פסק דין

לפני בית הדין מונח ערעורו של האיש על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום כ"ז בניסן תשפ"ד (5.5.24) שבו קבע בית הדין:

א.       הדירה בקיבוץ [א'] שייכת לאישה לבדה, ואינה נכללת באיזון המשאבים.

ב.       האישה אינה חייבת לשלם לאיש כספים בגין תשלומי המשכנתה.

האישה בת קיבוץ [א']. הצדדים נישאו ב….., לצדדים שלושה ילדים. האישה הגישה בקשה ליישוב סכסוך בבית המשפט ביום י' בכסלו תשע"ט (18.11.18). ביום ה' בניסן תשע"ט (10.4.19) הגישה האישה לבית הדין תביעה לגירושין שאליה כרכה ענייני חלוקת הרכוש מזונותיה ומזונות הילדים.

לדיון הראשון, שנקבע ליום כ"ח באייר תשע"ט (2.6.19), הופיעו באי כוח הצדדים והאיש, האישה לא הופיעה.

בהחלטת בית הדין ממועד זה נאמר בין השאר:

בעניין הגירושין: האיש מסכים ליתן גט. אולם כל עוד לא הושלמו מכלול הדיונים, לא יקבע בשלב זה מועד לסידור גט […]

בעניין מזונות הילדים: בית הדין מחליט כי האיש ישלם עבור מזונות ילדיו בשלב זה סך 13,00 ש"ח עבור כל ילד ואת מחצית המשכנתה.

בעניין הרכוש: בית הדין מפנה הצדדים לרו"ח שטרנפלד. הוסכם על הצדדים כי מועד הקרע הינו 15.11.18 […] ייקבע דיון נוסף בעניין הדירה.

הצדדים התגרשו בכ"א בטבת תשפ"א (5.1.2021), והדיונים בענייני הרכוש נערכו אחרי הגירושין.

נסקור בקצרה את מערכת היחסים ואת התנהלות הצדדים המשליכות על הכרעתנו בערעור זה:

בשנת 2004 התקבלה האישה כחברת הקיבוץ, האיש לא רצה להיות חבר קיבוץ.

בשנת 2009 עברו הצדדים להתגורר בבית ששכרו מהקיבוץ ושילמו לקיבוץ דמי שכירות ותשלומים נוספים בגין מגוריהם.

אף אם הצדדים השקיעו השקעות ושיפצו את הבית [השכור] במשותף, אין ספק שדברים אלו לא יכולים להקנות בעלות בבית לא לאיש ולא לאישה מכיוון שאין להם זכויות בבית. ועל כל פנים מתוך החומר שבתיק עולה שהקיבוץ הוא שערך שיפוצים בדירה שהייתה שייכת לו.

במשך השנים הוצע לאיש להצטרף כחבר קיבוץ, אך האיש סירב להצטרף כחבר בין בתקופות שהיה יכול להצטרף כחבר ללא תשלום ובין בתקופות מאוחרות יותר שבהן היה נצרך תשלום לצורך ההצטרפות.

בשנת 2012 התעניינה האישה באפשרות לרכוש מהקיבוץ את הבית שבו התגוררו הצדדים, בתגובה נמסר לה שהקיבוץ לא מאפשר את רכישת הבית, אלא אם שני בני הזוג חברים. למרות זאת, ואף שבשנת 2013 האיש היה יכול להתקבל כחבר ללא תשלום, האיש לא היה מעוניין להתקבל כחבר בקיבוץ. בשלב מסוים החל האיש בהליכים להתקבל כחבר בקיבוץ, אך לא השלים הליך זה.

בשנת 2016 התברר לקיבוץ שערך הקרקעות בקיבוץ אמור לעלות. עקב כך התאפשר לחברים לקנות את הבתים, כבני זוג. מכיוון שמערכת היחסים בין בני הזוג הייתה קשה והם שקלו פרידה הסכים הקיבוץ לשייך לאישה בלבד את הבית, האישה התקבלה כחברה בעצמאות כלכלית – מעמד שאִפשר לה לרכוש את הבית למרות היותה נשואה באותה עת, משכך כל ההליך שנערך על ידי הקיבוץ היה עימה בלבד.

בין כך ובין כך מערכת היחסים שבין הצדדים הייתה רעועה, בין השאר בגין הסתבכות כלכלית של האיש שבגינה היה חייב חובות לקיבוץ. בשנת 2016 הצדדים החלו לנהל את חייהם בחשבונות בנק נפרדים – לאיש חשבון בבנק לאומי ולאישה חשבון בבנק מסד, ומחשבון זה נוהלו חיי הצדדים.

לצדדים היה חשבון משותף בבנק דיסקונט. מחשבון זה שולמה לאחר זמן המשכנתה. עד לחודש יולי 18 האיש הכניס את משכורתו לחשבון זה. לאחר מכן ועד ינואר 19 הכניס האיש סכומים חודשיים קבועים של 8,000–8,500 ש"ח, ולאחר תשלום המשכנתה הועברה יתרת הסכום לחשבונה של האישה בבנק מסד.

לאור העובדה שהאיש לא היה חבר קיבוץ ולא היה יכול לקנות את הבית, ולאחר שהקיבוץ הסכים למכור את הבית לאישה בלבד החלה האישה במשא־ומתן ובהליכים לגיוס הכסף לקניית הבית, לא ברור אם האיש ניסה לשבש הליך זה או רק לא שיתף פעולה בגיוס האמצעים לקניית הדירה מפני שכשבני זוג נשואים קשה ולפעמים אי אפשר לאחד מהם לבדו לגייס הלוואות משכנתה לקניית בית.

בכ"ח בכסלו תשע"ז (28.12.16) העבירה האישה לקיבוץ מקדמה בסך 144,000 ש"ח.

בי"ב בטבת תשע"ז (10.1.17) נחתם חוזה למכירת הבית בין הקיבוץ לאישה.

בג' בשבט תשע"ז (30.1.17) שלח האיש לאישה את הודעת הדואר האלקטרוני דלהלן:

[פלונית], הגענו למקום גרוע בזוגיות שלנו הפערים גדלים ואנחנו מתרחקים אחד מהשני בגלל הרבה סיבות: אנחנו, עומס החיים המצב הכלכלי וכמובן שלא דאגנו לתחזק את הקשר הזוגי בינינו.

אני יודע שאת עושה מאמץ גדול לרכוש את הבית וכן, כמו שאת אומרת, אולי אם לא הייתי אז היה הולך יותר בקלות. ידוע לי, ואני לא עיוור, שאי מציאת מקומי בחיים האלו מכביד עלינו כלכלית כמשפחה.

אני לא יודע לאן מועדות פנינו כזוג. להיפרד כן בא בחשבון, אך אני בטוח שזה יפגע בילדים ובגיל הזה הנזק יהיה עצום.

לא טוב לנו. אנחנו יודעים זאת. הריבים, השנאה, הוויכוחים והכול משפיע על המשפחה.

לטובת הילדים אני מוכן להיות שותף לכל תהליך הקנייה, ושתביני: אני עושה זאת בשבילם בלבד, שתהיה להם קורת גג בטוחה. במעמד הרכישה, כדי שאת תרגישי בטוחה אני מתעקש לחתום על החוזה ממון אצל עורך דין, בו יצוין כי הבית בחזקתך, אך עליי מוטלת המשך תשלומי המשכנתה וזה כדי לתת לך ולילדינו ביטחון.

שלא תשלפי לי כי רכבתי על הגל וקיבלתי ממשפחתך עזרה בקניית הבית. אני לא עושה זאת בשבילי, הבית הזה לא מעניין, כל הקיבוץ הזה לא מעוניין אותי, כל מה שאני רואה לנגד עיניי זה טובת הילדים.

לא יודע איך אפשר לגשר את הבור הזה ביננו ולא בטוח שאנחנו רוצים בזה, נראה לי שכל אחד רוצה את השקט שלו ולכן עלינו להחליט באיזה פורמט אנחנו צריכים להמשיך. באם נחליט שאנחנו ניפרדים אקח זאת על עצמי ואצא מהבית.

אין ספק שהודעה זו מבהירה את רצון האיש ואת התנהלותו. לעניין תוקפה המשפטי ומשמעותה – עיין להלן.

 האישה לקחה הלוואת משכנתה שהייתה רשומה על שם שני הצדדים, ההלוואה נלקחה בשתי פעימות:

 הפעימה הראשונה נלקחה בי"ד בסיוון תשע"ז (8.6.17), לצורך התשלום לרשות מקרקעי ישראל ('רמ"י'), מועד פירעון התשלום הראשון היה בט"ז בתמוז תשע"ז (10.7.17). התשלום היה בסך 379.15 ש"ח ולאחר מכן עודכן בסכום פעוט ושולם מדי חודש בחודשו.

בי"ח בסיוון תשע"ז (12.6.17) נחתם הסכם חכירה בין האישה לרמ"י בסך שעלה על 77,000 ש"ח, לאחר מכן נלקחה יתרת הלוואת משכנתה.

הפעימה השנייה הייתה בט"ז בכסלו תשע"ח (4.12.17), מועד התשלום הראשון היה בכ"ג בטבת תשע"ח (10.1.18). תשלום זה היה בסך 2,154 ש"ח, שולם מדי חודש בחודשו ועודכן מדי פעם בפעם בסכומים פעוטים.

התשלומים לפירעון חוב המשכנתה בסך של כ־2540 ש"ח יצאו מחשבון המשותף לצדדים בבנק דיסקונט.

האישה רכשה את הבית מסכום התחלתי שמקורו במתנה שנתנה לה סבתה וההלוואות משכנתה, והבית נרשם על שמה.

בית הדין קמא דן באיזון המשאבים בין הצדדים. האיש דרש איזון משאבים גם בבית, והאישה טענה שלאיש אין חלק בבית.

כאמור לעיל בית הדין קמא הכריע שמכיוון שהרישום של הדירה בקיבוץ [א'] הוא על שם האישה, והדבר נעשה בהסכמתו המלאה, בסיועו ובעידודו של האיש – ואף בנושא המשכנתה האיש סייע רבות לביצוע המשכנתה, אך זאת לא בגלל שראה את עצמו כ'שותף' אלא משום שכנראה הוא היה ה'סוחר' במשפחה – ומאחר שהאישה היא זו שהביאה את הכספים לצורך רכישת הדירה מאת קרובי משפחתה, והיא גם מי שפעלה רבות מול הקיבוץ לרכישת הדירה לבדה, הרי שאין ספק שהיה ברור לצדדים שהדירה נרכשת בעבור האישה לבדה. וכך במיוחד לאור הצהרתו של האיש.

בערעור שבפנינו טוען האיש שמחצית הבית שייכת לו הן משום שהייתה כוונה לשיתוף ספציפי הן מפני שהרישום אינו קובע לעניין איזון משאבים. לטענתו מכיוון שהבית נרכש אחרי הנישואין לפני המועד שנקבע לאיזון המשאבים – איזון המשאבים אמור להיות גם בבית.

הערעור נסמך על שתי רגליים:

א. אספקטים עובדתיים בדבר מעורבות האיש בתהליך הרכישה, מתווך, יועץ משכנתאות, שמאי, בנק למשכנתאות והצהרות הצדדים שהדירה משותפת.

ב. הסתייעות בכספים שהצדדים קיבלו מהמדינה בגלל שירות המילואים שלו לצורך הרכישה.

לעומתו אומרת האישה שהכסף שהיווה את המקור לרכישת הבית היה ממתנה שניתנה לה ממשפחתה; בין הצדדים הייתה הסכמה שהאיש יסייע לרכישת הדירה אך לא יהיו לו בה זכויות ממוניות, ככתוב בהודעת הדואר האלקטרוני ששלח האיש; השתתפותו בתהליך הרכישה הייתה לצורך עזרה לרכוש את הבית שישמש מדור לילדיו, אך לא הייתה בה כוונה להראות בעלות. לכן הדירה נרשמה על שם האישה ושייכת לה בלבד. אין בסיועו של האיש לגייס כספים לרכישת הבית כדי להקנות לו זכויות.

האישה טענה שההודעה ששלח האיש והמצוטטת לעיל מהווה הסכם ממון המחריג את הבית מהשיתוף, מאחר שהאיש מודה ומצהיר בהסכם שאין לו ולא יהיה לו חלק ונחלה בבית.

נקדים ונאמר: הודעה זו – אין לה תוקף משפטי של הסכם ממון, וכפי שביארנו בפסק דין אחר שהוצאנו בימים אלו.

כדי להפקיע את הזכויות לאיזון המשאבים, צריך הסכם שנתקיימו בו הוראות החוק. כך נאמר בחוק יחסי ממון סעיף 5(א)(3):

עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט […]

(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.

בנדון שבפנינו הבטחת והצהרת האיש בהודעת הדואר האלקטרוני אינן יכולות להיות 'הסכמה בכתב' שעליה הסכימו בני הזוג,: חדא, שאין לפנינו מסמך בכתב שעליו חתומים הצדדים אלא התכתבות גרידא; ועוד, שהסכם כזה [שבנסיבות שלפנינו שבהן צפו הדברים פני גירושין דינו לפי הפסיקה כ'הסכם ממון'] המהווה הפקעת הזכויות על פי חוק יחסי ממון מצריך אישור של רשות שיפוטית והדבר לא נעשה בנידון דידן. לפיכך אין שום משמעות חוקית להודעות ואין הן גם בכלל 'הסכם בכתב' שיכול להיות מוחרג מדרישת המחוקק [לאישור ההסכם] כפי שנפסק בבג"ץ גמליאל, ואין כאן מקום להאריך.

 עם זאת יש בהודעה זו כדי להסביר ולפרש את התנהלות הצדדים וכוונתם:

בכתבי הטענות ובטענות שלפנינו רצה האיש להוכיח שהצדדים ומי שהיו מעורבים בהליכים ראו את הבית כמשותף לשניהם. מתוך החומר שהוצג לפנינו עולה שהמערער אכן שיתף פעולה בפנייה לקבלת ייעוץ פיננסי, בפנייה לבנק למשכנתאות כזוג ובפנייה לגורמים נוספים, הוצגו התכתבויות בהודעות דואר אלקטרוני שבהן פנו לאיש, בפניות אלו נרשמו התייחסויות ולפיהן משמע ששני הצדדים הם הרוכשים, וכן קבלה שנתנה חברת […] ורשומה על שם האיש. אכן האישה טענה שאת דמי הייעוץ בסך 5,000 ש"ח שילמה מכספים שקיבלה מסבתה, האישה הוכיחה ששילמה סכום זה ולדבריה לאיש לא היה אז חשבון בנק והכול שולם מחשבונה. האיש לא הביא ראיה לסתור הוכחותיה ולא הביא ראיה שהוא שילם סכום זה. ומשכך, הקבלה, בנסיבות העניין, אינה ראיה לכלום. ברור שהאיש התחייב לעזור לאישה לרכוש את הדירה לעצמה כדי שתהיה קורת גג לילדיו. הההודעות שנשלחו ממר [ד'] מחברת […] לאיש, מהאיש לחברה ומהאישה לחברה, המתארות את ההליכים האמורים להתקיים, אינן מוכיחות את זכויותיו, שהרי לפני הגופים שבהם הסתייעו הצדדים הם הופיעו והציגו עצמם כבני זוג והציגו מראית עין של בני זוג הקונים דירה. משכך, פניות גופים אלו אליהם בין כבעלי הדירה ובין כמקבלי שירותים לא מטילות על גופים אלו לדייק ולבדוק את הדברים, וברור שהתנהלותם לא מוכיחה על זכות קניינית.

גם ההודעות שהביא האיש שבהן נכתב "הבית של [פלוני] ו[פלונית]" (משנת 2016 לפני הקנייה), "הבית שלנו", "הבית שלכם" (ביוני 17, מייד אחרי הרכישה), אינן ראיה לכלום שהרי אין ספק שזה היה הבית שבו התגוררו הצדדים מאז שנת 2009 ולכן נקרא על שמם אף שממונית לא היה שייך להם, ואין בדבר הצהרה של האישה שהבית של שניהם.

יש לציין שהלוואת המשכנתה ניטלה בשתי פעימות: אחת לצורך התשלום לרמ"י בעבור הקרקע, והשנייה להשלמת התשלום עבור הבית. הלוואת המשכנתה נרשמה על שם שני הצדדים והיא נפרעה מחשבון הרשום על שם שניהם בבנק דיסקונט, שהרי הבנק לא היה נותן הלוואת משכנתה לאחד משני בני זוג נשואים. האיש התחייב בהודעת הדואר האלקטרוני לסייע לאישה בנושא זה ואף לפרוע את חוב המשכנתה, תוך הצהרה שהדירה אינה שלו ותוך בקשה לחתימת הסכם המורה שהבית אינו שלו. גם הסכמת הקיבוץ ללקיחת הלוואת המשכנתה לשם רכישת דירה הרשומה על שם שניהם, שממנה רצה האיש להוכיח שהכוונה הייתה שיש הסכמה שהדירה של שניהם, אינה ראיה, שהרי בהסכמת הקיבוץ יש תנאי מתלה, שהדבר ייעשה ובלבד שהאיש יהיה חבר קיבוץ. גם הקבלה של שמאי המקרקעין על תשלום סך 600 ש"ח בעבור שמאותו, הרשומה על שם האיש, אינה מורה שהאיש הוא ששילם סכום זה, שהרי ייתכן שהוא שעשה את הפעולה בפועל ולכן הקבלה נרשמה על שמו בנסיבות העניין, כשהשמאות נצרכה לשם רכישה של בית שהלוואת המשכנתה בעבורה נלקחה על שם שני הצדדים.

טענת האיש שלפיהן האישה קיבלה הטבה כספית בגין שירות המילואים שלו לא הוכחה כלל. תעודת הזכאות שהקנתה לצדדים 'ניקוד' הייתה עקב השירות הצבאי של שניהם (עשרים וארבעה חודש ושלושים ושישה חודש), ניקוד שמקבל כל זוג צעיר ללא דירה, ולא בגין שירות המילואים של האיש, שלא ידוע כלל אם שירת. גם המזכר המקנה הנחה לחיילי מילואים על שירות המילואים, הנחה שיכולה להגיע ל75,000 ש"ח, הוא מזכר כללי ואינו מורה כלל שבמקרה זה אכן ניתנה הנחה לאישה. האישה טענה שלא ניתנה לה הנחה שכזו, ולשאלתנו את האיש אם יש מסמך המורה על הנחה שכזו לא ניתנה תשובה. ברי לנו שאם אכן הייתה ניתנת הנחה היה מוצג בפנינו בדל ראיה. ועל כורחך כדברי האישה.

כאמור לעיל, בעת חתימת החוזה וקניית הבית שילמה האישה סך של 144,000 ש"ח שניתנו לה במתנה מסבתה, והבית נרשם על שם האישה. לאחר מכן ניטלה הלוואה משכנתה שבמשך חודשים מספר נפרעה מהחשבון המשותף לצדדים. בשל כך, לטענתו של האיש, יש לו זכויות בדירה.

נמצה את טיעוני הצדדים לעניין זה כפי הרשום בפרוטוקול הדיון שנערך לפנינו.

האיש ובא כוחו טענו:

ב"כ האיש: מרגע שהמשכנתה נלקחה בינואר 2017 האיש שילם את המשכנתה לבד עד מועד היציאה מהבית, את כל השכר של האיש שהיה גבוה מהחזר המשכנתה הוא הפקיד לחשבון המשכנתה, ויתר הכסף עבר לחשבון האישה בבנק מסד

האיש: אוגוסט 2017 עד 20 לאפריל 2019.

ב"כ האיש: מ־2019 עד 2022 בהתאם להחלטת בית הדין הוא שילם מחצית המשכנתה, חצי מסכום המשכנתה הוכנס לבנק דיסקונט והאישה הכניסה את החצי השני

ב"כ האיש: הצדדים לקחו שתי משכנתאות על שם שניהם, הן כלווים והן כבעלי הנכס.

לעומתם אמרו האישה ובאת כוחה:

ב"כ האישה: לגבי טענת האיש שהוא שילם את כל המשכנתה בתקופה הראשונה: מאוגוסט 2017 עד ינואר 2018 היה מדובר על משכנתה קטנה של 200 ש"ח רק על הקרקע.

האישה: או 300.

ב"כ האישה: בינואר החלה המשכנתה הגדולה יותר, הוא טוען שהוא שילם את כולה. אך אני כתבתי כבר בכתב התביעה ב־2019 שהיה להם חשבון משותף, וכיוון שהוא היה עצמאי ולא שילם מיסים היו שם עיקולים, ולכן הם החליטו להפריד חשבונות, שהחשבון בבנק מסד יהיה על שמה אך ישמש לכל משק הבית, בדיסקונט תשולם המשכנתה, והייתה הסכמה שהוא יפקיד חלק מהמשכורת שם, החליטו על 8,000 כי זו היתה המשכורת שלו קודם, והיתר יועבר לחשבון שלה.

ב"כ האישה: ב־2019 צירפנו לתביעה דפי בנק של אותה תקופה, רואים בהם שהוא הפקיד פעם 8,000, פעם 4,400, מה שבא לו. מועד הקרע היה נובמבר 2018, אחרי שהחלה המשכנתה הגדולה מינואר 2018 עד שהוא עזב בנובמבר 2018 הוא הפקיד את מלוא המשכנתה והיתרה עברה אליה. אחר כך הוא לא שילם כלום עד החלטת בית הדין על מזונות זמניים שניתנה ביוני 2019. אז בית הדין חייב אותו לשלם מחצית משכנתה במסגרת תיק המזונות, כדמי מדור, אז הוא שילם פעם כן ופעם לא, אך זה היה חלק מהמדור.

ב"כ האישה: בית הדין אמר שזה גם עבור המדור שלו בהתייחס לטענה שלנו שצריך לראות בזה דמי שימוש כי הוא חי בבית.

ב"כ האישה: גם בני זוג שמנהלים שני חשבונות אחד משלם מיסים והשני משכנתה, זה מה שאמרתי. אני הגבתי לטענה שהוא שילם את כל המשכנתה, הוא לא שילם את כולה מעולם כי היא שילמה את כל ההוצאות של שניהם, והמשמעות שהוא שילם חצי עבורו וחצי עבורה, אף חודש הוא לא שילם את כל המשכנתה.

לפי הנתונים שבתיק ומה שכתבנו לעיל, הצדדים לא דייקו כל כך בדבריהם (אף שאי־הדיוק לא משמעותי). הנתונים העובדתיים כפי שביארנו בראש דברינו הם:

מהחשבון המשותף בבנק דיסקונט יצאו מדי חודש בחודשו מט"ז בתמוז תשע"ז (10.7.17) (ולא מינואר 17) סך של כ־380 ש"ח בעבור הפעימה הראשונה של המשכנתה. וכמו כן יצא מדי חודש בחודשו החל בכ"ג בטבת תשע"ח (10.1.18) סך של כ־2,160 ש"ח, בסך הכול כ־2,540 ש"ח לחודש.

לטענת האיש, מכיוון שמשכורתו נכנסה לחשבון בבנק דיסקונט תחילה ולאחר מכן הכניס סכום כסף קבוע שחלקו היה לפירעון חוב המשכנתה ויתרתו הועברה לאישה, יוצא שהוא ששילם בפועל את חוב המשכנתה. לדברי האיש תשלום מלוא המשכנתה היה עד אפריל 19, המועד שבו הוגשה תביעת הגירושין, הדברים לא הוכחשו בטענות האישה, כמו כן מטענותיה בתביעה בבית דין קמא שהאיש הפחית בסכומים שהעביר לרשותה משמע כדבריו, שחוב המשכנתה שולם מכספים שהכניס על כל פנים עד אפריל 19. כמו כן האיש – האב שילם מחצית המשכנתה על פי פסיקת בית הדין בהחלטתו מכ"ח באייר תשע"ט (2.6.19). לדבריו תשלומים אלו מורים על כוונה לשיתוף ספציפי אף בנכס שאינו בר־איזון.

לעומתו טוענת האישה שתשלומים אלו אינם מוכיחים דבר באשר לכוונה לשיתוף: לא כוונה שלה ואף לא כוונת האיש שבתשלומים אלו יקנה זכויות. לדבריה בשל הסתבכויות כלכליות של האיש לא היה אפשר לנהל את הבית מהחשבון המשותף ועיקר ניהול הבית היה מחשבונה בבנק מסד, לשם נכנסה משכורתה ולשם הועברה היתרה מהכספים שהפקיד האיש בבנק דיסקונט אחרי שנפרעו התשלום החודשי בגין המשכנתה. אין ספק שדפי חשבון הבנק בבנק דיסקונט שאותם הציג האיש בערעורו (רק עד ינואר 19 תוך גריעת פעולות שנעשו ביולי 18) ודפי חשבון האישה בבנק מסד מאששים את טענות האישה על התנהלות הצדדים באותה תקופה, אופן ניהול הבית וחלוקת האחריות לתשלומים שונים כפי שהוחלט ביניהם, וכמו שכתבה שעל האיש היו מוטל לשלם את חובותיהם האחרים לקיבוץ. כמו כן מחצית תשלומי חוב המשכנתה ששילם האיש – האב מיוני 19 ואילך היו במסגרת חיובו למדור הילדים המתגוררים בבית ועל פי החלטת בית הדין. תשלום זה – ודאי אין בו ראיה כלשהי לבעלות או כוונת שיתוף.

כשנעיין בדברים בעינא פקיחא: אין ספק שהאישה צודקת בטיעוניה. הצדדים גרו בבית לפני שנקנה ושילמו דמי שכירות לקיבוץ. משקנתה האישה את הבית היה צורך 'לממן את המגורים בו' באמצעות פירעון חוב המשכנתה. תשלום זה שילמו הצדדים מהחשבון בבנק דיסקונט כמו שיתרת ההפקדה של האיש בחשבון זה עברה לבנק מסד, שמחשבון האישה בו שולמו שאר הוצאות המשפחה. אין ללמוד מצורת תשלום המשכנתה אלא את צורת התנהלות המשפחה, ותו לא.

והנה לטענת האיש שהייתה כוונה של האישה לשתפו בבעלותה על הבית, אכן אין מתשלום זה ראיה כלשהי: התשלום המשמעותי היה במשך חודשים ספורים, ולתשלום זה יש הסבר כפי שביארנו. אין ספק שמערכת היחסים שבין הצדדים הייתה קשה וצופה פני גירושין כעולה מהההודעה ששלח האיש לאישה עוד לפני לקיחת הלוואות המשכנתה, ואין זה הגיוני שהאישה תרצה לשתף את האיש בבית שנקנה ממתנה שקיבלה ושנרשם על שמה כשזה מצב היחסים ביניהם. נראה ברור שכפי העולה מההודעה הנזכרת גם האיש לא חשב שבתשלום חוב המשכנתה יקנה זכויות בבית השייך לאישה, האיש שילם בגין חוב המשכנתה במסגרת חיובו במזונות האישה והילדים, וכמובן להבטחת מדורו, ואין בתשלום זה כדי להורות על כוונת שיתוף או על זכות קניינית.

לאור האמור אין בכל המסמכים שהוצגו לפנינו ראיה כלשהי שהצדדים ראו את הבית כביתם המשותף [קניינית] ואין בתשלום המשכנתה, שנעשה כחלק מתשלום הדברים הנצרכים למשפחה, ובוודאי לא בתשלום שנקבע כמדור הילדים משום כוונה לשיתוף ספציפי.

אך מה שיש לעיין בו הוא השאלה: מדוע לא יאוזן הבית מכיוון שנרכש לפני מועד הקרע אף שהיה שבר ביחסי הצדדים?

אכן חוק יחסי ממון קובע שנכסים שקיבלו בני זוג במתנה או בירושה בתקופת הנישואין לא יאוזנו. אין ספק שקניית הבית הייתה ממתנה שניתנה לאישה לשם קניית הבית ובה נקנה בית שנרשם על שמה; הנכס לא 'עורבב' בנכסים המשותפים; התשלומים המועטים ששילם האיש היו חליפי דמי שכירות ששילמו הצדדים לקיבוץ ושולמו כדי לאפשר מגורי הצדדים וילדיהם באותם חודשים.

לכן אין לאזן מתנה זו:

הבית שייך לאישה וחובתה לשלם את חוב המשכנתה. תשלום חוב המשכנתה שחייב בית הדין את האב, אם הוא עדיין קיים הוא בגין חובתו לשלם בעבור מדור הילדים.

לאור האמור בית הדין קובע:

א.  אנו דוחים את הערעור.

ב.   הדירה שקנתה האישה והרשומה על שמה שייכת לה בלבד.

ג.   הערובה שהפקיד המערער כתנאי לשמיעת הערעור תועבר למשיבה כתשלום הוצאות משפט.

ד.   פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת שמות ומספרי זהות של הצדדים.

ניתן ביום ג' בכסלו התשפ"ה (4.12.2024).

הרב מיכאל עמוס                                 הרב שלמה שפירא                                    הרב זבדיה כהן

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה