ב"ה

תיק 970523/27

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז־אילוז

המערער:         פלוני  

נגד

המשיבה:        פלונית (ע"י ב"כ עו"ד דוד הלפר)

הנדון: חובה לבחון בחינה עדכנית ומחודשת בקשה לשיקום קשר בין קטינים להורה מנוכר

פסק דין

א.         לפנינו ערעור על חלקים מהחלטתו של בית הדין הרבני האזורי ירושלים מא' באייר התשפ"ד (9.5.24) ואף תשובה של המשיבה לערעור זה.

נקדים ונאמר כי הצדדים הסכימו כי ההכרעה בערעור זה תהיה על בסיס כתבי טענותיהם אלה וללא דיון פרונטלי ולפיכך, לאחר שנביא את ההחלטה מושא הערעור ונציג את טענות הצדדים נכריע בערעור לגופו, ללא דיון.

בהחלטתו של בית הדין קמא נאמר כך (ההדגשות אינן במקור והדגשתן תתבאר ותתבהר להלן):

ביום כ"ו תמוז תשפ"ב (25.7.2022) ניתן פסק דין ביחס לאפוטרופסות של כל אחד מההורים ביחס לשתי הבנות הקטינות, ולאחרונה התקיים דיון בבקשות התובע לבחינת שינוי פסק הדין עקב שינוי נסיבות ובקשה נוספת לבחון מחדש אם וכיצד ניתן להביא לשינוי המצב הנוכחי שבו קיים נתק מוחלט בין האב לבנות.

יצוין: לצדדים שלוש בנות: הגדולה כבר בוגרת העומדת ברשות עצמה; השנייה – עוד כחצי שנה בת שמונה־עשרה; והצעירה בת ארבע־עשרה. התקיים דיון בטענת האב המלין על העדר הקשר שלו עם הבנות, וכן ביחס למוסד החינוכי שבו הבנות ילמדו.

האם מבקשת שהבנות ילמדו בסמינר [א'], ואילו האב אינו מצרף הסכמתו לרישום זה, ומבקש לרשום אותן לסמינר [ב'].

יצוין, שני המוסדות הן מוסדות הידועים ומוכרים בציבור כמוסדות איכותיים, ובנסיבות אלו יש מקום להתחשב בנגישות של האחד מהם למקום מגורי הבנות. כעת האם והבנות גרות ב[…] הסמוכה יותר ל[…] והנסיעה לסמינר [א'] קצרה ונוחה יותר מהנסיעה מ[…] לסמינר [ב']. מאחר והבנות נאלצות לנסוע כל יום הלוך ושוב, קיימת עדיפות לסמינר [ב'].

על כן אנו מאשרים את שילוב הבנות בסמינר [ב'], לרבות בהיעדר חתימת האב.

ביחס לקשר שבין האב לבנות, יצוין להחלטה מפורטת ומנומקת מיום כ"ו תמוז תשפ"ב (25.7.2022) שבסיומה נכתב:

בית הדין קובע כי טובת הבנות המשותפות היא הפקעה חלקית של אפוטרופסות האב כאמור לעיל, ומכאן ואילך האם רשאית להחליט בנושאים המפורטים לעיל והנוגעים לשלוש הבנות […] לבדה, בלא צורך כלל בקבלת עמדת האב או בחתימתו.

כעת היה מקום לשקול להפקיד בידי גורם אובייקטיבי את המאמץ להביא להחזרת הקשר בין הבנות לאב, אך לא ניתן להתעלם מהמציאות המתוארת בהחלטה מיום י"ח אב תשפ"ב (15.8.2022), שבה נכתב:

נכון שאין מקום להגדרת התובע כמי ש"אינו ציית דינא", במשמעות של אי־ציות להוראה ביצועית ספציפית שנקבע בהחלטה חלוטה, אלא כמי שלא פעל כמתחייב להיטיב עם בנותיו, לאורך זמן רב כשגורמי מקצוע שהופקדו על ידי בית הדין לסייע לבנות ולקיומו של הקשר הראוי עם האב חדלו ונאלצו שלא להשלים את מלאכתם, כשלאב תרומה מכרעת בכך.

מאידך, אין לקבל שבעלה של האם ימלא את מקומו של האב, כדמות האב בחיי הבנות.

העולה מהאמור, לאור הניסיון המצטבר, איננו מוצאים לנכון בשלב זה למנות גורם נוסף שיופקד על חידוש הקשר של האב עם הבנות באמצעות שני ההורים, ולפעול באמצעות החלטות שיפוטיות שיחייבו את ההורים ואת הבנות.

אולם, מאחר והבת […] כבר בוגרת, האב יוכל לבחון את הדרך לחידוש הקשר עמה שלא באמצעות האם, אלא באמצעות צד ג' שיפעל מטעמו ובלבד שהדבר ייעשה בזהירות וברגישות המתחייבת, לאחר הפקת הלקחים מהשנים האחרונות. כמו כן יוכל לבחון את הדרך לחידוש הקשר ביחס לבת [השנייה] עם הגיעה לגיל שמונה־עשרה בעוד כחצי שנה.

ככל שהדבר יעלה יפה, סביר מאוד להניח שתהיה לכך השפעה חיובית על חידוש הקשר של האב עם הבת הצעירה.

הדגשנו חלקים מן ההחלטה (תוך שציינו כי ההדגשה אינה במקור ותתבאר להלן) וזאת משום שחלקים אלה של ההחלטה הם הם מושאי הערעור, ווודאי מושאיו העיקריים, וכאמור בראשיתו של כתב הערעור (וכאן ההדגשות הן דווקא במקור):

ישנו ניכור הורי – זה מספר שנים – בין האב לבנותיו […] האב פנה ביום 2.4.23 לבית הדין האזורי בבקשה למינוי גורם שיבחן ו/או יסייע להחזרת הקשר שלו עם בנותיו וכן נתבקש שליחת הקטינות לטיפול הנדרש להם. האב (גם) טען לשינוי נסיבות המצדיקות בחינת הנושאים (שוב) […] בית הדין האזורי לא קיבל את בקשת האב, ומכאן הערעור […]

המערער מוסיף ומערער גם על החלטה נוספת של בית הדין קמא, החלטת ביניים, כפי שציין המערער עצמו שבה נדחתה בקשתו להורות לעת עתה לפחות על פגישה של הבנות עם עובדת סוציאלית מיחידת הסיוע שעל יד בית הדין.

ב.         המערער ביקש כי שמיעת ערעורו לא תותנה בהפקדת ערובה, בקשה זו נדחתה בהחלטה מנומקת של אחד החתומים מטה שבה אף נקבע כי נוכח הרקע העובדתי ובעיקר הרקע המשפטי עמוס ההליכים שבהם נקט המערער נגד המשיבה תוך שנכשל ברובם – אם לא בכולם – והרקע של אי תשלומי הוצאות שנפסקו יידרש המערער להפקיד ערובה לא רק כתנאי לשמיעת ערעורו אלא אף כתנאי להוראה על תגובה לו. הערובה, לצורך ההוראה על תגובה לערעור, הועמדה על 3,000 ש"ח והמערער אכן הפקיד את הערובה כנדרש.

משהופקדה הערובה, כאמור, הורה אחד החתומים מטה, הנ"ל, למשיבה (בהחלטה מכ"א באייר התשפ"ד – 29.5.24) כי תשיב לערעור בתוך חמישה עשר יום.

למרות החלטה זו, וכמתואר בהחלטה נוספת שניתנה בי"א בסיוון התשפ"ד (17.6.2024) בחרה המשיבה להגיש לבית הדין, חלף תגובה לגופו של ערעור, "בקשה ארוכה ועמוסה לעייפה בנספחים שבה מבקשת המשיבה לחייב את המערער להפקיד מראש ערובה בסכום של לפחות 30,000 ש"ח כתנאי לשמיעת ערעורו" וכאמור עוד באותה החלטה:

המשיבה מאריכה בסיפור קורותיהם ומעלליהם של הצדדים וההליכים המשפטיים הרבים שנוהלו ביניהם ואף של השתמטויותיו של המערער מלשלם הוצאות שבהן חויב – אריכות שהיא למותר שכן הדברים מוכרים לבית דיננו היטב והוא ער להם וכפי שנרמז, אם לא למעלה מכך, אף בהחלטות האחרונות. אריכות מיותרת זו ולא כל שכן צירופם של הנספחים הרבים מספור מעוררת תמיהה מיוחדת נוכח הטענה כי ההפקדה נדרשת להבטחת ההוצאות הצפויות נוכח עלות שעת עבודה של בא כוח המשיבה ונוכח היקפה הצפוי של העבודה: וכי הכנת בקשה זו אינה מצריכה עבודה רבה? שמא שעות העבודה המושעות בה עולות פחות? האם סבורה המשיבה כי נשית הוצאות גם בגין בקשה זו על המערער וכי אם אכן כך נעשה יהיה לה מניין לגבות את ההוצאות למרות טענותיה – שאינן מופרכות בלשון המעטה – בדבר קושי בגביית הוצאות שבהם מחויב המערער?

ואם התשובה לשאלות אלה שלילית היא: מדוע בוחרת המשיבה להשחית ולכלות זמן וממון, כמו גם את זמנו של בית דיננו, בבקשה ארוכה זו במקום לעשות את שנתבקשה – להגיב לגופו של ערעור?

להשערתי תגובה עניינית לגופו של ערעור, ככל שיש ביד המשיבה ליתן תגובה כזו, אינה אמורה לעלות באורכה ובמשך הזמן הדרוש להכנתה – ובוודאי אם בניגוד לבקשה זו לא יצורפו לה סקירות רקע ארוכות ומיותרות, נוכח היכרותנו את הרקע, ונספחים המיותרים שבעתיים – על הבקשה שלפניי. ותשובה כזו – ככל שתניח את הדעת – הלוא עשויה להביא לבדה או עם הדיון להכרעה בערעור שבעקבותיה, ככל שתתקבל עמדת המשיבה, תזכה להחזר הוצאות, לפחות מן הסכום שהופקד, בניגוד לבקשה האמורה שאינה יכולה לזכותה בכך.

מה אפוא ההיגיון בהגשת בקשה זו במקום תגובה עניינית, שלכל היותר אפשר היה לצרף לה בקשה קצרה ותכליתית לקביעת ערובה נוספת כתנאי לדיון בערעור אם אומנם יוחלט לקיים בו דיון? ועל כל זה ובזיקה לאמור תמהני גם מדוע נעדרת תגובה זו את המענה המבוקש לשאלת האפשרות להכריע בערעור על בסיס כתבי הטענות וללא דיון פרונטלי?

נוכח האמור שב אותו אחד מן החתומים מטה והורה למשיבה בסופה של ההחלטה האמורה "להגיב לגופו של ערעור".

ג.          המשיבה אכן הגיבה. וזו תגובתה:

בהתאם להחלטת בית הדין הנכבד מיום 17.6.24 מתכבדת האם לבקש מבית הדין לראות בבקשתה מיום 13.6.24 כתשובה לערעור.

בקשתה התייחסה גם לגוף הערעור, ומעבר לכך יושלם כי במסגרת הבקשה שהגיש מר שרון, מושא פסק הדין שבעניינו הוגש הערעור, הוגשה ביחס לשני מרכיבים בלבד:

1. ניסיון למנוע מבתו בת הארבע־עשרה ללמוד בסמינר בו לומדות אחיותיה הגדולות והמצוי בסמיכות למקום מגוריה;

2. למנות אפוטרופוס נוסף וחיצוני שישמש "מפקח חינוכי" על האם והבנות.

הערעור התרחב ועוסק בנושאים אחרים, אולם ערעור – כשמו כן הוא – עוסק הוא אך ורק במה שנדון בהליך קמא, והוא איננו יכול להרחיב את החזית ולעסוק בנושאים נוספים […]

בהמשך לדברים אלה מבארת המשיבה בתגובתה מדוע, לטעמה, צודקות הוראותיו והחלטותיו של בית הדין קמא בשתי הנקודות הנזכרות – מקום לימודיה של הבת [הצעירה] ואי־מינויו של אפוטרופוס. אולם אף שקראנו את הדברים פעם ופעמיים לא מצאנו בהם, וכמדובר שאף לא 'בין השורות', תגובה לערעור עצמו – היינו אמירה כלשהי בנוגע לאותם חלקים של החלטתו של בית הדין קמא שאותם הדגשנו לעיל ושהערעור עוסק – כולו ולמצער עיקרו – דווקא בהם!

אפשר שהרגישה המשיבה בפגם זה של טיעוניה ועליו ניסתה להשיב באומרה "הערעור התרחב ועוסק בנושאים אחרים, אולם ערעור – כשמו כן הוא – עוסק הוא אך ורק במה שנדון בהליך קמא". אך אם כך הדבר: אין טענתה – טענה, שכן החלטת בית הדין קמא עוסקת בפירוש "בנושאים האחרים" המדוברים, היינו באפשרות לבחון אם וכיצד אפשר לנסות ולחדש את הקשר בין האב לבנותיו, ובפתחה מבהיר בית הדין קמא גם כי נושאים אלה, ולא רק שני המרכיבים שציינה המשיבה בתשובתה, נכללו בבקשותיו של המערער.

ד.         הן הן הדברים גם באשר לבקשה "מיום 13.6.24" המוזכרת בתגובה ושהמשיבה מבקשת כי נראה בה תשובה לערעור משום ש"התייחסה גם לגוף הערעור". יוער כי אין זו דרך ראויה להגשת תגובה, הבקשה המדוברת היא הבקשה שעליה נאמר בהחלטה הנ"ל שמי"א בסיוון התשפ"ד (17.6.2024) כי היא ארוכה ועמוסה לעייפה בנספחים", "אריכות שהיא אך למותר" וכו' ומן הראוי היה, ולו מטעמי דרך ארץ, כי משמצווה המשיבה להשיב לגופו של ערעור תטרח להעתיק בעצמה מתוך בקשה זו את החלקים שהם לטעמה בבחינת תשובה לגופו של ערעור, ולמצער תמקד ותפנה לעמודים ולסעיפים הרלוונטיים בבקשתה זו, ולא תותיר לבית הדין את מלאכת הליקוט בעומרים ואת הטורח לדלות את התשובה לגוף הערעור מתוך אותה בקשה ארוכה ש"התייחסה גם לגוף הערעור". מכל מקום לגופו של עניין אכן צללנו במימיה האדירים של הבקשה האמורה אך העלינו חרס בידינו, שכן "ההתייחסות" היא אולי לחלקים מתוך החלטתו של בית הדין קמא ואף לאמירות מסוימות של המערער אך לא לגופו של ערעור, היינו לחלקי ההחלטה שעליהם מערער המערער.

ה.         בדוחק גדול אפשר אולי לראות את הפנייתה של המשיבה בבקשה זו להחלטתו של בית הדין קמא מכ"ג באדר התש"ף (19.3.20) סוג של תגובה לגופם של דברים, שכן החלטה זו כמו ההחלטה שבעניינה הערעור שלפנינו, עסקה באפשרות של מינוי גורם שיסייע בחידוש הקשר בין המערער לבנותיו. אך לא זו בלבד שראיית הפנייה זו, הבאה כחלק מתיאור הרקע המוכר והידוע לנו, כתשובה לערעור היא 'בדוחק' כאמור, אלא שגם לגופם של דברים אין זו תשובה המניחה את הדעת:

מעת שניתנה ההחלטה שאליה מפנה המשיבה, כ"ג באדר התש"ף (19.3.20), עד להחלטה שבעניינה עוסקים אנו עתה חלפו עברו ארבע שנים ויותר. המערער טען לשינוי נסיבות ולצורך "לבחון מחדש אם וכיצד ניתן להביא לשינוי המצב הנוכחי" כמתואר בהחלטתו הנוכחית של בית הדין קמא, אזכורה של ההחלטה הקודמת אינו יכול להוות תשובה לשאלה אם יש צורך ומקום לבחון את השאלה מחדש בחלוף השנים או לשאלה מה מסקנתה של בחינה זו ואם אכן שינוי המצב כיום אפשרי אם לאו.

בית הדין קמא בהחלטתו הנוכחית לא נתן נימוק ממשי להכרעתו בשאלה זו – בניגוד להכרעותיו ביתר השאלות שהונחו לפתחו, הכרעות שלא עליהן מערער המערער אף כי המשיבה בחרה 'משום מה' להגיב דווקא בעניינן – והסתפק באמירה כי "לאור הניסיון המצטבר" אינו מוצא לנכון למנות גורם נוסף.

האמת ניתנה להיאמר כי ניסיון מצטבר יש אף לנו בעניינם של הצדדים – וכפי שנאמר כבר בהחלטה שצוטטה לעיל "הדברים מוכרים לבית דיננו היטב והוא ער להם" ועל כן מיותרות היו התזכורות של המשיבה לגביהם – ואין אנו אומרים כי אמירתו של בית הדין קמא אינה מובנת לנו. אך ניסיון העבר לבדו אינו יכול להיות סיבה מספקת כשהשאלה הנשאלת היא אם יש מקום "לבחון מחדש" נוכח טענות על שינוי נסיבות, נוכח חלוף השנים וכו', ונימוקים נוספים כאמור לא ניתנו.

העדר תגובה לגופה של טענה, כשלמעשה מתברר כי לא פעם אחת אלא פעמיים ניסתה המשיבה לחמוק מכך – תחילה בהגשת הבקשה הנ"ל ושוב בהגשת התגובה לערעור, שבשתיהן עסקה 'בכל מה שמסביב' ובלבד שלא להשיב לגופם של דברים – מחזק את הרושם כי הפעם יש צדק בטענת המערער. המערער אכן רחוק מלהיות 'טלית שכולה תכלת', אולם כמאמר הפתגם העממי "גם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום" וכשנטענת הטענה כי הגיעה השעה הנכונה לבחינה מחודשת של אפשרות חידוש הקשר בין האב לבנותיו או כשנטענת בערעור הטענה כי עתה היא השעה שבה טענתו של המערער צודקת – אי אפשר לפטור את הטענה אך ורק באמירה כי בפעמים הקודמות לא כך היה. אמת, שאלת הסבירות כי יצדק המערער עשויה להיות מושפעת מן הניסיון, ומטעם זה נדרש המערער להפקדת ערובה אף טרם תגובה, אולם בסופו של יום צריכה להיות תשובה עניינית וטעם ענייני ומספיק לדחיית טענותיו של המערער. זאת – לא מצאנו.

ו.          נוכח כל האמור דינו של הערעור הוא להתקבל.

אין זאת אומרת כי נחליט עתה למנות גורם זה או אחר לפעול לטובת חידוש הקשר בין המערער לבנות או כי נורה לבית הדין קמא לעשות זאת, שכן כאמור מוכר לנו הרקע ומבינים אנו אף את החשש כי הדבר לא יסתייע כמו גם את החשש כי גורם כזה יינזק מניסיונו כפי שאירע בעבר לגורמים מעורבים אחרים וכאמור בהחלטה שמכ"ג באדר התש"ף (19.3.20), הנ"ל.

אלא שבבקשתו כי העניין יוכרע באופן מנומק, לכאן או לכאן, וזאת לאחר שייבחן שוב, ברצינות, לגופו, בלב פתוח ובנפש חפצה, וחזקה על בית הדין קמא כי נפשו חפצה בחידוש ושיקום קשר בין בנות לאביהן, אף אם מפקפק הוא, וגם אנו איננו בטוחים בלשון המעטה, בסיכויים לכך.

יכול בית הדין קמא כמובן לא להסתפק בשמיעת עמדות הצדדים אלא לבקש חוות דעת מקצועיות עדכניות, לבחון אם יש דרכים לערוב לכך שגורמים מקצועיים שיעורבו בעניין לשם מתן חוות הדעת או לשם הניסיון לחדש את הקשר לא ייפגעו כבעבר וכו', אבל אין מן הדין כי גורל הבקשה יוכרע רק על בסיס ניסיון העבר.

ז.          אשר למרכיבו הנוסף של הערעור – הערעור על החלטת הביניים שבה נדחתה בקשת המערער להורות לעת עתה לפחות על פגישה של הבנות עם עובדת סוציאלית של יחידת הסיוע שעל יד בית הדין: בעניין זה אין בדעתנו להתערב.

ראשית, מדובר כאמור וכפי שציין המערער עצמו בהחלטת ביניים, משכך נדרשת רשות ערעור תחילה, וזאת לא התבקשה ולא כל שכן שלא ניתנה.

שנית, אין מקום כי נתערב ללא דיון וללא בחינה מוקדמת של הדברים ונורה על קיום פגישה כזו, שאין לנו ודאות כי תועיל לעניין ואף לא כי לא תזיק לו ולבנות עצמן, שאם נצרכת היא – הרי אין היא נצרכת אלא כאמצעי זמני – וכאמצעי כזה ראוי שיישקל בתוך המכלול של הבקשה לנסות ולחדש את הקשר, עניין שאותו הורינו כאמור כי יש לשקול אותו ולבחון באופן רציני אך לא הכרענו בו לגופו.

ח.         סוף דבר:

1.         הערעור על קביעת בית הדין קמא כי לא ימונה גורם נוסף שיופקד על חידוש הקשר בין המערער לבנותיו, קביעה שנומקה ב'ניסיון העבר' בלבד – מתקבל.

2.         אנו מורים לבית הדין קמא לשוב ולבחון את בקשתו של המערער בעניין זה – במובחן מבקשותיו האחרות שנדחו בהחלטתו של בית הדין קמא מא' באייר התשפ"ד (9.5.24) – לגופה, בלב פתוח ובנפש חפצה ולהגיע לכלל החלטה, לכאן או לכאן, על בסיס בחינה עדכנית של הבקשות והתגובות, בקשת המערער וכנותה (המצריכה בחינה לגופה), חוות דעת מקצועיות ככל שישקול ויסבור בית הדין קמא כי נדרשות הן וכו'

3.         למען הסר ספק ייאמר כי כמובן אין הדברים נוגעים לחידוש הקשר עם הבת הבגירה, וקרוב לוודאי שאף לא עם הבת השנייה שאין פרק הזמן עד שתהיה גם היא בגירה 'בכדי שייעשו' הוראותינו האמורות. בנוגע לבגירים אין לבית הדין סמכות (בפן החוקי) לחייב שיתוף פעולה עם גורם כזה או אחר או את חידוש הקשר עצמו, וכל שיכול הוא לעשות הוא לבקש מהם לנהוג כך או אחרת.

4.         אין בית דיננו מתערב בהחלטת בית הדין קמא שלא להפנות את הבנות בינתיים לפגישה עם עובדת סוציאלית מיחידת הסיוע.

5.         בשולי הדברים, ולא בשולי חשיבותם ייאמר: בית הדין קמא דחה את עמדת המערער כמתואר לעיל בשאלות נוספות – שאלת מקום לימודיה של הבת [הצעירה] ובקשתו למנות אפוטרופוס נוסף.

כאמור לעיל, לא על כך ערער המערער ומשכך אין אנו נזקקים לדון בשאלות אלה כלל בפן המשפטי. אך כ'מתבונן מהצד' המכיר את הרקע ואת ניסיון העבר בתיק זה והמחזיק בלא מעט ניסיון מצטבר גם במקרים אחרים – עצה יעוצה היא למערער כי אם אכן מקווה הוא כי יצליח לחדש את הקשר עם בנותיו בדרך כלשהי, במוקדם או במאוחר, מוטב שיניח לניסיונות מן הסוג שבו עסקו מרכיביה האמורים של החלטת בית הדין קמא. זאת משום שגם ללא כל תלות בשאלת הצידוק של ההחלטה לגופה – עצם הניסיון של אב מנותק ובלתי מעורב להכתיב את מקום לימודיה של הבת (וכל שכן כשנראים הדברים כי מדובר בדווקנות גרידא, שכן אכן כפי שציין בית הדין קמא מדובר בשני מוסדות לימוד ששניהם נמנים על השורה הראשונה של מוסדות הלימוד לבנות חרדיות בירושלים), או הניסיון לכפות גורם חיצוני כאפוטרופוס שיהיה מעורב בענייני הבנות – יש בו ערובה כמעט ודאית ומלאה לכישלון של כל ניסיון לחידוש הקשר עם הבנות.

6.         נוכח קבלת הערעור אין צו להוצאות.

הערובה שהפקיד המערער כתנאי להוראה על תגובת המשיבה לערעורו – תושב לו על ידי המזכירות ובהתאם לנהלים.

7.         פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם של הצדדים, הבנות ובתי הספר (המוזכרים בהחלטת בית הדין קמא).

ניתן ביום ד' בתמוז התשפ"ד (10.7.2024).

הרב אליעזר איגרא                                הרב שלמה שפירא                                הרב ציון לוז־אילוז

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה