ב"ה

תיק 1269824/18

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב מימון נהרי, הרב שניאור פרדס, הרב אברהם מאיר שלוש

המערערת:      פלונית (ע"י ב"כ עו"ד רוברט ליכט פטרן)

נגד

המשיב:           פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד שירלי שי ועו"ד אלינה פינקלשטיין להב)

הנדון: דחיית ערעור על אי פסיקת ריבית ועל חישוב שווי דירה המאוחר למועד מכירתה

פסק דין

לפנינו ערעור האשה (להלן המערערת) על החלטת בית הדין האזורי פתח תקוה מיום כ"ג בחשון התשפ"ה (24/11/2024) שעניינה, קביעה שיש לחשב את הזכויות הפנסיוניות המגיעות לה על פי חוק יחסי ממון ללא שערוך ריבית אלא רק בתוספת הצמדה.

היא מערערת גם על קביעתו שהדירה ב[ר'] שנמכרה בשנת 2019 יוערך שוויה ע"י שמאי, לפי ערך הדירה במועד בו נמכרה הדירה ב[ס] בשנת 2023.

קביעות אלו עומדות, לטענתה, בניגוד לחוות דעת אקטוארית שקבעה שערוך ריבית בסך כמיליון ושמונה מאות אלף ₪, וכן ששומת הדירה ב[ר'] תחושב לפי ערכה בעת מכירתה בתאריך 28/05/2019.

בית הדין שמע באורך רוח את הצדדים וב"כ ועיין בחומר הרב שבתיקים כולל תיקי בית הדין האזורי, כתב תביעה, סיכומי הצדדים, פרוטוקולים והחלטות בית הדין, חוות דעת אקטואריות החל משנת 2019 ועד לאחרונה בשנת 2024, והחלטת בית הדין האזורי נשואת הערעור. כמו כן עיין בית הדין בשבעה תיקי ערעור של הצדדים שנידונו וניתנו בהם פסקי דין והחלטות.

מן המקובץ עולה כדלהלן

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום ….. ולהם ארבעה ילדים בגירים. האיש (להלן המשיב) אזרח ארה"ב, ואילו המערערת אזרחית ישראלית. בתאריך 20/03/2016 פתח המשיב תיק תביעה לגירושין ובכרוך לו חלוקת רכוש משמורת והסדרי שהות. לצדדים שתי דירות הרשומות ע"ש המערערת. האחת ב[ר'] והשנייה ווילה ב[ס'] בה התגוררה המערערת עד למכירתה. אין חולק כי המשיב הוא זה שמימן את עלות רכישת הדירות (ראה בקשת רשות ערעור שהגישה המערערת בתאריך 07/06/2020 סעיף 5). למשיב שתי חברות הרשומות על שמו אותן הוא מנהל בארה"ב. מועד הקרע נקבע בהסכמה ליום 31/12/2015. בתאריך כ"ו באדר התשפ"א (10/03/2021) התגרשו הצדדים.

חלוקת הרכוש הייתה מסועפת ומורכבת, וכללה החלטות רבות גם של בית הדין קמא וגם של בית הדין הגדול. נציין כאן רק את התמצית לענייננו.

בתאריך י"ט בשבט התשפ"ד (20/1/2024) הוציא בית הדין הגדול פסק דין בערעור המערערת. במסגרת פסק הדין נקבע, שבכל חישוב אקטוארי יש לשערך את החיוב מיום הקרע ליום התשלום בפועל, לפי חישוב מקובל שיעשה המומחה. עוד נקבע בסעיף ג' "בית הדין פונה לרו"ח בוכניק שישערך את שווי הסכום שנקבע בדו"ח לתשלום בהתאם ליום התשלום בפועל". בית הדין קמא  פנה לרואה חשבון שימציא חוות דעת עדכנית בהתאם להחלטת בית הדין הגדול. בהחלטת בית הדין האזורי נשואת הערעור קבע בית הדין כדלהלן:

"הונח לפנינו עדכון חוות הדעת מרואה החשבון בהתאם לפסק הדין שניתן על ידי כבוד ביה"ד הגדול בערעור (ביום י"ט בשבט תשפ"ד, 29/1/2024)…

כעת התקבל לפנינו עדכון מפורט מרואה החשבון הנ"ל ובו נערכו כל התחשיבים ושערוך הסכומים המגיעים לאישה. לאחר העיון בו אנו מוצאים להעיר בו שתי הערות הדורשות תיקון, ואלה הן:

1. בעמוד 8 סעיף 1 (ב') נכתבו הדברים הבאים:

"במסגרת החלטות בית הדין האזורי הנכבד, לא נקבע שיעור הריבית ו/או ההצמדה שיש לשערך היתרה לתשלום לגב' [ש']. הנחת עבודתי הינה כי השערוך הינו על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה."

בית הדין מנוע לפי ההלכה לאשר פסיקת ריבית, אלא רק את מרכיב ההצמדה שהוא ערך הכסף עצמו. פסיקת ריבית מנוגדת להלכה, ובתי הדין לדורותיהם מעולם לא אישרו פסיקת ריבית בכל התיקים שנידונו לפניהם, לא בתיקי רכוש ולא בפסיקת מזונות או בהסכמי גירושין. מדובר בעובדה הידועה לכול, ומוטב היה כי  רואה החשבון היה פונה לבית הדין בבקשת הבהרה לפני עריכת השערוך.

בהתאם לכך, לא ניתן לקבל את תוצאות השערוך של חוות הדעת, ויש להוציא את מרכיב הריבית ולהותיר את רכיב ההצמדה בלבד.

• בעמוד 9 סעיף 2 (ג') בעניין הדירה ב[ר'] נכתב:

"ביום 28/5/2019 ניתנה הערכת שמאי מקרקעין משה ספיר לגבי שווי הדירה ב[ר'], לפיה נכון לאותו מועד שווייה הינו בסך של 2,215,000 ₪ ( כשהיא נקיה מכל שעבוד). חלקו של מר [ש'] בשווי הדירה ב[ר'] הינו בסך של 1,107,500 ₪. אין בידיי הערכת שמאי מקרקעין לגבי שווי דירה זו נכון לתאריך 31/12/2015."

הנחת העבודה של רואה החשבון היא שיש לחשב את שווי הדירה בהתאם למועד הקרע, אך בגלל שאין בידו הערכת שמאי לפי מועד הקרע (2015) לכן הוא נאלץ לחשב את שווי הדירה על פי מועד עריכת השמאות – בחודש מאי 2019.

אנו סבורים כי מדובר בהנחה לא נכונה.

ההחלטה הסופית על פירוק השיתוף בדירה ב[ר'] ניתנה בפסיקת כב' בית הדין הגדול מיום 1/3/2022 והיא ניתנה בדרך של פשרה והסכמת הצדדים. נקבע שם בסעיפים 4 ואילך כי הדירה ב[ר'] תועבר לבעלות האישה, וכן נקבע מתווה למכירת הווילה ב[ס'] באמצעות כונס נכסים חיצוני שאותו מינה בית הדין הגדול בהחלטתו.

אם כן, פירוק השיתוף בשני הנכסים הללו אמור להיות שוויוני, ואמור להיות מוערך לאותו מועד, ולאותו מחיר שוק.

הווילה ב[ס'] נמכרה לצד שלישי בחודש מאי 2023 – כאמור בהודעת כונס הנכסים עו"ד ראובן עגיב מיום 21/5/2023, והיא אושרה אז על ידי ביה"ד. אין היגיון שפירוק השיתוף בווילה ב[ס'] ייקבע בהתאם למחיר שוק של חודש מאי 2023, בעוד שערך הדירה ופירוק השיתוף של הדירה ב[ר'] ייקבע בהתאם למחיר שוק והערכת שמאי של חודש מאי 2019 – ארבע שנים קודם לכן.  מחירי הדירות נסקו במהלך ארבע שנים אלה, ולכן עלינו לדעת את שווי הדירה ב[ר'] נכון לחודש מאי 2023  – מועד ביצוע פירוק השיתוף בווילה ב[ס'].

דירה איננה כספים שחישוב השווי המשתנה שלהם נמדד לפי הצמדה או מדד. מדובר בנכס בעין. לפיכך, כל עוד לא נקבע סופית בפסק דין כי הדירה כבר הועברה לבעלות מי מהצדדים, הרי שהשיתוף עדיין ממשיך. מסיבה זו הערכת שווי הווילה ב[ס'] לא נקבעה לפי מועד הקרע – בשנת 2015. יתרה מכך, הלוא מהסיבה הזו הופנו הצדדים לרואה החשבון – כדי שיערוך שערוך לכספים שהאישה קיבלה ואמורה לקבל ביחס לשווים במועד הקרע. ואם בכספים כך, בנכסי דלא ניידי ובפירוק שיתוף על אחת כמה וכמה!

בפסיקת בית הדין מיום 1/3/2023 סעיף 4 נקבע כי "הדירה תועבר במלואה לאישה". בלשון עתיד. לכאורה כוונת הדברים למה שכתבנו – ובפשטות, כוונת הדברים לכרוך את פירוק השיתוף של שני הנכסים לפי אותו מועד ולפי אותו שווי שוק.

אם האישה ובא כוחה סבורים כי טועים אנו בפרשנות זו – שומה עליהם לפנות לכבוד בית הדין הגדול בבקשה למתן הבהרה.

בהתאם לכך, אנו סבורים כי על הצדדים לפנות לשמאי ולקבל ממנו הערכת שווי של הדירה ב[ר'] לחודש מאי 2023 ובהתאם לשמאות זו יש לתקן את חוות הדעת המשלימה, כאמור.

בהתאם לאמור:

1. יש להוציא  את מרכיב הריבית ולהותיר את מרכיב ההצמדה בלבד.
2. יש לעדכן את שמאות הדירה ב[ר'] לחודש מאי 2023 ולעדכן בשמאות זו את רואה החשבון – עבור התחשיב הסופי."

עד כאן פסק הדין נשוא הערעור. כאמור, על שני מרכיבי ההחלטה הוגש הערעור.

נדגיש כי הצדדים מנהלים מאבקים מתמשכים במשך קרוב לעשר שנים הן בבית הדין קמא והן בבית הדין הגדול (שמונה תיקי ערעור נפתחו בבית הדין הגדול רק בנושא הרכוש, שבעה תיקי ערעור בנושא שונות, ואחד בנושא מזונות). נקווה שבעז"ה נזכה לסייע לצדדים להביא לסיומה של הסאגה המתמשכת הזו.

טיעוני המערערת בעניין הריבית

• שגה בית הדין שהסיר את רכיב חיוב המשיב בריבית. חיוב ריבית הינו חיוב מקובל  בהתאם לפסיקות אזרחיות מזה כשלושים שנה. מפנה לבג"ץ בבלי המחייב את בתי הדין לפסוק בענייני הרכוש בהתאם לפסיקות האזרחיות. כחלק מסמכות השיפוט של ביה"ד נמצאת גם חובתו לחייב בריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה.
• ב"כ המערערת מציין פסיקות הקובעות שפסיקת ריבית היא הכלל ואי פסיקתם היא החריג המצריך הנמקה והסבר. בית הדין קמא לא נימק את החלטתו פרט לכך שכתב שהדבר מנוגד להלכה.
• עוד טוען ב"כ המערערת כי לא התקיים במקרה דנן חריג המצדיק פטור מחוב הריבית.
• בית הדן קמא פעל בניגוד לקביעת בית הדין הגדול בהחלטתו מיום 29/01/2024 שיש לשערך את החיוב מיום הקרע עד ליום התשלום בפועל וכך עשה רואה החשבון שחישב את חיוב הריבית כמקובל.
• בית הדין לא קיבל את עמדת הצדדים לחוות הדעת.
• עוד ציין שגם על פי ההלכה אין כאן איסור ריבית. במאמר של ד"ר ויגודה הובא ציטוט של רבי אליעזר מטול אחד מבעלי התוספות שבכל מקרה של עיכוב כספים אין איסור ריבית. כמו כן מציין לעוד מקורות של הפוסקים כן.
• הוא כתב עוד שהחלת חיוב ריבית מבטאת תשלום דמי שמירה של התשלום שאין בו איסור ריבית.

 טיעוני המערערת בעניין הפירוק השוויוני

• קביעה זו עומדת בסתירה להחלטת בית הדין הגדול מיום 29/01/2024, בה ניתנה הוראה לרואה החשבון לשערך את חיוביו של האיש לאשה בגין איזון המשאבים בהתאם ליום התשלום בפועל, כאשר בהוראה זו לא ניתנה הוראה לשמאי לשום את שווי הדירה ב[ר'] לפי ערך יום מכירת הווילה ב[ס'], מה שמצביע על כך שבית הדין הגדול לא סבר שיש צורך בשמאות חדשה כפי שהורה בית הדין האזורי בהחלטתו נשואת הערעור.
• קביעה זו מנוגדת למתווה שהוצע בהחלטת בית הדין הגדול מיום 01/03/2022, בה הורה בית הדין להוציא שמאות לדירה ב[ס'], ולא קבע שיש צורך בשמאות עדכנית שכזו גם לדירה ב[ר'] שנמכרה בשנת 2019.
• אין החלטת בית הדין המורה על פירוק שיתוף בשני הנכסים הללו, וזאת מאחר והם רשומים ע"ש המערערת. מצוטט מפרוטוקול הדיונים משנת 2018 בו נאמר שהדירה ב[ר'] והווילה ב[ס'] יאוזנו שווה בשווה בין הצדדים, ובמסגרת זו יקבל המשיב מחצית מתמורתם.

בעניין זה מציינת להבדל בפסיקה האזרחית בין הסדר איזון משאבים לבין שיתוף, ולכן לטענתה יש לקבוע  מועד איזון נפרד לכל נכס, או להורות על עדכון שני הנכסים ליום מועד הקרע בו אוזנו גם זכויות הצדדים בחברות של המשיב.

לסיכום: המערערת עותרת לביטול שתי קביעות אלו של בית הדין קמא בהחלטתו נשואת הערעור.

טענות המשיב בעניין הריבית וההצמדה

• בהחלטות בית הדין הגדול מיום 25/02/2021 ומיום 26/08/2022, קבע בית הדין הגדול סכומים מוחלטים ללא שערוכים כלל. מציין שגם בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית הדין האזורי ביום 03/06/2018, קבע בית הדין (שורה 35) "אל תזכיר את המילה ריבית בבית הדין", כך שהמערערת ידעה על עמדת בית הדין ולא ערערה  על כך.
• המערערת לא העלתה טענה זו של תביעת ריבית בהצעת בית הדין למתווה פשרה מיום 28/06/2022, כאשר בית הדין הציע סכום לתשלום, לאחר שחלפו כשמונה שנים מיום מועד הקרע. המערערת הגישה שני ערעורים בשנת 2020 ולא העלתה כל טענה לחיוב ריבית והצמדה החל מיום מועד הקרע, ורק בערעור הנוכחי העלתה טענה זו.
• לטענת המשיב הנושא של השערוך עלה לראשונה בדיון שהתקיים בבית הדין הגדול ביום  25/01/2024. במועד זה קבע בית הדין בהחלטתו על שערוך שווי הנכסים. לטענת המשיב, פירוש 'שערוך' שכתב בית הדין הגדול בהחלטתו, אין כוונתו לשערוך ריבית הנוגד את ההלכה, אלא רק להצמדה. ככל שיתקבל הערעור, יחוייב המשיב בסך של כשני מיליון שמונה מאות אלף ₪ הצמדה וריבית, וזאת מעבר למיליונים ששילם כבר בעבר בהתאם להחלטות בית הדין, דבר שאינו מתקבל על הדעת.
• לטענת המשיב אין טעות בהלכה ולא בחוק בקביעה זו של בית הדין האזורי, שכן ידוע בהתאם להלכה שנפסקה ברבים מן הפדרי"ם (מציין לשו"ע ולמספר פסקי דין). כמו כן מציין לסעיף 6 לחוק יחסי ממון, שהדבר נתון לשיקול הרשות השופטת ומציין עוד לפסיקות בג"ץ.
• אין צורך בהמצאת תגובה של הצדדים לחוות דעתו של רואה החשבון, בדבר כה פשוט בהלכה, שאין צורך בו לשמוע את עמדת הצדדים.

תגובות המשיב בעניין שמאות הדירות

• צדק בית הדין שיש לשום את שווי ערך הדירות במועד המאוחר, כדי לחלק שווה בשווה את מחצית ערך הדירות וליצור סימטריה בתחשיב שווי שני הנכסים. אם נתייחס לכך כאיזון נכסים, יש לשום את שווי שני הנכסים במועד הקרע כפי שנעשה בחברות של המשיב, דהיינו לשום את שני הנכסים לפי סוף שנת 2015.
• לגבי הטענה כי בהחלטת בית הדין הגדול האחרונה לא הייתה התייחסות לעריכת שמאות בדירה ב[ר'], הסיבה לכך היא שהדירה ב[ר'] כבר נמכרה, ולא היה ידוע מתי תימכר הווילה ב[ס'].
• עוד טוען לחוסר צדק בטענת המערערת המבקשת 'ליהנות מכל העולמות', דהיינו, לשום את החברות לפי שווי מועד הקרע בסוף שנת 2015, תוך כדי הצמדתו וחיובו בריבית. המערערת נהנית משני הנכסים. באחד היא מתגוררת, ובנכס השני נהנית מפירות השכרתו במשך שנים, כאשר דמי השכירות שהיא מקבלת צריכים היו להיות מחושבים כהכנסה.
• עוד טוען, כי רואה החשבון לא ערך חישוב על חוב המשכנתא ששילם לבדו. לטענה זו הסכים ב"כ המערערת שיש לשום.

לסיכום: דורש לדחות את הערעור על הסף.

דיון והכרעה

לאחר שבית הדין שמע טענות ומענות הצדדים, ועיין בחומר הרב שהצטבר בתיקים החל משנת 2015 הן בבית הדין האזורי והן בבית הדין הגדול, ולאחר שיקול דעת במכלול הרכיבים למקרה זה, עמדת בית הדין שיש לדחות את שני הערעורים.

נימוקים

• באשר לטענת המערערת על קביעת בית הדין לביטול חוב הריבית. נקדים את ההיבט ההלכתי.

איסור ריבית החמור מופיע בתורה בשני מקומות. האיסור זכה לכינוי בשם "נשך" שהוא כנשיכת נחש. וכן נפסק בשו"ע יור"ד סימן ק"ס ללא חולק.

טענת ב"כ המערערת המתבססת על מאמרו של ד"ר ויגודה אינה מדוייקת בלשון המעטה, ומחטיאה את המטרה האמיתית וכפי שנבהיר.

1. מה שהביא בשמו של הרב אליעזר מטוך (תוספות טוך, הובא בתשובות מיימוניות משפטים סי' טו ובאור זרוע ב"מ סי' קפא) אינה ראיה כלל, שכן המקרה שם היה בבעל בית ששכר מלמד לבנו והתנה עמו שהוא ישלם לו את שכרו בזמן פלוני. בעל הבית לא שילם למלמד במועד שסוכם, והמלמד תבעו מה שיכול היה להרוויח במעותיו באותו זמן. על זה כתב רבי אליעזר מטוך שיש לחייב את בעל הבית ליתן לו הריווח ואין בו ריבית.
2. נידון זה שונה מהמקרה דנן בשני דברים מהותיים.
3. במקרה של רבינו אליעזר מטוך היה תנאי מפורש בין המלמד ובין בעל הבית, שהאחרון ישלם לו את שכרו בזמן קצוב, ואילו במקרה דנן לא היה שום תנאי בין המערערת למשיב. גם אם הייתה דורשת זאת מהמשיב, הדבר היה תלוי בבית הדין והרי בית הדין לא קצב זמן.
4. ההבדל השני לגבי "הרווח המצופה" – במקרה של הרב אליעזר מטוך, המלמד דרש רווחים שיכול היה להרוויח אילו לא עוכב התשלום. במקרה דנן המערערת דורשת ריבית במסווה של רווחים שיכולה הייתה להרוויח. היא לא הוכיחה מה הם הרווחים שיכולה הייתה להרוויח ומי אמר שהייתה מרוויחה כלל.
5. מרן הב"י ביו"ד (סימן ק"ס) הביא דבריו וכתב שם, וז"ל:

"ובאמת איני יודע מה ראה החכם הזה להקל בשכירות יותר מבהלוואה דכללא דריביתא, כל אגר נטר אסור…. אבל האמת הוא דדבריו מעיקרא אין להם על מה שיסמוכו" ובסוף דבריו קבע במסקנה "ודבר פשוט הוא שאין לסמוך על דברי ה"ר אליעזר מטוך"

• עד כאן דברי מרן הב"י הדוחה דברי הרב אליעזר מטוך מהלכה.
• ואכן דבריו לא הובאו להלכה כלל בגדולי הפוסקים המקובלים הרמב"ם, הטור, השו"ע, הרמ"א בדרכי משה, וכל נושאי כלי הטור והשו"ע לא הביאו דבריו.
• בעל המשנה למלך על הרמב"ם (פ"ז מהלכות מלווה ולווה הי"א) הביאו, אבל חלק עליו ודחה דבריו מהלכה (ראה שם, שדן מדין במבטל כיסו של חבירו, בדין הרמ"א בחו"מ סימן רצ"ב). וראה עוד דברי הרמ"א שם, שדן באדם שהפקיד כסף אצל חברו והנפקד משתמש בו ומרוויח בו שהריווח שייך לנפקד, אבל אם בא בעל הפקדון ואמר לנפקד תן לי פקדוני ואני ארוויח אז הוא חייב ליתן לו את הריווח מכאן ולהבא בתנאי שהכסף נמצא במזומן אצל הנפקד.
• ובש"ך (חו"מ שם סקט"ו) חולק על הרמ"א וסובר שזה נחשב כמבטל כיסו של חברו שהוא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים מדין גרמא, ומסתמך על פסק המהרש"ל שגם כאשר יש רווח ברור פטור המעכב את התשלום של הפקדון, וכן מביא דברי הנמוקי יוסף והירושלמי בעניין זה.
• וראה שם בנתיבות (חידושים סקי"ט) ליישב הקושיא מדברי מרן בשו"ע סימן קפ"ג, ובמסקנתו כתב:

"ודווקא שהמפקיד מברר שגם הוא יכול להרוויח במעות אזי הנפקד חייב לשלם והטעם דמבטל כיסו של חברו והרוויח בו חייב ליתן לו הריווח."

• ומכאן, למקרה דנן, שבו המערערת לא הוכיחה כלל שהיתה יכולה להרוויח. אם תטען שיכולה הייתה להרוויח במניות, לדוגמא, מי יתקע לידינו שהייתה מרוויחה אולי הייתה רק מפסידה.
• ברם אין צורך לכל זה, שכן הנתיבות עוסק באופן שהמפקיד מבקש את הכסף השייך לו ונמצא כרגע בפיקדון אצל הנפקד, ואילו במקרה דנן זה רק חוב של המשיב למערערת בהתאם לחוק יחסי ממון ועדיין לא מוגדר כשייך למערערת ללא החלטת בית הדין שניתנה בשנת 2022 לחיוב המשיב בתשלום תוך ששים יום. כל דברינו הינם רק כדי להשיב על מה שהביא ב"כ המערערת בכתב הערעור, ממאמרו של ד"ר ויגודה שציין לדברי תוספות טוך והנתיבות שהובאו שם במאמר.
• וראה בפ"ת (חו"מ שם סק"ה) שהביא דברי האחרונים ובמסקנה הביא שפוסקים שלא ניתן להוציא כסף מהנתבע כנגד המהרש"ל. וראה עוד נחלת צבי (שם) שהרחיב בשאלה זו והביא שו"ת חתם סופר שהביא שבע דרגות מתי ניתן לחייב מדין המבטל כיסו של חברו ומתי לא.
• עוד לעניין זה ראה במחנה אפרים (הלכות מלווה ולווה סימן מ"א) ובהערות שם שהביא מדברי שו"ת הרדב"ז, הנתיבות והחוות דעת ביור"ד סימן ק"ס (שהביאם ד"ר ויגודה במאמרו) והמעיין שם יראה נכוחה שכל עוד לא הוכיח התובע נזק כספי, אין כל בסיס הלכתי לחייב את הנתבע. וראה עוד בספר אמרי בינה (ח"ג חלק השו"ת סימן א') שהרחיב בשאלה זו של ריבית ומבטל כיסו של חברו. עוד נוסיף מדברי החקרי לב (חו"מ ח"א סימן ע"ה עמוד רל"ה):

 "ובר מן דין זה כלל גדול בתורה ומסור בידינו מגדולי רבני האחרונים ובפרט מהריב"ל, בדין מחודש שחידש אחד מהראשונים ואין זכר לזה משאר דברי הראשונים שיש לדון דחולקים עליו דאם איתא להא, לא הוו שתקי הפוסקים מיניה."

• ומעין דברים הללו כתב מרן הב"י עצמו בב"י (או"ח סוף סימן קצ"ז) ואכמ"ל.
• נמצאנו למדים, שהגם שישנה דעתו של תוספות טוך בעניין שכר מלמד, מ"מ דבריו נדחו מהלכה, ועוד, שמקרה דנן שונה מהנדון שם.
• טענת ב"כ המערערת שריבית במקרה דנן הינה חוב בגין דמי שמירה, ואינה בכלל איסור ריבית, הינה טעות בהלכה. שכן להגדרת המושג איסור ריבית השתמשו חז"ל בצמד המלים הידוע "אגר נטר" בשפה הארמית שמשמעותו היחידה היא דמי שמירה בעברית צחה כך שדבריו מוטעים מעיקרם.

לסיכום: מכל הפוסקים הנ"ל עולה כי אין לחייב במקרה דנן את המשיב בריבית.

• בהמשך לפוסקים הנ"ל, נצרף כמה מובאות מפסקי דין של בית הדין הרבני הגדול ושל בית הדין האזורי:
• פסק דין של בית הדין הרבני הגדול בתיק מס' 798549/5 (בהרכב הדיינים הרב יונה מצגר שליט"א, הרב חגי איזירר זצ"ל והרב ישראל יפרח זצ"ל)  להלן מיני רציו:

"אין לקזז ריבית שגבתה אם ע"י הוצאה לפועל, ממזונות הילדים בעתיד. שכן, אין בפסיקת ריבית ע"י הוצל"פ משום דינא דמלכותא דינא. חוק פסיקת ריבית אינו מטיל את חובת הריבית באופן מוחלט על כל מאחר בפירעון אלא נותן כח ביד הערכאות כולל הוצל"פ לפסוק ריבית, והחוק גם מאפשר לערכאות שיקול דעת האם לפסוק ריבית או לא; ראוי שביה"ד האזורי יוסיף בכל פס"ד מזונות, שאם הבעל יאחר בתשלום המזונות שנפסק ע"י ביה"ד, והאשה תצטרך לגבות המזונות ע"י הוצל"פ, לא יזדקק ביה"ד לתביעותיו בענין הפסדים שנגרמו לו ע"י הוצל"פ.

ערעור, וערעור שכנגד, על פסק דינו של ביה"ד הרבני האזורי באשדוד. רקע: הבעל חויב בתשלום מזונות עבור בתו הקטינה בסך 1,500 ש"ח לחודש. כיון שלא שילם מרצונו, פנתה האשה עם פסק דין של בית הדין אל ההוצאה לפועל כדי שיגבו את התשלום מהבעל". תשלום זה גבתה האשה עם ריביות כנהוג בהוצל"פ. הבעל הגיש תביעה לביה"ד בשל ההפסדים שהיו לו כתוצאה מהפניה להוצל"פ. ביה"ד האזורי נדרש לאיסור הריבית ולאיסור הגזל. במסגרת הערעור התבקש ביה"ד הגדול לקבוע האם כדברי ביה"ד האזורי, ריבית שנגבתה ע"י חוק פסיקת ריבית בהוצל"פ יש בה משום גזל. במסגרת הערעור הנגדי, טען הבעל כי כיון שלא ניתן על פי הלכה לאשר את הריביות שנגבו, על ביה"ד הגדול לתת הוראה לבית הדין לכלול בפסה"ד הבסיסי בענין המזונות הוראה מפורשת בדבר פטור מריביות.

ביה"ד הרבני הגדול קיבל את הערעור ודחה את הערעור שכנגד, מהטעמים הבאים:

ביה"ד האזורי קבע כי הלכה כדעת הרמב"ן שריבית שהוטלה בעל כרחו של לוה ואינה כתוצאה מפסיקה בין הלוה והמלוה אינה בכלל ריבית אלא בכלל גזל. ביה"ד האזורי סבור שאת בעית הגזל אין לפטור ע"ס דינא דמלכותא דינא משום שיש ספק לגבי דינא דמלכותא במדינת ישראל ובארץ ישראל. ביה"ד הגדול מקבל את דעתם ולא מטעמם. כלומר, אין כאן רבית, וכן אין דינא דמלכותא, אבל לא משום שבא"י או במשטר שאינו מלכותי אין דינא דמלכותא דינא. אלא משום שחוק פסיקת ריבית אינו מטיל את חובת הריבית באופן מוחלט על כל מאחר בפירעון אלא נותן כח ביד הערכאות כולל הוצל"פ לפסוק ריבית והחוק גם מאפשר לערכאות שיקול דעת אם לפסוק ריבית או לאו. א"כ זה מגרע בתוקף הדינא דמלכותא. בסיכומו של דבר נפסק כי הערעור של האם פלונית מתקבל והריבית שכבר גבתה ע"י הוצל"פ אין לקזז אותה ממזונות הילדים בעתיד, גם אם יש לאם ממון משל עצמה להשיב את הריבית.

בנוסף, בחן ביה"ד את השאלה, האם בכלל היה מקום שביה"ד האזורי יזדקק לתביעת הבעל. שכן, הבעל בכך שלא שילם במועד שחויב על ידי ביה"ד גרם לכך שהאשה תתבע אותו בהוצל"פ, ולפיכך, יש מקום לומר שאין לביה"ד להזדקק לתביעתו כנגד הממון שנפסק ע"י הערכאות. אולם, כיוון שבענייננו, ביה"ד האזורי בחר לומר לצדדים הדין, אין בי"ד זה יכול לבטל מפני כן את פסקו ולכן היה מקום להיכנס לגופו של ערעור. עם זאת, מן הראוי שכל בתי הדינים הפוסקים מזונות שיכתבו במפורש פיסקה "שאם הבעל לא יפרע את חיוב המזונות במועדו וע"י כך יגרום לאשה לפנות להוצל"פ לשם גבית החיוב לא ידון ביה"ד בתביעות של הבעל על הפסדים שהיו לו כתוצאה מהפניה להוצל"פ והוא לוקח על עצמו את התוצאות הנובעות מהתראה זו" (להלן: "פסקת ההתראה").

הערעור הנגדי נדחה. נפסק כי אין לביה"ד שפוסק מזונות להוסיף סעיף שאין חיוב המזונות נושא ריבית ומדוע תיגרם מכשלה ע"י ביה"ד. ביה"ד מציין מערך של נימוקים מדוע אין לביה"ד להוסיף בכל פס"ד למזונות שהפס"ד אינו נושא ריבית. ובהם, שאין לעשות תקנה למאן דלא ציית דינא ואינו משלם מזונות שחויב בזמן; כן אין להוסיף פיסקה זו כדי למנוע את האשה מגזל, כי לא ברור כלל שיש בפניה להוצל"פ לגבות החוב משום חשש גזל. כי גם אם יפסקו לה בהוצל"פ ריבית שאינו חייב מן התורה, מ"מ יתכן שהבעל הפקיר או מחל על הממון של הריבית או שיש צדדים שהממון מגיע לאשה ולכן כאמור, התקנה הראויה כדי למלא אחר הנדרש בערעור הנגדי הוא שכאשר בי"ד פוסק מזונות אשה או ילדים יוסיף את "פיסקת ההתראה". (הרב יונה מצגר, סבור, בהקשר זה כי הפתרון הראוי הוא בפרסום קביעה זו ברבים כעובדה מוגמרת, בבחינת "למען הסר ספק"). בנוסף, במסגרת הערעור הנגדי, עמד ביה"ד הגדול על מעמדה של ההוצל"פ – כשליח של ביה"ד, כיון שאין זרוע אחרת לביה"ד. אמנם הוער, טעם זה ב"צריך עיון גדול".

• נציין לעוד פסק דין של בית הדין הרבני הגדול בתיק שמספרו 1074520/5 (בהרכב הדיינים בדימוס הרה"ג כץ איגרא ושפירא שליט"א). גם שם דנו בשאלת חיוב מזונות קטינים.
• וראה עוד בפסק דין נוסף של אחד מחברי ההרכב בתיק שמספרו 1391949/1 שם נידון דין מבטל כיסו של חברו:

"אין גם ספק כי על פי ההלכה אין מקום לחייב ריבית בגין האיחור בהחזרתו, גם אם היה איחור כזה (ובנסיבות שבהן לא מדובר בהמראת הוראה של בית הדין להשיב את הסכם במועד מסוים וכדומה ואף בהעדר התראה – אין גם מקום לדבר על קנס בגין האיחור, אף אם נניח שקנס כזה עשוי לעיתים שלא להיחשב ריבית האסורה על פי ההלכה). גם "הצמדה" של סכום דולרי – סכום שנלקח והושב בדולרים – למדד המתייחס לערכו של השקל אינה הגיונית ואינה מבוססת על הוראת חוק או נוהג, אף אם נניח שבהצמדה של סכום שקלי גרידא אין משום ריבית.

נזק בשל אי יכולת להשתמש בסכום האמור לפירעון חוב או לשימוש אחר, בתקופה שבה היה הסכום בידי המשיב – לא הוכח, המערערת טוענת שלו היה הסכום בידה מבעוד מועד הייתה פורעת בו חוב, אך אין ראיה לדברים, ובכל מקרה אין בדברים עילת חיוב על פי דין תורה, שהרי אין כאן אלא גרמא של "מבטל כיסו של חברו", ואף אם באותה תקופה עלה המדד או ירד ערך הדולר – אין בכך כדי לשנות את האמור, שכן בכל "מבטל כיסו" עשוי היה הלה להרוויח במעותיו בתקופה שבה היה כיסו מבוטל, ועל מניעת רווח זה הוא מלין, ואף על פי כן אין מבטל הכיס חייב בתשלומים."

• עוד נציין לפסק דין של בית הדין הגדול בתיק שמספרו 1152448/2 (בהרכב הדיינים הרב איגרא, הרב שלמה שפירא והרב לוז-אילוז) שאם בעל לא שילם את חוב הכתובה אחר שבית הדין קצב לו זמן לשלם, והלכה האשה להוצל"פ לגבות את החוב, בית הדין לא מתערב בהחלטת הוצל"פ גם כאשר היא מחייבת בריבית, והביאו בפסק דין הרחבה במחלוקת הפוסקים.
• ברם כל הנידון שם היה, בבעל שהתגרש, ובית הדין קצב לו זמן לתשלום חוב הכתובה, והוא התנער מההחלטה ואשתו הלכה להוצל"פ. אולם במקרה דנן, כפי שהוכחנו, אין בכל החלטות בית הדין עד לשנת 2022 כל החלטה הקוצבת למשיב זמן לשלם את חובו. רק בשנת 2022 הביא בהצעת בית הדין מתווה לתשלום זכויות המערערת שישלם לה תוך ששים יום, ואכן המשיב שילם על פי החלטת בית הדין באיחור מה.
• בנסיבות מקרה דנן אין חולק, שלא ניתן לחייבו בריבית הן על פי ההלכה הפסוקה ללא חולק (פרט לתוספות טוך), והן בהתאם לחוק פסיקת ריבית ופיגורים כפי שהבאנו לעיל.
• עיינו במאמרו של ד"ר ויגודה ולא מצאנו כל קשר למקרה דנן בו לא נקצב למשיב זמן לשלם את זכויות המערערת בהתאם לחוק. אדרבא נקבע בהחלטת בית הדין מיום 22/10/2020 כדלהלן:

"כפי שקבענו בהחלטות העבר, ביצוע איזון המשאבים בפועל בהתאם לדו"ח – יבוצע כמקשה אחת של חלוקת רכוש ביחד עם פירוק השיתוף בנכסי הצדדים הנכס ב[ס'], והדירה ב[ר']."

• כלומר בית הדין קבע שביצוע איזון המשאבים בפועל (בהתאם לדו"ח רואה החשבון) יבוצע כמקשה אחת. כידוע מדובר בשני נכסים של הצדדים, ויש לקזז את מחצית המגיע למשיב בזכויותיו הקנייניות של הנכסים הללו.
• ההיגיון אומר, שכוונת בית הדין בהחלטה הנ"ל היא, שהתשלום בפועל יבוצע עם קבלת איזון הנכסים. גם החלטות נוספות של בית הדין שקדמו להחלטה זו מורות, שבית הדין נתן למשיב אפשרות להמתין עם התשלום עד לסיום בירור רואה החשבון בנוגע לחוב המערערת בדמי שימוש, חוב משכנתא שהמשיב שילם לבדו וכן למכירת הנכסים שמהם המערערת קיבלה חלק מזכויותיה בתמורה של מכירת הנכסים.
• נכון אמנם, שבתאריך כ"ח אדר תשפ"ב, הורה בית הדין למשיב במסגרת מתווה הצעת פשרה, לשלם למערערת סך 11,750,000 ₪ תוך ששים יום. המתווה בוצע והנתבע שילם, ממילא לא ניתן להאשימו שלא כיבד את החלטות בית הדין והחזיק זכויות של המערערת ברשותו שלא כדין. הצעת פשרה זו שהתקבלה ואושרה יש בה כדי לדחות את עילת הערעור לחיוב המשיב בריבית שכן נקבע סכום קבוע.
• זאת ועוד, למערער עומדת זכות טענה, שכל עוד לא התברר בבית הדין מה הם הסכומים שיש לקזז כמו דמי שימוש וחוב המשכנתא ששילם שעדיין יש לברר אותה, הרי שאין להאשימו בכך שעיכב כספים המגיעים למערערת.
• במקרה דנן, המערערת לא המציאה ראיות לכך שהיה בידה להרוויח מהכספים השייכים לה על פי החוק, שהוחזקו עדיין בידי המשיב, וכן לא הוכיחה בראיות שהמשיב עשה רווחים מהכסף שהיה מגיע לה ממנו. גם אם הייתה מוכיחה זאת, לא ניתן היה לגבות ריבית, מבלי שבית הדין המוסמך לאזן את זכויות הצדדים הוציא החלטה מפורשת הקוצבת זמן לתשלום.
• לזאת יש להוסיף שבית הדין הגדול אינו מוסמך על פי תקנה קל"ה מתקנות הדיון, להתערב בהחלטות או פסקי דין של בתי הדין הרבניים, אלא אם כן טעה בהלכה או טעה בטעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות. במקרה שלנו ברור שאין טעות בהלכה ואף אין טעות בשיקול הדעת.  
• באשר לטענת המערערת שחוק הריבית מחייב בריבית, וכן הפסיקה האזרחית מחייבת את רשויות השיפוט לפסוק ריבית, ורק במקרים חריגים לא מחייבים. הבה נבחן מה כתוב בחוק הריבית (סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א-1961) :

"רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף… רשאית לפי שיקול דעתה לפסוק ריבית על אותו סכום כולו או מקצתו."

• ובפס"ד ע"א 2833/90 נכתב:

"חוב אשר לא שולם במועדו נושא הפרשי ריבית והצמדה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961 מיום היווצר חובת התשלום ועד לתשלום בפועל."

• היוצא מהאמור בחוק, שפסיקת ריבית היא חיוב שמופעל ע"י הרשות השופטת על פי שיקול דעתה בכל מקרה לגופו, כך שהם יכולים גם שלא לפסוק ריבית. החוק אינו מחייב ריבית באופן של ציווי.
• גם יש לטעון שההוצל"פ כפופה לבית הדין שפסק את החיוב הבסיסי, ובתי הדין יכולים להורות שהחוב לא יישא ריבית.
• ראוי לציין, כי בעת החקיקה המקורית של חוק פסיקת רבית, תשכ"א-1961, הציע ח"כ ד"ר זרח ורהפטיג, שכיהן כשר בממשלה מטעם המפד"ל, לציין במפורש כי "רשות שיפוטית" לעניין אותו חוק כוללת "בית דין". מעיון בפרוטוקולים של דברי חברי הכנסת ודיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט נראה, כי המחוקקים דאז סברו שאין בהסמכת בית הדין הרבני לפסוק ריבית לפי שיקול דעתו, משום חיובו לפסוק כן על פי אמות המידה של בתי המשפט האזרחיים. כפי הנראה, משום כך לא ראו חברי הכנסת צורך לקבל את הצעת ח"כ ורהפטיג.
• ובאשר לפסיקה האזרחית שציין ב"כ המערערת בע"א 2298/21, עיינו בפסיקה זו ולא מצאנו כל קשר למקרה דנן. שם מדובר במקרה של פיצויים במסגרת של רשויות ממשלתיות  הכפופות להוראות עקרונות הפיצוי שנקבע או סוכם בין הרשויות ונידון במסגרת חוק החוזים (תרופות), כך שאין להסיק משם למקרה דנן.
• באשר לטענת המערערת, שבית הדין פעל בניגוד לפסק הדין של בית הדין הגדול שהורה לרואה החשבון לשערך את חוב המשיב מיום מועד הקרע, כאשר ברור שכוונתו לפסיקת ריבית בהתאם לחוק ולהלכה, טענה זו נדחית בשתי ידיים, כדלהלן.
• כבר הוכחנו שעל פי כללי ההלכה שנפסקו, וכך נהגו בתי הדין, אין פסיקת ריבית במקרים שכאלו.
• אין בחוק פסיקת ריבית הוראה לבית הדין לפסוק ריבית.
• שערוך, משמעותו גם הצמדה ולאו דווקא ריבית, ולכן גם אם ניתן להכניס בו פרשנות וכוונה לריבית, אין ליחס לדיין שכתב את פסק הדין כוונה לריבית, ותו לא מידי.

לסיכום: עתירת המערערת בנוגע לקביעת בית הדין לשלילת פסיקת ריבית נדחית, בהיעדר עילה מוצדקת להתערב בקביעה זו. אין חוק פסיקת ריבית והצמדה מחייב את בית הדין לפסוק ריבית, והדבר נתון לשיקול דעתו.

• באשר לערעור בנוגע לקביעת ביה"ד על עדכון הערכת שווי הדירה ב[ר'] שנמכרה למערערת:

הבה נבחן את נימוקי החלטת בית הדין קמא שכתב:

"ההחלטה הסופית על פירוק השיתוף בדירה ב[ר'] ניתנה בפסיקת כבוד בית הדין הגדול מיום 1/3/2022 והא ניתנה בדרך של פשרה והסכמת הצדדים. נקבע שם בסעיפים 4 ואילך כי הדירה ב[ר'] תועבר לבעלות האישה; וכן נקבע מתווה למכירת הווילה ב[ס'] באמצעות כונס נכסים חיצוני שאותו מינה בית הדין הגדול בהחלטתו."

אם כן, לכאורה פירוק השיתוף בשני הנכסים הללו אמור להיות שוויוני, ואמור להיות מוערך לאותו מועד, ולאותו מחיר שוק.

הווילה ב[ס'] נמכרה לצד שלישי בחודש מאי 2023 – כאמור בהודעת כונס הנכסים עו"ד ראובן עגיב מיום 21/05/2023, והיא אושרה אז על ידי ביה"ד. אין היגיון שפירוק השיתוף בווילה ב[ס'] ייקבע בהתאם למחיר שוק של חודש מאי 2023, בעוד שערך הדירה ופירוק השיתוף של הדירה ב[ר'] ייקבע בהתאם למחיר שוק והערכת שמאי של חודש מאי 2019 – ארבע שנים קודם לכן.  מחירי הדירות נסקו במהלך ארבע שנים אלה, ולכן עלינו לדעת את שווי הדירה ב[ר'] לחודש מאי 2023  – מועד ביצוע פירוק השיתוף בווילה ב[ס'].

דירה איננה כספים שחישוב השווי המשתנה שלהם נמדד לפי הצמדה או מדד. מדובר בנכס בעין. לפיכך, כל עוד לא נקבע סופית בפסק דין כי הדירה כבר הועברה לבעלות מי מהצדדים, הרי שהשיתוף עדיין ממשיך. מסיבה זו הערכת שווי הווילה ב[ס'] לא נקבע לפי מועד הקרע – בשנת 2015. יתרה מכך, הלוא מהסיבה זו הופנו הצדדים לרואה החשבון -כדי שיערוך שערוך לכספים שהאישה קיבלה ואמורה לקבל ביחס לשווים במועד הקרע. ואם בכספים כך, בנכסי דלא ניידי ובפירוק שיתוף על אחת כמה וכמה!

בסעיף 4 לפסיקת בית הדין מיום 01/03/2023 נקבע, כי "הדירה תועבר במלואה לאישה". בלשון עתיד. לכאורה כוונת הדברים למה שכתבנו – ובפשטות, כוונת הדברים לכרוך את פירוק השיתוף של שני הנכסים לפי אותו מועד ולפי אותו שווי שוק.

המעיין בנימוקי ההחלטה יראה נכוחה שלושה נימוקים לקביעה זו:

• החלטת בית הדין נשענת על האמור בהחלטת בית הדין מיום 01/03/2022, בה נקבע בדרך של פשרה שהדירה ב[ר'] תועבר למערערת, כלומר עדיין לא הועברה, למרות שהמערערת רכשה את חלקו של המשיב בקיזוז חובו כלפיה מהזכויות הפנסיוניות.
• אין היגיון שהדירה ב[ר'] תוערך לפי שנת 2019, ואילו הווילה ב[ס'] תוערך לפי שנת 2023, כאשר מחירי הדירות האמירו בשנים אלו, ונמצא המשיב מפסיד מזכויותיו הקנייניות בנכסים, ואילו המערערת מרוויחה מנכסים השייכים בפועל לשני הצדדים.
• דירה איננה כספים, שחישוב השווי משתנה ונמדד לפי הצמדה או מדד, כיון שמדובר בנכס הנמצא בעין, וכל עוד לא נקבע כי הדירה הועברה לבעלות מי מהצדדים. ולכן אין הנכסים מוערכים לפי שווים במועד הקרע, כמו החברות של המשיב.

נימוקים אלו יפים הם, ומקבלים משנה חיזוק ממספר החלטות קודמות של בית הדין.

ראשונה שבהן מיום ג' באלול התש"פ (23/08/2020) בה נקבע כדלהלן :

"כאן המקום להעיר בנוגע לטענה המופרכת בכתב הבקשה (סעיף 5 ואילך) לפיו הנכסים ב[ס'] וב[ר'] בכלל רשומים בטאבו על שם האישה – למרבה הצער מוטב היה כי הדברים לא היו מועלים בכלל על הכתב. הוסכם על הצדדים בכל דיוני בית הדין ובהחלטות הרבות שניתנו בתיק נקבע ברורות כי הנכסים יחולקו בחלקים שווים. המשיב היה פרנס המשפחה והמממן היחיד או העיקרי לנכסים אלה, ועד היום המשכנתא החודשית (בגובה של  15,000 ₪) משולמת על ידו.

יש לציין כי  המשיבה לא העזה עד כה להעלות טיעון מופרך זה לפיו כל הנכסים הנ"ל הם שלה רק בשל הרישום בטאבו, אלא "שהיא מוכנה לשקול לוותר על דרך הפשרה"…  מדובר אפוא בחזרה מכל המוסכמות שהיו עד כה בתיק, ומכל ההחלטות השיפוטיות שניתנו בנושא, ובהתנהלות משפטית פתלתלה שיש לדחותה.

כינוס נכסים:

עם סיום כתיבת החלטה זו הומצאה בקשה נוספת מאת המבקשת בה היא מבקשת שלא למכור את הנכס ב[ס'] באמצעות כינוס נכסים מאחר ובימים אלה היא והמשיב עומדים לחתום על הסכם עם מתווך נוסף אחר ("אל הנכס") ללא הגבלת זמן.

כזכור, בית הדין נתן לצדדים פרק זמן עד ליום 18/8 כדי לנסות למכור את הנכס באופן עצמאי, וכעת לדבריה היא והמשיב מעוניינים באורכה נוספת למכור את הנכס ללא כינוס וללא הגבלת זמן."

נמצאנו למדים, כי המערערת עצמה היא זו שדרשה לעכב את מכירת הנכס ב[ס'] ולא המשיב.

עוד נלמד מהחלטה זו, שהמערערת עמדה על טענתה שהנכסים רשומים על שמה, ולכן אין צורך בפירוק שיתוף, מאחר והנכסים רשומים על שמה ושייכים לה, ובית הדין דחה טענה זו בשתי ידיים.

עוד הוסיף בית הדין בהחלטתו מיום ז' באלול התש"פ (27/08/2020) בה קבע כדלהלן :

"בקשות הצדדים בנושא הנכסים ואיזון המשאבים.

האישה מעוניינת לרכוש את חלקו של האיש בדירה ב[ר'] לפי הערכת שמאות של 2,215,000 ₪ (חלקו של האיש 1,107,500 ₪) ללא צורך בהליך של כינוס.

לא הומצאה לנו חוות [דעת] שמאית. טרם התקבלה תגובה רשמית מהאיש. התשלום יהיה באמצעות קיזוז מהסכום שמגיע לה באיזון הנכסים.

אשר לנכס ב[ס'] האישה מעוניינת למכור אותו עצמאית ללא כינוס. גם כאן טרם התקבלה תגובה רשמית מהאיש.

עם זאת בית הדין מבהיר כי איזון המשאבים ופירוק השיתוף בנכס ב[ס'] יבוצע כאחת, כך שביצוע איזון המשאבים ייערך לאחר שהנכס ב[ס'] יימכר והאיש יקבל את חלקו, אז גם האישה תקבל את חלקה באיזון הנכסים."

גם מכאן נמצאנו למדים, שלמרות שהמערערת רכשה את חלקו של המשיב בדירה ב[ר'] באמצעות קיזוז זכויותיה המגיעות לה בהתאם לחוק יחסי ממון, עדיין בית הדין מדגיש, שביצוע איזון המשאבים ייערך לאחר שהנכס ב[ס'] יימכר והמשיב יקבל חלקו.

ומכאן אנו למדים את החלטת בית הדין מיום ד' בחשון התשפ"א (22/10/2020), בה נקבע בפעם השלישית בהמשך להחלטות הנ"ל כדלהלן:

"כפי שקבענו בהחלטות העבר, ביצוע איזון המשאבים בפועל בהתאם לדו"ח –  יבוצע כמקשה אחת של חלוקת רכוש ביחד עם פירוק השיתוף בנכסי הצדדים הנכס ב[ס'], והדירה ב[ר']."

כלומר, קביעה זו שהנכסים נחשבים כמקשה אחת היו ברורים, ומכאן, מובנים נימוקי החלטת בית הדין האזורי שפעל בהתאם לשלל החלטותיו בעבר, וכפי הבנתו בעת מתן ההחלטות שלא הוגש ערעור על עניין זה.

הערת המערערת בכתב הערעור, שאין זה פירוק שיתוף, שכן הנכסים רשומים ע"ש המערערת, אינה מעלה או מורידה בשאלת הניסוח וכמו שהגיבה ב"כ המשיב בכתב התשובה שציינו לעיל, וכמו שקבע בית הדין בהחלטתו מיום 23/08/2020 שצוטטה לעיל.

סיום והכרעה

לא מצאנו עילה מוצדקת להתערב בשיקולי נימוקי בית הדין בהתאם לתקנה קל"ה שבתקנות הדיון, מאחר ולא מצאנו בהם טעות בשיקול דעת הנראית לעין המצדיק התערבותנו כאמור בתקנות הדיון.

נציין שזכותו, ואף חובתו, של בית הדין האזורי, להיות נאמן ועקבי בהחלטותיו, ולשמור על האיזון הנכון, שבו המערערת קיבלה מהמשיב שני נכסים יקרי ערך וכן שווי של מחצית זכויותיו בחברה בסכומים גבוהים של מיליוני שקלים.

באשר לפסיקת הוצאות משפט, לא השתכנענו שהמערערת פעלה בחוסר תום לב המצדיק חיוב בהוצאות משפט, בהתאם לכללי ההלכה שנפסקו בשו"ע חו"מ סימן י"ד סעיף ה' ובנו"כ שם. המערערת פעלה כפי הבנתה את ההלכה והחוק. כפי הנראה היא הוטעתה שלא במתכוון.

לאור האמור פוסק בית הדין:

• הערעורים נדחים בהיעדר עילה מוצדקת הלכתית וחוקית להתערב בנימוקי החלטת בית הדין קמא.
• בית הדין מורה לרואה החשבון לבדוק את כל התשלומים של המשיב בחוב המשכנתא, ולהמציא לבית הדין קמא חוות דעתו באשר לקיזוז חוב זה.
• אין צו להוצאות, ועל המזכירות להשיב את כספי הערבות למערערת בהתאם לנהלים.
• יש להעביר החלטה זו לבית הדין האזורי פתח תקוה להמשך טיפול.
• בית הדין מורה על סגירת התיק.
• ניתן לפרסם פסק דין זה בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ז בתמוז התשפ"ה (23/07/2025).

הרב מימון נהרי                                     הרב שניאור פרדס                       הרב אברהם מאיר שלוש

עותק זה עשוי להכיל תיקונים ושינויי עריכה