ב"ה

תיק 1453797/1

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב שלמה שפירא, הרב מימון נהרי, הרב צבי בן יעקב

המערערת:      פלונית                                                 (ע"י ב"כ עו"ד רונית פינקלשטיין ועו"ד אלדור פינקלשטיין)

נגד

המשיבים:       [המנוח] פלוני [ז"ל]                  (ע"י ב"כ עו"ד שלום אטלי ועו"ד עליזה כשכאש)

א' [יורשת המנוח פלוני]       (ע"י ב"כ עו"ד עליזה כשכאש)

ב' [יורש המנוח פלוני]          (ע"י ב"כ עו"ד יואן אביב וטו"ר קטי קלרה אייאש ביסראור)

הנדון: חלוקת רכוש כשיש הסכמה שהיא תהיה לפי דין זר ואחד הצדדים העביר כסף מן החשבון לצד ג'; הנאמנות בטענות לגבי טיב העברה זו

פסק דין

בפנינו ערעורה של [פלונית], גרושת המנוח [פלוני], (להלן: המערערת), על החלטת כבוד בית הדין הרבני האזורי נתניה מט' בכסלו התשפ"ד (22.11.2023), שלפיה המערערת אינה זכאית למחצית מסכום של 210,000 יורו שהועברו מ[פלוני], לחברו [אלמוני] שבצרפת.

המערערת ו[פלוני] שנפטר ב…. , (להלן: המשיב), נישאו בנישואין אזרחיים בצרפת בשנת 1979, הנישואין היו נישואיו השניים של [פלוני]. הצדדים נפרדו בנובמבר 2008, וסודר גט פיטורין בכ"ז בסיוון התשע"ד (25.6.2014). לאחר הגירושין נישא [פלוני] בשלישית.

למערערת זכויות על פי חוק, אין לה זכויות על פי ההלכה, מועד הקרע נקבע לנובמבר 2008.

זכויות המערערת על פי חוק נקבעו בחוק יחסי ממון, להלן הסעיפים הרלוונטיים לעניינינו בחוק זה:

מימוש הזכות לאיזון

6א. לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים; משווי הנכסים האמורים של כל בן זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים.

הרחבת בסיס האיזון

7.       נכס שבן זוג הוציא או התחייב להוציא מרשותו בכוונה לסכל זכותו של בן זוגו לפי סעיף 5, ונכס שנתן או התחייב לתת במתנה – למעט מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג בנסיבות הענין – רשאי בית המשפט או בית הדין לראותו, לצורך איזון המשאבים, כאילו הוא עדיין של אותו בן זוג […]

15. על יחסי הממון בין בני זוג יחול חוק מושבם בשעת עריכת הנישואין, אולם רשאים הם בהסכם לקבוע ולשנות יחסים אלה בהתאם לחוק מושבם בשעת עשיית ההסכם.

יש לציין שבעת הנישואין בצרפת חתמו הצדדים על הסכם ממון שאושר שם על ידי נוטריון על פי הדין הנוהג שם. להלן חלקים מהסכם זה שהוגש לבית הדין האזורי בדיון הראשון בתביעה לחלוקת רכוש:

סעיף ראשון – הסדר יחסי ממון

בני הזוג העתידיים מצהירים שהם מאמצים את הסדר יחסי ממון של הפרדת הנכסים, כפי שהוא מוגדר בסעיפים 1536 עד 1541 של הקודקס האזרחי.

סעיף שני – חזקת בעלות

 בהעדר הוכחה משפטית נוגדת:

ניירות ערך למוחזק וכספים מזומנים שיימצאו במקומות המוחזקים על ידי בני הזוג יוחזקו כשייכים בשלמותם לבן הזוג שיישאר אחרון בחיים […]

סעיף רביעי – זכות רכישה או הענקה

במקרה של פירוק הנישואין מסיבת מוות, ובמקרה זה בלבד, לנשאר בחיים מבני הזוג תהיה הזכות לרכוש או, בנסיבות מתאימות, לקבל בחלוקת עזבונו של הנפטר הראשון, ככל שהנ"ל לא ציווה אחרת, את הנכסים והזכויות דלהלן שהיו שייכים לו אישית:

כל עסק או מוסד מסחרי, תעשייתי, פיננסי או חקלאי המופעל על ידי בני הזוג או אחד מהם, יחד עם כל החלקים הממשיים ובלתי־ממשיים הנובעים ממנו וכן כל הזכויות בכל החברות שמטרתן תפעול עסק מאותו סוג שהיקפו לא נוגד את האופי המשפחתי שלו.

לא מצאנו בתיק קביעה משפטית לגבי אופן חלוקת הרכוש, אך התנהלות הצדדים והאקטואר הייתה של חלוקת הרכוש על פי חוק יחסי ממון. לפיכך נקבע תחילה מה הן העובדות ומה הן הנכסים הראויים לאיזון, ובסופם של דברים נוציא את הכרעתנו.

והנה ברור שעל פי חוק יחסי ממון יש לכל אחד מהצדדים זכות לאיזון משאבים במה שצבר משנהו. כאמור, בין הנושאים שבית דין קמא הכריע בהם, וערעור דנן עוסק בו – היא תביעת המערערת על הלוואה שהלווה לטענתה [פלוני] לחברו [אלמוני], בסך 210,000 יורו. הלוואה שניתנה ללא ידיעתה ושלכאורה יש בה הברחה של כספים שיש למערערת זכויות בהם.

באשר למשיכת כספים של [פלוני] בסך 14,000 יורו מתוך חשבון הרשום על שם שניהם הכריע בית דין קמא שהמערערת זכאית למחצית מהכספים. בעניין זה לא הוגש ערעור.

הצדדים התדיינו בענייני הרכוש בבית הדין האזורי במשך למעלה מעשר שנים. בכתב התביעה שהגישה לבית הדין מיום ג' בכסלו התשע"ד (6.11.13) כתבה המערערת שמצאה בבית מסמך ולפיו [פלוני] הלווה לחברו [אלמוני] את הסכום הנ"ל ומסמך נוסף שבו נכתב שהסכום נפרע ל[פלוני], ולכן זכותה לקבל מחצית החזר זה שניתן מכספים משותפים ואמור להתחלק בין שניהם. שני המסמכים מורים על זכותה: אם ניתנה הלוואה מרכוש המגיע לה ולא הוחזרה – זכותה לקבל את חלקה, ואם ההלואה הוחזרה – יש לה זכות במחצית מה שהוחזר.

 עניין זה נידון במהלך הדיונים שנערכו עוד בחיי המשיב [פלוני], במהלך הדיונים נפטר [פלוני], והמשיבים כיום [א' וב'] שבאו בנעליו הם יורשיו. לא נערך דיון נוסף אחרי פטירת [פלוני].

אין חולק שביום כ' באייר התשס"ד (11.5.2004) בוצעה העברה ל[אלמוני] ז"ל בסך 210,000 יורו. ההעברה נעשתה באמצעות שתי המחאות מחשבונות בנקים המתנהלים בצרפת, המחאה על סך 75,000 יורו שיצאה מחשבון בנק הרשום על שם [פלוני] והמחאה בסך 135,000 יורו שיצאה מחשבון בנק של חברה הרשומה על שם המערערת.

לגבי סכום זה של 210,000 יורו שהועברו מ[פלוני] ל[אלמוני] ז"ל טען [פלוני] בדיון מיום א' באדר א' התשע"ו (10.2.16) שמעולם לא הלוה ל[אלמוני], אדרבה בשנת 2003, בתקופת עלייתם של [פלוני] ו[פלונית] לארץ ולפני שמכרו רכושם בצרפת קיבל מ[אלמוני] ז"ל הלוואה בסך 200,000 יורו לצורך רכישת דירה בישראל. לדבריו, רכש את הדירה ברחוב […] מכספים אלו. נציין ש[פלוני] לא המציא כל מסמך על הלוואה שלדבריו [אלמוני] נתן לו לרכישת הדירה. לדבריו, הסכום הנזכר של 210,000 יורו היה החזר הלוואה זו ולא הלוואה שלו ל[אלמוני]. אך מכיוון ש[אלמוני] חשש שאם תימצא בחשבונו כניסה של כספים בסכום האמור הוא עשוי להישאל עליה ולהתבקש לתת הסבר לשלטונות המס בצרפת, לפיכך ערכו השניים מסמך הלוואה מדומה ('שטר אמנה'), שכביכול [פלוני] הלווה את הכספים ל[אלמוני]. משכך לא הייתה הלוואה וברור שלא היה גם החזר, ולכן הוא לא חייב דבר לאישה.

אחרי הדיון ומשמונה אקטואר הורה בית הדין לאקטואר בהחלטתו מיום ו' באדר א' התשע"ו (15.2.16) כדלהלן:

[…] מה עמדת רואה החשבון בעניין המסמך שהוצג בפני בית הדין על סכום של 210,000 יורו, משנת 2004, שלדברי הגרוש היה הלוואה 'על הנייר' ונועד להסדיר חוקית החזרת כספים לצרפת, כספים שניתנו לו בעבר על ידי אותו חבר לצורך קניית דירה בארץ?

לדברי הגרושה זהו סך שהיה בידי הגרוש ולאחר מכן לא ידוע מה נעשה איתו, ועל כן, לדבריה, מגיע לה 50% מסך זה.

ביום י"ג באדר א' התשע"ט (18.2.19) הוגשה חוות דעת האקטואר. חוות הדעת ניתנה אחרי בדיקת מסמכים וחשבונות בנק של הצדדים. בחוות הדעת נזכרו טענות שני הצדדים, בחוות הדעת נכתב שלמרות הבקשה מ[פלוני] להציג ראיות לטענתו לא הובאה שום אסמכתה או ראיה לטענתו שלפיה קיבל סך כלשהו מ[אלמוני] לקניית הדירה. יש מסמך הלוואה מ[פלוני] ל[אלמוני] מיום י"ד באייר התשס"ד (5.5.04), יש אסמכתה על הוצאת כספים מחשבונות בנק בהמחאות ל[אלמוני] ביום כ' באייר התשס"ד (11.5.04), אין כל אסמכתה שכספים אלו הוחזרו, יש מסמך ללא תאריך שלפיו הוחזרה ההלוואה, אך אין לדבר זכר בחשבונות הבנק.

לאור האמור קבע האקטואר שהכספים שהועברו מ[פלוני] ל[אלמוני] היו הלוואה של [פלוני] ל[אלמוני], שלא הוכח שהיה פירעון, ואף אם היה פירעון הוא לא הושב לחשבון הצדדים, ושמשכך יש למערערת [פלונית] זכויות לאיזון במחצית הסכום שהוברח.

בדיון נוסף שנערך בפני הרכבו החדש של בית הדין ביום ט"ז במרחשוון התש"ף (14.11.19) חזרו הצדדים על טענותיהם. ובהחלטה מיום י"ב בכסלו התש"ף (10.12.19) הורה בית הדין: "על הנתבע להגיש אסמכתה תומכת בטענתו לעניין סך 210,000 יורו ששימש לדבריו לרכישת הדירה." למרות ההחלטה לא הוגשה אסמכתה כלשהי לטענה זו, ונראה שאין אסמכתה לדברים.

אחרי כל אריכות הדברים העולה מן האמור הוא כדלהלן:

א.  אין ראיה כלשהי לטענת [פלוני] ולפיה קיבל הלוואה מ[אלמוני] בשנת 2003, הלוואה שלטענתו שימשה לקניית הדירה.

ב.   יש ראיה שסך של 210,000 יורו הועברו ל[אלמוני] בשני צ'קים: צ'ק בסך 135,000 יורו שהוצא מחשבון של חברה הרשומה והשייכת למערערת, את הצ'ק כתב וחתם המשיב [פלוני] שהייתה לו זכות חתימה בחשבון זה, וצ'ק נוסף בסך 75,000 יורו שכתב וחתם [פלוני] ושהוצא מחשבון הרשום על שמו.

ג.   הצדדים נחלקו במהות העברה זו, לטענת המשיב [פלוני] הכספים שימשו לפירעון חוב, שכאמור לא הוכח שהיה קיים. לדברי המערערת הסכום ניתן כהלוואה של [פלוני] ל[אלמוני], המערערת תומכת את טענתה על שטר הלוואה של [פלוני] ל[אלמוני]. לדברי [פלוני] שטר זה הוא 'שטר אמנה' שהוכן ל[אלמוני] כדי שיוכל לרמות את שלטונות המס בצרפת, שהייתה כביכול הלוואה. וכן שטר פירעון הלוואה המורה שהייתה הלוואה.

ד.   לדברי המערערת אין ראיה שהיה פירעון להלוואה ועל כל פנים אין אסמכתה ש[אלמוני] החזיר את הכספים. גם אם נאמין למסמך הפירעון הלוואה, הכסף לא הוחזר לחשבונות הצדדים והמשיב [פלוני] הבריחו. לדברי המשיב לא היה פירעון כי לא הייתה הלוואה וגם שטר פירעון ההלוואה הוא מסמך שקרי.

נאמר בשלב זה שגרסה זו של המשיב נראית תמוהה:

אם השטר נצרך למתן חיפוי להעברה, ולמתן הסבר לשלטונות המס בצרפת, ו[אלמוני] נצרך לשטר הלוואה פיקטיבי, הרי ששטר ההלוואה היה צריך להיות בידו (ביד 'הלווה' כביכול)בצרפת, או ביד שליש נאמן, ולא בידי [פלוני]. ובנוסף לכך: הכיצד לא חשש [אלמוני] ש[פלוני] (הוא או יורשיו) יבוא ויוציא שטר חוב זה ויטען "חוב יש לי בידך"? לכל הפחות יהיה השטר מונח ביד שליש נאמן, ולא ביד המלווה המדומה ([פלוני]). לכן הגרסה הנ"ל נשמעת לא אמינה ביחס להימצאות השטר בידו של [פלוני] – [פלוני]. כמו כן האישור על הפירעון – גם הוא אמור להיות אצל [אלמוני] הלווה, כביכול, ומדוע הוא נמצא ביד המלווה? ואם נאמר שלא הייתה הלוואה וממילא אין מקום לפירעון, מדוע נעשה כלל שטר על הפירעון?

אכן אולי יש לדחוק שבתחילה הוכן שטר חוב וניתן ל[אלמוני], ולאחר זמן [אלמוני] החזיר ל[פלוני] את השטר עם אישור נוטריוני על פירעון החוב, ומשכך אין שטר ההלוואה צריך להישאר ביד [אלמוני] להוכיח שניתנה לו הלוואה, לאחר שלא נשאל על כספים אלו. אך יקשה מדוע האישור הנוטריוני על פירעון החוב, נמצא אצל [פלוני] ולא אצל [אלמוני] לראיה שאין הוא חייב יותר אם יוצא כנגדו שטר ההלוואה? ובין כך ובין כך, אין מקום שאנו נטעון ונחדש סברות למי שטוען על עצמו שהוא רמאי (שערך שטר הלוואה כדי לרמות את השלטונות), כדי להסביר את הבעייתיות בטיעון שהוא טוען כשהמציאות מטילה פקפוק בטיעוניו.

נוסיף: אם [אלמוני] חשש מהעברה כה גדולה לעינם הפקוחה של שלטונות המס בצרפת, יכול היה [פלוני] להחזיר את החוב בהעברות קטנות יותר שאינן 'מדליקות נורות אזהרה' ברשות המיסים, או אף לפזר את ההחזר לחשבונות שונים. אך אין זה מתפקידנו להשיא עצות למי שרוצה לרמות.

גם אי־הצלחתו של [פלוני] להביא ראיה בדבר העברת כספים מ[אלמוני] אליו בתקופת רכישת הדירה – נראית תמוהה. הראיה יכולה להיות גם באמצעות מוכרי הדירה שיעידו על סכום התמורה ואיך הועברה להם. כאמור, יכולים אנו להמציא סברות מדוע אין לו ראיות (ואולי היה זה 'הון שחור'), אך כאמור מהיכי תיתי להוסיף ולטעון טענת רמאות עבור מי שבמשך למעלה מחמש שנים לא טען?

כאמור, בבדיקה שערך האקטואר, רו"ח בוכניק, נמצא כי בסמוך למועד חתימת מסמך ההלוואה מיום י"ד באייר התשס"ד (5.5.04), הוצאו כספים מתוך חשבונות בסך הנזכר, לטובת [אלמוני]. מאידך גיסא, לא הובאו לפניו מסמכים המעידים על כניסת כספים מ[אלמוני] לחשבונו של [פלוני].

מינויו של רו"ח בוכניק כמומחה מטעם בית הדין היה לשמש 'רואה חשבון חוקר'. לרואה חשבון יש את הכלים והניסיון כדי לבחון את טענות [פלוני] בדבר העברות כספים. [פלוני] ובאי כוחו לא ביקשו לחקור את המומחה בעניין מסקנתו דלהלן. דבר המלמד על הסכמה בשתיקה עם חוות דעתו של המומחה.

וכך כתב רו"ח בוכניק בחוות דעתו מיום י"ג באדר א' התשע"ט (18.2.19):

העמדת הלוואה על ידי מר [פלוני] בסך 210,000 אירו לטובת מר [אלמוני] ז"ל כמפורט בהרחבה בפרק ה' לחוות הדעת:

א.       בהתאם להסכם הלוואה שהועבר לעיוני עולה כי ביום 5 במאי 2004 נחתם בין מר [פלוני] לבין מר [אלמוני] ז"ל הסכם להעמדת הלוואה בסכום כולל של 210,000 אירו. ההלוואההנ,ל ניתנה למר [אלמוני] ז"ל בשתי פעימות.

ב.       מניתוח דפי התנועות בחשבונות הבנק המתנהלים על שם הצדדים עולה כי בסמוך למועד הודעתו של [אלמוני] ז"ל לקבלת הלוואה הועברו כספים מחשבונות הבנק בסכום כולל של 210,000 אירו.

ג.       מהודעה בדבר פירעון ההלוואה בחתימת מר [מ'], נוטריון, עולה כי מר [פלוני] אישר פירעון ההלוואה על ידי מר [אלמוני] ז"ל בתוספת הריבית שנקבעה.

ד.       לא נרשם על גבי הודעה זו מועד פירעון ההלוואה ו/או מועד כתיבת ההלוואה.

ה.       מר [פלוני] לא העביר אסמכתאות המעידות על העברה ו/או הפקדת כספים ממר [אלמוני] ז"ל טרם הודעתו של מר [אלמוני] ז"ל בדבר קבלת הלוואה.

ו.        לא הועברו לעיוני על ידי מר [פלוני] אסמכתאות המעידות על פירעון ההלוואה של מר [אלמוני] ז"ל.

ז.        בהתאם לאמור לעיל הריני סבור כי גב' [פלונית] זכאית למחצית מכספי ההלוואה שהועברו לטובת מר [אלמוני] ז"ל, סך של 105,000 אירו.

המומחה מפרט את החסרונות שבגרסת [פלוני] מתוך ניסיונו וחקירתו לאחר שבחן ובדק לעומק את גרסתו של [פלוני].

באשר לטענה שבפועל לא טען [פלוני], אך הוזכרה על ידי באי כוחו לאחר פטירתו, שאף אם התקיימה הלוואה כזו הרי שהיא נפרעה קודם למועד הקרע, בהתאם למסמך הפירעון שנמצא בבית הצדדים, החוב נוצר וגם נפרע קודם למועד הקרע, וזכותו של [פלוני] הייתה לנהוג בכספים כראות עיניו, לפני מועד הקרע, ולא להכלילם באיזון הנכסים:

בעל דין לא יכול להעלות גרסה חלופית סותרת. אם בעל הדין נחוש בדעתו שמדובר בהחזר הלוואה שלו ל[אלמוני], וזו עמדתו לאורך כל שנות הדיונים, אין הוא יכול לשנות גרסה ולטעון שההלוואה של [אלמוני] אליו נפרעה, שהרי לגרסתו הקודמת היה כאן החזר הלוואה ל[אלמוני] ולא הלוואה ל[אלמוני]. כך בפרט שעה שגם גרסה זו על פירעון ההלוואה לא הוכחה.

בענין זה נציין שאם אכן הייתה הלוואה ל[אלמוני] בסכום הנ"ל, לא היתה כל מניעה חוקית ש[אלמוני] יחזיר את ההלוואה באמצעות העברה בנקאית. [פלוני] לא הוכיח כל העברה בנקאית מ[אלמוני] אליו, ומכאן שגרסה זו, מלבד היותה סותרת לגרסת המשיב [פלוני], נראית לא אמינה. ועל כל פנים בנסיבות העניין אין מקום להמציא טענה חדשה בפי המשיב, או – מדויק יותר – בפי יורשיו, לאחר שבמשך שנים רבות טוען הוא שלא הייתה הלוואה ל[אלמוני], ומהיכי תיתי שנהפוך את האמור בדבריו ונטען בעבורו טענה שמעולם לא טען?

נוסיף ונאמר: בית דין קמא, בהחלטה ארוכה ומנומקת, האריך בדיון הלכתי רחב ומעמיק, בעניין 'שטר אמנה' ונאמנות לטעון שהשטר פרוע. בית דין קמא בהחלטתו הנ"ל מגיע למסקנה שהמנוח נאמן לטעון שהשטר הוא 'שטר אמנה'. להלן חלק מדברי בית הדין:

במקרה המובא לפנינו אנו רוצים לברר אם היה נאמן המנוח בטענה ששטר ההלוואה היה למראית עין בלבד מכוח 'מגו' שהיה יכול להגיד שהחוב נפרע כבר.

לפי פשטות דברי השולחן ערוך בסימן מ"ז, נאמן המלווה לומר ששטר החוב שבידו הינו 'שטר אמנה' אם השטר לא הוחזק בבית דין, משום שיש לו 'מגו' שהיה יכול להסתירו או לשורפו […]

אך ניתן לומר שגם לדעת הש"ך יהיה נאמן בנידון דידן:

כל הסיבה שלפי חלק מהשיטות אינו נאמן לומר על השטר שבידו שהוא פרוע, זה משום שהשטר בחזקתו, כלומר שאם השטר נמצא בידיו של השותף – חזקה שלא נפרע. אך כאן: יחד עם השטר יש גם 'שובר', היינו אישור שהחוב פרוע. נמצא שאין חזקה שהשטר בתוקפו, ולהפך מסתבר יותר שהוא פרוע.

ניתן אם כן לומר שמכיוון שהשטר אינו בחזקתו גם אם לא יאמר השותף שהשטר פרוע אלא שהוא שטר 'אמנה' (או שנכתב למראית עין בלבד, כנידון דידן) יהיה נאמן ב'מגו' שהיה טוען שהוא פרוע.

מסקנת הדברים בחלק זה הינה שהמנוח אכן נאמן בטענתו שהשטר שקרי, מתוך שהיה באפשרותו לטעון שהשטר פרוע, ואז היה נאמן מכוח המסמך המעיד על פירעון החוב.

אלא שלאחר עיון נוסף העניין דרוש ברור:

אומנם ישנו מסמך המעיד על הפירעון, אך בבדיקה שערך רואה חשבון בחשבונותיו של האיש נמצא כי בסמוך לתאריך מסמך ההלוואה, אכן הוצאו כספים מחשבונו בסדר גודל המתאים לגובה ההלוואה. אולם מצד שני לא נמצאו בחשבונותיו של האיש כניסה חזרה של הכספים, וכפי שטען רואה החשבון. מסקנת רואה החשבון אכן הייתה שהחוב לא נפרע.

והנה אילו היה נאמן האיש בטענה שהשטר הינו פיקטיבי מצד עצמה, ניתן היה לקבל את גרסתו שהעברת הכספים שנעשתה במועד זה הייתה פירעון של חוב קודם, ושטר החוב אינו אלא כסות עיניים בלבד. אך לעיל ראינו שהטענה כשלעצמה אינה מתקבלת, וכל נאמנותו של האיש אינה אלא מצד 'מגו' שהיה יכול לומר שהחוב נפרע.

בנתונים הקיימים קשה היה לקבל את הטיעון שהחוב פרוע אף אם היה טוען כך, שהרי אין לכך כל סימוכין. ספק רב אילו היה טוען שהחוב שולם במזומנים, אם טענתו הייתה מתקבלת: המדובר הוא בסכום עתק של 200,000 יורו, סך שלא מקובל לשלמו במזומן. ולכן גם אם היה מציג בפני בית הדין את מסמך הפירעון וטוען שהחוב שולם, לא ברור שהיינו מאמינים לו, כאשר העובדות אינן מאששות כלל טענה זו. ואומנם המסמך חתום על ידי נוטריון, אך לאור האמור חוסר הבהירות עדיין קיים.

יצוין כי במסגרת חוות הדעת של המומחה נטען על ידי בא כוח האיש שהעובדה כי לא נמצאו שום ממצאים בדבר פירעון החוב, רק מחזקות את טענתו כי אכן ההלוואה הינה למראית עין בלבד. דבריו הובאו בחוות דעת המומחה מיום 18 פברואר 2019, סעיף י"ז.

באותה חוות דעת צוטטו דברי בא כוח האישה (סעיף יח) שהעובדות 'על הנייר' מראות כי אכן הוצאו כספים בסך הנ"ל ולא הועלו ראיות להשבתם של הכספים. דבריו בעל פה של האיש – אין בכוחם להפריך את טענותיה של האישה כי הועלמו ממנה כספים.

בית דין קמא דן בשאלה: אם נקבל את טענת המערערת שהייתה כאן הלוואה אמיתית ואם ההלוואה אכן הוחזרה מ[אלמוני] ל[פלוני] המנוח – האם הוחזרה לאחר מועד הקרע, כטענת המערערת, וממילא היה על המנוח לדווח על החזר החוב וליתן למערערת מחצית מהחוב, או שמא הוחזר החוב לפני מועד הקרע, והכסף שנפרע נכלל כבר בחשבונות המנוח ונעשה בו איזון. יש גם צד לומר שגם אם ההלוואה לא הוחזרה כלל למנוח הואיל ו[אלמוני] הלך גם הוא לעולמו, וגביית החוב נמנעה – אין בכך כדי להחיל חיוב על המנוח לשלם למערערת על אובדן החוב.

לאמור בפסק בית דין קמא שאם ההלוואה הוחזרה לפני מועד הקרע היא נכללת בכספי המנוח שאוזנו:

הרי [פלוני] לא טען טענה זו כלל, שהרי לדבריו לא הייתה הלוואה וממילא אין החזרה, שהרי מי שלא לווה אינו פורע. כאמור המנוח לא המציא כל אסמכתה להעברה של כספים מ[אלמוני] אליו, לא בזמן קניית הדירה וודאי לא אחרי מועד ההלוואה הרשום בשטר ההלוואה, ומשכך גם אם נקבל לטענה שהומצאה על ידי באי כוח היורשים – ודאי שההלוואה, אם הוחזרה, לא נכנסה לחשבונות הבנק של [פלוני], ומכאן גם שלא אוזנה במסגרת איזון המשאבים.

לכן סברה זו שכביכול היה פירעון וממילא הסכום אוזן אינה יכולה לבוא במשקל העובדות.

בית דין קמא הגיע למסקנה שחובת ההוכחה היא על המערערת, ומסקנת הדברים היא שאין לחייב את יורשי המנוח ליתן למערערת את מחצית מהחוב הנ"ל, וכלשונו:

מסקנת הדברים היא שאין לחייב את היורשים להשיב מחצית מדמי ההלוואה, וזאת מהנימוקים הבאים:

ראשית, הכספים ניתנו כהלוואה כארבע שנים לפני מועד הקרע, שהן זמן רחוק, ואין ראיה שהועברו במטרה להבריח או להעלים כספים. זכותו של בן הזוג לעשות בממונו לפי ראות עיניו כל עוד אין כוונתו להסתיר את רכושו.

שנית, עם שטר החוב נמצא שטר המעיד על פירעון החוב. ואומנם האיש טען שהחוב לא היה אמיתי ונכתב רק לצורכי מס. אך יש לקבל את גרסתו מכיוון שהיה באפשרותו לעמוד על הטענה שהחוב פרוע ולהסתמך על שטר הפירעון. נאמנות זו ידועה בהלכה כ'מגו'.

שלישית, אין ראיה שהכספים אי פעם הושבו לידי הנתבע. ונוסיף שמקבל ההלוואה והנתבע עצמו הלכו לעולמם, וגביית החוב היא כמעט נמנעת.

רביעית, בכל מקרה של ספק, חובת ההוכחה היא על התובעת.

לאחר שמיעת דברי באי כוח הצדדים באריכות בדיון שלפנינו, ולאחר שעיינו בהחלטת בית דין קמא, בדוח המומחה, ובהמשך להערות שכתבנו לעיל, נראה לנו לקבל את הערעור במקצתו, וכפי שיתבאר.

השאלה העובדתית העומדת ביסודה של המחלוקת היא מאיזה טעם העביר [פלוני] סך של 210,000 יורו ל[אלמוני]. [פלוני] טען במשך שנים (למעשה עד מותו), שכספים אלו ניתנו כפירעון הלוואה. הלה נתבקש לספק ראיה לטענתו זו ולאשש שקיבל בעבר הלוואה מ[אלמוני]. אך למרות ההוראות החוזרות של בית הדין ובדיקת האקטואר, הלה לא סיפק תשובות ראויות לשאלת העברת הסכום הנ"ל ל[אלמוני], ואין לנו אלא דבריו. מאידך גיסא אין ספק שהעביר סכום זה, שיצא מחשבונות בנק; ישנו שטר המעיד שהכספים הועברו כהלוואה, שטר שהיה תחת יד המערערת בעת הגשת התביעה ולא הייתה יכולת למשיב להעלימו. כאשר בעל דין מוסר גרסה שאינה נראית אמינה, ומהטעמים שכתבנו לעיל, הרי המסקנה היא שמדובר בכספים שהם ברי־איזון.

למעלה מכך, נבחן את מסקנות בית דין קמא על הסדר:

באשר למסקנת בית דין קמא הראשונה ("ראשית") – אכן זכותו של בן הזוג לעשות בממונו כראות עיניו, אם כי לשון החוק המוזכר לעיל: "ונכס שנתן או התחייב לתת במתנה – למעט מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג בנסיבות העניין" מורה שדווקא אם נתן מתנה לפי הנהוג בנסיבות העניין, וקשה לומר שסך של 75,000 יורו הוא מתנה שנהוג לתת.

אך הדברים נכונים רק אם מדובר בממונו. במקרה שלפנינו אחד הצ'קים, על סך של 135,000 יורו, הועבר מחשבון של חברה הרשומה על שם המערערת וודאי ש[פלוני] לא היה רשאי להעבירו כרצונו מבלי לידע אותה.

ועוד, אף נאמר שרשאי הוא להעביר מכספים השייכים לו כרצונו, ואפילו סכום עצום, כפי שהיה בצ'ק השני העומד על סך של 75,000 יורו: במה דברים אמורים? כשהוא מעביר ברצונו ועל פי שיקול דעתו לצרכיו, אך כשמעביר כדי להבריח – אין הוא רשאי לעשות כן, וסכום שיועבר כהברחה, אף אם הוא שייך לו יאוזן. כמבואר בסעיף 7 לחוק.

באשר למסקנה השנייה ("שנית") – הרי את שטר החוב הציגה המערערת בתביעתה, ולא המשיב [פלוני]. גם את שטר הפירעון הגישה המערערת, ובין שהיה פירעון ובין שלא היה, סכום זה לא אוזן בפועל. למשיב אין כלל 'מגו' בשטרות שלא היו תחת ידיו ולא היה בידו לקורעם לפני הגשת התביעה וגם לאחריה, ולכן אין לו 'מגו' הנותן נאמנות, ואדרבה: המערערת שתבעה הייתה יכולה להגיש רק את שטר ההלוואה ולהכמין את שטר הפירעון, ושוב אין לו שובר, אך גם אם נקבל שהיה פירעון והשטר אמת, אין זה מפחית מעוצם תביעתה שהסכום יאוזן, שהרי ברור שסכום זה – אם הוחזר לא אוזן.

מלבד זאת, כבר כתבנו שאם אכן כגרסת [פלוני] ששטר ההלוואה נעשה לצורכי מס, מדוע שטר זה היה בידו? הרי מי שנצרך לשטר הוא [אלמוני]. גם שטר הפירעון, שאין בו תאריך וכו', היה צריך להיות בידי [אלמוני] כהוכחה לפירעון ולא בידי [פלוני], וכפי שכתבנו לעיל. והנה אם נקבל את טענת [פלוני] שלא הייתה הלוואה – שטר פירעון למה לי? משכך השטרות הנ"ל יש בהם ריעותא גדולה, ואין להתייחס אליהם כלל.

באשר למסקנה השלישית, שאין ראיה שכספים אלה הושבו ל[פלוני] – לו הדברים היו נכונים, כי אז [פלוני] היה אומר זאת במפורש, "הלוויתי ל[אלמוני], והוא לא החזיר לי את הסכום הנ"ל". אך [פלוני] טען במפורש "לא הלוויתי", ומכיוון שלא הלווה מאן פרע ליה? כפי שאמרו (בבא בתרא ו, א ובשאר מקומות) "כל האומר 'לא לויתי' כאומר 'לא פרעתי'", שבאין הלוואה אין פירעון. ואם נאמר כמסקנה זו אכן יש לחייב את [פלוני] באיזון הסכום הנ"ל, שאם אכן הלווה ל[אלמוני] בשנת 2004, מדוע עד שנת 2019 לא תבע מ[אלמוני] את הכסף הנ"ל? אין כל מסמך המעיד על תביעה של [פלוני] ל[אלמוני] להחזר החוב, אף לא בדרך של פנייה בכתב ללא עירוב ערכאות. ואם הוויא הלוואה שניתנה על דעתו וללא ידיעת המערערת, הוא שאמור לשאת בתשלום למערערת על ממון שהיא אמורה לקבל במסגרת איזון המשאבים, ועליו לתבוע את הלווה. זאת אם נסמוך על השטר ונקבל את טענת המערערת שהייתה זו הלוואה ולא מתנה.

פטירתם של [פלוני] ו[אלמוני] – אין בה כדי לפטור מאיזון בסכום הזה: אם אכן [פלוני] הלווה סכום כסף שלמערערת זכות איזון בו – עליו להשיב למערערת את החלק שהיה מגיע לה, ולנהל את ענייניו עם הלווה [אלמוני] או עם יורשיו כראות עיניו. מחדליו או חוסר יכולתו לגבות ההלוואה לא יוכלו למנוע מהמערערת את זכויותיה.

גם אם [פלוני] נפטר, אין הדבר פוטרו. חיוביו ייגבו מנכסיו, היינו מהנכסים שקיבלו היורשים.

אכן אפשר לומר שאם ההלוואה הייתה מכספו, זמן רב לפני הפירוד, וההלוואה היא הלוואה אבודה – אין מקום לאיזון וכמו שאומרים לגבי מתנות שנתן מרצונו שלא במטרה להבריח, שהאיזון הוא במה שישנו בפועל במועד הקרע או בחובות שעתידים להיגבות, אך לא במה שלא יהיה שלו לעולם.

באשר למסקנה הרביעית – אכן המוציא מחברו עליו הראיה. אך מי הוא 'המוציא' כאן? הדבר תלוי בשאלה של מי היו הכספים. אין ספק ש[פלוני] הוא שלקח מכספי הצדדים והעביר ל[אלמוני], הוא הוציא הכספים מחזקתם ועליו הראיה להוכיח שלא הוציא. מלבד זאת חובתנו לומר שככל שבית הדין מבין שמדובר בגרסאות תמוהות, ללא כל אחיזה, כאשר הנושא נחקר על ידי מומחה וכאשר [פלוני] לא טרח להביא ראיות כאשר הורו לו ולהשיב למומחה, אין בידינו אלא להגיע למסקנה שהכספים הנ"ל ברי־איזון, כפי שמורה פשטם של דבריו שכספים ודאי הועברו ושני מסמכים, מסמך ההלוואה ומסמך הפירעון, מוכיחים שהייתה הלוואה.

באשר להצמדת הסכום והריבית: המערערת ויתרה בבית דין קמא על הריבית הנקובה בשטר ההלואה, ראה בהחלטת בית דין קמא, ותביעתה היא רק על מחצית הסכום הנ"ל.

אכן לעניין הלכה למעשה: כאמור לעיל הסכום הנ"ל בנוי על שני רכיבים:

סך 135,000 יורו הועבר מחשבון של חברה השייכת למערערת. לבעלה דאז, המשיב, לא הייתה זכות להעביר ולתת כספים אלו במתנה או בהלוואה ללא הסכמתה. משכך, אם עשה כן עליו להחזיר סכום זה למסת הנכסים וסכום זה הוא בר־איזון, שאף שהדבר היה זמן רב לפני מועד הקרע וניתן לומר שלא התכוון להבריח, אכתי אין לו רשות להעביר את מה שאינו שלו, ועליו להחזיר את מה שנתן, ומשלא החזיר – הסכום יאוזן מנכסיו.

אומנם לעניין הסכום השני, סך 75,000 יורו, שניתנו מחשבון השייך לו, והוא אכן ממונו, כל עוד לא הגיעה עת איזון המשאבים, ואם נתן במתנה ולא להבריח הרי הוא (לכאורה) רשאי והכספים לא יאוזנו (אך יש לפקפק בדבר מפני שהסכום – סכום גבוה), ולכן אין למערערת זכות תביעה על ממון שהיה שלו ושנתן במתנה או בהלוואה שאינו יכול לגבותה.

אכן אכתי יש ספק אולי רצה להבריח סכום זה מאיזון המשאבים, ובדבר זה לא ניתן לו להפיק זממו, כפי שקובע סעיף 7 לחוק, אך עדיין דבר זה לא הוכח, ושוב הווי ספק אם סכום זה בר־איזון והמוציא מחברו עליו הראיה, שהרי יש ספק אם הנתינה של ממונו הייתה פירעון חובו (או חוב הצדדים) מכספו או מתן הלוואה. ואף אם נקבל את הסברה שהייתה זו הלוואה, וייתכן שהוחזרה כפי שמעיד מסמך הפירעון, עדיין הווי ספק, והמוציא מחברו עליו הראיה. לכן: מספק אין לאזן סכום זה.

לאור האמור: על פי חוק יחסי ממון הסך של 135,000 יורו שניתן בהמחאה מהחברה הרשומה על שם המערערת יאוזן ולמערערת זכות של 67,500 יורו מכספי [פלוני]. אך הסך של 75,000 יורו שניתן מכספי [פלוני], שיש ספק אם הוא הלוואה או פירעון חוב – אין לאזנו מספק.

אכן הדברים נכונים אם החלוקה תהיה על פי חוק יחסי ממון.

לא כך אם החלוקה תהיה בהתאם להסכם הממון שנחתם בין הצדדים ושבו נאמר בסעיף הראשון: "בני הזוג העתידיים מצהירים שהם מאמצים את הסדר יחסי ממון של הפרדת הנכסים, כפי שהוא מוגדר בסעיפים 1536 עד 1541 של הקודקס האזרחי."

להלן תרגום סעיפי 'הקודקס האזרחי' הנוגעים לנידון דידן (תרגום לא מדויק שנעשה בעזרת תוכנת תרגום):

סעיף 1536:

כאשר בני זוג קבעו בהסכם הנישואין שלהם שהם יהיו בהפרדה רכושית: כל אחד מהם שומר את הניהול הנאה והשליטה החופשית ברכושו האישי; כל אחד מהם נותר אחראי באופן אישי לחובות שנוצרו בשמו לפני הנישואין או במהלכם […]

סעיף 1538:

גם כלפי בן הזוג וגם כלפי צדדים שלישיים, רשאי אחד מבני הזוג להוכיח בכל אמצעי שהוא בעל הזכויות הבלעדי על רכוש מסוים הנחות הבעלות הקבועות בהסכם הנישואין תקפות כלפי צדדים שלישיים כמו כלפי בני הזוג אלא אם כן סוכם אחרת. הזכות להוכיח אחרת נתונה, והיא תעשה באמצעות כל האמצעים המתאימים להוכיח שהרכוש אינו שייך לבן הזוג שההנחה קובעת או, אף אם הוא שייך לו, שהוא נרכש במתנה מבן הזוג השני.

סעיף 1539:

אם במהלך הנישואין אחד מבני הזוג מפקיד בידי השני את ניהול רכושו האישי, יחולו עליו כללי השליחות […]

סעיף 1540:

כאשר אחד מבני הזוג לוקח על עצמו את ניהול הרכוש של בן הזוג השני, בידיעתו של זה אף ללא התנגדותו, הוא נחשב כמי שקיבל שליחות משתמעת המכסה את פעולות הניהול, הניהול השוטף אך לא פעולות ההעברה.

משמעות סעיפים אלו היא שמערכת היחסים היא באופן של 'שלי – שלי, ושלך – שלך'. סעיף 1536 קובע שלכל אחד יש שליטה גמורה על רכושו ועל מה ששייך לו. סעיף 1538 קובע שהבעלות על הרכוש היא בין כלפי הבעלים ובין כלפי צד ג', אך אפשר לסתור חזקה זו. סעיף 1539 קובע שגם אם אחד מהצדדים נותן לשני לנהל את רכושו, בן הזוג הוא שליח ואינו בעלים. סעיף 1540 מבהיר שאף אם אחד מבני הזוג מנהל את חלקו של חברו בהסכמה שבשתיקה ובוודאי בהסכמה מפורשת, לשליח אין רשות אלא לנהל הרכוש ולא להעבירו לאחר.

שאר הסעיפים בהסכם הממון שבין הצדדים מקנים לבן הזוג זכויות במקרה של פטירה בלבד, ומשמע שבמקרה של גירושין נכסים השייכים לכל אחד מבני הזוג יישארו שלו.

כאמור לעיל, הצדדים נישאו נישואין אזרחיים בלבד והשתיתו מערכת היחסים הממונית על פי הסכם ממון הקובע שהיחסים יהיו על פי החוק הצרפתי ועל פי סעיפי החוק הקובעים שכל מה ששייך לכל אחד מיחידי הצדדים – שייך לו ולו בלבד.

העולה מכל האמור הוא שמכיוון שהחברה הייתה רשומה על שם המערערת, החברה שייכת לה, ואף ש[פלוני], המשיב, ניהל בפועל את החברה, לא הייתה לו רשות אלא לנהל ולא להעביר כספים מהחשבון שלה לאדם אחר, שהרי אין הוא אלא שליח ולא בעלים.

משכך הסך של 135,000 יורו שהוצא מחברה השייכת למערערת, ושאותו נתן בעלה דאז [פלוני] ללא ידיעתה – חובה עליו להחזירו לה.

אכן תביעת המערערת היא לערוך איזון משאבים בסך 210,000 אירו, דהיינו 105,000 אירו, סכום הנמוך מהחיוב האמור. ואף שמסתבר לנו שהמערערת ובא כוחה לא שתו ליבם למשטר פירוק השיתוף שנהג בעניינם של הצדדים ולכן לא תבעו מעבר לתביעתם, הא קיימא לן בחושן משפט (סימן יז סעיף יב):

בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע – אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע, ואם פסק לו יותר הוי טעות בדין וחוזר.

ומקורו מסוגיא דרוניא (בבא בתרא ד, א). ובטעם הדבר נחלקו האחרונים, ועוד נחלקו באיזה אופן מיירי, אם מיירי דווקא במי שיודע שחברו חייב לו ואינו תובע או אף במי שאינו יודע שחברו חייב לו, ואין כאן מקום להאריך, ועל כל פנים מספק אין לחייב יותר ממה שתבע.

והנה בעלמא קיימא לן שהגובה מהיורשים צריך שבועה כדאיתא בכתובות (פז, א) ובשאר מקומות וטעמא דמילתא דחיישינן שמא אביהם פרע או 'התפיס צררי'.

אך אין זה העניין בנידון דידן:

כל הדיונים התקיימו בחיי [פלוני], [פלוני] הכחיש שהוא חייב, בין כך ובין כך נפטר [פלוני] ויורשיו באו בנעליו. והנה שנינו (בבא בתרא ה, ב) דאם מת בתוך זמן ההלוואה, לא חיישינן שמא פרע משום דחזקה דלא פרע איניש בגו זימניה, ולכן נוטל מן היורשים ללא שבועה. מעתה בנידון דידן ש[פלוני] טען שאינו חייב כלל ועל זה התנהל המשפט, ודאי שלא פרע לה, וודאי שעדיף הוא על הך עובדא דבבא בתרא, דהתם החוב הוא ודאי אלא שעדיין לא הגיע זמן הפירעון, ומדאיכא חזקה שאינו פורע, פטור משבועה, וקל־וחומר בנידון דידן שטוען שאינו חייב ומנהל על זה משפט, שחזקה שלא פרע.

לכן אין להטיל על המערערת שבועה, והיא תגבה את המגיע לה ללא שבועה.

לאור האמור בית הדין מחליט:

א.         אנו מקבלים את הערעור.

ב.         על היורשים של [פלוני] לשלם למערערת סך של 110,000 יורו מעזבונו.

ג.          אין צו להוצאות. המזכירות תחזיר למערערת את אשר הפקידה בקופת בית הדין כערובה.

ד.         מותר לפרסם את פסק הדין בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום כ"ג באלול התשפ"ד (26.9.2024).

הרב שלמה שפירא                                  הרב מימון נהרי                                    הרב צבי בן יעקב

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה