ב"ה                                                                                                                 תיק 1086838/6

בבית הדין הרבני אזורי אשקלון

לפני כבוד הדיינים:

הרב אברהם הרוש – יו"ר, הרב אביעד תפוחי, הרב צבי שינדלר

המבקש:          פלוני

נגד

המשיבה:        פלונית (ע"י ב"כ אלמוני)

הנדון: בא-כוח המטיל מורא על בית הדין

החלטה

רקע עובדתי נצרך

בתיק שלפנינו החליט ביה"ד לסדר גט לחומרא, בתביעת האיש-הבעל לשעבר. האישה לא הופיעה לדיון הקודם, ובדיון הנוכחי הופיעה המבקשת בליווי ב"כ; המבקשת הובאה באמצעות צו הבאה. אך לדיון הנוכחי האיש לא הופיע.

על מנת שלא לפוטרם בלא כלום, התקיים דיון בפני דיין יחיד.

בדיון נשמעה טענת ב"כ האישה, שלא לערוך גט לחומרא, כיון שלטענתו התקיימו יחסי אישות רק פעם אחת, בעל כרחה של האישה, ושלא בפני עדים. כמו כן, טען ב"כ האישה לחייב את האיש בהוצאות, מחמת היעדרותו של האיש. בשלב הזה הדיון הסתיים.

מאחר והדיון התקיים בפני דיין יחיד, ולא בשלושה, לא הוטל חיוב הוצאות.

כתוצאה מכך, על פי הוראת ביה"ד, יצרו קשר טלפוני ממזכירות בית הדין עם ב"כ האישה שישוב לבית הדין, לטעון את טענותיו בפני שלושה, על מנת שיתאפשר דיון סדור שיש בידו את כלל הכלים לחייב בהוצאות.

במקביל, בבדיקה שנערכה במזכירות בית הדין, הועלתה אפשרות שהאיש לא קיבל את הזימון לדיון, ולכן לא הופיע. משכך, יצרו עמו קשר טלפוני מהמזכירות, והודיעו לו על קיומו של הדיון. האיש טען שאכן לא ידע, והודיע כי בכוונתו לבוא.

עם שמיעת גרסתו של האיש, ומשהודיע שהוא מגיע לבית הדין השתנתה המגמה לכיוון דיון סדור הנוגע לליבת העניין, כאשר שני הצדדים יהיו נוכחים בו. לאור זאת יצרו שוב קשר טלפוני מהמזכירות עם אימה של האישה, למסור לבתה שתשוב לדיון. כך על פי עדותו של מזכיר בית הדין.

בהגעת ב"כ האישה למסדרון בית הדין, הורו לו מהמזכירות למסור למרשתו שתשוב לבית הדין, אך ב"כ האישה סרב בטענה כי הוזמן לבית הדין רק על מנת לאפשר מתן החלטה של חיוב בהוצאות [גם הנכתב כאן הוא על פי עדותו של מזכיר בית הדין].

בשלב זה התכנס ביה"ד בהרכב מלא, לשמיעת טענות הצדדים. וכאמור, הופיעו: האיש, וב"כ האישה, ללא האישה.

למעשה בשלב זה היעדרותה של האישה מהווה סיבה בפני עצמה לדון בחיוב הוצאות, שעה שנמנעה מלהגיע חרף הזמנת ביה"ד, ככל ויתברר שאכן ידעה על הזימון.

משהחל הדיון, ב"כ האישה בחר שלא לגעת ב'סוגיית הליבה' אלא לצעוד במסלול אחר. הוא השמיע אמירות קשות, ולפיהן "החזירו" אותו לבית הדין במרמה. על פי טענתו, לאיש יש "קשרים" עם מזכירות בית הדין, ולכן 'קשרו קשר' להחזירו לבית הדין בעורמה, וזאת על מנת לסייע לאיש 'לגשר' על האיחור שלו. הרים את קולו עוד ועוד, ביקש לדעת מי יצר עימו קשר מהמזכירות, ואיים בהגשת תלונה לנציבות כנגד המזכיר.

בתגובה, ביה"ד הביע פליאתו על תוכן הדברים והצורה שבה נאמרו.

לפנים משורת הדין, בית הדין בדיון הבהיר את מהלך הדברים, כפי הנאמר לעיל, שהכוונה ביצירת הקשר עימו היתה על מנת לאפשר החלטה בשלושה, על פי דין, ואחר כך הדברים התגלגלו שהאיש הופיע גם הוא, מן הראוי היה שגם האישה תשוב, על מנת לסיים את ההליך בצורה נכונה של קיום דיון סדור, וקבלת החלטה מהותית לגופו של עניין.

למרות ההבהרה, ב"כ האישה דבק בטענותיו, שוב ושוב, על ערמה ומרמה שנעשתה לו, ועל קשרים של האיש, כביכול, במזכירות ביה"ד.

התמונה שהצטיירה לפנינו היא כי ב"כ האישה אינו חפץ בקיום הליך תקין, ושש על ההזדמנות 'לתקוע מקלות בגלגלים', תוך הטלת רפש על הסובבים. דברים אלו אינם מועילים למרשתו לפתור את הענין שלשמו הוזמנה לבית הדין להתדיין בפניו.

נאמר ברורות: בית הדין מוחה על הטלת דופי בפקידי מזכירות בית הדין, העושים עבודתם נאמנה, ותחת הודאה למזכיר הנאמן שרצה לסייע לניהול הליך תקין, מטילים דופי בהתנהגותו. גישה והנהגה מעין זו הינה חמורה, פסולה ומגונה. דברים אלו שיש בהם משום הטלת דופי על מזכירות ביה"ד וביה"ד, ראוי לדחותם על הסף לאלתר, תוך חיוב הוצאות לדוגמא על אמירות חסרות שחר.

ביה"ד מבהיר שהאמירות של ב"כ האישה טוב להם שלא נאמרו, וכלל הדברים שנאמרו אין להם על מה להישען.

צר לנו שב"כ האישה הנמנה על שורת הטוענים הרבניים, שאמור לרכוש הערכה למוסד הרבני, מתנהג בצורה כזאת שאינה מוסיפה לו כבוד.

בנוסף לגינוי זה על התנהגות ב"כ האישה במהלך הדיון, בית הדין מוחה על התנהלותו החמורה, שסירב להוראה לזמן את האישה שוב לבית הדין.

לגופו של ענין, חזר על טענותיו שטען בדיון הראשון, על כך שאין לחייב את האישה לקבל גט לחומרא, וכנזכר לעיל, כיון שהמעשה היה חד פעמי ובעל כרחה. בנוסף, חזר על בקשתו לחייב את האיש בהוצאות עקב איחורו לדיון. לעומתו, טען האיש כי התקיימו ביניהם קשרים עמוקים שכללו עשרות פגישות, וקיום יחסים שלוש פעמים. ביחס לטענת האיחור, הסביר האיש, כי לא ידע על קיום הדיון.

דיון והכרעה

לפנינו שני נושאים לדון בהם, הראשון, ליבת הענין, לגבי החיוב בגט לחומרא. נושא זה ידון בדיון הבא, כאשר שני הצדדים יופיעו לפנינו ויטענו טענותיהם.

נושא שני: מחמת טענותיו של ב"כ האישה, שיצא לדון בדבר החדש – על מזימות ותככים הנעשים מאחורי הפרגוד, דבר העלול ליצור תחושת חוסר נוחות בקרב הצוות המקצועי ובקרב הדיינים, ונוצרה תחושה שאמירותיו נועדו להטיל מורא על ביה"ד ולמנוע את הדין מלצאת לפועל.  כלפי זה עלינו לברר את מחויבות המערכת לדון בדין זה לאישורו.

• לא תגורו מפני איש וגדרו

התנהגות המתוארת לעיל מניחה לפתחנו נידון אחר, שהואהלכה מפורשת בשו"ע, ויסודה מדברי הגמ' מסכת סנהדרין (דף ו עמוד ב) וז"ל:

ר' יהושע בן לקיש, אמר: שנים שבאו לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע דבריהם או משתשמע דבריהן ואין אתה יודע להיכן דין נוטה – אתה רשאי לומר להם: אין אני נזקק לכם. שמא נתחייב חזק ונמצא חזק רודפו. משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה – אי אתה יכול לומר להן איני נזקק לכם, שנאמר לא תגורו מפני איש.

ונחלקו רבותינו הראשונים מהו החשש העולה מה'רדיפה'.

רש"י פירש:

קשה – בעל מריבה מטריח דיינים.

שמא יתחייב חזק ונמצא רודפו – רודף את הדיין להפך את הדין.

התוס' כתבו:

ונמצא חזק רודפו – פירוש לדיין כדמוכח בתר הכי. והא דנקט אחד רך, שאם היו שניהם חזקים היה השני מסייעו.

 על פניו נראה, שאין הבדל בין רש"י לתוס' בפירוש הסוגיא, ולשניהם החשש הוא שהחזק ירדוף את הדיין. וכן משמע להדיא מפירוש הר"ן בחידושיו על מסכת סנהדרין, שהביא בתחלה גרסת רש"י ופירושו, ומיד לאחריו כהמשך הדברים סיים בדברי התוס' הא דנקט אחד חזק ואחד רך, ומשמע דהכל פירוש אחד.

אולם עיון מדוקדק בדבריהם מראה שהחשש הוא שונה; לפירוש רש"י אדם קשה זה אינו מסוכן, אלא בעל מריבות בלבד, וכל רדיפתו אחרי הדיין היא הטרדתו בלבד כדי להפך הדין לטובתו, ואפילו משום חשש זה בלבד רשאי הדיין להשתמט כל זמן שאינו יודע להיכן הדין נוטה, ואילו לשיטת התוס' הרדיפה אחרי הדיין היא כדי להזיקו כנקמה על שחייבו בדין, ואדם קשה זה הוא מסוכן.

כדעת התוס' נראה שסבור אף הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כב הלכה א) וז"ל:

שנים שבאו לפניך לדין אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע את דבריהם או משתשמע את דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם שמא יתחייב הקשה ונמצא רודף אחר הדיין, אבל משתשמע את דבריהם ותדע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם, שנאמר לא תגורו מפני איש שלא תאמר איש פלוני רשע הוא שמא יהרוג את בני שמא ידליק את גדישי שמא יקצץ נטיעותי, ואם היה ממונה לרבים חייב להזקק להם.

יעויין בקרית מלך (שם) שכתב שדברי הרמב"ם לקוחים מהספרי וז"ל:

ספרי דברים סי' י"ז שמא תאמר מתיירא אני מפני איש פלוני שמא יהרג את בני או שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ את נטיעותי ת"ל לא תגורו מפני איש.

דברי הספרי הובאו להלכה אף בסמ"ג (לאוין רז).

הרי שחלוקים הראשונים בשני דברים; הדבר הראשון הוא המסוכנות, והדבר השני הוא המוטיבציה. לדעת רש"י אין אנו עוסקים בסכנה ממשית, והמוטיבציה הינה להטות את הדין לטובתו ע"י הטלת מורא על ביה"ד. אולם לדעת התוס' עסקינן בסכנה ממשית של רדיפה אחר הדיין, ולדעת הרמב"ם אף אחר משפחתו של הדיין, והמוטיבציה היא נקמה על פסיקת הדין.

הנפק"מ הפשוטה העולה מאליה בין הראשונים תהיה היכא שישנה סכנה לדיין, שלדעת רש"י יהיה מותר להסתלק מהדין אף לאחר שישמע דבריהם וידע להיכן הדין נוטה, ואילו לדעת התוס' איירינן בכה"ג, ואפילו הכי אין לו לדיין להסתלק בדין לאחר שישמע דבריהם. ואכן יעויין בב"ח (חו"מ סימן יב) שכתב להקל כדברי רש"י וכתב שהוא עיקר, דהיכא דאיכא סכנה יכול להסתלק אף לאחר שיודע להיכן הדין נוטה וזריז ואינו נענש וכו' דבחשש סכנת נפשות והיזק ממון לא איירי קרא.

• נפק"מ נוספת בין הראשונים בדין ב' בעלי דין אלמים

נפק"מ נוספת שדנו בה רבותינו, הינה במקרה ושני בעלי הדין חזקים.

דהנה לשון הגמ' הוא אחד רך והשני קשה, וכתבו תוס', הובא לעיל, שאם שניהם חזקים היה השני מסייעו. ועל פניו מכאן ניתן לדייק שבשניהם חזקים אפילו קודם שמיעת הטענות לא ניתן להיסוג מלדון, וכן למד הב"י (חו"מ סימן יב) בדבריהם, שלאחר שהביא דברי הגהות אשרי (ריש סנהדרין סי' ה') שאם שניהם חזקים אינו רשאי לומר איני נזקק לכם, סיים הב"י שכן נראה מדברי התוספות. כמו כן ניתן לדקדק בדברי הרמ"א שהביא דברי הג"א להלכה, והוא מוסב על דברי הרמב"ם שהעתיקם השו"ע כלשונם, והרמב"ם כאמור לעיל סובר כסברת תוס', ומכאן שלמד הרמ"א שחילוק זה בתוס' נכון אף לשיטת הרמב"ם.

בפוסקים צידדו לכאן ולכאן, כדלהלן.

יעויין בתשובת ראנ"ח (סימן קכא) שגם כתב לדקדק כן בתוס' וז"ל:

ואם אין הא' רך לא אמרי ביה או משתשמע דבריה' וכו' ונמצינו למדים מדברי התוספות דהיכא דליכא חששא דנמצא חזק רודפו אפילו קודם שידע להיכן הדין נוטה אינו רשאי לומר איני נזקק לכם.

אלא שמיד לאחר מכן כתב שלא מצא כן בפוסקים, וכתב לדחות דקדוק זה בתוס' עיי"ש. וכעת יש לתמוה, איך לא שת ליבו לדברי ההגהות אשירי שהביא מרן הב"י, וכן תמה עליו בכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף חו"מ סימן יב) שנעלמו מהראנ"ח דברי הגהות אשרי.

לקושטא דמילתא נעיר, שרבים העירו על דקדוק זה בתוס'.

הקשה הרדב"ז (הלכות סנהדרין פרק כב הלכה א) וז"ל:

כך ראיתי בתוספות, וצריך לי עיון דלעולם יהיה אחד משניהם רודפו והשני לא ימסור נפשו להציל את הדיין, ואורחא דמלתא נקט, וה"ה אם שניהם קשים כנ"ל.

ואף הכנה"ג גופיה, בספרו דינא דחיי (לאוין רז), כתב לתמוה על דקדוק זה של הב"י בתוס', ואכן נראה שהולך לשיטתו במסקנת הדברים בכנה"ג (שם) שאף בשניהם חזקים יש לצדד שאם לא שמע טענות הצדדים יכול ליסוג לאחור, ולהלן נביא דבריו.

לעומת הב"י, בב"ח (שם) כתב לחדש שדברי הגהות אשר"י דבשניהם חזקים צריך ליזקק להם אף אם אינו יודע להיכן הדין נוטה אין זה אלא לשיטת רש"י דאין חשש סכנה אלא זילותא, אבל לשיטת התוס' דאיירי משום סכנה אינו חייב ליזקק להם אף בשניהם חזקים, והביא הוכחות לדבריו, עיי"ש.

גם התומים (סימן יב ס"ק א) הלך בדרכו של הב"ח, ומעמיד את הדין של שניהם אלמים על פי שיטת רש"י, ובזה מצא מקום ליישב את מנהג העולם מדוע חכמי הדור מעלימים עין מלדון אף כששני בעלי דין אלמים, וז"ל:

ומה שנראה לומר בישוב והתנצלות בעד חכמי זמן הוא, כי רש"י (שם) פירש בעל דין קשה בעל מריבה מטריח הדיינים, ועל מה שאמרו נמצא חזק רודפו, פירש"י רודף הדיין להפוך הדין, עכ"ל. מזה נראה דאין פירושו של קשה שהוא רשע ויש לדיין מגור שיזיק בדיני אומות העולם, רק הוא בעל מריבה ולכך יכלכל [צ"ל יבלבל] הדיין ברוב טענות של רמיה וכדומה עד שיעביר להדיין מדעתו לפסוק שקר, וזהו שדייק רש"י שירדוף לדיין להפוך הדין, אבל לא שינטור לו איבה ויזיק אח"כ לדיין, רק כל רדיפה יהיה שיבלבל לדיין להפוך הדין, ולכך יש הבדל קודם שידע היכן הדין נוטה יש לו חשש זה, אבל אח"כ קשה לבלבל כיון שכבר יודע הדין ואפילו רוח קשה לא יזיזו ממקומו, ולכך בשני חזקים לית כאן חשש דמ"מ יהיה הדין עומד על בוריו ועל תלו, אבל באיש זרוע דיש לו לדיין פחד דינטור לו איבה ויגרום לו היזק ויעליל עליו, ודאי דאינו מועיל דהשני חזק, דאם זה יגרום לו היזק מה יוכל השני לעשות ולא בנקל יוכל לסלק הזיקו, וכבר אמרו נח להרע אלף פעמים מלהסיר הרע פעם אחת. ולכך בזמנינו אשר בעוונותינו הרבים גברו המוסרים וכדומה יכול לסלק עצמו בכל מקום אפילו שניהם חזקים.

הרי לן מדברי התומים כפי באורנו. ראשית, המוטיבציה של בעלי הדין לדעת רש"י היא הטיית הדין לטובתם, ועל כן מובן החילוק בין יודע להיכן הדין נוטה ובין שאינו יודע, שביודע להיכן הדין נוטה ליכא חשש שיצליח לבלבל את הדיין ולהטות את הדין לאחר גיבוש עמדתו. עוד כתב שבשני בעלי דין חזקים אין חשש זה קיים, מאחר ומרגיש מוגן בדין ולא שייך הטיית דין לשום צד, ועל פי זה קבע שלדעת רש"י אם ישנו חשש להיזק הדיין, הרי שאף באחד אלם יכול להימנע מלשבת בדין וכן בשני אלמים.

• מסקנת ההלכה בשני בעלי דין אלמים

לענין הלכה, השבות יעקב (חלק א סימן קמג) דוחה הבנת הב"ח וטוען שאין מקור להמציא מחלוקת בין רש"י לתוס', ולעולם י"ל דגם רש"י מודה שאינו יכול להסתלק מן הדין אף בחשש נזק (משיודע להיכן הדין נוטה), וכמו כן אין מקור שנחלקו רש"י ותוס' בענין ב' בעלי דין אלמים וז"ל:

וכתב הב"ח בסי' י"ב כי נ"ל פרש"י עיקר, דהיכא דאיכא סכנות נפשות והיזק ממון לא איירי קרא דלא תגורו, ומותר להסתלק אף לאחר שיודע להיכן הדין נוטה. גם בזה השגתי עליו שם, כי אין דבריו מוכרחים כלל לפרש דעת רש"י נגד דעת הספרי והרמב"ם וסייעתו (דאיכא למימר דגם רש"י מודה דכה"ג אין לו להסתלק כדעת הספרי, והא דלא פי' כן רש"י בש"ס היינו לפרש אף אליבא דעת דרב חנן דמפרש לא תגורו היינו לא תכניס דבריך משום זילותא דבי דינא: או דלשון רודפו שבש"ס דוחקו ומשמע ליה הכי ע"ש). … גם מ"ש הב"ח שם שדעת התוספת דבשניהם חזקים א"צ ליזקק להם אף קודם שיודע להיכן הדי' נוטה, ומ"ש התוספת השני היה מסייע קאי היכא שיודע להיכן הדי' נוטה, ע"כ לא ידעתי מי דוחקו לכל זה לעשות מחלוקת חדש בין פרש"י ותוספת, כי אדרבה משמעות הגהות אשרי דפ"ק דסנהדרין בשם ריב"א שכתב דבשניהם חזקים צריך ליזקק להם נרא' שהוא דעת התוס' להדיא וכ"כ הב"י, וגם המעיין בתוס' יראה להדי' דהתוס' כתבו השני הי' מסייע אאינו יודע להיכן הדין נוטה ע"ש גם בתשובת הראנ"ח ח"א סי' קכ"א.

וגם בדברי הר"ן בחידושיו משמע כך, כמו שכתבנו לעיל, שהביא ב' הדעות יחדיו ומבלי ליצור פלוגתא ביניהם, וצ"ע.

עוד יעויין במה שכתב מרן החיד"א (ברכי יוסף חו"מ שם), שחלק על הב"ח והסכים דכל ישר הולך עיניו יחזו דפשט דברי התוס' כפסק רמ"א ודעימיה, וכמו שכתב מרן בב"י וידוע דתוס' שבידינו עיקרם ומקורם מתוס' שאנץ וריב"א ורשב"א (הם הדברים שהביא הגהות אשר"י בשמם והבאנום לעיל).

זאת, בנוסף לעובדה שהב"ח עצמו כתב שהרמ"א הכריע כתוס', וכן הכרעת השבות יעקב הנ"ל, ואף התומים שהבאנו לעיל כתב כן להליץ בעד גדולי הדור ולא כקביעה הלכתית, וע"כ נראה שהכרעת הב"ח כרש"י היא שיטה יחידאה.

• בבעל דין אלם, האם לאחר שמיעת הטענות ניתן להסתלק מהדין

כאמור; בפשטות, נחלקו הראשונים אם ניתן להסתלק מהדין בבעל דין אלם, כשחושש ממנו. ולענין הלכה בזה, הנה מדברי השו"ע אין להוכיח, כיון שהעתיק את לשון הגמ' ותו לא, אך מהרמ"א שהביא את דברי התוס' גבי שני בע"ד אלמים, מוכח שהסיק להלכה כדעת התוס' והרמב"ם.

אמנם, הרמ"א (שם) בסיום דבריו הביא ממהרי"ו (שו"ת קנז) שכתב:

דמכל מקום נוהגין עכשיו שלא למחות בעוברי עבירה משום שיש סכנה בדבר שלא ימסרנו לאנסין.

הפוסקים תמהו על דבריו, שכיון שפסק כדעת התוס', להיכן הלך איסור לא תגורו.

את דברי מהרי"ו ביארו בכמה אופנים.

הב"ח כתב שמהרי"ו איירי בדינים שבין אדם למקום, שחיוב המחאה נלמד מהוכח תוכיח, ובזה י"ל שבמקום סכנה הדבר ברור שהתוכחה לא תתקבל, עיי"ש שהסביר, ועוד מחלק בין חשש מסירה למלכות, לבין חשש היזק סתמי. ועיין עוד להלן תירוץ נפלא מהרב תפארת יעקב.

התומים (שם סק"ב) כתב שמהרי"ו מדבר קודם שנזקק לדין, והחידוש הוא לדעת הרמב"ם שדיין קבוע מוכרח לדון גם קודם שנזקק, והאידנא יש קולא שלא להיזקק לדין, אבל אם נזקק לדין – אין לו להסתלק. התומים מביא את תשובת שבות יעקב שהבאנו לעיל, וז"ל:

אבל אם כבר נזקק לדין אף מהרי"ו מודה חס ושלום שבשביל פחד או איזה מגור יסלק עצמו מהדין, וחייב לדון, ובזו איירי הספרי וכו' ולק"מ. וכן מצאתי בתשובת שבות יעקב ח"א סי' קמ"ג דלאחר שיודע היכן הדין נוטה אסור לסלק מחמת פחד בשום אופן, וכן הנכון.

הכרעת התומים מובאת להלכה בנתיבות (חידושים שם ס"ק א) ובפת"ש (שם ס"ק א).

נציין גם למהרשד"ם (חו"מ סימן שעח), שכתב:

מכל זה נר' שדיין שקבלוהו לדין ושמע דברי הבע"ד וידע היכן הדין נוט', חייב להזקק ולומר הדין ואין לו לגור מפני איש.

לא כאן המקום להגדיר מהו גמר דין; יעויין בסמ"ע (שם סק"ב), ובט"ז (שם) שחלק עליו וכ' דהיינו מאז ש'חל עליו שם דיין', ואילו בשו"ת מהר"י ברונא סי' רי"ג כתב "ויראה דהא דאמר לאחר ששמע וידע להיכן הדין נוטה, זהו דברור לו אבל היכא דלא ברור לא מיקרי דין". ויעויין גם בלבוש שכותב שהוא לירד לעומקא דדינא, אך נראה ברור דלדידהו אין הכונה שהדיין הגיע למסקנת הדין ורק נשאר להעלות על הכתב, אלא כל וישנה נטייה ברורה בדין, וכן משמע מרבינו יונה על אתר, וכן הביא הרב ברכ"י (שם ס"ק ח), וכ"כ בני שמואל (סימן יב סעיף ב) ובחמרא דחיי (סנהדרין דף ו ע"ב) ועוד. אך אכמ"ל, מפני שבמקרה דנן לא צריך להגיע לגמר דין, וכמו שיבואר.

• ברי היזקא

על הכרעה זו כתב המהרשד"ם הנ"ל (חו"מ סי' שע"ח) דהיינו דוקא בחשש היזק, אבל היכא דברי היזקא יכול להסתלק הדיין אף לאחר ששמע הטענות, וכך כתב להורות לדיין בנידונו שם הלכה למעשה, אלא שמכל מקום כתב על הכרעה זו שקשה לו עם תוצאותיה וז"ל:

א"כ בנ"ד אם יראה הדיין דבריא היזקא שודאי אם יגזור הדין כנגדו יזיקנו הבע"ד ודאי נראה דיכול להסתלק ומ"מ קשה שא"כ יפסיד זכותו בע"ד שכנגדו וקשה מאד לכן נ"ל דודאי כן הוא שיש לדיין לעשות כל האפשר כדי להציל עשוק מיד עושקו ולהשיב אבדה לבעליה.

ועיי"ש ראייתו ודו"ק בדבריו.

וכן הסיק לדינא הרב ערך ש"י (חו"מ שם סעיף א), וז"ל:

ודוקא אם לא שכיח היזקא וכדאיתא בפ"ק דפסחים דף ח' [ע"ב] וביומא דף י"א, לכן עתה בעו"ה דשכיחי מסירות, שפיר כתב מהרי"ו דהוא כתוא מכמר, וכמ"ש הב"ח וכ"כ מהרשד"ם בסימן שע"ח, דגם משום היזק ממון אם ברי היזקא רשאי להסתלק, והביא ג"כ מפסחים, ומשמע להדיא שם אם רק שכיח היזקא כהך דפסחים, ואפילו כבר שמע ויודע להיכן הדין נוטה רשאי להסתלק. והש"ך כאן [סק"א] רמז לעיין במהרשד"ם.

וכן הכריע הרב כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף חושן משפט סימן יב) וז"ל:

וכתב עוד, [הב"ח – א.ה] דמה שנראה מדברי הרב בעל המפה ז"ל דלדברי ההגהות אם שניהם חזקים אף בדאיכא סכנת נפשות חייב להזקק להם, ליתא, דבמקום סכנה אינו חייב ליזקק להם כלל, אפי' שניהם חזקים ואפילו יודע להיכן הדין נוטה.

יש לציין גם דעתו של התפארת יעקב, שכתב ליישב דברי מהרי"ו שהובא ברמ"א הנ"ל, בדרך מחודשת, וז"ל:

לכן נראה ברור דמהאי טעמא דקדקו הרמב"ם ובספרי שמא יהרוג בנו, והיינו כמו שאמרה תורה לא תגורו, וזה המאמר לא שייך רק בדבר שיש ספק וחשש שמא יגיע לו היזק, ועל זה אמרה תורה שלא יגור ממנו, ולא יחוש לזה, וממילא אינו נוגע, מה שאין כן אם הוא דבר הקרוב להיזק, וראוי לחוש עליו, כי מוחזק האיש לעשות כמעשים אלו ממסירה וכיוצא בזה, אם כן הרי זה הפסד גמור, והוא נוגע גמור ואסור לו לדון דין זה כנ"ל, ולפי זה כיון דע"כ קרא דלא תגורו אינו מדבר בהיזק היותר קרוב שיבוא, אם כן ממילא בעוברי עבירה גם כן, כיון דכל האיסור משום לא תגורו, וכהאי גוונא דברי הזיקא ושכיח לבא אינו בכלל לא תגורו כלל, ולפי זה הוא הדין אפילו לאחר שיודע הדין, ונתברר לו שהוא קשה ויגיע לו הפסד, קרוב לודאי שמותר לו למנוע עצמו, אף שאינו נוגע מכל מקום קרא דלא תגורו לא אתי להכי, רק בחששא בעלמא וכדומה, מה שאין כן בזמן הזה דיש חשש דמסירה, פשיטא שאסור לדונו מצד נגיעה דקרוב שיבוא הפסד, וזה ברור.

ותורף דבריו, שבמקום שברי הזיקא – אסור לדיין לדון, מפני חשש נגיעה, ומה שדנו הראשונים והפוסקים בגדרי לא תגורו, היינו בחשש בעלמא, שבזה אינו בכלל נוגע.

• ממונה לרבים

בסיום ההלכה ברמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כב הלכה א), שהובאה לעיל, נכתב, שאם היה ממונה לרבים חייב להיזקק להם, וכך גם פסק מרן השו"ע (שם).

משמעות דברי הרמב"ם הינם, שדיינים שממונים על הציבור יש עליהם להזדקק לדין אף לפני שמיעת הצדדים, והוא חידוש גדול, שכן הרמב"ם איירי אף אם יש חשש גדול להיזק לדיין או למשפחתו, ומכל מקום מכריע הרמב"ם שבממונה לרבים אין להימנע מלשבת במשפט, וכן למד בדברי הרמב"ם הרב בית יוסף (שם), והעמיד כך גם את תשובת הרשב"א שנביא להלן, וכן למדו הרב ראש יוסף (שם ס"ק ה) והמהרשד"ם הנזכר לעיל.

דברי הרמב"ם הינם חידוש גדול, ואינם מבוארים בסוגיה. וכוונת הדברים דדיין קבוע אין לו לחוש לסכנה, אף לפני שמיעת דבריהם וחייב להזדקק להם על כל פנים.

בספר תפארת יעקב על אתר, הוסיף להקשות שבגמ' בסנהדרין (שם) משמע היפך דברי הרמב"ם, שכן בגמ' מבואר שבמקום שלא יודע היכן הדין נוטה אין איסור לא תגורו, והתפארת יעקב כתב ליישב, וז"ל:

וכתב [הרשב"א בתשובה המובאת בב"י – א.ה] דאין להם למנוע משום זה דכתיב לא תגורו מפני איש, והשתא תיקשי הא האי טעמא לא מתוקמי בגמרא רק ביודע להיכן הדין נוטה, והתם לא היה כן, וע"כ משום דהיו ממונים לרבים, כמו שפירש בית יוסף דבריו, אלמא דאף בממונים לרבים נתן הרשב"א טעם דלא תגורו, שמע מינה דהטעם הוא משום שהוא ממונה, ואין אחר לדון, הרי הוא בכלל לא תגורו, ודוקא אם אינו דיין אז תלוי לא תגורו בגמר דין, מה שאין כן אם הוא דיין, אפילו קודם שייך ביה לא תגורו.

והסיק מזה הלכה למעשה:

והשתא בהגיע להוראה ואין אחר ראוי להוראה, שזה צריך להיות דיין משום ועצומים כל הרוגיה, אם כן פשיטא דהוי בכלל לא תגורו אפילו קודם גמר דין, כמו ממונה לרבים.

היינו, שבמקרה של דיין שאינו ממונה על הציבור, הגדרתו כ'דיין' הינה מכח הדין שלפניו, ועל כן קודם שנכנס לדין לא חל עליו איסור לא תגורו, אולם בממונה לרבים עצם התפקיד שהוטל עליו הוא מגדירו כדיין, ועל כן בהסתלקותו מהדין נמנע מלבצע את המוטל עליו, ולכן עובר באסור לא תגורו.

ועיין בט"ז במקום שכתב כן בקצרה, ועיקר החידוש בדבריו הוא שאיסור לא תגורו שייך על כל מי ששם דיין עליו, ולאו דוקא בגמר דין (ודלא כמשמעות הסמ"ע סק"ב).

כיו"ב כתב הג"ר חיים דוד הלוי בספרו דבר המשפט (פרק כב הלכה א עמ' 95), לבאר דברי הרמב"ם הנ"ל. בראשית דבריו מביא את הרדב"ז שמטעים את דין הרמב"ם בממונה לרבים "לפי שאינו חושש לזה הקשה שהרבים יצילוהו ויסייעוהו", והגרח"ד הלוי מקשה, שאין זה טעם מספיק למקרה שעוסק בו הרמב"ם אם קיים חשש סכנה "שמא ידליק ושמא יקצץ בנטיעות", דמה יעשו לו הרבים אחרי שיגרם לו הנזק?

ועל כן מסיק, שהביאור הנכון ברמב"ם הוא כטעמו של הב"ח, דכיון דמצות עשה למנות שופטים בין בארץ ובין בחו"ל, אם היה הממונה להיות שופט לרבים רשאי להסתלק מן הדין היכא דהאחד קשה או שניהם קשים, א"כ לא יהי' נמצא מי שיזדקק להם, ויהיה כל דאלים גבר והיה העולם חרב כיון שאין כאן דין, והלכך הממונה לרבים חייב להזדקק להם, דאם אינו ממונה לרבים יכול להסתלק כיון שאפשר שהדין יהיה לפני הממונה לרבים.

העולה מהדברים הוא, כי אין בית הדין יכול להסתלק מן הדין, מפני שלכך מינהו הציבור.

מרן הב"י (שם) הביא תשובת הרשב"א (ח"ב סי' שדמ) באחד שאיים על ב"ד וכו' ופסק שאין זה מציל את הב"ד להזדקק לתובע, וכתב שני נימוקים: הראשון, שאם הוא הפחידם לעשות עמהם שלא כדין שמא אין בידו כח ומפחידם בדברי הבאי, ועוד, שא"כ יהיו כל בני אדם עושים כן, שאין לך אדם שלא יוכל להזיק, וא"כ אין הגדולים נידונים לעולם, והתורה אמרה לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא.

וכנראה הוקשה להב"י, שהרי קודם ששמע דבריהם, יכול להסתלק מן הדין לכולי עלמא? ומחמת כן ביאר הב"י שהרשב"א סובר כדברי הרמב"ם שממונה לרבים חייב להזדקק לבעלי דין על  כל פנים.

אלא שמתוך דברי הרשב"א שכתב בטעמו הראשון משום שמא אין בידו כח ומפחידם בדברי הבאי, משמע דאם ודאי יזיקנו אפשר דיכול להסתלק, ומתוך טעמו השני משמע דאף אם בודאי יזיקנו אינו יכול להסתלק, משום שא"כ כ"א יעשה כן וכו' והתורה אמרה לא תגורו, ויש להידרש לסתירת הנימוקים הללו בדבריו והאיך יבוארו הדברים?

בדבר המשפט הנ"ל הציע, שיתכן שדעת הרשב"א להלכה היא כפי הנימוק השני, והוא כולל יותר, ואמנם המקרה שאירע לפניו תאם את הנימוק הראשון ועל כן הביאו.

אך הפוסקים לא הבינו כך, הנה המהרשד"ם (סימן שעח) כתב לבאר ברשב"א ששני הנימוקים נצרכים, ורק בהצטרף שניהם יחדיו יש לו לדון, היינו גם מפני שאין ודאות לנזק וגם מפני שאין מי שידון, ומכאן, כשברי היזקא אין לו לדיין לדון אף בממונה על הציבור. ולעיל אף הבאנו מדברי ערך שי, ותפארת יעקב שכתבו דהיכא דשכיח הזיקא יכול להשמט. והלבוש (חו"מ שם סעיף א') כתב שבמקום סכנת מסירה למלכות או לשררה, יש אומרים שיכול להישמט, ודבריהם אמורים אף לגבי מומחה לרבים.

אך גם לאחר דברי הפוסקים בהגדרת דין 'מומחה לרבים', צריך לדעת היכן מצאו הרמב"ם והרשב"א מקור לדין זה.

יעויין בביאור הגר"א (סק"ב) שהביא מקור מדברי הספרי (פרשת דברים, פיסקא ט"ז), וז"ל הספרי:

ואצוה את שפטיכם בעת ההיא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק, אמרתי להם היו מתונים בדין וכו', בעת ההיא לאמר, לשעבר הייתם ברשות עצמכם עכשיו הרי אתם עבדים משועבדים לצבור.

דברי הספרי מובאים גם בפרש"י עה"ת.

הגר"א מראה, שמכאן מקור שהממונה לרבים, משועבד הוא לציבור, וזהו יסוד חיובו לשפוט גם במקום שדיין שאינו ממונה פטור. בהמשך דבריו דן הגר"א, האם החיוב של מומחה לרבים הוא לדון באחד רך ואחד קשה קודם ששמע דבריהם, וכפי דברי הרמב"ם, או שחיובו הוא באופן של שניהם חזקים (ולפ"ז דיין בעלמא פטור מלדון גם בשניהם חזקים).

אך גם לפי פקפוקו של הגר"א, שאין בדברי הספרי מקור ברור לחייב מומחה לרבים לדון באחד רך ואחד קשה קודם שישמע דבריהם, ואפשר שכוונת הספרי הוא לחייב באופן של שניהם חזקים, מ"מ למדנו איך צריך הדיין לגשת לדין, שאינו יכול לומר מה לי ולצרה הזאת, אלא מחויב ומשועבד הוא לשמיעת המשפט, ולמשפט צדק.

מכל הנ"ל הראינו לדעת, שבית הדין הינו מקום ששם שוכן הצדק, והדיינים משועבדים לדין ולבעל הדין ואין לדיין להרחיק דינו, ובפרט אם הדבר מוטל לאחריותו הבלעדית של ביה"ד וכפי שנכתוב להלן.

זאת ועוד, במקרה דנן לא מצינו סייגים הנזכרים בהלכה המונעים אותנו מלדון בדין, וסגי לן בנימוק הראשון של הרשב"א "אין בידו כח ומפחידם בדברי הבאי".

נסיים בדברי רבינו יונה, בשערי תשובה (שער ג אות לג), שנותן מימד נוסף באיסור 'לא תגורו', מלבד החובה המעשית – גם מ'חובות הלבבות', וז"ל:

לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא (דברים א, יז). הוזהרנו בזה להאמין שלא יקרנו נזק מצד משפט הצדק כאשר לא נכיר בו פנים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים ח ב): שלוחי מצוה אינם נזוקים לא בהליכתם ולא בחזירתם. וזהו פרוש "כי המשפט לאלקים הוא" – שלא יבואכם נזק בסבתו.

עוד נאמר, שסיכונים אלו העולים מדברי הראשונים היו שייכים בעיקר בזמן הגלות בהעדר הגנה ממסדית ושלטון יהודי, אולם כיום עם הקמת מדינה ומוסדותיה הרשמיים נראה שהחשש לסיכונו האישי ובטחונו של הדיין כבר לא נמצא כמעט. אדרבה, כיום יש לחשוש מפני הלחץ המופעל על הדיין להטות את הדין וכפי דברי רש"י, ומכבש הלחצים המופעל על הדיין הוא כדי להטות את הדין ותוצאותיו, ועולה הרושם שאיומיו של הטוען רבני נמצאים במסגרת לחצים זו.

• מהכלל לפרט

במקרה שלנו מדובר בחשש איסור אשת איש. נוסף להיותו איסור חמור בין אדם למקום, כלול הוא אף באיסורים של בין אדם לחבירו, וזאת מאחר והאישה מוחזקת כגרושה, בו בזמן שישנו חשש שאין זו ההגדרה ההלכתית שלה ומהוה מכשול לרבים. החובה הציבורית בענייניים אלו מוטלת עלינו, וכך הוא על פי חוק (יעויין בחוק שיפוט בתי הדין הרבניים התשי"ג-1953), שהסמכות הייחודית בעניינים אלו נתונה רק לנו, ואין לאף גורם אחר להכריע בסוגיות אלו. בהינתן וכך פני הדברים, ביה"ד הרבני הוא "הממונה לרבים", ועל כן אין לביה"ד הפריבילגיה להסתלק מלדון.

ביה"ד מכריז בגאון שאין הוא ירא מלדון, וצעקות ב"כ האישה אינם מרתיעים אותו.

מסקנה:

הנה כי כן, לאור הדברים האלו, קובע ביה"ד:

• יש לקבוע מועד אחר לדיון, בו יישמעו הטענות בדבר מתן גט לחומרא.
• בדיון זה נעסוק בחיוב הוצאות. מצד האיש – על איחורו לדיון, ומצד האישה – שלא שבה לבית הדין לאחר מכן. כמו כן נעסוק בהטלת חיוב הוצאות לדוגמא על הטוען הרבני אם אכן יתברר שסירב להורות לאישה להגיע לביה"ד, עובדה שגרמה לדיון נוסף.
• אין להתיר נישואין חדשים של שני בני הזוג לשעבר עד לקיומו של הדיון וסיום ההליך.
• ביה"ד מבהיר שככל שהטוען הרבני ימשיך בהתנהגות זו, ביה"ד ישקול עשיית שימוש בתקנה נא לתקנות הדיון (תקנות הדיון לבתי הדין הרבניים בישראל התשנ"ג) להפסקת ייצוגו בהליך זה, ותבחן פנייה למנכ"ל בתי הדין להגיש תלונה כנגד הטוען הרבני בלשכת הטוענים הרבניים.

ההחלטה מותרת בפרסום לאחר השמטת פרטי שמות ומספרי זהותשל הצדדים ושל ב"כ האישה.

ניתן ביום כ"ג באלול התשפ"ה (16/09/2025).

הרב אברהם הרוש – יו"ר               הרב אביעד תפוחי – דיין                  הרב צבי שינדלר -דיין

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה