בעניין בת שדינה להיות אצל
   האם, אִם הוא הדין כשהאם עוברת לגור במקום מרוחק. אך
   מחלוקת זו נסובה ביחס למעבר למגורים מרוחקים מאד,
   ובתנאי החיים בזמנם, שמהלך יומיים או שלושה הפריד
   ביניהם, לא כן בנסיבות הנוכחיות. עיין בפד"ר כרך ד' עמ' 93,

בפסק דינו של בית הדין הגדול, בהרכב הדיינים הגאון רבי
עובדיה הדאיה ז"ל יבל"א הגאון רבי יוסף שלום אלישיב
שליט"א [ז"ל], והגאון רבי בצלאל זולטי ז"ל, שקבעו כי מחלוקת
זו של מהריב"ל ומהרשד"ם אינה מתייחסת לנסיבות בהן האב
יכול לבקר את הילד כל שבוע, ואם יחפוץ יוכל לבקרו אף מספר
ביקורים בשבוע. בנסיבות אלו לא נחלקו הפוסקים, לרבות
באותו נידון בפסק הדין הנזכר שביקורי האב את הילד היו
כרוכים בנסיעה של שעה או שעתיים בדרך הלוך, מתל אביב
לירושלים, ופרק זמן דומה בדרך חזור, וכל זאת בתנאי הדרך
והתחבורה של שנת תשי"ט, שבה ניתן פסק הדין הנזכר […]
במקרה הנוכחי, נסיעה מן הבית ברמת הגולן אל בית הורי
האישה באזור המרכז אינה עולה על 170 ק"מ, וכשהנסיעה
מתקיימת בשעות בהן הדרכים אינן עמוסות, היא יכולה
להסתכם בשעתיים עד שעתיים וחצי, ותו לא. במקרה הנוכחי
ההכבדה על האב נובעת מרצונו להביאם אל ביתו לסופי שבוע,
ובכך מרחק הנסיעה הלוך וחזור הוכפל. על כן לא מצאנו יסוד
בהלכה, לחייב את האם להחזיר את שני הבנים למגורי קבע
אצל האב."
לענ"ד עיקר דברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל הם מה שכתב: "לא כן במקרה דנן
שריחוק מקום זה לא מונע את האב מלבקר את בתו כמה פעמים בשבוע". יסוד
דבריו הוא שעל אף ריחוק המקום יוכל האב לבקר את בניו "כמה פעמים
בשבוע". דעת לנבון נקל שהנסיעה מבאר שבע במעלה כביש שש יכולה בהחלט
לארוך בשעות העומס המרובות חמש ושש שעות, מה שלא יאפשר את הקשר
במשך כמה פעמים בשבוע.
יתר על כן, כתב הראש"ל הגר"י יוסף שליט"א בפס"ד מבית הדין הגדול (תיק
1406265/1), וז"ל:
"דברי הגרי"ש אלישיב שצוטטו בפסקי דין רבים עוסקים אך
ורק בהפקעת זכויותיו של האב בילדיו, לטובתם ולמענם. אין
בדבריו אלו היתר גורף להעביר ילדים למרחק של עד שעתיים
נסיעה. עיקר כוונתו היא לומר שהאב אינו יכול לטעון
שמפקיעים את זכויותיו כאשר הוא יכול לקבלן במאמץ סביר,
אולם כאשר המרחק מסכל בפועל את הסדרי השהות בין האב
לבתו, כמו במקרה שנדון באחד מפסקי הדין שבו האם הרחיקה
את הילדים מאה ושבעים קילומטר מהאב – לא תתקבל טענה
שהאב יכול לנסוע מרחק זה בשעתיים בשעות שהכבישים
פנויים, כאשר ברור וידוע שהאב עובד באותן שעות ולא יכול
להיעדר מעבודתו.
זאת ועוד, כאשר בית הדין נוכח שהמרחק מסכל את הקשר בין
האב לילדיו ופוגע בילדים, לית דינא ולית דיינא שהאב יכול

להתנגד להרחקת ילדיו, הואיל וכאמור דבריו של הגרי"ש
אלישיב עוסקים רק בזכויותיו של האב בילדיו ולא בזכותם של
הילדים לנוכחותו של האב בחייהם."
עיי"ש שהביא פסקי דין רבים שעסקו בעניין זה.

5. טובת הבן
   גם אם ימצא מי שיחלוק על דברינו בנדון דידן, אין ספק שעקירת הבן ממקומו
   יכולה לגרום לו נזק חמור. בהליכים הקודמים נוכח בית הדין כי האם לא
   השכילה להבין את חשיבות הקשר של האב עם בנו, והיה צורך שוב ושוב
   להידרש לעניין וליתן החלטות שיפוטיות המרחיבות את זמני השהות של הבן
   עם אביו.
   הייסוד המנחה בהחלטות בית הדין בדבר הסדרי השהות הוא בראש
   ובראשונה – טובת הילדים. הדברים עתיקים ויובאו כאן בקצרה.
   כתב הרמ"א (אה"ע סימן פב סעיף ז):
   "ודוקא שנראה לבית דין שטוב לבת להיות עם אמה, אבל אם
   נראה להם שטוב לה יותר לישב עם בית אביה, אין האם יכולה
   לכוף שתהיה עמה."
   מקור הדברים בשו"ת מהר"ם פדואה (סימן נג).
   דברי הרמ"א הובאו בפוסקים רבים. לעיל הובאו דברי ספר נפת צופים (סימן
   צא) שכתב דלית מאן דפליג על כך.
   אציין עוד לדברי כמו"ר הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת שמ"ש ומגן (ח"א אה"ע
   סימן כ) שהיה פשוט לו שדברי הרמ"א אינם שנויים במחלוקת, וז"ל:
   "אם הוא באופן שלפי ראות עיני הב"ד טוב לבת להיות עם
   אמה אצל בעלה החדש וכנדון הרמ"ז, שבעל האישה היה ת"ח
   ותהיה מבונה מכל טוב אצלו כבת מלכים, וידריכנה בדרך
   הטובה והישרה, והדין נותן שצריכה להיות אצל אמה, וכדברי
   מור"מ סי' פ"ב ס"ז, דהכל לפי ראות עיני הב"ד, וכ"ה במיוחסות
   להרמב"ן סי' ל"ח, הבי"ד הרמ"ז שם, ומסיים בה הרמב"ן
   ולעולם צריך לדקדק בכל הדברים האלו אחר מה שיראה בעיני
   ב"ד בכל מקום ומקום שיש בו תיקון יותר ליתומים שב"ד
   אביהם עכל"ה, וכן דעת פוס' אחרים הביאם הרמ"ז זלה"ה,
   ופסק כמותם ע"ש. אזי לפי"ז י"ל דאם תבעה האשת מזו' הבת
   אין מקום לבעל לו' קי"ל שהרי כל הפוס' יודו שהעיקר היא
   תועלת הבנים, וא"א לאב לו' אם לא תבא אצלי, שהרי מוכרח
   הוא להניחה כפי הדין אצל אמה. ואז בודאי שחובתו לתת גם
   מזונותיה. כיון שמה"ד חייב לזון אותה והיא אצל אמה גם אם

נשאת כמ"ש מר"ן סי' פ"ב ס"ז. ולכן גם זאת שיצאה לעיר
אחרת דאפי' אלו עדיין לא יצאה יש לה רשות לכתחי' להוציאה
לטובתה, בודאי שכו"ע יודו שחובתו לתת לה מזונות והיא אצל
אמה. זהו הנ"ל. וצויי"מ."
עיי"ש שדבריו הוסדו על תשובת זקנו הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת דברי
שלום (אה"ע סימן ב).
אציין עוד לדברי מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חי"א
אה"ע סימן סז אות א)' שנקט שיסוד זה הוא יסוד מוסד שאינו שנוי במחלוקת, ונכון
הוא גם לדעת מר"ן. כ"כ הגר"א גולדשמידט זצ"ל בספר עזר משפט (סימן כח,
עמוד שמב):
"ובבוא בית הדין לקבוע בדבר מקומו של הילד, בדבר המגע
בינו ובין הוריו – רק שיקול אחד נגד עיניו והוא: טובתו של הילד
אצל מי תהיה ובאיזה אופן תהיה."
עם חתימה אומר כי בית הדין חתר בכל כוחו להביא את הצדדים לפשרה
ברוח דברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל, דהיינו שהאם תעקור דירת הבן למרחק של
כשמונים ק"מ, דבר שהיה מקרבה למקום עבודתה והיה מצמצם את הנזק. האם
סירבה לכל פשרה, ולמעשה הביאה אותנו על כורחנו למציאות קשה זו שלפנינו
משפט שלמה. לו הייתה האם משכילה להבין שלבן יש אב ממש כשם שיש לו
אם, אז היה ניתן להימנע מפסיקה כה כואבת.

6. מסקנות העולות
   הכלל הגדול שבן עד גיל שש אצל אמו הוא משום טובת הבן ולא משום טובת
   האם. האם עצמה אינה משועבדת לכך ויכולה לעקור מגוריה לכל מקום בו
   תבחר. (אות א')
   מחלוקת הרמב"ם והראב"ד אם הבן אצל אמו היא רק כאשר יש עדיפות
   מבחינת החינוך לתורה ומצוות אם יהא הבן אצל אביו. בנדון דידן, לפי הידוע
   לבית הדין, אין חילוק בין ההורים בעניין זה. ההורים שניהם כלל לא העלו את
   עניין עתידו הרוחני של הבן והתמקדו בפגיעה העשויה להגרם לו כתוצאה
   מריחוקו מאביו. מעיקר הדין יש לפסוק בנדון כזה כדעת הרמב"ם והשלחן ערוך
   שהכלל הוא שהבן עד גיל שש אצל אמו. (אות ב')
   נחלקו גדולי הפוסקים מהר"י בן לב ומהרשד"ם אם כלל זה נאמר גם
   כשעקרה האם דירתה. רבים נקטו כדעת מהרשד"ם שלא נאמר דין זה
   כשעקרה האם דירתה. לדעת רוה"פ טעמו של מהרשד"ם אינו דוקא משום
   התועלת הרוחנית שתהיה לבן בהיותו עם אביו. בדעת מהר"י בן לב נחלקו אם

אמר דבריו בגרושה ובבן. כיון שנחלקו בדעתו פשוט שיש לפסוק כדעת
מהרשד"ם שרובא דרבוותא ס"ל כוותיה. (אות ג')
בקובץ תשובות לגרי"ש אלישיב זצ"ל (ח"ב סימן קטו) חידש שבעקירת מגורי
הבן למקום שאינו מרוחק לא נחלקו מהריב"ל ומהרשד"ם, וז"ל:
"מסתבר הדבר שבמרחק כזה אשר נסיעה של שעה – שעתיים
מבדילה בין מקום של האב למקום מגורי האם לא ישתנה הדין
מה שקבעו חז"ל בת אצל אמה, כמו שלא תשתנה הלכה הנז',
כשהורי הילדה שניהם גרים בעיר אחת."
לענ"ד יסוד דבריו הוא שעל אף ריחוק המקום יוכל האב לבקר את בניו "כמה
פעמים בשבוע". דעת לנבון נקל שהנסיעה מבאר שבע במעלה כביש שש יכולה
בהחלט לארוך בשעות העומס המרובות חמש ושש שעות, מה שלא יאפשר את
הקשר במשך כמה פעמים בשבוע. (אות ד')
טובת הבן היא שלא לעוקרו ממקומו מחשש ליצירת נתק עם אביו. האם לא
השכילה להבין את חשיבות הקשר של האב עם בנו, והיה צורך שוב ושוב
להידרש לעניין וליתן החלטות שיפוטיות המרחיבות את זמני השהות של הבן
עם אביו. (אות ה')

מסקנה
לאור כל האמור:

1. נאסר להעתיק את מקום מגורי הבן […] בנם המשותף של הצדדים
   מתחומי העיר באר שבע.
2. ככל שתבחר האם להעתיק את מקום מגוריה יחולו זמנית זמני השהות
   עליהם המליצה ועדת התסקירים.
3. שירותי הרווחה ימציאו תוך ארבעה חודשים ממעבר האם תסקיר נוסף,
   ובו דו"ח מצב והמלצות לפי הצורך.

פסק הדין מותר בפרסום לאחר השמטת שמות ומספרי זהות של הצדדים.
ניתן ביום א' בתמוז התשפ"ד (07/07/2024).

הרב אליהו אריאל אדרי – אב"ד

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה