ב"ה

תיק 1503217/2

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב צבי בן יעקב, הרב דוד בירדוגו, הרב מאיר פרימן

המערערת:      פלונית (ע"י ב"כ עו"ד מורן שבתי)

נגד

המשיב:           פלוני   (ע"י ב"כ חן סויסה)

הנדון: קבלת ערעור האישה כי הדירה שהיתה של אבי הבעל נרכשה על ידי הצדדים ולא התקבלה במתנה

החלטה

בפנינו ערעור על החלטת כבוד ביה"ד הרבני האזורי ירושלים, בראשות הרה"ג מרדכי רלב"ג שליט"א, מיום 25.9.2024, הקובעת כי הדירה ברחוב ב', שייכת אך למשיב, ובהמשך החלטה לצו פינוי המערערת מהדירה (החלטה מיום 11.3.2025), וכן הבהרה של בי"ד קמא מיום 21.4.2025 המנמקת מדוע המערערת אינה זכאית לחלק בדירה בהתאם לחוק.

הצדדים נישאו בתאריך 16.7.2003, ולהם חמשה ילדים משותפים. מיום נשואיהם, הצדדים מתגוררים בדירה ברחוב ב', שנכון לאותה עת, שייכת הייתה לאבי המשיב. בדצמבר 2013 הדירה נרכשה ע"י הצדדים או המשיב (ראה להלן), ומיני אז ועד היום הצדדים מתגוררים באותה דירה (כיום – בשיטת הנסטינג).

בתאריך 11.7.2022 הגיש המשיב לבי"ד קמא תביעת גירושין, כשהוא כורך בין השאר את ענייני הרכוש. בתאריך 17.8.2022 המערערת הגישה אף היא תביעה רכושית לבי"ד קמא.

במהלך כשנה, עד לחודש יוני 2023, לא טען המשיב שהדירה שייכת רק לו. אדרבא – ב"כ טענה שיש לבצע פירוק שיתוף בדירת הצדדים. וכך כתבה ב"כ המשיב בבקשתה לבי"ד קמא, העוסקת בתשלום חוב המשכנתא:

8. למעלה מן הצורך יובהר, כי אין בביצוע תשלום המשכנתא על ידי המשיב כדי לגרוע מכלל טענותיו בנושא חובות הצדדים ופירוק השיתוף ביניהם.

לא הוזכר ולו במילה אחת, שהדירה שייכת רק למשיב. כך גם בהמשך לבקשות שהוגשו במהלך השנה, עד ליוני 2023.

בתאריך 6.6.2023, על סמך הטיעונים והחומר שבתיק, בי"ד קמא הוציא צו לפירוק שיתוף בדירה הנ"ל. וכך נכתב בהחלטת בי"ד קמא:

באשר לנושא פירוק השיתוף – על הצדדים לשלוח בתוך 10 ימים האם מי מהם מעוניין לקנות את חלקו של השני בדירה, והאם יש באפשרותו לעשות זאת להערכתו.

במקביל, ביה"ד ממנה את השמאית אירית ונונו טל' 0522873702 לשום את דירת הצדדים, הצדדים יפנו אליה בהקדם וישלמו את שכרה שווה בשווה.

עם מתן ההחלטה על פירוק השיתוף, כמעט שנה לאחר פתיחת התביעה, כאשר בקשות למכביר מונחות לפני בי"ד קמא, התעוררה ב"כ המשיב והעלתה טענה חדשה. על פי טענה זו, גם לאב המשיב זכויות בדירה, ובטרם פירוק שיתוף, יש לדון בזכויות של אבי המשיב בדירה. וכך נכתב בבקשת ב"כ המשיב מיום 7.6.23:

2. יצוין, כי טרם בית הדין ידון בכלל בשאלה האם מי מהצדדים מעוניין לרכוש את חלקו של הצד השני, תחילה יש להכריע במחלוקת הקיימת בין הצדדים לעניין דירת המגורים, שכן, מדובר בדירת מגורים אשר נרכשה מאביו של האיש רק בשנת 2013 וזאת לאחר שבתחילת דרכם המשותפת של הצדדים, אביו של האיש אפשר לצדדים להתגורר בדירה זו, ללא כל תמורה, וזאת מתוך רצון לסייע בידם להתבסס כלכלית.

3. למען הסר ספק, יצוין, כי אין במתן הסיוע לצדדים על ידי אביו של האיש, כדי לרוקן מתוכן את זכויותיו החוקיות בדירה.

בבקשה מציינת ב"כ המשיב את ההליך ברכישת הדירה. הצדדים התגוררו מיום נישואיהם בשנת 2003 בדירה, שהייתה שייכת לאביו של המשיב, אותה קיבל ירושה מאם המשיב. בדצמבר 2013 רכש המשיב (לטענת המשיב) את הדירה מאביו בסכום של 1,460,000 ש"ח. בפועל הצדדים העבירו לאביו של המשיב 200,000 ש"ח.

הצדדים נטלו במשותף משכנתא בשתי פעימות. פעימה ראשונה בסכום של 600,000 ש"ח, מתוכה העבירו את הסכום של 200,000 ש"ח לאבי המשיב, וסכום של 400,000 ש"ח, הוקצה לשיפוץ הנכס והרחבתו. בהמשך נטלו סכום נוסף של 250,000 ש"ח, לצורך המשך השיפוץ והרחבת הנכס. לטענת המשיב, הואיל ולאביו לא שולם חלק נכבד מהסכום, הרי שאבי המשיב הינו בעל זכויות בנכס. במילים אחרות – לא נטען שהמשיב הינו בעל הזכויות, אלא שלאבי המשיב יש זכויות בנכס, עקב אי תשלום חוב, ומשכך אין לבצע פרוק שיתוף. יצוין שאבי המשיב אף רשם הערת אזהרה על הנכס לטובתו.

עקב בקשת ב"כ המשיב, בי"ד קמא ביטל את החלטתו מיום 6.6.23, וקבע מועד לדיון. בתאריך 24.10.23 התקיים בבי"ד קמא דיון שעסק בנושא. במסגרת הדיון הצדדים שבו על טענותיהם. נציין רק שתי נקודות (שורה 149-150). ב"כ המערערת מבקשת לחקור את האב. וב"כ המשיב מתנגדת בטענה שהוא חולה. קשה לי להניח שאבי המשיב לא ייחקר במסגרת תביעתו בביהמ"ש. כך שוודאי נכון היה לחקור את אבי המשיב, שהוא גורם מרכזי בהבהרת הנתונים.

בנוסף אציין, בהתייחס לצו פינוי שניתן בהמשך, האמור בשורה 180 לפרוטוקול, כשביה"ד אומר שלא יוציא את המערערת בכוח מהדירה.

הצדדים הסכימו להגיש סיכומים ביחס לטענותיהם הרכושיות. במסגרת הסיכומים טענה ב"כ המשיב שאין לתת למערערת חלק בדירה, וזאת לנוכח בגידותיה – הא ותו לא. או בהתאם לסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון, לתת לה חלק קטן יותר ממחצית. אך להורות לה להחזיר את ההלוואה לאבי המשיב. וכך כתבה ב"כ המשיב בסיכומיה לבי"ד קמא:

6. אשר על כן ונוכח הנסיבות שצוינו לעיל בית הדין הנכבד מתבקש להורות כהאי לישנא:

א. לקבוע כי התובעת אינה זכאית לקבל חלק כלשהו בדירת הצדדים, וזאת נוכח היותה אישה בוגדת בהסתמך על פסק דין שניתן על ידי בית הדין הגדול.

ב. ככל וחלילה בית הדין לא יקבל את טענתו של הנתבע, שלא ליתן לתובעת כל חלק בדירת המגורים, אזי, בית הדין הנכבד מתבקש לעשות שימוש בסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון וליתן לנתבע חלק גבוה יותר בזכויות בדירה, זאת לאור התנהלותה הבוגדנית של התובעת.

ג. להורות כי טרם חלוקת התמורה על הדירה בין הצדדים, האחרונים יישאו בהחזרת ההלוואה אותה נטלו מאביו של הנתבע בסך 1,460,000 ש"ח, ממנה החזירו רק סך של 200,000 ש"ח.

[…]

ו. כן מתבקש בית הדין להורות על מינוי שמאי מקרקעין על מנת שיישום את שווי הדירה, בהתאם להערכת השמאי, הדירה תימכר בשוק החופשי לכל המרבה במחיר, ולכל צד מבני הזוג תהיה אפשרות לרכוש את חלקו של האחר בדירה, וזאת בניכוי כספי ההלוואה לאב וניכוי המשכנתא אשר עדיין רובצת על הדירה, בסך של 651,000 ש"ח.

כך שהמשיב כלל לא טען שהוא הבעלים היחיד של הדירה. הוא ביקש למנוע ממנה את זכויותיה הקנייניות "לאור בגידותיה" (שמבלי להיכנס לסוגיא ההלכתית בעניין, שזינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין, ומבלי להיכנס לסוגיא המשפטית שבעניין, הרי שהדבר לא הוכח, למעט התכתבויות, שאף הן לא נחקרו והוכחו, ואכמ"ל). ויתירה מזו. המשיב מבקש למנות שמאי, כדי שכל אחד יוכל לרכוש את חלקו של האחר בדירה. וזאת בנוסף לטענה בעניין החוב לאבי המשיב.

בי"ד קמא בהחלטתו מיום 25.9.24, עליה מערערת האישה, התעלם לחלוטין מכך שהמשיב מודה שהדירה שייכת גם למערערת. בית הדין יוצא מנקודת הנחה שכל הדירה שייכת רק למשיב, ודן רק האם יש לקבל טענה של שיתוף ספציפי בדירה, ודוחה טענה זו. בי"ד קמא התעלם מהעובדה שהנכס נרכש במהלך שנות הנישואין, ועל כך אין מחלוקת, והמחלוקת הינה רק ביחס לחוב של הצדדים ל"מוכר" – אבי המשיב, ומאחר וכאמור הנכס נקנה במהלך הנישואין, הרי בהתאם לסעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון יש לקבוע כי הנכס הינו בר איזון.

איש מהצדדים לא טען שהנכס ניתן לו במתנה מאבי המשיב. כל העת ולאורך כל הדרך נטען שהנכס נקנה מאבי המשיב, וקיימת מחלוקת באשר לסכום הרכישה, ובאשר לחוב לאביו של המשיב – אם אכן החוב קיים אם לאו. אך ללא כל ספק, שני הצדדים מודים, וכך גם טענו בפנינו, שהנכס נרכש על ידם והוא של שניהם, ראה לעיל. והמחלוקת הינה האם יש לגרע מחלקה של המערערת בדירה, הן מחמת הטענות על בגידותיה (טענות שכאמור לעיל לא הוכחו) והן מכוח סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון המאפשר לבית הדין לבצע חלוקה שאינה שויונית, אך מעולם לא נטען שמדובר במתנה. גם בפנינו ב"כ הצדדים שתיהן הסכימו שמדובר בעסקת מכר.

אני מסופק אם ע"פ ההלכה בי"ד קמא היה מוסמך לטעון למשיב, ולפסוק דבר שלא התבקש. (בעניין זה ראה ב"ב ה,א, וברמ"א שו"ע חו"מ יז,יב ובנו"כ שם). כך שלא היה מקום לפסוק למשיב דבר שלא ביקש כלל, ראה לעיל בסיכומי המשיב, שהוא המחייב מבחינת טיעוני הצדדים, בהתאם לפרוטוקול הדיון הנ"ל.

באשר לרישום הנכס על שם המשיב בלבד, המערערת נתנה בעניין הסבר לבי"ד קמא, במסגרת הדיון שהתקיים בתאריך 24.10.23, ראה שורה 61 ולהלן לפרוטוקול. אין אנו נזקקים לדון לגופה של טענה, שהרי סעיף 9 לחוק יחסי ממון קובע מפורשות שהרישום אינו מהווה ראיה, ואין בו בלבד כדי לצאת ידי חובת ההוכחה שיש למעט נכס זה מאיזון המשאבים. וכאמור, מדובר בנכס שנקנה במהלך חיי הנישואין, שולם ושופץ באמצעות משכנתא שהצדדים נטלו, ואין ספק שהוא שייך לשניהם, ואין ברישום כדי להוות ראיה על שייכותו למשיב. לא למותר לציין שגם על פי ההלכה אין לקבוע באופן מוחלט שהרישום מהווה ראיה גמורה לבעלות, וכפי שכתבתי בעניין במשפטיך ליעקב ח"ד סי' לב, ואין כאן המקום להאריך.

אין באמור כדי לקבוע כל עמדה ביחס לחוב שטוען המשיב, שחייבים לאביו. ממה נפשך – ככל והדבר היה רלוונטי, היה על בי"ד קמא לחקור את אבי המשיב. אולם מאחר והבנו שאבי המשיב הגיש בעניין תביעה לביהמ"ש, הדבר עשוי להתברר בערכאה אחרת, ואין בדעתנו ובסמכותנו, ואף ביכולתנו, להביע דעה בנושא, והוא יתבהר ויתברר ויוכרע שם.

אך אין כל ספק, שלאור כל טיעוני המשיב בבי"ד קמא, ניתן לקבוע כי הדירה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים. כמובן, הדירה שייכת לשני הצדדים, בניכוי החובות שעל הדירה, כאשר החוב לאבי המשיב, שידון בערכאה אחרת, הינו חלק מהנושא (שיוכרע בערכאה אחרת), ובניכוי חוב המשכנתא או חובות אחרים הרובצים על הדירה, אם קיימים.

דיון בפס"ד בי"ד קמא

הדברים דלהלן נכתבים למעלה מהצורך. הואיל ופס"ד נשוא הערעור עסק בנושא כוונת שיתוף, הגם שלפי החומר שבפנינו, הנושא לא רלוונטי. הדיון על כוונת שיתוף היה מתאים אילו בבעלות האיש הייתה דירה עוד מלפני הנישואין, או אם הייתה ניתנת לאיש דירה במתנה – אף במהלך הנישואין. אך במקרה שלפנינו, שני הצדדים טוענים שהדירה הגיעה לרשותם בעסקת מכר ולא במתנה. יחד עם זאת, ראיתי לנכון להתייחס למש"כ בי"ד קמא שהמערערת מחלה על אשר השקיעה בנכס.

בי"ד קמא בהחלטתו מיום 25.9.24, כתב וז"ל:

"אלא שהשיפוץ שלו נעשה מכספי משכנתא משותפת, כלומר – כספים משותפים של האיש ושל האישה

[…]

לאור האמור לעיל, ביה"ד פוסק וקובע שכל הבית – כולל השיפוץ וההשבחה שעבר, שייכים לאיש בלבד, והאיש יישא לבדו ממועד עזיבת האישה את הדירה במלוא תשלום המשכנתא."

בי"ד קמא התייחס לשאלת השיפוץ והשיתוף הספציפי מההיבט ההלכתי (השקעות המערערת), אך לא מההיבט החוקי. בהחלטה נוספת מיום 21.4.25, הסביר את החלטתו:

"במקרה דנן הדירה התקבלה במהלך חיי הנישואין ואורך התקופה שבה גרו בדירה יחד לא היה ארוך – 8 שנים בלבד, בעוד שבפסקי הדין שבהם נפסק שיתוף ספציפי מדובר בתקופות של 40 שנה (תלה"מ 28407-02-19), 22 שנים (בע"מ 10734/06), 21 שנים (עניין בן גיאת).

אומנם נעשה שיפוץ מסיבי בדירה, שיפוץ שמומן ע"י משכנתא ששני הצדדים לקחו, אך לאור מיעוט השנים ונתונים נוספים שנלקחו בחשבון בפסק הדין שלנו, הגענו למסקנה שאין כוונת שיתוף ספציפי.

ממילא נותר לדון רק באשר לדין "יורד" שיש לו אחיזה גם במשפט הכללי מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. אך בסעיף 2 לחוק זה מבואר כי בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה, או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת.

במקרה דנן התבססנו על סברה המעוגנת במשפט העברי, שלפיה בן זוג המשקיע בנכסי בן זוגו – הוא מתכוון למחול על השקעתו, בהתקיים תנאים מסוימים המפורטים בפסק הדין.

בחוק יחסי ממון נאמר:

5. (א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

לפי זה, כל רכוש שהתקבל בירושה או במתנה במהלך הנישואין – אין דינו להתאזן. במהלך פסק דיננו הארכנו להוכיח שבמקרה שבן זוג משקיע בהשבחת נכס של בן הזוג השני, מה שנקרא בעגה המשפטית 'נכס חיצוני', דהיינו שהוא חוץ מהשיתוף, הוא נותן את השקעתו במתנה ומוחל על זכותו לקבל החזר על כך מדין "יורד לנכסי חברו", ואם כן האיש קיבל מתנה מאשתו במהלך חיי הנישואין, ואין דינה של מתנה זו להתאזן.

לאור זאת מתקיימות במקרה דנן נסיבות העושות את ההשבה לבלתי צודקת לפי שיקול דעתנו."

הסבריו של בי"ד קמא שההשבה בלתי צודקת, אינם נכונים. שהרי מדובר בהרחבה משמעותית של הנכס והשבחתו, כך שהבעלים יוכלו לקבל נתח נכבד וגדול כתוצאה מההשבחה. בנוסף, מה שהביאו ראיה מנכסי מלוג, שככל שהבעל הוציא הוצאות על נכסי אשתו, מה שהוציא – הוציא, ומה שאכל – אכל, נכון לנכסי מלוג, אותם הבעל נוטל לטיפולו ועל פי דין הוא זכאי לכל הפירות. במקרה שלפנינו מדובר בשותף שהשביח, ובכגון זה הדין מפורש הראשונים ובשו"ע חו"מ קעח,ג, שהשותף נוטל לפחות "יציאה כשיעור השבח". כך שאפילו בהתאם לדין תורה לא אומרים בשותף "מה שהוציא – הוציא, ומה שנטל – נטל".

אך כאמור, לא זו השאלה בנדו"ד. גם המשיב מודה שמדובר בעסקת מכר. גם המשיב מודה שלמערערת חלק בדירה, והמחלוקת הינה על חוב למוכר – אבי המשיב. משכך, ככל והדבר נוגע לסמכותו של ביה"ד, ביחסי האיש והאישה, הרי שמחצית הדירה – שייכת לאישה, בניכוי חוב המשכנתא, וביחס לחוב כלפי אבי המשיב, תכריע הערכאה לה הוגשה התביעה.

צו פינוי

אמנם בדיון ביום 24.10.25 ביה"ד אמר שלא יוציא את המערערת בכוח מהדירה (ראה לעיל), אולם בתאריך 11.3.25 ניתן צו פינוי ע"י בי"ד קמא:

"… האישה כותבת שאין לפנותה מהדירה היות שהגישה ערעור על החלטה זו. ביה"ד מבהיר שכל עוד אין עיכוב ביצוע ההליך ממשיך למרות הערעור. הימצאות האישה בדירה שאינה שלה, מלבד שהיא פגיעה בזכות הקניין של האיש, גם מעכבת את הגירושין ההכרחיים כל כך במקרה זה. כמובן שיש בדבר פגיעה גם בילדים ובכלל המשפחה לאור המריבות שבין הצדדים.

לפיכך ביה"ד מורה בצו לאישה לפנות בתוך 30 יום את הבית שברחוב ב' שבו גרים הצדדים.

בזכות האיש לבקש את סיוע משטרת ישראל במימוש הצו."

לאחר הגשת הערעור לבי"ד דנן, לאחר מתן החלטות בבי"ד דנן, בי"ד קמא הקפיא את הצו עד להחלטת בי"ד דנן. וכך כתב בהחלטתו מיום 21.4.25:

"באשר לבקשת ביה"ד הגדול שביה"ד האזורי יכריע בעניין עיכוב ביצוע של פינוי האישה מהדירה, ביה"ד מחליט שהאישה תוכל להמשיך להתגורר עד להכרעת ביה"ד הגדול בערעור שהגישה האישה לביה"ד הגדול. זאת בכפוף לכך שאם ביה"ד הגדול ידחה את הערעור, אזי תחויב האישה לשלם לאיש דמי שימוש ראויים על שימושה בדירה השייכת לאיש, החל מיום מתן פסק הדין היינו מתאריך כ"ב באלול תשפ"ד (25.09.2025)."

לאור האמור במסקנה דלעיל ולהלן, אין מקום להורות למערערת להתפנות מהדירה המצויה אף בבעלותה.

לאור האמור לעיל נראה שיש לקבוע כדלהלן:

א. הדירה ברחוב ב', הרשומה ע"ש המשיב, שייכת מחציתה למערערת.

ב. עניין החוב לאבי המשיב, מתברר בערכה אחרת.

ג. אין לפנות את המערערת מהדירה הנ"ל, בטרם תקבל את חלקה.

ד. המזכירות תחזיר למערערת את אשר הפקידה כערובה להוצאות משפט.

הרב צבי יהודה בן יעקב – דיין

אני מצטרף למסקנת עמיתי כב' הרה"ג צבי בן יעקב שליט"א.

אוסיף עם זאת מספר הערות:

א. אמנם החוזה חתום רק עם הבעל אבל יתכן שהדבר נעשה מטעמי מיסוי.

ב. אכן מהחומר שבתיק עולה כי הייתה הודאת הבעל שהדירה באה לידם בתורת מכר והם רק חייבים כסף לאב ולמשכנתא. עובדה היא שהאב תובע בערכאה אחרת את כספו, אם כן לא ניתן לומר שהייתה זו מתנה או ירושה, וכיון שהצדדים קיבלו עליהם את חוק יחסי ממון, שככל הנראה הפך למנהג מדינה במקומות רבים, הרי קיי"ל "בדבר שבממון תנאו קיים", ועליהם לאזן את הדירה ביניהם כאמור בחוק, ותמוה שב"ד קמא התעלם מכך. הרישום ע"ש הבעל אינו קובע ע"פ החוק הנ"ל. ואף לעניין הלכה, כתבתי ג"כ במספר פס"ד שלא בהכרח הרישום קובע.

ביה"ד קמא כתב שעל פי דין תורה גם אישה שהוציאה הוצאות על נכסי בעלה דינה כבעל שהוציא הוצאות על נכסי אשתו שהתבאר בשו"ע אה"ע (סי' פ"ח ס"ז) שמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל.

ולפענ"ד אינו דומה, משום שלא אמרו כן אלא בנכסי מלוג של אשתו גדולה בלבד, ומהטעמים שכתבו הראשונים (עי' שטמ"ק ב"מ לט. ד"ה השתא זריז ונשכר כו', עיי"ש מ"ש בשם הריטב"א הרמב"ן הרשב"א והרא"ש) שבנכסי מילוג של אשתו גדולה הוי מחילה או שסמכא דעתיה לפי שהוא מגרש מרצונו, ועל כן סומכת דעתו שהוא ייהנה ממה שיוציא, ולכן מוחל, ואינו עניין לנדון דידן שהאישה היא זו שהוציאה הוצאות על נכסי בעלה ולא סמכא דעתה כלל, שהרי יכול לגרשה בע"כ מתי שירצה, ושפיר יש לומר שדינה כיורדת ברשות. וגם בזמננו שאין מגרשים בע"כ, מ"מ אין לנו בתקנת חז"ל הנ"ל אלא חידושה, והבו דלא לוסיף עלה, והם לא תיקנו אלא בנכס"מ דוקא.

ולסברת ב"ד קמא שכתב "במקרה דנן התבססנו על סברה המעוגנת במשפט העברי שלפיה בן זוג המשקיע בנכסי בן זוגו הוא מתכוון למחול על השקעתו בהתקיים תנאים מסוימים המפורטים בפסק הדין", תקשה להו מדוע אמרו זאת רק בנכסי מלוג ולא בנכסי צאן ברזל? ויש תנאים נוספים שם בסי' פ"ח שדוקא אשתו גדולה ולא קטנה כו'. אלא ודאי יש טעמים מיוחדים בנכסי מילוג של האישה שלא שייכים כשהאישה השביחה את נכסי האיש.

ג. גם הדימוי שדימה ב"ד קמא את נ"ד ל"נכסי משפחה" ולדין התורה של "לא תיסוב נחלה" כו', לפע"ד רב המרחק בין מציאות זמננו למציאות שהייתה בזמן כניסת ישראל מדור המדבר לארץ ישראל, או בזמן חז"ל בעניין קברי משפחה, שלכל משפחה היה מתחם ברור הנקרא ע"ש המשפחה, הן בחיים עצמם והן לאחר החיים בבתי העלמין, אבל היום אין דרך להקפיד על כך אלא בודדים ממש, ובימינו ממש מתקיים הכתוב (איוב ג כב) ישישו כי ימצאו קבר, ועי' בגמ' (ברכות ח.) עד זיבולא בתרייתא שלמא, ומי חושב על קברי משפחה, ועינינו הרואות שגם המשפחות המכובדות של גדולי הדור, כל אחד קבור בבית עלמין אחר ובחלקה אחרת. ובוודאי לא שייך זה בדירת עמידר שהייתה מיועדת לשיפוץ ולסחורה, ואכן שופצה וחלקה המורחב הושכר כיחידת דיור נפרדת עד שפנים חדשות באו כאן, וכבר לא נותר זכר מהאווירה ומהנוסטלגיה שהייתה שם בזמן האמא המנוחה שתזכיר אותה ולו במקצת, ואילו דאגו לצד הסנטימנטלי, היו צריכים להביא חברת שימור מבְנים כדי להותיר ולשמר את דירת האמא כפי שהייתה למען יראו הדורות הבאים… 

ד. גם מה שהסתמך ב"ד קמא על לשון החוק בעניין חובת ההשבה וז"ל:

"אך בסעיף 2 לחוק זה מבואר כי בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".

ועפ"ז עשה בה"ד קונסטרוקציה ע"פ החוק ובשילוב ההלכה בעניין המוציא הוצאות על נכסי אשתו, שהיא מחילה, והשווה את נדוננו – שלשיטתם הייתה מחילה מצד האישה כדין המוציא הוצאות על נכסי אשתו – לאמור בחוק "שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה", והחליט שמחילה כמוה כהעדר חסרון מצד המזכה. ולא היא! בענייננו, הזכייה מהאישה בוודאי הייתה כרוכה בחסרון מצד המזכה, האישה, ששילמה טבין ותקילין למשכנתא שנטלה על עצמה, ואילו כוונת החוק היא לזכייה מחמת תשואת מדד הבניה או שבח אחר שהשביחו הנכסים ללא השקעה כלשהי מצד המזכה, וכגון עליית מחירי הדירות וכיוצא, מה שאין כן כשהאישה הוציאה מאות אלפי ש"ח, גם לו היינו דנים זאת כמחילה – מה שאינו כן כאמור, מכל מקום לא יתכן להחשיב זאת כ"לא כרוכה בחסרון המזכה".

והנה כיון שהאב תבע את חובו בבהמ"ש, ויתכן שבהמ"ש ידון את העסקה כמתנה ויפטור את הקונים מלשלם לאב, ויטען הבעל שהוברר למפרע שכדבריו כן הוא, שניתנה לו הדירה במתנה ואין דינה להתאזן, אם כן, כיצד נקבע מעכשיו בטרם נפסק הדין בעניין תביעת האב שהיה כאן מכר ודין הדירה להתאזן – יש לומר שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ועצם העובדה שהאב תובע את חובו מעידה כאלף עדים שהוא מכר את הדירה ולא נתן אותה, אלא שנותרו הצדדים בעלי חוב ולא שילמו אלא 200,000 ש"ח מתוך כמיליון וחצי ש"ח, והייתה הודאת בעלי דין שאכן התבצעה מכירה בין האב לבן, וא"כ אין לנו לחשוש שיפסק הדין בעניין החוב אחרת ממה שצפוי להיפסק ע"פ הנתונים שבפנינו.

והדברים ברורים שכך הוא, שאילו התכוון האב לתת את הדירה במתנה לבנו מכל סיבה שהיא, הוא בוודאי לא היה תובע את החוב, שהרי על ידי הגשת תביעה על החוב – הוא מאשר שהיה זה מכר, ודינו להתאזן, כך שגם כלתו תקבל מחצית בניגוד לרצונו האמיתי של האב לכאורה, אלא ודאי פשוט וברור שהייתה כוונתו למכר ממש, ומכאן תביעתו שתשולם לו יתרת התשלום על הדירה, והראה בזה שעדיף לו לקבל את כספו מאשר להעניש את כלתו, ואולי גם הוא אינו משוכנע שהיא באמת בגדה.

לאור האמור, דין הדירה להתאזן בין הצדדים.

הרב דוד בירדוגו – דיין

מחלוקתם של הצדדים מתמקדת בשאלת הבעלות על הדירה הנמצאת ברחוב ב' ורשומה על שם המשיב בלבד.

בית הדין האזורי קבע שהדירה שייכת לאיש בלבד. פסק הדין של בית הדין האזורי מושתת על ההבנה שהדירה התקבלה במתנה מאביו של האיש במהלך החיים המשותפים, ובנסיבות המקרה קבע בית הדין האזורי שלא חל שיתוף ספציפי בדירה, וכן קבע שהמערערת לא זכאית להשבת חלקה בהשבחת הדירה בעקבות שיפוץ שנעשה.

עיינתי בדברי עמיתי וידידי כבוד הרה"ג צבי בן יעקב שליט"א, לדעתו יש לקבל את הערעור, תוך קביעה שהבעלות בדירה הועברה לאיש בעסקת רכישה שהתבצעה במהלך הנישואים, ומשכך לפי חוק יחסי ממון הדירה שייכת לצדדים בחלקים שווים. לדעתו הצטרף עמיתי וידידי הרה"ג דוד בירדוגו שליט"א. דעתי שונה וכפי שיבואר.

אכן אם נראה את העברת הזכויות בדירה על שם האיש כפעולת רכישה שהתבצעה במהלך החיים המשותפים, הרי שיש לאזן את הדירה בין הצדדים בחלקים שווים, זאת בהתאם לאמור בחוק יחסי ממון, בו נקבע שכל הזכויות שנצברו במהלך החיים המשותפים יאוזנו, וכן נקבע בסעיף 9 לחוק שרישום על שם צד אחד לא מהווה ראיה להחרגת הנכס מהאיזון.

אמנם אם נראה את העברת הנכס על שם המשיב כנתינת מתנה מאביו, הרי שלפי האמור בסעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, דין מתנות וירושות שלא להתאזן. אך כאן תעלה לדיון האם הייתה כוונה לשיתוף ספציפי במתנה שהתקבלה.

על כן, השורש להכרעת הדין נעוץ בקביעת אופי העברת הבעלות בדירה על שם המשיב מאביו, האם הייתה בדרך של מכירה או בדרך של מתנה. ככל והייתה מכירה – הדירה תתאזן בחלקים שווים. ככל והייתה מתנה – מעיקר הדין מתנה אינה ברת איזון, אך יש לבחון האם הייתה חזקת שיתוף בנכס המיוחד.

העובדות שהתבררו וטענות הצדדים מלמדות על המורכבות הקיימת בהגדרת אופי העברת הבעלות בדירה. המשיב אמנם מודה כי מדובר בעסקת מכר, אך באותה כריכה טוען שרוב התשלום עדיין לא שולם ונותר חוב. לטענתו הדירה הייתה שווה 1,430,000 ש"ח כסך שנקבע בהסכם שעם אביו, אך בפועל שולמו רק 200,000 ש"ח. את היתרה תובע אביו של המשיב בתביעה המתבררת בבית המשפט. מנגד המערערת כופרת בחוב, וטוענת שההסכם היה פיקטיבי לצורך לקיחת משכנתא, בעוד שהתשלום בסך 200,000 ש"ח היה מלוא התשלום. לטענת המערערת הדירה הייתה שווה רק 400,000 ש"ח.

ככל ותביעת אבי האיש תתקבל, והצדדים יצטרכו להשלים את התשלום עבור רכישת הדירה, נוכל להגדיר בוודאות את העסקה כעסקת מכר רגילה, ואכן הדירה תתאזן בין הצדדים בחלקים שווים. אך ככל ותתקבל טענת המערערת שההסכם היה פיקטיבי, הרי שיתברר שלא הייתה תמורה מלאה, ונצטרך לבחון את העסקה האם לא הייתה רק במתנה, כהודאת המערערת על הסכם פיקטיבי.

אלא שלכאורה המשיב הודה שמדובר בעסקת מכר, אך למעשה אין כאן הודאה גמורה כל עוד האיש טוען לכך שהתמורה עדיין לא שולמה, והרי הודאתו במכר כפופה לדרישתו להשלמת התשלום של המכר. לכן, ככל ולא תתקבל תביעת אבי המשיב, ויתברר שכל תשלום הצדדים לאבי האיש על הדירה היה רק סך של 200,000 ש"ח, הרי שיהיה צורך להכריע, באמצעות מינוי שמאי, במחלוקת שבין הצדדים ביחס לשווי האמיתי של הדירה, האם הייתה שווה רק 400,000 ש"ח כטענת המערערת, או שהייתה שווה  1,340,000 ש"ח כטענת המשיב, ובהתאם לקבוע האם הדירה הועברה במתנה או במכר, בבחינת "הדמים מודיעים". יובהר כי גם לפי טענת המערערת הרי שמחצית מהדירה ניתנה במתנה, שכן לטענתה הדירה שווה כ – 400,000 ש"ח ובפועל שילמו רק 200,000 ש"ח.

אכן אין אונאה לקרקעות וגם ניתן לבצע קנין במקצת דמים ולזקוף את השאר בחוב. אלא שהגדרת מתנה או מכר יבחנו בנידון דנן בהתאם להגדרות הנמצאות בחוק יחסי ממון, לפי ההגדרה הפשוטה שמתנה הינה ללא תמורה ומכר הינו בתמורה. זאת בהתאם להבחנה הברורה הקבועה בחוק שמתנה שקיבל אחד הצדדים לא מתאזנת, ונכס שנרכש על ידי אחד מהצדדים, כן מתאזן. יתכן ונגיע למסקנה מורכבת, בהתאם לחוק, שחלק מהדירה ניתן במתנה וחלק במכר.

אם נגיע למסקנה שמדובר במתנה – נצטרך לבחון האם צדק בית הדין האזורי בקביעה שלא חל שיתוף ספציפי. גם נצטרך לקבוע את ההתייחסות לסך 200,000 ש"ח ששולמו לאבי המשיב עבור הדירה. אך כבר עתה יש לקבוע שהאישה זכאית למחצית מההשבחה שהדירה הושבחה בעקבות השיפוץ שמומן מלקיחת משכנתא משותפת.

מהאמור עולה כי מוקדם מדי להכריע עתה בערעור קודם לקבלת הכרעת בית המשפט בתביעת אבי המשיב. לאחר שתתקבל פסיקה סופית בתביעת אבי המשיב, הצדדים יציגו אותה לבית הדין ותושלם הפסיקה בערעור.

אמנם מאחר וההכרעה יכולה להימשך זמן רב, והצדדים לא מתגרשים, למרות שרצונם בכך, אך ורק בגלל העדר הכרעה בעניין חלוקת הדירה. על כן לדעתי יש לקבוע שיבוצע פירוק שיתוף בדירה לאלתר. לעת עתה המשיב יקבל 50% מהתמורה, המערערת תקבל 25% מהתמורה, והיתרה של 25% מהתמורה תישמר בנאמנות, עד למתן פסק דין סופי.

בית הדין האזורי יבצע את פירוק השיתוף בדרך האמורה וימנה כונס נכסים לפי הצורך.

הרב מאיר פרימן – דיין

עיינו בדעתו של עמיתנו הרה"ג מאיר פרימן שליט"א, ואנו בדעה כמו שכתבו לעיל, שהדירה נמכרה מהאב לבן, ומדובר בעסקת מכר, כפי ששני הצדדים טענו, ואין כל מקום לדון בדיני מתנה, כאשר שני הצדדים טוענים לעסקת מכר. כל המחלוקת עוסקת בחוב למוכר, הלא הוא אביו של המשיב, נושא שיתברר בערכאה אחרת. התוצאה המשפטית בתביעת החוב של המוכר (אבי המשיב) נגד הצדדים, לא עשויה לשנות את מהות העסקה. התביעה עוסקת בעניין החוב ולא בעצם המכירה שאינה במחלוקת

לאור האמור הדירה ברחוב ב', שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.

יחד עם זאת, הואיל וההליך המשפטי עשוי להמשך זמן לא קצר, וכל עוד לא יפורק השיתוף בדירה הנ"ל, הצדדים עשויים להישאר נשואים, אנו מקבלים את עמדת עמיתנו שליט"א, בשינוי מסוים.

בי"ד קמא יוציא צו פירוק שיתוף לדירה הנ"ל, שתימכר בהליך של כינוס נכסים. התמורה שתתקבל ממכירת הדירה תחולק בחלקים שווים, אולם מחלק של כ"א מהצדדים, ינוכה סכום של 630,000 ש"ח, שיופקד בחשבון נאמנות של הכונס, ויושקע בהשקעה סולידית ללא סיכון (כמו פק"מ וכד'). עם סיום ההליך בין אבי המשיב לצדדים בביהמ"ש לע"מ, ובכפוף להיות פסה"ד בעניין חלוט, הכסף יוחזר לצדדים, בניכוי הסכום שיפסק לטובת אבי המשיב.

הרב צבי בן יעקב – דיין                      הרב דוד בירדוגו – דיין

לאור האמור לעיל, הוחלט כדעת הרוב:

א. הדירה ברחוב ב', הרשומה ע"ש המשיב, שייכת מחציתה למערערת.

ב. עניין החוב לאבי המשיב, מתברר בערכה אחרת.

ג. אין לפנות את המערערת מהדירה הנ"ל, בטרם תקבל את חלקה בדירה, בהתאם לאמור להלן.

ד. בי"ד קמא ימנה כונס נכסים למכירת הדירה (אין מניעה למנות את ב"כ הצדדים ככונסי נכסים או כונס חיצוני, בהתאם לשקול דעת בי"ד קמא). הדירה הנ"ל תימכר בהליך כינוס.

ה. תמורת הדירה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים, כאשר מתמורה כ"א מהצדדים ינוכה סכום של 630,000 ש"ח, שיופקד בחשבון נאמנות של הכונס/ים, ויושקע כמקובל בהשקעה סולידית ללא סיכון (כמו פק"מ).

ו. עם סיום ההליך בין אבי המשיב לצדדים בביהמ"ש לע"מ, ובכפוף להיות פסה"ד בעניין חלוט, הכסף יוחזר לצדדים, בניכוי הסכום שיפסק לטובת אבי המשיב.

ז. עם הפרדת המגורים (פינוי הצדדים מהדירה הנ"ל), הצדדים יתגרשו כדמו"י.

ח. המזכירות תחזיר למערערת את אשר הפקידה כערובה להוצאות משפט.

ניתן לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת שמות ומספרי זהות.

ניתן ביום י"ג בתשרי התשפ"ו (05/10/2025).

הרב צבי בן יעקב                      הרב דוד בירדוגו                        הרב מאיר פרימן

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה