בס"ד

החזר מזונות אשה כשלוותה ואכלה

הרב שניאור פרדס – ראב"ד נתניה

הפסד מזונות בזוג פרוד ★ חיוב מזונות בבני זוג הנמצאים בסכסוך ★ מורדת בטענה ★ ראיות נוספות לדין מזונות זוג פרוד ★ אשה נשואה דרכה לוותר לבעלה ★ כאשר בני הזוג פרודים ★ סברת מתגלגלת עמו כאשר הוגשה תביעה

ניזונית משל אחרים ★ האם החיוב הוא לזון או שהחיוב הוא כסף ★ פטור הבעל כשמזונותיה סופקו ★ דברי המטה לחם ★ האם יש חילוק בין אביה לאדם אחר ★ טעם הפטור ★ חיוב מזונות והתחייבות למזונות ★ תביעת עבר לעומת תביעה לעתיד

לוותה ואכלה ★ פרנס אותה סתם ★ ביקשה להתפרנס ★ הצורך בעדות על ההלוואה ★ הראשונים החולקים שהאשה נאמנת שלוותה ★ טעם הדעה שצריך עדים ★ בעל שטוען פסקתי לה מזונות ★ החילוק בין הנידונים ★ האם על בית דין להעלות טענה זו ★ ספק בהלוואה או במתנה

הספיקו מעשי ידיה לדברים גדולים ולוותה ★ כאשר המזונות המצומצמים הם מקצבאות ★ החיוב מזמן תביעתה ואילך ★ תבעה בעדים ולוותה שלא בעדים ★ תבעה נאמנת שלוותה ★ זמן פירעון ההלוואה ★ ההשלכות לנידון דידן

המסקנות ההלכתיות

תמצית המאמר

אשה המורדת על בעלה ונפרדה ממנו ביוזמתה, מפסידה את מזונותיה. אך אם הפירוד אינו באשמתה, אלא הבעל גרם לפירוד, עדיין זכאית היא למזונות מהבעל.

הגרי"ש אלישיב זצ"ל נקט כמו שדייק החזו"א מדברי הרשב"א, כי כל המורדת בבעלה ואינה רוצה לחיות עמו, אף אם עדיין לא הוכרזה כ"מורדת" על פי כללי ותנאי ההלכה, מפסידה את מזונותיה. אף שבשו"ת הריטב"א נראה שכל עוד לא נידונת כ"מורדת" ממש, אינה מפסידה מזונות. מסיק על פי הריטב"א בחידושיו כי למעשה כל שאינה מתגוררת עם בעלה מפסידה את מזונותיה, וכתב כי כך נהוג בבתי הדין שלא לחייב במזונות אם מסרבת לחיות עם בעלה.

מדבריו נראה, שכל הנידון הוא האם האשה סירבה לחיות עם בעלה או לא, ואף באופן שהבעל הוא הגורם הראשון לקרע שבין הצדדים, אם עתה האשה מסרבת לחזור אליו, אינו חייב במזונותיה.

אם יתברר שמרידתה מוצדקת, וישנה סיבה ראויה שבשבילה עזבה את הבית, אכן יתחייב במזונותיה, כדברי השו"ע והרמ"א. אך אם טענתה אינה מוצדקת, אף אם יש לה נימוק מדוע לא רוצה לחיות עמו, אינה זכאית למזונותיה. ומשמע, שאף אם יצאה מהבית מסיבה מוצדקת, אם הבעל חזר בו ממעשיו ומסכים להשלים עמה והיא זו שמסרבת, הפסידה את מזונותיה.

הרשב"א מחלק בין מקרה שהבעל נעדר מהבית, והלכה לבית אביה, ואינה רוצה לחזור עד שיקרא לה בעלה, שבכהאי גוונא אין זה מרידה, משום שהיא מתביישת לחזור וממתינה שבעלה יפייס אותה, אך אם יקרא לה תסכים לשוב לביתו, ובאופן זה חייב במזונותיה אף לפני ששבה. לעומת מקרה שאינה מסכימה לחזור עד שישלם לה את חובותיה. באופן זה, מרידתה אינה מוצדקת, ומפסידה את מזונותיה, שהרי כל מורדת נותנת איזה הסבר למה היא רוצה לצער אותו, ולמרות זאת אין מקבלים את דבריה.

הח"מ מוסיף כי בכהאי גוונא נראה מתוך התנהגותה שסירובה לחזור בגלל החובות אינו אלא עילה למרידתה. אילו באמת הייתה חפצה בו, היה עליה לשוב לביתו ורק אחר כך לתבוע ממנו לפרוע את חובותיה.

הרה"ג הרב אוריאל לביא שליט"א אב"ד ירושלים הוכיח מדברי הנוב"י, שגם אם הזוג מתגורר בנפרד, מכל מקום כיון שאינה מורדת, אלא נוצר מצב באונס שאינו מאפשר את מגוריהם יחד, הבעל חייב במזונות אשתו. יתירה מזאת, הוכיח העין יצחק שאפילו אשה שהרגה נפש בשוגג ונאלצה להפרד מבעלה ולגלות לעיר מקלט, ובחוסר זהירותה גרמה לפירוד זה, מכל מקום כיון שאינה מורדת בבעלה לא הפסידה את מזונותיה.

הרמ"א פסק על פי הרמב"ן והר"ן, שאשה שהלך בעלה למדינת הים, ולא תבעה מזונות אלא זנה משל עצמה, אינה זכאית לתובעו למפרע, מפני שחכמים אמדו את דעתה ש"דרך הנשים לגלגל עם בעליהן". כלומר, אשה נשואה רגילה בשעת הצורך לזון משל עצמה, ללא כוונה להתחשבנות עם בעלה. ומכיוון שכוונתה הייתה למחול על זכותה, אינה רשאית אחר כך לתבוע זכות זו.

הריטב"א הוסיף והדגיש בשם רבו, שאפילו אשה שיצאה בקטטה מבית בעלה, כל שלא תבעה את המזונות, מניחים שמחלה אותם לבעלה, והובאו דבריו בב"י.

בפד"ר (מהגרי"מ בן מנחם, הגר"ע הדאייא והגר"ב זולטי זצ"ל) חידשו שאפילו בני זוג פרודים, שהידיעה שיתכן ויפרדו לא נעלמה מהם, עדיין איו האשה זכאית לתבוע מבעלה את מה שהוציאה האישה על הבית.

מדבריהם משמע שהדבר תלוי עד כמה סיכויי השלום סבירים, ומסתבר שההכרעה בשאלה זו נתונה לאומד בית הדין. אם אכן משתכנע בית הדין שהצדדים כבר אינם חפצים זה בזה, ואף אם הוגשה תביעת שלום בית היא לא נועדה אלא להשגת יתרונות משפטיים בלבד, הסברא שאשה מתגלגלת ומוותרת לבעלה כבר אינה קיימת. ויתכן שגם אם האשה תובעת שלום בית בכנות אך היא מודעת שאין כל סיכוי לכך, אינה מתכוונת לוותר לבעלה.

באוצר הפוסקים כתבו בשם כמה אחרונים, שאם תבעה את הבעל, ויש בידיה פסק דין המחייבו בדמי המזונות, אף אם לא מימשה אותו זמן רב וניזונת משל עצמה, זכאית לתובעו למפרע. כי מכיוון שכבר תבעה אותו, ויש בידה פסק דין, גילתה דעתה שאין בכוונתה למחול על החוב.

מדבריהם מבואר שאין זה רק משום שיש בידה פסק דין, אלא משום שלאחר שכבר תבעה, גילתה דעתה שאינה מוחלת, וכמו שכתב הרמ"א שאף אם בית דין התעכבו בפסק הדין, מחייבים מזונות למפרע משעת התביעה, כיון שכבר מאז מוכח שלא מחלה.

אך נראה שאם תביעתה נדחתה, ולא נפסקו לה מזונות, לא שייך לומר שהסתמכה על פסק הדין ולכן לא תבעה אותו. וכאשר חל שינוי במצבה הכלכלי, הייתה צריכה מיד לתבוע לשינוי החלטת בית הדין, ואם לא פעלה כך, יש יסוד להניח שוויתרה על תביעתה, וצ"ע.

כעין זה כתב הגרח"ש שאנן זצ"ל, שאף אם הייתה תביעה בעבר, אין זה בהכרח מלמד על אי מחילה גם עתה. אך ישנו פרק זמן סביר, שבו אין לראות בשתיקתה מחילה, אבל כל שעבר זמן שנראה שמחלה, אינה יכולה לתובעו למפרע.

שנינו במשנה שלשיטת חנן, וכך נפסק להלכה, אשה שבעלה חייב לזון ולפרנס אותה, ויש באפשרותה לתובעו ולזכות במזונות, אם אדם אחר זן אותה סתם במקום הבעל, אין הבעל חייב להשיב לו את דמי המזונות. אלא "הניח מעותיו על קרן הצבי". כלומר, איבד את כספו.

לדברי התוספות, מי שנותן הנאה ממשית לחברו, חייב המקבל לשלם לו, אך מי שפרע חוב שהיה צריך חברו לשלם, אין זה נחשב שנתן לו דבר מה, אלא רק הציל אותו מנזק גביית החוב. לפיכך, מי שפרנס את אשתו של חברו, לא המציא לבעל הנאה, אלא רק הציל אותו מתשלום החוב לאשתו, ולכן הוא פטור מלשלם לו.

אמנם ר"ת חולק, וסובר כי אדם שפרע את חובו של חברו, זכאי לתשלום על כך, ורק מי שזן את אשתו "הניח מעותיו על קרן הצבי", כי לולי שהיה אדם זה מפרנסה, יתכן שהייתה מצטמצמת וחיה בדוחק, ונמצא שלא ההנה את הבעל.

כל זה נאמר ביחס למפרנס, שאינו יכול לתבוע הוצאותיו מהבעל, ועדיין צריך לברר מה דין הבעל כלפי אשתו, האם האשה יכולה לתבוע ממנו את דמי המזונות שלא נתן לה, או שמאחר וכבר התפרנסה, פקע חיובו של הבעל במזונות.

לדברי הבית יעקב, אם נתן הבעל לאשתו דמי מזונות ונגנבו ממנה, פטור מלשלם לה שוב, משום שכבר פרע את חובו. מכך משמע, שחיוב מזונות זהו חיוב ממוני בלבד, ולא חיוב לספק את צרכיה בפועל ממש.

לעומת זאת מצינו בתשב"ץ שמי שקבר את אשתו ואחר כך נשדדו התכריכים, אינו נפטר מחיובו, משום שלעולם נקראת אשתו עד תחיית המתים, וחייב הוא לקוברה. משמע שהחובה היא לספק את צרכיה בפועל, ולא רק חיוב ממון.

לכאורה גם הנידון מה הדין כאשר אדם אחר פרנס את האשה, תלוי במחלוקת זו, כי לדברי התשב"ץ שחיוב הבעל הוא לדאוג לצרכיה בפועל, אם כן כאשר בפועל אין לאשה צורך, אין הבעל חייב כלום. אבל אם כדברי הבית יעקב שהבעל חייב לאשה חוב ממוני לפי שיעור המזונות, אם כן גם אם במקרה אין לאשה כל צורך כי התפרנסה מאחרים, עדיין חיוב הבעל לאשתו במקומו עומד.

אמנם מתוך דברי התוספות מבואר שעל ידי שאדם זה פרנס את האשה, הבעל נפטר מחיוב המזונות גם כלפיה. שכן אילו היה חייב הבעל להשלים חיוב ממון זה לאשה, נמצא שלא הייתה כאן שום הצלה מחיובו.

כך מבואר גם מתוך דברי המשנה במסכת נדרים, שמי שהדיר ואסר את חברו שייהנה ממנו, רשאי המדיר לזון את אשתו ובניו של הנאסר. ומתוך כך שיש כאן חידוש שאף שאסר את חברו שיהנה ממנו, בכל זאת רשאי הוא לזון את אשתו ובניו, מבואר, שכאשר אדם אחר פרנס את האשה, אכן הבעל פטור מלשלם גם לאשה את מזונותיה, שהרי אילו היה חייב להשלים ולשלם לה, נמצא שלא נהנה כלל.

כך מבואר גם בדברי הריטב"א ובתשובת הרמב"ם. וכך הוכיח גם הגר"א הורביץ זצ"ל מדברי המרדכי והר"ן.

גם באוצר הפוסקים הובא בשם ספר מטה לחם שכשם שאין המפרנס יכול לתבוע את הבעל, כך גם האשה לא תוכל לתובעו, כי מכיוון שאנו משערים שכוונת הנותן הייתה בכדי לפרוע את חובו של הבעל (ולא להלוות לאשה), הרי כבר יצא הבעל ידי חובתו במה שפרנסו אותה.

אלא שכתב שאם פרנס אותה אביה דרך מתנה, האשה יכולה לתובעו, שזה דומה לאשה שיש לה כספים משלה או שקיבלה מאחרים, שאינו פוטר את הבעל מחובו.

נראה שכוונתו לומר, שאם קיבלה מתנה סתמית ממישהו, עדיין חיובו של הבעל עומד במקומו, וכמו אשה שיש בידה נכסי מלוג, או כל מקור כספי אחר השייך לה, שאין זה פוטר את הבעל ממזונות. אך אם קיבלה פרנסה מגורם אחר, בזה שולם חובו של הבעל. ותלוי הדבר באופן הנתינה. אם נתן כמתנה סתם, כספים אלו שלה, והבעל נשאר בחיובו. אך אם ניתן לה בכדי לפרנס אותה, אין לה מבעלה כלום.

נחלקו אמוראים בירושלמי האם דינו של אב שוה לכל אדם, או שמא אב שזן את בתו כן יכול לתבוע החזר מהבעל (ויש לעיין אם זה דוקא באב, או גם בשאר קרובי האשה). המרדכי והגהות מרדכי פסקו כי להלכה אין חילוק. דבריהם הובאו בדרכי משה ובבית יוסף, וכך נפסק ברמ"א.

הריטב"א כתב שכאשר הלכה לבית אביה וניזונת שם, הפסידה את המזונות מהבעל, ובכדי שתוכל לטעון שלא מחלה עליה למסור על כך מודעא בפני עדים. ונראה מדבריו שהפטור הוא משום שמוחלת לבעלה על מזונותיה. אולם מדברי המרדכי, משמע שסיבת הפטור היא משום שאינו חייב כלל במזונותיה כל עוד ניזונית משל אחרים. כך ביאר גם בקובץ שעורים, והמטה לחם ביאר כך גם בדעת הריטב"א.

בדברי המטה לחם הוזכרה ראיה שהביאו כמה מהפוסקים שהבעל חייב במזונות אשתו למרות שיש לה מקורות הכנסה נוספים, מהמשנה בכתובות, שהמתחייב לזון את בת אשתו, חייב לזון אותה אף אם היא ניסת ובעלה מפרנס אותה. לכאורה מוכח מכאן, שלמרות שיש לה מקור פרנסה, חייב עדיין המתחייב לזון אותה.

נראה לחלק בין חיוב מזונות על פי תקנות חז"ל, לבין אם התחייב מעצמו דמי מזונות. חיובו של הבעל הוא לדאוג שיהיו לה מזונות, ככל ויש לה מהיכן לזון, התבטל בכך חיובו. אך המתחייב מעצמו לזון, ההתחייבות הינה לדמי מזונות, כלומר חיוב ממוני גרידא, ולכן חייב אף אם הבת כבר מתפרנסת ממקום אחר.

אמנם הגרא"צ שיינפלד שליט"א חלק מכח ראיה זו על דברי הגר"א הורביץ זצ"ל המובאים לעיל, שנקט שאם ניזונת האשה ממקום אחר, ממילא נפטר הבעל מחיובו. אך הגרח"ג צימבליסט זצ"ל לא קיבל ראיה זו, וחילק כדרך הנ"ל.

הגרח"ג צימבליסט שם הביא גם את שאלתו של ר' פנחס הדיין ותשובת הרמב"ם, ששניהם הבינו שבאופן שהאשה התפרנסה על ידי אחר והניח מעותיו על קרן הצבי, אינה רשאית לתבוע ממנו למפרע את מזונותיו, כמשמעות הסוגיא בנדרים, ולא ראו בכך סתירה לסוגיא בכתובות שהשניים הראשונים נותנים לה דמי מזונות והבעל חייב במזונותיה.

לדברי הגרח"ג צימבליסט ישנו חילוק בין תביעה על העתיד לתביעה על העבר. אשה שיש לה כספים או דרך אחרת להתפרנס, עדיין חייב הבעל לפרנסה, ויכולה לתבוע את בעלה שיפרנסנה, ואינה חייבת להוציא את כספה או להתפרנס בדרך אחרת. אבל אם כבר אכלה, כגון שאחר זן אותה, לא תוכל לבוא ולטעון שעדיין בעלה חייב לה, משום שחיוב המזונות הוא רק כדי לדאוג שתאכל, והרי בסופו של דבר אכלה.

כל הדין שהבעל פטור מלשלם, הוא כאשר המפרנס פרנס אותה שלא בתורת הלוואה, אבל אם נתן לה בתורת הלוואה, חייבת האשה לשלם לו, וממילא הבעל חייב לשלם. כך נפסק להלכה בשו"ע.

כפי שכתב רש"י מקור הדין הינו מהברייתא המובאת שם בגמרא, כי קטנה שהייתה נשואה ובעלה היה במדינת הים, אם לוותה לצורך מזונותיה, ואחר כך מיאנה בבעלה ויצאה מרשותו מרצונה, אינו חייב לשלם על ההלוואה. משמע, שבכל אופן אחר של אשה שלוותה לצורך מזונותיה, חייב הבעל לשלם את ההלוואה שבוצעה לצורך המזונות.

לדעת הרא"ה תיקנו חכמים שהאשה נחשבת כשליח של הבעל ללוות לצורך מזונותיה, והמלוה תובע את החוב באופן ישיר מהבעל, ורק אם אין לבעל לשלם, אז יכול המפרנס לתבוע מהאשה. אבל הר"ן מסיק כדעת רש"י שעיקר החוב לשלם למפרנס הוא של האשה, והיא תחזור ותתבע את הבעל על תשלום המזונות, אלא אם כן אין לאשה כסף לשלם, שאז יכול המפרנס לתבוע את חובו ישר מהבעל, מדין שיעבודא דר' נתן. וכך פסק להלכה הרמ"א שם.

נחלקו הפוסקים, באופן שפרנס אותה סתם, ולא אמר לה במפורש שכוונתו הייתה לשם הלוואה, האם חייב הבעל לשלם למפרנס.

לדעת הרשב"א, אנו מניחים שכל הנותן ממון לחברו אף ללא אמירה מפורשת, אין כוונתו לתת בחינם, ויש להניח שכוונתו הייתה להלוואה ולא למתנה, וממילא חייבת האשה לשלם לו, והבעל חייב במימון מזונותיה.

אך הרא"ה הר"ן והמ"מ נחלקו עליו, ולדעתם אמנם לא הייתה כוונתו לתת בחינם, אך מטרתו הייתה לפרוע לבעל את חובו, ולא להלוות לאשה, שהרי סבר שהמזונות מוטלים על הבעל, ולא עלה על דעתו שהוא יתבע את האשה. מעתה, הרי הוא פורע חובו של חברו, ופטור הבעל מכיוון שלא קיבל הנאה ממשית. כך פסק הב"ש, וכסתימת לשון השו"ע.

בשו"ת בית יוסף כתב שאשה שביקשה מאחר שיפרנס אותה, אף אם לא אמרה במפורש שזו הלוואה, מניחים שהייתה כוונתה להלוואה, וחייב הבעל לשלם, ורק אם פרנס אותה מעצמו בלא בקשתה, הניח מעותיו על קרן הצבי. ונסתפק הבית יוסף אם מאחר שכבר בקשה מזונות, שוב כל מה ששלח לה אחר כך נחשב גם כן כהלואה, או שהדבר תלוי בכל פעם ופעם, ומה ששלח מעצמו הפסיד, ורק מה ששלח על פי בקשתה יוכל לגבות.

ואמנם מדברי הכנה"ג משמע שמדובר רק כאשר בפעם הראשונה ביקשה האשה במפורש הלוואה. אך מדברי הב"י מבואר שכל בקשה של האשה בסתמא נידונת כהלוואה, ועל כך הוסיף לחדש שגם מה ששלח אחר כך נחשב כהמשך ההלוואה. ומדברי הכנה"ג מבואר שהבין שזו היא מסקנת הב"י, למרות שמפשטות לשונו, נראה שמסתפק בזה.

המטה לחם מסיק על פי תשובת הב"י, והרמ"ז והבית דוד ושארית יעקב ואבני אפוד, שכל שהאשה בקשה מאותו אדם לפרנסה, נחשב כלוותה ממנו, ולא נפטר הבעל מחיוב המזונות.

עוד מבואר במטה לחם, שבאופן שלא בקשה בפירוש מזונות, אלא הלכה לבית אביה וניזונת שם, בכהאי גוונא לדעת הריטב"א חייב רק אם מסרה מודעא מפורשת, אך באופן שבקשה במפורש מזונות אזי נחשבת נתינת המזונות כהלואה, והבעל נשאר חייב במזונותיה, כמבואר בכל דברי הפוסקים הנ"ל אף ללא מודעא.

בחלקת מחוקק והב"ש והפרישה נקטו על פי לשונות הרא"ש והמרדכי הטור, שמחובתה של האשה להוכיח שאכן בוצעה הלוואה, אבל אם קיבלה כספים למזונותיה מאחר ספק בתורת מתנה ספק בתורת הלוואה, אין הבעל חייב לפרוע כספים אלו. וכן נקט הבית יוסף כדבר פשוט שאי אפשר לחייב את הבעל, אלא אם יש עדים על כך שהאשה לוותה או בקשה בעצמה את המזונות, ושיעידו העדים על מלוא סכום ההלוואה, ובלי זה אין צד לחייב את הבעל.

אמנם באוצר הפוסקים הובא שישנם פוסקים החולקים על כך, ולא הצריכו ראיה שאכן הלוו לה, אלא די בכך שהאשה מודה שלוותה מהם, ובכהאי גוונא חייב הבעל לשלם את המזונות שהלוו לה. כך מבואר בשו"ת הרי"ף, ובתשובת רש"י המובאת באור זרוע, ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג.

הריטב"א מבאר את טעם הסוברים שהאשה נאמנת לומר שלוותה, אף שהיא באה להוציא ממון מהבעל, משום שחיובו של הבעל כלפי האשה לפרנסה, הינו חיוב וודאי, וטענת הבעל שאולי לא לוותה ואינו חייב לשלם, היא רק ספק, ובכל מצב שבוודאי חייב וספק האם נפטר מחיובו, והתובע טוען בברי שהחוב עדיין קיים והנתבע בא רק בטענת שמא, הדין הוא שחייב. לפי זה, אם הבעל יטען בוודאות שלא לוותה, באמת יפטר מחיובו לכולי עלמא.

אמנם כפי שהבאנו, הח"מ והב"ש והפרישה דייקו מהרא"ש והמרדכי והטור שהאשה צריכה להביא עדים על ההלוואה, וללא עדות אינה נאמנת לחייב את הבעל, וכך מבואר גם בחדושי הרמב"ן.

ההפלאה מבאר כי מכיון שלשיטתו חיוב המזונות לאשה אינו חיוב הקיים מראש לכל זמן הנישואין, אלא מתחדש כל יום לפי הצורך, אם כן לפי הצד שקבלה מזונות מאחרים שלא בתורת הלואה, הרי שלא התחייב לה הבעל כלל מזונות על אותו יום, וכיון שיש כאן ספק בעיקר החיוב, הדרינן לכללא דהמוציא מחברו עליו הראיה.

אמנם החזו"א ציין לדברי הש"ך שגם כאשר הספק הוא שמא ההלואה נפרעה מראש עוד קודם שחל החיוב (על ידי טענת קיזוז, עי"ש), מכל מקום כיון שההלואה היא סיבה ודאית לחיוב, והסיבה לפטור מסופקת, נאמן התובע בטענת ברי לחייב את הנתבע הטוען טענת שמא. לפי זה, גם אם נאמר שספק אם חיוב המזונות חל באותו יום, מכל מקום אמורה האשה להיות נאמנת לטעון בברי שלא נפרעה, ולהוציא ממון מהבעל. לכן תירץ החזו"א בדרך אחרת, כי כיון שדרך האשה להתגלגל עם המזונות, לא נחשב הדבר כחזקת חיוב ודאית, ועליה להביא ראיה שלוותה.

לדברי שו"ת והשיב משה, אם לא העלה הבעל טענה זו, אין בית דין טוענים כן, ומחייבים את הבעל בתשלום ההלוואות שנטלה לטענתה לצורך המזונות. אמנם מסתימת דברי הפוסקים שכתבו שרק אם לותה בעדים, משמע כפי שכתב בקרית מלך רב, שלעולם אין בית דין מחייבים את הבעל לשלם אם אין האשה מביאה עדים על ההלואה.

מבואר במסכת שבועות, שאם תבע את חברו שחייב לו כסף והלה הכחישו, אם הביא עדים שמסר לו מעות, התברר שהוא שקרן וחייב. אך אם הודה שקיבל את המעות, אלא שאומר שקיבלם מסיבה אחרת, נאמן ששלו לקח. וכך נפסק בשו"ע. מכאן ניתן ללמוד, שכל קבלה של כספים צריכה הוכחה לאיזה תכלית קיבל אותם.

וכן נפסק עוד בשו"ע, כי מי שתבע את השני שיחזיר לו חפץ שמסר לידו, והביא על כך עדים, כל עוד העדים אינם יודעים אם נתן לו כפקדון או למטרה אחרת, נאמן המקבל לטעון שהחפץ הוא שלו.

הרמ"א פסק כשיטת הרא"ש, שאם לוותה כשהיה בעלה במדינת הים, יכול הבעל להיפטר מהתשלום ולומר שהיה עליה לעבוד בעצמה ולהתקיים מזה. מדבריו נראה, שיש הבדל בין אם מעשה ידיה מספיקים לכל דבר או רק לדברים גדולים (צרכיה ההכרחיים), וכן אם לוותה על פי פסק בית הדין או לא.

לדברי הב"ש, גם הרמ"א סובר כהרמב"ם שכאשר האשה תובעת מזונות לא מתחשבים במעשה ידיה, אלא שאם לוותה לצורך המזונות, ומעשה ידיה היו מספיקים לדברים גדולים ולא לדברים קטנים, יכול הבעל לטעון כנגד המלווה שאם לא היה מלוה לה, הייתה האשה מסתפקת במועט, ולכן הבעל פטור מתשלום החוב. אך אם היה בידה פסק דין, הרי שהלוואתה הייתה לפי קביעת בית הדין שבדקו והסיקו שהאשה אינה מסכימה להצטמצם, וזכותה לגבות מלוא המזונות, ואז הבעל חייב לשלם.

החזו"א מבאר, שמכיוון שהבעל אינו כאן, ותביעת דמי המזונות כרוכה בטרחה מרובה ובגביה מנכסיו, רוב הנשים דרכן לחיות בצמצום במצבים אלו, ולכן שיעור דמי המזונות שחייב הבעל במצב כזה נמוך מהרגיל. אבל אם תבעה אותו, הרי גילתה בדעתה שרוצה לטרוח עבור גביית המזונות, ומגיע לה לקבל את מלוא דמי המזונות, ואפילו אם לא פסקו לה מיד אלא החמיצו את הדין, גובה למפרע מזמן תביעתה.

יתכן שכל הטעם שנימק החזו"א, שעל האשה לחיות בצמצום כשבעלה הפליג למדינת הים, אינו אלא אם נסע באופן זמני, שבמצבים כאלו מקובל להצטמצם, ולא לתבוע בבית הדין. אך באופן שהבעל השאיר אותה לבדה במשך מספר שנים, יתכן שחיובו המקורי עדיין תלוי ועומד.

לדברי הבית מאיר והמנחת פיתים, על אף שבדרך כלל האשה צריכה עדים על ההלוואה, מכל מקום אם כבר תבעה מזונותיה בפני עדים, נאמנת לומר שמה שלקחה אחר כך היה הלוואה, וחייב הבעל בתשלום הלוואתה.

אמנם נראה כי אם תביעת האשה נדחתה, יתכן ואין משמעות לתביעה זו, ואם כעבור זמן השתנו הנסיבות ויש מקום לחיוב מזונות, כעת דינה כאשה שעדיין לא תבעה, שאינה נאמנת לטעון שלוותה ללא הוכחה לטענתה.

אמנם לענין סברות הרא"ש והחזו"א יש להסתפק האם מאחר וכבר גילתה דעתה שהיא מעדיפה לתבוע מזונות בבית הדין מאשר להצטמצם, הרי גילוי זה קיים ועומד גם למצב הנוכחי, או שעדיין מכיון שחזינן שכעת התעכבה מלתבוע, יתכן שהעדיפה לצמצם מאשר לתבוע מחדש, וצריך עיון בזה.

אלמנה נזונית מנכסי ירושת הבעל, וזכאית לתבוע את היורשים. אם שהתה ולא תבעה את היורשים שנתיים (אם היא עניה) או שלוש שנים (אם היא עשירה), וויתרה על דמי מזונותיה.

הר"ן כתב בשם הרמב"ן שכל זה דווקא באלמנה, אבל אשת איש שלא תבעה את בעלה, הפסידה מיד, משני טעמים.

א. לאלמנה יכולים להיות כספים משלה, כגון אם תמצא מציאה וכדומה, ולכן אם לא תבעה כנראה שהתפרנסה מכספים אלו. אך אשת איש כל מעשי ידיה ומציאתה הם של בעלה, ומן הסתם התפרנסה ממקורות אלו, נמצא שחיה ממה ששייך לבעלה.

ב. אפילו אם ידוע לנו שהתפרנסה מהממון הפרטי שלה, כגון שיש לה נכסי מלוג ומכרה אותם, בוודאי שהתכוונה למחול, כיון שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן.

הבית מאיר חידש כנ"ל, כי לאחר התביעה האשה נאמנת לומר שלוותה. אך יש מקום לומר שדווקא אם תטען שבמקום לצאת ולעבוד, לוותה, לא כן באשה שאחרים זנו אותה, ותוך כדי כך תבעה את בעלה, שכיון שיש מי שיפרנס אותה, ואין לה צורך ללוות, בכהאי גוונא יתכן שדינה ככל אשה שאינה נאמנת לומר שלותה.

אלא שיש לומר, שמעתה המפרנס נאמן לומר שמספק לה מזונות רק כהלוואה, כי כיון שכבר תבעה את בעלה, ויודע שבעלה עומד לשלם לה את מזונותיה, יש לפרש את תמיכתו כהלוואה שבכוונתם לתבוע בחזרה מהבעל. אך ביחס לזמן שבין התביעה הראשונה שנדחתה, לתביעה השניה, אין סברה שתהיה נאמנת בכהאי גוונא, לא היא ולא מי שזן אותה, לומר שהדבר נעשה בתורת הלואה.

לעיל הובאה מחלוקת הר"ן והרא"ה האם במקרה שהאשה לוותה הבעל חייב למלווה, או שחייב לאשה והיא תשלם למלווה, וכי להלכה פסק הרמ"א שעיקר החוב למפרנס הוא של האשה, והאשה תחזור ותתבע מהבעל את המזונות.

נראה שגם אם לא הגיע זמן הפרעון של הלוואתה למי שזן אותה, זכאית האשה כבר עכשיו לגבות את המזונות מהבעל, כי מכיון שהבעל חייב את הכספים לאשה, ולא לאותו אדם, אין נפקא מינה מתי זמן הפרעון של חוב האשה, אלא כיון שהאשה לוותה לצורך המזונות, חוב הבעל במזונות עומד בתקפו, והבעל חייב לפרוע אותו באופן מידי.

המקרה

לפנינו תביעת מזונות אשה משנת 20/12/2017 ותביעה נוספת מתאריך 29/3/23. הוגשו סיכומי הצדדים.

התביעה הראשונה נדחתה בפסק הדין מיום ביום ט"ז בשבט התשע"ח (01/02/2018), משתי סיבות שכל אחת בנפרד דיה לדחות את התביעה. טעם אחד נכתב בטעות עובדתית, כי הסעיף בהסכם הממון על פיו אין חובת מזונות בעת פרידה לא אושר ע"י ביהמ"ש. אולם הטעם השני שביה"ד הכריע בו כי ההכנסות דאז הספיקו למזונותיה.

התביעה השניה מתאריך 29/3/23. מתבססת בסיכומיה על פסק דין של ביהמ"ש מתאריך 26/6/20, כי האשה מחוייבת לשלם לאיש דמי שימוש על הדירה בסך 3500 ₪, וממילא הכנסותיה קטנו לכדי 3500 ₪ בלבד. ומשכך, מבקשת היא השלמה למזונות אשה בסך 3400 ₪. האשה המתינה עם תביעה זו קרוב ל-3 שנים!

*

לענ"ד, נראה כי אין לחייב את הבעל לשלם דמי מזונות לשעבר, אלא רק ממועד התביעה הנוכחית, וכדלהלן.

הפסד מזונות בזוג פרוד

בשו"ע (אבהע"ז סי' ע סעי' יב) נפסק, וז"ל:

"האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר, אם באה מחמת טענה שהוא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה, חייב לזונה שם אם תבעה מזונות. אבל אם לא תבעה, מחלה על מזונות דלשעבר".

והוסיף על כך הרמ"א:

"הגה, והוא הדין אם היתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו, והמניעה ממנו, ולותה למזונות, צריך לשלם, אבל אם המניעה ממנה, אין צריך לשלם, דאין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו (מרדכי פרק ב' דייני גזירות וכן כתב הב"י בשם הריטב"א)".

הרי שהדין הוא כי אשה המורדת על בעלה, ונפרדה ממנו ביוזמתה, מפסידה את מזונותיה. אך אם סיבת הפירוד אינה באשמתה, אלא הבעל הוא הגורם לפירוד, עדיין זכאית היא לקבלת מזונות מהבעל, ואף אם האשה ברחה מהבית, אם היה זה בגללו ובעקבות התנהגותו, עדיין תקבל דמי מזונות אשה.

בנושא שלפנינו, האיש הוא שעזב את הבית. ולהיפך, האשה תבעה שלום בית ולא הייתה מרוצה מהפירוד. מעתה, לכאורה הוא חייב לספק לה דמי מזונות.

חיוב מזונות בבני זוג הנמצאים בסכסוך

יש לברר, באופן בו הצדדים נמצאים בנפרד זמן רב, וספק רב האם ישנו סיכוי לשלום ביניהם, האם גם אז האיש חייב בדמי המזונות.

תחילה נברר את הדין כאשר האשה עזבה את הבית, באיזה אופן מפסידה את דמי המזונות.

והנה, הגרי"ש אלישיב זצ"ל כתב בפד"ר (חלק ו עמ' 10) בתוך דבריו, וז"ל:

"והנה הא דמורדת לית לה מזונות לכאורה פליגא ביה רבוותא, אי מדינא מפסדת את המזונות או משום לתא דקנס קאתינן עלה, ורק אחרי שהפסידה כתובתה…

וברא"ש כתובות פרק ה (סי' לד) כתוב:

"ומשהינן לה תריסר ירחי שתא ולית לה מזוני מבעל, תקנה זו נעשית בימי האמוראים והאחרונים כאשר ראו… תקנו שתשהה שנה, ואם יגרשנה בתוך השנה שלא תהא מחילתה מחילה, ויצטרך ליתן לה כתובה… וכיון שתיקנו כך לאומרת מאיס עלי שהיתה ראויה להתגרש מיד בלא כפייה, כל שכן למורדת, ואינה ניזונית אותה שנה אבל הוא אוכל פירות וחייב בפרקונה, דבמזונות קנסו אותה דרוב נשים אין מספיק מעשה ידיהם למזונותיהן, אבל היתה חפצה שלא יאכל הבעל פירות נכסיה ולא יתחייב בפרקונה לאו כל כמינה, הלכך הוא אוכל פירות וכיון שאוכל פירות חייב גם בפרקונה".

ממה שכתב הרא"ש: דבמזונות קנסו אותה, למד החזו"א (בהלכות כתובות סי' סט אות טו) דדעת הרא"ש, דהא דבמורדת לית לה מזוני משום קנסא הוא, ולכן במורדת (האומרת) בעינא ליה (ומצערנא ליה) יש לה מזונות תוך ארבע שבתות.

(אך) לכאורה בפשוטו איכא למימר (יש לבאר) דהרא"ש לא נחית כאן כלל להגדיר הטעם דמורדת מפסדת מזונות אם היא מדינא או מטעם קנסא, אלא לפי שהקדים הרא"ש ז"ל שבתוך השנה חייב בפרקונה, ומאי שנא פרקונה, מאי שנא מזונות, ועל זה כתב דשלילת חיובו בפרקונה יגרור אחריו גם הפקעת זכותו בפירות נכסי מלוג, וכל אשה היתה חפצה שלא יתחייב בפרקונה ולא יאכל פירותיה, ולאו כל כמינה להפקיע זכותו, מה שאין כן שלילת זכות המזונות זהו קנס (הפסד) בשבילה, דרוב נשים אין מספיק מעשה ידיהן.

וכן כתב הרשב"א בתשובה (הובאו דבריו בב"י סי' עז):

"… אבל אם היא מעכבת, אף מחמת פרעון מה שלותה, בזה יראה שאינו חייב לזונה… וכל זה שאבדה מזונות במרדה, זהו לדעת הר"ם ז"ל והרי"ף ז"ל, אבל מעיקר הגמרא אינו נראה כן, שלא נראה כן בגמרא בשום מקום ואין במורדת אלא פחת כתובה בלבד, ומזונות ומעשה ידיה שהם זה כנגד זה…"

ובחזו"א שם (סי' סט):

"(בב"י הביא תשובת רשב"א) דמורדת אינו חייב לזונה לדעת הר"מ והרי"ף, והיינו אף על גב דעדיין לא הכריזו עליה ארבע שבתות ועדיין לא הפסידה כתובתה, מכל מקום כל זמן שהיא במרדה אינו חייב לזונה".

ואם כי הרשב"א מפקפק בזה דלא מצינו זה בגמרא, מכל מקום למעשה לא חלק עליהם, וכן השיב לשואליו דאם לא רוצה לחזור לבית בעלה באיזו טענה שהיא אינו חייב לזונה, ולא הזכיר כלל שיש צורך בהכרזה ושזה דוקא לאחר שהפסידה כתובתה, ועל כרחך דבכל גווני סבירא ליה דאין לה מזונות".

הרי כי הגרי"ש נקט כמו שדייק החזו"א מדברי הרשב"א, כי כל המורדת בבעלה ואינה רוצה לחזור ולחיות עמו, אף אם עדיין לא הוכרזה באופן רשמי כ"מורדת" על פי כל כללי ותנאי ההלכה (שהתרו בה וכדומה), מפסידה את מזונותיה.

אך בהמשך דבריו בפד"ר שם (עמ' 13) כתב, וז"ל:

"אך ממה שכתב בשו"ת המיוחסות לריטב"א… סימן קנ מבואר דכל עוד ולא הפסידה כתובתה אית לה מזוני, וז"ל:

"… והסבירו גדולי רז"ל וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל שהמורדת מתשמיש שפוחתין מכתובתה מדין משנתנו או שמפסידים אותה אחר ארבע שבתות בדעת רבותינו שחזרו ונמנו על זה, כי לעולם יש לה מזונות ורפואה ותנאי כתובתה עד שתפסיד כל כתובתה, וטעם הדברים שלא מצינו במורדת קנס אחר אלא מה שמצינו בתלמוד מהפסד כתובה… וכיון שחוב הוא שיש לה על בעלה אין להפסידה כל זמן שהיא ברשותו וכתובתה קיימת, או מקצתה, ואילו היתה המורדת מפסדת מזונות מחמת קנס מרדה, היה לתנא לשנות כן במשנתנו וכן לבעלי התלמוד, וכיון שלא פירשו כן אין לנו להוסיף על קנסה כלום…"

מזה נראה דבמקום דלא הפסידה כל כתובתה, הבעל חייב במזונותיה, ולפי זה יש לדון במקרה והאשה סירבה ומסרבת להשלים עם בעלה, והבעל גם הוא לא רוצה אותה, אשר בכהאי גוונא נראה דלא הפסידה כתובתה, שהרי אין מקום באופן כזה להכריז עליה כמורדת לאלץ אותה על ידי זה לחזור ולהשלים אתו, בזמן שהבעל גם הוא לא רוצה בה, ואם כן לפי דברי התשובה הנ"ל יש לדון שהבעל חייב במזונותיה…

גם בתשובה הנ"ל פסק באשה שהלכה מבית בעלה, וטען בעלה כי הלכה שלא ברצונו ולא רצתה לשוב אליו, ועתה תובעת מזונות למפרע שלותה ואכלה, שהבעל חייב לשלם לה מזונות לפי ברכת הבית, אף שמרדה בודאי מללכת עם בעלה, והלכה פסוקה באהע"ז סימן ע (סעי' יב) שאין חיוב מזונות לאשה אלא כשהיא על שלחנו, והמקור לזה הוא ממה שכתב הריטב"א בחידושיו לכתובות דף קג, הובאו דבריו בשטמ"ק שם:

"וכתב הריטב"א ז"ל דהוא הדין לאשה בחיי בעלה שיצאת מביתו והלכה לה, אם לא נתנה טעם לדבריה אינו חייב לה מזונות, שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו… ואפילו לדברי האומר שיש מזונות למורדת גמורה (כשלא היו התראות), התם ביושבת עמו בבית שמצערתו מתשמיש וקא קנסינן לה לההיא מורדת, אבל כשאינה יושבת עמו ואינה באה בטענה אין לה מזונות וכן דעת רבותי".

ובכן בחידושיו קבע הריטב"א ז"ל להלכה באשה שאינה יושבת עם בעלה דאין לה מזונות, ושכן קיבל מרבותיו, ואיך יתכן שבתשובה יפסוק להיפך, ואף לא מצא לנכון להזכיר שזהו בניגוד לדעת רבותיו.

ואמנם מתוך מה שכתב הריטב"א בחידושיו אנו למדים דעל כל פנים יש דעה כזו הסוברת דאית לה מזונות למורדת, אכן מדנקיט הריטב"א בלישניה: ואפילו לדברי האומר… שמע מינה דאיהו גופיה ז"ל לא סבירא ליה אלא כדעת החולקים הסוברים דלית לה מזונות למורדת (גם קודם להתראות).

מכל זה נראה דאי אפשר לחייב את הבעל ולהוציא ממנו מזונות כשאשתו מסרבת להשלים אתו, וכן מורין בבי דינא לא לפסוק מזונות לכל אשה המסרבת לחיות עם בעלה חיי אישות, גם בטרם הכריזו עליה ובטרם הפסידה כתובתה".

הרי שהגריש"א הביא שבשו"ת הריטב"א (סי' קנ) נראה שכל עוד לא נידונת כ"מורדת" ממש, אינה מפסידה מזונות. ומכל מקום מסיק על פי דברי הריטב"א בחידושיו כי למעשה כל שהאשה אינה מתגוררת עם בעלה, היא מפסידה את מזונותיה, וכתב כי כך נהוג בבתי הדין שלא לחייב במזונות במי שמסרבת לחיות עם בעלה.

ומתוך דבריו נראה, שכל הנידון הוא האם האשה סירבה לחיות עם בעלה או לא, ומשמע מהדברים, שאף באופן שהבעל הוא הגורם הראשון לקרע שבין הצדדים, אם עתה האשה מסרבת לחזור אליו, אינו חייב במזונותיה.

מורדת בטענה

אמנם גם אשה המורדת על בעלה, ישנם מקרים בהם עדיין זכאית למזונותיה.

המורדת ועוזבת את בית בעלה, אם אכן יתברר שמרידתה מוצדקת, וישנה סיבה ראויה שבשבילה עזבה את בית בעלה, אכן יתחייב במזונותיה, כפי שהבאנו לעיל מדברי השו"ע (סי' ע סעי' יב), וז"ל:

"האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר, אם באה מחמת טענה שהוא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה, חייב לזונה שם אם תבעה מזונות. אבל אם לא תבעה, מחלה על מזונות דלשעבר".

והוסיף הרמ"א וכתב:

"הגה: והוא הדין אם היתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו, והמניעה ממנו, ולותה למזונות, צריך לשלם, אבל אם המניעה ממנה, אינו צריך לשלם, דאין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו (מרדכי פרק ב' דייני גזירות וכן כתב הב"י בשם הריטב"א)".

ואמנם, אם טענתה אינה מוצדקת, אף אם יש לה נימוק מדוע לא רוצה לחיות עמו, אינה זכאית למזונותיה. ומשמע, שאף אם בהתחלה יצאה מביתו מסיבה מוצדקת, אם הבעל חזר בו ממעשיו ומסכים להשלים עמה והיא זו שמסרבת, הפסידה את מזונותיה.

וכך פסק הרמ"א בסימן פ (סעי' יח), וז"ל:

אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה, ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב, מאחר שיצאת בלא רשותו ואינו מראה לה פנים, ואם הוא יבא אצלה אינה מונעתו מכלום, אבל אם אינה רוצה לבא אצלו עד שיפרע מה שלותה, אבדה מזונותיה, דהוי כמורדת, דכל מורדת טענה אית לה".

מקור דברי הרמ"א לקוחים מתוך דברי תשובת הרשב"א (החדשות מכת"י סי' קעח, מובא בב"י סי' עז), וז"ל:

"ונסתפקתי אם היא מתעכבת בלבד מחמת שהוא אינו קורא לה או שאינה רוצה לשוב אליו עד שיפרע מה שלותה ואחר כך יביאנה ואז תשוב אליו. על כן אני אומר שאם מחמת שהוא אינו רוצה להביאה ולקרוא לה, מסתברא שאינה מפסדת על זה כלום, לפי שהוא אינו רוצה בשימושה, כי שמא בושה ממנו אחר שלא הראה לה פנים בעוד שהיתה חולה ואחר שנתרפאת מפני שיצאה שלא ברשות, ואין כאן מרד כלל לא מתשמיש ולא ממלאכה, ועוד שאם יבוא הוא אצלה אינה מונעתו מכלום. אבל אם היא מעכבת אף מחמת פרעון מה שלותה, בזה יראה שאינו חייב לזונה, דקרוב הוא בעיני לומר שזה אחד מדרכי המורדת באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, דכל האומרת כך טענה יש לה על הצער שהיא רוצה לצערו, וגם זו עילה מצאה לצערו ותולה בפרעון מה שלותה…"

הרשב"א מחלק בין שני מקרים. המקרה הראשון הוא שהבעל נעדר מהבית, ובאותו הזמן האשה חלתה ועזבה והלכה לבית אביה. בעלה חזר, ואינה רוצה לחזור עד שיקרא לה בעלה. בכהאי גוונא אין זה מרידה, משום שהיא מתביישת לחזור הבייתה לאחר שעזבה, וממתינה שבעלה יפייס אותה, אך אם יקרא לה תסכים לשוב לביתו, ואין לה התנגדות לחזור, ולכן באופן זה חייב במזונותיה אף לפני ששבה להתגורר עם האיש.

במקרה השני, אינה מסכימה לחזור ולחיות איתו עד שישלם לה את חובותיה. באופן זה, מרידתה אינה מוצדקת, ומפסידה את מזונותיה כל עוד לא שבה אליו, שהרי כל מורדת אפילו החמורה ביותר כגון מורדת האומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה", תמיד נותנת איזה הסבר למה היא רוצה לצער אותו, ולמרות זאת אין מקבלים את דבריה, וכך גם כאן.

ובחלקת מחוקק (ס"ק לג) הוסיף טעם בדבר, וז"ל:

"דכל מורדת טענה אית לה. לשון הרשב"א בתשובה זו: עילה מצאה לצערו ותולה בפרעון מה שלותה, כלומר ולמה תהיה ידה על העליונה, תבא אליו בתחלה ואחר כך יפרע מה שלותה".

הח"מ מוסיף על פי לשון הרשב"א, כי בכהאי גוונא נראה מתוך התנהגותה שסירובה לחזור בגלל שאינו משלם את החובות אינו אלא עילה (תירוץ) למרידתה. אילו באמת הייתה חפצה בו, היה עליה לשוב לביתו ורק אחר כך לתבוע ממנו לפרוע את חובותיה.

ונראה, שנקודת ההבדל שבין שני האופנים הוא, האם מאסה בבעלה ואינה חפצה בו, או שאינה רוצה לגור עמו משום שלא נח לה לגור שם מסיבות צדדיות, אף שאינם תלויות דווקא בו. לעיל ראינו בדברי המחבר, שאם הבעל גר בשכונה רעה, ובגלל זה האשה עזבה, אין היא מורדת וחייב במזונותיה. כך גם כאן, אינה חוזרת אליו מפני הבושה, ולכן צריך לזונה. אך אם יש לה תלונות כלפי בעלה מסיבות שונות, ואין ממש באמתלות אלו כדי להצדיק את מרידתה, מפסידה את מזונותיה.

ראיות נוספות לדין מזונות זוג פרוד

אמנם על אף האמור כי הפסד המזונות באשה שאינה דרה עם בעלה, אינו מצריך הכרזה כמורדת גמורה על כל תנאיה, מכל מקום מאידך מצאנו בהלכה מקרים שזוג שנאלץ לחיות בנפרד, ואין דרך לקרב ביניהם, עדיין הבעל חייב במזונותיה כל עוד אין מרידה ממשית של האשה.

כך הביא הרה"ג הרב אוריאל לביא שליט"א אב"ד ירושלים (שורת הדין עמ' פז – פח) מדברי הנודע ביהודה בשתי תשובות, וז"ל:

"עיין בנודע ביהודה מהדורא קמא אהע"ז סימן סז (המובא בפת"ש אהע"ז סי' עה סק"ג) שכתב בנידון שהתנו בטרם הנישואין שיגורו בעירה של האשה, וכשדרו שם התברר שהאוויר במקום גורם לבעל חולי. ופסק הנודע ביהודה שהבעל אינו חייב לדור בעירה, דאף שהתנו כן מכל מקום אינו מחויב להיכנס לסכנת נפשות. אך בעניין חיוב מזונותיה, פסק הנודע ביהודה שאם יש לה אמתלא בדבר מדוע אינה יכולה לעבור לגור עמו במקומו, חייב במזונותיה אף שכל אחד ממשיך לדור במקום אחר.

הרי מבואר מדבריו שיש חיוב מזונות במקום ששניהם דרים במקומות שונים ושניהם נהגו כדין, מצד אחד הבעל אינו מחויב להתגורר עמה במקומה מחמת הסכנה, ומאידך לאשה יש אמתלא המתקבלת מדוע אינה עוברת לדור עמו במקומו. ועל כרחך הטעם הוא מפני שכל עוד שהאשה אינה מורדת לא הפסידה מזונות, דאי נימא דהכלל הוא שהבעל אינו חייב במזונות אשתו כשהיא אינה עמו אף כשאינה מורדת, הרי שבנידון הנודע ביהודה לא היה מקום לחייבו במזונות.

ועל פי זה מתפרשים דברי הנודע ביהודה מהדורא תניינא אהע"ז סימן פט, במי שאין לו גבורת אנשים ואשתו תובעת גירושין, שבתחילה יעסוק ברפואות ואין למהר הגירושין, ובתוך הזמן שעוסק ברפואות כל אחד מבני הזוג יהיה במקום מגורים אחר ובאותו זמן הבעל מחויב לספק לאשה את כל צרכיה. הרי מבואר דאף עוד בטרם יצא פסק דין לחייבו בגירושין, ובעת שכל אחד מתגורר בנפרד, והפירוד הוא באונס, עקב גורמים שאינן בפשיעת אף אחד מהם, אפילו הכי הבעל עדיין חייב במזונות אשתו. ולדברינו הדברים מתבארים היטב, דמכיוון שהאשה אינה בגדר מורדת כלל (אפילו לא מרידה ראשונית ללא ד' שבועות), לכן חיוב המזונות עומד בתוקפו, אף כשעדיין הם בנפרד".

הרי שהוכיח מדברי הנוב"י בתשובותיו, שגם במקרים בהם הזוג מתגורר בנפרד, מכל מקום כיון שאין האשה מורדת, אלא נוצר מצב באונס שאינו מאפשר את מגוריהם יחד, הבעל חייב במזונות אשתו.

יתירה מזאת, הובאה שם ראית העין יצחק (ח"א אהע"ז סי' ע סק"ו) המוכיחה כי אף במקום שבו הזוג חי בנפרד, ובטווח הנראה קשה להאמין שישובו לחיים משותפים, יש מקרה שבכל זאת חייב במזונותיה, וז"ל:

"ונראה להוכיח כשיטתם מהא דמבואר במסכת גיטין דף יב (ע"א):

"אשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב במזונותיה".

והתם הבעל והאשה אינם דרים יחד מכיון שהאשה הרגה את הנפש בשוגג. ומוכח דאף שאינם דרים יחד לא הפסידה מזונותיה כל עוד לא דנים אותה כמורדת, והכא לא שייך לדונה כמורדת, דאף שהיא (רק) שוגגת ואינה אנוסה (ברציחה), מכל מקום לגדר מורדת לא נכנסה, ולכן לא הפסידה מזונותיה.

וכן כתב לבאר דין זה בתשובת עין יצחק חלק א אהע"ז סימן ע ס"ק ו, וז"ל:

"אם נוסעת למקום אחר בלתי רשותו אין לה מזונות… והכא בגלתה לערי מקלט בודאי אינה יכולה לכופו להבעל שיסע עמה גם כן שמה, ורק בתלמיד שגלה מצינו דמגלין רבו עמו אבל בבעל לא מצינו… היה לה להיות זהירה שלא תבוא לידי חיוב גלות שלא תוכל לדור יחד עם בעלה, ועם כל זה אמרו דחייב במזונות, הרי דלא אמרינן בזה אדם מועד לעולם בין שוגג, דדוקא לענין חיוב על גוף הנזק אמרו כן, מה שאין כן… היכא דעל ידי שוגג אינה יכולה להיות אצל בעלה במקומו, לא דיינינן גבי חיוב מזונות אדם מועד לעולם לענין דתהא מורדת".

וכן בהמשך דבריו בס"ק טז כתב העין יצחק:

"בחיוב מזונות גבי גלתה לערי מקלט… איירינן עכשיו להפסיד זכות מזונות שלה לפי שאינה יכולה לדור עם בעלה בעירו, בזה אמרו דלא מפסידינן זכותה, אף דבא עליה זה על ידי שגגתה, כיון דעל כל פנים לא הזידה על כן אין דינה כמורדת שתפסיד חוב מזונות שיש עליה מכבר".

הרי שכתב העין יצחק שאפילו אשה שהרגה נפש בשוגג ונאלצה להפרד מבעלה ולגלות לעיר מקלט, ונמצא שבחוסר זהירותה גרמה לפירוד זה, מכל מקום כיון שאינה מורדת בבעלה לא הפסידה את מזונותיה.

נמצא, שכל שלא מסרבת לחיות עם בעלה, והפירוד לא הגיעה ממנה כמרידה, הבעל חייב במזונותיה.

למרות האמור, יש מקום לבחון את חיוביו של האיש בנידון דנא, מנימוקים שונים, וכדלהלן.

אשה נשואה דרכה לוותר לבעלה

בדין אשה שהלך בעלה למדינת הים וניזונה מנכסיה הפרטיים, כתב הר"ן (על הרי"ף כתובות נה, ב), וז"ל:

"וכתב הרמב"ן ז"ל דדוקא אלמנה הוא דבעיא שתים וג' שנים והיינו דנקט אלמנה, אבל אשת איש אפילו שהתה שעה אחת ולא תבעה מזונותיה הפסידתן, דבאלמנה דוקא אמרו משום דאפשר דמתזנה מדידה כגון ממציאתה, אבל אשת איש דכל נכסיה לבעלה מדידיה קא מתזנא, ואפילו מכרה נכסי מלוג שלה בטובת הנאה ולא תבעה, הפסידה, לפי שדרכן של נשים לגלגל עם בעליהון לסייעם".

וכך כתב הרמ"א (אבהע"ז סי' ע סוף סעי' ח), וז"ל:

"לא לותה, רק מכרה נכסיה ופרנסה, אין לה עליו כלום ומעשה ידיה שלה (הר"ן ריש דייני גזירות)".

הרי שאשה שהלך בעלה למדינת הים, ולא תבעה דמי מזונות אלא זנה משל עצמה, אינה זכאית לתובעו למפרע, והסיבה היא, שחכמים אמדו את דעת האשה שמחלה על מה שנזונית משל עצמה, משום ש"דרך הנשים לגלגל עם בעליהן". כלומר, אשה נשואה רגילה בשעת הצורך לזון משל עצמה, ללא כוונה להתחשבנות עם בעלה. ואם כן, מכיוון שבזמן שזנה את עצמה כוונתה הייתה למחול על זכותה, אינה רשאית אחר כך לתבוע זכות זו.

והנה, הריטב"א (כתובות צו, א) הביא אף הוא את הטעם שדרכה של אשה למחול לבעלה. והדגיש בשם רבו, שאפילו אשה שיצאה בקטטה מבית בעלה, כל שלא תבעה את המזונות, מניחים שמחלה אותם לבעלה, והובאו דבריו בב"י (סי' צג) בשמו, וז"ל:

"וז"ל הריטב"א (צו, א) אומר רבינו בשם רבו ז"ל, דדוקא אלמנה לא הפסידה עד ב' וג' שנים, אבל באשת איש כל זמן שלא תבעה מזונותיה אבדה אותן למפרע, שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן, וכל שלא לותה או שהיה בידה משכון, מחלה אותן. וכן ראיתי למורי הרב ז"ל שדן אפילו לאשה שהלכה לבית אביה מפני מריבה שהיה לה עם בעלה, כיון שלא מסרה מודעא בפני עדים שלא מחלה אותם, עכ"ל".

נמצא, שכל עוד הייתה נשואה, אף אם היו מריבות עם בעלה, כל עוד שלא הוגשה תביעה לדמי מזונות, משערים שכנראה וויתרה על זכותה ואינה יכולה עוד לתובעו.

כאשר בני הזוג פרודים

והנה, בפד"ר (ח"ב עמ' 291, מהגרי"מ בן מנחם, הגר"ע הדאייא והגר"ב זולטי זצ"ל) דנו בדין בני זוג פרודים, בתחילה דנו האם צריך האיש להשלים דמי מזונות עבור התקופה שעזב את הבית, ובהמשך עסקו בשאלה לגבי חוב שהיה לאיש לבית החולים עבור אשפוז, והאישה שילמה אותו עבור האיש, עוד בתקופת נשואיהם.

וכך כתבו שם:

"ויש לדון עוד בזה, דפסק הרמ"א באהע"ז סימן ע סעיף ח:

"לא לותה רק מכרה נכסיה ופרנסה עצמה אין לה עליו כלום ומעשה ידיה שלה".

ועיין בח"מ ובב"ש דהרמב"ן סבירא ליה אם מכרה נכסים אמרינן מסתמא מחלה דדרך הנשים הוא לגלגל עם בעליהן…

אולם לכאורה יש לדון שהרי אפשר לומר שכלל זה דמסתמא מחלה דדרך הנשים לגלגל עם בעליהן שייך בזמן שהאישה היא בשלום עם בעלה, אבל כשהיא בריב אתו ויש קטטה בינה לבין בעלה, יתכן שהיא לא מחלה לו והוא חייב לשלם לה מה שהוציאה לפרנסתה משלה.

אכן הדבר מפורש בחדושי הריטב"א כתובות צו ע"א בד"ה מעשה וז"ל:

"אבל באשת איש כל שלא תבעה מזונותיה אבדה אותם למפרע שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן… מחלה אותם. וכן ראיתי למורי הרב ז"ל שדן אפילו באישה שהלכה לבית אביה מפני מריבה שהיה לה עם בעלה".

הרי שגם באישה שהלכה לבית אביה מפני מריבה שהיתה לה עם בעלה יש הכלל דמסתמא מחלה דדרך הנשים לגלגל עם בעליהן. והטעם הוא, דכל אישה גם כשהיא במצב של ריב עם בעלה, כל עוד שלא ניתק קשר הנשואין ביניהם היא עוד מקווה לשלום, ולכן מסתמא אמרינן שמחלה דדרך הנשים לגלגל עם בעליהן. ולפי זה במקרה דנן שלפי דברי האישה היא לא רוצה גט (אלא רוצה שלום בית) אלא שהבעל הוא הדורש את הגט, גם כשהיא בריב אתו, אמרינן דמסתמא מחלה דדרך הנשים לגלגל עם בעליהן".

הרי שחידשו שאפילו בבני זוג שחיו בסכסוך, והידיעה שיתכן ויאלצו להיפרד לא נעלמה מהם, עדיין כל הוצאות שהוציאה האישה על הבית נזקפים לחובתה בלבד, ואין היא זכאית לתבעם מבעלה.

אלא שלכאורה מדבריהם נלמד, שאכן הדבר תלוי עד כמה סיכויי השלום סבירים ומציאותיים, ומסתבר שההכרעה בשאלה זו נתונה לאומד בית הדין. יתכן, ואם אכן משתכנע בית הדין ששני הצדדים כבר אינם חפצים זה בזה, ואף אם הוגשה תביעת שלום בית היא לא נועדה אלא למטרת השגת יתרונות משפטיים בלבד, הסברא שאשה מתגלגלת ומוותרת לבעלה כבר אינה קיימת.

עוד יתכן, שגם אם האשה תובעת שלום בית בכנות אך האשה מודעת שאין כלל סיכוי לכך, אין את סברת "מתגלגלת", ואינה מתכוונת לוותר לבעלה.

סברת מתגלגלת עמו כאשר הוגשה תביעה

והנה באוצר הפוסקים (סי' ע סעי' ח ס"ק נב אות ב) הביאו, וז"ל:

"בישמח לב (להרח"מ פרנג'י) חלק ב חו"מ סימן סז דף קח טור ג, כתב דהיכא דכבר נפסק מבית דין ונכתב מעשה בית דין, ועודנו עומד ביד האשה, לא שייך לומר כאן מדלא תבעה דמחלה החיוב לבעלה, ואין זה מטעם דממאי דנפיק שטרא מתותי ידה ולא החזירה זו ראיה שלא מחלה… אלא אי איכא למימר דלא מחלה הוא מטעם דיתבאר וכו', והוא דכיון דהכא קיימינן דכבר יש בידה מעשה בית דין והדת ניתנה דגברא בעל חיובא הוא לתת לה כך וכך כל שבוע, והבעל מודה דחייב בזה, ולכן אין לדון דמחלה, דהרי כבר תבעו (תבעה אותו) לבית דין, דדבר זה נמשך והולך, ואותו תביעה דמעיקרא יחשב גילוי דעתה לכל הזמן שימשך וכו'.

ובספרו מטה לחם חלק ב סימן יא דף כו טור ג, באשה שהיה בידה מעשה בית דין שחייב לתת לה כך וכך בכל שבוע, כתב הגם ששהתה היא מלתבוע אחר כך לא דיינינן בכהאי גונא למחלה, שהרי כבר תבעו לבית דין מעיקרא… ואותה תביעה דמעיקרא יחשב גילוי דעת דידה לכל הזמן שימשיך, ומה שכתבו דמחלה, היינו כשבאה עכשיו לתבוע מזונות דלמפרע אף מזמן שלא תבעה אותו לבית דין כלל…

וכעין זה כתב במטה אהרן (להר"א בן חסין) סימן מא עמוד קג, שמה שנהגו הנשים לילך אצל בית דין לשום להם מזונות, הוי כגילוי דעת שלא מחלה בשתיקה.

ובוהשיב משה סימן טז, באשה שתבעה מזונות בבית דין ופסקו לה לשלושה חדשים, ואחר שישה חדשים באה לדרוש מהבית דין מזונות על לשעבר, כתב דודאי מעיקרא כשתבעה מזונות, לתמיד תבעה ולא רק לשלושה חדשים, אלא שהבית דין לא נתנו לה פסק רק לשלושה חדשים… והרי זה דומה להחמיצו את הדין (המוזכר בסעיף ה) שנותנים לה מיום התביעה".

הרי שציינו למספר פוסקים שכתבו, שאם תבעה את הבעל, ויש בידיה של האשה פסק מבית דין המחייבו בדמי המזונות, אף אם לא מימשה פסק דין זה זמן רב וניזונת משל עצמה, זכאית לתובעו למפרע. הסברא היא, שמכיוון שכבר תבעה אותו, ויש בידה פסק דין, גילתה דעתה שאין בכוונתה למחול על החוב.

ומתוך דבריהם מבואר שאין זה רק משום שיש בידה פסק דין, אלא משום שלאחר שכבר תבעה, גילתה דעתה שאינה מוחלת, וכמו שהבאנו לעיל מדברי הרמ"א (בסעי' ה) שאף אם בית דין התעכבו בפסק הדין, מכל מקום מחייבים מזונות למפרע משעת התביעה, כיון שכבר מאז מוכח שלא מחלה.

לכאורה, גם בנידון שלנו הדין כך, שמכיוון שתבעה אותו מסתבר שאינה מוחלת על דמי המזונות.

אלא שנראה שבנידון שלפנינו, מכיוון שבסופו של דבר תביעתה נדחתה, ולא נפסקו לטובתה דמי מזונות, לא שייך לומר שהסתמכה על פסק הדין ולכן לא תבעה אותו. ולהיפך, כאשר חל השינוי במצבה הכלכלי, וביהמ"ש דרש ממנה לשלם דמי שימוש, הייתה צריכה מיד לתבוע לשינוי החלטת בית הדין, ומכיוון שלא פעלה כך, יש יסוד להניח שוויתרה על תביעתה. שינוי משמעותי זה, צריך היה לעורר את התובעת לעמוד על זכויותיה ולדרוש את המגיע לה, ולא להמתין לשם כך תקופה ארוכה של קרוב לשלוש שנים. שתיקתה, על פניו מלמדת על וויתור מתביעת המזונות. וצ"ע.

כעין זה כתב הגרח"ש שאנן זצ"ל בספרו עיונים במשפט (אהע"ז עמ' שצו-שצז), וז"ל:

"אין מקום לטעון, שאם פעם האשה תבעה מזונות בבית דין, לעולם שתיקתה מלגבות אינה מראה על מחילה.

שאם תאמר כן, ההלכה שאשת איש שלא תבעה מזונות אפילו יום אחד הפסידה, ודין זה הוא משום מחילה… (יצא ש)הדברים אמורים רק כשבמשך כל חיי הנישואין לא תבעה אפילו פעם אחת בבית דין את בעלה לשלם לה, אבל אם תבעה ולו פעם אחת, שוב אין בשתיקת האשה הוכחה על מחילה למשך כל ימי חייה… ודוחק הוא לחדש בלא מקור, שהדברים אמורים כשלא תבעה האשה כל ימי חיי נשואיה.

והנה נראה להיפך, הן מהסברא הפשוטה, הן מתוך הסוגיא. הלא הגמ' (כתובות צה, ב) דנה אם אלמנה ניזונית בעל כרחם של היתומים או ניזונית מרצונם, והלכה ניזונית בעל כרחם, ובעל כרחם ברור שהייתה תביעה של האלמנה, והיינו תבעה בבית דין מזונות ואחר זמן הפסיקה לתבוע במשך שנתיים שלוש, ואז הפסידה מזונות העבר, וכלשון תוס' הרי"ד (כתובות צו, א): "דאמרינן מחלה אותם ואם עכשיו תובעתן מתחרטת היא וכיון שכבר מחלה אותם אינה יכולה להתחרט", ועל כן כתבו הרמב"ן ושאר ראשונים, ונפסק להלכה, שאשת איש גם אם לא תבעה אפילו יום אחד הפסידה…"

הדין הוא שאלמנה ניזונית מכספי הירושה, והגמרא במסכת כתובות (צה, ב) דנה האם היא ניזונית בעל כרחם של היתומים או לא, ומסקנת הדברים שיכולה לזון אף בעל כרחם (עי' שו"ע אבה"ז סי' צג סעי' ג). כמובן, שאם ניזונית בעל כרחם, מוכרח שקדמה לכך תביעה בבית הדין. למרות זאת, מבואר בהמשך הסוגיא (צו, א ובשו"ע סעי' יד) כי אם שתקה למשך שנתיים אם הייתה עניה, או שלוש שנים אם הייתה עשירה, אינה זכאית לתבוע את מזונותיה, משום שאנו מניחים ששתיקתה מלמדת על וויתור. ומשם למד הרמב"ן שגם באשת איש קיים אותו הדין, אלא ששם שתיקה של יום אחד מספיקה בכדי ללמד על וויתור, כפי שהובא לעיל.

מכאן הוכיח הגרח"ש שאנן, שאף אם הייתה תביעה בעבר, אין זה בהכרח מלמד על אי מחילה גם עתה.

אמנם בסיום דבריו כתב, וז"ל:

"אמנם נראה ברור, שאם לא תבעה ולא גבתה מיד אלא המתינה זמן סביר, שאין לראות בזה מחילה. אבל בוודאי בזמן ארוך של שנה וחצי שבם גרים יחד… נראה ברור על פניו שהייתה מחילה".

הגרח"ש שאנן מוסיף, שכמובן שיש לאפשר פרק זמן סביר, שאין לראות בכך מחילה אף אם שתקה. אבל כל שעבר זמן שנראה שמחלה או התייאשה מלתבוע, אינה יכולה לתובעו למפרע.

לכאורה בנידון דנן הדברים נכונים בקל וחומר, שהרי תביעתה הראשונה של האשה נדחתה, ולא נפסקו לטובתה דמי מזונות, ומכיון שגם כאשר חל השינוי במצבה הכלכלי, וביהמ"ש דרש ממנה לשלם דמי שימוש, לא חזרה ותבעה מיד את שינוי החלטת בית הדין, ומכיוון שלא פעלה כך, אלא המתינה קרוב לשלוש שנים, הרי על פניו שתיקתה מלמדת על וויתור מתביעת המזונות. וצ"ע.

ניזונית משל אחרים

יש להוסיף טעם נוסף לפטור את הבעל מלהשלים לה דמי מזונות.

שנינו במשנה (כתובות קז, ב):

"מי שהלך למדינת הים, ועמד אחד ופירנס את אשתו, חנן אומר, איבד את מעותיו. נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו, ישבע כמה הוציא ויטול. א"ר דוסא בן הרכינס, כדבריהם. א"ר יוחנן בן זכאי, יפה אמר חנן, הניח מעותיו על קרן הצבי".

הרי שלשיטת חנן, אפילו אשה שבעלה חייב מצד הדין לזון ולפרנס אותה, ואף יש באפשרותה לתובעו ולזכות בדמי מזונות, אם אדם אחר זן אותה סתם במקום הבעל, אין הבעל חייב להשיב לו את דמי המזונות ששילם. אלא זה שזן אותה "הניח מעותיו על קרן הצבי". כלומר, איבד את כספו.

בטעם הפטור, ומדוע שונה הוא מכל אדם המהנה את חברו הנאה ממונית שחייב הוא לשלם לו על כך, כתבו התוס' שם, וז"ל:

"ליכא לאקשויי מהא דקיימא לן (לעיל פ, א) היורד לתוך שדה של חבירו ונטעה שלא ברשות דשמין לו כאריס, ולבונה חורבתו של חבירו דנותן לו מה שההנהו (ב"מ קא, א) דהתם השבח בעין הוא ודין הוא שיטול, אבל הכא לא השביח לו שום שבח נכסים אלא שהצילו מגביית בעל חובו ולא מידי יהיב ליה והוה כמבריח ארי מנכסי חבירו, דאף על גב דמהנה אותו לא מתחייב מידי…"

לדברי התוספות, אמנם מי שנותן הנאה ממשית לחברו, חייב מקבל ההנאה לשלם לו עבור מה שקיבל, ולכן מי שנכנס לשדה של חברו ועיבד אותה והשביח את הקרקע, צריך בעל הקרקע לשלם עבור ההנאה. אך כל זאת אם הוא מקבל הנאה ממשית, לעומת זאת, מי שפרע חוב שהיה צריך חברו לשלם, אין זה נחשב כאילו נתן לו דבר מה, אלא רק הציל אותו מנזק גביית החוב. לפיכך, מי שפרנס את אשתו של חברו, לא המציא לבעל הנאה ולא קיבל לידו דבר, אלא רק הציל אותו מתשלום החוב כלפי אשתו, ולכן הוא פטור מלשלם לו.

אמנם בהמשך הביאו התוספות את שיטת ר"ת החולק על כך, וסובר כי כל אדם שפרע את חובו של חברו, זכאי הוא לתשלום על כך, ורק מי שזן את אשתו "הניח מעותיו על קרן הצבי", וז"ל:

"ולפי מה שפירש רבינו תם, דדוקא במפרנס את אשתו קאמר חנן לפי שיכולה לצמצם ולהתפרנס בדוחק, אבל שאר פורע לו חובו, לא…"

הרי כי לשיטת רבינו תם סיבת הפטור היא כי לולי שהיה אדם זה מפרנס אותה, יתכן שהייתה האשה מצטמצמת וחיה בדוחק, ונמצא שלא ההנה את הבעל. לפי דבריו, בבעל חוב אחר, אכן יהיה חייב לשלם לו עבור פירעון החוב.

כמובא לעיל, רבי יוחנן בן זכאי הסכים לדעת חנן, וכך נפסק להלכה בגמרא (קט, א) וברמב"ם (פי"ב מאישות הי"ט) ובשו"ע (אהע"ז סי' ע ס"ח) כי אשה שהלך בעלה למדינת הים ועמד אחר וזן אותה עד שבא בעלה, פטור הבעל מלשלם לו על המזונות שפרנס את אשתו.

אלא שכל זה נאמר ביחס למפרנס, שאינו יכול לתבוע החזר הוצאותיו מהבעל, ועדיין צריך לברר מה דין הבעל כלפי אשתו, האם האשה עצמה כן יכולה לתבוע מהבעל את דמי המזונות שלא נתן לה, או שמאחר וכבר התפרנסה מאדם אחר, פקע חיובו של הבעל במזונות.

האם החיוב הוא לזון או שהחיוב הוא כסף

לכאורה היה נראה לתלות נידון זה, מה דינו של חיוב הבעל כלפיה, אחרי שאדם אחר כבר פרנס אותה, בשאלה מהו בעצם חיובו של הבעל בדמי המזונות. אם נבאר שחיובו של הבעל הינו חיוב כספי בדמי מזונות, החוב נשאר אף אם היה לה ממה לאכול. אך אם נסביר שהחיוב הוא לספק בפועל את צרכיה אזי ככל וצרכיה סופקו, אין הוא צריך עוד לשלם.

והנה ידועים דברי הבית יעקב (סי' עג סעי' א) שכתב, וז"ל:

"חייב ליתן לה בגדים. נראה דאם יגנבו אותם הבגדים שנתן לה, דאין חייב לעשות לה בגדים אחרים… דכשנותן לה הבגדים הוי כפרע חוב שלה, וכיון דנפטר מהחוב שוב אין לה עליו כלום, וכן הדין במזונות כשנותן לה ונגנבו ממנה, ופשוט הוא".

לדבריו, אם נתן הבעל לאשתו את דמי מזונותיה ונגנבו ממנה, פטור מלשלם לה שוב, משום שכבר פרע את חובו. מכך משמע, שחיוב מזונות זהו חיוב ממוני בלבד, ולא חיוב לספק את צרכיה בפועל ממש.

לעומת זאת מצינו בתשב"ץ (ח"ב סי' קיא) שכתב, וז"ל:

"עוד שאלת מי שקבר אשתו כדין וכהלכה ואחר כך הוציאוה מקברה חטוטי שכבי והפשיטוה ערומה אם נתחייב האיש להטפל בתכריכיה פעם שניה אם לא. ונראה לך שאינו חייב לקברה אלא פעם אחת…

תשובה, אינו נראה כן, שזאת אינה מוטלת על קרוביה יותר משאר בני אדם כיון שאינן יורשין אותה… ואם כן מי יקבור אותה אם אין הבעל ולא הקרובים קוברים אותה לא עלתה על דעת שתהא מוטל על הצבור לקברה, וכיון שהבעל הוא חייב בקבורתה פעם ראשונה אם כן לעולם הוא קוברה ואפילו אלף פעמים… ולעולם היא קרויה אשתו עד שיחיו המתים, הילכך לעולם חייב להטפל בתכריכיה ואפילו מאה פעמים".

הרי שלדברי התשב"ץ מי שקבר את אשתו ואחר כך נשדדו התכריכים, אינו נפטר מחיובו, משום שלעולם נקראת אשתו עד תחיית המתים, וחייב הוא לקוברה. משמע שהחובה היא לספק את צרכיה בפועל, ולא רק חיוב ממון. ושלא כדברי הבית יעקב.

והנה לכאורה גם הנידון מה הדין כאשר אדם אחר פרנס את האשה, תלוי במחלוקת זו, כי לדברי התשב"ץ שחיוב הבעל הוא לדאוג לצרכיה של האשה בפועל, אם כן כאשר עמד אדם אחר ופרנס אותה, הרי בפועל אין לאשה צורך, ואין הבעל חייב כלום. אבל אם כפי הנראה מדברי הבית יעקב שהבעל חייב לאשה חוב ממוני לפי שיעור המזונות, אם כן גם אם במקרה אין לאשה כל צורך כי התפרנסה מאחרים, עדיין חיוב הבעל לאשתו במקומו עומד.

פטור הבעל כשמזונותיה סופקו

אמנם מתוך דברי התוספות לעיל, שביארו שהטעם שהזן את האשה אינו מקבל חזרה מהבעל את דמי המזונות, הוא משום שרק הציל אותו מחיובו, ולא ההנה אותו הנאה חיובית, מבואר דפשיטא להו שעל כל פנים על ידי שאדם זה פרנס את האשה, הבעל נפטר מחיוב המזונות גם כלפיה, ואינו חייב אותו לאשה. שכן, אילו היה חייב הבעל להשלים חיוב ממון זה לאשה, נמצא שלא הייתה כאן שום הצלה מחיובו.

כך מבואר גם מתוך דברי המשנה במסכת נדרים (לח, א), העוסקת במי שאסר בנדר ליהנות משל חברו, אלו דברים בכל זאת מותר חברו לעשות עבורו. ושם איתא:

"וזן את אשתו ואת בניו, אף על פי שהוא חייב במזונותן".

והכונה היא שמי שהדיר ואסר את חברו שייהנה ממנו, בכל זאת רשאי המדיר לזון את אשתו ובניו של הנאסר. ופירש הר"ן שם, וז"ל:

"דבתורת מצוה עסקינן ולא בתורת פרעון של בעל שחייב במזונותיהם, ואף על גב דהמודר מתהני שאינו צריך לתת להם מזונות, ההיא הנאה דממילא היא".

מבואר שיש כאן חידוש שמי שהדיר ואסר את חברו שיהנה ממנו, בכל זאת רשאי המדיר לזון את אשתו ובניו של הנאסר, למרות שהמודר נהנה מכך שאינו צריך לזון את אשתו ובניו, מכיוון שאין זו אלא הנאה עקיפה. והיינו, שאמנם כאשר יש להם מזונות ממילא נפטר הבעל מחיובו כלפיהם, אבל אין זה נחשב שנותן הנאה לידיו של הבעל.

מתוך כך מבואר, שכאשר אדם אחר פרנס את האשה, אכן הבעל פטור מלשלם גם לאשה את מזונותיה, שהרי אילו היה חייב להשלים ולשלם לה, נמצא שלא נהנה כלל.

להלן נביא שכך מבואר גם בדברי הריטב"א ובתשובת הרמב"ם.

כך הוכיח גם הגר"א הורביץ זצ"ל בפסק דין (פד"ר חלק יד עמוד 120 – 121), וז"ל:

"ויש להסתפק אם נשארו מזונותיה מחמת שאכלה אצל אחרים, האם יש להתייחס לזה כצמצמה ממזונותיה (שלחלק מהפוסקים המובאים לעיל בפסק הדין, המותר שלה), או שבמקרה כזה הבעל פטור כלל ממזונות, שחיובו של הבעל למזונות אשתו אינו אלא כשצריכה לכך, אבל כשאכלה ואפילו אצל אחרים אינו חייב כלל.

איתא במרדכי בפרק שני דיני גזירות (כתובות רמז רסח):

"על אודות לאה שתבעה בעלה לדין עבור מזונותיה ופסקו בית דין לתת לאשתו… ואחר ה' שנים היא תובעת כל שבוע ואומרת שלותה ואכלה על סמך הפסק… ואם יש לו עדים שהרויחה וצמצמה אותם ה' שנים לא יפרע, כגון שהיתה על שולחן אחרים…"

מפורש בדברי המרדכי שאם אכלה על שולחן אחרים אין הבעל חייב לפרוע מזונותיה, אך יתכן שאף אם יש להתייחס לזה כצמצמה ממזונותיה וכדמשמע מלשונו, סובר המרדכי דאף בצמצמה שייך לבעל בכל מצב, וכפי שיטת הטור והרמ"א (סי' ע ס"ג).

בר"ן נדרים לח ע"א במשנה דמודר הנאה זן את אשתו ואת בניו:

"אפילו כרבנן אתיא, דבתורת מצוה עסקינן ולא בתורת פרעון של בעל שחייב במזונותיהם, ואף על גב דהמודר מתהני שאינו צריך לתת להם מזונות, ההיא הנאה דממילא היא".

מפורש בדבריו דאם אחר זנה אף לא בתורת פרעון של הבעל, הבעל פטור ממזונותיה, והרי הר"ן סובר דצמצמה ממזונותיה שייך לאשה, כדאיתא בהדיא בר"ן נדרים פח (ע"א) שהובא לעיל, ואף על פי כן סובר כאן שהבעל פטור מלתת לה מזונות, משמע שאין להתייחס לזה כצמצמה ממזונותיה, אלא שאם קבלה מזונות אין הבעל חייב במזונותיה.

היוצא מדברינו שאם קבלה מזונות מאחר אין הבעל חייב במזונותיה…"

הרי שמדברי המרדכי והר"ן הוכיח הגר"א הורביץ זצ"ל שאם האשה התפרנסה מאחרים, נפטר על ידי כך הבעל מחיוב המזונות, כיון שבפועל אין לה צורך במזונות נוספים.

דברי המטה לחם

ואמנם יש להעיר, שבאוצר הפוסקים (סי' ע סעי' ח אות יח) הובא בשם ספר מטה לחם שדן בשאלה זו, האם פטור הבעל הוא רק ביחס לאותו אדם שפרנס את האשה, או גם ביחס לתביעת האשה עצמה, וז"ל:

"כתב במטה לחם חלק ב סימן יא, וכי תימא דעד כאן לא אמר חנן דהניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דלא מצי המפרנס להוציא מיד הבעל, כי מי אמר לו שילווהו, ומהאשה אינו יכול לתבוע דלא נתן בידה דרך הלוואה, אבל לגבי האשה עצמה אם תרצה היא לדון עם בעלה ולהוציא ממנו מה שהיה מחויב לה, והיא אחר כך תשלם למפרנס.

הא ליתא, דכיוון דטעמא דחנן משום דדיינינן לנתכוין לפרוע חוב בעלה, אם כן כמו שהוא עצמו לא יוכל לתבוע מבעלה גם האשה אין בכוחה לתבוע ממנו, דיאמר הבעל כבר נפטרתי מחובי וכו'".

הרי שהמטה לחם (חלק ב סימן יא) מסיק שכשם שאין המפרנס יכול לתבוע את הבעל, כך גם האשה לא תוכל לתובעו, כי מכיוון שאנו משערים שכוונת הנותן הייתה בכדי לפרוע את חובו של הבעל (ולא להלוות לאשה), הרי כשם שהמפרנס לא יוכל לתובעו כך גם האשה, שכבר יצא הבעל ידי חובתו במה שפרנסו אותה.

אלא שבהמשך דבריו הוסיף חילוק בדין זה, וז"ל:

"דאם פירנסה אביה דרך מתנה לה ולא על דעת להשתלם, נמצא דלא כיון אביה לפרוע חוב הבעל כדי שעל ידי זה יפטר הבעל ממה שתובעתו האשה. אם כן חיוב הבעל במקומו עומד, כמו בפסק לזון בת אשתו חמש שנים ונשאת הבת אחר כך, דנמצא דכבר בא לה עכשיו חיוב המזונות מבעלה, ואפילו הכי לא נפטר המתחייב הראשון, וזה זנה וזה נותן לה דמי מזונות. והדבר מפורש בטור לקמן (סי' עא) בשם הר"מ, שכתב דאפילו יש להם (לבנים) נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם, כיון דתקנת חכמים היא זכו במזונותיהם. והביאו הרא"ש (פרק ד דכתובות סימן יד), ושם כתב "דומיא דמזונות האשה". הרי בהדיא דפשיטא ליה דבמזונות האשה עצמה, הגם דיש לה ממון להתפרנס, אפילו הכי איתא לחיובו של הבעל וכו', ומינה דהיכא דלא חזינן דדעת האב היה על מנת לפרוע כי אם מתנה לדידה דוקא, תוכל היא לתבוע מהבעל וכו'".

הרי שנקט המטה לחם שאם פרנס אותה אביה דרך מתנה, האשה יכולה לתובעו. וביאר, שזה דומה לאשה שיש לה כספים משלה או שקיבלה מאחרים, שאינו פוטר את הבעל מחובו.

מדבריו נראה שכל פטור הבעל הוא במקרה שמשערים שהמפרנס התכוון לפטור את הבעל מחיובו, ולא כאשר הוא זן אותה בתורת מתנה בעלמא. אלא שאם כן דבריו נסתרים מדברי הר"ן (נדרים לח, א) המפורשים שהבאנו לעיל, וז"ל:

"דבתורת מצוה עסקינן ולא בתורת פרעון של בעל שחייב במזונותיהם, ואף על גב דהמודר מתהני שאינו צריך לתת להם מזונות, ההיא הנאה דממילא היא".

הרי שמפורש בר"ן שהמשנה מדברת כאשר המפרנס אינו מכוין לפרוע את חובו של הבעל, שהרי הדירו הנאה מנכסיו, אלא כוונתו לשם מצוה בעלמא לזון את האשה ולעזור לה, ואף על פי כן על ידי זה ממילא נפטר הבעל מחיובו.

אך נראה שכוונתו לומר, שאם קיבלה מתנה סתמית ממישהו, אפילו מאביה, עדיין חיובו של הבעל עומד במקומו. הרי זה דומה לאשה שיש בידה נכסי מלוג, או כל מקור כספי אחר השייך רק לה, שאין זה פוטר את הבעל מלספק לה דמי מזונות שלמים. אך אם קיבלה פרנסה מגורם אחר, הרי בזה שילם את חובו של הבעל, ואין הבעל מתחייב שוב. ותלוי הדבר באופן הנתינה. אם נתן כמתנה סתם, כספים אלו שלה, והבעל נשאר בחיובו. אך אם ניתן לה בכדי לפרנס אותה, אין לה מבעלה כלום.

ומסתבר, שאין צורך שינתן לה במטרה ברורה וחד-משמעית כדי לשלם את חובו של הבעל, אלא כל שניתן לה כדי לזונה ולפרנסה די בכך. וכך נראים פשטות הדברים בהלכה ובפוסקים, וכפי שהובא לעיל. והכוונה שנתנו לה מזונות במקום חיובו של הבעל שלא נתן לה את מזונותיה.

האם יש חילוק בין אביה לאדם אחר

והנה המרדכי (כתובות רמז רעג) כתב, וז"ל:

"חנן אומר הניח מעותיו על קרן הצבי, כתב הר"ם ז"ל נראה דאב שפירנס את בתו בעצמו על סמך הבעל הניח מעותיו על קרן הצבי, דקיימא לן ב' דברים שאמר חנן הלכה כמותו, ואין לחלק בין אב לאיש אחר, ואף על גב דבירושלמי אמרינן אמר רבי חגי לא שאנו אלא אחר, אבל אב גובה, הא פליג התם עלה רבי יוסי ואמר בין אב בין אחר אינו גובה, וכיון דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אנן מספיקא לא מפקינן ממונא מבעל. מיהו היכא דלותה מאביה או מאחר ואכלה, כגון שאמרה הלויני ואני אפרע לך, פסק רש"י הכא דהמלוה תובעה והיא תובעת את הבעל ואז הבעל חייב לפרוע".

הרי שנחלקו אמוראים בירושלמי האם דינו של אב שוה לכל אדם, או שמא אב שזן את בתו כן יכול לתבוע החזר מהבעל (ולדעה זו יש לעיין אם זה דוקא באב, או גם בשאר קרובי האשה כנדון דנן), ופסק המרדכי כי להלכה אין חילוק, וגם אב שזן את בתו, ללא התנאה מפורשת שהדבר נעשה כהלוואה, אינו זכאי להחזר מהבעל.

דברי המרדכי הובאו בדרכי משה (אבהע"ז סי' ע אות ח), ובבית יוסף הביא כעין זה מהגהות מרדכי (כתובות רמז שיא), וכך נפסק ברמ"א (סי' ע סעי' ח), וז"ל:

"ואין חילוק בין אביה לאחר שפרנסה".

דרך אגב נציין כי רבים מהראשונים והפוסקים (הריטב"א בכתובות ובתשובותיו בשם הרא"ה, שו"ת הרי"ף, שו"ת הב"י ועוד) המובאים במאמר אכן עסקו במקרים שהאשה ניזונת מאביה, ופשיטא להו שאין חילוק בדבר.

והנה לא נתבאר בדברי המרדכי והפוסקים מה היה הצד לחלק בין אב שזן את בתו לאדם אחר. אך יתכן כי לפי המובא לעיל ניתן לבאר את הדברים, אם אכן כל פטור הבעל הוא כאשר המפרנס התכוון לקיים את חיובו של הבעל, אבל אם זן את האשה במתנה, הבעל נשאר חייב במזונות, אם כן מסתבר מאוד לומר כי אב הזן את בתו, מסתמא לא התכוון לקיים את חיובו של חתנו, אלא לעזור לבתו, והמזונות ניתנו בתורת מתנה לבת, ובכהאי גוונא הבעל יהיה חייב בהחזר המזונות.

אמנם כפי שהסקנו לעיל להלכה נראה לא כך, כי גם אם המפרנס התכוין לתת לאשה את המזונות במתנה, גם אז נפטר הבעל מחיובו, מאחר ולא נתנם במפורש כהלוואה בעלמא, אם כן אין חילוק בין אביה לאחר, וכפי שנפסק להלכה.

טעם הפטור

והנה לעיל הובאו דברי הריטב"א (כתובות צו, א), וז"ל:

"… אבל באשת איש כל זמן שלא תבעה מזונותיה אבדה אותן למפרע, שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן, וכל שלא לותה או שהיה בידה משכון מחלה אותן. וכן ראיתי למורי הרב ז"ל שדן אפילו לאשה שהלכה לבית אביה מפני מריבה שהיה לה עם בעלה, כיון שלא מסרה מודעא בפני עדים שלא מחלה אותם, עכ"ל".

הרי שגם בדברי הריטב"א מפורש שכאשר האשה הלכה לבית אביה וניזונת שם, הפסידה את חיוב המזונות מהבעל, ומפורש בדבריו שבכדי שתוכל האשה לטעון שלא היה לה כוונה למחול, היה עליה למסור על כך מודעא מפורשת בפני עדים.

אמנם, נראה בדבריו שסיבת הפטור היא משום שהאשה מוחלת לבעלה על מזונותיה, כל שלא מסרה מודעא.

אולם מדברי המרדכי (כתובות רמז רסח) שהובא בפד"ר לעיל, משמע שסיבת הפטור היא משום שאינו חייב כלל במזונותיה כל עוד ניזונית משל אחרים, שהרי המרדכי מיירי באופן שהאשה תבעה את בעלה, ובוודאי לא מחלה לו, ולמרות זאת נפטר מחיוב המזונות אם אחרים זנו אותה.

וכך ביאר בקובץ שעורים (כתובות סה, ב אות רכ), וז"ל:

"ובחיוב מזונות אשתו תנן בנדרים (נדרים לח, א) דזן את אשתו של המודר, ופירש הר"ן, דזה אפילו למאן דאמר דאסור לפרוע חובו של מודר, משום דהכא אינו פורע חובו של בעל אלא דנותן לה מתנה וממילא מיפטר הבעל, אף שאין הנותן מכוין לפוטרו, אלא דכיון שכבר אכלה שוב אינה צריכה למזונות דתרי כריסי לית לה, ולא אמרינן כבר נתחייב הבעל בדמי מזונותיה משום דאינו חוב ממון, אלא חיוב לזונה בשעה שהיא צריכה, וכמו בריפוי".

להלן יובאו דברי המטה לחם (ח"ב סי' יא), שביאר כך גם בדעת הריטב"א, כי גם הוא מודה שאין חיוב מזונות לאחר שהאשה כבר אכלה ואין לה צורך בהם, ולא רק מטעם מחילה פטר את הבעל.

מכל האמור עולה, שככל שהאשה התפרנסה ממקור אחר, ולא חסרו לה צרכיה, אינה מקבלת החזר מבעלה.

חיוב מזונות והתחייבות למזונות

בתוך דברי המטה לחם המובאים לעיל, הוזכרה ראיה שהביאו כמה מהפוסקים (הוזכרה בספר ברכת שלמה לזרעים להגר"ש טנא זצ"ל עמ' 299, ובמשפטי שמואל להגר"ב ורנר זצ"ל סי' ל) שהבעל חייב במזונות אשתו למרות שיש לה מקורות הכנסה נוספים, מהמשנה בכתובות (קא, ב).

וזה לשון המשנה שם:

"הנושא את האשה, ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים, חייב לזונה חמש שנים. ניסת לאחר, ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים, חייב לזונה חמש שנים… וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד, אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות. ניסת (הבת), הבעל נותן לה מזונות, והן נותנין לה דמי מזונות…"

הרי מפורש במשנה, שהמתחייב לזון את בת אשתו, חייב לזון את הבת אף אם היא ניסת ובעלה כבר מפרנס אותה. לכאורה מוכח מכאן, שלמרות שיש לה מקור פרנסה, חייב עדיין המתחייב לזון אותה.

ואמנם, האחרונים דנו באריכות בראיה זו, אך אנו רק נביא הסבר אחד מדברי הראשונים.

ישנו הבדל בין חיוב למזונות על פי תקנות חז"ל, לבין אם התחייב מעצמו לתת דמי מזונות. סתם אשה נשואה, החיוב של הבעל הוא לדאוג לה שיהיו לה מזונות. ככל ויש לה מהיכן לזון, התבטל בכך חיובו, וכפי שהובא לעיל. אך המתחייב מעצמו לזון, וכמו המקרה המופיע במשנה, ההתחייבות הינה לדמי מזונות, כלומר חיוב ממוני גרידא, ולכן חייב אף אם הבת כבר מתפרנסת ממקום אחר.

דהנה בחידושי רבינו קרשקש שם כתב, וז"ל:

"וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד. כלומר, לא [נאמר] שהם לא נתחייבו לה אלא ממזונות ולא מדמי מזונות, וכיון שכן ניתן לה המזונות שהיא צריכה. אלא אחד זנה, ואחד נותן לה דמי מזונות, שמי שנתחייב לחברו במזונות חייב ליתן לו דמי מזונות, הילכך הרי הוא כמי שנתחייב לה כל אחד ואחד בדמי מזונות. ותדע לך דהכי הוא דאי לא אמאי חייב ליתן לו זה דמי מזונות, הרי לא נתחייב לה אלא ממזונות, אלא שמע מינה דדינא הכי דמי שנתחייב לחבירו לתת לו מזונות, חייב ליתן לו דמי מזונות. וכן הוא מפורש בירושלמי (בפרקין ה"א) המקבל לזון כלתו היא אומרת מעות והוא אומר פירות, הדין עמה".

מפורש בדבריו, שאם החיוב הוא של מזונות, אין סיבה לתת לה פעמיים מזונות. אך במי שמתחייב, ההתחייבות היא של דמי מזונות, ולכן צריך לתת אף אם יש לה ממקור אחר.

אלא שטעם זה יכול להסביר את חיובו של המתחייב, מדוע הוא צריך לשלם למרות שהבעל של הבת מכלכל אותה. אך מאידך, מחיובו של הבעל, עדיין ניתן ללמוד שחייב לזון אותה על אף שיש מי שנותן לה דמי מזונות.

וכך אמנם ניתן לדייק מהתוספות שם (ד"ה הנושא את האשה), שכתבו וזה לשונם:

"נישאת הבעל חייב במזונותיה. סלקא דעתין דלא מיחייב דכיון דיש לה מזונות מאחר כאילו התנה עמה על מנת שאין לה עליו מזונות, קמ"ל".

כלומר, שחידוש המשנה הוא שאין אומרים שבגלל שיש מי שמספק לה דמי מזונות, הרי זה כאילו התנה הבעל שאינו חייב במזונותיה, אלא חיובו נשאר כפי שהיה. מוכח לכאורה, שהבעל חייב לתת לה את מזונותיה בכל מצב, למרות שיש מי שיזון אותה גם בלעדיו.

ואמנם בפסק הדין הנ"ל (פד"ר חי"ד עמוד 128) חלק הגרא"צ שיינפלד שליט"א מכח ראיה זו על דברי הגר"א הורביץ זצ"ל המובאים לעיל, שנקט שאם ניזונת האשה ממקום אחר, ממילא נפטר הבעל מחיובו.

אמנם הגרח"ג צימבליסט זצ"ל (פד"ר ח"ז עמוד 155-156) לא קיבל ראיה זו, וז"ל:

"ולבסוף כדאי להעיר, דאין להקשות מהמשנה כתובות קא ע"ב: ניסת הבעל נותן לה מזונות והן נותנין לה דמי מזונות, דאמאי נותן לה הבעל מזונות הרי יש לה מזונות מאלה שפסקו לה, ויש לה מה לאכול. דהתשובה היא פשוטה: דהתם הם נותנים לה דמי מזונות, וחזינן לה כאילו יש לה ממון ונכסים, דגם אז יש לה מזונות מן הבעל, ואין הכי נמי אילו היו חייבים אלה שפסקו לה, לא דמי מזונות אלא לזונה ממש והיתה אוכלת אצלם, שוב לא היו יכולים להוציא מזונות מן הבעל, דהא סוף סוף יש לה מה לאכול.

ויש ללמוד מזה למעשה, דאם האשה או הבנים עד (גיל) שש מקבלים מאיזה מקום הקצבה חדשית עבור מזונות, אין זה פוטר את הבעל או האב מלזונם, דההקצבה החדשית נחשבת כיש להם נכסים שעדיין חייב לזונם, אבל אם למשל האשה או הילד סודרו במוסד ושם הם מקבלים מזונות ממש, אין לחייב את הבעל או את האב במזונותיהם, דהא סוף סוף יש להם".

לדבריו, כיון שחיובם של שני הראשונים שהתחייבו לאם האשה, הינו ממוני גרידא, ואינו חיוב לזון בפועל אלא חיוב ממון, הרי זה דומה לאשה שיש לה ממון או שנתנו לה מתנה, שבזה לא נפטר הבעל מחיובו. אבל אם אכן היה המצב שהראשון חייב רק לזון אותה ממש, ולא הייתה יכולה לתבוע ממנו דמים חלף המזונות, הרי שכיון שבפועל יש לה מזונות היה הבעל נפטר מחיובו במזונות האשה, כיון שבפועל אינה נצרכת להם.

תביעת עבר לעומת תביעה לעתיד

הגרח"ג צימבליסט שם הביא גם את תשובת הרמב"ם (הוצאת אל המקורות סי' קמט ומקיצי נרדמים סי' קצ), שם נשאל הרמב"ם על ידי רבי פנחס הדיין על ראובן שגירש את אשתו והיה לו בת ממנה בת ארבע שנים, ובעלה השני זן אותה למשך שנתיים, ודן האם יכולים להוציא מהאב את מזונות העבר עבור הבת. וכתב הרב רבי פינחס הדיין בשאלתו אל הרמב"ם, וז"ל:

"מה שטוענת האם ורוצה להוציא מבעלה הראשון פרנסת שנים שעברו, יש לו לטעון ולומר מכל מקום כבר פרנסה אחר תחתי ולא נחסרה הבת כלום. יש לנו לדמותה להלך בעלה למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו, דקיימא לן כחנן דאמר איבד את מעותיו והניחם על קרן הצבי, ואין הבעל חייב לשלם לו כלום ולא לה, או להנושא את הארוסה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים מדמינן לה, שאם נשאת לאחר ופסקה עם השני לזון את בתה חמש שנים, שגם הראשון חייב במזונותיה ואין יכול לטעון ולומר כבר יש לה מזונות מן השני ואינו זן אותה, אף זו נמי אינו יכול לטעון, כבר יש לה מזונות מן השני, או דלמא לא דמי, דהתם חייב עצמו בתנאי וחוב יש לבת עליו ואינו יכול להשתמט עצמו מן החוב, אבל תקנת אושא אינה אלא בזמן שהבנים קטנים ואין להם במה יתפרנסו, אבל אם היה להם במה יתפרנסו, לא רבותינו חייבו בתקנת אושא".

והרמב"ם השיב להרב רבי פנחס הדיין, בזה"ל:

"ועל עסקי המזונות שעברו, אם מדמינן לאחד שעמד ופרנס את אשתו, או לזו שפסקה על מזונות הבת עם הראשון או האחרון, ודאי שדבר זה צריך עיון הרבה ואיכא לדמותה להאי ואיכא לדמותה להאי. ודעתי נוטה שהאב חייב במזונותיה שנים שעברו…"

ומתוך שאלתו של ר' פנחס הדיין ותשובת הרמב"ם, ניתן ללמוד ששניהם הבינו שבאופן שהאשה התפרנסה על ידי אחר והניח מעותיו על קרן הצבי, אין האם רשאית לתבוע ממנו למפרע את מזונותיו, כמשמעות הסוגיא בנדרים, ולא ראו בכך סתירה לסוגיא בכתובות שהשניים הראשונים נותנים לה דמי מזונות והבעל חייב במזונותיה.

ובביאור החילוק בין מזונות אשתו (או מזונות בתו) כשהתפרנסה על ידי אחר, למי שפסק לזון את בת אשתו חמש שנים ואחר כך נישאת, כתב הגרח"ג צימבליסט שם (עמ' 154) בזה"ל:

"וההבדל בין שתי הדוגמאות הוא פשוט, בנושא אשה ופסק לזון את בתה חמש שנים, הרי זו התחייבות כספית, ולכן אף כשהיו לה מזונות ממקום אחר, חייב הוא לעמוד בהתחייבותו הכספית. מה שאין כן במזונות אשתו שהחיוב הוא לזון אותה, והיינו שיהא לה מה לאכול, ולכן אם עמד אחד וזנה, אינה יכולה לתבוע ממנו בעד העבר, כי הרי אין כאן חוב של ממון אלא שצריך לדאוג שיהא לה מה לאכול, והלא סוף סוף אכלה, והרי זה דומה לאשה שישבה בתענית, דפשיטא שאינה יכולה להוציא מבעלה עבור מה שלא אכלה.וזהו שנסתפק ר' פנחס הדיין, אם החוב לזון הבנים שעד שש הוא חיוב כספי, וממילא חייב לשלם לאשה עבור השנתיים שזן אותה בעלה השני, או שהחוב לזון הבנים הוא בדוגמת מזונות האשה שאין יכולה לתבוע ממנו בשביל העבר.

והנה במזונות האשה, הרי פשיטא לכולי עלמא דגם כשיש לאשה נכסים משלה חייב הבעל לזונה, אלא דכל זה על העתיד שאינו יכול לומר לה לכי והתפרנסי מנכסייך, אבל על העבר אינה יכולה לתובעו כנ"ל, כיון שאין זו התחייבות כספית [ורק בלוותה ואכלה הוא חייב על העבר, דבשעת הלואה הוא שנתחייב]…"

לדבריו ישנו חילוק בין תביעה על העתיד לתביעה על העבר. כלומר, אשה שיש לה כספים או דרך אחרת להתפרנס, עדיין חייב הבעל לפרנסה, ולכן כל עוד לא אכלה יכולה היא לתבוע את בעלה שיפרנסנה, גם אם יש לה מקורות מימון אחרים, ואינה חייבת להוציא את כספה או להתפרנס בדרך אחרת. כל זאת להבא, לעתיד. אבל אם כבר אכלה, כגון שאחר זן אותה, לא תוכל לבוא ולטעון שעדיין בעלה חייב לה, משום שחיוב המזונות הוא רק כדי לדאוג שתאכל, והרי בסופו של דבר אכלה.

נמצא לפי דברינו, שכל שהאשה ניזונה והתפרנסה ממישהו אחר, אינה יכולה לחזור ולתבוע את בעלה למפרע.

לוותה ואכלה

לעיל הובאה המשנה במסכת כתובות (קז, ב), שמי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו, פטור הבעל מלשלם לו והלה הניח מעותיו על קרן הצבי.

והנה רש"י במשנה שם כתב:

"חנן אומר איבד את מעותיו, שלא אמרתי לך הלווני ואני אפרע. אבל אם הלווה את האשה מעות למזונותיה על מנת שתשלם לו, הוא תובעה והיא תובעת הבעל וישלם, כדאמר לעיל בממאנת ולוותה ואכלה ועמדה ומיאנה טעמא דמיאנה הא לא מיאנה משלם".

הרי שכל הדין שהבעל פטור מלשלם, הוא כאשר האשה לא לוותה את הכסף לצורך המזונות, אלא פרנס אותה שלא בתורת הלוואה, אבל אם נתן לה בתורת הלוואה, חייבת האשה לשלם לו, וממילא הבעל חייב לשלם.

וכפי שכתב רש"י מקור הדין הינו מהברייתא המובאת שם בגמרא (קז, ב):

"תא שמע, כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות, אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה, שהרי בעלה חייב במזונות, אלא כגון שהלך בעלה למדינת הים, לותה ואכלה עמדה ומיאנה…"

כלומר, קטנה שהייתה נשואה ובעלה היה במדינת הים, אם לוותה לצורך מזונותיה, ואחר כך מיאנה בבעלה ויצאה מרשותו מרצונה, אינו חייב לשלם על ההלוואה. משמע, שבכל אופן אחר של אשה שלוותה לצורך מזונותיה, חייב הבעל לשלם את ההלוואה שבוצעה לצורך המזונות.

כך נפסק להלכה בשו"ע (סי' ע סעי' ח), וז"ל:

"הלך בעלה, ולוותה ואכלה, חייב לשלם".

והנה, מדברי רש"י מבואר שכיון שהאשה היא זו שביצעה את ההלוואה, הרי המפרנס תובע את החוב מהאשה, והיא חוזרת ותבעת את הבעל שישלם.

וכתב על כך הר"ן (סג, א ברי"ף), וז"ל:

"… אבל אם הלוה את האשה מעות על מנת שתשלם לו, תובעה והיא תובעת לבעל וישלם… כך כתב רש"י ז"ל.

אבל הרא"ה ז"ל כתב דעיקר חיובו של מלוה על הבעל הוא, שכך תקנו חכמים שתהא האשה כשליח הבעל ללוות עליו, דומיא דאלמנה שיפה כחה שתהא מוכרת שלא בבית דין ותהא אחריות על היתומים, אף באשת איש תקנו שיכולה ללוות על נכסי הבעל, ומיהו היכא דלית ליה לבעל היא חייבת שאף היא נשתעבדה לו, אלו דבריו.

וכיון שהוא ז"ל מודה בכך, ולא דמי לגמרי לאלמנה דזבינה דאחריותא איתמי ולא עליה כלל, אף כשיש לו לבעל אין לנו שיהא עיקר שעבודו של מלוה על הבעל, אלא על האשה הוא והיא תובעת לבעל כדברי רש"י ז"ל, אי נמי כשאין נכסים לאשה יכול המלוה לתבוע לבעל מדר' נתן".

הרי שנחלקו הראשונים בדין זה, לדעת הרא"ה תיקנו חכמים שהאשה נחשבת כשליח של הבעל ללוות לצורך מזונותיה, וכאילו הוא עצמו לוה את הכסף, ולכן המלוה תובע את החוב באופן ישיר מהבעל, ורק אם אין לבעל לשלם, אז יכול המפרנס לתבוע מהאשה. אבל הר"ן מסיק כדעת רש"י שעיקר החוב לשלם למפרנס הוא של האשה, והאשה תחזור ותתבע את הבעל על תשלום המזונות, אלא אם כן אין לאשה כסף לשלם, שאז יכול המפרנס לתבוע את חובו ישר מהבעל, מדין שיעבודא דר' נתן.

וכך פסק להלכה הרמ"א שם, וז"ל:

"הגה, המלוה תובע לאשה, והיא תובעת לבעלה. ואם אין האשה כאן, תובע לבעל (הר"ן פרק שני דייני גזירות)".

הרי שלמעשה כל הדין שהמפרנס הניח מעותיו על קרן הצבי, לא נאמר כאשר נתן את הכסף כהלוואה לאשה, שאז יכול הוא לתבוע החזר ההלוואה מהאשה, והאשה תתבע את הכסף מהבעל.

פרנס אותה סתם

והנה נחלקו הפוסקים, באופן שפרנס אותה סתם, ולא אמר לה במפורש שכוונתו הייתה לשם הלוואה, האם חייב הבעל לשלם למפרנס.

מחלוקת זו הובאה בחידושי הריטב"א (כתובות קז, ב) בשם הרשב"א והרא"ה, וז"ל:

"מתני', ועמד אחד ופרנס את אשתו, פירוש שלא בהלואה דאלו לותה ואכלה דכולי עלמא חייב, כדאמרינן לעיל גבי ממאנת, וכדפירש רש"י ז"ל. ובמסכת נדרים כתבתי מחלוקת רבותי בזה, כי מורי הרשב"א נ"ר סובר דכל מאי שפרנסה סתם, בתורת הלואה הוא עד שיאמר בפירוש שעל בעלה הוא סומך, ודעת מורי ה"ר (אהרן) הלוי זלה"ה דפרנס סתם הוא שלא בתורת הלואה, ושם כתבתי טעם שניהם".

והרחיב בביאור השיטות, הר"ן שם (כתובות סג, א ברי"ף), וז"ל:

"וכתב הרשב"א ז"ל בפרק אין בין המודר (נדרים לג, ב) דכי אמר חנן אבד את מעותיו, דווקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה, דבכהאי כוונא הווה ליה כפורע חובו של חבירו שהוא פטור לחנן כדאיתא בגמרא (שם) דמבריח ארי בעלמא הוא, אבל פרנס סתם חוזר וגובה, לפי שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלוואה והויא לה כלוותה ואכלה…

אלו דבריו ז"ל ולא נראו לי. דנהי דהמהנה את חבירו סתם לאו לשם מתנה קא מכווין, אפילו הכי המפרנס אשת חבירו סתם לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי, משום דנהי דלא בתורת מתנה קא עביד, מיהו סתמא אדעתא דבעל נחת ולא אדעתא דידה, שכבר הוא יודע שאין לאשה זו נכסים שיהא נפרע מהם אלא מבעלה, ולא מסיק אדעתיה נמי שתתחייב היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו דלאו כולהו אינשי דינא גמירי, אלא סתמא אדעתא דבעל נחית, ומשום הכי נהי דבתורת מתנה לא קא עביד כדמוכח הנך ראיות דאייתי הרשב"א ז"ל, אפילו הכי לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי, דמסתמא אדעתא דבעל קא עביד וסתמא דלישנא דמתניתין הכי משמע".

לדעת הרשב"א, אנו מניחים שכל הנותן ממון לחברו אף ללא אמירה מפורשת, אין כוונתו לתת בחינם, ולכן גם כאן בסתמא יש להניח שכוונתו הייתה לתת את המזונות כהלוואה, ולא כמתנה, וממילא חייבת האשה לשלם לו, והבעל חייב במימון מזונותיה.

אך הרא"ה והר"ן נחלקו על הרשב"א, ולדעתם אמנם נכון הוא שלא הייתה כוונתו לתת בחינם, אך מטרתו הייתה לפרוע לבעל את חובו, ולא סתם להלוות לאשה, שהרי סבר שהמזונות מוטלים על הבעל, ולא עלה על דעתו שהוא יתבע את האשה והיא תתבע את הבעל. מעתה, כיון שכוונתו הייתה לפרוע את חוב הבעל ולא כהלוואה, הרי הוא פורע חובו של חברו, ופטור הבעל מכיוון שלא קיבל הנאה ממשית, וכפי שהתבאר לעיל.

לדעת הרא"ה והר"ן החיוב לשלם הוא רק כאשר המפרנס נותן את המזונות כהלוואה לאשה עצמה, שאז מפני שהבעל חייב לאשה דמי מזונות, ישלם לה את הלוואתה שלוותה לצורך המזונות. אך כאן, כוונתו הייתה לתת לבעל באופן ישיר, ולפרוע את חיובו של הבעל כלפיה, ופורע חובו של חברו, פטור חברו מלשלם.

כפי שהובא בב"י (אהע"ז סי' ע ס"ח), גם המגיד משנה (אישות פי"ב הי"ט) מסיק כדעת הרא"ה והר"ן.

ולהלכה כתב הב"ש (ס"ק כה), וז"ל:

"… ואין חילוק בין אם זנה אותה סתם ובין אם זנה אותה לשם מזונות הבעל, לא כהרשב"א".

נמצא, שלהלכה כל שלא נאמר במפורש שנותן לה כהלוואה, הבעל פטור מלשלם, כדעת רוב הראשונים וכסתימת לשון השו"ע.

ביקשה להתפרנס

בשו"ת בית יוסף (דיני כתובות סי' ח) כתב, וז"ל:

"… יש לחלק ולומר שאינו חייב (הבעל) לשלם (לאבי האשה שפרנס אותה) מה שהיה שולח לה מעצמו, דהיינו עמד ופרנס דהניח מעותיו על קרן הצבי, ולא מחייב אלא במה שהיתה היא שולחת לשאול ממנו שישלח לה, אלא אם כן נאמר שמה שבקשה ממנו בתחלה לשלוח לה מזונות, מהני לכל מה ששלח לה אחר כך, דכל מה ששלח לה בתר ההיא בקשה ראשונה גריר, והוי כאילו בכל פעם היתה היא מבקשת ממנו שישלח לה, והוה ליה לוותה ואכלה דחייב לשלם".

מדבריו למדנו שאשה שביקשה מאחר שיפרנס אותה, אף אם לא אמרה במפורש שזו הלוואה, מניחים שהייתה כוונתה לקחת את המזונות כהלוואה, וחייב הבעל לשלם, ורק כשעמד ופרנס אותה מעצמו בלא בקשתה, הניח מעותיו על קרן הצבי. ונסתפק הבית יוסף אם מאחר שכבר בקשה מזונות, שוב כל מה ששלח לה אחר כך נחשב גם כן כהלואה, או שהדבר תלוי בכל פעם ופעם, ומה ששלח מעצמו הפסיד, ורק מה ששלח על פי בקשתה יוכל לגבות.

ואמנם בכנסת הגדולה (הגהות טור אבהע"ז סי' ע אות כז) כתב, וז"ל:

"בקשה ממנו בתחלה שילוה לה, כל שישלח לה אחר הבקשה ההיא, הוה ליה כלוותה ואכלה חייב לשלם. מהר"י קארו ז"ל בתשובה סימן ח מדיני כתובות דף מו עמוד ד".

ולכאורה מדברי הכנה"ג משמע שמדובר רק כאשר בפעם הראשונה ביקשה האשה במפורש הלוואה, ואזי כל מה ששלח אחר כך נידון גם הוא כהלוואה. אך מדברי הב"י המובאים מבואר שלא מדובר שהאשה לוותה במפורש, אלא שנקט שכל בקשה של האשה בסתמא נידונת כהלוואה, ועל כך הוסיף לחדש שגם מה ששלח אחר כך נחשב כהמשך ההלוואה. ומדברי הכנה"ג מבואר שהבין שזו היא מסקנת הב"י, למרות שמפשטות לשונו הנ"ל, נראה שמסתפק בחידוש זה.

וכבר העיר עליו המטה לחם (ח"א סי' א) המובא באוצר הפוסקים (סי' ע ס"ק מח אות ח), וז"ל:

"בחידושי הרמ"ז והבית דוד (כתובות פי"ג מ"ב) כתבו, דלא אמר חנן (דהמפרנס אשת חברו הניח מעותיו על קרן הצבי) אלא היכא דעמד מעצמו, אבל היכא דהיא בקשה ממנו שיפרנסנה הוה ליה כלוותה לאכלה דלא איבד מעותיו.

ואף שראיתי לכנסת הגדולה (סי' ע) הגהות טור אות כז שהביא משו"ת בית יוסף (הנ"ל), בקשה ממנו תחילה דילווה לה, כל מה שישלח לה וכו' חייב לשלם, ונראה לכאורה דעל כל פנים בעינן מיהא דמעיקרא היה בקשה אחת בתורת הלואה וכו', אבל אם לא היה מתחילה ועד סוף שום בקשה בתורת הלואה, חזר הדין למאי דסובר חנן דאיבד מעותיו.

אולם הרואה בתשובת הב"י בשרשה, יראה דלא הובא כלל בדבריו לישנא דהלואה וכו', הנה בבירור דלא תלה הדבר כי אם שיהיה בענין שהיא בקשה ממנו תחילה לשלוח לה מזונות, וכעין דברי הרמ"ז והרב"ד הנ"ל כתב בשארית יעקב (להר"י אלגאזי) פרשת ויקרא דף ג ריש טור ד (במפרנס חברו), וכן כתב באבני האפוד חלק א כאן אות יט".

הרי שהמטה לחם מסיק על פי תשובת הב"י, והרמ"ז והבית דוד ושארית יעקב ואבני אפוד, שכל שהאשה בקשה מאותו אדם לפרנסה, נחשב כלוותה ממנו, ולא נפטר הבעל מחיוב המזונות.

עוד הובא באוצר הפוסקים שם מה שדן עוד במטה לחם (ח"ב סי' יא), מה הדין כאשר האשה לא בקשה בפירוש להתפרנס, אלא בסתמא הלכה לבית אביה וניזונת שם, האם נחשב הדבר כלוותה ואכלה, או כמפרנס אותה סתם דאיבד את מעותיו. וכתב לפשוט את הספק מדברי הריטב"א (כתובות צו, א) שהובאו לעיל, שעצם ההליכה נחשבת כתובעת שיפרנסנה. וז"ל הריטב"א:

"… אומר רבינו בשם רבו ז"ל, דדוקא אלמנה לא הפסידה עד ב' וג' שנים, אבל באשת איש כל זמן שלא תבעה מזונותיה אבדה אותן למפרע, שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן, וכל שלא לותה או שהיה בידה משכון מחלה אותן. וכן ראיתי למורי הרב ז"ל שדן אפילו לאשה שהלכה לבית אביה מפני מריבה שהיה לה עם בעלה, כיון שלא מסרה מודעא בפני עדים שלא מחלה אותם, עכ"ל".

על דברי הריטב"א האלו הוסיף המטה לחם:

"והיה נראה להכריח דין זה מתוך דברי הריטב"א, שתלה הדבר בין היכא דאיכא לחוש למחילה אי לא, דאם מסרה מודעא בעדים, דגילתה דעתה שלא למחול, אין הכי נמי דמציא לתבוע, והנה הריטב"א קאי בלא לותה… דאי לאו הכי לא היינו צריכים שתמסור מודעה בעדים וכו', וקשיא הגם דליכא מחילה אכתי מאיזה כח תוכל לתבוע, דיאמר הבעל כבר היה מי שפרנס אותך ופרע חובי וכו', ולפי דברי הרמ"ז והבית דוד (הנ"ל בדברי המטה לחם ח"א), ילפינן מדברי הריטב"א, דהגם דלא יצאה מפי האשה שום בקשה כלל, לא בהלוואה ולא שיפרנסנה, אכתי ההליכה עצמה מתוך מריבה לבית אביה היא גופה ההוכחה דכוונתה לשאול מאביה שיפרנסנה וכו', ויהבינן ליה דינא כמו היכא דבקשה".

ונראה לפרש את דברי המטה לחם, שהנה כתב הריטב"א שאם מסרה מודעא שאין בכוונתה למחול, אינה מפסידה את מזונותיה, ותמה המטה לחם שאף אם האשה לא מחלה, מכל מקום לאחר שכבר אכלה ואין לה צורך במזונות כיצד תוכל לתבוע אותם, הרי כפי שנתבאר לעיל אין לבעל חיוב מזונות אם בפועל אין לאשה צורך בהם. על כך ענה המטה לחם שאם מסרה מודעא זו, ואחר כך הלכה לבית אביה, הרי זה כאילו ביקשה ממנו במפורש שילווה לה, ובאופן זה האביוכל לתבוע את הבעל לשלם את ההלוואה. ועי"ש באוצר הפוסקים שבהמשך דבריו נראה שלא רצה לסמוך על ראיה זו לדינא.

והנה המטה לחם כאן מדבר באופן שלא בקשה בפירוש מזונות, אלא הלכה לבית אביה וניזונת שם, כמו במקרה שדן הריטב"א, ובכהאי גוונא לדעת הריטב"א חייב רק אם מסרה מודעא מפורשת, וללא זה מאבדת היא את זכותה. אך באופן שבקשה במפורש מזונות אזי נחשבת נתינת המזונות כהלואה, והבעל נשאר חייב במזונותיה, כמבואר בכל דברי הפוסקים הנ"ל אף ללא מודעא.

הצורך בעדות על ההלוואה

בחלקת מחוקק (סי' ע ס"ק כו) כתב, וז"ל:

"ולותה ואכלה חייב לשלם, בטור כתב אם לותה בעדים, משמע אבל שלא בעדים יכול הבעל לומר איני מאמין שלותה, וכן כתב הרא"ש אם לותה בעדים, וכן כתב במרדכי. ועיין ב"י שכתב בשם בעל התרומות אף על פי שלא אמרה בפני עדים בפירוש אני לוה לצורך מזונות, וגם המלוה לא אמר למזונותיה אני מלוה לה, כיון דבשעת תביעה הודאתה היא דלמזונותיה לותה, והוא מודה דלא הניח לה מזונות, הרי זה נפרע ממנו, דהא לא תנן אלא לותה ואכלה, כלומר ולא תנן לותה לצורך מזונות".

וכן כתב הבית שמואל (ס"ק כב), וז"ל:

"ולותה, כתב הרא"ש והמרדכי והגהות אשר"י והטור דוקא אם לותה בעדים, וכתב בה"ת אפילו אם לא אמרה שלותה לצורך מזונות ועכשיו אמרה למזונות לותה חייב לשלם".

כך דייק גם הפרישה (סי' ע ס"ק כד) מדברי הטור, שלא מהני בלי עדים, וז"ל:

"אבל אם לותה בעדים, אבל שלא בעדים יאמר הבעל לא הלוית לה כלום".

הרי שנקטו הפוסקים על פי לשונות הרא"ש והמרדכי הטור, שמחובתה של האשה להוכיח שאכן בוצעה הלוואה, ואין ביכולתה לאלץ את הבעל לשלם ללא ראיה שאכן לוותה, ורק אז חייב הבעל לפורעה, אבל אם קיבלה כספים למזונותיה מאחר ספק בתורת מתנה ספק בתורת הלוואה, אין הבעל חייב לפרוע כספים אלו.

וכן כתב בשו"ת בית יוסף (דיני כתובות סי' ח), וז"ל:

"ונראה שאין חולק בזה, דודאי אי אפשר לחייבו לפרוע מה שלותה אלא אם כן לותה בעדים, שאם אין עדים בדבר הא איכא למיחש לקנוניא, והכא ליכא עדים במה שהיה שולח לה, ואפילו ימצא עד או עדים שראו שהיה שולח פעמים עשרה או יותר, אין זה כדאי לחייבו במה שטוען ששלח בשלש שנים. ועוד שאפילו לאותם פעמים שראו העדים ששלח לה אינם מחייבים לבעל, אלא אם כן ראו שהיא תבעה ממנו לשלוח לה, וכל שלא ראו כן הוה ליה עמד ופירנס, ואפילו אם יעידו שהשליח בא בשמה לתבוע שישלחו לה, לא מהני אלא אם כן שמעו מפיה".

הרי שנקט הבית יוסף כדבר פשוט ומוסכם שאי אפשר לחייב את הבעל, אלא אם יש עדים על כך שהאשה לוותה או בקשה בעצמה את המזונות, ושיעידו העדים על מלוא סכום ההלוואה, ובלי זה אין צד לחייב את הבעל.

הראשונים החולקים שהאשה נאמנת שלוותה

אמנם באוצר הפוסקים (סי' ע' ס"ק מב אות ג) הובא שישנם פוסקים החולקים על כך.

דהנה בשו"ת הרי"ף (סי' קפט) כתב, וז"ל:

"שאלה, ראובן הלך למדינת הים והניח אשה ופסק לה מזונות, וארכו הימים והיה משגר לה מזונותיה, וכשחזר הוציאו אביה ואמה פנקס ויש בו חשבון ממון ואמרו כל זה הוצאנו על אשתך במזונות ובכל צרכיה, ואמר להם אני לא צויתי אתכם להוציא עליה כלום ואני שלחתי לה כדי מזונותיה, יורנו רבינו אם יש עליהן כלום או לא, וכן אם טענו שהוא צוה להם להוציא לה כל מה שתצטרך, מתחייב בכך או לאו.

תשובה, רואין כל מה ששיגר האיש לאשתו וכל מה שהניח לה ומעלין הכל בחשבון, ורואין כמה ימים ישב במדינת הים, ואם יש כדי מזונותיה באותן הימים להרוחה ממה שאמרו עולה עמו ואינה יורדת עמו, אין עליו לפרוע כלום לאביה ולאחיה, ואם נשתייר יפרע להם הכל, אם היא מודה שלותה מהם".

הרי שלא הצריך הרי"ף ראיה שאכן הלוו לה, אלא די בכך שהאשה מודה שלוותה מהם, ובכהאי גוונא חייב הבעל לשלם את המזונות שהלוו לה.

וכך מבואר בתשובת רש"י המובאת באור זרוע (ב"ק סי' פה, ובשו"ת מהר"ם פראג סי' תתנג), וז"ל:

"רבינו שלמה זצ"ל פסק בתשובה… ומה שלוותה ואכלה ישלם, ותשבע כמה לוותה ואכלה. שלמה בר יצחק".

וכך פסק בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ברלין סי' נו), וז"ל:

"ומה שלותה ואכלה לצורך מזונותיה ולצורך ביתה חייב לשלם, ובשבועה שמתחלה לותה אותם על מנת לפרוע ולא נתנו לה אותם במתנה".

וטעם הדין מבואר בשו"ת הריטב"א (סי' לו וסי' צה) שכתב, וז"ל:

"ולענין האשה שלותה, דעתי כדברי הראשונים שהיא נאמנת בשבועתה, ועל הבעל להביא ראיה שלא לותה, שהרי חיובו ברור, וכיון שכן דהיא בריא והוא שמא בריא עדיף. וקרוב זה למה שאמרו בירושלמי בכל היכא דאהין ידע ואהין לא ידע משתבע אהין דידע ונוטל. וגם זו קבלתי מרבינו אהרן הלוי זלה"ה וכתובה אצלי במסכת כתובות. ומצוה לומר דבר בשם אומרו".

וחזר וכתב כן בתשובה נוספת (סי' קנ), וז"ל:

"ומה שאמרת כי הבעל טוען כי אין לו לתת לה כלום למפרע עד שתברר שלותה, כי אביה או אותן אחרים פרנסוה בתורת מתנה. אני אומר שאם הוא טוען כן בבריא ישבע היסת ויפטר, שהרי הוא נאמן בכך מתוך שהיה יכול לומר כבר נתתי לה מזונותיה, אבל אם בשמא הוא טוען, לא כל כמיניה, שהרי חובה ברור עליו, והוא ספק אם נפטר מאותו חוב אם לאו, הוה ליה כאומר לחברו מנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך שהוא חייב כדאי' בפ' הגוזל (ב"ק קיח, א), ואין על התובע בזה שבועה בעולם, ואף זה כיוצא בה, וזה ברור".

הריטב"א מבאר את טעם הסוברים שהאשה נאמנת לומר שלוותה, אף שהיא באה להוציא ממון מהבעל, משום שחיובו של הבעל כלפי האשה לפרנסה, הינו חיוב וודאי, וטענתו של הבעל שאולי לא לוותה ואינו חייב לשלם, היא רק ספק, ובכל מצב שבוודאי חייב וספק האם נפטר מחיובו, והתובע טוען בברי שהחוב עדיין קיים והנתבע בא רק בטענת שמא, הדין הוא שחייב (שו"ע חו"מ סי' עה ס"ט). ולכן האשה נאמנת לטעון שלוותה, והבעל חייב לשלם לה.

אמנם מכיון שכל הטעם לחיוב הוא כיון שהחיוב ודאי והבעל מסופק אם נפטר ממנו, ובכהאי גוונא האשה נאמנת לטעון בטענת ברי שהחיוב קיים, לפי זה אם הבעל יטען בוודאות שלא לוותה, באמת יפטר מחיובו לכולי עלמא.

טעם הדעה שצריך עדים

אמנם כפי שהבאנו לעיל, הח"מ והב"ש והפרישה דייקו מהרא"ש והמרדכי והטור שהאשה צריכה להביא עדים על ההלוואה, וללא עדות אינה נאמנת לחייב את הבעל.

וכך מבואר גם בחדושי הרמב"ן (כתובות צו, א), וז"ל:

"… אבל אשת איש אפילו שהתה יום אחד ולא תבעה, אבדה מזונותיה למפרע, דבשלמא אלמנה אפשר דמתזנא מדידה כגון ממציאתה, אבל אשת איש שהכל לבעלה מדידיה מתזנא, ואי אמרה דלותה ואכלה תביא ראיה לדבריה, דכל היכי דאיהי מפקא מבעל עליה להביא ראיה".

הרי שגם הרמב"ן נקט שכיון שהאשה באה להוציא ממון מהבעל, עליה להביא ראיה לכך שלוותה, ואם אין עדים על כך, הבעל פטור מלשלם.

אלא שלכאורה צריך ביאור למה פטרו ראשונים אלו את הבעל, הרי כפי שהביא הריטב"א הכלל הוא כפי שמבואר במסכת ב"ק (קיח, א) ובשו"ע (חו"מ סי' עה ס"ט), שכאשר אדם ודאי היה חייב, וכעת הוא מסופק אם נפטר מהחוב, נאמן התובע לטעון בברי שהחוב לא נפרע, למרות שהוא בא להוציא ממון, ואם כן הרי גם כאן שהבעל ודאי היה חייב במזונותיה, ואינו יודע אם האשה לוותה ונשאר החיוב בתקפו, או שלא לוותה אלא מחלה ונפטר מחיובו, נאמנת האשה לטעון בברי שהחוב קיים.

וכבר עמד בקושיא זו ההפלאה (קונטרס אחרון סי' ע ס"ח), וז"ל:

"… נראה לי הא דכתבו הרא"ש והמרדכי והביאו האחרונים דבעינן דוקא לותה בעדים, הא בלאו הכי אינה נאמנת לומר שלותה, ואמאי הא כיון שהוא נתחייב בודאי מזונות אלא שאינו יודע שמא צמצמה ומחלה לו, אם כן הוה ליה כאיני יודע אם מחלת לי, דקיימא לן דחייב.

ולפי מה שכתבתי דחיוב המזונות הוא יום יום, אם כן הוה ליה כאיני יודע אם נתחייבתי. ועיין לקמן סימן צג סעיף כב דהשיעבוד (לחיוב מזונות) מתחיל משעת נשואין, מכל מקום עיקר החיוב בא יום יום".

ההפלאה מתרץ כי מכיון שלשיטתו חיוב המזונות לאשה אינו חיוב הקיים מראש לכל זמן הנישואין, אלא מתחדש כל יום לפי הצורך, אם כן לפי הצד שקבלה מזונות מאחרים שלא בתורת הלואה, הרי שלא התחייב לה הבעל כלל מזונות על אותו יום, וכיון שיש כאן ספק בעיקר החיוב, הרי הדרינן לכללא דהמוציא מחברו עליו הראיה.

אמנם החזו"א (אהע"ז סי' סח אות יג) גם הוא עמד בקושיא זו, ורמז לדחות את תירוצו של ההפלאה, וז"ל:

"עין ח"מ וב"ש דצריכה עדים דלותה, ואף על גב דאיירי בבעל מודה דחייב לה מזונות… כיון שחייב במזונותיה בתקנת חכמים ומודה שלא נתן לה, הוי חיוב ודאי, ועליו לברר שהרויחה, ואפשר דהוי כטוען איני יודע אם פרעתיך, דאפילו אם ספק הפרעון קודם ההלואה חייב לשלם, וכמו שכתב הש"ך חו"מ סימן עה (ס"ק כז)…"

החזו"א מציין כאן לדברי הש"ך (חו"מ סי' עה ס"ק כז) שגם כאשר הספק הוא שמא ההלואה נפרעה מראש עוד קודם שחל החיוב (על ידי טענת קיזוז, עי"ש), מכל מקום כיון שההלואה היא סיבה ודאית לחיוב, והסיבה לפטור מסופקת, נאמן התובע בטענת ברי לחייב את הנתבע הטוען טענת שמא. לפי זה, גם אם נאמר כדברי ההפלאה שספק אם חיוב המזונות חל באותו יום, מכל מקום כיון שודאי אמור להיות חיוב מזונות, וספק לבעל שמא נפטר מכך על ידי שאדם אחר נתן לה מזונות חינם, אמורה האשה להיות נאמנת לטעון בברי שלא נפרעה, ולהוציא ממון מהבעל.

לכן תירץ החזו"א בדרך אחרת, וז"ל:

"ומיהו כיון דאורחא דמילתא שתגלגל עם הבעל לדחוק לצמצם ולהרויח, אין כאן חיוב ודאי, והלכך מצרכינן לה לברר שלותה.

אבל אין הדבר מבואר בהדיא בפוסקים שהיא אינה תובעת אלא בעדים, אלא שהמלוה אינו תובע אלא בעדים, ומיהו מסתימת הדברים משמע דגם היא אינה תובעת אלא בעדים, דאם היא תובעת שלא בעדים, מהני הודאתה שגם המלוה יתבע את הבעל".

לדבריו, כיון שכתבו הראשונים שדרך האשה להתגלגל עם המזונות ולוותר עליהם לבעל, לא נחשב הדבר כחזקת חיוב ודאית, ולכן מספק עליה להביא ראיה שלוותה, בכדי לחייב את הבעל בדמי המזונות.

בעל שטוען פסקתי לה מזונות

והנה היה מקום לתלות, שבנושא זה נחלקו רש"י והתוספות.

במסכת כתובות (קז, א) מובא:

"תא שמע, מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות… ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות, נאמן…"

ופירש רש"י, וז"ל:

"ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות, אתפסתיה צררי. נאמן, ובשבועה, ומחזרת מה שנתנו לה בית דין".

רש"י מבאר, שאם האשה גבתה מנכסיו דמי מזונות, ואחר כך בא הבעל וטען שלפני שהלך למדינת הים השאיר לה מזונות, ישבע על כך, וגובה ממנה את מה שלקחה.

אך התוספות הביאו את דבריו וחלקו עליו, וז"ל:

"ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן, פירש רש"י אף להוציא מידה מה שנתנו לה בית דין… והיינו טעם דסתמא דמילתא מתפיס לה צררי, הלכך מוציאין מידה בשבועה. ונראה לרבי (שהבעל נאמן רק) להצריכה שבועה, ובשבועה תגבה מה שלוותה ואכלה, דאי לאו הכי לא תמצא מי שילוה לה שיראים להפסיד, אבל עכשיו שהיא נשבעת אין יראים כלום שסומכין עליה שתשבע".

לדברי התוספות מדובר כאן באשה שלוותה בשביל מזונותיה, וכשבאה לגבות מהבעל לפרעון ההלוואה, טוען הבעל שלפני שהלך נתן לה מזונות, והאשה מכחישה ואומרת שלא השאיר לה כלום למזונותיה, ועל זה נאמר שהבעל נאמן רק לחייבה על כך שבועה, ואם תשבע ישלם את החוב, והטעם הוא משום שאם לא נאמר כן, לא יסכים אף אחד להלוות לה.

אך הרא"ש (כתובות פי"ג סי' א) הביא את דבריהם, והסיק לדינא כשיטת רש"י, וז"ל:

"… ולא נהירא לי האי פירושא, דמלתא דפשיטא היא מאחר שהוא מוחזק וטוען ברי שתהא צריכה שבועה, ומאי קא משמע לן. ועוד, לישנא דנאמן לא משמע הכי. ועוד, מאחר שהוא מוחזק וטוען ברי למה מוציאין ממנו ממון, וכי משום תקנתא דידה שתמצא ללוות נוציא ממון מחזקתו, הלכך נראה כפירוש רש"י, וכן פירש רב אלפס זכרונו לברכה, נאמן ובשבועה".

הרי שהרא"ש תמה על פירושו של הר"י בתוספות, שודאי אין האשה נאמנת להוציא ממנו ממון על ידי שבועתה, ומה שפירשו התוספות שתיקנו כן כדי שתמצא מי שילווה לה, אין זו סיבה מספיקה בכדי להוציא ממנו ממון.

יוצא אם כן, שלפי פירוש רש"י הבעל נאמן, להפטר מחיוב מזונותיה, ואפילו יכול להוציא ממנה את מה שלקחה ממנו. ואילו לפי פירוש ר"י בתוספות, האשה נאמנת להוציא מהבעל אם תשבע שלוותה לצורך מזונותיה, וחכמים נתנו לה נאמנות זו בכדי שתמצא מי שיסכים להלוות לה. והרא"ש סירב לקבל פירוש זה, משום שלא נראה לו שבשביל תקנתה יתקנו חכמים להוציא ממון מהבעל ללא ראיה.

ראינו לעיל שהריטב"א פירש שהאשה נאמנת לומר שלוותה לצורך המזונות, משום שחובו של הבעל היה וודאי. יתכן, שלפי דבריו אפשר לתרץ את קושייתו של הרא"ש על ר"י, שהרי לדברי הריטב"א אין כאן הוצאת ממון רגילה מהבעל ללא ראיה, כיון שחובו של הבעל היה אכן וודאי, שהרי בוודאי חייב במזונותיה, והספק הוא רק האם לוותה או שהתפרנסה לבדה, כאן יש מקום להסביר שתקנו שתהיה נאמנת בכדי שתמצא ממי להלוות.

החילוק בין הנידונים

אמנם למעשה אין מקור לתלות את המחלוקות זו בזו, שהרי הריטב"א ביאר את החיוב כאשר האשה טוענת שלוותה, רק מכח הדין המבואר במסכת בבא קמא שכאשר יש חוב ודאי וספק פרעון, מהני ברי של התובע להוציא ממון נגד שמא של הנתבע, אבל בלא ברי ושמא אין מקום לחייב, ואם כן אין כל הכרח שיסבור כאן כשיטת התוספות.

זאת ועוד, שהרי כפי שהובא לעיל התוספות שם ביארו את שיטת רש"י שהבעל נאמן להוציא ממנה בטענה שהשאיר לה מזונות "והיינו טעם דסתמא דמילתא מתפיס לה צררי, הלכך מוציאין מידה בשבועה", הרי שלשיטת רש"י ישנו טעם מיוחד להאמין לבעל משום שבדרך כלל לפני שהבעל הולך למדינת הים הוא משאיר אצל האשה כסף להוצאות מחיתה, טעם שכמובן אינו שייך כאשר כל הויכוח הוא האם האשה לוותה או לא, ובכהאי גוונא יתכן שהאשה תהיה נאמנת.

ומאידך, גם הראשונים הסוברים שאין האשה נאמנת לטעון שלוותה, יכולים לסבור כשיטת התוספות שכאן האשה נאמנת לומר שלא הניח לה מזונות כשיטת התוספות, שהרי התוספות ביארו שזו תקנת חכמים כיון שלולי זה לא תוכל האשה למצוא מי שילוה לה, שהרי לעולם יוכל הבעל לטעון אחר כך "הנחתי לה מזונות", מה שאין כן לענין עצם הוכחת ההלוואה הרי יכולה האשה ללוות בעדים ואין שום צורך בתקנה, ובכהאי גוונא יכולים גם התוספות לסבור שאין לתת לאשה נאמנות להוציא ממון.

להלכה כאמור, הפוסקים (ב"ש ח"מ פרישה ועוד) נקטו לדינא שהאשה צריכה ראיה שלוותה, וכך נראית מסקנת הדברים.

האם על בית דין להעלות טענה זו

יש מקום לברר, אם האשה סיפרה שלוותה, ואין לה על כך ראיה, אך הבעל לא טען שאינו מאמין לדבריה, האם מחובתו של בית הדין לחייב אותה להביא על כך ראיה גם ללא שיטען בעצמו.

דהנה בשו"ת והשיב משה (אהע"ז סי' טז עמ' שטו, הובא באוצר הפוסקים) כתב, וז"ל:

"… נראה לי דאף על גב שכתבו הפוסקים דדוקא בלותה בעדים חייב לשלם, וכמו שכתב בהח"מ (סי' ע) ס"ק כו והב"ש ס"ק כב, מכל מקום אין בית דין נזקקין לחקור על זה, רק אם הבעל יטעון שאינו מאמין שלותה".

לדבריו כך תיקנו חכמים בתקנת מזונות, שאם לא העלה הבעל טענה זו, אין בית דין טוענים כן, ומחייבים את הבעל בתשלום ההלוואות שנטלה לטענתה לצורך המזונות, עי"ש.

אמנם מסתימת דברי הפוסקים ולשונות הראשונים שכתבו שרק אם לותה בעדים, משמע לא כך, שלעולם אין בית דין מחייבים את הבעל לשלם אם אין האשה מביאה עדים על ההלואה.

וכך כתב בקרית מלך רב (אישות פי"ב הט"ז), וז"ל:

"ולפי זה נמצא… דאם לותה בלא עדים ובלא פסק בית דין אינו חייב לפרוע, ואפילו אם לא טען איהו, אנן טענינן ליה".

במקרה שלפנינו לא טען הבעל טענה זו במפורש, ולכן אפשר שיש להסתפק בדין זה. אך מכל מקום, נראה מתוכן המקרה שאכן יש חשש סביר שלא הייתה זו הלוואה (וכפי שגם יורחב להלן), ומתקבל על הדעת לחשוש גם אם לא אמר זאת בפירוש. ועוד, שישנם טעמים נוספים לפטור בנידון שלפנינו.

ספק בהלוואה או במתנה

הבאנו שצריכה להביא ראיה שאכן בוצעה הלוואה. לפי עקרון זה מסתבר, וכך נראה מדברי הפוסקים דלעיל, שגם אם ידוע שקיבלה כספים, צריך להוכיח שהכסף ניתן בתורת הלוואה ולא כמתנה או תמיכה.

ונראה להביא מקור נוסף לכלל זה, שאף אם ידוע שקיבלה כספים, עליה להביא הוכחה שהכספים שהגיעו לידה ניתנו כהלוואה, ולא כמתנה.

דהנה, במסכת שבועות (לד, א-ב) שם איתא:

"יתיב רב המנונא קמיה דרב יהודה, ויתיב רב יהודה וקא מיבעיא ליה, מנה מניתיך בפני פלוני ופלוני ועדים רואין אותו מבחוץ, מאי, אמר ליה רב המנונא והלה מה טוען, אי אמר לא היו דברים מעולם, הוחזק כפרן, אי אמר אין שקלי ודידי שקלי, כי אתו עדים מאי הוי…"

כלומר, אם תבע את חברו שחייב לו כסף והלה הכחישו, אם הביא עדים שמסר לו מעות, התברר שהוא שקרן וחייב. אך אם הודה שקיבל את המעות, אלא שאומר שקיבלם מסיבה אחרת, כגון שאומר שגם התובע היה חייב לו ושילם לו על כך, נאמן ששלו לקח.

וכך פסק הרא"ש (שבועות פ"ד סי' יח), וז"ל:

"יתיב רב יהודה וקמיבעיא ליה, מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ועדים רואין אותו מבחוץ מהו, אמר ליה רב המנונא והלה מה טוען… ואי אמר מתנה הואי כי אתו עדים מאי הוי, גם הוא מודה שמנה לו מנה והעדים אינם יודעים אי הלואה הואי אי מתנה… וכן הלכתא".

וכך נפסק בשו"ע (חו"מ סי' עט סעי' ד), וז"ל:

"אמר לו מנה הלויתיך בפני פלוני ופלוני… אם טען תחלה, אמת שקבלתי ממך מנה, אבל במתנה היו או בפרעון חובי, נאמן, כיון שאינו מכחיש העדים, ונשבע היסת ונפטר".

הרי שאפילו אם יגיעו עדים או שתוגש כל ראיה אחרת על כך שנמסרו לידיו מעות, אם העדים אינן יודעים לאיזו מטרה קיבל את הכסף, נאמן להגיד שקיבל אותם כמתנה.

מכאן ניתן ללמוד, שכל קבלה של כספים צריכה הוכחה לאיזה תכלית קיבל אותם.

ועוד מצינו, כי מי שתבע את השני שיחזיר לו חפץ שמסר לידו, והביא על כך עדים, כל עוד העדים אינם יודעים אם נתן לו כפקדון או למטרה אחרת, נאמן המקבל לטעון שהחפץ הוא שלו.

וכך נפסק בשו"ע (חו"מ סי' קלג סעי' ב), וז"ל:

"אפילו אם מסר המערער החפץ למחזיק בעדים, אם אין עדים שהוא עתה בידו, נאמן בשבועת היסת לומר החזרתיו לך… אבל אם מסרו לו בעדים וגם ראוהו עתה בידו, אינו נאמן. ודוקא שהעדים מעידים שנתנו לו בתורת פקדון, אבל אם מעידים שנתנו לו סתם, יכול לומר בתורת מכר או מתנה נתנו לי".

כלל זה שלא די בהבאת עדים על המסירה, אלא צריך שידעו מהי מטרת המסירה, מופיע במקומות רבים (עיין עוד בשו"ע חו"מ סי' עב סעי' יח בש"ך ס"ק פד, ועוד).

הספיקו מעשי ידיה לדברים גדולים ולוותה

מעבר לאמור לעיל, ניתן להוסיף סיבה נוספת לפטור את הבעל. והיינו, אף אם אכן לוותה לצורך מזונותיה, ואפילו אם יוכח שלא וויתרה או מחלה על זכותה, לא בכל אופן רשאית לתבוע מבעלה לשלם את חובותיה, וכפי שיובהר.

אשה שבעלה עזב אותה והלך למדינת הים, ובאה לבית הדין לתבוע דמי מזונות, ויש באפשרותה להתפרנס בעצמה אלא שאינה רוצה לעבוד, נחלקו הפוסקים האם טענתה מתקבלת.

הרמב"ם (אישות פי"ב הט"ז) כתב, וז"ל:

"מי שהלך למדינה אחרת ובאה אשתו לבית דין לתבוע מזונות, שלשה חדשים הראשונים מיום הליכתו אין פוסקין לה בהן מזונות, חזקה היא שאין אדם מניח ביתו ריקן, מכאן ואילך פוסקין לה מזונות, ואם היו לו נכסים בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין למזונותיה, ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה, עד שיבוא בעלה, אם מצא שעשת הרי אלו שלו".

כך פסק השו"ע (סי' ע' סעי' ה), ולדבריהם כאשר הבעל איננו כאן והאשה תובעת מזונות, לא מתחשבים במעשה ידיה, וזכותה לתבוע את המגיע לה מבעלה אף אם לא תעבוד.

אבל הר"ן (כתובות סב, ב ברי"ף) הביא שיטה זו ותמה עליה, וז"ל:

"… ומינה דכשבית דין פוסקין מזונות לאשת איש אין מחשבין עמה על מעשה ידיה כלל, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק יב מהלכות אישות (הט"ז) וכשיבא בעלה אם מצאה שעשתה הרי זה שלו ואם לאו הפסיד, ולזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל… ואף לרי"ף נמצאת תשובה כלשון הזה…

ואף על פי שדעת אבות העולם כך, דברי תימה הם, שכיון שהיא חייבת במעשה ידיה לבעל או ליורשין, למה לא יחשבו בית דין עליו כשיחשבו לה מזונות, והראיה שהביאו… אינה מכרעת כלל… אלא אף על פי שהדברים מראים כן, אין לנו כח לחלוק על אבות העולם ז"ל".

והנה אמנם הר"ן תמה על שיטה זו אך לא חלק עליה לדינא, אבל הרא"ש (כתובות פי"ג סי' ה) חלק על הרמב"ם, וז"ל:

"… כי מסתמא כשפסקו לה מזונות, דקדקו מה שצריכה יותר על מעשה ידיה שהיא רגילה לעשות, ודלא כהרמב"ם ז"ל שכתב (אישות פי"ב הט"ז) שמי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות, שאין בית דין אומרים לה שתעשה ותאכל אלא פוסקין לה מזונות, דלא מסתבר כלל, שהדבר ראוי כשנפרעים מנכסי אדם שלא בפניו שיש להפך בזכותו, הואיל ובגרמא דידיה מפסידו".

הרי שהרא"ש חולק על הרמב"ם, וסובר שבית דין מתחשבים במעשה ידיה, ורק אם אינם מספיקים זכאית לתבוע את הבעל.

הרמ"א (סי' ע סעי' י) פסק כדברי הרא"ש, וז"ל:

"הגה, טען ואמר היה לה להוציא מעשה ידיה במזונותיה, אם לוותה בלא בית דין, והיא בעלת מלאכה שמעשה ידיה מספיקין לה לדברים גדולים, אף על פי שאינן מספיקין לדברים קטנים, טענתו טענה. אבל אם פסקו לה בית דין, צריכין שיספיקו מעשה ידיה לכל דבר (הכל בטור)".

הרי שהרמ"א פסק כשיטת הרא"ש, שאם לוותה כשהיה בעלה במדינת הים, וכשחזר תבעה אותו לשלם את החובות, יכול הבעל להיפטר מהתשלום ולומר שהיה עליה לעבוד בעצמה ולהתקיים מזה. מדבריו נראה, שיש הבדל בין אם מעשה ידיה מספיקים לכל דבר או רק לדברים גדולים (צרכיה ההכרחיים), וכן אם לוותה על פי פסק בית הדין או לא, ולהלן יורחב רעיון זה.

אלא שבחלקת מחוקק (ס"ק כ) על דברי השו"ע בסעיף ה שפסק כהרמב"ם, הקשה בזה"ל:

"ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה, זה היא לשון הרמב"ם, וכתב הר"ן שדעתו שאם בא הבעל ולא מצא שום דבר ממעשה ידיה הפסיד, והר"ן תמה על דבריו עיין עליו, וכן כתב הרא"ש כשבית דין פוסקין לה מזונות מדקדקין תחלה אם יספיק לה מעשה ידיה, ומה שיחסר לה פוסקין לה, וכנגד מעשה ידיה אין פוסקין לה, ולקמן סעיף י בהג"ה הביא הרב דברי הטור בשם הרא"ש וכאן לא הגיה כלום".

הח"מ תמה על הרמ"א, שרק בסעיף י הביא להלכה את דברי הרא"ש, ואילו בסעיף ה לא הגיה על דברי המחבר שפסק כהרמב"ם, ולא כתב שיש חולקים על דבריו.

הבית שמואל (ס"ק טז) יישב את הסתירה בדבריו, וז"ל:

"ואין מחשבים עמה על מעשה ידיה, כן כתב הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א, וכתב המגיד ראיה לזה… מזה נשמע אפילו אם ידוע להבית דין דמעשה ידיה מספיק לה, מכל מקום פוסקים לה מזונות. ובדרכי משה משמע דסבירא ליה עיקר כשיטות הפוסקים אלו, ולא כהרא"ש, ומה שכתב בסעיף י יש ליישב אפילו לשיטות הללו, משום דסבירא ליה אף על גב דהבית דין פוסקים לה ואין מחשבים עמה, מכל מקום יש לו טענה עם המלוה, והיינו, אם לותה בלא ציווי הבית דין, אז אף על גב דמעשה ידיה אין מספיק אלא לדברים גדולים ולא לדברים קטנים, יש לומר לא היה לך להלוות לה כי היתה מצמצם, ואם הלוה לה על פי ציווי הבית דין, אז אם מעשה ידיה מספיק לה לכל דבר אפילו לדברים קטנים, אלא הבית דין אין מחשבים עמה, יש לומר למלוה לא היה לך להלוות לה, אבל אם אין מספיק לכל דבר אין לו טענה על המלוה, כיון שבאתה להבית דין גלתה דעתה דאין רצונה לצמצם, כן נראה לי לדעת רמ"א. מיהו דבריו אין מוכרחים, ויותר נראה כיון שעשה ברשות הבית דין אין לו טענה עליו".

לדברי הב"ש, הרמ"א אכן סובר שהעיקר כדברי הרמב"ם שכאשר האשה באה לבית דין לתבוע מזונות, נותנים לה ולא מתחשבים במעשה ידיה. אלא שאם לוותה מאחרים לצורך המזונות, ומעשה ידיה היו מספיקים לדברים גדולים ולא לדברים קטנים ובשבילם לוותה, יכול הבעל לטעון כנגד המלווה שאם לא היה מלוה לה, הייתה האשה מסתפקת במועט, ולכן הבעל פטור מתשלום החוב. והיינו, שאם היה לה די בכדי לספק את צרכיה הבסיסיים, ולוותה רק בכדי שתוכל לחיות יותר ברווח, יכול הבעל להגיד שלא היה לו להלוות לה על חשבונו, ויכלה להסתפק במה שיש לה. הלוואתה מעבר לצרכיה הבסיסיים, היא על חשבונה בלבד, ואינו חייב לשלם על כך.

זאת, רק אם לא היה בידה פסק מבית הדין שיש לספק לה יותר מצרכיה הבסיסים. אך אם היה בידה פסק דין, הרי שהלוואתה הייתה לפי קביעת בית הדין שבדקו והסיקו שהאשה אינה מסכימה להצטמצם, וזכותה לגבות מלוא המזונות, ואז הבעל חייב לשלם.

נמצא לפי דבריו, שכל שהיה בידה מספיק בכדי לחיות באופן סביר, וההלוואה בוצעה רק כדי לחיות יותר ברווח, הבעל אינו חייב לשלם, אם לא היה בידה פסק דין.

והנה בחזו"א (סי' סח אות ח) הקשה, וז"ל:

"יש לעיין אילו הוה בעל קמן הרי חייב לזונה מזונות הראויים לה, וכי ליתא קמן נמי בית דין פוסקין לה כל מזונותיה, כי לותה ואכלה למה אינו משלם, ואם שבא בטענה על המלוה שהפסידו, שהיתה מצמצמת והיתה מוחלת לו, הלא המלוה אין לו עסק עם הבעל אלא עם האשה, ואינו תובע את הבעל אלא מדר' נתן וכמו שכתב הרא"ש בסמוך סימן ז".

החזו"א תמה כי מכיוון שחייב הבעל לספק לאשה גם דברים גדולים וגם דברים קטנים, מדוע אם כן שיהיה הבדל ביניהם, ואף אם יש לבעל טענה על המלווה שלא היה צריך להלוות לה, לכאורה אין לזה כל השפעה על החוב, שהרי כמובא לעיל לדעת הרא"ש המלווה אינו תובע את הבעל ישירות אלא את האשה שהלוה לה, והיא תתבע את הבעל כל מה שחייב לה, גם דברים גדולים.

ותירץ החזו"א בזה"ל:

"ואפשר דהכא מדינא לית לה רק מזונות מצומצמות, כיוון דהבעל איננו כאן וצריכה להטריח בבית הדין ובמכירת נכסיו, רוב הנשים נקל להם לצמצם מלעסוק בבית דין, וכיוון שכן זהו מזונותיה במצב הזה. וכי היכי דעשיר חייב במזונות מרובים והעני במועטים, הכי נמי מי שהוא במדינת הים ואי אפשר לו להמציא לה, סגי לה במצומצמין. אבל אם באת לבית דין אשתכח דנקל לה טורח מלהיות בדוחק המזונות, ואשה זו יש לה כל מזונותיה.

וצריך לומר לפי זה, דמה שהיא מוצאת ללוות לא תגרום שיתחייב הבעל במזונות מרובים, שלא קבעו חכמים שיעור חיוב המזונות לפי אפשרות הלוואותיה, על כתפי הבעל…"

החזו"א מבאר, שמכיוון שהבעל אינו כאן, ותביעת דמי המזונות כרוכה בטרחה מרובה ובגביה מנכסיו, רוב הנשים דרכן לחיות בצמצום במצבים אלו, ולכן שיעור דמי המזונות שחייב הבעל במצב כזה נמוך מהרגיל. כל זאת, כל עוד לא תבעה אותו בבית הדין, אבל אם תבעה אותו, הרי גילתה בדעתה שרוצה לטרוח עבור גביית המזונות, ומגיע לה לקבל את מלוא דמי המזונות.

וסיים החזו"א דבריו וכתב עוד, שכל שבאה לבית הדין לתבוע את מזונותיה, חייבים לספק לה את מלוא צרכיה, אף את הדברים הקטנים, ואפילו אם לא פסקו לה מיד אלא החמיצו את הדין, גובה למפרע מזמן תביעתה.

אמנם יתכן שכל הטעם שנימק החזו"א, שיש על האשה לחיות בצמצום כשבעלה הפליג למדינת הים, אינו אלא אם נסע באופן זמני, אז מתקבלת הסברא, שבמצבים כאלו מקובל להצטמצם, ולא לתבוע בבית הדין. אך בנידון דידן, באופן שהבעל נטש אותה והשאיר אותה לבדה לחלוטין במשך מספר שנים, יתכן שחיובו המקורי עדיין תלוי ועומד.

כאשר המזונות המצומצמים הם מקצבאות

והנה בנדון דנן גם כן הרי ישנם לאשה הכנסות שהיא מתפרנסת מהם, והאשה תובעת השלמת דמי מזונות שלוותה לטענתה כדי שיספיקו לכל צרכיה ברווח. אך יש להעיר, שמקרה דנן שונה במקצת מהמופיע בהלכה. שם מדובר, באשה שהתפרנסה ממעשה ידיה, והרי מעשה ידיה של האשה שייכים לבעל, ואם כן התפרנסה מתוך כספים שהיו שייכים לו, ונמצא שצרכיה הבסיסים סופקו ממנו, ואם לוותה לצורך הרווחה, הבעל לא חייב בכך.

לא כך בנידון שלנו, שהאשה התפרנסה מקצבאות שהיו שייכים לה. בפסיקה המקובלת קצבאות שמקבלת האשה אינם שייכים לבעל (עיין למשל בפס"ד של ביה"ד הגדול תיק 1277835/1, פורסם), ונמצא שהתפרנסה משל עצמה, ועדיין חייב במזונותיה.

אך למרות האמור, נראה כי אין זו עילה לחייבו, משום שלמעשה לאשה היו את צרכיה הבסיסים. אמנם, לא הייתה צריכה לרכוש לעצמה את צרכיה משלה, אך מכיוון שבפועל התפרנסה וההלוואה בוצעה רק לצרכי הרווחה, שוב יוכל הבעל לטעון שאין עליו לשלם הלוואה זו שנעשתה רק לצורך הרווחה, ואילו לא היה מי שילוה לה, יתכן שהייתה מסתפקת בצרכיה הבסיסיים.

אמנם לעיל הנחנו בצריך עיון את השאלה האם פטור זה שייך גם כאשר האשה כבר הגישה בעבר תביעת מזונות ונדחתה, שאז יתכן כי כיון שגילתה דעתה שמעדיפה היא לתבוע בבית הדין ולא להתפרנס בדוחק, יתכן כי אז חייב הבעל במלוא סכום המזונות, כעולה מסברת החזו"א הנ"ל. עוד הסתפקנו, האם סברא זו שדרך האשה להתפרנס בצמצום שייך גם בנדון דידן, כאשר הבעל נטש את אשתו למשך שנים רבות, ואין זה המקרה המופיע בהלכה שרק נסע למדינת הים באופן זמני.

אמנם כל זה היה נכון אילו הייתה הוכחה שאכן הייתה הלוואה, אך מאחר שלא הוכח שאכן הייתה כאן הלוואה, הרי למפרע אינו חייב לשלם, וכאמור (ראה גם בפד"ר חלק טז, בפס"ד המתחיל בעמ' 44, בבית הדין הרבני האזורי – ירושלים, בפני כבוד הדיינים הגר"ש שפירא, הגרמ"י מילצקי והגר"א כהן זצ"ל).

החיוב מזמן תביעתה ואילך

והנה מהאמור לעיל עולה, שמהזמן שתבעה אותו בבית הדין, חייב הבעל לשלם לה את מלוא מזונותיה, ואף את ה"דברים קטנים".

דהנה לעיל הובאו דברי הרמ"א (סי' ע סעי' ה) שכתב, וז"ל:

"… אבל אם שתקה יותר, ותבעה אחר כך, אין פוסקין לה למפרע, רק מיום התביעה אפילו החמיצו הבית דין את הדין (הר"ן פרק שני דייני גזירות)".

הרי שפסק הרמ"א בשם הר"ן, שאם תבעה חייב לשלם לה את כל מזונותיה משעת התביעה, ואף אם החמיצו בית הדין את הדין, וההחלטה התעכבה, מחייבים את הבעל למפרע משעת התביעה. ביאור הדבר הוא, שהרי סיבת הפטור של הבעל כאשר הלך למדינת הים והאשה לא תבעה, היא בגלל ההנחה שהאשה רגילה לגלגל עם בעלה, ומוחלת על מזונותיה, וברור שאם תבעה מזונות, אי אפשר לטעון טענה זו.

ואף בעניין ה"דברים הקטנים", היינו תוספת המזונות מעבר לנצרך בצמצום, ראינו בדברי החזו"א שסיבת הפטור של הבעל היא בגלל שדרכה של האשה לחיות בצמצום כאשר בעלה אינו עימה. אך הוסיף בדבריו, שכל שתבעה אותו בבית הדין, וגילתה דעתה שאין בכוונתה לחיות ברמת חיים נמוכה, האשה זכאית למלוא דמי המזונות.

כך גם ראינו בדברי הבית שמואל, שככל ותבעה בבית דין, חייב הבעל לשלם את מלוא מזונותיה, אף את הדברים הקטנים.

יש להוסיף, שאין לומר שאין גבול למה שיכולה לדרוש מהבעל. הפירוש של "דברים קטנים" הינו רמת החיים שהיה חייב לה הבעל בזמן שהותה עימו. כלומר, שאם הבעל עשיר וחי ברמה גבוהה, צריך לספק לה לפי מעמדו, אך לא מעבר לכך.

לפי זה לכאורה בנידון דנן זכאית האשה למלוא חיוב המזונות משעת התביעה הראשונה, שהרי מאותה שעה מוכח שלא מחלה, ושאין בדעתה לצמצם במזונותיה אלא מעדיפה היא לתבוע את מלוא המזונות מהבעל.

אך למרות האמור, נראה כי בנידון דידן ישנם סיבות אחרות לפטור את הבעל. בין השאר, משום שמזונותיה שולמו על ידי אחר, ואף אם לא מחלה והבעל היה חייב לה, הרי נתבאר שבכדי לחייב את הבעל, עליה להוכיח שהתקיימה כאן הלוואה, וכדלעיל.

עוד הובא לעיל נימוק נוסף, שמכיוון שבית הדין בפעם הראשונה דחה את דבריה, היה עליה לתבוע שוב השלמה של דמי המזונות כאשר מצבה הורע. מכיוון שלא פעלה כך, מוכח שוויתרה על זכויותיה.

תבעה בעדים ולוותה שלא בעדים

אמנם גם לענין דין זה של הצורך להוכיח את ההלוואה, מצינו שיש השפעה לתביעה. דהנה בספר מנחת פיתים (סי' ע ס"ח) כתב, וז"ל:

"הלך בעלה ולותה ואכלה חייב לשלם, עיין חלקת מחוקק (ס"ק כו) ובית שמואל (ס"ק כב) דהיינו בעדים, והיינו בלא תבעה, אבל בתבעה בעדים, שוב נאמנת אחר כך לומר שלותה אף בלי עדים, או מכרה בנכסי מלוג שלה, וצריך לשלם, וכן כתב הבית מאיר לעיל סעיף ה בהגה".

וכך כתב הבית מאיר (סי' ע סעי' ה) בתוך דבריו, וז"ל:

"… דמפני שתבעה נאמנת שלותה ואכלה, מה שאין כן בשתקה אינה נאמנת אלא בעדים…"

לדבריהם, על אף שבדרך כלל האשה צריכה עדים על ההלוואה, ובלא עדים הפסידה מזונותיה, וכן כמובא לעיל אשה שניזונת משלה הפסידה מזונותיה, מכל מקום אם כבר תבעה מזונותיה בפני עדים, נאמנת לומר שמה שלקחה אחר כך היה הלוואה, וחייב הבעל בתשלום הלוואתה.

לכאורה לפי זה גם בנידון דנן מאחר והאשה כבר תבעה בעבר את המזונות, הרי מאותה שעה תהיה נאמנת לומר שלוותה לצורך המזונות.

אמנם כפי שכבר נכתב לעיל, נראה כי אם התביעה שהגישה האשה נדחתה, יתכן ואין משמעות לתביעה זו, ואף אם כעבור זמן השתנו הנסיבות ויש מקום לחיוב מזונות, מכל מקום כעת דינה כאשה שעדיין לא תבעה, שאינה נאמנת לטעון שלוותה ללא הוכחה לטענתה, ובמיוחד כאשר עברו קרוב ל-3 שנים.

לעיל דנו בסברה זו לענין השאלה האם שייכת כאן הטענה שבסתמא האשה מתגלגלת עם בעלה ומוחלת לו, וכתבנו כי ביחס לשאלת המחילה, על אף שלכאורה מכיוון שתבעה אותו מסתבר שאינה מוחלת על דמי המזונות. מכל מקום נראה שבנידון שלפנינו, מכיוון שבסופו של דבר תביעתה נדחתה, ולא נפסקו לטובתה דמי מזונות, לא שייך לומר שהסתמכה על פסק הדין ולכן לא תבעה אותו. ולהיפך, כאשר חל השינוי במצבה הכלכלי, וביהמ"ש דרש ממנה לשלם דמי שימוש, הייתה צריכה מיד לתבוע לשינוי החלטת בית הדין, ומכיוון שלא פעלה כך, יש יסוד להניח שוויתרה על תביעתה.

אמנם לענין סברות הרא"ש והחזו"א יש להסתפק האם מאחר וכבר גילתה דעתה שהיא מעדיפה לתבוע מזונות בבית הדין מאשר להצטמצם, הרי גילוי זה קיים ועומד גם למצב הנוכחי, ולא יפטר הבעל בטענה שהייתה מעדיפה לצמצם ולא לתבוע, או שעדיין מכיון שחזינן שכעת התעכבה מלתבוע, יתכן שהעדיפה לצמצם מאשר לתבוע מחדש, וצריך עיון בזה.

אך לענין הנאמנות לטעון שלוותה, בזה ודאי שאם התביעה הקודמת נדחתה, דינה כעת ככל אשה שאינה נאמנת לטעון שלוותה, כיון שבמצב הנוכחי שבו יש מקום לחיוב, עדיין לא תבעה כלל.

לסיכום, נראה כי במצב כזה בו האשה תבעה את המזונות ונדחתה, הרי לענין שאלת המחילה, וכן לענין הצורך בהוכחת ההלוואה, דינה ככל אשה שעדיין לא תבעה מזונות, אמנם לענין סברת הרא"ש והחזו"א כי שמא הייתה מעדיפה לצמצם במזונות מאשר לתבוע בבית דין, בזה יש להסתפק אם כאשר תבעה ונדחתה דינה כמי שתבעה.

תבעה נאמנת שלוותה

בנידון דנן יש מקום לדון בזה מצד נוסף, דהנה כפי שהבאנו הבית מאיר חידש שאם תבעה את בעלה בעדים, נאמנת לומר שלוותה אף אם לא היו עדים על ההלוואה.

לכאורה חידוש זה של הבית מאיר צריך ביאור, וכי מדוע אם תבעה את בעלה נאמנת לומר שלוותה כספים, ולחייב את בעלה לשלם, אם אין לה שום ראיה בעדים שאכן בוצעה הלוואה.

בכדי להבין את חידושו, נעיין במקור הדברים.

הדין הוא שאלמנה נזונית מנכסי ירושת הבעל, וזכאית לתבוע את היורשים. אם שהתה ולא תבעה את היורשים שנתיים (אם היא עניה) או שלוש שנים (אם היא עשירה), וויתרה על דמי מזונותיה.

הר"ן (נה, ב ברי"ף) הביא את דברי הרמב"ן שהובאו לעיל, שכל זה דווקא באלמנה, אבל אשת איש שלא תבעה את בעלה, הפסידה מיד משום שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן, ובוודאי מחלה לו, וז"ל:

"וכתב הרמב"ן ז"ל, דדוקא אלמנה הוא דבעיא שתים וג' שנים והיינו דנקט אלמנה, אבל אשת איש אפילו שהתה שעה אחת ולא תבעה מזונותיה הפסידתן, דבאלמנה דוקא אמרו משום דאפשר דמתזנה מדידה כגון ממציאתה, אבל אשת איש דכל נכסיה לבעלה, מדידיה קא מתזנא, ואפילו מכרה נכסי מלוג שלה בטובת הנאה ולא תבעה הפסידה, לפי שדרכן של נשים לגלגל עם בעליהון לסייעם …"

הר"ן כותב כאן שני טעמים לחלק בין אלמנה לאשה נשואה. הטעם הראשון הוא שלאלמנה יכולים להיות כספים משלה, כגון אם תמצא מציאה וכדומה, ולכן אם לא תבעה שנתיים או שלוש, כנראה שהתפרנסה מכספים אלו. אך אשת איש כל מעשי ידיה ומציאתה לפי הדין הם של בעלה, ולכן מן הסתם התפרנסה ממקורות אלו, נמצא שחיה ממה ששייך לבעלה. והטעם השני הוא הטעם שהארכנו בו לעיל, שאפילו אם ידוע לנו שהתפרנסה מהממון הפרטי שלה, כגון שיש לה נכסי מלוג ומכרה אותם, בוודאי שהתכוונה למחול, כיון שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן.

והנה לעיל הבאנו את דברי הפוסקים בשם הר"ן, שמזמן התביעה חייב הבעל להשלים לה את דמי המזונות. על דין זה הקשה הבית מאיר (סי' ע ס"ה), וז"ל:

"ולטעם הנ"ל קשה למה בהחמיצו יתנו לה מיום התביעה למפרע, הא מה שאכלה היה מדידיה".

הבית מאיר מקשה כי אף אם לאחר התביעה כבר לא שייך הטעם השני, כי כעת שתבעה ודאי שאינה מגלגלת עם הבעל, ואינה מוחלת על מזונותיה, מכל מקום עדין יפטר הבעל מכח הטעם הראשון, שהרי גם כעת אין לה ממון משלה, וכל מלאכה שעשתה היא של הבעל כדין מעשה ידיה, ומדוע יהיה חייב לשלם לה מזונות, הרי התפרנסה משלו.

מכח קושיא זו הוכיח הב"מ את חידושו הנ"ל, כי לאחר התביעה האשה נאמנת לומר שלוותה, וז"ל:

"ועל כרחך דמפני שתבעה נאמנת שלותה ואכלה, מה שאין כן בשתקה אינה נאמנת אלא בעדים".

נראה שיש לבאר את תרוצו כך. הרי ברור לנו שאשה זו במשך התקופה התפרנסה, אלא שאין אנו יודעים ממה התפרנסה. ולכן, כל עוד לא תבעה את בעלה, אנו מניחים שעבדה והתפרנסה מכספים שעל פי דין שייכים לבעלה, ואילו תטען שלוותה, תצטרך להביא ראיה. כל זאת בסתם, אך אם תבעה את הבעל וגלתה דעתה שאין בכוונתה לוותר לו, תהיה נאמנת לומר שלא הלכה לעבוד ולחיות ממעשי ידיה, שהרי מדוע תתאמץ אם מתכננת להוציא מבעלה את המגיע לה, אלא סביר יותר שלוותה והסתמכה על כך שבעלה ישלם.

אם כנים דברינו, יש מקום לומר שדווקא אם תטען שבמקום לצאת ולעבוד ביצעה הלוואה נאמנת, וכאמור, לא כן באשה שאחרים זנו אותה, ותוך כדי כך תבעה את בעלה, כנידון דידן, כאן הרי יש מי שיפרנס אותה, ואין לה צורך ללוות, ובכהאי גוונא יתכן שדינה ככל אשה שאינה נאמנת לומר שלותה.

אלא שיש לומר, שמעתה המפרנס נאמן לומר שמספק לה מזונות רק כהלוואה, שהרי יודע שבעלה עומד לשלם לה את מזונותיה, ויוכל לגבות חובו משם (ויתרה מזאת, בהלכה מבואר שכאשר אחד מפרנס את חברו מן הסתם נותן לו כהלוואה, אלא אם ידוע אחרת, אך אין כאן המקום להאריך בסוגיא זו). ולכן כאשר תבעה את בעלה כבר וידוע שאינה מוותרת לו, יש לפרש את התמיכה של הבן כלפיה כהלוואה שבכוונתם של האשה והבן לתבוע בחזרה מהבעל.

אך ביחס לזמן שבין התביעה הראשונה שנדחתה, לתביעה השניה, אין סברה שתהיה נאמנת בכהאי גוונא, לא היא ולא מי שזן אותה, לומר שהדבר נעשה בתורת הלואה.

מסקנת הדברים היא, שלכאורה מזמן התביעה השניה, חייב הבעל להשלים את דמי המזונות.

זמן פירעון ההלוואה

מלבד כל זאת, ישנו נימוק נוסף שניתן להעלות. אף אם נכונים דברי הבן, שהלווה כספים אלו מתוך כוונה לגבותם בעתיד, מועד הגביה לא הגיע עדיין. במכתבו של הבן נכתב במפורש, שכוונתו הייתה להתחשבן עם אחיו, לאחר אריכות ימיה של אמו, מחשבון הירושה. מעתה, זמן הפרעון של החוב טרם הגיע, ואנו אכן מאחלים לתובעת אריכות ימים בכבוד.

ואמנם, יש לדון בסברא זו. דהנה כבר הבאנו לעיל את דברי הר"ן (סג, א ברי"ף) שנחלק עם הרא"ה האם במקרה שהאשה הלוותה, הבעל חייב ישירות למלווה, או שחייב לאשה והיא משלמת למלווה, וז"ל:

וכתב על כך הר"ן (סג, א ברי"ף), וז"ל:

"… אבל אם הלוה את האשה מעות על מנת שתשלם לו, תובעה והיא תובעת לבעל וישלם… כך כתב רש"י ז"ל.

אבל הרא"ה ז"ל כתב דעיקר חיובו של מלוה על הבעל הוא, שכך תקנו חכמים שתהא האשה כשליח הבעל ללוות עליו, דומיא דאלמנה שיפה כחה שתהא מוכרת שלא בבית דין ותהא אחריות על היתומים, אף באשת איש תקנו שיכולה ללוות על נכסי הבעל, ומיהו היכא דלית ליה לבעל היא חייבת שאף היא נשתעבדה לו, אלו דבריו.

וכיון שהוא ז"ל מודה בכך, ולא דמי לגמרי לאלמנה דזבינה דאחריותא איתמי ולא עליה כלל, אף כשיש לו לבעל אין לנו שיהא עיקר שעבודו של מלוה על הבעל, אלא על האשה הוא והיא תובעת לבעל כדברי רש"י ז"ל, אי נמי כשאין נכסים לאשה יכול המלוה לתבוע לבעל מדר' נתן".

הרי שנחלקו הראשונים בדין זה, לדעת הרא"ה תיקנו חכמים שהאשה נחשבת כשליח של הבעל ללוות לצורך מזונותיה, וכאילו הוא עצמו לוה את הכסף, ולכן המלוה תובע את החוב באופן ישיר מהבעל, ורק אם אין לבעל לשלם, אז יכול המפרנס לתבוע מהאשה. אבל הר"ן מסיק כדעת רש"י שעיקר החוב לשלם למפרנס הוא של האשה, והאשה תחזור ותתבע את הבעל על תשלום המזונות, אלא אם כן אין לאשה כסף לשלם, שאז יכול המפרנס לתבוע את חובו ישר מהבעל, מדין שיעבודא דר' נתן.

וכך פסק להלכה הרמ"א שם, וז"ל:

"הגה, המלוה תובע לאשה, והיא תובעת לבעלה. ואם אין האשה כאן, תובע לבעל (הר"ן פרק שני דייני גזירות)".

ונראה, שבנידון שלנו גם הרא"ה יודה שההלוואה הייתה על מנת לגבות מהאשה, ולא ישירות מהבעל, שהרי לפי דברי הבן, כוונתו הייתה לגבות ישירות מהירושה לאחר אריכות ימיה של אמו, ולא מהבעל.

מעתה נראה שבכהאי גוונא, זכאית האשה כבר עכשיו לגבות את המזונות מהבעל, בכדי שיתאפשר לה (ליתר דיוק – ליורשיה) לשלם את החוב בבוא הזמן, לאחר שתזכה באריכות ימים. כי מכיון שהבעל חייב את הכספים לאשה, ולא לבן, אין נפקא מינה מתי זמן הפרעון של חוב האשה לבן, אלא כיון שהאשה לוותה לצורך המזונות, חוב הבעל במזונות עומד בתקפו, והבעל חייב לפרוע אותו באופן מידי.

יוער, שכל זה נכון רק אם אכן נקבל שמה שקיבלה היה כהלוואה, ותלוי במסקנת כל מה שנתבאר לעיל. והיינו, שעד מועד התביעה השניה, לא הוכח שהייתה הלוואה, אך מכאן ואילך תוכל לתובעו.

ההשלכות לנידון דידן

על פי היסודות שהונחו לעיל, נראה כי יש לדחות את תביעתה של האשה לתשלום דמי המזונות למפרע, וכן לדחות את תביעת בנה, מהנימוקים הבאים:

ראשית, אשת איש אינה זכאית לתבוע למפרע דמי מזונות אשה. והבהרנו, שדרכה של אשה נשואה לגלגל עם בעלה (לוותר ולמחול על זכותה), כל עוד לא לוותה לצורך מזונותיה, או שלא גילתה דעתה שאין בכוונתה למחול. והוספנו, שאף אשה שנפרדה מבעלה מתוך קטטה (כבנידון דידן) אינה זכאית לתבוע למפרע, כל עוד לא מסרה מודעה או הצהרה על כוונתה שלא לוותר על זכויותיה.

ועל אף שהוגשה לבית הדין תביעה לדמי מזונות בתאריך 20/12/17, תביעה זו נדחתה בתאריך 01/02/2018. השינוי המשמעותי במצבה הכלכלי התרחש בעקבות החלטת ביהמ"ש בתאריך 26/6/20. ומיד לאחר דחיית התביעה היה עליה לחדש את דרישתה להעלאת שיעור דמי המזונות לאור השינוי במצבה, ומשלא פעלה כך למשך תקופה של קרוב לשלוש שנים, יתכן שוויתרה על זכויותיה, וכדלעיל.

שנית, אשה שהתפרנסה על ידי אחרים, נפטר בכך הבעל מחיובו, וכפי שהורחב לעיל. ולכן, מכיוון שהבן פרנס אותה, נפטר בכך הבעל מחיובו.

שלישית, כלפי תביעת הבן, הוא אינו זכאי לקבל מהבעל את מה שהעביר לאשה עבור המזונות. כפי שהוסבר לעיל, מי שפרנס אשה סתם, אינו זכאי להחזר מהבעל, אלא אם הכספים ניתנו כהלוואה.

רביעית, דרושה ראיה שהכספים הועברו במטרה לשמש כהלוואה.

והנה אמנם הבן הצהיר במכתבו לבית הדין שהכספים שהעביר ניתנו כהלוואה, ובכוונתו לגבות כספים אלו חזרה, לאחר אריכות ימיה של אימו, מכספי הירושה. בדבריו הוסיף, שמסר על כך הודעה לאחיו.

וכך כתב במכתב שהוגש לבית הדין:

"… מאז ומתמיד האושר והבריאות של אמא שלי היו נר לרגליי. אמא אחת יש לי וכל עוד אני יכול כלכלית אני אשמור עליה שלא יחסר לה כלום. מאז ש… בעלה נטש את אימי והשאיר אותה ללא אמצעים כספיים אני לקחתי על עצמי את הכלכלה שלה דאגתי שלא יחסר לה מאומה. שתמשיך לחיות באותה הרמה שלפני הנטישה של בעלה. לפני שהוא עזב אותה היא חיה ברמת חיים גבוהה לא היה חסר לה כלום המקרר תמיד היה מלא בכל טוב. היא נסעה לטיולים מסעדות קנתה בגדים וטיפחה את עצמה. היה לה רכב על שמה ששימש את שניהם ומאז שנטש אותה היא נוסעת במוניות. לצערי אין לה רשיון אחרת היה לה גם רכב. מאז ש… נטש אותה חייה התהפכו. נשארה ללא כסף בחשבון הבנק. ללא יכולת להתנייד. … דאג לרוקן את החשבון ולקח את כל הכספים. וברוב חוצפתו הוא הודיע לה שנישאר 500 ש"ח בחשבון. אני לא הסכמתי שאמא שלי תישאר ללא הכנסה וללא יכולת כלכלית וסיכמתי עם אחותי … ואחי … שאני אשלח לה כספים כהלוואה וביום מן הימים כשאמי תחיה עד מאה ועשרים אתחשבן עם אחיי על כל ההלוואות שנתתי לאמא שלי. היתה הסכמה ומאז אני מעביר לה דרך חברים משפחה וכל דרך אפשרית אחרת אלפי דולרים ולא חוסך ממנה כלום שתהנה כל עוד היא יכולה. ברור לי שההכנסות שלה לא מספיקות לה. אני דואג שהיא תישאר באותה רמת חיים עד לפני הנטישה של בעלה…"

אלא שהצהרה זו אינה מספקת. בכדי לאלץ את הבעל לשלם היה עליו להמציא אסמכתאות וראיות ברורות, שכבר בזמן העברת הכספים, נכרת הסכם הלוואה מחייב. לא הובאה לפנינו ראיה שכזו. הצהרתו כיום שהיה בכוונתו למסור את הכספים בכדי לגבותם בעתיד, אינה הוכחה בכדי להוציא כספים מהבעל.

אף שהוגשו לבית הדין מסמכים המאמתים שאכן היו העברות בנקאיות בין הבן לבין אמו, אך לעיל הובהר, שגם אם יוכח שניתנו כספים, יש צורך לאמת את מטרת העברת הכספים. ככל ולא נמסרו כאלו, ניתן לפרש שמדובר במתנה, סיוע כספי או כל מטרה אחרת, ולאו דווקא מדובר בהלוואה.

חמישית, האשה לא דרשה מהבן לפרנס אותה. לעיל ביארנו, שכאשר אשה ביקשה מאחר לפרנס אותה, נחשב הדבר כאילו ביקשה לקבל את המזונות כהלוואה. לא כן בנידון שלפנינו, שכפי שנראה מתוך המכתב, הבן פרנס אותה ותמך בה מיוזמתו ללא שביקשה זאת ממנו.

שישית, אף אם כספים אלו באמת ניתנו כהלוואה, מכיוון שהתובעת הייתה יכולה להסתפק ולחיות בצמצום מההכנסות שנותרו לה, וההלואה ניתנה רק כדי לאפשר לה לחיות בריווח, הבעל לא חייב לפרוע חוב זה.

אף לאחר החלטת בית המשפט, נותרו בידי האשה כ-3500 ₪. לטעמנו, יש בסך זה מספיק בכדי לכלכל את האשה, לפחות בצמצום. הכספים שהועברו אליה נועדו בכדי להרחיב את הכנסותיה, ולאפשר לה לחיות יותר בהרווחה. הבעל אינו מחויב לפרוע חוב שנוצר לצרכי הרווחה.

ועי' לעיל שנראה שעל אף שכאן לא התפרנסה האשה ממעשי ידיה, אלא מקצבאות שאינם שייכות לבעל, עדיין יש מקום לפטור על הלוואות שנטלה לצורך הרווחה. אמנם לעיל הנחנו בצריך עיון מה הדין בזה לאחר שהאשה כבר תבעה מזונות ונדחתה.

מסקנתנו היא אם כן, שתביעת דמי המזונות למפרע נדחית, ואין האשה זכאית לתבוע חוב זה, אף מיום הגשת תביעתה הראשונה לבית הדין, אלא רק מיום הגשת התביעה הנוכחית.

המאמר נכתב ונערך בהשתתפותו הברוכה של הרה"ג חיים זיידמן שליט"א.

המסקנות ההלכתיות

• הדין הוא כי אשה המורדת על בעלה, ונפרדה ממנו ביוזמתה, מפסידה את מזונותיה. אך אם סיבת הפירוד אינה באשמתה, אלא הבעל הוא הגורם לפירוד, עדיין זכאית היא לקבלת מזונות מהבעל.
• הגרי"ש אלישיב זצ"ל נקט כמו שדייק החזו"א מדברי הרשב"א, כי כל המורדת בבעלה ואינה רוצה לחזור ולחיות עמו, אף אם עדיין לא הוכרזה באופן רשמי כ"מורדת" על פי כל כללי ותנאי ההלכה (שהתרו בה וכדומה), מפסידה את מזונותיה.
• אמנם הביא שם שבשו"ת הריטב"א נראה שכל עוד לא נידונת כ"מורדת" ממש, אינה מפסידה מזונות. אך הסיק על פי דברי הריטב"א בחידושיו כי למעשה כל שאינה מתגוררת עם בעלה מפסידה את מזונותיה, וכתב כי כך נהוג בבתי הדין שלא לחייב במזונות אם מסרבת לחיות עם בעלה.
• מתוך דבריו נראה, שכל הנידון הוא האם האשה סירבה לחיות עם בעלה או לא, ומשמע מהדברים, שאף באופן שהבעל הוא הגורם הראשון לקרע שבין הצדדים, אם עתה האשה מסרבת לחזור אליו, אינו חייב במזונותיה.
• אמנם גם אשה המורדת על בעלה, אם אכן יתברר שמרידתה מוצדקת, וישנה סיבה ראויה שבשבילה עזבה את בית בעלה, אכן יתחייב במזונותיה, כפי שהבאנו לעיל מדברי השו"ע והרמ"א. אך אם טענתה אינה מוצדקת, אף אם יש לה נימוק מדוע לא רוצה לחיות עמו, אינה זכאית למזונותיה. ומשמע, שאף אם בהתחלה יצאה מביתו מסיבה מוצדקת, אם הבעל חזר בו ממעשיו ומסכים להשלים עמה והיא זו שמסרבת, הפסידה את מזונותיה.
• הרשב"א מחלק בין מקרה שהבעל נעדר מהבית, ובאותו הזמן האשה חלתה והלכה לבית אביה, וכשבעלה חזר אינה רוצה לחזור עד שיקרא לה בעלה, שבכהאי גוונא אין זה מרידה, משום שהיא מתביישת לחזור הבייתה לאחר שעזבה, וממתינה שבעלה יפייס אותה, אך אם יקרא לה תסכים לשוב לביתו, ואין לה התנגדות לחזור, ולכן באופן זה חייב במזונותיה אף לפני ששבה להתגורר עם האיש.
• לעומת זאת במקרה אינה מסכימה לחזור ולחיות איתו עד שישלם לה את חובותיה. באופן זה, מרידתה אינה מוצדקת, ומפסידה את מזונותיה כל עוד לא שבה אליו, שהרי כל מורדת אפילו החמורה ביותר כגון מורדת האומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה", תמיד נותנת איזה הסבר למה היא רוצה לצער אותו, ולמרות זאת אין מקבלים את דבריה, וכך גם כאן.
• הח"מ מוסיף כי בכהאי גוונא נראה מתוך התנהגותה שסירובה לחזור בגלל שאינו משלם את החובות אינו אלא עילה (תירוץ) למרידתה. אילו באמת הייתה חפצה בו, היה עליה לשוב לביתו ורק אחר כך לתבוע ממנו לפרוע את חובותיה.
• נראה, שנקודת ההבדל שבין שני האופנים הוא, האם מאסה בבעלה ואינה חפצה בו, או שאינה רוצה לגור עמו משום שלא נח לה לגור שם מסיבות צדדיות, אף שאינם תלויות דווקא בו. לעיל ראינו בדברי המחבר, שאם הבעל גר בשכונה רעה, ובגלל זה האשה עזבה, אין היא מורדת וחייב במזונותיה. כך גם כאן, אינה חוזרת אליו מפני הבושה, ולכן צריך לזונה. אך אם יש לה תלונות כלפי בעלה מסיבות שונות, ואין ממש באמתלות אלו כדי להצדיק את מרידתה, מפסידה את מזונותיה.
• הרה"ג הרב אוריאל לביא שליט"א אב"ד ירושלים הוכיח מדברי הנוב"י, שגם במקרים בהם הזוג מתגורר בנפרד, מכל מקום כיון שאין האשה מורדת, אלא נוצר מצב באונס שאינו מאפשר את מגוריהם יחד, הבעל חייב במזונות אשתו.
• יתירה מזאת, הובאה שם ראית העין יצחק שאפילו אשה שהרגה נפש בשוגג ונאלצה להפרד מבעלה ולגלות לעיר מקלט, ובחוסר זהירותה גרמה לפירוד זה, מכל מקום כיון שאינה מורדת בבעלה לא הפסידה את מזונותיה.
• נמצא, שכל שלא מסרבת לחיות עם בעלה, והפירוד לא הגיעה ממנה כמרידה, הבעל חייב במזונותיה.
• הרמ"א פסק על פי הרמב"ן והר"ן, שאשה שהלך בעלה למדינת הים, ולא תבעה דמי מזונות אלא זנה משל עצמה, אינה זכאית לתובעו למפרע, מפני שחכמים אמדו את דעת האשה שמחלה על מה שנזונית משל עצמה, משום ש"דרך הנשים לגלגל עם בעליהן". כלומר, אשה נשואה רגילה בשעת הצורך לזון משל עצמה, ללא כוונה להתחשבנות עם בעלה. ומכיוון שבזמן שזנה את עצמה כוונתה הייתה למחול על זכותה, אינה רשאית אחר כך לתבוע זכות זו.
• הריטב"א הוסיף והדגיש בשם רבו, שאפילו אשה שיצאה בקטטה מבית בעלה, כל שלא תבעה את המזונות, מניחים שמחלה אותם לבעלה, והובאו דבריו בב"י.
• נמצא, שכל עוד הייתה נשואה, אף אם היו מריבות עם בעלה, כל עוד שלא הוגשה תביעה לדמי מזונות, משערים שכנראה וויתרה על זכותה ואינה יכולה עוד לתובעו.
• בפד"ר (מהגרי"מ בן מנחם, הגר"ע הדאייא והגר"ב זולטי זצ"ל) דנו בדין בני זוג פרודים, וחידשו שאפילו בבני זוג שחיו בסכסוך, והידיעה שיתכן ויאלצו להיפרד לא נעלמה מהם, עדיין כל הוצאות שהוציאה האישה על הבית נזקפים לחובתה בלבד, ואין היא זכאית לתבעם מבעלה.
• אלא שלכאורה מדבריהם נלמד, שאכן הדבר תלוי עד כמה סיכויי השלום סבירים ומציאותיים, ומסתבר שההכרעה בשאלה זו נתונה לאומד בית הדין. יתכן, ואם אכן משתכנע בית הדין ששני הצדדים כבר אינם חפצים זה בזה, ואף אם הוגשה תביעת שלום בית היא לא נועדה אלא למטרת השגת יתרונות משפטיים בלבד, הסברא שאשה מתגלגלת ומוותרת לבעלה כבר אינה קיימת.
• עוד יתכן, שגם אם האשה תובעת שלום בית בכנות אך האשה מודעת שאין כלל סיכוי לכך, אין את סברת "מתגלגלת", ואינה מתכוונת לוותר לבעלה.
• באוצר הפוסקים כתבו בשם כמה אחרונים, שאם תבעה את הבעל, ויש בידיה של האשה פסק מבית דין המחייבו בדמי המזונות, אף אם לא מימשה פסק דין זה זמן רב וניזונת משל עצמה, זכאית לתובעו למפרע. הסברא היא, שמכיוון שכבר תבעה אותו, ויש בידה פסק דין, גילתה דעתה שאין בכוונתה למחול על החוב.
• מתוך דבריהם מבואר שאין זה רק משום שיש בידה פסק דין, אלא משום שלאחר שכבר תבעה, גילתה דעתה שאינה מוחלת, וכמו שכתב הרמ"א שאף אם בית דין התעכבו בפסק הדין, מכל מקום מחייבים מזונות למפרע משעת התביעה, כיון שכבר מאז מוכח שלא מחלה.
• אלא שנראה שבמקרה שתביעתה נדחתה, ולא נפסקו לה דמי מזונות, לא שייך לומר שהסתמכה על פסק הדין ולכן לא תבעה אותו. ולהיפך, כאשר חל שינוי במצבה הכלכלי, הייתה צריכה מיד לתבוע לשינוי החלטת בית הדין, ומכיוון שלא פעלה כך, יש יסוד להניח שוויתרה על תביעתה, וצ"ע.
• כעין זה כתב הגרח"ש שאנן זצ"ל, שאף אם הייתה תביעה בעבר, אין זה בהכרח מלמד על אי מחילה גם עתה. אך הוסיף, שכמובן שיש לאפשר פרק זמן סביר, שאין לראות בכך מחילה אף אם שתקה. אבל כל שעבר זמן שנראה שמחלה או התייאשה מלתבוע, אינה יכולה לתובעו למפרע.
• שנינו במשנה שלשיטת חנן, וכך נפסק להלכה, אשה שבעלה חייב לזון ולפרנס אותה, ויש באפשרותה לתובעו ולזכות במזונות, אם אדם אחר זן אותה סתם במקום הבעל, אין הבעל חייב להשיב לו את דמי המזונות. אלא "הניח מעותיו על קרן הצבי". כלומר, איבד את כספו.
• לדברי התוספות, אמנם מי שנותן הנאה ממשית לחברו, חייב המקבל לשלם לו עבור מה שקיבל, אך מי שפרע חוב שהיה צריך חברו לשלם, אין זה נחשב כאילו נתן לו דבר מה, אלא רק הציל אותו מנזק גביית החוב. לפיכך, מי שפרנס את אשתו של חברו, לא המציא לבעל הנאה, אלא רק הציל אותו מתשלום החוב כלפי אשתו, ולכן הוא פטור מלשלם לו.
• אמנם ר"ת חולק על כך, וסובר כי כל אדם שפרע את חובו של חברו, זכאי הוא לתשלום על כך, ורק מי שזן את אשתו "הניח מעותיו על קרן הצבי", כי לולי שהיה אדם זה מפרנס אותה, יתכן שהייתה האשה מצטמצמת וחיה בדוחק, ונמצא שלא ההנה את הבעל. לפי דבריו, בבעל חוב אחר, אכן יהיה חייב לשלם לו עבור פירעון החוב.
• כל זה נאמר ביחס למפרנס, שאינו יכול לתבוע החזר הוצאותיו מהבעל, ועדיין צריך לברר מה דין הבעל כלפי אשתו, האם האשה יכולה לתבוע מהבעל את דמי המזונות שלא נתן לה, או שמאחר וכבר התפרנסה מאדם אחר, פקע חיובו של הבעל במזונות.
• לדברי הבית יעקב, אם נתן הבעל לאשתו את דמי מזונותיה ונגנבו ממנה, פטור מלשלם לה שוב, משום שכבר פרע את חובו. מכך משמע, שחיוב מזונות זהו חיוב ממוני בלבד, ולא חיוב לספק את צרכיה בפועל ממש.
• לעומת זאת מצינו בתשב"ץ שמי שקבר את אשתו ואחר כך נשדדו התכריכים, אינו נפטר מחיובו, משום שלעולם נקראת אשתו עד תחיית המתים, וחייב הוא לקוברה. משמע שהחובה היא לספק את צרכיה בפועל, ולא רק חיוב ממון. ושלא כדברי הבית יעקב.
• לכאורה גם הנידון מה הדין כאשר אדם אחר פרנס את האשה, תלוי במחלוקת זו, כי לדברי התשב"ץ שחיוב הבעל הוא לדאוג לצרכיה של האשה בפועל, אם כן כאשר עמד אדם אחר ופרנס אותה, הרי בפועל אין לאשה צורך, ואין הבעל חייב כלום. אבל אם כפי הנראה מדברי הבית יעקב שהבעל חייב לאשה חוב ממוני לפי שיעור המזונות, אם כן גם אם במקרה אין לאשה כל צורך כי התפרנסה מאחרים, עדיין חיוב הבעל לאשתו במקומו עומד.
• אמנם מתוך דברי התוספות מבואר דפשיטא להו שעל כל פנים על ידי שאדם זה פרנס את האשה, הבעל נפטר מחיוב המזונות גם כלפיה, ואינו חייב אותו לאשה. שכן, אילו היה חייב הבעל להשלים חיוב ממון זה לאשה, נמצא שלא הייתה כאן שום הצלה מחיובו.
• כך מבואר גם מתוך דברי המשנה במסכת נדרים, שמי שהדיר ואסר את חברו שייהנה ממנו, בכל זאת רשאי המדיר לזון את אשתו ובניו של הנאסר. ומתוך כך שיש כאן חידוש שמי שהדיר ואסר את חברו שיהנה ממנו, בכל זאת רשאי המדיר לזון את אשתו ובניו של הנאסר, מבואר, שכאשר אדם אחר פרנס את האשה, אכן הבעל פטור מלשלם גם לאשה את מזונותיה, שהרי אילו היה חייב להשלים ולשלם לה, נמצא שלא נהנה כלל.
• כך מבואר גם בדברי הריטב"א ובתשובת הרמב"ם. וכך הוכיח גם הגר"א הורביץ זצ"ל מדברי המרדכי והר"ן.
• גם באוצר הפוסקים הובא בשם ספר מטה לחם שכשם שאין המפרנס יכול לתבוע את הבעל, כך גם האשה לא תוכל לתובעו, כי מכיוון שאנו משערים שכוונת הנותן הייתה בכדי לפרוע את חובו של הבעל (ולא להלוות לאשה), הרי כשם שהמפרנס לא יוכל לתובעו כך גם האשה, שכבר יצא הבעל ידי חובתו במה שפרנסו אותה.
• אלא שבהמשך דבריו הוסיף חילוק בדין זה, שאם פרנס אותה אביה דרך מתנה, האשה יכולה לתובעו. וביאר, שזה דומה לאשה שיש לה כספים משלה או שקיבלה מאחרים, שאינו פוטר את הבעל מחובו.
• נראה שכוונתו לומר, שאם קיבלה מתנה סתמית ממישהו, אפילו מאביה, עדיין חיובו של הבעל עומד במקומו. הרי זה דומה לאשה שיש בידה נכסי מלוג, או כל מקור כספי אחר השייך רק לה, שאין זה פוטר את הבעל מלספק לה דמי מזונות שלמים. אך אם קיבלה פרנסה מגורם אחר, בזה שולם חובו של הבעל, ואין הבעל מתחייב שוב. ותלוי הדבר באופן הנתינה. אם נתן כמתנה סתם, כספים אלו שלה, והבעל נשאר בחיובו. אך אם ניתן לה בכדי לפרנס אותה, אין לה מבעלה כלום.
• נחלקו אמוראים בירושלמי האם דינו של אב שוה לכל אדם, או שמא אב שזן את בתו כן יכול לתבוע החזר מהבעל (ולדעה זו יש לעיין אם זה דוקא באב, או גם בשאר קרובי האשה), ופסקו המרדכי והגהות מרדכי כי להלכה אין חילוק, וגם אב שזן את בתו, ללא התנאה מפורשת שהדבר נעשה כהלוואה, אינו זכאי להחזר מהבעל.
• דבריהם הובאו בדרכי משה ובבית יוסף, וכך נפסק ברמ"א.
• הריטב"א כתב שכאשר האשה הלכה לבית אביה וניזונת שם, הפסידה את חיוב המזונות מהבעל, ובכדי שתוכל לטעון שלא מחלה, היה עליה למסור על כך מודעא מפורשת בפני עדים. ונראה מדבריו שסיבת הפטור היא משום שהאשה מוחלת לבעלה על מזונותיה, כל שלא מסרה מודעא.
• אולם מדברי המרדכי, משמע שסיבת הפטור היא משום שאינו חייב כלל במזונותיה כל עוד ניזונית משל אחרים, שהרי המרדכי מיירי באופן שהאשה תבעה את בעלה, ובוודאי לא מחלה לו, ולמרות זאת נפטר מחיוב המזונות אם אחרים זנו אותה. כך ביאר גם בקובץ שעורים, והמטה לחם ביאר כך גם בדעת הריטב"א.
• בדברי המטה לחם הוזכרה ראיה שהביאו כמה מהפוסקים שהבעל חייב במזונות אשתו למרות שיש לה מקורות הכנסה נוספים, מהמשנה בכתובות, שם מפורש שהמתחייב לזון את בת אשתו, חייב לזון את הבת אף אם היא ניסת ובעלה כבר מפרנס אותה. לכאורה מוכח מכאן, שלמרות שיש לה מקור פרנסה, חייב עדיין המתחייב לזון אותה.
• אלא שנראה לחלק בין חיוב למזונות על פי תקנות חז"ל, לבין אם התחייב מעצמו לתת דמי מזונות. סתם אשה נשואה, החיוב של הבעל הוא לדאוג לה שיהיו לה מזונות. ככל ויש לה מהיכן לזון, התבטל בכך חיובו, וכפי שהובא לעיל. אך המתחייב מעצמו לזון, וכמו המקרה המופיע במשנה, ההתחייבות הינה לדמי מזונות, כלומר חיוב ממוני גרידא, ולכן חייב אף אם הבת כבר מתפרנסת ממקום אחר.
• ואמנם בפסק הדין הנ"ל חלק הגרא"צ שיינפלד שליט"א מכח ראיה זו על דברי הגר"א הורביץ זצ"ל המובאים לעיל, שנקט שאם ניזונת האשה ממקום אחר, ממילא נפטר הבעל מחיובו.
• אמנם הגרח"ג צימבליסט זצ"ל לא קיבל ראיה זו, ולדבריו, כיון שחיובם של שני הראשונים שהתחייבו לאם האשה, הינו ממוני גרידא, ואינו חיוב לזון בפועל אלא חיוב ממון, הרי זה דומה לאשה שיש לה ממון או שנתנו לה מתנה, שבזה לא נפטר הבעל מחיובו. אבל אם אכן היה המצב שהראשון חייב רק לזון אותה ממש, ולא הייתה יכולה לתבוע ממנו דמים חלף המזונות, הרי שכיון שבפועל יש לה מזונות היה הבעל נפטר מחיובו במזונות האשה, כיון שבפועל אינה נצרכת להם.
• הגרח"ג צימבליסט שם הביא גם את תשובת הרמב"ם, שמתוך שאלתו של ר' פנחס הדיין ותשובת הרמב"ם, ניתן ללמוד ששניהם הבינו שבאופן שהאשה התפרנסה על ידי אחר והניח מעותיו על קרן הצבי, אין האם רשאית לתבוע ממנו למפרע את מזונותיו, כמשמעות הסוגיא בנדרים, ולא ראו בכך סתירה לסוגיא בכתובות שהשניים הראשונים נותנים לה דמי מזונות והבעל חייב במזונותיה.
• לדברי הגרח"ג צימבליסט ישנו חילוק בין תביעה על העתיד לתביעה על העבר. כלומר, אשה שיש לה כספים או דרך אחרת להתפרנס, עדיין חייב הבעל לפרנסה, ולכן כל עוד לא אכלה יכולה היא לתבוע את בעלה שיפרנסנה, גם אם יש לה מקורות מימון אחרים, ואינה חייבת להוציא את כספה או להתפרנס בדרך אחרת. כל זאת להבא, לעתיד. אבל אם כבר אכלה, כגון שאחר זן אותה, לא תוכל לבוא ולטעון שעדיין בעלה חייב לה, משום שחיוב המזונות הוא רק כדי לדאוג שתאכל, והרי בסופו של דבר אכלה.
• נמצא, שכל שהאשה ניזונה והתפרנסה ממישהו אחר, אינה יכולה לחזור ולתבוע את בעלה למפרע.
• כל הדין שהבעל פטור מלשלם, הוא כאשר האשה לא לוותה את הכסף לצורך המזונות, אלא פרנס אותה שלא בתורת הלוואה, אבל אם נתן לה בתורת הלוואה, חייבת האשה לשלם לו, וממילא הבעל חייב לשלם. כך נפסק להלכה בשו"ע.
• כפי שכתב רש"י מקור הדין הינו מהברייתא המובאת שם בגמרא, כי קטנה שהייתה נשואה ובעלה היה במדינת הים, אם לוותה לצורך מזונותיה, ואחר כך מיאנה בבעלה ויצאה מרשותו מרצונה, אינו חייב לשלם על ההלוואה. משמע, שבכל אופן אחר של אשה שלוותה לצורך מזונותיה, חייב הבעל לשלם את ההלוואה שבוצעה לצורך המזונות.
• נחלקו הראשונים בדין זה, לדעת הרא"ה תיקנו חכמים שהאשה נחשבת כשליח של הבעל ללוות לצורך מזונותיה, והמלוה תובע את החוב באופן ישיר מהבעל, ורק אם אין לבעל לשלם, אז יכול המפרנס לתבוע מהאשה. אבל הר"ן מסיק כדעת רש"י שעיקר החוב לשלם למפרנס הוא של האשה, והיא תחזור ותתבע את הבעל על תשלום המזונות, אלא אם כן אין לאשה כסף לשלם, שאז יכול המפרנס לתבוע את חובו ישר מהבעל, מדין שיעבודא דר' נתן. וכך פסק להלכה הרמ"א שם.
• נחלקו הפוסקים, באופן שפרנס אותה סתם, ולא אמר לה במפורש שכוונתו הייתה לשם הלוואה, האם חייב הבעל לשלם למפרנס.
• לדעת הרשב"א, אנו מניחים שכל הנותן ממון לחברו אף ללא אמירה מפורשת, אין כוונתו לתת בחינם, ולכן יש להניח שכוונתו הייתה לתת את המזונות כהלוואה, ולא כמתנה, וממילא חייבת האשה לשלם לו, והבעל חייב במימון מזונותיה.
• אך הרא"ה הר"ן והמ"מ נחלקו על הרשב"א, ולדעתם אמנם לא הייתה כוונתו לתת בחינם, אך מטרתו הייתה לפרוע לבעל את חובו, ולא סתם להלוות לאשה, שהרי סבר שהמזונות מוטלים על הבעל, ולא עלה על דעתו שהוא יתבע את האשה והיא תתבע את הבעל. מעתה, הרי הוא פורע חובו של חברו, ופטור הבעל מכיוון שלא קיבל הנאה ממשית. כך פסק הב"ש, וכסתימת לשון השו"ע.
• בשו"ת בית יוסף כתב שאשה שביקשה מאחר שיפרנס אותה, אף אם לא אמרה במפורש שזו הלוואה, מניחים שהייתה כוונתה לקחת את המזונות כהלוואה, וחייב הבעל לשלם, ורק כשעמד ופרנס אותה מעצמו בלא בקשתה, הניח מעותיו על קרן הצבי. ונסתפק הבית יוסף אם מאחר שכבר בקשה מזונות, שוב כל מה ששלח לה אחר כך נחשב גם כן כהלואה, או שהדבר תלוי בכל פעם ופעם, ומה ששלח מעצמו הפסיד, ורק מה ששלח על פי בקשתה יוכל לגבות.
• ואמנם מדברי הכנה"ג משמע שמדובר רק כאשר בפעם הראשונה ביקשה האשה במפורש הלוואה. אך מדברי הב"י מבואר שכל בקשה של האשה בסתמא נידונת כהלוואה, ועל כך הוסיף לחדש שגם מה ששלח אחר כך נחשב כהמשך ההלוואה. ומדברי הכנה"ג מבואר שהבין שזו היא מסקנת הב"י, למרות שמפשטות לשונו הנ"ל, נראה שמסתפק בחידוש זה.
• המטה לחם מסיק על פי תשובת הב"י, והרמ"ז והבית דוד ושארית יעקב ואבני אפוד, שכל שהאשה בקשה מאותו אדם לפרנסה, נחשב כלוותה ממנו, ולא נפטר הבעל מחיוב המזונות.
• עוד מבואר במטה לחם, שבאופן שלא בקשה בפירוש מזונות, אלא הלכה לבית אביה וניזונת שם, בכהאי גוונא לדעת הריטב"א חייב רק אם מסרה מודעא מפורשת, וללא זה מאבדת היא את זכותה. אך באופן שבקשה במפורש מזונות אזי נחשבת נתינת המזונות כהלואה, והבעל נשאר חייב במזונותיה, כמבואר בכל דברי הפוסקים הנ"ל אף ללא מודעא.
• בחלקת מחוקק והב"ש והפרישה נקטו על פי לשונות הרא"ש והמרדכי הטור, שמחובתה של האשה להוכיח שאכן בוצעה הלוואה, ורק אז חייב הבעל לפורעה, אבל אם קיבלה כספים למזונותיה מאחר ספק בתורת מתנה ספק בתורת הלוואה, אין הבעל חייב לפרוע כספים אלו. וכן נקט הבית יוסף כדבר פשוט שאי אפשר לחייב את הבעל, אלא אם יש עדים על כך שהאשה לוותה או בקשה בעצמה את המזונות, ושיעידו העדים על מלוא סכום ההלוואה, ובלי זה אין צד לחייב את הבעל.
• אמנם באוצר הפוסקים הובא שישנם פוסקים החולקים על כך, ולא הצריכו ראיה שאכן הלוו לה, אלא די בכך שהאשה מודה שלוותה מהם, ובכהאי גוונא חייב הבעל לשלם את המזונות שהלוו לה. כך מבואר בשו"ת הרי"ף, ובתשובת רש"י המובאת באור זרוע, ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג.
• הריטב"א מבאר את טעם הסוברים שהאשה נאמנת לומר שלוותה, אף שהיא באה להוציא ממון מהבעל, משום שחיובו של הבעל כלפי האשה לפרנסה, הינו חיוב וודאי, וטענת הבעל שאולי לא לוותה ואינו חייב לשלם, היא רק ספק, ובכל מצב שבוודאי חייב וספק האם נפטר מחיובו, והתובע טוען בברי שהחוב עדיין קיים והנתבע בא רק בטענת שמא, הדין הוא שחייב. לפי זה, אם הבעל יטען בוודאות שלא לוותה, באמת יפטר מחיובו לכולי עלמא.
• אמנם כפי שהבאנו, הח"מ והב"ש והפרישה דייקו מהרא"ש והמרדכי והטור שהאשה צריכה להביא עדים על ההלוואה, וללא עדות אינה נאמנת לחייב את הבעל, וכך מבואר גם בחדושי הרמב"ן.
• ההפלאה מבאר כי מכיון שלשיטתו חיוב המזונות לאשה אינו חיוב הקיים מראש לכל זמן הנישואין, אלא מתחדש כל יום לפי הצורך, אם כן לפי הצד שקבלה מזונות מאחרים שלא בתורת הלואה, הרי שלא התחייב לה הבעל כלל מזונות על אותו יום, וכיון שיש כאן ספק בעיקר החיוב, הדרינן לכללא דהמוציא מחברו עליו הראיה.
• אמנם החזו"א ציין לדברי הש"ך שגם כאשר הספק הוא שמא ההלואה נפרעה מראש עוד קודם שחל החיוב (על ידי טענת קיזוז, עי"ש), מכל מקום כיון שההלואה היא סיבה ודאית לחיוב, והסיבה לפטור מסופקת, נאמן התובע בטענת ברי לחייב את הנתבע הטוען טענת שמא. לפי זה, גם אם נאמר כדברי ההפלאה שספק אם חיוב המזונות חל באותו יום, מכל מקום כיון שודאי אמור להיות חיוב מזונות, וספק לבעל שמא נפטר מכך על ידי שאדם אחר נתן לה מזונות חינם, אמורה האשה להיות נאמנת לטעון בברי שלא נפרעה, ולהוציא ממון מהבעל.
• לכן תירץ החזו"א בדרך אחרת, כי כיון שדרך האשה להתגלגל עם המזונות ולוותר עליהם לבעל, לא נחשב הדבר כחזקת חיוב ודאית, ועליה להביא ראיה שלוותה, בכדי לחייב את הבעל בדמי המזונות.
• להלכה כאמור, הפוסקים (ב"ש ח"מ פרישה ועוד) נקטו לדינא שהאשה צריכה ראיה שלוותה, וכך נראית מסקנת הדברים.
• לדברי שו"ת והשיב משה, אם לא העלה הבעל טענה זו, אין בית דין טוענים כן, ומחייבים את הבעל בתשלום ההלוואות שנטלה לטענתה לצורך המזונות.
• אמנם מסתימת דברי הפוסקים והראשונים שכתבו שרק אם לותה בעדים, משמע כפי שכתב בקרית מלך רב, שלעולם אין בית דין מחייבים את הבעל לשלם אם אין האשה מביאה עדים על ההלואה.
• מבואר במסכת שבועות, שאם תבע את חברו שחייב לו כסף והלה הכחישו, אם הביא עדים שמסר לו מעות, התברר שהוא שקרן וחייב. אך אם הודה שקיבל את המעות, אלא שאומר שקיבלם מסיבה אחרת, כגון שאומר שגם התובע היה חייב לו ושילם לו על כך, נאמן ששלו לקח. וכך נפסק בשו"ע. מכאן ניתן ללמוד, שכל קבלה של כספים צריכה הוכחה לאיזה תכלית קיבל אותם.
• וכן נפסק עוד בשו"ע, כי מי שתבע את השני שיחזיר לו חפץ שמסר לידו, והביא על כך עדים, כל עוד העדים אינם יודעים אם נתן לו כפקדון או למטרה אחרת, נאמן המקבל לטעון שהחפץ הוא שלו.
• אשה שבעלה עזב אותה והלך למדינת הים, ובאה לבית הדין לתבוע דמי מזונות, ויש באפשרותה להתפרנס בעצמה אלא שאינה רוצה לעבוד, נחלקו הפוסקים האם טענתה מתקבלת.
• הרמ"א פסק כשיטת הרא"ש, שאם לוותה כשהיה בעלה במדינת הים, וכשחזר תבעה אותו לשלם את החובות, יכול הבעל להיפטר מהתשלום ולומר שהיה עליה לעבוד בעצמה ולהתקיים מזה. מדבריו נראה, שיש הבדל בין אם מעשה ידיה מספיקים לכל דבר או רק לדברים גדולים (צרכיה ההכרחיים), וכן אם לוותה על פי פסק בית הדין או לא.
• אך לדברי הב"ש, גם הרמ"א סובר כדברי הרמב"ם שכאשר האשה באה לבית דין לתבוע מזונות, לא מתחשבים במעשה ידיה. אלא שאם לוותה מאחרים לצורך המזונות, ומעשה ידיה היו מספיקים לדברים גדולים ולא לדברים קטנים ובשבילם לוותה, יכול הבעל לטעון כנגד המלווה שאם לא היה מלוה לה, הייתה האשה מסתפקת במועט, ולכן הבעל פטור מתשלום החוב.
• אך אם היה בידה פסק דין, הרי שהלוואתה הייתה לפי קביעת בית הדין שבדקו והסיקו שהאשה אינה מסכימה להצטמצם, וזכותה לגבות מלוא המזונות, ואז הבעל חייב לשלם.
• נמצא לפי דבריו, שכל שהיה בידה מספיק בכדי לחיות באופן סביר, וההלוואה בוצעה רק כדי לחיות יותר ברווח, הבעל אינו חייב לשלם, אם לא היה בידה פסק דין.
• החזו"א מבאר, שמכיוון שהבעל אינו כאן, ותביעת דמי המזונות כרוכה בטרחה מרובה ובגביה מנכסיו, רוב הנשים דרכן לחיות בצמצום במצבים אלו, ולכן שיעור דמי המזונות שחייב הבעל במצב כזה נמוך מהרגיל.
• כל זאת, כל עוד לא תבעה אותו בבית הדין, אבל אם תבעה אותו, הרי גילתה בדעתה שרוצה לטרוח עבור גביית המזונות, ומגיע לה לקבל את מלוא דמי המזונות, וחייב הבעל לספק לה את מלוא צרכיה, אף את הדברים הקטנים, ואפילו אם לא פסקו לה מיד אלא החמיצו את הדין, גובה למפרע מזמן תביעתה.
• יתכן שכל הטעם שנימק החזו"א, שעל האשה לחיות בצמצום כשבעלה הפליג למדינת הים, אינו אלא אם נסע באופן זמני, אז מתקבלת הסברא, שבמצבים כאלו מקובל להצטמצם, ולא לתבוע בבית הדין. אך באופן שהבעל נטש אותה והשאיר אותה לבדה במשך מספר שנים, יתכן שחיובו המקורי עדיין תלוי ועומד.
• לדברי הבית מאיר והמנחת פיתים, על אף שבדרך כלל האשה צריכה עדים על ההלוואה, מכל מקום אם כבר תבעה מזונותיה בפני עדים, נאמנת לומר שמה שלקחה אחר כך היה הלוואה, וחייב הבעל בתשלום הלוואתה.
• אמנם נראה כי אם התביעה שהגישה האשה נדחתה, יתכן ואין משמעות לתביעה זו, ואף אם כעבור זמן השתנו הנסיבות ויש מקום לחיוב מזונות, מכל מקום כעת דינה כאשה שעדיין לא תבעה, שאינה נאמנת לטעון שלוותה ללא הוכחה לטענתה.
• אמנם לענין סברות הרא"ש והחזו"א יש להסתפק האם מאחר וכבר גילתה דעתה שהיא מעדיפה לתבוע מזונות בבית הדין מאשר להצטמצם, הרי גילוי זה קיים ועומד גם למצב הנוכחי, ולא יפטר הבעל בטענה שהייתה מעדיפה לצמצם ולא לתבוע, או שעדיין מכיון שחזינן שכעת התעכבה מלתבוע, יתכן שהעדיפה לצמצם מאשר לתבוע מחדש, וצריך עיון בזה.
• אך לענין הנאמנות לטעון שלוותה, בזה ודאי שאם התביעה הקודמת נדחתה, דינה כעת ככל אשה שאינה נאמנת לטעון שלוותה, כיון שבמצב הנוכחי שבו יש מקום לחיוב, עדיין לא תבעה כלל.
• אלמנה נזונית מנכסי ירושת הבעל, וזכאית לתבוע את היורשים. אם שהתה ולא תבעה את היורשים שנתיים (אם היא עניה) או שלוש שנים (אם היא עשירה), וויתרה על דמי מזונותיה.
• הר"ן הביא את דברי הרמב"ן שכל זה דווקא באלמנה, אבל אשת איש שלא תבעה את בעלה, הפסידה מיד, משני טעמים.
• הטעם הראשון הוא שלאלמנה יכולים להיות כספים משלה, כגון אם תמצא מציאה וכדומה, ולכן אם לא תבעה שנתיים או שלוש, כנראה שהתפרנסה מכספים אלו. אך אשת איש כל מעשי ידיה ומציאתה לפי הדין הם של בעלה, ולכן מן הסתם התפרנסה ממקורות אלו, נמצא שחיה ממה ששייך לבעלה.
• הטעם השני הוא שאפילו אם ידוע לנו שהתפרנסה מהממון הפרטי שלה, כגון שיש לה נכסי מלוג ומכרה אותם, בוודאי שהתכוונה למחול, כיון שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן.
• הבית מאיר חידש כנ"ל, כי לאחר התביעה האשה נאמנת לומר שלוותה. אך יש מקום לומר שדווקא אם תטען שבמקום לצאת ולעבוד ביצעה הלוואה נאמנת, לא כן באשה שאחרים זנו אותה, ותוך כדי כך תבעה את בעלה, שכיון שיש מי שיפרנס אותה, ואין לה צורך ללוות, בכהאי גוונא יתכן שדינה ככל אשה שאינה נאמנת לומר שלותה.
• אלא שיש לומר, שמעתה המפרנס נאמן לומר שמספק לה מזונות רק כהלוואה, שהרי כיון שכבר תבעה את בעלה, ויודע שבעלה עומד לשלם לה את מזונותיה, ויוכל לגבות חובו משם, יש לפרש את תמיכתו כהלוואה שבכוונתם של האשה והמפרנס לתבוע בחזרה מהבעל.
• אך ביחס לזמן שבין התביעה הראשונה שנדחתה, לתביעה השניה, אין סברה שתהיה נאמנת בכהאי גוונא, לא היא ולא מי שזן אותה, לומר שהדבר נעשה בתורת הלואה.
• לעיל הובאה מחלוקת הר"ן והרא"ה האם במקרה שהאשה הלוותה, הבעל חייב ישירות למלווה, או שחייב לאשה והיא משלמת למלווה, וכי להלכה פסק הרמ"א כדעת רש"י והר"ן שעיקר החוב לשלם למפרנס הוא של האשה, והאשה תחזור ותתבע את הבעל על תשלום המזונות, אלא אם כן אין לאשה כסף לשלם, שאז יכול המפרנס לתבוע את חובו ישר מהבעל, מדין שיעבודא דר' נתן.
• נראה שגם אם לא הגיע זמן הפרעון של הלוואתה למי שזן אותה, זכאית האשה כבר עכשיו לגבות את המזונות מהבעל, בכדי שיתאפשר לה לשלם את החוב בבוא הזמן, כי מכיון שהבעל חייב את הכספים לאשה, ולא לאותו אדם, אין נפקא מינה מתי זמן הפרעון של חוב האשה, אלא כיון שהאשה לוותה לצורך המזונות, חוב הבעל במזונות עומד בתקפו, והבעל חייב לפרוע אותו באופן מידי.