עילותיהם עקרונותיהם הכלול בהם והדרך לקבוע את שיעורם – 970523/20 – ביה"ד הגדול

ב"ה

תיק 970523/20

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז־אילוז

המערער:         פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד רפאל שטוב)

נגד

המשיבה:        פלונית (ע"י ב"כ עו"ד דוד הלפר)

הנדון: חיובי הוצאות משפט בהליכי ערעור וסתירת הדין – עילותיהם, עקרונותיהם, הכלול בהם והדרך לקבוע את שיעורם

החלטה

א.         לפנינו בקשות המשיבה ותגובות המערער לעניין הוצאות המשפט בהליך זה.

בפתח דברינו נזכיר נשכחות (אולי) ונסקור את תולדותיו של ההליך ואת מסעיהם של הצדדים למוצאיהם: ההליך דנן הוא הליך ערעור שעניינו בהחלטת בית הדין הרבני האזורי ירושלים בעניין בנותיהם המשותפות של הצדדים ובעניין הקשר (או ליתר דיוק העדר הקשר) בינן לבין אביהן, המערער.

בתחילתו של הליך זה נקבעה (בהחלטה מיום א' באייר התש"ף – 25.4.20), ואף הופקדה, ערובה של 20,000 ש"ח להוצאות המשפט של המשיבה. בהחלטה נוספת (מג' בסיוון התש"ף – 26.5.20) פורטו השיקולים לדרישת ערובה בכלל ובהליך זה בפרט ולקביעת שיעורה והובהרו גם העקרונות בנוגע לחיוב בהוצאות בפועל. וכך, בין השאר, נאמר בהחלטה זו:

[…] יש אופנים שיש מהם מקום לחיוב הוצאות מדינא דגרמי גם בערכאה קמא, שורשם ויסודם בדין 'לך ואני אבוא אחריך', ובתביעות מסוימות גם מטעמים אחרים. ברם אין כאן מקום ולא צורך להאריך בפרטי דינים אלה – אף שאם יימצא כי הערעור ערעור סרק הוא יהיה מקום לחייב בהוצאות אף מטעמים אלה בפני עצמם – שכן ההליך הוא הליך ערעור ולא הליך שבערכאה קמא.

הליך הערעור כשלעצמו – היו שטענו נגדו רבות כי הוא כביכול 'נוגד את ההלכה'. התשובה העיקרית לטענה זו הייתה ועודנה שהסכמת הציבור וקבלתו – יש בהן כדי לאפשר מסגרת של ערכאת ערעור וכדי לעשות את פסקיה למחייבים אף שעה שהם נוגדים את פסקיו של בית דין קמא. ומינה: הזכות לערעור מוגבלת וגדורה היא בגדריהן של הסכמות הציבור ותקנותיו.

לעניינם של בתי הדין הרבניים בישראל מעוגנת הזכות לערעור בתקנות הדיון שתוקפן ההלכתי כמו מעמדם של בתי הדין עצמם – יסודם בקבלת הציבור את בתי הדין ואת הרבנות הראשית […]

המערער הלוא מעוניין לערער, ואם סבור הוא כי אין לאותם תקנות וחוקים תוקף וכי אין כאן הסכמה וקבלה של הציבור – יתכבד ויימנע מלערער. אם מבקש הוא לערער הרי שמודה הוא בתוקפם של כל הללו, לאחוז את המטה בשני ראשיו בו זמנית – אי אפשר.

אותן תקנות ואותם מתקנים שיצרו את זכות הערעור קבעו גם את תנאיה "הם אמרו והם אמרו", ובכלל זה הניחו לשיקול דעתו של בית הדין לחייב בהוצאות והניחו לשיקול דעתו אף לדרוש הפקדת ערובה להוצאות מראש כתנאי לשמיעת הערעור. המגיש ערעור – אדעתא דהכי הוא מגישו, ומן הדין די בזה כדי לחייבו בהוצאות, אם ימצא בית הדין לנכון לעשות כן, אף אם יהיו הוצאות אלה מצד עצמן 'גרמא' ופחות מכך. על אחת כמה וכמה שכשנדרש הוא להפקיד ערובה מראש, שבזה ודאי גמר בדעתו ודלא כאסמכתא, וחייב עצמו בהוצאות שייפסקו אם ייפסקו.

מטעם זה נכון לדרוש את הערובה מראש, כדי לסלק טענות נגד החיוב אם ייפסק, אף שמן הדין אפשר לדחות טענות אלה כאמור: כשמערער בוחר לערער ונדרש להפקיד ערובה ואכן עושה זאת – בוחר הוא לחייב עצמו, בין שחייב הוא מעיקר הדין ובין לאו – בהוצאות שיפסוק בית הדין (לפחות עד תקרת הסכום שהופקד). חיובו אם יהיה – יהיה תואם את ההלכה משום כך, ללא כל פקפוק. עצם הדרישה להפקדה תואמת את ההלכה משום שמעיקר הדין אין זכות לערעור כלל, מתן זכות שאינה קיימת מצד עצמה יכול שיהיה מותנה בתנאים שיתנו נותני הזכות, ונותני הזכות בענייננו קבעו כי הזכות תהיה תלויה בהפקדה אם ימצא בית הדין לנכון לקבוע כך […]

כאמור יסוד החיוב בפועל הוא שהמערער התחייב בו בעת הגשת ערעורו, וכאמור התחייבות זו מבוררת יותר כשנלווית לה הפקדה ובנוגע לסכום שהופקד […]

אלה שיקולי בית הדין בקביעת הערובה מראש בכלל, ואלו השיקולים שהנחו אותי כאן […]

נוסיף ונזכיר, מעבר לאמור לעיל, גם בנוגע לקביעת הסכום, שגם מותב קודם שדן בעניינם של הצדדים חייב את המערער בהוצאות משפט. התם אומנם לא היו ההוצאות שנפסקו בסכום שנדרש המערער להפקיד עתה, אלא שהחיוב דהתם היה למרות החלטת המערער למשוך את ערעורו כבר במהלך הדיון. הדעת נותנת כי לולי זאת, היה סכום ההוצאות שנפסק גבוה יותר […] אנו סבורים כי סכום ההוצאות שייגרמו למשיבה עלול גם עלול להיות הסכום שנקבע להפקדה או אף יותר מכך, עלול – או עשוי – הוא גם שלא להיות כזה, או שלא להיפסק לטובתה אף אם יהיו לה הוצאות […]

דיון בערעור התקיים בז' באלול התש"ף (27.8.20). לאחר הדיון פסק בית דיננו את פסק דינו שניתן בכ"ח באלול התש"ף (17.9.20) ובו נקבע (ההדגשות וכך גם אלה שבמובאות אחרות שיובאו להלן אינן בהכרח במקור):

[…] החלטות בית הדין שהאב גרם במעשיו ובמחדליו להיווצרות הניכור ההורי הן החלטות שנקבעו על פי חוות דעת של המומחים שאינם קשורים לאיש מהצדדים והתמנו על ידי בית הדין. אף שהאב רוצה לפסול חוות דעת אלו בתואנה שמשפחת האם התערבה – לא מספיק להעלות האשמות בלי להוכיחן, ובפרט כשהטענות חוזרות ונשנות על כל מי שהוציא חוות דעת שלא כרוחו. ואף שהאב טוען "אני רוצה להביא עדים שיוכיחו את טענותיי, אלא שבית הדין מנע ממני דבר זה" – חובתנו להבהיר ולקבוע שגם אם יובאו העדים המבוקשים […] תוצאת שמיעתם לא תוכל לבטל את חוות הדעת והעדויות האחרות שנשמעו בפני בית הדין […]

יהיו לפנינו מצד אחד עדויות של אנשי מקצוע שונים, שיש לעדותם יתרון גם מצד היותם מי ששני הצדדים האמינום עליהם בעת מינויים, גם מצד היותם אנשי מקצוע בתחום הסוציאלי טיפולי, בתחום הפסיכולוגי או בתחום החינוכי, גם מצד היכרותם עם עניינם של הצדדים שהיא היכרות קרובה ומעמיקה בהיותם מעורבים בטיפול ובאבחון, אחרי שיחות עם שני הצדדים והבנות ובחינת הדברים בעין מקצועית ניטראלית ולא משוחדת. וכל זאת כשלצד עדותם התרשמותו של בית דין קמא המכיר את הצדדים ועניינם כבר שנים רבות.

מנגד תהיה לפנינו, אם ניעתר לבקשת האב, עדות של מי שהיכרותם היא לכל היותר היכרות שטחית מלמעלה, שאין ביכולתם לדעת באמת את הסיבות לנתק בין הבנות לאב אלא לכל היותר לתאר תוצאות מסוימות שלו, ושחלק מעדויותיהם הן אולי עדויות שמיעה […]

העדויות ייצרו אצלנו לכל היותר ספק – ודאי שלא נוכל לקבוע מחמתן שבית דין קמא טעה ולקבל את הערעור, וגם לו יצויר שנקבע כי בית דין קמא טעה בעצם אי־שמיעתם של אותם עדים ונורה לו עצמו לשוב ולשמוע אותם – עדיין קשה מאוד להניח שכשעדות זו תעמוד נגד העדויות שמנגד ונגד התרשמות בית הדין עצמו – הוא ישתכנע שיש לתת לעדויות שמבקש האב להביא משקל עודף, על העדויות הרבות שקיבל.

אי אפשר להתעלם גם ממינוי גורמי המקצוע כאמור לעיל בהסכמה ואף לבקשת האב עצמו, מה שמקשה עוד יותר לגרוע מנאמנותם בלי ראיות, אחר שהאב עצמו האמינם, ואף אי אפשר להתעלם מכך שדברי הגורמים המואשמים כי הם מושפעים מלחצי משפחת האם תואמים לדברי העובדת הסוציאלית, שקשה לטעון כך לגביה, ואכן לא נטען כך אלא שנגדה הועלו טענות אחרות.

שכנוע בית הדין שכל הגורמים המטפלים כולם מכזבים […] לא יוכל להסתמך על עדויות מהסוג האמור […]

יש לפנינו קביעה של בית דין קמא שהסיכוי לסתירתה מכוח העדויות המבוקשות קלוש עד אפסי, ואין צידוק אפוא להמשך הליך של עדויות וחקירות – על הטורח והעלויות שבו לשני הצדדים ובעיקר על אבדת הזמן, אבדה שאינה חוזרת, ובענייננו מדובר בזמן הנוסף של אי־חידוש הקשר בין האב לבנות. ובפרט שכפי שקבענו, מציאת האשם לא תקרב במאומה את הקשר בין האב לבנותיו.

נוסיף ונאמר: בית הדין הרבני הגדול בתיק 7894-62-1 (פלונית נ' ארנטרוי (1.4.2008)), קבע זה מכבר, בהסתמך על הוראות תקנה 258(יב) לתקנות סדר הדין האזרחי:

בית הדין, כמו כל בית משפט, רשאי למנות מומחה מטעמו […] מעמדו העדיף של מומחה מטעם בית הדין מביא גם לכך כי ככלל הוא אינו אמור להיחקר על חוות דעתו אלא ברשות בית הדין, וככל שיש צורך בכך הוא יידרש רק ליתן תשובות בכתב לשאלות הבהרה שיוגשו על ידי בעל דין.

מהדברים עולה גם מענה לטענות האב על אי־חקירתם של המומחים השונים, וזאת מעבר לעובדה שאין מנוס מלהזכירה כי הללו, לפחות בחלקם, אכן נחקרו […] ומשכך אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין האזורי משום חוסר התוחלת שבדבר.

משמעותם הברורה של דברינו אלה היא כי הערעור נדחה. אכן אין בדברים אמירה כי הערעור – ערעור סרק היה, שכן לא נקבע בוודאות מוחלטת כי אין אמת בטענה מטענות המערער אלא "רק" כי קרוב לוודאי שטענותיו אינן צודקות וכי על כל פנים אין אפשרות של ממש להוכיחן ולהביא לידי הצדקה לשינוי דבר מקביעותיו של בית דין קמא.

ב.         מן הדין היה מקום לקבוע כבר באותה עת כי על המערער לשאת בהוצאותיה של המשיבה, שכן כפי שצוטט והוסבר לעיל חיוב בהוצאות יכול להיות מושתת על הקביעה כי ערעור – ערעור סרק הוא (ומדין "לך, ואני אבוא אחריך"), אבל אינו חייב להיות מושתת עליה, וכך בייחוד משהופקדה הערובה להוצאות.

אולם למעשה הציע בית דיננו בהמשכם של דברים מתווה שתכליתו לנסות ולחדש את הקשר בין האב לבנות, לא משום צדק כלשהו שנמצא בטענותיו נגד החלטת בית הדין קמא ואף לא משום שסברנו כי הסיכוי לכך גדול או כי קיימת חובה משפטית לנסות זאת על אף הסיכוי הקטן, אלא משום שקיווינו שמא למרות הכול ואף על פי כן יש סיכוי.

כיוון שכך, וכיוון שלמשיבה, האם, היו חששות מוצדקים, לדעתנו, ומבוססים על ניסיון העבר, קבענו גם כי על האב, המעוניין בניסיון כזה, לשאת בכל הוצאות ההליך האבחוני והטיפולי ולהעמיד ערובה לנזקים אפשריים שייווצרו בהמשך אם ינהג בהליך זה בדרך שתביא לסיכולו או יאשים את הגורמים המטפלים והמאבחנים בהאשמות שווא.

וכך קבענו:

בין כך ובין כך, התנצחות וקיום דיונים בעניין זה לא יפתרו את הניכור ההורי […] אם אפשר לחדש קשר זה, בחינת "תחיית המתים", הדבר ייתכן רק ע"י טיפול מקצועי מורכב וממושך.

בית הדין קמא, מתוך חשש לנזק הנפשי שייגרם לבנות אם יימשכו הניסיונות למצוא מטפלים נוספים ללא תוחלת, ומתוך אחריות להגנת הגורמים הטיפוליים שנאלצים לעבור מסכת של מאבקים משפטיים, איומים והפחדות, החליט לדלג על הליך נוסף של חיפוש מטפלים והעביר את האחריות למערער עצמו. הליך שכזה וחפירה בשורשי הסכסוך מהווים מעמסה רגשית ונפשית קשה לבנות, לאם ולאב, וספק אם לא כשל כוח הסבל של הבנות והאם להתחיל ההליך מחדש, תוך סיכון שגלגול נוסף של ניסיון ליצור קשר בין האב לבנותיו יגרום למפח נפש נוסף, כפי שקרה בהליכים הרבים שנעשו ע"י בית הדין, הליכים שהעלו חרס […]

אולם לנגד עינינו אב שלא רואה את בנותיו, בנות המנותקות מאביהן וממשפחתו – סבא וסבתא, דודים ובני דודים. אין לנו ספק שקיימת הפרעה רגשית, אובססיבית, מסוימת בגישתו של האב אל מול קשריו עם הבנות, ואל מול אם בנותיו […] אולם אנחנו לא התייאשנו מהיכולת של גורמי מקצוע לנסות ולחדש את הקשר של האב ומשפחתו עם הבנות. קשר שלא בהכרח יהיה מושלם אולם בין לא כלום למושלם ישנן הרבה אבני דרך [….]

האם – תש כוחה מחזרה לניסיונות ובעיקר היא חסה על נפש הבנות שכל מערכת טיפולית כזו דורשת משאבים נפשיים שקשה לבנות לעמוד בהן. לאחר עיון מעמיק ועם כל הקשיים שמעלה האם והעולים מפסקי בית הדין קמא אנו מציעים את המתווה הבא:

הצדדים מופנים למכון "הבית של טלי" […]

ה.       האב יישא לבדו בעלות הטיפול. הוצאות הטיפול ואופן מועד התשלום יוסדרו בין האב לבין מכון "הבית של טלי".

ו.        האב ימציא ערבות צד ג' על סך 70,000 ש"ח לכיסוי הוצאות התיק אם יתברר לבית הדין כי גרם לטרפוד המתווה. הסכום ישמש גם כפיצוי מוסכם מראש (שבית הדין יוכל לחייב בכולו או בחלקו) לא רק על הוצאות שבתיק אלא גם על עוגמת הנפש, הטרחה וכו' של האם והבנות בטיפול עצמו ובכישלונו או טרפודו. בית הדין יוכל לקבוע זאת לאו דווקא על בסיס עדות המספיקה וכשרה בדיני ממונות אלא על בסיס נאמנות של גורמי המקצוע עצמם או התרשמות בית הדין.

כמו כן יוכל לשמש סכום זה – כולו או חלקו – כתשלום הוצאות או פיצוי מוסכם מראש, וללא שלילת האפשרות לתבוע פיצוי נוסף אם יוכחו נזקים או הוצאות, לגורמים המטפלים עצמם אם תישנה התופעה של האשמתם באשמת שווא, תביעתם בתביעות סרק או הגשת תלונות סרק נגדם. גם חיוב זה יוכל להיקבע על ידי בית הדין על בסיס התרשמותו מהחומר שלפניו ולאו דווקא עד בסיס עדות כשרה.

המתווה שהוצע, שמעצם היותו הצעה אינו חלק מפסק דין אלא דבר הבא לאחריו, לא היה, לא נועד ולא יכול היה להיות, אמצעי להכרעה בערעור עצמו, שאת דברו לגביו אמר בית הדין בדברים שהובאו לעיל, וממילא מובן מאליו גם שלא נועד ולא יכול היה להיות, ביסודו, בסיס לשינוי פסק הדין, אף שמובן מאליו כי תיאורטית לו בעקבותיו היו נודעות עובדות או ראיות חדשות היו אלה יכולות, ככל עובדות או ראיות חדשות אחרות, לעמוד בבסיס בקשה לסתירת הדין.

בל' בתשרי התשפ"א (18.10.20), נוכח הודעה מטעמו של המערער, נאלצנו לשוב ולהבהיר:

[…] הצדדים הופנו בהחלטה הקודמת לאבחון וטיפול על ידי מכון "הבית של טלי" נוכח בקשותיו וטענותיו של האב, המערער. במצב המשפטי הקיים והמוחזק הוא שהצורך בטיפול כולו הוא בגינו של האב שהוא האחראי העיקרי לנתק בינו לבין בנותיו ולכישלונם של הגורמים הטיפוליים הקודמים.

מטעם זה נקבע כי עלות הטיפול במכון "הבית של טלי" תושת כולה על האב. באמור נכלל הכול – הטיפול והאבחונים על כל הכרוך בהם. הובהר בהחלטה הקודמת שהמכון רשאי להורות על בדיקות של האם גם כן, אולם הללו לא הוחרגו במאומה בנוגע לתשלום ולהשתתו על האב. זאת משום שהוא שלבקשתו הופנו הצדדים למכון ומשום שהנחת המוצא על בסיס הרקע העובדתי והמשפטי כולו היא שהאב הוא האחראי למצב, כאמור לעיל, ולפיכך אף אם סבור המכון שכדי לעשות את מלאכתו המקצועית נאמנה זקוק הוא לוודא זאת שוב או לבדוק פרטים נוספים ולאבחן משום כך גם בנוגע לאם – עלותן של בדיקות אלה היא על האב.

אכן אם בעתיד יתברר כי ההנחה היסודית שגויה הייתה והאבחון יעלה כי האשם הוא באם יהיה מקום לשקול את חיובה בהוצאות, אולם הנחת המוצא כאמור אינה כך. ועל כן חובת המערער, האב, לשאת בכל העלויות הנדרשות ללא יוצא מן הכלל, ופשיטא שאין כל מקום לחייב את האם לממן אבחון שאין היא חפצה בו ואינה רואה בו צורך, שהוא חלק מהליך שנעשה כולו בעקבות בקשת האב וכשההנחה היא שהמצב המחייב את הטיפול נוצר בגרמתו ולולי כך גם האבחון לא היה עומד כלל על הפרק.

ג.          מכל מקום המערער הגיש בקשות לסתירת הדין ולשינוי חלקים כאלה ואחרים מפסק הדין ואף מן המתווה האמור, שלתפיסת המערער אמור היה להיות שונה כתוצאה של פסק דין שונה לגופם של דברים. בא' בטבת התשפ"א (16.12.20) ניתנה החלטה נוספת של בית דיננו שבה נדחו טענותיו של המערער ובקשותיו אלו שהתבססו עליהן. וכך נאמר שם:

[…] בהחלטה מנומקת מכ"ח באלול התש"ף (17.9.2020) קבענו כי אין מקום לבחינת העדויות שמבקש המערער להביא כדי לסתור את קביעותיו של בית דין קמא בנוגע לנתק שבין המערער לבנותיהם של הצדדים. בד בבד הצענו מתווה שעניינו ניסיון לשיקום הקשר למרות האמור, את עלויות יישומו של המתווה השתנו על המערער, האב, נוכח הקביעות בדבר אחריותו למצב הקיים וכן הורינו על ערבות שימציא כתנאי ליישומו של המתווה וכדי שישמשו לכיסוי הוצאות ופיצוי על נזקים שייגרמו, אם ייגרמו, אם יכשיל את ההליך.

המערער הגיש בקשה לשינוי ההחלטה, ואלה עיקריה:

1. בית הדין לא דן לגופו של ערעור אלא עסק בשאלה כיצד אפשר לפתור את בעיית הנתק של הבנות מאביהן, ולפיכך לא ברור על סמך מה קבע בית הדין את שקבע ואף חייב את המערער בממון על סמך קביעותיו […]

3. גם בית דין קמא לא קבע כי המערער אשם בניכור ההורי ובנתק אלא כי הוא אשם בעזיבתם של הגורמים השונים שמונו לגשר ולתאם בין הצדדים. אדרבה לעניין הניכור ההורי הטיל בית דין קמא את האחריות על המשיבה.

4. גם העובדת הסוציאלית אמרה […]

5. הנתק נוצר בשעה שלא היה כל גורם מתווך בין הצדדים.

6. הערעור היה גם על קביעות בית דין קמא בנוגע לסיבה לעזיבתם של הגורמים המתווכים והמערער הביא ראיות ברורות בעניין […]

8. העדים שביקש המערער להביא אמורים היו להעיד […] גם על ראיות אחרות לאשמת האם בניכור […]

9. הגורמים שציין בית הדין כי לא נחקרו אך השיבו לבית הדין בכתב – לא עשו כן […] הפסיכולוגית אף היא סירבה להשיב בכתב על שאלות מסוימות […]

תגובתה של המשיבה כללה בעיקר ציטוט מהנאמר בהחלטתנו ואת העיקרון של סופיות הדיון […] בית דיננו המבקש כי הצדק גם ייראה ולא רק ייעשה מוצא לנכון הפעם לא להסתפק בהם אלא להבהיר ולדחות את טענות המערער לגופן. מכל מקום יובהר כי מן הדין אכן ההחלטה חלוטה היא ואין מקום לבקש את שינויה אלא על יסוד עובדות או ראיות חדשות ובהתאם לתקנות הדיון – ולא בזה מדובר בבקשה שלפנינו – האמור להלן בא לפנים משורתו של הדין […]

1. במה דן בית דיננו, במה לא דן ומדוע, ומה משמעותם של דברים?

בית הדין הבהיר באר היטב […] מדוע אין הוא נזקק לדון לגופו של ערעור, היינו לגופן של הראיות שביקש המערער להביא (ובזה מדובר, לא בערעור על יסוד טענות לטעות בהלכה או בשיקול הדעת). באמור די לעניין הצורך לדון "לגופו של ערעור".

על דרך כלל ממעט בית הדין הגדול להתערב בקביעות עובדתיות של בית דין קמא, בענייננו אפשרנו להעלות בכתבי הטענות טענות וראיות בשל הטענה כי בית דין קמא לא אפשר זאת, אולם לאחר שהללו נבחנו והגענו למסקנה כי בדין עשה בית דין קמא שכן אותן ראיות לא היו עשויות לשנות את התוצאה, וכי על כל פנים אנו לא נוכל להסיק מהן כי טעה בית דין קמא – אין סיבה ואין טעם לסטות מן העיקרון הנהוג ולנהל הליך עקר […]

המשמעות היא כי הלכתית ומשפטית שרירות ועומדות קביעותיו של בית דין קמא, ולא כל שכן שכהתרשמותנו הכללית מן החומר שלפנינו היא אכן כהתרשמותו של בית דין קמא.

מכל מקום האמירה כי חייבנו את המערער בממון אין לה כל יסוד, לפחות בשלב זה, המערער לא חויב לשלם בעבור הליך לשיקום הקשר בינו לבין בנותיו, אלא שאם רצונו בהליך המוצע עליו לשאת בעלותו במלואה מן הטעמים שפורטו בהחלטתנו וכעולה גם מן האמור כאן. די במה שמצאנו וקבענו כדי לקבוע כי אי אפשר להשית עלויות אלה על המשיבה […]

אפילו היה לנו ספק אם הדין עם המערער אם לאו, הוא "המוציא מחברו" […] ומהחומר שלפנינו לרבות מכלול טענות המערער והראיות והעדויות שביקש להציג עלה כי לא יוכל להרים את נטל הראיה […]

3. קביעות בית דין קמא בנוגע לאחריות לניכור ההורי ולהכשלת הטיפול בו – מהן?

[…] אין אנו מקבלים את ההבחנה המלאכותית בין האחראי לניכור הורי מעיקרו לאחראי להכשלת המאמצים לסיימו. זאת משני טעמים, האחד במישור המהותי והאחר במישור הראייתי:

במישור המהותי אם כשל אחד ההורים, בשוגג או אפילו חלילה בזדון, והביא לניכורו של משנהו אך לאחר מכן 'עשה תשובה' ופעל – או שיתף פעולה כיאות עם הגורמים המקצועיים שפעלו – להפסקת הניכור, אלא שפעולה זו כשלה באשמת ההורה האחר אין הלה יכול להלין מעתה אלא על עצמו […]

ובמישור הראייתי: עת שהשאלה העומדת לפנינו היא מי האשם בניכור ההורי, ובידוע הוא שלא תמיד נוכל לדעת את התשובה המלאה והוודאית לשאלה זו התלויה גם במעשים ובדיבורים שבאין רואה ובאין שומע, תשובה חלקית אם לא למעלה מכך יכולה לעלות גם מסיכולו של מי מהצדדים את תיקונו של השבר. גם אם אין ראיה גמורה לדבר, הרבה יותר מזכר לדבר יש, שכן חזקתו של מי שחפץ בניכור שלא ימהר לפעול לסיומו, וחזקתו של מי שאינו חפץ בו – שיעשה כל שביכולתו לתקנו. על הטוען אחרת נטל ראיה כבד, וקל וחומר נוכח האמור לעיל כי בענייננו המערער הוא 'המוציא מחברו'.

נזכיר גם כי אין מדובר רק בהכשלת השיקום לאחר שנוצר הניכור […] הכשלתם של כל מאמצי התיווך, התיאום ההורי וטיפולם של עובדות סוציאליות ופסיכולוגיותהיא גם יצירת הקרקע הפורייה לצמיחת הניכור וגם זריעת זרעי הניכור עליה – אף לו היינו מקבלים את הטענה כי השקתה האם זרעים אלה במי רוש […]

שנית, לעצם השאלה מי האשם בניכור […] המערער מבקש להסתמך על דברי בית דין קמא בהחלטתו […] שכח המערער למרבה הפלא מה נאמר עוד באותה החלטה […]

היש ספק מי מואשם בדברים אלה באותה אווירה עכורה ובאותם משקעים?

בית הדין המשיך ותיאר את התוצאה […] אין בדברים שמץ של האשמת האם אלא תיאור תוצאה טבעית של מצוקה – שהאב הואשם בה לא בדברי האם אלא בדברי בית הדין בפסקה הקודמת – שהבנות חשו בה באופן טבעי […]

אף לו היה נאמר, במישור העובדתי, כי האם מרוב שיחה וכעסה דיברה בגנות האב […] אין אנו יכולים להלין עליה שאינה שותקת, לאו כולי עלמא יכולים לנהוג כהלל הזקן […]

בית דין קמא המשיך […]

שוב נשאל למי מייחס בית דין קמא את היחסים העכורים בין האב לבת? האומנם בית דיננו בדה מליבו את שאמר בנושא או שגה ברואה? שמא התבלבל מרוב החומר שבתיק כדבריו החצופים של המערער? או המערער הוא המנסה לבלבל באמצעות הצגת חלקי דברים מנותקי הקשר […]

לאחר כל האמור, ולאחר שקבע כי במצב היחסים הנוכחי יש למנוע לעת עתה קשר בין הבנות לאב, הגיע בית דין קמא להוראות אופרטיביות […] אין מדובר באחריות על העבר, זו הושתה על האב במלואה או כמעט במלואה כמצוטט לעיל, אלא בהוראות לעתיד: בית הדין מצפה אף מהאם להתגבר על המשקעים ולהתאמץ לפעול לשיקום יחסן של הבנות אל האב, לא בשל אשמה כלשהי המוטלת עליה אלא בשם טובת הבנות ובשם מצוות התורה […]

בית הדין ציפה ממנה להתעלות על רגשותיה, ולחנך את הבנות לכבד את אביהן […] הוראה זו לא זו בלבד שאינה סותרת למסקנות ולהוראות החלטתנו […] אף אנו הורינו על שיתוף פעולה של האם במתווה שהצענו לניסיון לשיקום היחסים בין הבנות לאב, ולזכותה של האם ייאמר כי לא התנגדה לכך […]

4.       דברי המומחים המקצועיים – מהם?

[…] כדרכו בוחר המערער בפינצטה שורות בודדות שנאמרו בהקשר לשאלות ספציפיות […]

דרישתו של האב לחקור את העדה והתקפותיו הבוטות החריפות והחריגות של בא כוחו, בדיון, דיין גם כדי ללמד אף לו לא הייתה חוות הדעת הכתובה לנגד עינינו כי באותה עת לא סבר המערער, כפי שמנסה הוא לשכנענו עתה בעודו עוטה מסכה של תמימות, כי בחוות דעתה או בעדותה של זו אין משום קביעת עמדה בשאלת אחריותו לאיכות הקשר של בנותיו עימו…

חוות הדעת עצמה, אגב, עניינית ומביאה לידי ביטוי כמקובל גם את עמדתו, אבל אכן היטב חרה לו למערער על מסקנותיה ועל הנשקף לעין כל הקורא אותה כי התנהלותו של האב כלפי הבנות היא שהרחיקה אותן ממנו, ופגיעותיו ומאבקיו באם הבנות, המשיבה, כמובן הוסיפו שמן למדורה.

5.       מתי נוצר הנתק?

[…] נתק נוצר בהדרגה בדרך כלל וכך היה גם בענייננו. הנתק הסופי נוצר בהחלטת בית דין קמא שקבע כי מוטב נתק מקשר כפי שהיה בין האב לבנות, אך קדמה לו התדרדרות ממושכת שסיבותיה עולות מדברי כל המתווכים המתאמים והמומחים לאורך כל הדרך – דבריםהנשזרים זה בזה ומצטרפים למסכת אחתשל חוסר נכונות לכל שיתוף פעולה עם האם או עם גורמי מקצוע, אטימת האוזן לעצותיהם ולאזהרותיהם של הללו ושל בתי הדין, חוסר הבנה ללב הבנות ולצורכיהן – ו"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" – ובמקביל מאבק בלתי־פוסק, בלתי־מתפשר ורווי הכפשות והליכים משפטיים, באם הבנות ובחיים החדשים שבנתה לעצמה עם בעלה […]

השמלה פרושה לעינינו והייתה פרושה קודם לכן לעיני בית דין קמא שקבע כמתואר לעיל. ארוגים בה חוות הדעת של הגורמים השונים והחלטות בתי הדין בעניינן ובעניין עזיבתם של הללו, אין אנו זקוקים לאמירה של גורם פלוני או אלמוני שיסכם את המסקנות לאחר הנתק הסופי. רשאים אנו להסיק את המסקנות מן המארג כולו. כך אנו וכך בית דין קמא […]

6. אי־הדיון בהשגות על קביעת בית דין קמא בנוגע לעזיבת המומחים

[…] נומק לעיל ואף בהחלטות קודמות מדוע לא היה מקום לבחינת אותן 'ראיות', דיינו שנצטט […]

ולבסוף, וזה העיקר, נאמר כי אין כל נפקות בדבר. הקושי של גורמי מקצוע להתנהל ולסייע למי שמאיים עליהם אינו בהכרח פחות מזה שיש להם כלפי מי שתובע בפועל, ולעיתים אולי להפך. חובתו של בית הדין למנוע איומים ממי שהוא ממנה כידו הארוכה אינה שונה מחובתו למנוע מהם תביעות שווא. ומכאן הצורך להבטיח כי מי שנהג באחת מדרכים אלה או בשתיהן בעבר יתחייב ויציג ערובה גם לפיצוי נאות אם כך ינהג שוב.

8. תכנים נוספים שביקש המערער להעיד עדים עליהם

[…] כדרכו מבכר המערער הצגה מפורשת או משתמעת של חצאי דברים […] באשר לעדות שמציין המערער כי כונה בבית המשיבה "משוגע" – הלוא עובדת כינויו של המערער בכינויי גנאי בבית המשיבה אינה חדשה לנו […]

לביקורתו של בית דין קמא בעניין זה אנו שותפים, אך אין בדברים כדי לסתור או לשנות את התמונה הכללית וכאמור לעיל: המערער 'הרוויח ביושר' את יחסה של המשיבה אליו ואינו יכול להלין עליו, ודאי לא כל עוד אינו שב בעצמו מדרכו הרעה ביחס אליה […]

בתצהיר עדותו של העד מדובר בכינוי זה כלפי המערער שהושמע מפי בעלה של […] נניח שאמת היא […] אדם שבעלה הקודם של אשתו ממרר את חייו וחיי אשתו לאורך שנים תוך האשמתם בניאוף, הצגת נישואיהם כנישואי איסור וילדיהם כממזרים, והמתמודד לאורך שנים בהליכים משפטיים מול אותו בעל לשעבר, מכנה אותו – לא בשיחה שיזם הוא ולא בשיחה עם הבנות – אלא בשיחה עם פלוני שהתקשר אליו בכינוי גנאי, ואינו מביא בחשבון שהבנות שומעות. אכן לא ראוי, אבל 'פרופורציות' כבר אמרנו…

יחסן של הבנות אל אביהן לפי כלל החומר שלפנינו הוא בראש ובראשונה תוצר של התנהלותו כלפיהן […]ייתכן שגם התבטאויות של האם ובעלה תורמות לכך, אבל ראיית תגובות אלה כגורם העיקרי ליחסן של הבנות במקום ההבנה שהגורם העיקרי – לאחר התנהלות האב עצמו כלפיהן – הוא הגורם לתגובות עצמן, היינו יחסו של המערער למשיבה ולבעלה – אינה מתקבלת על דעתנו כשם שלא התקבלה על דעת בית דין קמא, כאמור לעיל ולא על דעת הגורמים המקצועיים השונים. ילדים נבונים דיים מכדי שמודעותם למערכת ממושכת של הצקות והליכים תהיה רק או בעיקר פרי של אמירות מפורשות באוזניהם […]

9. ההתפלמסות עם דברי בית דיננו בדבר תשובותיהם של חלק מהגורמים בכתב

בעניין שבכותרת 'מתעלה המערער על עצמו' ובעזות פנים חריגה לא רק מנתק דברים מהקשרם אלא משקר במצח נחושה […]

למותר לציין כי בעל דין הבוחר שלא לציית להחלטות בית הדין בנוגע לסדרי הדין – ולענייננו לדרך ניהול החקירה – אינו זכאי להלין על שלא מיצה את החקירה ואינו זכאי ל'מקצה שיפורים' בערעור […]

סוף דבר

דינה של הבקשה לשינוי ההחלטה להידחות,לא רק מטעמים של סופיות הדיון אלא גם מטעמים שלגופם של דברים, תוך חיוב בהוצאות משפט […]

לסוגיית הערובה

בהחלטה הנ"ל מכ"ח באלול התש"ף (17.9.2020). הורינו […]

האב, המערער, הוא 'בעל ניסיון' רב בהליכים משפטיים, בבית הדין ובערכאות אחרות, וככזה סברנו כי מאחר ש'אין חכם כבעל ניסיון' יבין הוא לפחות את הדברים הפשוטים והברורים לכול, קל וחומר לבעלי ניסיון.

למרות זאת מצאנו עצמנו נזקקים להבהיר ולהסביר בהחלטתנו מי' במרחשוון התשפ"א (28.10.2020) – ולצערנו שוב נזקקים אנו להבהיר בהחלטה זו – את שאינו טעון הסבר כלל. המערער שוב אינו מבין, או שמא משים עצמו כאינו מבין או מנסה לשטות בנו – קשה לקבוע איזו מהאפשרויות גרועה יותר, אך כך או כך הדבר מביא אותנו לפקפוק רב בנוגע לסיכויי המתווה לשיקום הקשר ההורי ולשיתוף הפעולה של האב ומילוי הוראות בית הדין.

1. הערובה הנדרשת והערובה המוצעת

[…] המערער מסרב לקבל את המובן מאליו ומבקש לשכנענו להסתפק בערבות שכמוה ככתובה על הקרח […]

מסביר לנו המערער […] כי סביבתו סבורה כמותו, בניגוד להחלטותיו של בית דין קמא ולקביעותיו של בית דין זה, כי האשמה מוטלת לפתחה של המשיבה. על בסיס זה מסביר […] כי חבריו […] סבורים כי בית דיננו קבע מראש עמדה המצדדת במשיבה גם בנוגע לכל שאלה עתידית העשויה להידון לפניו, וכי ממילא מתנגדים חבריו לחתום על ערבות בתנאים שנקבעה שכן הם מניחים כי בית הדין יחייב אותם בה "לא על פי בירור כדין" אלא על פי התרשמות, שלדעתם אינה צודקת.

לאחר מכן מנסה הוא לשכנענו כי אותם חברים […] יקיימו התחייבות שתיחתם על ידם אף אם מבחינה חוקית לא תהיה אפשרות לאוכפה, אף שלדעתם קביעת בית הדין כי יש הצדקה לממשה היא על בסיס עמדה מוטה מראש וללא בירור. […]

לאחר מכן מסביר לנו המערער, המתהדר בתורתו וסבור כנראה כי יודע כול הוא, כי 'אין חולק' שהערבות המגוחכת שהגיש כשרה על פי ההלכה […]

סוף דבר, אין מקום להפחית מהדרישות שנדרשו מהמערער בהחלטותינו הקודמות בנוגע לערובה […]

מסקנות והוראות נוספות

א.       אין אנו נעתרים לבקשות המערער […]

ד.       המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט בגין הזדקקותה להשיב לבקשתו לשינוי ההחלטה, ללא תלות בשאלה אם בסופו של הליך יחויב בהוצאותיה בהליך ואם לאו.

נבהיר בעניין זה כי ברובד המהותי בקשה זו של המערער היא בקשה לסתירת דין שהיא להלכה הליך העומד בפני עצמו ואינו חלק מהליך הערעור, אף כי לפנים משורת הדין לא נדרש המערער לפתוח בעבורה תיק נפרד.

המשיבה רשאית להודיע לבית הדין את עלותה של תגובה זו – בצירוף קבלה – אם אכן שילמה או תשלם אותה בנפרד מעלותו הכוללת של ההליך. התשלום ייפסק בכפוף להיותו של התשלום ששולם סביר לדעת בית הדין. וכמו כן, נוכח האמור כי מבחינה מהותית מדובר בהליך נפרד, להודיע אם היא מבקשת לגבות הוצאות אלה מן הערובה להוצאות שהופקדה בתיק או באופן אחר.

גם החלטה זו לא סיימה את סאגת הבקשות והתגובות בתיק, בכלל האמור גם בקשות המתפלמסות עם שנקבע בהחלטה זו ובקודמותיה אך גם בקשות שלא עמדו נגד ההחלטה בהתנגשות חזיתית אלא ביקשו לסלול כבישים עוקפים ודרכים חלופיות לחלק מן האמור, ובעיקר לקבוע מתווה אבחוני־טיפולי חלקי ומצומצם יותר, לפחות בשלב ראשון, ובהתאם לכך לקבוע גם ערובה מופחתת. בג' באדר התשפ"א (15.2.21) ניתנה החלטה נוספת שעסקה בבקשות ובתגובות משני הסוגים, תוך סקירה של נקודות ציון ואבני דרך עיקריות שהיו בהליך עד אז ושנסקרו גם לעיל ועל כן נקצר בחלק מהמובאות שהובאו בהחלטה זו בעניינן. בהחלטה זו נקבע:

א. בכ"ח באלול התש"ף (17.9.2020) קבע בית דיננו בנוגע לערעור שלפנינו כך (להלן גם ההחלטה הראשונה) […]

הערעור שבפנינו נסוב על החלטת בית הדין האזורי ביום כ"ג באדר התש"ף (19.3.2020) […] החלטות בית הדין […] נקבעו על פי חוות דעת של המומחים שאינם קשורים לאיש […]

יש לפנינו קביעה של בית דין קמא שהסיכוי לסתירתה מכוח העדויות המבוקשות קלוש עד אפסי […] ומשכך אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין האזורי […]

נוכחנו שהאב אכן מעוניין בחידוש הקשר עם הבנות ומוכן ללכת לדרך טיפולית. מנגד האם – תש כוחה מחזרה לניסיונות, ובעיקר היא חסה על נפש הבנות […]

לאחר עיון מעמיק […] אנו מציעים את המתווה הבא […]

ב. לצערנו אנו מתרשמים כי ייתכן שטעינו באומרנו "נוכחנו שהאב אכן מעוניין בחידוש הקשר עם הבנות ומוכן ללכת לדרך טיפולית".

אב המעוניין באמת ובתמים בחידוש קשר כזה והנכון בכנות לפנות לדרך טיפולית – ולא רק להשיג את הקשר עם בנותיו בדרך הנראית לו, גם אם אינה עולה בקנה אחד עם טובתן, עם עמדות גורמי מקצוע ועם החלטות שיפוטיות – יעשה כל מאמץ לסייע להצלחת המתווה. מערער דנן לא כך נהג:

בל' בתשרי התשפ"א (18.10.2020) מצאנו עצמנו נזקקים להחלטה נוספת שתבהיר את האמור ברורות בהחלטה דלעיל ותשלול פרשנויות מופרכות […] בשלב הבא ניסה האב – והגיעה העת לומר זאת ללא כחל ושרק – לשטות בבית הדין בהמצאת ערבות שאינה שווה את הנייר שעליו היא כתובה, מה שהביא אותנו לפקפוק רב בנוגע לסיכויי המתווה לשיקום הקשר ההורי ולשיתוף הפעולה של האב ומילוי הוראות בית הדין, אף שאותה עת עוד לא נואשנו מכך […]

התנהלות זו, שקרוב לוודאי כי חפה היא מתום לב, אילצה אותנו לטרוח ולהבהיר בהחלטה נוספת, החלטה שניתנה בי' במרחשוון התשפ"א (28.10.20) (להלן: ההחלטה השנייה), כי כתב הערבות צריך להיות מנוסח בדרך שהובהרה […]

ג. משכשל הניסיון להונות אותנו ולהביאנו להסתפק בכתב ערבות שהוא 'חספא בעלמא' באו שתי בקשות נוספות של המערער: בקשה לשינויה של ההחלטה הראשונה, למעשה בקשה לסתירת הדין, ובקשה להפחתת הערובה שנקבעה או לשינוי תנאיה.

בא' בטבת התשפ"א (16.12.2020) ניתנה החלטתנו (להלן: ההחלטה השלישית) […]

את הבקשה לסתירת הדין ניתחנו והפרכנו על פני כארבעה־עשר עמודים […] את הבקשה להפחתת הערובה דחינו בהחלטה מנומקת בת עשרה עמודים נוספים שבסיומם קבענו […] בחלקה האופרטיבי של ההחלטה שבה נכללו שתי ההחלטות הנ"ל קבענו בין השאר:

[…]

ב. המומחית שמינה בית הדין תשקול בשום שכל ובזהירות יתרה את סיכויי התועלת ממפגש עם הבנות […]

בכל מקרה לא תחויב האם לשתף פעולה כל עוד לא הופקדה הערובה שעליה הורינו […]

ד. המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט בגין הזדקקותה להשיב לבקשתו לשינוי ההחלטה […]

ד. לפנינו עתה כמה שאלות הנוגעות לאמור בהחלטה השלישית:

א. בקשתו של המערער כי למרות האמור בסעיף ב לחלק האופרטיבי של ההחלטה האחרונה נאשר עריכת אבחון לבת הצעירה אף טרם המצאת הערבות הנדרשת […]

ג. בקשות ותגובות בנוגע להוצאות שלטובת המשיבה עצמה […]

ה. לעניין עריכת האבחון:

המערער מטעים בבקשתו כי מדובר בפגישה אחת בלבד, כי החשש לנזק בעקבות פגישת אבחון זו אינו מרובה וסיכויי התועלת רבים, כי כך לכאורה סברה גם המומחית שהמליצה על הפגישה, וכי ככל שבכל אופן ייווצר נזק יש להסתפק לגביו בערבות שכבר מופקדת […]

המשיבה הגיבה לבקשה בתגובה שעיקרה אינו נוגע במישרין לגופו של עניין אלא לכלל התנהלותו של המערער – דברים שאולי יש בהם מן הצדק – אך הקשר שלהם לעניין שלשמו התבקשה התגובה רופף למדי […] וכי יש לאפשר את ההליך האבחוני או הטיפולי רק לאחר שהמערער "יגלה נכונות משמעותית וימציא ערבות מתאימה", לשון אחר: 'דמי רצינות'.

ברם לא כך קבענו אנו […] את הערבות קבענו לא כ'דמי רצינות' אלא כדי ליצור מנגנון לכיסוי הוצאות ולפיצוי […]

לאחר שיקול דעת ואיזון בין השיקולים דלעיל אנו קובעים כי פגישת האבחון המדוברת תתקיים בתנאים הבאים:

1. לאחר שהמומחית תשקול בזהירות יתר אם אכן יש סיכוי של ממש להפיק מכך תועלת […]

2. לאחר שהמערער ימציא כתב ערבות בנוסח שעליו הורינו בהחלטות קודמות אך על סך של 15,000 ש"ח בלבד – סכום שדי בו לדעתנו לעניין שלב זה, ושסביר להניח שערבות לגביו לא יתקשה המערער להשיג. לעניין סכום זה לא נדרשת אסמכתה ליכולתו של הערב לעמוד בו […]

3. המומחית תתייחס בחוות דעתה לאחר פגישת האבחון אך ורק למצבה הנוכחי של הילדה ולהערכתה בדבר הסיכויים לחידוש הקשר, וללא אמירה בנוגע לאשמתו של מי מההורים במצב […]

ו. […]

לעניין האמירה כי אין חולק שפועל הוא מתוך רצון בקשר עם בנותיו נאמר […] למעשה יש חולק – המשיבה טוענת כל העת כי לא מדובר ברצון כן של המערער בחידוש הקשר […] ואשר לדברינו בהחלטתנו כי אכן מעוניין הוא בכך – כאמור לעיל התנהלותו של המערער מאז גורמת לנו לשוב ולפקפק בכך […]

ז. אשר לפסיקת הוצאות לטובת המשיבה עצמה בגין הליך סתירת הדין האמור […]

המשיבה הודיעה לבית הדין כי הוצאותיה היו 3,681 ש"ח וצירפה כאסמכתה לכך חשבון על סך 3,861 ש"ח (כולל מע"מ) – מה שמלמד לכאורה על טעות סופר (סיכול הספרות) בסכום שניקב בגוף ההודעה.

לחשבון העסקה צורף פירוט שעל פיו הסכום האמור מורכב מ־2,400 ש"ח בגין תגובת המשיבה שהוגשה לבית הדין ב־3.11.20 ו־900 ש"ח בגין 'הודעה חשובה משלימה' מ־25.11 ומתוספת מע"מ על שני הסכומים גם יחד.

המערער הגיב תגובה הכוללת כמה טיעונים, מהם על עצם האפשרות לחייב בהוצאות ומהם בנוגע לסכום המבוקש:

בנוגע לעצם האפשרות לחייבו בהוצאות טען המערער (חלק מהטיעונים הוא גם לעניין זה וגם לעניין קביעת שיעור ההוצאות, לאו דווקא בהקשר לבקשה הקונקרטית שלפנינו):

1. אין מקום לחייב בהוצאות משפט ללא דיון במעמד הצדדים ובשלושה דיינים. לעניין זה הפנה המערער לפסק דינם של חברינו […] בתיק 1269189/1, המערער ציין שבאותו פסק דין הוחרגו הוצאות הנגבות מערובה שהופקדה לשם כך מראש, אך בענייננו אף שהופקדה ערובה להוצאות – לא הופקדה זו לצורך הליך זה של סתירת הדין אלא לצורך ההליך העיקרי.

2. אין עילה הלכתית לחיוב בהוצאות […]

ח. כידוע, בבית הדין הרבני ובדין תורה בכלל לא שורר העיקרון של 'תקדים מחייב' […] מכל מקום לגופם של דברים אנו מסכימים עם דברי חברינו כי ככלל חיוב הוצאות מצריך דיון בשלושה. ומכל מקום למען הסר ספק נבאר עוד:

שניים מחברי מותב דנן ועמהם הגר"א שינדלר, אחד מחברי המותב שעל פסק דינו מבקש המערער להסתמך, עסקו בפסק דין מקיף וארוך בתיק 1249375/1 בשאלה אם ומתי נצרך פסק דין של שלושה דיינים כדי לחייב בהוצאות משפט […]

ט. אשר לשאלה של שמיעת הצדדים בדיון שבעל פה טרם פסיקת ההוצאות נעיר כי המערער מערב מין בשאינו מינו:

המערער מעלה טיעון כי עצם פסיקת ההוצאות מצריכה דיון על אודותיה. כך אכן אמור בפסק דינם של חברינו […] אכן כפי שמעלה גם המערער וכאמור בפסק דינם של חברינו יכולים הצדדים להסכים, ובפסק דינם זה של חברינו מבואר שדי אף בהסכמה מכללא, כי פסיקת ההוצאות תהיה על יסוד טיעונים שבכתב, וכיוון שכך גם נעשה בדרך כלל לא קבענו מלכתחילה דיון אלא ביקשנו את תגובת המערער. ואכן משעה שהמערער הביע את רצונו בדיון – נקבל את בקשתו ונקיים דיון במעמד הצדדים.

י. אך טרם כול נסלק את הטעות והעירוב שעירב המערער כאמור בהסיקו מדברי חברינו הרה"ג זמיר, שינדלר ואדרי כי חיוב ההוצאות לא ייתכן "בהליך שהסתיים בלא שהתקיים דיון בעל פה על הטענות שהועלו בכתב". אין קביעה כזו בפסק דינם של חברינו אלה, ולהפך:

באותו פסק דין דובר בערעור שלא התקיים בו דיון בעל פה ואף טיעונים בכתב – ספק אם היו בו במלואם, למרות זאת נקבע:

מעיקרו של דין תורה אין המתחייב בדין חייב לשלם לשכנגדו את הוצאותיו (חושן משפט יד, ה).

שלושה חריגים עיקריים יש לעיקרון זה […] השתת הוצאות מכוח ראיית ההליך כהליך סרק מצריכה קביעה ודאית […]

לא נאמר – ואין כל סברה לומר – כי השתת הוצאות מכוח ראיית ההליך כהליך סרק תיתכן רק לאחר דיון, אלא כי נצרכת קביעה ודאית […] בענייננו קבענו קביעה ודאית, קביעה העומדת הן על היותו של ההליך המדובר בקשה לסתירת הדין שלא עמדה בתנאי הסף לבקשה כזו, הן על האמור בהרחבה בהחלטתנו לגופה של הבקשה שבה בין השאר גם עמדנו על הוצאת המערער דברים מהקשרם, על ציטוטיו החלקיים והמגמתיים לאמור במסמכים ובהחלטות שעליהם נסמכה בקשתו ואף על שקרים גמורים שנכללו בה בעזות מצח. אם כל זה אינו 'הליך סרק' – מהו 'הליך סרק' […]

וכל זאת אף ללא שנזדקק לסברת הגר"א שפירא שהוזכרה שם שבערעור, אפילו אינו הליך סרק, יש מקום לפסיקת הוצאות, וקל וחומר בבקשה לסתירת הדין, שבעצמה – שייכת לגביה סברתו, המורכבת על גבי החלטה בערעור.

יא. כיוון שירד המערער לציטוט מפסקי דין קודמים, וכבר הערנו כי בפסק הדין שציטט צוין בין המקורות גם פסק דין שניתן בעניינם של הצדדים עצמם, נרחיב מעט אף בעניין זה:

בל' בשבט התשע"ז (26.2.2017) הכריע מותב קודם של בית דין זה בהליך קודם שהתנהל בין הצדדים (בתיק 970523/9) ובשולי הכרעתו חייב את המערער בהוצאת משפט בסך 10,000 ש"ח. בי' בניסן התשע"ז (6.4.17) הגיש המערער בקשה לסתירת הדין – מסתבר שבקשות כאלה, כמו הערעורים הרבים, הן עניין שבשגרה אצל מערער דנן […] ובין היתר הרחיב והלין חיובו בהוצאות וטען נגדו האפשרות לחייבו בהן במישור העקרוני.

בי"ב באלול התשע"ז (3.9.2017) ניתנה החלטה (בתיק 970523/3) שבגדרה ביאר בית הדין את יסודות החיוב בהוצאות משפט ודחה את הבקשה האמורה […]

גם מותב זה, שאחד מחבריו הגר"א שינדלר הוא גם אחד מחברי המותב שמפסקו ציטט המערער, קבע פה אחד כי אפילו בערכאה קמא יש מקום לחיוב בהוצאות כשהללו נגרמו מחמת שקרו של התובע, ובדומה לכך – במערער – וכי בערעור המקום לכך רחב אף יותר, וקיים למעשה אף אם אין ההליך הליך סרק במובן זה שמראש ידע המערער כי כך הוא, שכן טען טענות שקריות.

מאוחר יותר, בהליך נוסף שהתקיים בעניינם של הצדדים (בתיק 970523/19), גם הוא עדיין באותו מותב שב בית הדין וחייב את המערער דנן בהוצאות, ובפסק דינו האריך לבאר היסודות ההלכתיים לחיוב בהוצאות משפט ולשיעורן – פסק דין זה הוא שהוזכר בפסק דינו של בית הדין הגדול בהליך אחר ובמותב אחר (שאחד מחבריו מכל מקום היה חבר המותב שפסק גם כאמור בעניינם של הצדדים) שאותו ציטט המערער. בפסק דין זה האריך בית הדין לדון בכמה טענות שטען המערער ובשאלות הנובעות מהן […]

ברור מגופם של דברים כי קיומו של דיון אינו תנאי לקיומו של נזק […]

בית הדין המשיך וכתב:

אלא שאפשר לדון אם ההלכה מחייבת על גרימת נזק כזו דהיינו אם הוא 'גרמי' או 'גרמא' או שמא בכלל קיים בסיס אחר […] בספר אמרי בינה (חושן משפט סימן כא) דן בשאלה זו והביא שתי סיבות הלכתיות שונות שיש בהן – בכל אחת מהן – לחייב […]

כבר ביארנו בעשרות פסקי דין שדין ההוצאות בערעור שנדחה [בניגוד להוצאות בהליך קמא שנאמרו בהלכה רק באומר "לך, ואני אבוא" – ולא בא] הוא משום שיש לפנינו כבר פסק דין […] והמערער בא להוציא חזקת בית דין בישראל ובא כנגד פסק דין של בית דין בישראל. הווה אומר כי אם הערעור נדחה למעשה התברר כי לא היה מקום לערער כלל […] פסק הדין של בית הדין קמא עומד בתוקפו, אלא שהמערער גרם בערעור שהמשיב יוציא ממון שלא לצורך, ועל כך עליו לשלם […]

גם בלא הטעמים הנ"ל יש מקום לחייב בהוצאות כל מי שנוקט בהליך של הגשת ערעור: כידוע הליך הערעור לא היה קיים מאז ומעולם בבתי הדין בכל תפוצות ישראל, אלא הוא תקנה שתיקנו בבתי הדין הרבניים בארץ ישראל מפני שהוצרכו לכך כדי לקבל גושפנקא חוקית […]

נכתב רבות על אודות הסמכות ההלכתית לעשות כן. מכל מקום אין לך בו אלא חידושו, והיות שבפועל מאחר שעניין ההוצאות מפורש בתקנות (תקנה קיט) והוא ידוע לכול, הרי שביחס להגשת ערעור […] כל הפותח בהליך זה 'על מנת כן' ובתנאים אלו בחר להגיש את הערעור, ויש להחשיבו כמי שקיבל עליו מראש התחייבות זו […]

בהמשך לדברים נכוחים אלה שכתב חבר בית הדין הגר"א הישריק ושאליהם הצטרפו חבריו לאותו מותב, כתב חבר המותב הגר"א שינדלר – שכאמור שותף אף לפסק הדין שעליו ביקש המערער להסתמך ושהפנה בין השאר גם לפסק הדין שבו אנו מדברים עתה – כדלהלן:

אני מצטרף לנימוקים הנרחבים שכתב עמיתי […] בתיק זה נימוק הלכתי נוסף […] המערער בהגשת ערעורו לבית הדין הגדול היה בבחינת 'סבר וקיבל' […] היה הוא מודע היטב להליכים, למקורות ההלכתיים ולאפשרות שיחויב בהוצאות משפט […] על כן, בלשון ההלכה, הוא 'סבר וקיבל' שאם יפסיד יחויב בתשלום הוצאות, ועל דעת זה הגיש את ערעורו.

דיינו באמור – ובנוגע לשאלות ההלכתיות העקרוניות איננו זקוקים לשמיעת הצדדים שלפנינו – כדי לסתור את טיעוניו של המערער […]

יג. תם הפרק העוסק בשאלה העקרונית של חיוב הוצאות בכלל ובעניינם של הצדדים ושל ההליך המדובר – בקשת המערער לסתירת הדין – בפרט.

עדיין עלינו לבחון – ולאור האמור לעיל ולהלן אולי אף לקיים דיון ולשמוע את טענות הצדדים – את שיעורן של ההוצאות, ולקבוע אם יש להעמידן על הסכום שמבקשת המשיבה או על סכום שונה […]

לעניין העקרוני אין אנו זקוקים לשמיעת טענות הצדדים. בית הדין אומנם מאפשר לצדדים לטעון גם טיעונים הלכתיים, אבל חובתו מצד דין תורה אינה אלא לשמוע את טיעוניהם העובדתיים ואת ראיותיהם להם, ההכרעה ההלכתית היא תפקידו של בית הדין וחובתו ללא תלות בטענות ההלכתיות. האפשרות הניתנת לצדדים להעלות טענות כאלה, שאין לה יסוד בשולחן ערוך, באה כדי למצות את הדין למעלה מן המחויב, למנוע או לצמצם את האפשרות ששיקול הלכתי מסוים יישמט מעיני הדיינים, ובעיקר כדי למנוע מהצדדים חשש כזה ולצמצם הרהורים וערעורים.

לפיכך בעניין זה פשוט וברור כי אין צורך בשמיעת הצדדים בעל פה ודי – ואף זה כאמור למעלה מן הצורך – בבחינת טיעוניהם שבכתב, ועל אחת כמה וכמה בצדדים שטיעוניהם העקרוניים בסוגיה זו כבר נבחנו והוכרעו.

במישור העקרוני מסכימים אנו עם דברי המותב הקודם שדן בעניינם של הצדדים וכה כתב בפסק דינו בתיק 970523/19 שחלקים אחרים ממנו צוטטו לעיל […]

יד. נותר אפוא החלק היישומי:

תגובת המערער לבקשת המשיבה בעניין ההוצאות כללה בהיבט זה שלושה ראשי טענה עיקריים: האחד, כי המשיבה לא הציגה 'קבלה' שתוכיח כי הוציאה בפועל כנטען אלא 'חשבון עסקה' (שהוא למעשה דרישה לתשלום אך לא ראיה לתשלום); השני, כי החשבון האמור כולל גם את הודעת המשיבה – 'הודעה חשובה משלימה' מ־25.11 – שלדברי המערער אינה רלוונטית לבקשתו לסתירת הדין אלא להליכים אחרים שבין הצדדים; והשלישי, כי הסכומים הנקובים בבקשה וזמן העבודה המיוחס בה להכנת התגובות אינם סבירים.

הטיעון הראשון הוא אכן פגם בבקשה […] פגם זה ניתן כמובן לריפוי אם תמציא המשיבה קבלה. לצורך זה כמובן לא נחוץ דיון במעמד הצדדים.

אם לא תמציא כזו נצטרך לקבוע מהי הפחותה שבשומות, ויש מקום לדון אם לצורך זה נדרש דיון או די בכתבי טענות (שכן גם כאן הדיון הוא כללי ולאו דווקא על העובדות שבעניינם של הצדדים), ומכל מקום כל עוד יש לצפות להמצאת קבלה – אין טעם לדון בכך.

הטיעון השני מצריך בחינה לגופו וכמוהו אף השלישי.

לדידן אין הדבר ברור שבירורם של טיעונים אלה מצריך דיון במעמד הצדדים […] אם יעמוד המערער על בקשתו לקיים דיון – נקיים דיון שכזה שכן במישור העקרוני עומדת לו הזכות כי תביעה שכנגדו תתברר בדיון כזה.

ברם, ייאמר מראש: מאחר שלדידן לא ברור הצורך בדיון כזה, אם בסופו של יום נגיע למסקנה כי אכן היה הדיון עקר ומיותר וכי כל שעלה בו יכול היה להתברר בה במידה גם בתגובות שבכתב – יהיה מקום להוסיף לחיוב ההוצאות גם את עלותו של הדיון עצמו. לפיכך, ומאחר שניסיון העבר לימד כי במקרים שבהם נקבע כי המשיבה זכאית להחזר הוצאות – לא בנקל עלה בידה לגבותן – לא יקבע דיון לפני הפקדת ערובה כספית בסך של 6,000 ש"ח […]

ד.         תוצאתה והמשכה של החלטה זו במישור של ההליך האבחוני־טיפולי והערובה לו הייתה כי אכן הומצאה ערובה של צד ג', שנוסחה בנוסח שקבע בית הדין, על סך של 15,000 ש"ח וניתנו החלטות בהתאם. במישור של חיוב ההוצאות (בגין הליך סתירת הדין ובמנותק מחיוב ההוצאות בגין ההליך העיקרי) התמהמהו הצדדים – המשיבה לא הגישה קבלה והמערער לא הודיע כי הוא עומד על דרישתו לקיום דיון פרונטלי ונכון להפקיד את הערובה להוצאותיו של דיון כזה, זאת אף שבהחלטה נוספת (מי"ח באדר התשפ"א – 2.3.21) שבנו ונימקנו את הוראתנו, דחינו את הבקשה לבטלה אך התרנו את הפקדת הערובה על ידי צד ג' כפי שביקש המערער.

לאחר כמה חודשים נוספים הוגשו לבית דיננו חוות דעתה של המומחית, ד"ר טלי וישנה מ"הבית של טלי" ובקשה נוספת מטעמו של המערער, ובעניינן ניתנה החלטה נוספת המהווה השלמה של פסק הדין:

כזכור, בהחלטות קודמות נדחה הערעור בפן המהותי של הטענות נגד פסיקת בית דין קמא – נגד קביעותיו העובדתיות ונגד דרך ניהולו של ההליך, אולם ברובד אחד לא נדחה הערעור, אף שכפי שהובהר היה רובד זה רובד של לפנים משורת הדין שברי כי אין לראות בו פסיקה המקבלת את הערעור ולו גם בחלקו. רובד זה הוא ההוראות האופרטיביות בדבר ניסיון לחדש את הקשר בין האב לבנות, ניסיון שבית דין קמא נואש ממנו ובית דיננו ביקש לנסותו למרות זאת ואף שלא תלה תקוות רבות בכך.

בהחלטה מי"ח באלול התשפ"א (26.8.21) תם הפרק האחרון של פסק הדין – אומנם עדיין מבקשים אנו להאמין כי לא נסתם הגולל סופית על האפשרות לשקם את הקשר, אולם בכל הנוגע לאפשרות כי הדבר ייעשה במסגרת ההליך שבבית דיננו והמתווה שהציע – עומדים אנו לאחר "זיבולא בתרייתא". וכך נאמר בהחלטה זו:

לפנינו חוות דעתה של המומחית שמינינו לשם בחינת האפשרות לחידוש הקשר בין המערער, האב, לבנותיהם של הצדדים.

התמונה הנפרשת אל מול עינינו אינה מלבבת אם כי יש לומר שגם אינה מפתיעה.

לצידה של חוות הדעת החד משמעית עומדת לפנינו גם בקשתו – תגובתו של האב שהוגשה בעקבותיה והעמוסה בטענות שעניינן – שוב – האשמת האם, המשיבה, במצב; קביעה ו'הוכחות' כי דברי הבנות למומחית, בנוגע לעובדות שונות, דברי שקר הם וכי האם היא שהלעיטה את הבנות בדברים אלה; התפלמסות עם קביעות קודמות של בית הדין […] (ושל המומחים השונים שעסקו בעניינם של הצדדים בעבר) שהמערער כמובן מודע להן.

כן מכילה תגובתו – בקשתו של האב טענות בנוגע להתנהלות המומחית שלדבריו סירבה לבקשתו "להסביר" ו"להפריך", את דברי הבנות ובקשה כי עקב כל האמור יקיים בית הדין דיון בעניינם של הצדדים ובמעמדה של המומחית.

דינה של בקשת האב להידחות תוך חיוב בהוצאות משפט.

נלאינו כבר מהכיל את ההתנהלות הנוהגת בהחלטות שיפוטיות כאילו לא ניתנו, המתפלמסת עימן במפורש או תוך התעלמות מקיומן […] ואף המבקשת במישור המעשי לנהוג בניגוד להחלטות קודמות.

בסדרה של החלטות קודמות קבענו כי המומחית תיתן חוות דעת שתעסוק רק בשאלת הסיכוי לחידוש הקשר בין האב לבנות והדרכים לכך ולא בשאלת אשמתו של מי מההורים בכך. ואכן כך עשתה המומחית […]

קבענו באותן החלטות שהמומחית אף לא תהיה חייבת לנמק את מסקנותיה, לא חייבת אך כמובן רשאית, והמומחית אכן נימקה. אך לאי־החובה לנמק יש משמעות בנוגע לאפשרות להתווכח, לטעון כנגד או לחקור.

חקירת מומחה אינה דבר שיש חובה לאפשר אותו. כך נקבע בכמה החלטות של בית הדין הגדול ואושר גם בבג"ץ לא אחת […] ראה פסיקת בית הדין הגדול בתיק 7894-62-1; פסיקתו בתיק 1292666/1; בג"ץ 5352/18 (שעסק בפסק דין נוסף של בית הדין הגדול); ובעניינן של ערכאות אזרחיות ראה גם בע"ם 6308/12; בע"ם 2328/19; בע"ם 5451/19; בע"ם 2764/16; ת"ע (משפחה תל אביב יפו) 44597-07-12; ת"ע (משפחה תל אביב יפו) 22376-02-20 ועוד […]

וכשנקבע גם כי הלה אינו חייב לנמק את מסקנותיו – גם החובה לאפשר שאלות הבהרה קלושה בהרבה מטבעם של דברים. כך או כך אין האב מבקש כי נרשהו לשאול את המומחית שאלות הבהרה כלשהן, אלא לקיים דיון בהשתתפותה – משמע לכאורה לחקור אותה, וכל זאת בזיקה לטענות שעניינן הוא בשאלת האשמה, שאלה שבה לא התבקשה המומחית לחוות דעה ואף לא עשתה כן, כאמור.

נוסיף ונזכיר […] הקביעות האמורות בנוגע לאופי חוות הדעת של המומחית לא נכפו […] לפנים משורת הדין החלטנו ליתן לאב הזדמנות נוספת ולמנות לשם כך את המומחית, תוך ש"לפנים משורת הדין" זה סויג והוגבל, ותוך שגם לאחר שנקבעו סייגי המינוי האמור לא חויב האב כידוע בהליך כלשהו בהתאם להם – אדרבה הוא שביקש לקיימו בהיותו מודע לכל האמור (אף נדרש לערובה שתופקד או להמצאת ערבות צד ג' לשם כך) ואף הצהיר בכתב, כתנאי לקיום ההליך, על ויתור על כל טענה או תלונה נגד המומחית ועל חקירתה.

הבקשה […] דינה גם כבקשת סרק והטרחת בית הדין בכדי, ואולי אף למעלה מכך: ניסיון להטעות את בית הדין ולהכשילו, ולפיכך יש לחייב בגינה בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה […]

האב מנמק את בקשתו גם בהיות המדובר "דיני נפשות", אלא שלצערנו עצם ההתעקשות להתווכח עם תחושותיהן של הבנות ולהתעמת עימן ועצם הניסיון לשוב ולהסיט את הדיון לשאלת האשם במצב במקום לשאלת האפשרות לנסות ולחדש את הקשר – משמעותם אחת, ואולי, מעבר לכל האמור בחוות הדעת, זו סיבת הקושי האמיתי ואולי חוסר הסיכוי לחידוש הקשר, שכן "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם": כי לא "דיני הנפשות" של הבנות והצורך בקשריהן עם אביהן מולידן הם העומדים בראש מעייניו של זה האחרון אלא דווקא "דיני ממונות", וד"ל.

סוף דבר

א. תחילתו של תיק זה בערעור על החלטת בית הדין קמא שקבע:

אין ספק שהחזרת הקשר התקין שבין האב לבנות אינה יכולה להתקיים אלא בסיוע מקצועי […] הן לשכת הרווחה והן הפסיכולוגית מרים דיקמן נחשפו לתביעות נזיקין מטעם התובע, וכן גורמים נוספים […] אין טעם ולא נכון שבית הדין יטול על עצמו מינוי גורם נוסף מטעמו. הקולר למבוי הסתום שההליך נקלע אליו תלוי בצווארו של התובע.

מסקנה: מאחר ובלא הליך מקצועי כאמור, אין אפשרות לשינוי במצב הנוכחי, בית הדין פוסק שבעת הזו ומהנימוקים המפורטים לעיל, לא יחול שינוי במצב הנוכחי ולא יחודש הסדר הביקורים אצל האב.

בסיומו של ההליך כאשר בית הדין עשה מאמצים לנסות בכל זאת ליצור חידוש קשר לפחות חלקי של האב עם ילדיו אנו נאלצים לדחות את הערעור ולקבל את המלצת המטפלת […]

למעשה המלצותיה של ד"ר וישנה חוזרות על המלצותיו של בית הדין קמא. אשר על כן בית הדין דוחה את הערעור וסוגר את התיק […]

בהחלטה נוספת שניתנה לאחר שלושה ימים, בכ"א באלול התשפ"א (29.8.21) נוכח בקשות נוספות של המערער (שבין השאר שב להתפלמס עם חלק מן האמור לעיל) הובהר בין השאר:

[…]

3. הסמכתה של ד"ר וישנה, בהסכמת האב, כללה את קבלת שיקול דעתה המקצועי, הכולל מן הסתם גם את השיקול אם נדרשת היא לשמוע את הסבריו של האב, שלטענתו לא הייתה מודעת להם. זאת בנוסף לאמור בהחלטה הקודמת כי משלא התבקשה לחוות דעה, ואף לא חיוותה דעה, בשאלת האשם שבנתק שבין האב לבנות, נראה כי אכן לא היה מקום וטעם בשמיעת הסברים אלה ולא הייתה כל הצדקה לטענות שהעלה האב בבקשה הקודמת.

ועוד בנוסף לאמור שם בנוגע ליכולת שהייתה לאב להגיש שאלות הבהרה, ובבחירתו שלא לעשות כן אלא לבקש דיון במעמדה של המומחית:

דיון במעמד המומחית שמטרתו "לברר" ולשמוע ו"להתרשם באופן בלתי־אמצעי" ובוודאי כשמצורפות לכך טענות מטענות שונות נגד חוות הדעת וכי ניתנה היא מבלי שיוכל האב לשטוח את טענותיו והסבריו וכו' היינו "חקירת המומחית" – מה שאפשר לבקשו אך אינו זכות המוקנית לצדדים על דרך כלל, ושבמקרה דנן גם הוסכם מראש שלא יבוקש – וכל "מכבסת מילים" לא תשנה זאת.

4. כאמור התיק נסגר, מבחינה משפטית ההליך תם, ומשכך אין מקום לשוב ולהגיש בקשות לגופו.

הסיבה היחידה לאי־סגירתו המנהלית של התיק היא הצורך לסיים את הסוגיה הצדדית של הוצאות המשפט שבעניינן תינתן החלטה נפרדת.

ה.         ואכן, משתם ההליך העיקרי שבה והתעוררה שאלת חיוב ההוצאות, הן אלה שבגין ההליך העיקרי, הן אלה שבגין הליך סתירת הדין שהתנהל בתוכו, וכמוה עלתה גם השאלה אם יש לחייב את האב בתשלום זה או אחר או בהוצאות בגינו של ההליך הטיפולי. בהחלטה מו' בתשרי התשפ"ב (12.9.21) עמדנו על בקשותיה של המשיבה בעניין זה והבהרנו:

לפנינו בקשותיה של המשיבה: 1. לחיוב המערער בהוצאות […]

הבקשה בנוגע לחיוב ההוצאות כוללת שלושה חלקים:

א.       האחד עניינו בסכום קצוב (שיחסית גם אינו גדול) ושנקבע בעבר כי לכאורה יש מקום לחייב בו את המערער בכפוף להמצאת קבלה, תשלום בגין הוצאותיה של המשיבה בנוגע לבקשה לסתירת הדין שהגיש המערער ושנדחתה בהחלטה מא' בטבת התשפ"א (16.12.20).

בעניין זה נזכיר בעבר כי קבענו כי אם יעמוד המערער על בקשתו לקיום דיון פרונטלי יהיה עליו להפקיד ערובה של 6,000 ש"ח. הערובה לא הופקדה […] עד עתה גם הקבלה לא הומצאה.

עתה הומצאה קבלה אלא שהמועד המצוין בה הוא לפני ימים ספורים, בעוד בהחלטה האמורה דובר מהוצאות שהיו לכאורה לפני זמן רב (טרם אותה החלטה שבעצמה ניתנה לפני יותר ממחצית השנה). אומנם ייתכן שרק בימים האחרונים שולם שכר טרחה בגין תגובות המשיבה לבקשה דאז, אולם אין זו הנחה שהיא בגדר המובן מאליו.

משכך ימציאו המערערת ובא כוחה, שהוא שקיבל את התשלום והנפיק בגינו את הקבלה, תצהיר שבו יבהירו בעבור מה במדויק (להבדיל מהנוסח הסתמי והכוללני "ע"ח שכ"ט") שולם התשלום שבגינו הונפקה קבלה זו (קבלה מס' 789 על תשלום בסך 3,861 ש"ח).

לאחר מכן יגיב המערער לגופה של הבקשה.

ב.       בשולי האמור בעניין זה נציין כי המשיבה ביקשה כי ההוצאות ייגבו מהערובה […] בטענה כי המערער מצוי בהליכי פשיטת רגל.

לטענה זו האחרונה צורפה אסמכתה שלטעמנו אינה מספקת […] אך לאידך גיסא גם אינה נצרכת […] קביעת בית הדין בעבר כי יש מקום להורות כי ההוצאות שבגין הליכי סתירת הדין לא ייגבו מן הערובה נועדה לשמור על זכויותיה של המשיבה כי הערובה כולה תישמר להבטחת הוצאותיה בהליך העיקרי, שלשמו הופקדה הערובה מלכתחילה.

יכולה המשיבה לומר בעניין זה "לא ניחא לי בתקנתא דרבנן"… ואינה זקוקה לטענה ולראיה כי המערער מצוי בהליכי פשיטת רגל.

ג.       חלקה האחר של הבקשה לחיוב המערער בהוצאות מדבר בחיובו של המערער במלוא העירבון בסך 70,000 ש"ח […] למען הדיוק יצוין כי בעניין זה לא מדובר בהפקדה אלא בערבות צד ג' שנקבעה […] מכל מקום ערבות כזו לא נחתמה […] ובהמשך נעתר בית הדין ביום ג' באדר התשפ"א (15.2.2021) לבקשת המערער והורה על הליך מצומצם שבצידו, בהתאמה, ערבות מצומצמת […] לפיכך תוכל להיבחן הבקשה לחייב את המערער (ואת הערב) בהוצאות שבגין פגישה זו או בפיצוי שבהקשר אליה רק עד לתקרה של 15,000 ש"ח, ורק בזיקה להוצאות (או עילות פיצוי) שהיו בהקשר להליכי האבחון שאכן נעשו או להוצאות משפט שבקשר להליכים הנוגעים לכך. זאת בניגוד להוצאות הקשורות להליך הערעור כולו שלהבטחתן הופקדה ערובה בתחילת ההליך.

המשיבה תגיש אפוא בקשה מתוקנת, ולאחר מכן יהיה רשאי המערער, כמובן, להגיב לה.

ד.       בחלקה האחרון של הבקשה בנוגע להוצאות אכן מבקשת המשיבה לחייב את המערער בהוצאות ההליך. את בקשתה היא מעמידה על סכום של 30,000 ש"ח, וללא שתצרף אסמכתאות לטענה בנוגע לסכום האמור.

נזכיר כי בפתיחת ההליך הורה בית הדין על הפקדת ערובה בסך של 20,000 ש"ח וזו אכן הופקדה.

בהחלטה נוספת שניתנה עוד טרם תחילת הדיון בהליך עצמו הבהיר בית הדין בין השאר כדלהלן:

אותן תקנות ואותם מתקנים שיצרו את זכות הערעור קבעו גם את תנאיה "הם אמרו והם אמרו" […] המגיש ערעור – אדעתא דהכי הוא מגישו […] על אחת כמה וכמה שכשנדרש הוא להפקיד ערובה […] בוחר הוא לחייב עצמו, בין שחייב הוא מעיקר הדין ובין לאו – בהוצאות שיפסוק בית הדין […]

המשיבה הסבירה בבקשתה מדוע לדעתה נכון לחייב את המערער בהוצאותיה, אך לא הבחינה בין אלה שעד לתקרת ההפקדה, שבהן נקל יותר לחייב אף אם גרמא בעלמא הן – מן הבחינה ההלכתית, וכמצוטט, לאלה שמעבר לתקרה זו. כמו כן לא פירטה איזהו הסכום המבוקש בגין הוצאות משפט בפועל – ולא המציאה אסמכתאות לגביו – ואיזה סכום מבוקש כפיצוי בגין עוגמת נפש וכדו'.

המשיבה תגיש אפוא בקשה מתוקנת גם בסעיף זה, ולאחר מכן יגיב המערער לבקשתה.

נבהיר כבר מעתה כי ככל שישוב המערער לבקש דיון פרונטלי בשאלת חיוב ההוצאות, שלא כמקובל, ישקול בית הדין את בקשתו לאחר בחינת הטיעונים שעליהן היא נסמכת וישקול גם אם לאפשר דיון שכזה רק בכפוף להפקדת ערובה נוספת (בדומה לשנקבע בעבר) או מבלעדיה. לא מן הנמנע שבשיקול זה עצמו תובא בחשבון גם השאלה אם מדובר יהיה בשאלת חיוב ההוצאות עד לתקרת ההפקדה האמורה או אף מעבר לה.

בהמשך להחלטה זו, ולא בלי עיקולי ופישורי – הפעם גם מצד המשיבה ובא כוחה, ואולי יש לומר בעיקר מצד בא כוחה שתחילה הגיש במקום 'תצהיר' כתב טענות שבו נאמר אומנם כי המשיבה ובא כוחה מצהירים, אך שוודאי אינו 'תצהיר' במובנו המשפטי המקובל, ואף לאחר ששב בית הדין והורה על הגשת תצהיר נמנע תחילה מהגשת תצהיר אישי שלו, כנדרש, וביקש להסתפק בזה של מרשתו, בהסתמכו על כלל 36 לכללי לשכת עורכי הדין [אתיקה מקצועית], תשמ"ו – 1986, הסתכות שנדחתה הלכתית ומשפטית בהחלטה מנומקת של בית הדין – הוגשו לבסוף התצהירים והבקשות המתוקנות, בין השאר כללו בקשות אלה את העמדת תביעת ההוצאות בגין ההליך העיקרי על 20,000 ש"ח בלבד.

מנגד הוגשו גם תגובותיו ובקשותיו של המערער.

ו.          ערכנו עד כה את השולחן בתיאור ההליכים ומכאן קצרה הדרך לפרישת המפה – יריעת הטענות והטיעונים בסוגיית ההוצאות, כפי שבאים הללו לידי ביטוי בבקשות ובתגובות האחרונות, ולהכרעה:

ז.          הוצאות משפט בגין הליך הערעור:

זכאותה העקרונית של המשיבה להוצאות נקבעה בהחלטות קודמות וכמובא לעיל, המשיב טען נגד קביעה עקרונית זו בבקשותיו – תגובותיו האחרונות ובין השאר טען כי נוכח החלטתנו לנסות ולקדם מתווה לשיקום קשריו עם בנותיו באמצעות הליך אבחוני וטיפולי יש לקבוע כי עיקרו של ערעורו התקבל וממילא אין מקום לחייבו בהוצאות.

ברם, לא זו בלבד שכבר נקבע כאמור אחרת, בהחלטות קודמות, והמערער אינו מעלה בטענה זו דבר וחצי דבר שיש בו משום עילה לסתירת הדין, אלא שגם לגופו של עניין מדובר בטענה שגויה, שלא לומר שקרית והמהווה זלזול באינטליגנציה של בית הדין.

ברובד המהותי, כפי שהובהר וצוטט לעיל, נדחה ערעורו של המערער מכול וכול. ניסיונו של בית הדין לנסות לשקם את היחסים כאמור, נוכח בקשותיו של המערער, היה למרות דחיית טענותיו העובדתיות והמשפטיות ולפנים משורת הדין, ומראש לא היה כל מקום שיהיה סיבה שלא לחייב בהוצאות. הסיבה היחידה שהללו לא הושתו בפועל כבר עם דחייתו העקרונית של הערעור הייתה המחשבה שיהיה נקל יותר לקדם מתווה שיקום כאמור שעה שטרם נפסקו הוצאות, ובדיעבד יש לומר גם כי אף ניסיון שיקום זה היה כרוך בהוצאות – לא רק סביב הטיפול עצמו אלא גם בפן של הוצאות משפט נוכח ריבוי הבקשות שבהן הטריח המערער את בית הדין ואת המשיבה שנזקקה להגיב לחלקן, ומדובר לא רק באלה שסבבו סביב הבקשה לסתירת הדין אלא גם כאלה שסבבו סביב "אי־הבנת" הוראות בית הדין בנוגע למימון הטיפול ולדרישות הערובה וכו'

לא זו אף זו, אף לו היינו רואים את ההחלטה לנסות מתווה לשיקום כאמור כקבלה חלקית של הערעור – הלוא כפי שצוטט לעיל הבהרנו כבר כי נוכח המשך התנהלות המערער פקפקנו למפרע גם בהנחתנו כי הלה אכן מעוניין באמת ובתמים בשיקום יחסיו עם בנותיו, פקפוק שלו היה כבר שעה שהצענו את המתווה – לא היינו מציעים אותו אפילו לפנים משורת הדין.

לא בכדי שבנו וקבענו סופית, וללא סייג, בהחלטה האחרונה שלגופו של הליך כי הערעור נדחה מכול וכול.

השאלה שנותרה מכל מקום להכרעה היא שיעור ההוצאות שיש לפסוק. לטענת המשיבה עמדו הוצאותיה על סך של כ־36,000 ש"ח אך נוכח דברינו בהחלטות קודמות מעמידה היא את תביעתה בהקשר זה על 20,000 ש"ח בלבד. לטענה זו לא צורפו אסמכתאות בדמות קבלות או חשבוניות, לא צורפו ואף לא נתבקשו. הטענה נסמכת על תצהירים של המשיבה עצמה ושל בא כוחה שאומנם נמנע לכתחילה מהגשת תצהיר אך לבסוף עשה זאת והצהיר בתצהירו כי דברי המשיבה בעניין שכר טרחתו – אמת הם. יש לציין כי לא נאמר בדברי המשיבה ובא כוחה כי הסכומים האמורים שולמו בפועל אלא כי היא נדרשת לשלמם, ייתכן אפוא כי לא שולמו עדיין ולכן אין מקום לקבלות או חשבוניות, אלא שיש לבחון – אם נניח שאכן כך – אם יש מקום לחייב בהן.

דעתנו היא כי התשובה לשאלה זו היא חיובית, וממילא אין מקום לדרוש חשבוניות וקבלות, ומה גם שהמערער מצידו בלאו הכי אינו מסתפק אף בכאלה ודורש דיונים וחקירות על מסמכים כאלה כמו גם על התצהירים. נזכיר כי בהחלטות קודמות כבר קבענו כי דיונים כאלה יתקיימו בכפוף להפקדת ערובה, שלעת עתה לא הופקדה כאמור וספק אם יש מקום לחזור ולבקש את הפקדתה שעה שהמערער גם טוען להיותו חדל פירעון ופושט רגל ושעה לשיטתו גם אין מקום לנהל הליכים בעניינו, מטעם זה. דרישה להצגת קבלות ואסמכתאות לא תניח אפוא את דעת המערער, וקיום דיון להפסת דעתו – גם הוא לא יהיה, גם לו היה – ספק אם היה מפיס את דעתו, והוא אף אינו ראוי שעה שאם יחול חיוב הוצאות גם בגינו הרי שאם לא יפקיד המערער ערובה – לא יהיה מניין לגבותו, ואם יפקיד הרי שנוכח האמור יש להניח שתהיה זו ערובה של צד ג' שעלול להפסיד את מעותיו, ואין הצדקה להביא צד ג' להניח מעותיו על קרן הצבי, אולי בתום לב, רק כדי להפיס דעת מאן דהו. השאלה הצריכה לנו היא אפוא רק אם מן הדין, ללא שיקולי הפסת דעת, יש מקום לדרוש הצגת קבלות וחשבוניות או לקיים דיון, והתשובה לשאלה זו היא שלילית. ונבהיר:

בהחלטה שצוטטה לעיל ובהחלטות רבות אחרות, לרבות החלטה של מותב קודם שדן בעניינם של הצדדים, הובהר כי חיוב הוצאות יכול שיהיה מושתת לאו דווקא על ראיות להוצאות בפועל אלא על שומת ערכן, אם כי בנוגע לשומה כזו הרי שתהיה היא "פחותה שבשומות". נוסיף ונאמר גם כי ככל שהמעשים הכרוכים בהוצאות אכן נעשו וקמה עילה לחייב בהוצאות – אין, לכאורה, משמעות לשאלה אם ההוצאות הוצאו בפועל, וודאי כל עוד מדובר אכן ב"פחותה שבשומות". אם נניח דרך משל כי המשיבה טרם שילמה לבא כוחה, אם מחמת חיסרון כיס או מכל סיבה אחרת, ואפילו נרחיק לכת ונניח כי בא כוחה מוכן לוותר על שכר טרחתו מכול וכול ללא תנאי או שמוכן הוא לוותר על שכר טרחתו אם לא ייפסקו הוצאות שכן אינו מעוניין לגבותו ממרשתו אלא מהמערער בלבד, וכי מה בכך? האם טרחתו של בא כוח המשיבה אינה טרחה השווה כסף? לית מאן דפליג כי שווה היא כסף, ואם נגרמה בגינו של המערער – מה לנו אם שילמה המשיבה כסף זה בפועל ותובעת היא החזר או שמבקשת היא לשלם רק לאחר שיתקבל תשלום ההוצאות או אפילו אם לא שילמה ולא תשלם ובא כוחה כשלעצמו הוא המבקש לקבל את עלות טרחתו ישירות או בעקיפין מן המערער? וכי אם מוכן הוא לטרוח בעבור מרשתו חינם – אפילו נניח שכך הוא, ואין אנו מניחים כך – חייב הוא בשל כך לטרוח חינם בגרמת המערער, שלא לרצונו ולרצונה של מרשתו? מה לי אם המשיבה עצמה "הלכה" היינו שילמה על טרחת בא כוחה, מכוח אמירת "לך ואני אבוא אחריך", או הלך בא כוחה?

המשיבה ובא כוחה גורסים כי עלות שכר הטרחה היא כ־36,000 ש"ח. המערער טען, בין יתר טענותיו, גם כי אפילו נניח שכך הדבר, מכל מקום שכר זה כולל גם בקשות ותגובות שהוגשו מבלי שיתבקשו וללא שיהיה צורך בהן. נציין כי אכן היו גם בקשות ותגובות כאלה ומהן שאף הערנו עליהן בהחלטות קודמות וקבענו מפורשות כי מיותרות הן, לא היה צורך – ובמקרים מסוימים אף לא היה מקום להגישן, וכי אין מקום לחייב בהוצאות בגינן. אכן יוער כי בהקשר אחר (בנוגע להוצאות בגין הליך סתירת הדין שנוהל בתוך ההליך העיקרי) טען המערער כי סביר להניח ששכר טרחת בא כוח המשיבה הוא "גלובלי" ואינו מושפע מבקשה או תגובה נוספת שנדרשה או שלא נדרשה, וטענתו זו – אם תתקבל תשמוט את הקרקע מתחת טיעונו לגריעת שכר הטרחה שבגין בקשות או תגובות מסוימות. מכל מקום גם אם תתקבל טענה זו, וגם בצירוף האמור לעיל בעניין הקבלות שלא הוגשו, סוף דבר סבורים אנו כי שכר טרחה בסך של 20,000 ש"ח, שהוא שמבקשת המשיבה בפועל, ודאי יכול להיחשב גם כ"פחותה שבשומות" בנוגע להליך כגון זה, הליך ממושך ועתיר בקשות ותגובות שכן נדרשו – גם אם נגרע ממנו את אלה שלא התבקשו.

לא זו בלבד אלא שזכאית המשיבה גם להשבת הוצאותיה שלה או הפסדיה, אם בנוגע ליום העבודה שהפסידה בדיון ואם בטרחה הנדרשת גם ממנה להמצאת מסמכים לצורך תגובות כאלה ואחרות, גם אם הגשתן נעשית בידי בא כוחה. ולא זו אף זו – אף רכיבי עוגמת נפש ודומיהם יכולים לבוא בחשבון בהקשר זה, לפחות כל עוד אין הם עולים על תקרת ההפקדה, וכפי שהתבאר בהחלטות הקודמות. חיוב בגין מרכיבים אלה הוא אף אם ייחשבו "גרמא" מאחר שמגיש הערעור הסכם להתחייב בהם לפי שיקול דעת בית הדין, וכך לפחות במקרים שבהם אכן הפקיד גם ערובה להוצאות.

דעתנו נוטה שרכיבים אלה כשלעצמם – אם נכלול אות בחשבון יביאו לראיית היתרה שבגין שכר טרחת בא כוח המשיבה לא רק "כפותה שבשומות" אלא כשכר טרחה בלתי־ראוי ובלתי־סביר, ורק הסכמת המשיבה עצמה להעמיד את סך כול ההוצאות על סך של 20,000 ש"ח, בצירוף הקושי – אף שלא העדר האפשרות – לחייב בגין רכיבים אלה מעבר לתקרה זו שהיא סכום הערובה שהופקד מביאים אותנו לקבוע כי בסופו של יום יעמוד החיוב על 20,000 ש"ח בלבד.

ח.         הוצאות בגין הליך סתירת הדין:

החבות העקרונית בגין הליך זה נקבעה זה מכבר. טרחה והוצאות היו בהליך זה ללא ספק ובהקשר להן אף הומצאה קבלה. סכום הקבלה תואם לסכום שלו טענה המשיבה זה מכבר תוך צירוף חשבונית, בהקשר זה, ולכאורה די בכך. אכן מאחר שהקבלה הומצאה ולפי העולה ממנה גם התשלום שולם זמן רב לאחר מכן, עלתה האפשרות כי למרות ההתאמה בסכומים מדובר בתשלום ששולם שלא בגין אותו הליך. לעניין זה הומצאו לבסוף תצהירים של המשיבה ושל בא כוחה, ויש בהם כדי להניח את הדעת בצירוף התאמת הסכומים ומאחר שגם אין אפשרות סבירה להוכיח מעל ומעבר לכך את זיקתו של התשלום להליך המסוים.

נוסיף ונאמר עוד: מן הדין אפשר לחייב גם ללא קבלה, וכאמור לעיל, אלא שבהקשר זה החיוב הוא רק בפחותה שבשומות, כנ"ל, והסכום שהתבקש בנוגע להליך זה חרג לדעתנו מגדר "פחותה שבשומות" (וכטענת המערער בנוגע לאורך התגובה שהוגשה ולזמן הכנתה המשוער, אף שיש להעיר את תשומת לב המערער כי זמן הכנת תגובה אינו רק זמן כתיבתה אלא גם ולעיתים בעיקר זמן למידת הבקשה שבגינה נדרשת התגובה ולעיתים גם לצורך שקילת תוכן התגובה) ומטעם זה התבקשה הוכחתו באמצעות קבלה.

עם זאת המערער דרש לחקור את המשיבה בעניין זה ונקבע בהחלטות קודמות כי נאפשר דיון לחקירה זו בכפוף להפקדת ערובה בת 6,000 ש"ח להוצאות. ההחלטה כי יש מקום, מצד הדין, לאפשר דיון כזה, בהתאם לדרישה, באה בין השאר משום שמדובר בהוצאות שקבענו כי לא ייגבו מהערובה שהופקדה. נזכיר כי בהמשך ביקשה המשיבה כי אכן ייגבה סכום זה מתוך הערובה (בנימוק שעקב הליכי פשיטת הרגל של המערער לא תוכל לגבות בדרך אחרת), ונקבע כי יש מקום לכך, אך הדבר לא נעשה בפועל, ומאחר שקבענו כי יש לחייב את המערער במלוא בערובה בגין ההליך העיקרי שוב גם אין אפשרות לגבות ממנה גם את ההוצאות שבגין הליך סתירת הדין.

משכך לכאורה היה מן הדין לקבוע עתה דיון, כבקשת המערער. לאחר שתופקד ערובה להוצאות דיון זה עצמו. דא עקא, כפי העולה מבקשות המערער ומהחלטות קודמות וכך גם מן האמור עתה מפי שני הצדדים בנוגע להליכי פשיטת הרגל וכאמור לעיל – ערובה כזו אם תופקד, תופקד כנראה על ידי צד ג', שאף אם יימצא יש לעיין אם ראוי הדבר להביאו לידי הוצאה מיותרת. אכן ככל שפסק הדין בתביעה שבעניין זה יהיה בר יישום – אין מנוס לכאורה מלאפשר דיון כזה בכפוף לאותה ערובה ואין מקום לשקול את ההימנעות מנזקי צד ג', שאם אכן ייזוק בהם – יהיה הדבר מכוח הסכמה שלו עצמו לערוב להוצאות. אבל מאחר שבין כך ובין כך ספק אם יגיע החיוב, החורג מן הערובה המופקדת, לידי גוביינא, נוכח הליכי פשיטת הרגל האמורים, וככל שהמגמה היא להוסיף את החיוב אם ייפסק לרשימת הנושים הרי שעצם ההליך טעון בירור משפטי נוכח הוראות פקודת פשיטת הרגל ונוכח הצו שניתן בעניינו של המערער (וראה לגביו להלן בהקשר אחר), סבורים אנו שלא זו הדרך ולא זו העיר.

הדרך הראויה לדעתנו במקרה זה שבו לכאורה יש עילת חיוב אבל מצד אחד אין היא עשויה לבוא לידי גוביינא ומצד שני הנתבע דורש מיצוי זכויות של קיום דיון וחקירה היא לפסוק את הדין עתה בפסק דין עקרוני ולא אופרטיבי, תוך קביעה כי לכשיוכל פסק הדין להיות לאופרטיבי, היינו אם וכאשר יחדל המערער להיות חדל פירעון, תעמוד למשיבה הזכות לדרוש את התשלום ותעמוד למערער הזכות לדרוש לקיים קודם לכן דיון נוסף (בכפוף להפקדת הערובה שעליה הורינו כאמור) שבו יוכל לנסות ולהפריך את הטענה בנוגע להוצאות שבגין ההליך המדובר.

עם זאת גם בהקשר זה יש לערוך הבחנה:

שכר הטרחה שהתבקש בהקשר להליך זה היה, אליבא דהמשיבה עצמה, מורכב מעלותן של שתי תגובות שהגישה, כפי שפורט בבקשתה ובהחלטה מג' באדר התשפ"א (15.2.21): 2,400 ש"ח בגין תגובת המשיבה שהוגשה לבית הדין בט"ז במרחשוון התשפ"א (3.11.20) ו־900 ש"ח בגין 'הודעה חשובה משלימה' מט' בכסלו (25.11) ומתוספת מע"מ על שני הסכומים גם יחד.

המערער טען כי ההודעה המשלימה הוגשה שלא לצורך וללא זיקה לאותו הליך וממילא אין מקום לחייבו בהוצאות המשיבה בגינה, טענה זו לא התבררה – ולאור האמור גם לא תתברר בדיון בטווח הזמן הנראה לעין – ומן העיון בהודעה זו עולה לכאורה כי אכן יש מקום שלא לחייב בגינה כל עוד לא יובהר לבית הדין מדוע אכן יש זיקה בין אותה הודעה לבין הליך סתירת הדין האמור. בנסיבות שבהן הכרעה בעניין זה לא תהיה אופרטיבית לעת עתה, שעה שההליך מתמשך כבר זמן רב, מעל ומעבר לסביר, ושעה שהבהרה כאמור תצריך בקשות ותגובות נוספות (שאף הן כוללות טרחה והוצאות) סבורים אנו כי אין מקום לקיים בירור נוסף בעניין זה לעת הזאת.

לכשתהיה לדברים משמעות אופרטיבית כאמור לעיל תוכל המשיבה לשוב ולבקש את הכרעתנו בעניין זה, אם יתרצה המערער כי ההכרעה בעניין תיעשה על בסיס כתבי טענות (ולדעתנו זו הדרך הנכונה: קשה למצוא צידוק אמיתי לטענה כי בירור הזיקה בין התגובה האמורה להליך סתירת הדין מצריך דיון פרונטלי) – נכריע על פיהן, ואם לאו יידון גם עניין זה במסגרת הדיון שייקבע, אם יעמוד המערער על בקשתו לקיים דיון נוסף ויפקיד את הערובה לכך כאמור.

לעת עתה לפיכך נחייב, כאמור ברובד העקרוני וללא החלטה אופרטיבית, רק בגין התגובה שהוגשה בט"ז במרחשוון התשפ"א (3.11.20) 2,400 ש"ח בתוספת מע"מ, סך הכול: 2,808 ש"ח.

ט.         הוצאות בגין ההליך האבחוני־טיפולי:

המשיבה ביקשה לחייב את המערער, ולמעשה את הערב שערב לחיוב בעניין זה, בגין הוצאותיה הקשורות בהליך זה. בבקשותיה פירטה עלויות שונות ובכללן אובדן ימי עבודה, עלויות נסיעה, מתנות שנתנה לדבריה לבנות כדי לשכנען לשתף פעולה וכו'

נזכיר כי מלכתחילה נקבע לעניין הערובה שנדרשה כי תכליתה היא:

כיסוי הוצאות התיק אם יתברר לבית הדין כי גרם לטרפוד המתווה. הסכום ישמש גם כפיצוי מוסכם מראש (שבית הדין יוכל לחייב בכולו או בחלקו) לא רק על הוצאות שבתיק אלא גם על עוגמת הנפש, הטרחה וכו' של האם והבנות בטיפול עצמו ובכישלונו או טרפודו. בית הדין יוכל לקבוע זאת לאו דווקא על בסיס עדות המספיקה וכשרה בדיני ממונות אלא על בסיס נאמנות של גורמי המקצוע עצמם או התרשמות בית הדין.

כמו כן יוכל לשמש סכום זה – כולו או חלקו – כתשלום הוצאות או פיצוי מוסכם מראש, וללא שלילת האפשרות לתבוע פיצוי נוסף אם יוכחו נזקים או הוצאות, לגורמים המטפלים עצמם אם תישנה התופעה של האשמתם באשמת שווא, תביעתם בתביעות סרק או הגשת תלונות סרק נגדם. גם חיוב זה יוכל להיקבע על ידי בית הדין על בסיס התרשמותו מהחומר שלפניו ולאו דווקא עד בסיס עדות כשרה.

תגובותיו של המערער לעניין זה כוללות שני רבדים, האחד נוגע לשאלת טרפודו או אי־טרפודו את המתווה והאחר לסכומים הנטענים. בנוגע לחלק הראשון אין אנו מקבלים את עמדתו אך בנוגע לחלק השני אנו מקבלים אותה בחלקה, וכפי שנבאר:

המומחית שמונתה לא התבקשה לקבוע, ולא קבעה, דבר בנוגע לאשמת מי מהצדדים במצב הקיים. הדגשנו זאת לעיל והדבר עולה גם מהבהרה מטעמה שצורפה לתיק לבקשת המערער, אם כי שלא לצורך שכן מלכתחילה אכן נקבע שלא תעשה כן, ואכן לא עשתה כן.

נציין כי המערער טוען כי המומחית אמרה לו בעל פה כי האם אשמה בהסתת הבנות אלא שלא כתבה כן משום שבית הדין הורה כי לא תתייחס לכך. לעניין זה נבהיר כי אמירות המערער בשם המומחית נעדרות כל אמינות, כמו גם אמירות של המשיבה בשמה – לו היו. הוראות בדבר התייחסות של המומחית לשאלת האשם לא ניתנו ולא יינתנו אלא אם יהיה בית הדין בטוח, לרבות באמצעות ערובה מתאימה כי המומחית תהיה מוגנת מפני תביעות ותלונות שיוגשו אם דבריה לא יהיו כפי שאומר המערער בשמה, אלא דווקא דברים שלא יהיו ערבים לאוזנו. העילות לכך פורטו היטב בהחלטות קודמות, ועיקרן ברקורד העשיר של המערער בהגשת תביעות ותלונות כאלה נגד גורמים מקצועיים שונים, וערובה מתאימה שנדרשה – אין, נוכח דברי המערער כי אינה ברת השגה וכי לא מצא גם מי שיסכים לערוב בה בעדו.

זאת ועוד, האפשרות כי גם לאם יש חלק זה או אחר – בלאו הכי לא נשללה גם בעבר, האמור בהחלטות שונות של בית דין קמא ושל בית דין זה הוא כי בעיקר האחריות נושא האב וכי גם אם אכן נאמרו אמירות כאלה או אחרות מצד האם שהחריפו את יחסן של הבנות אליו, אף שלא ראוי היה שתעשה כן, קשה יהיה להאשימה נוכח כל הסבל שחוו היא ובעלה הנוכחי מידי המערער. משכך, אף לו האמנו לדברי המערער בשם המומחית – ספק אם היה בכך כדי לשנות ממסקנתנו, והדברים נוגעים כמובן גם לבקשת המערער כי נשנה משנקבע בעבר ונשית את עלויות הטיפול, כולם או חלקן, על האם, המשיבה.

מכל מקום קביעתה של המומחית הייתה כי לעת עתה לא בשלו התנאים לחידוש הקשר בין האב, המערער, לבנות וכי סיכוי לכך יהיה רק אם (בין השאר) יפנה האב לטיפול פרטני. הומלץ גם על טיפול רגשי לבנות.

למעשה עד עתה לא טען האב כי פנה לטיפול כזה, וככל הנראה לא עשה זאת. המערער ביקש כי 'יטופל' בידי אחותו וכן כי עלות הטיפול הרגשי לבנות תושת על האם ובעניין זה ניתנה החלטתנו ביום כ"א באלול התשפ"א (29.8.21).

1. טיפול צריך להיעשות על ידי גורם מקצועי, רצוי – בלשון המעטה – שיהיה זה גם גורם שראייתו את התמונה והבנתו את הצורך בטיפול הן ממבט אובייקטיבי ולא מנקודת מבטו של המטופל בעצמו, ובמיוחד כשמדובר במטופל דוגמת מערער דנן הנוטה להאשים בנתק שבינו לבין בנותיו "את כל העולם" פרט לעצמו. בנוסף לכך כשהטיפול נדרש כתנאי להליכים כאלה או אחרים הרי שהמטפל צריך להיות גם גורם שאישורו כי אכן היה טיפול וכי הגיע או לא הגיע לתוצאות כאלה או אחרות יהיה מקובל על בית הדין ואמין בעיניו.

ממוצא הדברים עולה וברור מעבר לכל ספק כי ההצעה כי הטיפול במערער ייעשה בידי אחיותיו, שאיננו יודעים מה הכשרתן המקצועית אך רשאים אנו לקבוע בוודאות כי אף אם נניח שיש להן כזו אין הן עונות על יתר התנאים שמנינו, היא הצעה שאין כלל מקום לשקול אותה […]

2. טיפול רגשי לבנות שהומלץ ע"י ד"ר וישנה הוא אכן מומלץ.

עם זאת נזכיר כי האם היא ההורה המשמורן, כי לעת הזאת וזה מכבר היא גם הנושאת בעול הכלכלי של הטיפול בבנות במלואו – ללא שישלם האב מזונות, וכי טיפול כזה הוא עול נוסף הן בהיבטים של עלויות ישירות והן בהיבטים של זמן ונסיעות וכו'.

נזכיר גם כי בנוגע להליך אצל ד"ר וישנה דובר על הליך שייעשה כולו במימונו של האב.

נוכח כל האמור הרי שאם יבקש האב כי ייעשה טיפול כזה בהתאם להמלצות ד"ר וישנה ויהיה נכון לשאת בעלויות הטיפול – הדעת נותנת כי בית הדין האזורי (שעם סגירת התיק בבית דיננו כאמור בהחלטה הקודמת) הוא שאמור להמשיך לעסוק בעניינם של הצדדים – ישקול להורות על הטיפול, ולא מן הנמנע גם כי אף לא יזדקק להורות עליו שכן אפשר כי האם בעצמה תרצה בו.

ברם אם אין האב מוכן לשאת בעולו של טיפול כזה (והדברים נכתבים גם לאור דבריו באשר לעלויות של טיפולו בעצמו) – קשה לראות הצדקה לחיובה של האם לעשות זאת (אף שייתכן שמומלץ וכדאי שתסכים לכך לתועלתן של הבנות עצמו). מכל מקום החלטה בעניין זה ייתן כאמור בית הדין האזורי.

הערנו בהחלטות קודמות שצוטטו לעיל כי בדיעבד הביאה אותנו התנהלות האב, המערער, להטיל ספק בכנות כוונותיו בבקשו מלכתחילה את חידוש הקשר עם הבנות, ויש להוסיף ולומר גם כי אף אם הכוונות כנות היו אלא שבפועל מסיבות כאלה או אחרות מתקשה האב להפנים את הנדרש ממנו, המשמעות היא לכאורה כי כישלון המהלך – באשמתו הוא, ההבדל אם מדובר בחוסר כנות או בחוסר הפנמה של הנדרש נוגע לשאלה אם האב "מזיד" או "שוגג" אך גם אם שוגג הוא – נושא הוא באחריות.

הדברים נאמרים במשנה תוקף שעה שה"רצון" לחדש את הקשר לא הביא עד כה, לכאורה, לטיפולו של האב בעצמו, למרות ההמלצה המקצועית ולמרות הבהרת בית הדין. עצם ההצעה כי הטיפול ייעשה באמצעות אחות האב, ובזיקה לכל שאמרנו כבר בעניינה של הצעה זו, מלמדת לכאורה שוב כי האב "במקרה הטוב" לא הפנים ולא הבין את התהליך שנדרש הוא עצמו לעבור, ו"במקרה הפחות טוב" ניסה שוב את מזלו בהונאת בית הדין באמצעות "טיפול" כביכול בידי גורם שאינו מוסמך, מעורב רגשית ושאין בית הדין יכול גם לסמוך על דיווחו בנוגע לטיפול ולתוצאותיו.

כך גם בנוגע לטיפול בבנות, הניסיון להשית את עלויותיו על האם אינו מלמד, בלשון המעטה, על רצון אמיתי וכן בטיפול ובסיכוי לחידוש הקשר כתוצאה שלו. זאת, אגב, ללא קשר לשאלה אם אכן יש מקום לחייב את האם לשאת בעולו של הטיפול, שלגביה – אף שאמרנו כי קשה לראות את ההצדקה לכך – אמרנו כי תינתן החלטה על ידי בית הדין האזורי.

הוסף לכך את הניסיון לגרור את המומחית לדיון ולחקירה, למרות ההתחייבות שלא לעשות כן, ובמפורט שפסק הדין הסופי שהוזכר לעיל, וכן את האמור שם:

האב מנמק את בקשתו גם בהיות המדובר "דיני נפשות", אלא שלצערנו עצם ההתעקשות להתווכח עם תחושותיהן של הבנות ולהתעמת עימן ועצם הניסיון לשוב ולהסיט את הדיון לשאלת האשם במצב במקום לשאלת האפשרות לנסות ולחדש את הקשר – משמעותם אחת, ואולי, מעבר לכל האמור בחוות הדעת, זו סיבת הקושי האמיתי ואולי חוסר הסיכוי לחידוש הקשר, שכן "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם": כי לא "דיני הנפשות" של הבנות והצורך בקשריהן עם אביהן מולידן הם העומדים בראש מעייניו של זה האחרון אלא דווקא "דיני ממונות", וד"ל.

תוצאת כל האמור היא כי רשאים אנו לקבוע ללא חשש וספק כי התרשמותנו היא כי המערער נושא בעיקר, ואולי בכל, האחריות לכישלון הניסיון שנעשה לחדש את הקשר בינו לבין הבנות וממילא קמה העילה לחייב אותו או את הערב שערב לכך ב"הוצאות" ואף בפיצוי "על עוגמת הנפש, הטרחה וכו' של האם והבנות בטיפול עצמו ובכישלונו או טרפודו" – קביעה שנקבע בהתחייבותו של הערב כי תוכל להיות "לאו דווקא על בסיס עדות המספיקה וכשרה בדיני ממונות אלא על בסיס נאמנות של גורמי המקצוע עצמם או התרשמות בית הדין".

י.          אכן לעניין שיעורן של ההוצאות טענה המשיבה לסכום של 2,000 ש"ח כעלות הנסיעות הלוך ושוב, שלוש פעמים, אל המומחית, נסיעה מירושלים לפתח תקווה ובחזרה. המערער טוען כי סכום זה מופרז הוא ואנו מקבלים את עמדתו (אם כי לא את הטיעון בדבר הצורך בהצגת קבלות, וכי כיצד תוכיח האם בקבלות את עלויות הדלק של נסיעות ספציפיות?)

כן טוען המערער כי המשיבה נסעה פעמיים בלבד, האחת לפגישתה שלה עם המומחית והאחרת עם שלוש הבנות גם יחד. בהעדר אסמכתה לטענת המשיבה כי נסעה שלוש פעמים – אנו מקבלים גם לעניין זה את טענת המערער.

עם זאת נקבע כי לא רק הוצאות אלא גם טרחה יובאו בחשבון, את השקלול של עלויות הדלק והטרחה גם יחד ולרבות אפילו עלויות נלוות וזניחות יחסית כמו הבלאי היחסי של רכב מכל נסיעה, אפשר לגזור מתעריפי מוניות. לעניין זה נוסיף ונאמר גם כי אף שלפי הנטען היו חלק מהנסיעות בזמנים שבהם נגבים במוניות תעריפים גבוהים (תעריף ב' או ג') – כך למשל טוען המערער עצמו בתגובה לדברי המשיבה על הפסד שעות עבודה כי מפגשן של הבנות עם המומחית היה בשעות שאינן שעות עבודה (שעות אחר הצוהריים של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – שעות הערב של יום העצמאות, אם כי לגופה של טענה לא בהכרח שהדין עימו, בכתבי טענות בעבר נאמר, כמדומה, כי המשיבה עובדת בקופת חולים ובתחום עיסוק זה תיתכן גם תיתכן עבודה, גם אם בהיקף מצומצם, אף בשעות אלה) – מכל מקום את עלות טרחת המשיבה יש לגזור מהתעריף הרגיל ולא מזה היקר הנועד לעודד נהגי מוניות לקיים נסיעות בשעות שבהן יש עודף ביקוש על ההיצע.

מחירון מוניות של משרד התחבורה שהיה נהוג בעבר אינו נהוג עוד כיום, אולם יש דרכים לאמוד עלויות נסיעה משוערת על פי משך זמן ממוצע לנסיעה כזו ותעריפי המונה (בתוספת מחיר התחלתי, תוספת נוסע שלישי וכדומה) ותחשיבים בהתאם לכך מצויים ונגישים גם במרשתת. אומד מחירה של נסיעה הלוך ושוב בציר ירושלים פתח תקווה, גם בתעריף הזול ושלא בשעות העומס וללא שנחשב גם עלות המתנה, הוא כ־450 ש"ח וכשמדובר בנסיעה שנערכה פעמיים, לשיטת המערער, הרי ש־900 ש"ח הם הסכום המינימלי שיש לחייב אותו בו כשכר הנסיעה והדלק גם יחד.

המשיבה ביקשה לכלול בהוצאות אלה גם את עלות התייעצויותיה עם בא כוחה טרם נסיעתה אל המומחית, ברם לא הומצאו ראיות להוצאות אלה (בנפרד מאלה של ההליך כולו) ולעצם קיום ההתייעצות, והדין עם המערער גם בטענה כי כלל לא ברור מדוע נדרשת התייעצות עם עורך דין טרם היוועצות במומחית שעליה סוכם, וכל שכן שעה שזו לא התבקשה לחוות דעה בשאלת האשמה בניכור ההורי אלא רק לבחון את האפשרות לשקם את הקשר. לפיכך יש לדחות את בקשתה זו.

מרכיב נוסף שביקשה המשיבה לכלול בעלויות הוא 5,000 ש"ח ששימשו לטענתה לרכישת מתנות לבנות כדי שיסכימו לשתף פעולה עם ההליך. צודק המערער בטענתו כי טענה זו לא גובתה אפילו בקצה הוכחה ובדמות ראיה; יש צדק מסוים גם בטענתו כי ספק אם אכן זקוקה האם לשכנוע הבנות באמצעות מתנות, וודאי מתנות בערך רב כל כך, כדי לשתף פעולה, וכך לפחות אם היא מצידה אכן הייתה מעוניינת בהצלחת המהלך, וכי אם תעמוד על טענתה כי לא יכולה הייתה לשכנע את הבנות שלא באמצעי זה הרי שיש בכך משום עננה על מסוגלותה ההורית – אכן לעניין זה יש להעיר כי גם אם מסוגלותה ההורית של המשיבה אינה מן המעולות, אין זו סיבה להוציא את הבנות ממשמורתה לידי זרים, כמובן, והוצאתן לידי המערער עצמו היא מהלך שכל בר דעת המכיר את עניינם של הצדדים לא היה מעלה בדעתו, ודומה כי אף המערער עצמו יסכים כי אינו אפשרי (אלא שלשיטתו מדובר בתוצאה של הסתה מצד המשיבה); מעבר לכל זה יש להעיר כי מתנות כאלה אם אכן נרכשו נותרו מן הסתם בידי הבנות והללו עשויות מן הסתם להמשיך וליהנות מהן, והדעת נותנת כי למשיבה המגדלת את הבנות יש גם כן הנאה עקיפה מכך. בנסיבות אלה אין אנו מוצאים לנכון לחייב את המערער בהשבת הוצאה זו ולא כל שכן שעה שבפועל תושת זו על צד ג' שערב להוצאות ולא על המערער עצמו.

אכן מרכיב נוסף שלו טוענת המשיבה הוא מרכיב עוגמת הנפש והטרחה. אין לנו ספק כי טרחה וקושי נפשי אכן היו הן למשיבה והן לבנות שנזקקו לפתיחת פצעים ישנים שוב, הללו היו עשויים להיות מוצדקים או "שווים את המחיר" לו הצליח המהלך של ניסיון חידוש הקשר בין האב לבנות, אולם לא כך היה. אמרנו כבר לעיל כי לטעמנו יש די והותר נתונים כדי לקבוע כי האחראי לכישלון הוא המערער, אומנם הבנות הן המסרבות לקשר לעת הזאת, אלא שהצלחת המהלך צריכה להימדד לא בנקודת הזמן שבו היו הבנות אצל המומחית אלא מתוך צפיית פני העתיד ובהקשר להצעות וההמלצות לטיפול שהתרשמותנו בעניינן היא כי המערער עדיין אינו מפנים את הנדרש ממנו בהקשר זה ומשום כך מעשיו ומחדליו הם שמביאים – ואם לא יחול שינוי מפתיע ימשיכו כנראה להביא – לאי־חידוש הקשר בינו לבין הבנות ולהיות הניסיון שנעשה ניסיון נפל. משכך יש מקום להטיל על המערער חובת פיצוי מסוימת, אלא שקיים קושי לאמוד חובה זו.

שקלנו לקבוע כי דברי המשיבה בסוגיית המתנות, בין שמדויקים הם ובין שאינם מדויקים ועל אף האמור בעניינם, משקפים את תחושותיהן שלה ושל הבנות כי הקושי שחוו הבנות ראוי לתמחור בסכום של 5,000 ש"ח. עם זאת אין מדובר בהערכות מוחלטות, אי אפשר גם לקבל כ'תורה מסיני' תמחור כזה אפילו היה מפורש, ולא נכון גם להתעלם מאחריותן המסוימת של הבנות עצמן לכישלון המהלך ואולי גם אחריות עקיפה מסוימת של המשיבה: אומנם עיקר האחריות הן בנוגע למצב הקיים והן בנוגע לאי־ההצלחה לשקם את הקשר מוטלת לדעתנו לפתחו של המערער, אך דומה כי יש אשם תורם גם לבנות שהן כבר בוגרות דיין כדי שיוכלו להבין את הצורך, ואף את החובה המוסרית וההלכתית, בעשיית צעד כלשהו לקראת אביהן, גם אם שגה שגיאות קשות וחמורות ביחסו אליהן ואל אימן בעבר, וכבר נאמרו אמירות בעניין זה הן מצד בית הדין האזורי והן מצידו של בית דיננו, לרבות בהחלטה שניתנה ערב יום הכיפורים האחרון. לפיכך סבורים אנו שנכון לקבוע פיצוי "סמלי" בלבד בגין הטרחה ועוגמת הנפש ולהעמידו על עשירית מהסכום האמור בלבד, 500 ש"ח.

יא.        לאמור יש לצרף מרכיב נוסף: המשיבה טענה כי אף שנקבע כי עלות הטיפול והאבחון תושת במלואה על המערער, וההסכמה לכך הייתה תנאי יסודי של המהלך כולו, בפועל הוציא המערער מקופת החולים את חלק מהמימון, וזאת על בסיס הביטוח הרפואי של הבנות שבעבורו משלמת היא. המשיבה טענה בגין כך לגזל, לפגיעה בזכות לממש את הזכויות הביטוחיות בטיפולים אחרים וכו' והמערער השיב לטענות האחרונות באומרו כי לא נגרם כל נזק שכן המשיבה לא ביקשה בפועל לממש זכויות אלה בטיפולים אחרים באותה שנה שבה נערך האבחון ומדובר בזכות שיכולת מימושה מתחדשת מדי שנה, כן הבהיר כי בירור מול קופת החולים העלה כי מדובר בזכות השייכת לבנות, שגם הוא אפוטרופוס שלהן, ללא קשר לשאלה מי שילם בעבור זכות זו. עוד טוען המערער בעניין זה כי ככל שיש למשיבה תביעה נגד – מקומה לא בערכאה דנן שכן מדובר בתביעה כספית גרידא שעל פי בג"ץ סימה אמיר מנוע בית הדין הרבני מלדון בה אפילו בהסכמה.

לעניין הטענות המהותיות היה מקום לדון, לדעתנו, אם אכן יש בניצול הזכויות באופן זה משום גזל או הזק, או שמא מדובר ב"זה נהנה וזה לא חסר", היה מקום להעיר גם על התנהלות אב שאפוטרופוסותו אינה באה לידי ביטוי במימון כלשהו לביטוח הרפואי של בנותיו, כמו גם לכל הוצאה אחרת הקשורה בהן, אך נזכר הוא בה שעה שרוצה הוא לקבוע מכוחה כיצד ינוצל הביטוח הרפואי שבעבורו אין הוא משלם. איננו יודעים מה נאמר למערער מטעם קופת החולים בעניין, וכשלעצמנו תוהים אנו אם לא נדרשה הסכמה של האם – לפחות בנוסף לזו של האב – שעה שהיא מלבד היותה מי שמשלמת בעבור הביטוח הרפואי גם אפוטרופוס, לפחות כמו האב, ייתכן שהדברים – אם אמת הם – מצריכים בדק בית בקופת חולים ואולי מקימים לאם, המשיבה, זכות תביעה נגדה, כלפי האב, המערער, רשאים אנו לומר כי אף אם נניח שאין כאן גזל, תום לב ודאי אין כאן ודומה כי הדברים הם לפחות בבחינת "נבל ברשות התורה" או שמא "ברשות הקופה".

מכל מקום לכאורה הדין עם המערער הטוען כי בית דיננו נעדר סמכות בתביעה מסוג זה. אכן יש גם מקום לתמיהה גדולה על טענה זו מצידו של המערער, הלוא הוא מתהדר בנוצות יראת שמים והלוא בנוגע לערובה שנדרשה ממנו טען, עת המציא כתב ערובה שמבחינה משפטית לא היה שווה כדי "לצור על פי צלוחיתו" אפילו, כי חזקה על חברו, הערב, כי בהיותו ירא שמים יכבד את התחייבותו אם תקפה היא על פי דין תורה ועל פי הוראת בית הדין אף אם חוקית אינה תקפה: וכי לא היה ראוי אם כך שיאמר "אומנם מבחינה חוקית נעדר בית הדין, סמכות בעניין, אך אם יאמר בית הדין כי מצד ההלכה חייב אני לשלם, אזדרז לקיים מצווה זו, אף אם לא תהיה יכולת לאכוף זאת עליי"? מכל מקום משלא אמר כן אין אנו יכולים לפסוק במה שאינו בסמכותנו ועלינו לומר למשיבה כי אם רצונה בכך עליה לתבוע את המערער או את קופת החולים בערכאה המתאימה וככל שסבורה היא כי נעברו גם עבירות פליליות בהקשר להוצאתם של כספים אלה – להגיש תלונה מתאימה.

בשולי הדברים נעיר כי האם ביקשה כי נקבע את אפוטרופוסותה הבלעדית על הבנות. הבהרנו כי ההליך שלפנינו הסתיים ובקשה כזו – מקומה בבית הדין האזורי, אך רשאים אנו להעיר כי לאור הודאת המערער, האב, בהתנהלות בעייתית זו שבה אפוטרופוסותו מנוצלת, שלא בידיעת האם והבנות, להוצאת כספים, כדי לממן את המוטל עליו, מן הביטוח של הבנות המשולם בידי האם – נראה כי יש בה כדי לחזק את טענתה של האם ולהצדיק היעתרות לבקשתה.

מכל מקום לענייננו נאמר כי בהיבט של "גזל" אכן איננו יכולים לדון, אך למעשהו של המערער יש שתי השלכות אחרות:

האחת היא חיזוק התרשמותנו דלעיל בדבר אחריותו לכישלון המתווה שנועד לנסות ולשקם את קשריו עם הבנות. חלק מההתרשמות בעבר בדבר רצונו הכן בשיקום הקשר היה קשור גם בהנחה שיהיה הוא מוכן להשקיע בכך השקעה כספית, הבהרנו כבר לעיל כי התרשמות זו נחלשה מאוד וכי חששנו כי טעינו בה משהחל המערער להתמקח ולהתווכח עם החלטות בית הדין בדגש על ההוראות בנוגע למימון התהליך. משנודע לנו עתה כי לא זו בלבד אלא שגם נהג בחוסר תום לב וביקש לממן את שנדרש הוא לממן מכספן או מזכותן של הבנות, שאומנם הוא אפוטרופוס שלהן אך אינו בעלים של זכויותיהן, ובפרט שעה שמדובר בזכויות שנרכשו מכספה של האם, המשיבה, מתחזקת ההתרשמות השלילית בדבר כנות רצונו בשיקום הקשר עם בנותיו וכנות נכונותו להשקיע בכך את שנדרש הוא להשקיע.

השנייה היא בפסיקת ההוצאות. משנקבע מראש כי המערער יישא בהוצאות – בהוצאות הידועות מראש היינו עלות הטיפול, בכל מקרה, ובאלה שייווצרו כתוצאה של כישלונו האפשרי – אם ייקבע כי הוא האחראי לכישלון, הרי שאם בפועל לא נשא האב בכל ההוצאות מן הסוג הראשון מן הדין הוא לצרפן לאלה שמן הסוג השני ולקבוע כי ישיב לאם את הסכום שקיבל מן הביטוח הרפואי, שאינו שייך לו אלא לבנות ושמומן בידי האם, וששימש בפועל לכיסוי הוצאות האבחון שבהן היה עליו לשאת. אין מדובר בהשבת הגזלה, שדיון בה אינו בסמכותנו, אלא ביישום ההוראות שנקבעו בהחלטה שבסמכותנו, בנוגע למימון המתווה האבחוני והטיפולי, ושלמעשה לא מומשו עד עתה, שכן לא האב מימן את ההוצאות אלא הבנות והאם באמצעות הביטוח השייך לאם והממומן בידי האם.

נוסיף ונאמר כי אין ספק שהתנהלותו זו של האב, משנתגלתה, חיבלה בשיירי האמון שהיה לבנות בו, אם היו כאלה, ואף זאת יש לראות כחלק מכישלון ההליך, והוסיפה אף לעוגמת הנפש של האם ושל הבנות שמצאו עצמן מנוצלות כשהביטוח שלהן משמש את האב להשגת מה שביקש הוא ומה שהן חששו ממנו ופקפקו מראש בתועלתו – אותו הליך שכשל, תוך שהאב, המערער, משים אותן לשוטות המממנות בפועל את שאמור היה הוא לממן. גם מן ההיבט של עוגמת הנפש שנקבע מראש כי נוכל לחייב בגינה לפי שיקול דעתנו , והערב התחייב לשלם בהתאם לכך, יש לקבוע את חובת האב בהשבת הסכום שקיבל מן הביטוח הרפואי לשם מימון האבחון והטיפול, ללא כל תלות בשאלה אם ניזוקו האם והבנות בהיבט של חוסר יכולת לנצל את הביטוח במקרים אחרים אם לאו, נזק שככל שאכן אירע יכול אומנם להקים עילת תביעה אך מקומה כאמור אינו בבית הדין.

למעלה מן הצורך נבהיר גם כי אין מקום לטענת המערער לחיוב המשיבה במימון האבחון והטיפול, ואין צורך אף לבחון את הטענות על יכולותיה הכלכליות בהקשר זה, כפי שמבקש המערער, שכן חיובו לשאת בהוצאה זו היה תנאי מראש למתווה כולו והתבסס גם על היות המתווה מתווה שלבקשתו שלו. הדברים נוגעים הן לטענה זו כטענה נוספת בהקשר לשימוש בביטוח הרפואי והן לבקשה להשית על המשיבה חלקים נוספים מן העלויות, וגם בהקשר זה נוסיף ונאמר כי עצם העלאת הטענה מחזקת את הרושם שלא "דיני נפשות" של הבנות מניעים את האב אלא "דיני ממונות".

 מהאסמכתאות שצירפה המשיבה, ולא הוכחשו בדברי המערער עולה כי הסכומים ששולמו הסתכמו ב־4,142 ש"ח (הסכומים שהתבקשו היו אף יותר מכך), ונוכח האמור יש לחייב בהם את המערער, ולמעשה את הערב (נוכח כתב הערובה ונוכח הראיות שהומצאו מטעם שני הצדדים להיות המערער עצמו חדל פירעון), בנוסף לכל האמור.

סך כול החיובים שיש להשיב אפוא על המערער, ובפועל על הערב, בשל ההליך האבחוני־טיפולי שכשל הוא 900+500+4,142=5,542 ש"ח.

יב.        טרם חיתום נדרשים אנו לעסוק גם בשאלה שאינה ליבת ההכרעה אך נוגעת ליכולתנו לתת הכרעה זו והיא היותו של המערער פושט רגל. המערער הגיש לבית הדין בקשה שבה טען כי בשל היותו מצוי בהליכי פשיטת רגל ומשניתן בעניינו צו חדלות פירעון אי אפשר להמשיך ולדון בעניינו ולחייבו בתשלומים.

המשיבה השיבה לעניין זה, אף שלא התבקשה, וציינה להבחנה בין חיובים רגילים לכאלה האמורים להיגבות מערובה להוצאות שהופקדה מראש בקופת בית הדין, והדין עימה. מלבד פסיקות ביהמ"ש שלהן ציינה המשיבה בעניין זה (רע"א 5156/18; ת"א 36821-07-13; רע"א 218-19) יש לציין גם לפסק דינו של בית דין זה (במותב שישב בו גם אחד מחברי מותב זה) בתיק 1034548/9. שם אומנם דובר על ייחוד כספי הערובה שהופקדה לבא כוחו של המשיב, ששכרו טרם שולם, ולא לנושים אחרים של המשיב, שלא כבענייננו שבו הדיון הוא בייחודם למשיב ולא לנושים אחרים של המערער, החייב, אך העיקרון אחד הוא כי כספי הערובה "צבועים" הם ואין לנושים אחרים זכות בהם וממילא אין היכולת לחייב בהם מושפעת מהיותו של המערער או המשיב חדל פירעון.

לאמור נוסיף: בשלב מוקדם של הליך זה נדונה בקשת המשיבה לעקל חלק מכספי הערובה שהופקדו בשל חוב הוצאות משפט קודם שחב לה המערער. בקשתה התקבלה בסופו של יום, ובהמשך אף הועברו אליה הכספים האמורים. אולם באותה עת טען המערער נגד העיקול כי אין לו עצמו מקורות כספיים וכי הכספים שהפקיד כספי אחרים הם שניתנו לו על דעת להשיבם ומתוך בטחונו של הנותן כי יזכה בערעורו המבוסס ויקבל את הכספים חזרה.

בהחלטה שבה נדחתה עמדתו קבע בית הדין "מלווה להוצאה ניתנה, וכשהפקיד המערער ערובה – את כספו שלו הפקיד", ובנוסף לכך דחה את טענתו של המערער "כי הכספים שהפקיד הם בבחינת תשלום בעבור עסקה שהושלמה כבר – עסקת הגשת ערעורו" ואמר:

הכסף עודו של המערער ואין מניעה עקרונית להטיל עליו עיקול להבטחת זכויותיהם של אחרים, במקרה זה של המשיבה. כל שאפשר לומר הוא שהחלטה על עיקול כזה צריכה להיות מושכלת והוגנת ולהביא בחשבון את ההתנגשות שבין עיקול הכספים כערובה זו לבין היותם ערובה לחוב אחר שאפשר שייווצר, זה שלשם הבטחת גבייתו אם ייווצר הופקדו. אולם במה דברים אמורים? לו היה מתנהל הליך בין המערער לצד ג', ואולי גם בערכאה אחרת, והכספים היו מופקדים להבטחת זכויותיו של אותו צד ג'. לו כך היה היה עלינו לשקול שמא הבטחת זכויותיו של אותו צד ג' קודמת ושמא איננו יכולים לפגוע בהליך שבין המערער לבינו או באפשרות לממש את שייפסק – אם ייפסק – לטובת אותו צד ג'. אפשר שהיה צורך לבחון גם אם אין חשש לקנוניה בין המערער למשיבה נגד אותו צד ג'. אולם בענייננו שני ההליכים הם בין המערער למשיבה ושניהם מתנהלים באותה ערכאה, בבית הדין. אין אפוא מניעה עקרונית להסב את הכספים שהופקדו בבית הדין למטרת הבטחת זכויות עתידיות אפשריות של המשיבה, שייפסקו – אם ייפסקו – בבית הדין, לטובת הבטחת זכויותיה שכבר נפסקו, גם הן בבית הדין, ולקבוע דרך אחרת – דוגמת דרישה להפקדת ערובה נוספת – להבטחת אותן זכויות עתידיות.

המערער אולי שכח את שטען אז, ועתה מזמר הוא זמירות חדשות והפוכות, אולם אנו לא שכחנו וכאז כן עתה אנו גורסים כי כספי ערובה שהופקדו בקופת בית הדין יכולים לשמש להבטחת זכויות אחרות שעה שהדיון בהן הוא באותה ערכאה ובין אותם צדדים (וכפי שהיה אז) אך לא בערכאות אחרות או בין צדדים אחרים, היינו לענייננו: הכספים "צבועים" הם ומיועדים להבטחת תביעות שבין הצדדים שלפנינו, הנידונות גם הן לפנינו, אך אינם יכולים לשמש לתביעות נושים אחרים של המערער וממילא אין צו חדלות הפירעון נוגע לגביהם.

נזכיר גם כי לאחר שאכן נגבו חלק מכספי הערובה כנ"ל והוצרך המערער להשלימם נעתר בית הדין בהחלטה מה' באב התש"ף (26.7.20) לבקשת המערער כי השלמת הערובה אכן תהיה בהפקדה של צד ג' ולבקשה כי ייקבע מראש כי כספים אלה יוכלו לשמש ערובה רק להוצאות המשפט העתידיות שבהליך זה, ככל שתיפסקנה, ולא לכל חיוב אחר.

נוסיף ונאמר כי לכשתדקדק היטב תמצא גם כי טענותיו של המערער אז יש בהן גם כדי למנוע אפשרות לטעון היום כי הפקדת הערובה הייתה "פעולה הגורעת נכסים מקופת הנשייה" כהוראת סעיף 220 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח – 2018, וזאת מלבד אי־ההתאמה של הפקדת הערובה ליתר התנאים המנויים באותו סעיף.

בנותן טעם יש לציין גם כי צו חדלות הפירעון עצמו מדבר על חשבון עו"ש שעל שם החייב, משכורתו שאצל מעסיק, קצבאות או גמלאות שלהן הוא זכאי, כספים מעוקלים שלהם הוא זכאי והנמצאים אצל מעסיקו, בחשבון הבנק או בתיק הוצאה לפועל, אך בעליל לא על כאלה המופקדים או מעוקלים בקופת בית הדין או בית המשפט.

הוא הדין והוא הטעם לעניין חיובים המושתים בהחלטה זו על חברו של המערער בהתאם להתחייבותו לשאת בהוצאות וכו' שבגין ההליך האבחוני־טיפולי. מדובר בהתחייבות שאינה עשויה לפגוע בקופת הנשייה. (ראוי גם לציין כי לא נטען כי המערער התחייב לפורעה לחברו, ייתכן אומנם שהיה רוצה לעשות כך, אולם ההתחייבות שנתן הלה לא הותנתה בכך ואף נעשתה שעה שידוע היה ונטען כי המערער עצמו חדל אמצעים ולכן לא יכול היה להפקיד ערובה בעצמו ואף חבריו לא הסכימו לערוב לו לסכומים גבוהים יותר).

מאותו טעם עצמו יש לקבוע גם לגבי עצם מתן החלטתנו כי אין היא עומדת בניגוד לסעיף 121(3) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח – 2018, המורה על הקפאת הליכים. הוראת חוק יש לפרש גם לפי תכליתו של החוק ושעה שהחיובים הנידונים בהחלטה זו הלכה למעשה הם כאלה שאינם עשויים לפגוע בקופת הנשייה אין לראות את הוראת החוק כמונעת את הדיון בהם, וזאת בנוסף לשאלה אם בכלל יש לראות את פסיקת ההוצאות כ"הליך" שיש להקפיאו ולמונעו, לאחר שההליך שבגינו נפסקו ההוצאות הסתיים.

יג.        סוף דבר:

1.   המערער [פלוני] יישא בהוצאותיה של המשיבה [פלונית] שהועמדו על סך של 20,000 ש"ח וייגבו מן הערובה להוצאות שהופקדה בקופת בית הדין כתנאי לשמיעת הערעור.

2.   בנוסף קובע בית הדין קביעה עקרונית – אך לעת עתה לא אופרטיבית – בדבר חיוב המערער בהוצאות משפט בגין הליך סתירת הדין שנוהל בתוך הליך זה, בסכום של 2,808 ש"ח.

דיון או החלטות בדבר עשיית הוראה זו להוראה אופרטיבית, ובכלל זה בבקשה של המערער לנהל דיון פרונטלי בעניין זה (בכפוף להפקדת ערובה מצידו) כמו גם דיון באפשרות להוסיף לסכום זה עוד 900 ש"ח בתוספת מע"מ – יהיו לבקשות מתאימות של הצדדים או של אחד מהם לאחר שיחדל המערער להיות בגדר חדל פירעון.

3.   [אלמוני] שהתחייב לשלם למשיבה עד 15,000 ש"ח כל אימת שיחליט בית הדין כי מן הדין היה על המערער לשלם סכום זה בגין המתווה האבחוני־טיפולי שהוצע – הוצאותיו, טרחת והוצאת המשיבה ובנות הצדדים ועוגמת הנפש שלהן בהליך ובשל כשלונו או טרפודו ועל בסיס התרשמות בית הדין ישלם למשיבה [פלונית] סך של 5,542 ש"ח.

4.   התיק ייסגר.

5.   ההחלטה והחלטות קודמות בתיק זה מותרות בפרסום בכפוף להשמטת שמות ומספרי זהות של הצדדים.

ניתן ביום כ"ח בשבט התשפ"ב (30.1.2022).

הרב אליעזר איגרא                                הרב שלמה שפירא                                הרב ציון לוז־אילוז