כוונת שיתוף היא מושג משפטי בדיני משפחה בישראל. המשמעות היא רצון או הסכמה משתמעת בין בני זוג להפוך נכס חיצוני (כמו דירה שהובאה לפני הנישואין או ירושה) לרכוש משותף, כך שיתחלק שווה בשווה במקרה של פרידה או גירושין.
הרחבה על כוונת שיתוף ספציפי:
בדרך כלל, רכוש שנצבר לפני הנישואין או שייך במקור רק לאחד הצדדים נחשב לרכוש נפרד. עם זאת, הפסיקה קבעה כי ניתן להוכיח "כוונת שיתוף ספציפית" בנכס מסוים.
• דירת מגורים לפני הנישואין: המקרה הנפוץ ביותר. אם דירה שייכת רק לאחד מבני הזוג לפני החתונה, אך הזוג חי בה שנים רבות, שיפץ אותה יחד, או לקח משכנתא משותפת, בית המשפט עשוי לקבוע שהייתה כוונת שיתוף.
• נכסים עסקיים או כספים : זכויות פנסיה, חשבונות בנק נפרדים או נכסים אחרים שנרכשו לפני הקשר אך קיבלו אופי משותף לאורך החיים המשותפים.
מבחני הפסיקה להוכחת שיתוף:
כדי לקבוע האם אכן התקיימה כוונת שיתוף בנכס נפרד, בתי המשפט בוחנים מספר מדדים:
• אורך הקישור והנישואין: כמה זמן בני הזוג חיו יחד באותו הבית ובאורח חיים קוהרנטי.
• המאמץ הכלכלי והמשפחתי: האם היה שיתוף פעולה בניהול משק הבית, גידול הילדים או השקעה פיזית/כספית בנכס.
• התנהגות הצדדים: אמירות, מצגים או פעולות שהעידו כי הנכס שייך לשניהם הלכה למעשה.