תיק 1531796/2 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים
לפני כבוד הדיינים: הרב צבי בן יעקב, הרב דוד בירדוגו, הרב משה אמסלם

פסק דין

בפנינו בקשת רשות ערעור על החלטות כבוד ביה"ד הרבני האזורי פ"ת, מיום 11.2.2025 ומיום 24.11.2025, לפיהן תמורת דירת הצדדים ברח' א', תחולק – 18% למערערת ו 82% למשיב.

רקע והליכים קודמים

הצדדים נישאו כדמו"י בתאריך 14.2.2006 ולהם בת (בגירה) ובן (כבן 14).

בטרם נישאו, בתאריך 6.1.2006, הצדדים חתמו על הסכם ממון, שאושר ע"י עו"ד נוטריון.

בסעיף 4 להסכם הממון, תחת הכותרת נכסים ששווים לא יאוזן, נכתב כי דירה שהייתה בבעלותו של הבעל לפני הנישואין (רחוב ק') לא תאוזן בין הצדדים במקרה של פירוד. כמו כן כספים הנמצאים בחשבון בנק שעל שמו של הבעל וכן כספים שנמצאים בחשבון בנק שעל שמה של האישה הוחרגו ממסת הנכסים לאיזון.

בתאריך 9.8.2009 נרכשה דירת הצדדים ברחוב [א'].

הדירה נרשמה בבעלות שווה של שני הצדדים.

יחד עם זאת, הצדדים ערכו הסכם, לפיו, חלוקת הדירה בזמן פירוד תהיה שלא בהתאם לרישום אצל רשם המקרקעין, אלא ביחס של 18% למערערת, ו-82% למשיב, וזאת בהתאם למקורות המימון של רכישת הדירה.

בתאריך 8.9.2024 תבע המשיב גירושין, כשהוא כורך לתביעתו אף את ענייני הרכוש. בתאריך 4.2.2025 התקיים בבי"ד קמא (בפני הרכב קמא, בראשות כבוד הרה"ג יגאל לרר שליט"א) דיון שעסק במכלול התביעות ובין השאר בעניין הבעלות על הדירה הנ"ל.

נצטט מפרוטוקול הדיון שורות 37-71, ובהמשך 87-103.

בפרוטוקול הדיון הוסבר ע"י הצדדים, מדוע הדירה נרשמה בחלקים שווים, כאשר בפועל הוסכם לחלוקה הנ"ל על פי אחוזים. כל צד הביא את עמדתו.

המשיב טען שהחלוקה הינה ביחס לכספים שכל אחד תרם מחלקו, כספים שהיו מוחרגים מאיזון המשאבים, בהתאם לחוק ובהתאם להסכם הממון מינואר 2006 שאושר ע"י נוטריון, והואיל והוא הביא 82% מעלות הדירה, הוסכם שזה חלקו.

מנגד טענה המערערת להסכם אחר, שלא המציאה, ולפיו כל שנת נישואין, היא תקבל עוד 2% נוספים.

וכך נכתב בפרוטוקול הדיון:

"האישה: כשקנינו את הדירה, בימים הראשונים, הדירה נרשמה על שמי במלואה, הייתה לו דירה נוספת ורשמנו על שמי כדי לא לשלם מס רכישה. על זה עשינו הסכם, שלמרות הרישום על שמי, היא חמישים חמישים.

הבעל: היות וסכום הדירה היה גבוה, שני מיליון ש"ח, וכדי לא לקחת משכנתא גבוהה, את רוב עלות הדירה שילמתי מכספי הפרטי, מהחשבון שלי הפרטי מלפני הנישואין, יש הסכם ממון, יש כאן את הצ'קים בהם רכשנו את הדירה, ועשינו הסכם שהדירה שייכת לנו לפי ההשקעה, עשינו חישוב ש-82 אחוז יירשם על שמי ו-18 אחוז על שמה.

הבעל ממציא לביה"ד את הסכם הממון.

ביה"ד: את מזהה את הנייר הזה?

האישה: אני מזהה, אבל זה לא היה כתוב כך, אנחנו סיכמנו בהסכם שיהיה חמישים חמישים, על הסכומים אין לי וויכוח, הוא שילם את רוב הסכום, אני כן רציתי שניקח משכנתא ושהוא לא ישלם מכספו, הוא לא הסכים, אמרתי לו, שאם כך, אני נשארת בלי דירה, לכן סיכמנו שנרשום שהוא נתן את רוב הכסף ובכל שנה יעברו על שמי כשני אחוזים.

ביה"ד: זה לא המסמך הזה?

האישה: לא.

ביה"ד: יש לך מסמך אחר?

האישה: אין לי מסמך אחר, זה היה בינינו. אני זוכרת שכתבנו את זה.

ביה"ד: אולי זה מופיע כאן?

האישה: זה לא מופיע כאן. כשדיברתי עם [ע'] סיכמנו בכתב יד את הדברים, הוא הביא בסוף את ההסכם, אני לא עו"ד, לא קראתי, זה היה ביני ובינו, רציתי להראות שאני הוגנת, בטחתי בו, רק אחרי זה ראיתי שאין שם את שני האחוזים האלו.

ביה"ד: אני שואל שאלה, המסמך הזה מוכר לך.

האישה: אבל חסר בו…

ביה"ד: מה שדיברתם בעל פה. אבל חתמת על זה.

האישה: בלי עו"ד. חתמתי על זה.

ביה"ד: לפי הבנתך, נניח שהיה רשום היום מה שסיכמתם בעל פה. כמה היית צריכה לקבל היום?

האישה: חמישים חמישים, עברו 20 שנה, בהתחלה היו לי 18 אחוז.

ביה"ד: יש גם הסכם נוטריוני.

ב"כ הבעל: יש מלפני הנישואין.

האישה: זה אותו נוטריון שעשינו אצלו את ההסכם ממון, אצלו עשינו גם את ההסכם השני.

הבעל: אנחנו לא הסכמנו על שום אחוזים, ההסכמה הייתה על פי השקעה.

האישה: ההסכם השני היה צריך להיות מאושר על ידי נוטריון.

ביה"ד: לא קראת את ההסכם?

האישה: קראתי ברפרוף.

הבעל: אף פעם לא דיברנו על שתי אחוזים.

[…]

ב"כ הבעל: סעיף 4 גם אומר שפירות הנכסים הנ"ל לא יאוזנו, הפירות הם 82 אחוז מהדירה שרכשו.

ביה"ד: למה לא עשיתם את הרישום בדירה על פי האמור בהסכם?

הבעל: כי חשבתי שההסכם הזה מספיק.

ביה"ד: רשמת בטאבו את הדירה חמישים חמישים. איזה סכום הכנסת לדירה?

הבעל: 1,380,000 ש"ח הכנסתי לדירה.

ביה"ד: את בעצם מודה בהסכם הזה, אלא שאת אומרת שההסכם תוקן לאחר החתונה. למה רשמת את הדירה חמישים חמישים?

הבעל: לא הייתי מודע לכך שאפשר לרשום אחוזים.

ביה"ד: אז למה לא השארת את כל הדירה על שמה?

הבעל: אף פעם לא הייתה על שמה.

ביה"ד: לא היו שני שלבים?

הבעל: לא. בטאבו היה רק רישום אחד, מעולם לא היו שני שלבים.

ביה"ד: אולי בחברה המשכנת.

הבעל: לא היה מעולם.

ביה"ד: כל דירה יש לה את ההיסטוריה שלה והיא מופיעה בטאבו.

האישה: אני לא יודעת אם זה היה רשום בטאבו, בחברת אנגלו-סקסון הוא רשם את הדירה על שמי.

הבעל: זה מעולם לא היה."

הועלתה טענה שההסכם מיום 9.8.2009, לא אושר ע"י ערכאה שיפוטית, בהתאם לסעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג.

בי"ד קמא (בהרכב קמא), בהחלטתו מיום 11.2.2025 קבע שחלוקת הדירה תהיה בהתאם להסכם הנ"ל:

"את הסכם הממון הנוטריוני יש לקבל בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג בו נקבע כי הסכם שאושר על ידי נוטריון ערב הנישואין הוא בר תוקף (סעיף 2 (ג' 1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג-1973). גם את הסכם הממון שערכו הצדדים שלוש שנים לאחר הנישואין יש לקבל למרות שהוא לא אושר על ידי ערכאה משפטית כפי שהדבר נדרש בהתאם לחוק יחסי ממון (סעיף 2 (א) (ב)). בנסיבות שלפנינו יש לקבל אותו, בנסיבות אלה ונבהיר זאת בהמשך הדברים.

כאמור, סכום ההשקעה של הבעל בסך 1.38 מיליון ש"ח היא עובדה מוסכמת על ידי הצדדים. בהסכם הממון השני שהצדדים ערכו לפני רכישת הדירה מתברר שסכום זה מהווה יחס של 82% מעלות רכישת הדירה, בעוד שחלקה של האישה הוא 18% בשווי הדירה. אלה הם נתונים מוסכמים, כך שהסכם הממון השני מהווה כהשלמה להסכם הממון הנוטריוני שנערך טרום הנישואין, ולא כהסכם עצמאי (הדורש אישור משפטי). מלבד זאת הסכם זה גם מהווה כגילוי דעת ברור של הצדדים לפיו אין ללכת אחרי הרישום הרשמי של הדירה בטאבו. בלשון ההלכה נאמר כי ישנה כאן גילוי דעת ומודעה מצדו של הבעל לפיו הוא לא היה מעוניין לתת את כספיו הפרטיים (1.38 מיליון ש"ח) כמתנה לאישה באמצעות רישום בחלקים שווים של הדירה. טעם נוסף לקבל את ההסכם הוא מדיני תנאי השותפים כפי שיתבאר להלן.

כאמור, סלע המחלוקת נוגע להשבחת שווי הדירה מעבר לסך שהשקיע הבעל במועד הרכישה, – דהיינו סך 3.289 מיליון ש"ח – עליו הצדדים חלוקים. האישה דורשת מחצית, והבעל טוען כי חלקה היחסי נמוך בהרבה (18%).

השאלה שעולה לדיון היא שאלה משפטית בהלכות שותפים: האם שותפים בדירה משותפת אמורים להתחלק לפי יחס הכספים שכל אחד הכניס לשותפות, או שחלוקת הרווחים תהיה לאמצע דהיינו בחלקים שווים.

[…]

אולם במקרה שלפנינו לאחר שהצדדים כבר ערכו הסכם ממון נוטריוני שאושר כחוק ערב נישואיהם ובהסכם זה הם קבעו את הפרדת הכספים הפרטיים של הבעל מלפני הנישואין – אם כן יש לראות בהסכם הממון השני כגילוי מילתא וכהשלמה בלבד להסכם הנוטריוני. תכליתו של ההסכם הוא להגדיר את גובה ההשקעה של הבעל ושל האישה לפי ערכה של ההשקעה היחסי, באחוזים, בדירה שאותה הם עמדו אז לרכוש. מאחר שההסכם הראשון הוא חוקי, לכן יש להכיר בהסכם השני כגילוי וכהשלמה להסכם הראשון, ולא כהסכם עצמאי ונפרד. בפרט כאשר גם לפי ההלכה יש לראות בהסכם הממון השני כהסכמה חוזית בין שותפים בהתאם להלכות השותפים "שהכול לפי תנאיהם" כנפסק בשולחן ערוך כנ"ל.

בהתאם לאמור,

1. ניתן בזאת צו לפירוק שיתוף בדירת הצדדים בש'.

2. יש לקבל את טענות הבעל ולהורות על חלוקה בדירה המשותפת בש' בשיעור של 82% לטובת האיש, ו-18% לטובת האישה. את איזון המשאבים יש לערוך כפי שמקובל כאשר הכספים הנזילים יחולקו מיד, והעתידיים יחולקו בהתאם לחוק לחלוקה פנסיונית."

הנה כי כן, קבע בי"ד קמא – שההסכם השני, הוא למעשה פועל יוצא מההסכם הראשון, והוא בעצם ביצוע הלכה למעשה של ההסכם הראשון. הואיל ובהסכם הראשון, שאושר כדת וכדין בפני נוטריון, הוחרגו כספים ונכסים של המשיב מערב הנישואין, הם ופירותיהם, והואיל ו-82% מהדירה מומנה מהכספים הנ"ל, ההסכם בא להבהיר הלכה למעשה את ביצוע ההסכם מינואר 2006.

בהמשך – התיק הועבר להרכב החדש בראשות כבוד אב"ד הרה"ג יצחק רפפורט שליט"א. בתאריך 24.11.2025 התקיים דיון בפני ההרכב הנוכחי, ובסיום הדיון ניתנה החלטה (עליה הוגשה בפנינו הבקשה לר"ע) כדלהלן:

א. "לנוכח הצהרת האישה שאינה מעוניינת בשלום בית ומעוניינת להתגרש ולנוכח טענותיה כלפי הבעל. מקבל ביה"ד את תביעת הגירושין של הבעל והאישה חייבת להתגרש מדין "מורדים זה על זה". היות והבעל מוכן לשלם את כתובתה אין לאישה זכות לעכב את הגירושין בגין אי תשלום הכתובה.

ב. ביה"ד קובע מועד לסידור גט ליום ח' בטבת תשפ"ו (28.12.2025) בשעה 9:00.

במידה והאישה לא תקבל את גיטה באותו המועד יהיה האיש רשאי לפתוח תיק להטלת צווי הגבלה.

ג. הבעל יעביר לאישה סך של 135,380 ש"ח ע"ח קרן ההשתלמות.

ד. היתרה בחשבון המוקפא על סך 467,945.61 ש"ח תחולק בחלקים שווים בין הצדדים.

ה. לאיזון הרכבים הבעל יעביר לאישה סך של 14,499 ש"ח.

ו. האקטואר יגיש פסיקתות לחתימת ביה"ד לצורך חלוקת הזכויות העתידיות בהתאם לחוות הדעת האקטוארית.

ז. ביה"ד לא יסגור את התיק הרכושי. האישה רשאית על חשבונה למנות רו"ח חוקר ולקבל צווי גילוי מסמכים, ככל ותמצא זכויות שלא דווחו לאקטואר היא תהיה זכאית לקבל את מלוא הזכויות (ולא 50% כמתחייב בחוק).

ח. תקופת השיתוף הינה מיום הנישואין 18.02.2006 ועד מועד הקרע – 14.5.2024 האישה תהיה רשאית לקבל צווי גילוי מסמכים לשלושה חודשים לאחר מועד הקרע.

ט. ביה"ד ייתן הערת אזהרה לטובת האישה על 32% מהזכויות בדירה לצורך הגשת ערעור להבטחת פס"ד של ביה"ד הגדול במידה ויוגש ערעור. תוקף הערת האזהרה ל-4 חודשים.

י. הבעל יעביר לאישה סכום של 841,500 ש"ח תוך עשרה ימים. ביה"ד יוציא פסיקתא להוראה לרישום הנכס על שם הבעל, לאחר הצגת רישום הערת אזהרה על סך 32% לטובת האישה לתוקף ל4 חודשים.

יא. אם הכסף לא יועבר במועדו, הדירה לא תרשם על שם הבעל, והאישה לא מחויבת לעזוב את הדירה.

יב. תוך 30 יום מהיום על האישה לצאת מהבית המשותף.

יג. פס"ד זה דינו כצו פינוי.

יד. זכותה של האישה לכתובה, במידה וקיימת, נכללה בזכויות שהאישה מקבלת במסגרת איזון המשאבים."

למעשה הסעיפים העוסקים בחלוקת הדירה, הינם פועל יוצא של החלטת ביה"ד בהרכב קמא.

המערערת מבקשת לערער על סעיפים י' – יג להחלטה הנ"ל, בטענה שההסכם עליו מתבססת ההחלטה, לא אושר בכל ערכאה, וכי היה סיכום בעל פה להגדלת האחוזים של המערערת בדירה, מידי שנה, תוספת של 2% עבור כל שנת נישואין.

דיון הכרעה

לאחר שמיעת דברי הצדדים וב"כ ולאחר העיון הראוי בכל החומר שבתיק כמו גם בכלל ההחלטות של ביה"ד קמא – קובע ביה"ד בזאת כי דין הערעור להידחות.

ידועה הלכת גמליאל (שתובא להלן), לפיה הסכם המתייחס לנכס מסוים, שמוציאים אותו ממעגל איזון המשאבים, יכול שלא יאושר בערכאה שיפוטית.

יש חילוק בין הסכם המתייחס לנכס ספציפי, לבין הסכם כלכלי כולל.

אמנם בבע"מ 5142/10 (פלונית נ' פלוני), סברה השופטת בן פורת, שאין לחלק בין נכס יחיד להסכם כולל, אלא כל הסכם הצופה פני גירושין, צריך להיות מאושר בערכאה שיפוטית:

"בע"א 169/83 שרעבי נ' שרעבי כתבה המשנה לנשיא, בן פורת: 'סיכומה של השקפתי הוא, שהמבחן, אם הסכם פלוני בין בני הזוג הוא 'הסכם ממון' אם לאו, טמון במטרתו […] לדעתי לא כלליותו של ההסכם, או היותו מתייחס (למשל) לנכס בודד מני רבים, הוא המבחן הקובע, כי אם התייחסותו ליחסי הרכוש בין בני הזוג למקרה של פקיעת הנישואין או של מות אחד מהם'.

הבחנה זו בין הסכמים צופי פני פירוד, להסכמים כלכליים "רגילים", חוזרת כחוט השני בפסיקתו של בית משפט זה (ראו, בין היתר, ע"א 7388/97 עיזבון המנוח משה שמיר נ' דולב (שמיר), פ"ד נג(1) 596; ע"א 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד, פ"ד נה(4) 925, 948; בג"צ 10605/02 גמליאל נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2) 529; ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 612)."

בפרשת גמליאל (בג"ץ 10605/02,גמליאל נ' בית-הדין הרבני הגדול, מפי השופטת חיות) פסק ביהמ"ש העליון כי יש להכיר בהסכם שלא אושר בנסיבות בהן הוא מוציא נכס מסוים ממעגל איזון המשאבים. וכך נכתב:

"הסכם ממון איננו ההסדר האפשרי היחיד שחוק יחסי ממון מתייחס אליו לצורך חלוקת הנכסים בין בני-זוג… מקום שבו אין בנמצא הסכם ממון תקף בין בני-הזוג, מחיל החוק הסדר איזון משאבים, כמפורט בפרק השני. הסדר זה, שהינו יציר הדין, עיקרו – חלוקה שוויונית של כלל הנכסים בין בני-הזוג, אך הוא מאפשר לבני-הזוג להסכים בכתב גם על נכסים ששוויים לא יאוזן ביניהם, כאמור בסעיף 5(א)(3), סיפה… יפים לעניין זה דבריה של המשנה לנשיא (כתוארה אז) בן-פורת בע"א 169/83 (שרעבי שי נ' (שרעבי שי), באומרה:

"…אין לראות ב'הסכם ממון' את חזות הכול מבחינת יחסי הממון בין בני-זוג, ויש להבדיל הבדל היטב בין 'הסכם ממון' – או בהעדרו, המלא או החלקי, בין הפרק השני של החוק המהווה אז את 'הסכם הממון' – לבין הסכם רגיל או הענקת מתנה או עיסקה אחרת בין בני הזוג במהלך חיי הנישואין לפי הדין הכללי. 'הסכם ממון' חייב להיות דווקא בכתב ולקבל, כתנאי-בלעדיו-אין, את אישורו של בית המשפט כמפורט בחוק ובתקנות שהותקנו על פיו, מה שאין כן בהכרח בהסכם אחר… הנה כי כן, כדי להוציא (למשל) נכס מסוים ממעגל איזון המשאבים, די בהסכם סתם (ללא אישור בית המשפט) כנובע מסעיף 5(א)(3) לחוק…"

משכך, בנסיבות מסוימות יש להכיר בהסכמים שנעשו בין בני הזוג, אף אם לא אושרו בפני ערכאה שיפוטית.

וראה עוד בהחלטת ביהמ"ש העליון בבע"מ 4547/06 (פלוני נ' פלוני):

"השאלה האם יש מקום להכיר בתוקפו של הסכם ממון שלא אושר על ידי בית המשפט לא זכתה לתשובה חד-משמעית בפסיקה, ויש לגביה דעות לכאן ולכאן, בתלות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מחד גיסא, יש הסוברים כי אישור המוענק על ידי בית משפט להסכם ממון מהווה תנאי לתקפותו, ומאידך גיסא, יש הרואים באישור זה רובד נוסף להסכם שערכו בני הזוג, אשר לפיו, גם הסכם ממון שלא אושר על ידי בית המשפט, עשוי להיחשב להסכם תקף על פי דיני החוזים (לסקירה ממצה של הגישות בעניין, ראו: ניסים שלם יחסי ממון ורכוש – הלכה ומעשה 153-173 (2001))."

לאמור – ההכרעה תלויה "בתלות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה".

ביהמ"ש אף קבע שיש לנהוג בזהירות ובצמצום כאשר באים לסטות מהחובה החוקית לאשר בערכאה מוסמכת הסכם ממוני בין בני זוג. בפסק דין של ביהמ"ש העליון (ע"א 1629/11 מאיר יצחקי ואח' נגד סמדר וכטר ואח'), כתב ביהמ"ש (בדבריה של השופטת ברק ארז):

"מהן איפוא תוצאותיו של הסכם המסדיר זכויות כלכליות של בני זוג ולא זכה לאישורה של ערכאה שיפוטית מוסמכת? אכן, כפי שציין חברי השופט סולברג, בני זוג עשויים להתקשר ביניהם בהסכמים שלהם השפעה על זכויותיהם הכלכליות, מבלי שאלה ייחשבו להסכמי ממון הטעונים אישורה של ערכאה שיפוטית מוסמכת. אולם, דברים אלה אמורים רק במקרים שבהם ההסכם אינו מכוון להסדיר את מערכת היחסים הכוללת בין בני הזוג במקרה של פרידה ופקיעת הנישואין.

בעניין שרעבי שממנו ציטט חברי, הדגישה המשנה לנשיא מ' בן-פורת כי דבריה מכוונים למצבים שבהם ההסכם אינו יכול להיחשב הסכם ממון, כשלשיטתה "המבחן הקובע… [הוא] התייחסותו ליחסי הרכוש בין בני הזוג למקרה של פקיעת הנישואין או של מות אחד מהם" (שם, בעמ' 781). בדומה לכך, בבג"ץ 10605/02 גמליאל נ' בית הדין הרבני הגדול פ"ד נח(2) 529 (2003) הכיר בית משפט זה באפשרות של הכרה בתוקפו של הסכם שהוציא נכס מן המכלול של הנכסים המיועדים לאיזון, להבדיל מהסכם כולל, בהסתמך על נוסחו של סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון המתייחס ל"נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב שווים לא יאוזן ביניהם".

לשיטתי, יש להישמר מגלישה במורדו של "מדרון חלקלק" שיוציא מגדר תחולתה של דרישת האישור הסכמים רבים מדי. פרשנות כזו עלולה לרוקן בסופו של דבר את הדרישה לאישורו של הסכם ממון ממשמעותה, אם יתברר כי בסופו של דבר הנכסים הנותרים לאיזון נותרו מדולדלים ביותר, מכוחה של שורת הסכמים קודמים שנעשו, ולא נדרשו לכאורה לאישורו של בית משפט על-פי חוק יחסי ממון.

[…]

כזה הוא בדיוק טיב ההסכמים שלגביהם סבר המחוקק, על יסוד ניסיון החיים, שעריכתם מהווה כר פורה להפעלת לחצים ומניפולציות מצד הסביבה או על-ידי אחד מבני הזוג, באופן שמחייב פיקוחה של ערכאה שיפוטית מוסמכת על מנת להבטיח את גמירות דעתם המלאה של שני בני הזוג. אם מוסכם על הכול שדרישת אישור זו ממלאת תפקיד חיוני בהבטחת גמירות דעתם של בני הזוג והגנתם מפני הלחצים הפנימיים והחיצוניים הנלווים לעריכתו של הסכם ממון, כיצד זה נוכל לרוקנה מתוכן, גם אם במקרה דנן יוביל הדבר לתוצאה צודקת וראויה?"

גישת ביהמ"ש העליון בפסה"ד בעניין יצחקי, שעל בתי המשפט להיזהר בקביעה שהסכמים מסוימים אינם חייבים אישור. לדברי ביהמ"ש אם נפטור הסכמים רבים מידי מחובת האישור, עלולים לגלוש במדרון שירוקן מתוכן את דרישת האישור.

הסכמים שעריכתם מהווה כר פורה להפעלת לחץ וכפיה מצד הסביבה או על-ידי אחד מבני הזוג, דורשים לחייב פיקוח של ערכאה שיפוטית מוסמכת, ע"מ להבטיח את גמירות דעתם המלאה של שני בני הזוג.

נביא את אשר נפסק בתלה"מ פ"ת 38274-11-18. פסק הדין עוסק בסתירה בין הסכם שאושר, לבין רישום הדירה באופן שונה מהכתוב בהסכם.

הסכם הממון אושר לאחר הנישואין ע"י נוטריון (הגם שלאחר הנישואין יש לאשר את ההסכם בערכאה שיפוטית), כך שעל אף האישור, הוא אינו מהווה אישור בהתאם להוראות סעיף 2 (א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, בשונה מסעיף 2 (ג1) לחוק. הדגשים לא במקור:

"בהקשר זה נפסק על ידי בית המשפט העליון בבג"ץ 10605/02 גמליאל נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נח (2) 529, כדלקמן:

"במקרה שלפנינו אין בין בני-הזוג הסכם ממון כמשמעותו בחוק יחסי ממון, ועל-כן חל על יחסי הממון שביניהם הסדר איזון המשאבים המפורט בפרק השנים לחוק. במסגרת הסדר זה יש להביא בחשבון את ההסכם הכתוב בין הצדדים, שממנו עולה כוונתם שלא לאזן ביניהם את שווי הדירה במקרה של פקיעת הנישואין על-אף רישום הדירה על שם שני הצדדים, שנעשה לצורכי משכנתא. הסכמה זו תואמת את הוראת סעיף 5(א)(3) סיפא לחוק יחסי ממון, ועל-מנת שתקום די בהסכם "סתם", ובלבד שיהא בכתב, ואין צורך באישורם של בית-המשפט או של בית-הדין המוסמך… סוף-דבר – ההסכם שנקשר בין בני-הזוג במקרה שלפנינו, הגם שאינו עולה כדי "הסכם ממון" כהגדרתו בחוק יחסי ממון, הרי הוא בר-תוקף במסגרת הסדר המשאבים בין הצדדים, לפי סעיף 5 (א)(3) לחוק, וניתן לאוכפו על האישה ככל שהוא נוגע לדירה" (ס' 6-7 לפסק הדין)".

הנה כי כן, גם אם אין המדובר בהסכם ממון אשר צפה פני נישואין, מה שאין פני הדברים בענייננו, הרי שמדובר בהסכם "סתם" בכתב אשר מלמד על חלוקה בלתי שוויונית של הדירה בר' או כל דירה חלופית שתירכש על ידי הצדדים.

כך, גם לגרסת האיש – ההסכם עניינו הדירה בק' כך שגם אם אין בפנינו הסכם ממון הרי שבפנינו הסכם ספציפי הנוגע לדירה בק' והקובע כי ההסכם יחול על כל דירה חלופית ולפיכך חל גם על פירוק השיתוף בדירה בר' וניסיונו של האיש להתנער מההסכם אינו עולה בקנה אחד עם עיקרון תום הלב ואף מהווה לטעמי ניסיון לעשיית עושר ולא במשפט.

כך גם העובדה שהדירה בר' נרשמה בחלקים שווים על שם הצדדים אין בה לטעמי במקרה דנן כדי לסייע לתובע. אף הדירה בק', אשר נרכשה לפני נישואי הצדדים, ואשר לא יכולה להיות מחלוקת כי חלקו של האיש בה הוא 23.5% לאחר ניכוי הוצאות המכר והמשכנתא, נרשמה על שם שני הצדדים בחלקים שווים. משכך, אין לראות באופן הרישום של הדירה (השנייה כמו גם הראשונה) משום הסדר שיש בו כדי לאיין את הוראות ההסכם.

הצדקה נוספת לאכיפת ההסכם הינה חוסר תום ליבו של האיש. על פי הפסיקה, לבית המשפט מסורה הסמכות להכיר בתוקפו של הסכם ממון גם כאשר הוא לא אושר כדין. עוד נקבע, כי בהסתמך על הדוקטרינה הפסיקתית המוכרת בשיטתנו, ניתן להכיר בתוקפו של הסכם כזה, באופן חריג ובמקרים המתאימים לכך וזאת מכוח עקרונות תום הלב, ההשתק והמניעות (בע"מ 8167/08 ובע"מ 7734/08 פלוני נ' פלונית, [פורסם בנבו] ).

אף משקבעתי כי ההסכם אושר כדין ומשכך הוא תקף ומחייב הרי שלמעלה מן הצורך מצאתי להוסיף כי בנסיבות המקרה דנא נכון יהא להכיר בתוקפו של ההסכם, אשר נכרת טרם הנישואין אף מכוח עקרון תום הלב והעיקרון שהסכמים יש לכבד. אין מחלוקת כי בין הצדדים נחתם הסכם (שאף אושר על ידי נוטריון). ההסכם לא בוטל על ידי מי מהצדדים. עיקרון העל בדיני חוזים הוא כי הסכמים יש לקיים.

במקרה דנן חתם האיש על הסכם לאחר שקרא אותו והבין אותו. האיש לא העלה כל טענה לחוסר נפקותו של ההסכם מכוח דיני החוזים. אין כל טענה לפיה האיש חתם על ההסכם בטעות או תחת כפיה. בנוסף, אין מחלוקת כי ההשקעה הכספית בדירה לא הייתה שווה ויתירה מכך, אף כדברי האיש – ההסכם נועד להגן על זכויותיהם של הורי האישה אשר השקיעו את רוב כספי המקדמה בדירה.

זאת ועוד, לא שוכנעתי כי לאחר הנישואין סבר האיש כי ההסכם אינו בתוקף או כי הצדדים באופן מודע לא אישרו את ההסכם בבית המשפט. רק כעת, שעה שהאיש נדרש לביצוע חלקו בהסכם, העלה האיש טענה כי ההסכם אינו בתוקף.".

עכ"ל פסק הדין.

והנה – בנידון שלפנינו, מדובר בהסכם שהוא בעצם פועל יוצא של הסכם הממון שאושר.

המשיב רצה להבהיר ולהדגיש, שהסכומים אותם הוא משקיע בדירה, הינם הפירות של הכספים המוחרגים בהתאם להסכם הממון שאושר בינואר 2006.

הוא לא רצה להתדיין עם המערערת על שיתוף הכספים ולא רצה להגיע למצב שהוא יצטרך להוכיח את מקור הכספים.

מכאן שלא מדובר בהסכם שנועד לקפח את המערערת או לנשל אותה מזכויות המגיעות לה בדין.

לא מדובר בהסכם שבא להוסיף נכס שלא יהיה בר איזון ובר שיתוף, אלא הבהרה של המציאות בהתאם להסכם הממון שאושר, לפיו הדירה נרכשה באופן זה ש-82% מעלותה, מומנה מכספים של המשיב, כספים שאינם ברי איזון.

אין ספק שאם היה מדובר בהסכם "משנה כיוון", או הסכם שבא להוסיף נכסים וכיו"ב, שבהתאם לחוק וההסכם הינם ברי איזון, והמשיב היה רוצה להוסיף נכסים נוספים להחרגה מאיזון, וממילא הייתה המערערת מקופחת מזכויותיה, היה עלינו לנהוג זהירות יתירה ומשנה עיון באשר לתוקפו של הסכם שלא אושר בערכאה שיפוטית, מחשש שמא מדובר בהסכם כפוי, תחת אונס ולחץ.

אלא שכאמור לעיל, הסכם אשר עולה בקנה אחד עם הוראות חוק יחסי ממון, כמו גם עולה בקנה אחד עם הוראות הסכם הממון שאושר כדין, ניתן לקבלו גם ללא אישור של ערכאה שיפוטית.

כאמור, אם ההסכם היה קובע נכסים מסוימים נוספים שאינם ברי איזון, כי אז הייתה נדרשת זהירות יתירה ובחינה מדוקדקת של תום הלב וגמירות דעת. אולם כשהמשיב הביא 82% מתמורת הדירה, מכספים שהוחרגו בהסכם הממון שאושר בינואר 2006, ניתן לקבוע את תקפותו – גם ללא אישור ערכאה שיפוטית.

באשר לטענה של המערערת שהובטח לה בע"פ על כל שנת נישואין 2% מעבר ל- 18% שבהסכם, הרי אין דברים שבע"פ יכולים לסתור דברים שבכתב.

טוען ב"כ המערערת, שיכלה לטעון טענת מזויף, ואם כן נאמין לה במיגו שהיה תנאי שכזה (ראה שו"ע חו"מ פב,א).

דא עקא, אין ספק שאם הייתה טוענת טענת מזויף, ניתן היה בקלות לקיים את חתימתה מכוח שטרות אחרים, או באמצעות גרפולוג משפטי, כך דמירתת לטעון טענת מזויף, ואכמ"ל.

לאור האמור, לא מצאנו כל מקום להתערב בהחלטות כבוד בי"ד קמא, הן בהרכבו הקודם והן בהרכבו הנוכחי, שקבע את חלוקת הדירה ברחוב א', בהתאם להסכם מיום 9.8.2009.

סוף דבר

הערעור נדחה, ללא חיוב בהוצאות.

ניתן ביום ז' באדר התשפ"ו (24/02/2026).

הרב צבי בן יעקב                        הרב דוד בירדוגו                           הרב משה אמסלם

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

טוען רבני להגשת ערעור