ב"ה

תיק: 1505249/2

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב מימון נהרי, הרב מאיר פרימן, הרב אברהם מאיר שלוש

המערערת:      פלונית             (ע"י ב"כ עו"ד דלית יניב-מסר)

נגד

המשיב:           פלוני               (ע"י ב"כ עו"ד אהרון טירר)

הנדון: סמכות לדון בתביעת ממון בין בני זוג שעניינה הוסדר במסגרת ויתורים הדדיים שבהסכם הממון שביניהם

פסק דין

לפנינו חלקו השני של ערעור האשה (להלן המערערת) על החלטת בית הדין האזורי נתניה מיום כ"ה בתשרי תשפ"ה 27.10.2024, שעניינה דחיית תביעתה לחיוב האיש (להלן המשיב) בהשבת כספים בסך 490,000 ₪, בהתאם להסכם הממון שנחתם ביניהם.

בית הדין שמע את הצדדים באורך רוח בדיון שהתקיים ביום רביעי שעבר ועיין בחומר שבתיקים הכולל תיקי בית הדין האזורי, פרוטוקולים והחלטות בית הדין.

מן המקובץ עולה כדלהלן:

בתאריך 03.08.2016 נישאו הצדדים כדת, כאשר למשיב אלו נישואין ראשונים ולמערערת אלו הם נישואין שניים. לצדדים היו נכסים, ועל כן הסכימו לחתום על הסכם ממון מיום 27.07.2016, ובו פירוט זכויותיהם וחלוקת הנכסים כאשר כל צד שומר על זכויותיו ונכסיו. ההסכם אושר ע"י נוטריון.

בתאריך 20.06.2024 פתח המשיב תיק תביעה לגירושין, תביעה לחלוקת רכוש ומשמורת והסדרי שהות.

בתאריך 25.08.2024 פתחה המערערת תיק תביעה בגין הפרת הסכם ע"י המשיב ובו תביעה להשבת חובות.

 בתאריך י"ב באלול תשפ"ד 15.09.2024 התקיים דיון בעניינם של הצדדים בו נחקרו הצדדים ובית הדין החליט מאותו יום כדלהלן :

לאחר שמיעת הצדדים וב"כ והאפוט' לדין, ולאחר העיון, ביה"ד מורה כדלהלן:

1. הצדדים יתגרשו כהסכמתם.
2. בהסכמה, האיש ישלם לאישה סכום של 180 אלף ₪ עבור הכתובה. הסכום ישולם בתוך שבעה ימים מיום סידור הגט.
3. הסדרי שהות – לעת עתה אין שינוי בהסדרי שהות. ביה"ד שולח את הצדדים לגב' קיבינסון מיידית לצורך בדיקת טענות הניכור מצד אחד והאלכוהול מצד שני. לאחר עדכון ראשון מצד הגב' קיבינסון, ביה"ד יוציא החלטה מעודכנת. עלות הבדיקה כעת מוטלת על האב.
4. מזונות ילדים – בהסכמה, האב ישלם סכום של 6,000 ₪ עבור מזונות הילדים.
5. מגורי הילדים – הצדדים יידברו לגבי המשך המגורים בעיר רעננה או במקום אחר.
6. טובת הילדה כי תמשיך ללמוד בגן הנוכחי.
7. מעבר לאמור אין תביעת רכוש.

עד כאן.

למחרת ניתנה החלטה מתוקנת ובה נאמר כי ההסכמה לסכום המזונות היא של המשיב ואילו המערערת מתנגדת.

בתאריך כ"ה בתשרי תשפ"ה 17.10.2024 ניתנה החלטת בית הדין האזורי נשואת הערעור, בתביעת המערערת לחיוב המשיב בהשבת כספים על פי ההסכם ובה נדחתה תביעתה. להלן ציטוט מההחלטה נשואת הערעור:

כפי שקבע ביה"ד בהחלטה קודמת, משמעות הסכמות הצדדים והחלטות ביה"ד היא כי אין עוד תביעה רכושית בין הצדדים, למעט נושא הרכב וטענות יחסית שוליות, ועל סמך הסכמה זו ניתנה הסכמת האיש לתשלום הכתובה.

התביעה הנוכחית לתשלומי השבה בסך מאות אלפי ₪ אינה תואמת את ההסכמות הנ"ל.

עד כאן תקציר עובדתי.

טיעוני המערערת

בית הדין נעדר סמכות לדון בתביעה בענייני עבודה שבין הצדדים, ומכאן שקביעתו שמשמעות הסכמות הצדדים כי אין עוד תביעות רכושיות בין הצדדים, הינה בעצם הסכמה לוויתור המערערת על תביעתה להשבת כספים. מצטטת לפסיקה האזרחית בע"מ 9948/04.

עוד טוענת כי בית הדין לא קיים דיון בטענה זו בניגוד לתקנות הדיון.

לסיכום עותרת לביטולה של ההחלטה נשואת הערעור

תגובת המשיב

בית הדין קיים דיון מקיף ומפורט בתביעת הגירושין והרכוש, הכולל מימוש הסכם הממון שנחתם בין הצדדים ובו פורטו החובות והזכויות המגיעות לכל אחד מהצדדים, ובו הסכימה המערערת וב"כ שהחוב היחיד עליו מדובר הוא חוב הכתובה שהמשיב הסכים לשלם לה ללא כל דיון, ומכאן שהצדק עם בית הדין בהחלטתו מיום ח' בתשרי תשפ"ה 10.10.2024, ושב עליה ביום כ"ה בתשרי תשפ"ה 27.10.2024, בה נאמר:

כפי שקבע ביה"ד בהחלטה קודמת, משמעות הסכמות הצדדים והחלטות ביה"ד היא כי אין עוד תביעה רכושית בין הצדדים, למעט נושא הרכב וטענות יחסית שוליות, ועל סמך הסכמה זו ניתנה הסכמת האיש לתשלום הכתובה.

עד כאן.

עוד טוען, כי המערערת ביצעה מעשה תרמית, וזאת שלאחר החלטת בית הדין שעל המשיב להמציא צ'ק על סכום הכתובה 180,000 ₪ ביום סידור הגט, הגישה בקשת רשות ערעור יום קודם לכן, במטרה קודם להשיג את הסכום של הכתובה, ואח"כ באה בטענה שמגיע לה סכום 490,000 ₪ בהתאם להסכם. המערערת העלימה זאת מהמשיב, וציפתה כאמור לסחוט את המשיב בממון שאינו מגיע לה.

עוד טוען כי המערערת היא זו שהקנתה סמכות לבית הדין בכך שפתחה תיק תביעה כנגדו על הפרת הסכם ממון, כך שאין לה זכות טענה להיעדר סמכות.

לסיכום דורש לדחות את הערעור על הסף.

דיון והכרעה

לאחר שבית הדין שמע טענות ומענות הצדדים ועיין בחומר שבתיק עמדת בית הדין הינה שיש לדחות את הערעור.  להלן נימוקנו:

המערערת מביאה כראיה לשיטתה את פסק הדין של ביה"מ העליון בבע"מ 9948/04, ממנו מבקשת היא להראות שאין סמכות לבית הדין לדון בדיני עובד ומעביד גם אם הם בין בני זוג וטוענת שהסמכות מוקנית אך ורק לבית הדין לדיני עבודה.

לדעתנו המקרה והפסיקה בבע"מ 9948/04 אינם דומים למקרה דנן, כפי שנסביר בהמשך.

ראשית, נשוב ונעמוד על הנסיבות בעקבותיהן קיבל בית הדין האזורי את הכרעתו.

בית הדין חקר את המערערת וב"כ בדיון מיום 15.09.2024 על החובות אליהם היא מתכוונת באומרה שתסכים לסידור גט לאחר תשלום החובות. התשובה לכך היתה "חוב הכתובה". נצטט קטע מפרוטוקול הדיון שורות 9-13 מפרוטוקול הדיון כדלהלן (ההדגשות לא במקור):

בית הדין: מה את אומרת? מסכימים להתגרש?

האשה: כן

בית הדין: אז נגמור את הנושא של הגירושין

ב"כ האשה: לא היום

בית הדין: מתי?

ב"כ האשה: כשישלם את החובות שלו לפי ההסכם ממון, אז היא תתן גט

בית הדין: איזה חובות?

ב"כ האשה: 180 אלף ₪ פלוס ריבית, ביום שתקבל הוא יקבל גט.

עד כאן.

כלומר, במקרה דנן שהצדדים חתמו על הסכם ממון בר תוקף, והמערערת מודה שהחוב אותו היא תובעת טרם סידור הגט הינו חוב הכתובה בסך 180,000 ₪ שישלם המשיב למערערת ביום סידור הגט, והוא החוב שהיא עומדת עליו בהתאם להסכם הממון.

המערערת ידעה גם ידעה, שהיא הגישה תביעה לבית הדין ביום 25.08.2024 (כשלושה שבועות לפני הדיון), ובה תבעה את המשיב על הפרת הסכם ודרישה לחייבו בהשבת  כ- 490,000 ₪, כך שאין לה טענה שלא חשבה או לא ידעה מהחוב הזה בעת שהתבקשה לפרט את החובות עליהם היא עומדת.

לא ניתן להסביר מדוע התעלמה מחוב זה שהיה ידוע לה ובכל זאת בדיון הודתה שהיא תובעת את חוב הכתובה. מכאן הסיק בת הדין שפרט לחוב זה, אין תביעות ממוניות נוספות.

בית הדין, שקיים דיון ממצה בחילוקי הדעות שבין הצדדים, שאל 'ברחל בתך הקטנה' את המערערת וב"כ איזה חוב מעכב את ביצוע הגט, והם השיבו "חוב הכתובה".

על כן צדק בית הדין בקביעתו בהחלטתו מיום כ"ה בתשרי תשפ"ה 27.10.2024, בה קבע:

כפי שקבע ביה"ד בהחלטה קודמת, משמעות הסכמות הצדדים והחלטות ביה"ד היא כי אין עוד תביעה רכושית בין הצדדים, למעט נושא הרכב וטענות יחסית שוליות, ועל סמך הסכמה זו ניתנה הסכמת האיש לתשלום הכתובה.

התביעה הנוכחית לתשלומי השבה בסך מאות אלפי ₪, אינה תואמת את ההסכמות הנ"ל.

עתה נתייחס לראיה שהביאה ב"כ המערערת מדברי ביהמ"ש בבע"מ 9948/04. נסקור בקצרה את תמצית העובדות והקביעות בבע"מ 9948/04 ונבחן האם יש ממנו ראיה לנדון דידן.  

פסה"ד עוסק באישה שהועסקה בחברה של הבעל ופוטרה זמן קצר לאחר שגבה טורא ביניהם. האישה עתרה לביה"מ בבקשה לבטל את הפיטורים, בטענה שהם נעשו מטעמים לא ענייניים ונבעו אך בגלל ההליכים המשפטיים שביניהם.

פסה"ד קובע כי סוגיית הפיטורים היא סוגיה מדיני העבודה וראוי שהיא תתברר בבית הדין לעבודה, שלו המומחיות והבקיאות בתחום זה. אמנם ייתכנו מקרים יוצאי דופן, שבהם יחסי המשפחה הם אלה שהשפיעו באופן משמעותי על יחסי העבודה. ייתכנו אף מקרים שהשפעתם של יחסי המשפחה כה חזקה, עד שבית הדין לעבודה יסיק שאין לו סמכות לדון בתובענה, מפני שבין הצדדים לא נוצרו כלל יחסי עבודה עצמאיים מעבר למסגרת היחסים המשפחתיים. לבית הדין לעבודה הכלים לסנן מקרים מסוג זה, ולכן הסמכות לדון בעניין הפיטורין נתונה לו.

ככלל, קבע בית המשפט, כי 'אין בעצם קיומם של יחסי משפחה, כדי לשלול קיומם של יחסי עבודה או כדי לחסום את הגישה לבית הדין לעבודה'.

השאלה האם פסה"ד הזה קובע שגם במקרה שלפנינו הסמכות לדון בתביעת השכר של האישה קנויה לביה"ד לעבודה?

בית הדין סבור שבנסיבות מקרה דנן, הוא אינו דומה למקרה שנידון בבע"מ 9948/04, שבו האישה עתרה לביטול הפיטורין. בשאלה האם הפיטורין היו כדין או לא, יש לביה"ד לעבודה מומחיות ייחודית. העובדה שהפיטורין התרחשו בין מעביד ועובדת שהם בני משפחה – אין בה כדי לשלול קיומם של יחסי עבודה או כדי לחסום את הגישה לבית הדין לעבודה.

במקרה שלנו איננו דנים בחבות הבעל או החברה שבבעלותו בתשלום שכר עבודה. אנו מניחים שהחבות קיימת הן על פי דיני העבודה והן על פי הסכם הממון שבין הצדדים.

השאלה היא אחרת: האם הסכמתה של האישה לקבל באופן מיידי את סכום הכתובה מבלי לקיים דיון בעניין זכאותה לכתובה – וב"תמורה לכך" להסכים כי אין עוד תביעות נוספות –  מתייחסת גם לחוב של הבעל שנוצר כתוצאה מחבותו לשלם שכר עבודה.

השאלה הספציפית הזו איננה בהכרח שייכת לתחום דיני העבודה. החבות לתשלום שכר בגין עבודה – היא ברורה ולכאורה אין עליה חולק, ולכן, אף שככלל יש לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתביעה לתשלום חוב שכר עבודה, בנסיבות ענייננו, אין הצדקה לקיום הליך נפרד, נוסף, בבית הדין לעבודה. המשיב טוען שהחבות הזו "נמחלה" ע"י המערערת במסגרת ההסדרים הממוניים של הליכי הגירושין, משעה שהוסכם שמעבר לדברים שנמנו בהחלטה אין עוד תביעות רכוש, וסוגיה זו נדונה בבית הדין הרבני כחלק מיחסי הממון שבין הצדדים.

זאת ועוד, ביה"ד האזורי בהחלטתו מיום 10.10.24, מציג את הדברים באופן כזה שהייתה כאן הסכמה הדדית ל"עיסקה" בין הצדדים, לפיה ניתנה לאישה תמורה בעד ההסכמה שלא להעלות טענות רכושיות נוספות, והיא שהבעל ישלם את סכום הכתובה באופן מיידי ומבלי לבדוק תחילה את עצם הזכאות לכתובה. זוהי טענה מתחום דיני ההסכמים הממוניים שבין הצדדים, שהם לכאורה בסמכות ביה"ד. יש בהחלט מקום לשקול את הטענה, כי משנתקבלה "התמורה" ע"י האישה – אין היא יכולה לשוב ולטעון כנגד ההסכמות שהושגו, ואם היא עושה כן, הרי זו התנהגות בחוסר תום לב שעשויה לגרום לכך שסכום הכתובה – לא ישולם (או יוחזר לבעל אם שילם).

לזאת יש להוסיף את טענת המשיב הטוען שלמעשה יש כאן תרמית של המערערת, שלאחר שקיבלה את כתובתה, הגישה יום לפני סידור הגט בקשת רשות ערעור, ובה דרישה להשבת כספים בסך 490,000 ₪, למרות האמור בדיון, שהיא הסכימה שחוב המשיב הוא סך הכתובה 180,000 ₪ ו"מעבר לאמור אין תביעת רכוש".

לטעמנו יש טעם לפגם בהתנהלותה של המערערת.

ייתכן שהיא מתרצת את מעשיה בהחלפת ייצוג ובהצטדקות שלא היא זו שהגישה את התביעה לבית הדין, וכי בכל מקרה על בית הדין היה מוטלת החובה להודיע שהתביעה אינה בסמכותו, אולם לאחר בדיקה וחקירה של בית הדין במהלך הדיון, התברר כי שני הצדדים וב"כ הבינו שהסכם הממון הינו הסכם חלוט, שלא ניתן לתבוע מעבר למפורט בו, והכולל בסעיף 12 להסכם התייחסות מפורשת גם לחובות מכל מין וסוג שהוא.

יתרה מכך, על דעת כן התחייב המשיב לשלם למערערת את סכום הכתובה מבלי שיתקיים דיון בדבר עצם זכאותה לכתובה, וזה תמורת מחילתה על כל חוב מכל מין וסוג שהוא.

עם זאת, לא השתכנענו שהמערערת פעלה בחוסר תום לב מובהק המצדיק חיובה בהוצאות משפט בכך שהגישה תביעה לקבלת כספים מעבר למה שהוסכם. יתכן והבינה לא נכון את פסיקת בע"ם וכן לא הבינה את התרשמות בית הדין ממהלך הדיון כפי שציין בהחלטתו, אשר על כן אין לחייב הוצאות משפט על פי כללי ההלכה שנפסקו בשו"ע חו"מ סימן י"ד סעיף ה'.

זאת ועוד, כאמור, ביום 25/8/24 הגישה האשה את תביעתה בבית הדין, כותרת התביעה היתה: תביעה כספית – הפרת הסכם ממון.

לא מדובר בתביעה מכח דיני עבודה אלא בתביעה מכח הסכם הממון. אכן עיון בתוכן התביעה מלמד שהכותרת היטיבה להגדיר את מהותה. התביעה מבוססת על האמור בהסכם הממון שבין הצדדים, שקבע ששכר עבודת האשה יהיה שייך לה ולא יאוזן. להלן הסעיף בהסכם הממון עליו התבססה תביעת האשה:

ג. מוסכם על הצדדים כי א' (האישה) תפקיד את משכורתה החדשית מידי חודש בחדשו לחשבון הנפרד הרשום על שמה בלבד, כחסכון עבורה, ולד' (הבעל) לא תהא כל טענה ו/או תביעה ו/או דרישה בגין כספים אלו.

מעיון בכתב התביעה של האשה עולה כי ללא הסכם הממון לא היה בסיס לתביעה מצד דיני עבודה, באשר נראה כי שכר העבודה נכנס לחשבון המשותף והאיש חסך לאשה את שכר עבודתה. תביעת האשה היא לא תביעה של עובד מול מעבידו, אלא תביעה של אשה מול בעלה שישיב לה כספים שהוא שמר עבורה, כך מפורש בכתב תביעת האשה:

5. מוגשת תביעה דנא בדרישה להשבת מלוא הכספים המגיעים לה למעשה, לאחר שהאיש הבטיח לה כי הוא חוסך לה את כספי עבודתה, ועד היום לא כספים אלו הושבו.

הרי שבסיס התביעה אינו מכח דיני העבודה שבין הצדדים, אלא מכח הסכם הממון שהגדיר היכן ישמר שכר האשה. מדובר בתביעת השבה כספית של תשלומים ששולמו בגין עבודה ולא בתביעה של עובד את מעבידו.

על כן מהות התביעה הינה בחלוקת הרכוש שבין בני הזוג לפי הסכם הממון שביניהם ולא בדיני עובד ומעביד. כך סברה האשה ובאת כוחה בעת הגשת התביעה. החלפת הייצוג לא יכולה לשנות את המציאות. כאמור, האשה מחלה על התביעה להשבת הכספים עם קבלת סך כתובתה, ובית הדין הדן בחלוקת הרכוש הינו היחיד היכול לדון בנידון מחילת החזרי ממון בין בני זוג ותשלומי השבה כנגד תשלום הכתובה.

לסיכום:

לא מצאנו עילה להתערב במסקנת בית הדין האזורי, שדחה את תביעת המערערת לקבלת כספים מעבר למפורט בפרוטוקול הדיון, וזו היתה התרשמותו מכוונת הצדדים.

לאור האמור פוסק בית הדין:

• הערעור נדחה בהיעדר עילה מוצדקת להתערב במסקנת בית הדין שפעל על פי ההלכה והחוק וכפי שהתרשם במו עיניו.
• אין צו להוצאות ועל המזכירות להשיב את כספי הערבות למערערת בהתאם לנהלים.
• בית הדין מורה על סגירת התיק.
• יש להעביר את התיק לבית הדין האזורי נתניה להמשך טיפול.

מותר בפרסום לאחר השמטת שמות ומספרי זהות.

ניתן ביום ט"ו באדר התשפ"ה (15/03/2025).

הרב מימון נהרי                             הרב מאיר פרימן                   הרב אברהם מאיר שלוש