ב"ה

הנדון:זכות הבעל בזכויותיה הפנסיוניות של אשתו מדין מעשי ידיה

הרב חיים ו' וידאל

מתן נימוקים

הקדמה

בתיק 1457830/3 של ביה"ד הרבני ירושלים ביום ל' חשון תשפ"ה (01/12/2024) ניתן פסק דין לאישור הסכם הגירושין, וכעבור יומיים הצדדים התגרשו.

בסעיפים 31 – 47 להסכם הגירושין נכתב:

הצדדים מסכימים כי תקופת איזון המשאבים ביניהם הינה מיום הנישואין 28.10.2013 ועד מועד הקרע 13.8.2023 — מועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך על ידי הבעל.

בעניין חלוקת הזכויות הסוציאליות — מוסכם כי האישה תגיש את עמדתה לבית הדין תוך 15 יום, האיש יגיש את תשובתו תוך 15 יום לאחר מכן, ובית הדין יכריע בסוגיות הנ"ל באשר לחלוקת הזכויות הסוציאליות.

בסיכומי טענות האשה נטען שזכויות שנצברו אצלה כגננת, עבודה שעבדה בד בבד עם עבודתה בביתם לגדל ארבעה ילדים, הן מעשי ידיים שאין לבעל זכות בהן. נעיין בסוגיא הלכתית זו.

נימוקים אלו הם דעתי האישית, במסגרת פס"ד שניתן ברוב דעות.

האם זכויות עתידיות הן בגדר מציאת האישה או לא

יש מי שטען כי זכויות עתידיות שזמן פירעונם הוא לאחר הגירושין אינן בכלל תקנת חכמים שמציאת האשה לבעלה. זאת משום שתקנת חז"ל שמציאת אשה לבעלה היא משום איבה, אבל ככל שמדובר על זכויות שזמן פירעונם חל לאחר הגירושין אין זה בכלל, כי אדרבה לאחר שהם כבר לא נשואים אין כל ענין לשמר את העקרון של "לא תהוי איבה", עכ"ד.

ויש להעיר כי הזכויות מעבודה שזמן פירעונם חל בתאריך הפרישה לגמלאות אינו חוב שנוצר מחדש בעת הפרישה לגמלאות. צבירת הזכויות עד מועד הגירושין, הוא בגדר כסף שמגיע על עבודה בכל חודש מחדש, והוא בבעלותו מיידית. הדברים ידועים כי כל עובד רשאי לממש את הזכויות שלו טרם הפרישה לגמלאות, אלא שעליו יהיה לשאת בהפחתה מסוימת בשל משיכת הכספים שלא במועד הקבוע לפרישה. אשר על כן, גם אם נאמר שהאשה זוכה בכספים אלה כמבואר בקוב"ש, ולאחר מכן האיש זוכה ממנה, מ"מ ככל שננקוט שלכספים אלה מעמד של מציאה שהאיש זכאי להם, הרי שיש לו זכות באותם זכויות שנצברו עד מועד הגירושין למרות שזמן פירעונם הקבוע הוא רק במועד הפרישה.

מכל מקום, כיון שיש צדדים נוספים להגדרת עבודות שהנשים רגילות בהן שלפיהם האיש אינו זוכה בשכר עבודת האשה, נראה שבנדון דנן האיש לא יזכה בזכויות האשה מעבודתה כפי שאבאר להלן.

דין מעשי ידיים של אישה במלאכות הנשים הנהוגות בזמננו

ראיתי צורך להרחיב קצת בגדר מעשה ידיים של נשים כיום, וכן ביחס לזכויות עתידיות. ויש לסקור כיצד נקטו בתי הדין ופוסקי הזמן ביחס לנדון זה.

להלן בירור שכתבתי בתיק 1302738/8, לא פורסם:

לאחר עיון בטענות הצדדים, מובהר כי לפי טענת האיש שביקש שביה"ד ידון אותו רק לפי ההלכה ולא לפי החוק, הרי גם אם ננקוט שלפי ההלכה הוא זכאי בזכויות אלה מדין מעשי ידיים, מ"מ כיום המלאכות שנהגו בהן הנשים הן בגדר העדפה שע"י הדחק, וזאת משום שמלבד מלאכת הצמר נשים אינן חייבות לקחת על עצמן את עול פרנסת הבית, וכ"כ הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א (ח"ג חו"מ סימן ה אות כה), וממילא כל עיסוק כיום מעבר למלאכת הצמר נדון כהעדפה ע"י הדחק, וכ"כ הגר"ב זולטי זצ"ל בשורת הדין כרך יד עמוד רצב, וז"ל:

"אמנם נראה דהביא החלקת מחוקק אה"ע סי' פ' סק"ב בשם הב"ח, שכן נוהגים במדינות אלו שלא להוציא מיד האשה שום העדפה שעל ידי הדחק. והלא כל מעשה ידיה של האשה בזמנינו, הוא העדפה ע"י הדחק".

וכ"כ הגר"י כהן זצ"ל בספרו דברי יוסף סימן פ אות טו. לפ"ז ביכולתה לטעון קים לי שהעדפה ע"י הדחק היא שלה, כמבואר בח"מ וב"ש בשם הב"ח הנ"ל.

נכון לציין כאן כי ישנן גישות שככל שמדובר במלאכות שנשים נהגו לעשותן בזה"ז, הרי שיש ביכולת האיש לחייבה לעשותן, וממילא אם היא עוסקת במלאכות אלו אין לזה גדר של העדפה ע"י הדחק אלא כמעשה ידיים בסיסיים שהאיש זוכה בהן.

מקור הדברים הוא ממה שכתב הבית מאיר בריש סימן פ לדייק מדברי הרמב"ם שדווקא מלאכות אלו כגון טוויה ואריגה שהם בכלל עשיה בצמר, בזה יכול לכפותה שתעשה מלאכה, אבל בשאר מלאכות אין יכול לכופה אלא בצמר בלבד. והביא ראיה משו"ת הרשב"א (ח"ד סימן קנב הובא בב"י סימן צה) שכתב "שהרי האשה אינה חייבת לטרוח ולסתור ולבנות ולעקור ולנטוע, ולא להתעסק בריבית, אלא לעשות בצמר, ואם רוצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת, אינו רשאי". וכתב ע"ז הבית מאיר: "וסתמא משמע אפילו דרך נשי מדינה זו אף בהנהו". ור"ל לכאורה שלמרות שנהגו בהן, אין זו בכלל מלאכה שתיקנו בה שמע"י הם של בעלה.

אבל בבית מאיר בסימן צה לכאורה נראה שלא כדבריו בסימן פ, שעל הספק בגמרא בכתובות סו ע"א עשתה ג' ד' מלאכות, מעשה ידיה למי? וכתב רש"י שם: "דהיינו שומרת קישואים וטווה פשתן, ומלמדת שיר לנשים ומחממת ביצי משי בחיקה". וכתב שם הבית מאיר בסימן צה שעל כל אחת ממלאכות אלו יש ביכולתו לכופה, והספק הוא רק כאשר היא עושה ג' ד' מלאכות יחד. ולפ"ז עולה שגם במלאכת שאינה מלאכת צמר, יש ביכולתו לכופה לעשות.

ומזה מוכיח בספר אמרה ברורה סימן פ שגם לדברי הבית מאיר, ככל שהמלאכה היא מיוחדת לנשים יכול לכופה לעסוק בה, ואין זה מוגבל רק לעשיה בצמר.

בהמשך לאמור, נסכם להלן בקצרה את הגישות בבתי הדין לדורותיהם ביחס למלאכות שהנשים עוסקות בהן כיום, והנוגע לני"ד. מלבד פסקם הנ"ל של הגר"ע יוסף זצ"ל הגר"ב זולטי זצ"ל והגר"י כהן זצ"ל, כ"כ הגרי"ש אלישיב זצ"ל בפד"ר ח"ד עמ' 155 וכן קובץ תשובות ח"ב סימן צח שהעלה שלפי דברי הבית מאיר סימן פ שכל מלאכה שאין האשה מחויבת לעסוק בה הרי היא כהעדפה ע"י הדחק שהיא שלה אם היא מוחזקת בה, וכ"כ בפד"ר ח"ב עמ' 223 (הרבנים י' רוזנטל ב' רקובר וע' הדאיה זצ"ל) שהביאו את דברי הבית מאיר אהע"ז סימן פ שהעלה מלשון הרמב"ם שניתן לכוף רק על עשייה בצמר שהיא מלאכה המיוחדת לנשים, ולפ"ז העלו בנדון שלהם שאין לחייב את האשה בעבודות פקידות או הנהלה שאינן דומות לעבודה בצמר, עכ"ד. בכל הפד"ר הנ"ל לא דנו בגוף דברי הבית מאיר, ולא פירטו האם יש חילוק בסוגי המלאכות כיום, אלא כתבו בסתם שלפי הבית מאיר, אין על האשה חיוב לעסוק בהן, וממילא אם עוסקת בהן הם בגדר העדפה שע"י הדחק שיש לה זכות בהם ככל והיא תפוסה בהן לפי דברי הב"ח.

לעומת זה בפד"ר חי"ד עמ' 227 מאת הרב גדליה אקסלרוד (נדפס גם בספרו מגדל צופים ח"א סימן מא עמ' קעא) פקפק בעצם דברי הבית מאיר, ונקט שככל שדרך נשים לעבוד במלאכות אלה, האיש יוכל לחייבה לעבוד, ומע"י אלו הם שלו. ובפד"ר שם עמ' 238 (מאת הרב חיים הרצברג זצ"ל), הביא את דברי הב"מ, אך נטען שאין זה סביר שתקנת חכמים תיעקר בענין מע"י שהם של בעל, ולפיכך יש לקיים את התקנה למקרה שנשים רגילות לעשות מלאכות אחרות באותו הזמן, וכטענה זו כבר העלה הגר"י רוזנטל בספרו משנת יעקב פכ"א אישות ה"א. וראה עוד להגרצ"י בן יעקב בספרו משפטיך ליעקב ח"א בהערת הגר"ש ישראלי שבסוף הספר עמ' תקצ אות ח שאשה שרכשה מקצוע בנערותה, אמורה לעבוד באותו המקצוע, ומע"י בתחום עבודה זו היא של הבעל אא"כ אמרה איני ניזונית ואיני עושה. וכ"כ הגר"י אלמליח שליט"א בספרו אמרי משפט ח"ב עמ' נד, וכתב שמש"כ בפד"ר ח"ב שאין לחייבה זהו דווקא במלאכות שבזמנם לא נהגו בהן הנשים כמו מלאכת פקידות והנהלה, אבל כיום שהרבה נשים עסוקות במלאכות אלו, הרי שהיא חייבת לעשותם ומע"י של בעלה.

כשאני לעצמי עוד יש מקום לחילוק בין מלאכות שנהגו נשים לעשות כמו גברים, לבין מלאכות שמיוחדות רק לנשים, כיון שמלאכת הצמר בזמנם היתה מיוחדת ברובה רק לנשים כלשון הרמב"ם, ולפ"ז גם אם נרחיב את תקנת חכמים לזמן הזה, אין זה אלא במלאכות שהן מיוחדות רק לנשים כגון הוראה בבתי ספר לבנות וגננות בבית יעקב וכיו"ב, וגם מדברי הבית מאיר בסימן צה נראה שדיבר על מלאכות שמיוחדות רק לנשים. ויש לציין כי גם במקצוע מיוחד רק לנשים כגון מילדות כתב בספר מעשה אברהם חו"מ סימן מ, הובא באצוה"פ עמ' קיא, שלא ניתן לכופה כי זהו מקצוע שמתאים רק לנשים מסוימות.

וראה בפתחי חושן להגר"י בלוי זצ"ל (ח"ח פ"י סק"ג) שהעלה שיש קושי ליישם הלכה זו הלכה למעשה כי גם במלאכות שהנשים נהגו בהם כמו הוראה או בשמירה על תינוקות לאו כל אשה מסוגלת לכל סוגי המלאכות, והדבר תלוי בכישוריה, ולפיכך צ"ע אם שייכת הלכה זו בזמננו מההיבט המעשי. ויש להוסיף על הדברים כי בזמן חז"ל שנשים כמעט ולא היו יוצאות חוץ לביתן, לפיכך הוזקקו לעסוק במלאכת הצמר לגווניה (רקמה וטוויה), שרק בה הייתה אפשרות לעסוק בה מהבית, וגם היא אפשרה תוספת הכנסה לפרנסת הבית. לפיכך היה נקל לכופה על כך כי היא הייתה מלאכה יחידה המקובלת אצל רוב רובן של הנשים. משא"כ היום שהתרבו המלאכות שהנשים עוסקות בהן, לפיכך יש קושי לחייב אשה לעסוק במלאכה מסוימת, שעה שצריך לבחון מקודם איזה מלאכה מתאימה לאשה יותר.

מלבד זאת ראה שם בפתחי חושן שהאריך בסק"ט שגם במלאכות שנהגו בהן הנשים לפעמים הדבר גובל בפריצות שאינה מתאימה לבת ישראל, ואדרבה על האיש למנוע את אשתו מלעסוק במקומות אלו, ואם בכל זאת הלכה לעבוד שם מע"י הם שלו. ולפ"ז לכאורה אין מניעה לחייבה לעבוד במקום שיש שמירה על גדרי הצניעות, וממילא אם עושה מלאכות אלה מע"י הם שלו. וראה עוד במנחת שלמה להגרש"ז אוירבך ח"ג סימן קג אות כב, אחר שהביא את המנהג שהעיד עליו הב"ח, שהעדפה ע"י הדחק אין להוציא מידי המוחזק, מ"מ כיום אשה שמרוויחה משכורת חודשית אין זה בגדר העדפה ע"י הדחק, אולם למעשה פסק שככל שהאשה מסרה את מע"י אלו לבעלה, הם שלו.

והנה בנוגע לזכויות מעבודה, כבנדון דנן, ראה שם בפת"ח פ"י סק"ב שהעלה בתחילה שכל זכות שבאה מחמת עבודתה לכאורה היא בגדר מע"י, אבל שוב כתב להסתפק בזה, וז"ל:

"ואם כי יש סברא לומר שכל תשלום שאינו באופן ישיר עבור עבודה אע"פ שהזכות ותשלום לתשלום זה בא מחמת עבודה, אינו בכלל מעשי ידיה, שלא זיכו חז"ל לבעל אלא שכר עבודה ממש, וה"ז כעין מתנה הניתן לעובד ממעבידו שברור שאילו לא עבד אצלו לא היה נותן לו מתנה זו וכן מתנת שי לחגים שאינם בכלל מעשי ידיה, אלא כנכסי מלוג וממילא אפשר לדון גם על פיצויים ופנסיה שדינם כנכסי מלוג, ואפילו לסברא זו נראה שחופש מחלה וחופש הם כעין שבת שהם לבעל מ"מ נראה שיש לחלק דאה"נ מתנה הניתנת מרצון הוי כנכסי מלוג אבל כל שיש על המעביד חיוב לשלם הוא בכלל מעשי ידיה".

וראה עוד להגר"ש קרליץ זצ"ל בספרו משפטי שלמה סימן א שגם העלה צדדים לכאן ולכאן ביחס לזכויות עבודה שמגיעות לאשה אם הם בכלל מע"י או כמתנה וכנ"ל, ולא הכריע.

על כן ביחס לנדון דנן כיון שישנן גישות שונות האם מלאכות שנהגו הנשים לעשות הן בכלל העדפה שע"י הדחק, וגם קשה לחייב כל אשה לעסוק במלאכה כל עוד לא ברור שהיא מוכשרת לזה, וגם דיש לדון בזכויות עבודה אם הן בכלל מע"י, לפיכך הנכון מדין פשרה קרובה לדין שהאשה לא תחויב להעביר את מחצית הזכויות שצברה בתקופת הנישואין לאיש.

ע"כ מנימוקי ההחלטה הנ"ל.

ולפ"ז גם בנדון דנן, ככל שהאיש אינו תפוס בכספי האשה, יש ביכולת האשה לטעון קים לי שהמשכורות וכן הזכויות העתידיות מעבודתה הם שלה, ואין היא מחויבת להעבירם לאיש.

בשולי הדברים ראיתי צורך להתייחס לדברי החזו"א בעניין המנהג שעליו העיד הב"ח.

כתב החזו"א באה"ע סימן ע' סק"ה:

"וכתב ב"ש בשם ב"ח דמנהג שלנו שאין מוציאין מידה, ונראה דלאו מנהג רוב ישראל קאמר הב"ח שהרי לא שלח בכל גבול ישראל על זה ואחרי שמרן ובית דינו והרמ"א  ובית דינו נהגו להוציא וזהו מנהג רוב ישראל שקבלו הכרעת השו"ע ומנהג הב"ח ז"ל נראה שהונהג ע"פ דעתו ז"ל שהוא ספיקא דדינא, ומ"מ נראה שאין לזוז מפסק השו"ע אחרי שדעת הריף והרמב"ם דהלכה כחכמים וזה גם דעת רשב"א הובא בר"ן כתובות ס"א ע"ב…וזה דעת רי"ד בשטמ"ק, וזה דעת המ"מ, והראש והר"ן לא כתבו שהוא ספיקא…..והלכך אחרי שהשו"ע והרמ"א סתמו כרבים למה לא נקבל הכרעתן,…

ושם בס"ק ו' כתב:

"ובעיקר הדין  נראה דכל שהתחילה מלאכתה בשעה שכבר אכלה משל בעלה כל מה שעשתה הוי לבעלה בין שהוא העדפה בין שהוא מציאה, וממילא כשניזונית אח"כ מאותו הריוח הוי כניזונית משל בעלה וכן לעולם, וגם מעה כסף הוי כנותן בכל שעה כיון שנוטלת כל צרכיה, ואף אם לותה ואכלה נראה דכל שלא תבעה בבי"ד ולא אמרה א"נ וא"ע או איני נוטלת מעה כסף  ואיני נותנת העדפה הויא כלותה בשביל בעלה וחשיב כניזונית…."

הרי מפורש בחזו"א שכל העדפה ע"י הדחק וכן מציאה, היא של בעלה בתורת ודאי ודלא כהב"ח. אולם לענ"ד אין מזה ראיה לנדון דנן שעסקינן במלאכת נשים שאינה של צמר, שלפי דעת הב"מ אין זה בכלל מע"י שמגיעים לבעל, וכיון שחלק לא מבוטל מהפוסקים האחרונים הביאו את דברי הב"מ להלכה כמפורט בנימוקיי, לכאורה פשוט הדין שככל שהאשה תפוסה בממון, בזכותה לומר קים לי שאין זה בכלל מע"י שמגיעים לבעל, גם אליבא דהכרעת החזו"א.

מסקנה

אין לנתבע זכות בזכויות הסוציאליות שהאשה צברה על שמה בתקופת הנישואין בגין עבודתה מדין מעשי ידיה לבעלה.