תיק 1497808/1

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים: הרב דוד יוסף – נשיא, הרב מימון נהרי, הרב מאיר פרימן

המערערת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד משה יצחק אוסדיטשר)

נגד

המשיב:  פלוני (ע"י ב"כ עו"ד משה פוגל, עו"ד אברהם פוגל, טו"ר שמעון וולקן)

הנדון: חזרה מהסכם גירושין כאשר סכום הכתובה לא התברר טרם הפשרה

פסק דין

דעת הרב מימון נהרי

לפנינו ערעור האישה (להלן המערערת) על החלטת בית הדין האזורי ירושלים מיום כ"ז בסיון תשפ"ה (03.07.2024) שעניינה אישור הסכמת הצדדים להתגרש. להלן מסקנות בית הדין בהחלטתו נשואת הערעור (ההדגשות אינן במקור):

"בשלב זה, נוהל משא ומתן בין הצדדים, ובסיוע ב"כ שני הצדדים (וללא רישום פרוטוקול כמקובל).

וזו ההסכמה שהושגה לבסוף בין הצדדים:

• הצדדים יתגרשו במועד הראשון שייקבע ע"י בית הדין.
• ימונה שמאי למכירת הדירה לצד ג'.
• תמורת הדירה תחולק בין הצדדים בשווה.
• שני הצדדים רשאים לרכוש את הדירה במחיר השמאות, אם יחפצו בכך, כבקשתם. הצדדים יודיעו ועל עמדתם בתוך 20 יום.
• הבעל ישלם לאשה לפני הגט סך 50.000 אלף ש"ח עבור כתובתה, בכפוף לסידור גט במועד הראשון.
• הבעל ישלם לכל אחת מהבנות [ל'] ו-[ש'] סך 1,000 ש"ח לכל בת, למשך שנתיים. האב ישלם לבנות ישירות.
• הדירה תימכר בכינוס ב"כ שני הצדדים.
• הדירה לא תפונה בתוך 120 הימים הקרובים (ימי הפגרה במניין הימים). ייקחו זאת הצדדים לתשומת לבם בהסכם מכר עם צד ג'.
• הצדדים יבחרו האם להפריד מגורים ולהתגרש קודם, או להמתין עם הגירושין עד לפירוד בפועל.
• לאחר הגט, ייקבע מועד לחלוקת רכוש, בפני דיין יחיד מדייני ההרכב. הצדדים רשאים להגיש פסיקתא לצווים לגילוי מסמכים. הרכוש יחולק לפי חוק יחסי ממון.

ההסכמות הנ"ל הוקראו לצדדים וב"כ ואף הודפסו לעיונם, והם אישרום.

הצדדים קיבלו עליהם בקניין המועיל (ובפני שלשה) את ההסכמות הנ"ל.

ובכן, בית הדין מאשר את הסכמת הצדדים להתגרש.

כן בית הדין מאשר את ההסכמות הנ"ל בתוקף של פסק דין.

ייפתח תיק לסידור גט, אף [צ"ל אך] לא ייקבע בו מועד בשלב זה. לאחר הודעת מי מהצדדים על פירוד פיזי וכאמור מעלה, ייקבע מועד לסידור גט.

כבקשת הצדדים (אף באשר לזהות השמאי), בית הדין ממנה את השמאי מר עמנואל דלויה מירושלים (בית וגן 16/5) להערכת שווי דירת הצדדים.

הצדדים יפנו אליו מיוזמתם, וחייבים לשתף עמו פעולה ככל אשר יידרשו.

מבוקשת חוות דעת השמאי בתוך 45 יום.

עלות השמאי תחול על שני הצדדים בשווה.

בית הדין מברך את הצדדים על הגיעם להסכמות וכן מודה לב"כ הצדדים על הסיוע בהבאת הצדדים להסכמות."

עד כאן.

להלן סדר השתלשלות העניינים עד כה בבית הדין האזורי

בתאריך ….. נישאו הצדדים זל"ז כדמו"י ולהם ששה ילדים בגירים.

למשיב אלו נישואין שניים ולמערערת נישואין ראשונים.

בתאריך 12.03.2023 פתח המשיב תיק תביעה לגירושין בטענה שהמערערת מורדת בו כבר שנים. אין חיי אישות והם חיים בנפרד.

בתאריך ד' בסיון תשפ"ג (24.05.2023) התקיים דיון ראשון, בו טען המערער שכבר עשר שנים אין חיי אישות וכי המערערת הזניחה את הבית ואינו יכול לחיות עמה. מאידך טענה המערערת כי המדובר אולי בארבע שנים וכי המשיב הוא זה שעזב את חדר השינה לעבר לחדר אחר.

המערערת בקשה שבית הדין יפנה אותם לייעוץ זוגי והמשיב התנגד.

לאחר דיון נוסף בו הצדדים נותרו בעמדתם, הפנה אותם בית הדין בהחלטה מיום י"ט בטבת תשפ"ד (31.12.2023) ליועצת זוגית גב' פנינה פרנקל שערכה עמם פגישות כל אחד לחוד ושניהם ביחד. היא כתבה בחוות דעתה שאין כל סיכוי לשלום בית, אולם יש לתת את הדעת על שתי בנות הזקוקות לטיפול מיוחד.

בתאריך כ"ד באדר א' תשפ"ד (04.03.2024) הוציא בית הדין החלטה, ובמסקנתה נאמר (ההדגשות אינן במקור):

"ועתה כאמור, בפנינו חו"ד המטפלת עו"ס פנינה פרנקל מיום 3.3.24, שבסיומה נרשם בין השאר: "ברור לגמרי שאין כל סיכוי לשלום בית בין בני הזוג". 

משכך, ולאור האמור מעלה, הכוללת את הסכמת הצדדים לכך במידה ואין סיכוי לשלום בית, בית הדין מורה על גירושי הצדדים.

ייפתח תיק לסידור גט, והצדדים יתגרשו לאלתר.

כמוסכם וכמוחלט מעלה, הדירה תימכר מיד, ומתוך חלקו של הבעל בדירה הוא ישלם כתובת אשתו בסך 55.000 ש"ח.

כמוסכם וכמוחלט מעלה, הדירה תימכר, ומיתרת הדירה, טרם חלוקת כל הכספים, נחשב כמה מגיע לכך צד, ותמורת הדירה תחולק בהתאם לזאת.  

בכל מקרה, הצדדים יתגרשו לאלתר, אף קודם ההתעסקות בחלוקת הדירה בפועל."

בתאריך כ"ז סיון תשפ"ד (03.07.2024) התקיים דיון נוסף ובו הגיעו הצדדים וב"כ להסכמות וניתנה החלטת בית הדין האזורי הנ"ל נשואת הערעור.

עד כאן תקציר העובדות בבית הדין האזורי.

בתאריך 16.09.2024 פתחה המערערת תיק ערעור ובו טיעוניה להחלטה הנ"ל.

להלן עיקר טיעוניה של האישה

המערערת לא הבינה את מהות ההסכם שנערך בדיון, וטוענת כי הוטעתה בכך שוויתרה על זכויותיה כמו תשלום כל הכתובה ולא חלקה כפי שקבע בית הדין, סך 50,000 ש"ח במקום 101,000 ש"ח, וכן על זכויות פנסיוניות בהתאם לחוק יחסי ממון.

עוד טוענת שזכותה לחזור בה כל עוד לא סודר הגט, וציינה לפסקי דין רבניים ולספר שורת הדין.

עוד טוענת כי היא סבלה מהמשיב שנהג בה באלימות וכן נהג לקשקש על ארונות בבית ונהג באלימות כלפי הילדים. מצרפת תמונות בכתב הערעור.

עוד טענה כי המשיב הבריח כספים במשך חייהם המשותפים ואף קיבל ירושה גדולה ומסתובב עם רכבי פאר ויש צורך במינוי רואה חשבון חוקר.

עוד טענה כי חסכה כספים ובכספים משותפים רכשו את הדירה.

לסיכום: האישה עותרת לביטול ההחלטה וההסכם שאושר.

המשיב לא הגיש כתב תשובה לטיעונים הללו, אולם המציא תגובה לטענה בדבר הירושה שקיבל ובה הכחשה, וכן טען שלא הסכים שהמערערת תרכוש את הדירה במחיר שקבע השמאי 1,700,000 ₪ כאשר היא שווה כארבע וחצי מיליון ש"ח.

התקיים דיון בפנינו ביום י"ח בשבט תשפ"ה (16.02.2025), במהלכו שמע בית הדין באורך רוח את הצדדים והמשיב (המשיב הופיע ללא ייצוג).

בדיון טען ב"כ המערערת כי בכתובה נקוב סך 101,000 ₪ ולא 55,000 ₪ כפי שהצהירה ב"כ המערערת הקודמת והטעתה את המערערת.

בית הדין בקש מב"כ המערערת שיציג את הכתובה שהיה רשום בה 101,000 שקלים.

דא עקא, בדיעבד התברר שאמנם בכתובה היה נקוב סכום של 101,000 שקלים במקום 50,00 שנכתב בהחלטה, אלא שנעשה כאן מעשה הטעיה והתברר שהכתובה נערכה בשנת 1981 כך שהמדובר בכתובה בשקל ישן ולא בשקל חדש.

מבדיקה שנעשתה מה שוויה היום לאחר הצמדת המדד עולה כי שוויה לאחת ההערכות היא 117,000 ש"ח ולהערכה אחרת עולה כי שוויה הוא 147,000 ש"ח.

כלומר, עדיין יש פער בין מה שב"כ המערערת הצהירה לבין מה שאכן מגיע למערערת.

למעשה נחלקו הדעות בין הפוסקים וגם בין הדיינים האם יש להצמיד את שווי כתובה הנקובה בשקלים ישנים או לא.

נאמרו בכך ארבע דעות:

דעה א': אין כל הצמדה.

דעה ב': הצמדה למדד.

דעה ג': הצמדה לדולר.

דעה ד': לפשר.

לאמור, אין כאן מעשה הטעיה גמור, והמערערת יכולה לטעון שאם היו ידועים לה הדעות הנ"ל בשאלת שווי ערך כתובה הנקובה בשקלים ישנים אזי הייתה עומדת על דרישתה לקבל מלוא סכום הכתובה בהצמדה הנותנת לה את הסכום הגבוה.

טענה זו, יתכן ובית הדין האזורי היה דוחה דרישה זו מאחר והוא בדעה לפשר. ומ"מ הדברים לא ברורים דיים ולא ניתן לקבוע בזה מסמרות האם אכן יש כאן הטעיה של ב"כ המערערת הקודמת.

מה שברור שכפי הנראה (מהחלטת הבהרה של בית הדין שניתנה) בית הדין הסתמך על דברי ב"כ המערערת ולכן ההסכמה שאושרה וניתן לו תוקף של פסק דין לוקה בחסר נתון עובדתי חשוב שלא נבדק במהלך המו"מ להגיע להסכמות.

לאמור. רואה אנוכי את ההסכמה של המערערת ללא נתונים עובדתיים המונחים לפניה כפשרה בטעות. ולפנינו נטעים דברינו.

עובדה נוספת שאין עליה חולק

במהלך הדיון בפנינו שוב חזרה המערערת ובקשה את סיוע בית הדין להפנותם לייעוץ זוגי כי היא מאמינה בסיכוי לנסות שלום בית, המשיב התנגד.

בית הדין הוציא החלטת ביניים (עקב הטעיית בית הדין שהכתובה היא בשקלים ישנים) ובו בקש מבית הדין האזורי להבהיר שלאחר שנודע שהכתובה בסך 101,000 ש"ח האם היה מבין שהצדדים, ובעיקר המערערת, הסכימה לוויתור על מחצית סכום הכתובה.

להלן ציטוט ממסקנת ההחלטה:

"לאור האמור מחליט בית הדין:

בית הדין פונה לבית הדין האזורי ירושלים להמציא לבית הדין תשובה האם כאשר מתברר שהכתובה נקובה בסך 101,000 ₪ כפי שהוצג בפנינו האם תשתנה הכרעתו בעניין הכתובה ואולי יש בזה אף להשליך על יתר סעיפי ההסכמות בהתייחס לטיעוני המערערת.

יש להעביר עותק מהחלטה זו ופרוטוקול הדיון לבית הדין האזורי ירושלים.

עם קבלת החלטת הבהרה של בית הדין האזורי ייתן בית הדין דעתו בערעור לגופו.

על הצדדים להמציא לבית הדין תשובה להצעת בית הדין כאמור לעיל תוך עשרה ימים.

עם סיום לא ניתן להתעלם מבקשת נשיא בית הדין הרבני הגדול לנסות הליך שלום בית בפרק זמן של ששה חדשים בליווי ייעוץ זוגי, על הצדדים לשקול בכובד ראש הצעה זו שיצאה מלב כואב והבנה שיש לכך סיכוי."

בתאריך כ"ה שבט תשפ"ה (23.02.2025) הוציא בית הדין האזורי החלטת הבהרה ובמסקנתה נכתב כך (ההדגשות אינן במקור):

"כך שאז – הבעל כבר לא הסכים לשלם לאשה את מלא כתובתה, ואף טען לבאר מדוע היא לא זכאית לכתובתה; וההסדר שהגענו אליו עם הצדדים בהסכמה היה על תשלום חלקי של הכתובה, בסך 50 אלף ש"ח (שאינו מדויק לסך ההצהרה באשר לגובה הכתובה). נראה שהסדר זה היה עומד במקומו אף אם היה ידוע שסך הכתובה הוא מעבר לסך 55 אלף ש"ח לאור אי הסכמת התובע אז לשלם מלא כתובת אשתו והשאיפה להגיע עם הצדדים לפשרה באשר לסך הכתובה."

מהחלטה זו עולה כי אכן בית הדין לא ראה ולא ידע מה שווי הכתובה והאם מדובר בשקלים ישנים או בחדשים, וערך לצדדים הסכם בהתבסס על היעדר נתונים עובדתיים חשובים, שיכלו לשנות את הסכמת המערערת לחלוטין.

נשוב לעובדות שבפנינו.

בתאריך 06.03.2023 לאחר הדיון המציא המשיב הודעה בה הוא מסכים להצעת נשיא בית הדין הרבני הגדול לפנות לייעוץ זוגי ובקש את סיועו של בית הדין למינוי מומחה.

 הבקשה הועברה לתגובת המערערת שהסכימה ואף שמחה על כך, ובית הדין בקש שיפנו ליועץ מוסכם.

בתאריך י' באדר תשפ"ה (10.03.2025) הוציא בית הדין החלטה לבקשת הצדדים כדלהלן:

"הובאה לעיוני בקשת ב"כ המערערת להקפאת ההליכים לתקופה של תשעים יום על מנת למצות את האפשרות לשיקום מערכת הנישואין באמצעות ייעוץ זוגי מוסכם.

נעתר למבוקש להקפאת ההליכים בתיק עד ליום 10.06.2025.

עד לתאריך הנ"ל על המערערת וב"כ להמציא תשובה האם הניסיון צלח וניתן לסגור את התיק.

יש להעביר את התיק לעיונו של בית הדין ביום 11.06.2025.

בית הדין מאחל לצדדים הצלחה בשיקום מערכת הנישואין לרווחתם ולטובת הילדים."

ואכן המערערת פנתה ליועץ זוגי דוד אוירבך עו"ס קליני.

בתאריך 05.05.2025 הגישה המערערת בקשה למתן החלטה לגופו של ערעור עקב אי שיתוף פעולה של המשיב עם יועץ הנישואין. הבקשה הועברה למשיב למתן תגובה, אולם עד כה לא המציא המשיב תשובה.

המערערת שוב בקשה מתן פסק דין בהיעדר תגובת המשיב לטענות, הן בדבר חיוב המשיב במלוא סכום הכתובה והן בעניין הדירה ומינוי רואה חשבון חוקר.

עתה הגיעה עת ההכרעה בערעור לגופו.

לאחר העיון בחומר שבתיקים הכולל פרוטוקולים והחלטות בית הדין האזורי, וכן כתב הערעור ונספחיו וכן בתגובת המשיב, ולאחר שבית הדין שמע בקשב רב את טענות ומענות הצדדים, עמדת בית הדין שיש לאשר את ההסכמות שניתנו בבת הדין האזורי פרט לכתובה שלדעתי יש למערערת הזכות ההלכתית לדרוש שידונו בתביעתה לתשלום מלוא סכום הכתובה שנערכה בשקלים ישנים.

אולם מאחר והצדדים הביעו בפנינו בקשה למינוי רואה חשבון חוקר שיבדוק את טענות הצדדים על הברחות כספיות וכן השתתפות המערערת בתשלום הדירה הרשומה ע"ש המשיב הרי שיש לקזז מסכום הכתובה כל זכויות כספיות ככל שתקבל מהמשיב בהתאם לחוק יחסי ממון, אשר על כן עמדתי שיש להמתין עם מתן הכרעה בתשלום גובה סכום הכתובה עד לקבלת חוות דעת רואה חשבון חוקר שימונה ע"י בית הדין.

ארבע סיבות מרכזיות עומדות לזכות המערערת לטעון שהיא חוזרת בה מהסכמתה להסכמות שגיבש בית הדין.

נימוק ראשון:

כפי שהבאנו לעיל התברר מעבר לכל ספק שהמערערת הוטעתה ע"י באת כוחה בדיון שהתקיים בבית הדין האזורי בשאלת סכום הכתובה כאשר ב"כ הצהירה בפני בית הדין על סך 55,000 ₪ ואילו בכתובה שהומצאה לידינו רק במהלך הדיון בפנינו הסכום הנקוב היה 101,000 שקלים ישנים משנת 1981.

להלן ציטוט מדיון שהתקיים מיום י"ט בטבת תשפ"ד (31.12.2023) מדברי ב"כ המערערת:

"בית הדין: את יודעת מה גובה הכתובה?

ב"כ האישה: 55 אלף ש"ח.

בית הדין: זה הסכום?

האיש: כן. הרב מרדכי אליהו עשה אז את החתונה."

ההסבר המניח דעתי להצהרת ב"כ המערערת היא, שהיא אמרה זאת לא מתוך ידיעה אלא הערכה, שכן המערערת עצמה וכן ב"כ לא טרחו לבדוק מה סכום הכתובה, והמערערת סמכה על ב"כ שהטעתה אותה וכן גם את בית הדין.

נציין עוד שלא נפתח תיק תביעה לכתובה, מה שבדרך כלל נהוג לצרף לו עותק מהכתובה.

לטעמי, מן הראוי היה שבית הדין בטרם דן בסיוע לצדדים לערכת הסכם פשרה יבקש עותק מהכתובה כמקובל בבתי הדין ולאחר מכן יבחן האם הפשרה סבירה או לא. הדבר לא נעשה למרבה הצער, וההסתמכות על הצהרת ב"כ המערערת הייתה בעוכריהם של המערערת וב"כ, שכן אם המערערת או באת כוחה היו יודעות על הסכום יתכן ובית הדין היה מודיע להם שכתובה בשווי 101,000 שקלים ישנים אינה שווה רק סכום נומינלי והמערערת וב"כ היו מתנגדות ושוקלות דרכן מחדש, יתכן ובית הדין היה מעריך את שווי הצמדה לדולר או למדד ויתכן והיו אומרים לה שיגיעו לפשרה על הסכום.

בין כך ובין כך, עצם הגעה להסכם ולאשרו ללא שהצדדים ובית הדין ראו את הכתובה מקימה זכות למערערת לטעון, לו ידעתי שהכתובה בשקל ישן הייתי דורשת לפחות הצמדה למדד או לדולר והייתה עומדת על כך שיעוגן בהסכם דרישתה זו, שהרי לטענתה המשיב נהג בה באלימות ומדוע שתעניק לו פרס בדמות כתובה שאינה שוות ערך אפילו למחיר סטנדרטי שקובעים בתי הדין 120,000 ₪. נוסיף ונאמר שגם בזוגות צעירים של בני ישיבות יש נוהג מקובל להתחייב בכתובה בסך חמישים ושתיים אלף דולר המגיע לסך כמאה שמונים אלף ₪.

מכוח טענה זו יכולה המערערת לטעון שיש ששגה בית הדין בכך שלא קבע שהסכם הפשרה נעשה בטעות, ומחילתה על סכום הכתובה המגיע לה ללא ידיעת הסכום האמתי וערכו הינה בטעות, וזאת בהתאם להלכה שנפסקה ללא חולק בטור שו"ע חו"מ (סימן י"ב סעיף ט"ו ובסימן כ"ה סעיף ה'), ומקור הדין ברשב"א בתשובה (ח"ב סימן רע"ח, הובא בבית יוסף), ושם התבאר שאם נודע לתובע לאחר ההתפשרות שלפי פרטי התביעה צריך סכום להיות גדול יותר ממה שתבע תחילה רשאי לחזור בו. עוד כתב שם שאפילו שהתובע כתב שהוא מוחל לו "בדלא שגוי ובדלא אונס כדרך שנהגו כותבי טופס שטרות לכתוב אין בדבריו כלום", וכ"כ הלבוש להדיא.

נמצא אפוא שלמערערת קמה זכות טענה לביון ההסכם הנוגע לכתובתה בטענת פשרה בטעות, ואפילו בקניין בטלה וכמו שנפסק ללא חולק.

זאת ועוד. למערערת זכות לטעון להפעלת תקנה קכ"ט לתקנות הדיון בו נקבע כי בעל דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש על סמך טענות עובדתית או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו, וכמו במקרה דנן המערערת וגם המשיב לא ידעו כלל על סכום הכתובה ומה שוויה לתשלום עקב הדעות השונות בין הפוסקים מה ערכה לתשלום.

וראה עוד בחוק החוזים פרק ב' סעיפים 14 ב' וג', בו נכתב שמי שנתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה…. רשאי בית משפט לבקשת הנפגע לבטל את החוזה.

לענ"ד, אי ידיעה זו של המערערת וב"כ, הן בסכום הנקוב בכתובה בשקלים ישנים והן בשווי הנהוג להעריך כתובה שכזו השנויה במחלוקת הפוסקים והדיינים מקימה למערערת זכות לדרוש חזרה מההסכם בעניין סכום הכתובה בהתאם לתקנה קכ"ט וחוק החוזים.

היתכן לשלול מאדם זכותו לקבל מידע מדויק בטרם בית הדין עורך לו הסכם ומאשרו?

נימוק שני:

ראה בהרחבה מאמרו החשוב של הגר"א שיננפלד זצ"ל אב"ד תל אביב שפורסם בספר שורת הדין כרך ז' (מעמודים ש"ה-שי"ב) ותרווה צמאונך בכל הדעות שהובאו שם.

בדבריו הביא מסקנות בתי הדין כדלהלן:

"מן המובאות שהבאתי אנו רואים, שהדעה המקובלת בין דייני ישראל לדורותיהם היא, שסעיפי הסכם גירושין קשורים לביצוע הגט בפועל, ואינם ניתנים לאכיפה טרם סידור הגט אלא בנושאים מיוחדים, כגון מזונות ילדים והחזקתם, או בתנאים מוגדרים, כגון שההתחייבויות בוצעו בפועל, או כשנקבע בהסכם עצמו מועד ביצועו של סעיף אף בטרם סידור הגט ובלי קשר אליו."

עד כאן ממסקנות דבריו שנומקו והתבססו באסמכתאות מדברי גדולי הדיינים בבואם להכרעה זו.

עתה נבחן מה הדין במקרה דנן.

• הכתובה כידוע אינה נגבית אלא במות הבעל או בעת הגירושין, כך שהכתובה בוודאי שייכת לסידור הגט וכפופה לו בכל מסגרת הסכם שנעשה בבית הדין כל עוד אין בו החרגה מפורשת שסכום הכתובה נמחל ע"י האישה במעמד ההסכם.
• סידור הגט בפועל התעכב ע"י הצדדים לאחר שלא הגיעו להסכמות בעניין ההפרדה ביניהם וכן בעניין הדירה כך שבהתאם לאמור בהסכם שאושר בבית הדין, בו נאמר:

"כן בית הדין מאשר את ההסכמות הנ"ל בתוקף של פסק דין.

ייפתח תיק לסידור גט, אף לא ייקבע בו מועד בשלב זה. לאחר הודעת מי מהצדדים על פירוד פיזי וכאמור מעלה, ייקבע מועד לסידור גט."

כלומר סידור הגט היה לב ליבו של ההסכם, והואיל והגט לא סודר שכן הצדדים המשיכו להתגורר בו בגין מחלוקות ביניהם, הרי שזכות המערערת לחזור מההסכם לפחות מסכום הכתובה שנקבע כביכול ללא ידיעה מה באמת כתוב בכתובה.

לזאת יש להוסיף מה שהצדדים הגיעו בסיוע הראשל"צ ונשיא בית הדין הרבני הגדול לנסות שלום בית, ואף בית הדין מינה יועץ זוגי והמערערת שיתפה פעולה, אלא שעקב אי שיתוף פעולה של המשיב גרם לכך שהניסיון לא צלח, הרי לנו כל עוד המערערת אחזה בדרישתה לשלום בית אין בסיס להפסיד אותה ממלוא סכום הכתובה.

נימוק שלישי:

בפרוטוקול הדיון הצהירה ב"כ המערערת הקודמת שסכום הכתובה הוא 55,000 ₪ ואילו בהסכם עצמו כתב בית הדין בהחלטתו שהגיעו להסכמות על סכום כתובה בסך 50,000 ₪. לא ברור לנו על סמך מה הופחת סך 5,000 ₪ ממה שהצהירה ב"כ המערערת בדיון בו אושרה הסכמתם במסגרת הסכם.

הדבר מצביע על תקלות בהחלטת בית הדין שנותן תמונת מצב שהמערערת לא ידעה על מה היא חתמה, שכן לא היא ולא ב"כ בקשו לפחות לתקן את הסכום בהחלטה שיהיה תואם עם מה שנאמר בדיון ע"י באת כוחה, ואידך זיל גמור.

נימוק רביעי:

המערערת חזרה בה בפנינו והביעה הסכמתה לשלום בית ואף המערער הסכים להצעת נשיא בית הדין הרבני הגדול לאחר זמן, אולם בפועל לא שיתף פעולה לבסוף עם היועץ.

עצם הסכמת הצדדים לפנות לייעוץ זוגי מהווה עילה לטעון שהסכם הגירושין שנערך בבית הדין וקיבל אישורו אינו בר תוקף.

לעניין זה ראה בספר עטרת דבורה לגר"א לביא אב"ד ירושלים (ח"א סימן ס') שדן בהרחבה בשאלת חזרת אחד מבני זוג שחתמו על הסכם גירושין שניתן לו תוקף של פסק דין ובו נכתב שהאישה מוחלת על כתובתה שאין תוקף למחילה זו לדעת רוב ככל גדולי הפוסקים והדיינים פרט לגר"י קאפח (שהוב"ד בספר משפטי שאול סימן כ"ח), והדברים פשוטים כאשר האישה מסכימה להתגרש ולא נמצאת עילה הלכתית לחיובה בגט שיש לה הזכות לדרוש תשלום כתובה או פיצוי. וראה שם בעמוד 381 מה שהביא בשם הגר"א גודשמדט והגר"ש ישראלי בעניין זה והדברים פשוטים ואכמ"ל. וראה עוד שם בעמוד 383. המבין יבין והחדל יחדל.

נציין כי טענות המערערת על אלימות המשיב כלפיה וכלפי הילדים בצירוף תמונות קשות (המצויות בכתב הערעור) לא התבררו בבית הדין, ודרישותיה לשלום בית נשמעו גם במהלך הדיונים בבית הדין האזורי וגם בפנינו, כך שאין לה דין מורדת כלל, ואין כל עילה הלכתית להפסידה מכתובה אלא אם כן יוכיח המשיב על וויתור גדול כלפיה בדבר אחר.

טענות המשיב בכתב התביעה לגירושין שהאישה אינה מעוניינת בחיי אישות לא הוכחה, ובנסיבות אלו שאין כל עילה הלכתית להפסיד את המשיבה מכתובתה עומדת לה חזקת כשרות לטעון שלא ידעה כלל מסכום הכתובה והמשמעות ההלכתית של כתובה הנקובה בשקלים ישנים לטעון לביטול מחילתה על סכום הכתובה.

עוד יש להוסיף על הנימוקים הנ"ל נימוק נוסף לזכות המערערת לטעון שההסכם היה תלוי ועומד בסידור הגט, והוא עצם העובדה שבית הדין פתח בתחילת ההסכם בסעיף זה שהצדדים מסכימים להתגרש במועד שייקבע לסידור גט כאשר הגט לא בוצע בפועל עד כה. הסיבה שלא בוצע, זה לא בגלל המערערת אלא גם בגלל ובעיקר בגין המשיב שעד לפני כשבוע דרש והגיש בקשה לבית הדין האזורי לשנות החלטתו למכירת הדירה, דבר המראה שאף הוא אינו מסכים לחלקו של ההסכם בעניין הדירה. ראה החלטת בית הדין האזורי מיום כ"ט בסיון תשפ"ה (27.05.2025) בה השיב בית הדין לבקשת המשיב בהאי לישנא:

"בקשת התובע למכירת הדירה בשוק החופשי או קבלת שמאות מחודשת וסידור גט, לא ברורה. הרי כבר אושר הסכם מכר בתיק (ראו לדוגמה החלטת בית הדין מיום 19.2.25)?

במקביל הוגשה הודעת עדכון כונס הנכסים כי הליך המכר לקראת השלמתו, וממתינים להמשך ההליך באשר לאפשרות שלום בית לאור החלטת בית הדין הגדול. נראה שאף מכך מתעלם המבקש בבקשתו הנוכחית.

משכך, בקשת המבקש לא תזכה למענה חיובי בשלב זה."

כלומר, הסכם המכר שנערך ע"י כונס הנכסים אושר, ראה החלטה לעניין זה מיום כ"א בשבט תשפ"ה (27.02.2025) בה נאמר:

"הוגשה הבהרת הכונסים לאור החלטות קודמות.

לאחר העיון בהסכם המכר ולאור החלטות קודמות בתיק, כולל זו שמיום 17.12.24 ועיון בסך השמאות שבתיק, בית הדין מאשר את הסכם המכר שמיום 10.2.25 החתום ע"י הקונה וכונסי הנכסים (החתומים בשם המוכר לאור החלטות קודמות)."

כלומר המשיב עצמו מבקש מבית הדין לפעול בניגוד להסכם והחלטות שהוציא.

נמצא אפוא שהערעור בעניין תשלום מלוא סכום הכתובה מתקבל עקרונית, שכן אין כל עילה הלכתית להפסד המערערת אפילו חלקית מסכום הכתובה.

בית הדין מבהיר שבהתאם לכללי ההלכה שהבאנו ואין עליהם חולק, פשרה כשמה כן היא דווקא כאשר ידוע לצדדים מה הם הנתונים העובדתיים העומדים לפניהם לאשורו ולא כאשר חסר להם מידע כה מהותי וכמו בנסיבות מקרה זה, אזי אין תוקף של פסק דין להסכמות גם אם נעשו בקניין, שכן זו הדוגמא הקלאסית של פשרה בטעות המבואר דינה בשו"ע חו"מ סימן כ"ה סעיף ה' וראה שם בש"ך ביאור הדין ודוק מיניה לאתרין.

ולעניין זה ראה עוד שו"ע חו"מ סימן י"ב סעיפים י"ד-ט"ז ובנו"כ השו"ע וכן בספר הלכה פסוקהשאסף כעמיר גורנה פוסקים רביםהסוברים שאין ערך לפשרה גם אם היא נעשתה בקניין על סמך נתונים מסוימים שאחר כך התברר שאינם נכונים, וראה שם בהערות ראיות לדין זה. ודוק מיניה לאתרין. ואכמ"ל.

לסיכום:

טענת המערערת לביטול הסעיף בהסכם בעניין סכום הכתובה מתקבלת מהנימוקים לעיל.

למערערת עומדת הזכות לדרוש מלוא סכום הכתובה.

למרות האמור, הואיל והצדדים מבקשים מינוי רואה חשבון חוקר יש להמתין לתוצאות חוות דעתו בטענות ההדדיות להברחות ולאחר הכרעת בית הדין או אז לבדוק האם המערערת אמורה לקבל סכומים מזכויות המשיב בהתאם לחוק יחסי ממון אזי יש לקזז סכומים אלו מתוך סכום הכתובה שכן אין כפל זכויות.

באשר לעניין מכירת הדירה

לאור החלטות בית הדין האזורי האחרונות לאישור בקשת הכונסים למכירת הדירה, הרי שעל הצדדים לפעול בהתאם להחלטות הנ"ל, ולפלא על ב"כ המערערת שלא מצא לנכון ליידע את בית הדין דנן בהחלטות הנ"ל וביקש התייחסותנו בבקשתו למתן פסק דין גם לעניין חלוקת הרכוש.

נציין להחלטה נוספת של בית הדין מיום ט"ז בכסלו תשפ"ה (17.12.2024) בה אישר בית הדין מכירת הדירה למערערת בהתאם לשווי שקבע השמאי וזאת בהסכמת המשיב.

באשר למינוי רואה חשבון שעלה במהלך הדיון והמשיב הסכים, סבור בית הדין שיש מקום למינוי רואה חשבון חוקר לבחינת טענות ומענות הצדדים וזאת בהקדם, וככל שיתברר שלמי מהצדדים מגיע סכום על בית הדין האזורי לבחון את חוות הדעת שתינתן ולקבוע את עמדתו בשאלה זו.

ברור שככל ויתברר כי למערערת מגיע סכום נוסף מזכויותיו בפנסיות של המשיב, יש לקזז את סכום הכתובה בסך 101,000 ₪ מהסכום המגיע לה על החוק שכן הנוהג המקובל בבתי הדין שלא לקבל כפל זכויות.

הואיל ועניין מכירת הדירה מתברר בבית הדין האזורי, נראה שיש להעביר את הטיפול בבקשה זו – שעדיין לא ניתנה עליה החלטה בבית הדין האזורי – לטיפול בית הדין האזורי שיכריע בשאלה זו, ועל הצדדים להמציא ככל שהם חפצים בקשה למינוי רואה חשבון חוקר שיבחן את טענות ההברחה ההדדיות ויוציא החלטה בהתאם.

נציין שבית הדין הגדול אינו מתערב אלא רק לאחר מתן החלטה בבית הדין האזורי בנושא זה שכן הוא המוסמך תחילה לבדוק את הבקשה.

לאור האמור יש לפסוק:

הערעור בעניין סכום הכתובה מתקבל עקרונית ועל המשיב לשלם למערערת מלוא סכום הכתובה שייקבע לאחר בירור שאלת ההברחות ע"י רואה חשבון חוקר וקיזוז סכומי הכסף שתקבל המערערת מהמשיב ככל שתקבל מסכום הכתובה.

הערעור בעניין הדירה מתייתר לאור ההליכים בבית הדין האזורי בעניין זה.

הערעור בעניין טענת ההברחות, על הצד המעוניין לפנות לבית הדין האזורי בבקשה למינוי רואה חשבון חוקר שיבחן את טיעוניו לאחר שימציא ראיות לטיעוניו.

מבוקש מבית הדין לשקול מינוי רואה חשבון חוקר ולו כדי למצות את בירור הדין עד תום.

לשיקול דעת בית הדין על מי יושת עלות רואה חשבון חוקר.

עם קבלת חוות דעת אקטוארית יוציא בית הדין הכרעתו בעניין תשלום מלוא סכום הכתובה ככל שהמערערת תקבל כספים מזכויות המשיב בקיזוז סכום הכתובה שיקבע בית הדין.

יש להעביר עותק מפסק דין זה לבית הדין האזורי ירושלים.

אין צו להוצאות.

ניתן לפרסם פסק דין זה בהשמטת פרטים מזהים.

בשולי פסק הדין ולא בשולי חשיבותו בית הדין מבהיר כי פסק הדין הנ"ל הושלם כיומיים לאחר הגשת בקשת ב"כ המערערת למתן פסק דין, אולם למרבה הצער עקב תקלה כללית במערכת שיר"ה – פסק הדין נמחק, ורק לאחר כשבוע הצליח בית הדין לכתוב מחדש את פסק הדין לאחר מאמצים מרובים.

הרב מימון נהרי – דיין

דעת הרב מאיר פרימן

עיינתי בדברי ידידי וחברי הרה"ג מימון נהרי שליט"א, שהביא בטוב טעם ודעת את כל השתלשלות האירועים וההחלטות. אמנם עיון בנקודות העובדתיות ובחינת עמדות הצדדים לעומק, יש בהם כדי להביא למסקנה שונה, וכפי שיבואר.

סכום הכתובה

ההנחה שהאישה, כביכול, הוטעתה ביחס לסכום כתובתה מבוססת על העובדה שבאת כוחה הצהירה, בדיון בבית הדין האזורי, שהכתובה עומדת על סך של 55,000 ₪, בהסכם המערערת קיבלה עבור הכתובה רק 50,000 ₪, בעוד שנטען שבכתובה המקורית הסכום הינו 101,000 ₪. אם אלו היו העובדות היה אולי מקום לקבל את הערעור בעניין גובה הכתובה, מדין מחילה בטעות.

אלא שעיון בכתובה שהוצגה בדיון בפנינו מעלה שסכום הכתובה שונה מהנטען.

הצדדים נישאו ביום ט"ז באב תשמ"א (16.08.1981), בזמן נישואיהם המטבע התקף בישראל היה השקל הישן ולא השקל החדש. השקל החדש הוכנס לראשונה רק ביום 04.09.1985, במסגרת תוכנית הייצוב הכלכלית של שנת 1985. כאשר המעבר הסופי לשימוש בשקל החדש, נקבע ליום 01.01.1986. השקל החדש החליף את המטבע הקודם, השקל, לפי שער המרה בו נקבע ששקל חדש שווה לסך של 1,000 שקלים. כך, שגם אם כתובת האישה עומדת על סך של 101,000  אלף שקלים, הרי שמדובר בשקלים ישנים שהיו נהוגים בעת עריכת הכתובה בשנת 1981. לכן ערך הכתובה בשקלים חדשים עומד על סך של 101 ש"ח בלבד. הרי שבשעה שב"כ האישה הצהירה שהכתובה עומדת על סך של 55,000 ₪, האישה לא הוטעתה, אולי יש כאן הטעיה של המשיב.

זאת ועוד, התנהגות האישה בהצגת הכתובה הייתה תמוהה מאד. האישה לא הציגה את הכתובה בבית הדין האזורי בבקשתה לעיון חוזר, בה ביקשה לבטל את ההסכם, והעלתה את טענת הטעות ביחס לסכום הכתובה. האישה גם לא הציגה את כתובתה בכתב הערעור, בו טענה לבטלות ההסכם מכוח הטעות שחלה ביחס לסכום הכתובה, כאשר חזרה בערעור על הבקשה שהוגשה לבית הדין האזורי לעיון חוזר. מצופה היה מהאישה הטוענת לטעות בסכום הכתובה, להציג בהזדמנות הראשונה את הכתובה האמיתית, אך האישה לא עשתה זאת והדבר מתמיה. גם בדיון בערעור לאחר שהעלה ב"כ האישה את הטיעון על הטעות בסך הכתובה, ב"כ האישה לא מיהר להציג את הכתובה הנטענת כאמיתית להוכחת טענתו, ואף היה נראה שאין בידיו את שטר הכתובה. רק בהמשך הדיון, לפתע מצא ב"כ האישה את מסמך הכתובה. גם אז הוצג רק צילום של שטר כתובה ולא שטר מקורי. להלן העתק קטע מצילום הכתובה שהוצגה בדיון:

במסמך צילום הכתובה שהוצג רשום סך של מאה ואחת אלף שקל חדש, אך בעת עריכת החופה המטבע הנהוג בארץ ישראל היה שקל ולא שקל חדש. הדבר מעלה חשש כבד לזיוף השטר שהוצג כשטר הכתובה. שכן מדוע נכתב שקל חדש כאשר היה נהוג באותה העת שקל ישן. הדבר לפחות מעלה חשש לדין מרומה בהצטרף ההתנהגות התמוהה של האישה בעניין הצגת הכתובה. כידוע על הדיין להימנע מלסייע למבקש לדון דין מרומה. בנסיבות אלה האישה לא יכולה לטעון לטעות שהוטעתה ביחס לסך הכתובה, כל עוד לא הציגה את הכתובה המקורית, אותה ניתן היה לבדוק ובמקרה הצורך לדרוש את קיום הכתובה ובדיקת חשש הזיוף.

אך גם אם נשלול את החשש לזיוף ואת החשש לדין מרומה, וימצא שניתן יהיה לקיים את שטר הכתובה באופן שנאמר שנזרקה נבואה לכותבי הכתובה ונתגלה להם שבעוד מספר שנים השקל החדש יחליף את השקל הישן ולכן כתבו שקל חדש, עדיין יש לפסוק שהערך הכספי של הסך שנרשם בכתובה הינו לפי המטבע שנהג בזמן עריכת הכתובה ולא לפי שווי מטבע עתידי שעדיין לא היה קיים בעת החתימה על הכתובה. היינו שערך הכתובה עומד על סך של 101 ₪.

אמנם קיימת מחלוקת בין הפוסקים בשאלת הצמדת הכתובה, יש שאינם מצמידים כלל, יש המצמידים לערך משקל הכסף, יש המצמידים לדולר, יש המצמידים למדד ויש שנהגו לפשר. מאחר שפוסקים רבים נוקטים שאין להצמיד כלל את סך הכתובה, הרי שידה של האישה על התחתונה כאשר היא באה להוציא ממון מידו של הבעל המוחזק. אין בדברים אלה כדי לקבוע מסמרות בהנהגה הרצויה בשאלת הצמדת הכתובה, אך יש בדברים הללו כדי לשלול את טענת הטעות שכביכול הייתה למערערת. שכן המערערת החזיקה בידה שטר כתובה שערכו 101 ₪ ובאת כוחה הצהירה ששווי הכתובה עומד על סך של 55,000 ₪, כאשר בהסכם הסופי המערערת קיבלה 50,000 ₪. הרי שאין כאן טעות לאשה המערערת. סך של 50,000 ₪ יכול להוות פשרה הוגנת ביחס לשערוך הכתובה, העומדת על סך של 101 ₪. הרי שאין כאן כל הטעיה, לכן המערערת לא יכולה לבטל את ההסכם בטענת טעות.

יש להוסיף, שבהסכם המשיב נטל על עצמו חיובים שאינו חייב בהם מעיקר הדין, כמו החיוב לתת לבנותיו סך של 48,000 ₪ וכן הסכים לחלוק ברכוש לפי הסדר איזון המשאבים. בהחלט יתכן שנעשו בהסכם איזונים נוספים בין הצדדים שהגיעו בסופו של דבר להסכמה. על כן יש לקבל את הבהרת בית הדין האזורי שבפניו נעשה ההסכם ושהיה מעורב בעריכתו, וכך כתב בית הדין האזורי:

"נראה שהסדר זה היה עומד במקומו אף אם היה ידוע שסך הכתובה הוא מעבר לסך 55 אל"ש לאור אי הסכמת התובע אז לשלם מלא כתובת אשתו והשאיפה להגיע עם הצדדים לפשרה באשר לסך הכתובה."

טענת פשרה בטעות

גם אם היינו פוסקים בפסק דין שהאיש חייב במלוא הכתובה, ובפסק הדין היה נקבע שאין מקום לעשות פשרה בעניין הכתובה, אין בכך לבטל את הפשרה אליה הגיעו הצדדים בהסכם שהבשיל לאחר המשא ומתן. שכן בעת עריכת ההסכם לצדדים לא היה ברור כלל מה יפסק בעניין הכתובה ולכן הגיעו לפשרה. שאם לא כן הרי שניתן יהיה לבטל כל פשרה לאחר שיתברר מה היה אמור להיות פסק הדין. והרי כל הרעיון של פשרה הוא כדי למנוע פסק דין. צדדים מגיעים לפשרה תוך התעלמות מהידיעה מה יהיה פסק הדין מתוך רצון להימנע מפסק דין. כך שלא ניתן לטעון שידיעת פסק הדין תגדיר מצב של הטעיה.

הדוגמאות שהובאו בהלכה לביטול פשרה בשל טעות היו כאשר בפני הצד שהתפשר הוצג מצג שווא שגרם לו להסכים להתפשר, אך לא אי ידיעת פסק הדין שיפסק.

דוגמה לביטול הפשרה בגין טעות, מובאת בשולחן ערוך חושן משפט (סימן כה סעיף ה):

"דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה, ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע, ואחר כך ידע שאינו בן שבועה, אף על פי שקנו מידו על הפשרה, אינה כלום, דקנין בטעות הוא, וחוזר. (וכן כל כיוצא בזה. ודוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה, או כדומה לזה) (עיטור בשם הרי"ף)."

כאשר דיין חִייב שבועה ובשל כך בעל דין הסכים להתפשר ולבסוף התברר שלא היה חיוב שבועה, אז מתברר שהפשרה נעשתה בטעות, שכן ההסכמה להתרצות בפשרה בטעות יסודה בשל החשש מהשבועה כשלמעשה אין חיוב בשבועה. לא כן כאשר בשעת עריכת הפשרה לא היה ברור מה יהיה פסק הדין, ההסכמה לפשרה, כשלא ידוע מה יהיה פסק הדין, באה מתוך ידיעה שיתכן ופסק הדין יהיה יותר טוב מהפשרה ובכל אופן קיימת התרצות בפשרה על מנת לחסוך בסיכונים ולהשקיט את המריבה. כדבריו של הרא"ש במסכת בבא בתרא (פרק ג סימן ז) המסביר את סברת הגמרא "עביד איניש דזבין דיניה":

"כי לפעמים שאדם קונה מה שמן הדין הוא שלו לפי שאין אדם יודע אם יזכה בדין וגם לסלק מעליו מריבות"

אי הידיעה מה יפסק בדין מביאה להסכמות ולוויתורים בדרך של פשרה. הפשרה לא תבוטל בעת שיודע מה היה אמור להיות פסק הדין. וראה בתוספות במסכת סנהדרין (דף ו עמוד א) בד"ה "צריכה קנין", בשם הלכות גדולות, על הצורך בקניין עבור המוחל בפשרה על מנת שלא יחשב כמחילה בטעות בשל הפצרת הדיינים. ומכאן שכל שנעשה קנין על הפשרה, אין יותר לטעון לביטול הפשרה בטענה שהפשרה אינה תואמת את הדין, שהרי לשם כך נעשתה הפשרה והתקבלה בקניין. לכן גם אם לבסוף יתברר מה היה צריך להיות פסק הדין לא ניתן יהיה לבטל את הפשרה שנעשתה כדין ובקניין.

יובהר כי בזמן עריכת ההסכם בבית הדין האזורי, כלל לא היה ברור לצדדים מהו הדין ביחס לכתובה. לאיש היו טענות להפסד הכתובה בשל התנהגות האישה ובשל תלונות שווא שהגישה נגדו במשטרה, לאשה היו טענות סותרות. בית הדין לא מיצה את בירור הזכאות בכתובה, אלא העדיף לגשר בין הצדדים וכדין עשה בית הדין האזורי שפתח בפשרה תחילה, לפי המבואר בחושן משפט סימן י"ב שיש מצוה להציע פשרה תחילה. כלל לא ברור מה היה נפסק בשאלת הזכאות בכתובה ובשאלת שערוך הכתובה, לו היו מתקיימים דיונים בעניין הכתובה. אך גם אם אנו משערים או יודעים מה היה נפסק אם היו מתקיימים דיונים, בכל אופן הרי הצדדים לא היו מודעים למה שיפסק ולכן קיבלו על עצמם פשרה בקניין. משעה שהצדדים הגיעו לפשרה שהתקבלה בקניין, אין להתערב בה. לא ניתן להגדיר כאן פשרה בטעות, אי ידיעת פסק הדין לא מהווה טעות כמו בכל פשרה. ביחס לסכום הכתובה כבר התבאר שלא הייתה כאן טעות וסביר מאד ששערוך של 101 ₪ לסך של 50,000 ₪ הינה פשרה הוגנת ואין בה טעות, בהתחשב בדעות השונות בשאלת ההצמדה.

זאת ועוד, המשא ומתן התנהל בבית הדין האזורי כהליך גישורי ללא רישום פרוטוקול, זאת בהסכמת הצדדים. הסכמת הצדדים לניהול משא ומתן ללא רישום פרוטוקול שומטת למעשה מידיהם את זכות הערעור על תוכן המשא ומתן, בהעדר אפשרות בדיקת הנאמר והנעשה בגישור. משכך יש לקבל את הסברו של בית הדין האזורי, שנכח בעת ניהול המשא ומתן ואין לערער אחר תוצאות המשא ומתן מבלי שידוע לנו מה התרחש בו. סימן לדבר, בדיונים אמרה ב"כ האישה שהכתובה עמדה על סך של 55,000 ₪ ובהסכם הסכום נקבע לסך של 50,000 ₪, הרי שבמסגרת המשא ומתן היו ויתורים הדדיים, אם כך בסכום הגלוי לנו, כך גם בשאר פרטי המשא ומתן שאינם גלויים לנו ואין לנו לטעון טענת טעות שלא הוכחה.

היכולת לחזור מהסכם גירושין

נותר לברר האם המערערת רשאית לחזור בה מהסכם הגירושין. פסקי דין רבים נכתבו בנידון יכולת החזרה מהסכם גירושין, ראה בעטרת דבורה (חלק א סימן ס) שמנה פסקי דין וחיבורים שעסקו בנדון:

ראה גם במקורות הרבים המובאים במאמרו של הרה"ג אברהם שינפלד זצ"ל בשורת הדין (חלק ז עמודים שה-שיב). אין כאן המקום לסכם וללבן את כל השיטות והדעות שהובאו בנושא, אך נתמקד במספר עקרונות הנוגעים לנדון דנן.

מושכל ראשון הוא שהסכם גירושין לא יכול ליצור חיוב על עצם הגירושין, שכן בהיעדר חיוב גט הגירושין צריכים להיות בהסכמה. לכן ההסכמה לגירושין צריכה להימשך משעת ההסכם ועד שעת ביצוע הגט. כך שאם אחד הצדדים חוזר בו מההסכמה לגירושין הרי שלא ניתן לאכוף את ההסכמה שהייתה. לא ניתן לחייב גט רק בגלל שהיה שלב בו הייתה הסכמה לגירושין, בהיעדר עילות נוספות. אך מה ביחס לשאר פרטי ותנאי ההסכם, שאינם קשורים לגירושין. יש לציין שישנן דעות הסוברות שאי אפשר לחזור מתנאי הממון שבהסכם בכל מצב, למרות שמעצם הגירושין ניתן לחזור. אך מצאנו הרבה פסקי דין מהם עולה שקיימת אומדנא שההתחייבויות הממוניות שבהסכם הם רק על דעת גירושין וכאשר אין גירושין, מתבטלות ההתחייבויות.

אלא שבפסקי דין רבים מצאנו חילוק בסיבת החזרה מהגירושין. ככל וקיימת חזרה אמיתית לשלום בית, מתוך בחינת המצב מחדש, לתועלת הצדדים וילדיהם, הרי שתנאי ההסכם יתבטלו בהעדר הגירושין שהיו הסיבה להתחייבויות. אך אם הרצון להתגרש עדיין קיים, אלא שנעשה ניסיון להיטיב את תנאי הגירושין, כאן אי אפשר לחזור מההסכם. שכן תנאי הסכם הגירושין, שהתקבלו בקניין, מחייבים במצב של גירושין וכל עוד אין חזרה כנה לשלום בית המצב מוגדר כמצב של גירושין, מבחינת החלת חיובי הממון שבהסכם. ראה על כך בפסק דין של בית הדין בתל אביב בהרכב הרה"ג חיים גדליה צימבליסט זצ"ל, הרה"ג ע' אזולאי זצ"ל והרה"ג שלמה דיכובסקי שליט"א, המובא בפד"ר חלק יא עמוד 93, כדלהלן:

"ואף אנו נאמר בכל הסכם גירושין, כל שבא אחד הצדדים ואמר שנמלך בדעתו שמוטב לעשות שלום בית, וכל מה שהסכים תחילה לגירושין היה מתוך שיקול מוטעה, שפיר יוכל לומר שגם הקנין על הממון בטל, דקנין בטעות הוא. וכל זה דלא כמו שהעלו בפס"ד מבי"ד דבאר שבע הנ"ל.

אולם נידוננו שאני, שהרי הבעל דנן גם עכשיו אינו מבקש שלום בית, ומסכים לגירושין, אלא שמבקש לשנות את תנאי הגירושין ולהוציא ממנה את הקיוסק וכנ"ל, וא"כ לא יוכל לטעון שהקנין היה בטעות, שהרי לעצם הגירושין דעתו עתה כדעתו אז, ושפיר עומד הסכם הגירושין בתקפו עכ"פ לענין הממון."

וראה בעטרת דבורה בסימן ס' שציטט מפסק דין של בית הדין הגדול (שלא פורסם) שהרה"ג חיים גדליה צימבליסט זצ"ל חזר על דעתו בעת שישב בבית הדין הגדול, ולדבריו הצטרף הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל וכך נפסק בבית הדין הגדול כדעת הרוב, להלן ציטוט מפסק הדין האמור, כפי שהובא בעטרת דבורה:

"מה שטוען שרצונו בגירושין על פי תנאים אחרים ולא על פי ההסכם יש לדחות טענה זו שהרי לשם כך קבלו הצדדים בקאג"ס שבמקרה של גירושין אלה ואלה הם התנאים ואם כל בעל ואשה יוכלו לשנות את תנאי הממון א"כ מה תועלת יש באישור הסכם גירושין על ידי בית הדין אמנם אם הבעל היה מתחרט מעצם הגירושין ומבקש שלום בית כי אז גם תנאי הממון שבהסכם בטלים שהרי ההסכם נועד למקרה של גירושין והרי אין כאן גירושין משא"כ בנידוננו שהבעל אינו מתחרט מעצם הגירושין אלא רוצה לשנות את התנאים על זה יש לומר לו לשם כך קבלת בקאג"ס שלא תוכל לשנות את התנאים וכבר העלינו כן בפס"ד שנדפס בפד"ר כרך יא מעמ' 89 ואילך עיי"ש."

מהאמור עולה שלא ניתן לחזור מתנאי הממון שבהסכם כל עוד הפנים לגירושין. בנידון דנן פני הצדדים לגירושין. המערערת אמנם טוענת שהייתה מעדיפה לעשות שלום בית, אך במצב שנוצר פניה לגירושין. כל בקשת המערערת היא להיטיב את תנאי הגירושין ותו לא. המערערת מבקשת פיצויי גירושין וסכום כתובה יותר גבוה, כאשר ברור שהללו מגיעים רק אם מתבצעים גירושין. כמו כן המערערת רוצה לבדוק את חלקה בחלוקת הרכוש לאלתר ולהתחיל כבר עתה את בדיקת האקטואר, כאשר ברור שבדיקת האקטואר נחוצה רק למצב של גירושין. כמו כן המערערת ממשיכה לפעול למכירת דירת הצדדים ובכך להביא לסיום סופי של הקשר היחיד שעוד נותר בין הצדדים לאחר שהפסיקו לחיות כמו בעל ואשה מזה שנים רבות. כל טענותיה של המערערת הינם ביחס לחלקה הממוני בעת הגירושין. אך המערערת קיבלה בקניין בבית הדין חיובי ממון אחרים לעת הגירושין והם המחייבים ומהם לא ניתן לחזור במצב של גירושין שבאופק.

יובהר כי בכתב הערעור שבו הועתקה הבקשה שהוגשה לבית הדין האזורי לביטול ההסכם, מעלה האישה טענות קשות ביותר על המשיב, באופן שניכר הדבר שהמערערת חפצה בגירושין לאור המצב הבלתי נסבל שנוצר ושנובע מהתנהגות המשיב, לפי טענת המערערת. גם אם המצב נוצר בפשיעת המשיב, עדיין המציאות של הגירושין היא השוררת ותנאי הממון למצב הגירושין כבר נקבעו ואין לחזור מהם.

אכן לאחר הדיון שהתקיים בבית הדין, קרא כבוד הראשון לציון הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, נשיא בית הדין, לצדדים לבחון שלום בית והאישה הסכימה לפנות למטפל, אלא שהדברים לא באו מיוזמת האישה ומשעה שהניסיון לא צלח, אמנם באשמת המשיב, שוב נותר המצב כפי שהיה בזמן ההסכם שפני הצדדים לגירושין ועל מציאות הנתק המוביל לגירושין ערכו הסכם המחייב אותם בתנאי הממון.

יובהר שגם לשיטות שהובאו בפסקי הדין, שלא חילקו בין החזרה מעצם הגירושין לחזרה מההסכם, הדברים נאמרו רק במקום בו קיימת אומדנא ברורה שכל חיובי הממון תלויים בגירושין. לא כן במקום בו ניתן להבין מההסכם שקיימים הסדרי ממון העומדים בפני עצמם ללא קשר לגירושין. ראה על כך בדברי מו"ר הרה"ג אברהם שפירא זצ"ל בפסק דין המובא בפד"ר (חלק י עמוד 131), כדלהלן:

"ועל כן כשמישהו מהצדדים חוזר בו מהסכמה לגירושין, אין כלל מקום לדון לחייבו בחיוב הכספי שבהסכם הגירושין, שהחיוב אינו בר תוקף כלל לפני הגירושין, אלא אם כן הובהר בפירוש שההתחייבות הכספית חלה מיד, או שזה מובן מאליו שההסכם הכספי תוקפו לחול מיד."

מהדברים עולה שכל שמתברר שההתחייבות הכספית חלה מיד, יש תוקף להתחייבות. בנידון דנן בהסכם שאושר יש הסכמה למכירת הדירה על ידי כונס נכסים באופן מידי וללא קשר לסידור הגט. לצורך מכירת הדירה, מינה בית הדין האזורי שמאי, כבר ביום אישור ההסכם. הצדדים התקדמו בהליך פירוק השיתוף בבית ובית הדין המשיך לעסוק בכך. הרי שברור שהסדרי חלוקת הרכוש החלו עוד לפני סידור הגט. ברור שלצורך סידור הגט צריכה הפרדת מגורים והצדדים החלו לפעול על מנת לאפשר את הפרדת המגורים עוד לפני סידור הגט. במציאות הקיימת אין יותר אומדנא שכל ההסכם הינו רק על דעת הגירושין שכן קיימת אומדנא הפוכה שהצדדים החלו להתנהל לפי הוראות ההסכם מיד עם אישורו ועוד לפני סידור הגט. הרי שיש לפרש את הוראות ההסכם כמחייבות ללא קשר לגירושין. יובהר שהצדדים חיים בנתק מזה שנים רבות. בדיון הראשון שהיה בבית הדין האזורי טען המשיב, כבר אז, שלא קיימו יחסי אישות כעשר שנים ולטענת האישה כארבע שנים. הדבר היחידי שהחזיק את בני הזוג כזוג נשוי היה המגורים באותו בית. כך שההחלטה למכור את הבית ולפרק את השיתוף בבית היא למעשה הפרידה המעשית והפסקת הקשר היחיד שנותר מהנישואים. במציאות האמורה יש אומדנא שהסכמה למכור את הבית היא ללא קשר לגירושין בפועל, הדבר מלמד גם על שאר ההסכמות שבהסכם שהן לא תלויות בגירושין בפועל.

זאת ועוד, את בחינת האומדנא וכוונת ההסכם, צריך לעשות בית הדין האזורי, המכיר היטב את הצדדים ומבין לעומק את כוונת ההסכם לאחר שהיה מעורב בעריכתו. המערערת הגישה את בקשתה לביטול ההסכם בפני בית הדין האזורי שדחה את בקשתה בהחלטתו מיום ח' באב התשפ"ד (12/08/2024), להלן לשון ההחלטה:

"בפנינו בקשת המבקשת בת 168 עמודים, שהינה בעצם בקשה לסתירת פסק הדין (בהסכמה) מיום 3.7.24.

ברם, דין הבקשה להידחות על הסף.

ונזכיר מתוך האמור בפסק הדין שם –

בשלב זה, נוהל משא ומתן בין הצדדים, ובסיוע ב"כ שני הצדדים, וללא רישום פרוטוקול כמקובל.

וזו ההסכמה שהושגה לבסוף בין הצדדים:

• הצדדים יתגרשו במועד הראשון שייקבע ע"י בית הדין.
• ימונה שמאי למכירת הדירה לצד ג'.
• תמורת הדירה תחולק בין הצדדים בשווה.
• שני הצדדים רשאים לרכוש את הדירה במחיר השמאות, אם יחפצו בכך, כבקשתם. הצדדים יודיע ועל עמדתם בתוך 20 יום.
• הבעל ישלם לאשה לפני הגט סך 50 אל"ש עבור כתובתה, בכפוף לסידור גט במועד הראשון.
• הבעל ישלם לכל אחת מהבנות […] סך 1,000 ש"ח לכל בת, למשך שנתיים. האב ישלם לבנות ישירות.
• הדירה תימכר בכינוס ב"כ שני הצדדים.
• הדירה לא תפונה בתוך 120 יום הקרובים (ימי הפגרה במניין הימים). ייקחו זאת הצדדים לתשומת לבם בהסכם מכר עם צד ג'.
• הצדדים יבחרו האם להפריד מגורים ולהתגרש קודם, או להמתין עם הגירושין עד לפירוד בפועל.
• לאחר הגט, ייקבע מועד לחלוקת רכוש, בפני דיין יחיד מדייני ההרכב. הצדדים רשאים להגיש פסיקתא לצווים לגילוי מסמכים. הרכוש יחולק לפי חוק יחסי ממון.

ההסכמות הנ"ל הוקראו לצדדים וב"כ ואף הודפסו לעיונם, והם אישרום.

הצדדים קבלו עליהם בקנין המועיל (ובפני שלשה) את ההסכמות הנ"ל.

ובכן, בית הדין מאשר את הסכמת הצדדים להתגרש.

כן בית הדין מאשר את ההסכמות הנ"ל בתוקף של פסק דין.

כך שהמבקשת הייתה מיוצגת, שקלה את הדברים אף בעצמה לאחר ניהול משא ומתן, ההסכמות הנ"ל הוקראו לצדדים ובאי כוחם ואף הודפסו לעיונם, והם אישרום, כרשום שם; ואף הצדדים קבלו עליהם בקניין המועיל (ובפני שלשה) את ההסכמות הנ"ל.

בית הדין זוכר שהמבקשת הסכימה לסעיפי ההסכם באופן מושכל ולאחר שהבינה היטב את סעיפי ההסכם ומשמעותם.

אף איך ניתן לבטל פסק דין שניתן בהסכמה מושכלת של הצדדים – לאחר בחינת הדברים מצדם – ללא הסכמת הצד השני?

לא נמצאו בטענות המבקשת עילה מוצדקת לנהוג כך, ולכן הבקשה נדחית על הסך, ככל ולא תוסכם ע"י הצד השני." 

עד כאן החלטת בית הדין האזורי שדחה את בקשת המערערת לסתור את אישור ההסכם. אין סיבה להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי בקביעת העובדות הקשורות להליך אישור ההסכם שהתנהל בבית הדין האזורי. קביעת בית הדין האזורי מלמדת על אומדן הדעת שהיה קיים בעת עריכת ההסכם, שלהסכם תוקף מחייב ללא קשר לגירושי הצדדים, כך משתמע מהחלטת בית הדין האזורי שדחה את הבקשה לביטול ההסכם. משלא נמצאה כאן טעות בהלכה או בקביעת העובדות יש לקבל את עמדת בית הדין האזורי.

טענות האיש שעלו בבית הדין האזורי בעניין מכירת הדירה, לאחר אישור ההסכם לא סתרו את ההסכמות שהיו בהסכם. בהסכם נקבע על מינוי כונס נכסים, טענות האיש היו ביחס למחיר ולאפשרות הקניה על ידי האישה. כך שהאיש לא ביטל את ההסכם בהתנהגותו.

חזרה ממחילת הכתובה

זמן פירעון הכתובה הוא בעת הגירושין, אך אישה רשאית למחול על כתובתה עוד לפני הגירושין, כמו כל מוחל חוב היכול למחול על החוב קודם זמן הפירעון. סוגיות רבות עוסקות באשה המוחלת על כתובתה עוד לפני הגירושין וברור שהמחילה חלה. מחילת הכתובה מועילה למרות שהאישה מחזיקה בידיה את שטר הכתובה, כך בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה תנינא – חו"מ סימן לב):

"מה ששאל בדיני ממונות שהאשה מחלה לבעלה כתובתה קודם הגט ועכשיו היא חוזרת בה. ורצה מעלתו לומר דמחילה לא מהני כיון דתפיסא שטרא ששטר כתובה בידה. הנה מי יכול להוציא ממון מהבעל במקום שרמ"א בסימן רמ"א פסק להלכה שאפילו תפס שטר אפ"ה מחילה א"צ קנין ואפי' לדעת הר"ר ישעיה שהביא הטור בסימן י"ב לחלק בין תפיס שטר מ"מ לפי מה שמפרש הב"ח טעמו שסובר כב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמי."

לכן אם אישה מוחלת על כתובתה בהסכם וההקשר מלמד שהמחילה לא קשורה לסידור הגט בפועל, המחילה עומדת בתוקף בכל מצב עוד לפני סידור הגט.

אמנם ראה בעטרת דבורה (חלק א' סימן ס') שחילק בין נידון הכתובה לשאר ענייני הממון שבהסכם גירושין והסיק שמחילת הכתובה שבהסכם גירושין חלה רק בגירושין ולכן הסיק שהאישה רשאית לחזור בה ממחילת הכתובה שבהסכם גירושין. אלא שבנדון דנן לא מדובר על מחילת הכתובה אלא על הגעה להסכם ביחס לגובה הכתובה והפיצוי. מאחר וסך הכתובה הינו רק 101 ש"ח, הרי שאין לראות בהסכם מחילה על כתובה אלא הגדרת סכום מוסכם עבור הכתובה והפיצוי, כאשר הסכום גבוה בהרבה מהסך הנקוב בכתובה, לדעות שלא מצמידות את סך הכתובה ופשרה סבירה לשאר הדעות. מחילה נחוצה כאשר בידי האישה שטר מקויים בו היא יכולה לגבות סכום גבוה והיא מוחלת על החיוב או מתפשרת על חלקו. אך כאשר בידי המערערת שטר כתובה בסך 101 ש"ח, ובהסכם היא מקבלת 50,000 ש"ח, אין כאן מחילה אלא הסכמה לקבלת תמורה גבוהה יותר. הסכמה מהסוג האמור לא ניתן לבטל.

בנוסף, ההסכם הינו מקשה אחת כאשר ההתחייבויות ההדדיות של שני הצדדים שלובות ותלויות זו בזו. לא ניתן לבטל חלק מהחיובים, שהרי כנגד חיובי צד אחד עומדים החיובים של הצד השני. לצד העמדת הכתובה על סך של 50,000 ש"ח התחייב המשיב לחלוק בזכויות לפי חוק יחסי ממון ולתת למערערת מחצית מכל מה שצבר בחיי הנישואין, כמו כן התחייב לתת 48,000 ש"ח לבנות. להסכם פשרה דין של הסכם מכר, כמבואר בחושן משפט (סימן רה סעיף ג), באשר כל צד נותן ומקבל בתמורה. מאחר שלכל הדעות שאר סעיפי ההסכם תקפים, יש לקבוע שגם הסעיף העוסק בכתובה תקף, שאם לא כן לקתה מידת הדין. שהרי התחייבויות המשיב בהסכם היו על דעת המקשה שבהסכם בו כתובת המערערת עמדה על סך של 50,000 ₪ בלבד.

מסקנה

מהאמור עולה שההסכם עומד בתוקפו, לא ניתן לבטלו בטענת טעות או בטענות אחרות. 

לאור האמור יש לדחות את הערעור.

לפנים משורת הדין ללא חיוב בהוצאות.

הרב מאיר פרימן – דיין

תגובת הרב מימון נהרי

עיינתי היטב בדברי עמיתי הרה"ג מאיר פרימן שליט"א ולא זכיתי להבין היאך הגיע למסקנה זו אלמלא חשדותיו בהתנהגות המערערת משל הייתה רמאית ולפניו דין מרומה.

ואנוכי לא כן עמדי, על כן אמרתי אלקטה מדבריו ואשיבה עליהם דבר דבור על אופניו.

והנה מה שכתב בריש דבריו:

"הרי שבשעה שב"כ האישה הצהירה שהכתובה עומדת על סך של 55,000 ש"ח, האישה לא הוטעתה, אולי יש כאן הטעיה של המשיב."

ואנוכי לא זכיתי להבין מה פשר מה שכתב "שהאישה לא הוטעתה" כאשר ברור שלא היה בפניה ובפני ב"כ עותק מהכתובה לטעמי, עצם העובדה שעותק הכתובה לא היה מונח לפניה וסמכה על דברי באת כוחה מהווה הטעיה גמורה.

 עוד לא זכיתי להבין מה שכתב "אולי יש כאן הטעיה של המשיב."

וכי המערערת הטעתה את בית הדין ואת המשיב בדיון, בזה שהצהירה על סכום שלא כתוב בכתובה כלל וכלל, אתמהה? היכן היא ההטעיה? הרי לא היה בידה עותק מהכתובה ועל בית הדין הייתה מוטלת החובה והאחריות לדרוש קודם הפשרה עותק מהכתובה בבואו לפשר בין הצדדים, דבר שלא נעשה ולמה עליה ללקות בגין טעות זו.

ומכאן ברור לכל בר דעת שאם הייתה יודעת מהכתובה שנקובה בשקל ישן, הייתה יכולה לעמוד בכל תוקף על דרישה להצמדה, בפרט שהמדובר בסכום נמוך יחסית, ובכל מקרה הייתה זכאית לבירור מה שווי הכתובה בשקל ישן שקובע בית הדין שדן בהסכם הפשרה שלא ברורים נתונים בסיסיים כמו מה כתוב באמת בכתובה.

ומה שכתב:

"שכן המערערת החזיקה בידה שטר כתובה שערכו 101 ש"ח ובאת כוחה הצהירה ששווי הכתובה עומד על סך של 55,000 ש"ח, כאשר בהסכם הסופי המערערת קיבלה 50,000 ש"ח. הרי שאין כאן טעות לאשה המערערת. סך של 50,000 ש"ח יכול להוות פשרה הוגנת ביחס לשערוך הכתובה, העומדת על סך של 101 ש"ח. הרי שאין כאן כל הטעיה, לכן המערערת לא יכולה לבטל את ההסכם בטענת טעות."

הדברים אינם מובנים, וכי למערערת לא עמדה הזכות לדרוש הצמדה או לכל הפחות לדעת מה דעת בית הדין בשאלת ההצמדה, ועוד לכתוב שזו פשרה הוגנת. היתכן?

בנסיבות מקרה זה שאין כל עילה לחיוב המערערת בגירושין וטיעוניה לאלימות קשה של המשיב כלפיה וכלפי הילדים, יתכן ואין חולק שבסכום כה נמוך של הכתובה הנקובה בשקל ישן שיש להצמיד את הסכום. וכפי שכתבתי במספר פסקי דין שיש להתחשב במקרים של כתובה הנקובה בשקלים ישנים גם בנסיבות למשבר הגירושין בבואו לקבוע את הסכום.

ומה שכתב בעניין פשרה בטעות:

"גם אם היינו פוסקים בפסק דין שהאיש חייב במלוא הכתובה ובפסק הדין היה נקבע שאין מקום לעשות פשרה בעניין הכתובה, אין בכך לבטל את הפשרה אליה הגיעו הצדדים בהסכם שהבשיל לאחר המשא ומתן. שכן בעת עריכת ההסכם לצדדים לא היה ברור כלל מה יפסק בעניין הכתובה ולכן הגיעו לפשרה. שאם לא כן הרי שניתן יהיה לבטל כל פשרה לאחר שיתברר מה היה אמור להיות פסק הדין. והרי כל הרעיון של פשרה הוא כדי למנוע פסק דין. צדדים מגיעים לפשרה תוך התעלמות מהידיעה מה יהיה פסק הדין מתוך רצון להימנע מפסק דין. כך שלא ניתן לטעון שידיעת פסק הדין תגדיר מצב של הטעיה."

וכן בהמשך דבריו בעניין זה (ההדגשות אינן במקור):

זאת ועוד, המשא ומתן התנהל בבית הדין האזורי כהליך גישורי ללא רישום פרוטוקול, זאת בהסכמת הצדדים. הסכמת הצדדים לניהול משא ומתן ללא רישום פרוטוקול שומטת למעשה מידיהם את זכות הערעור על תוכן המשא ומתן, בהעדר אפשרות בדיקת הנאמר והנעשה בגישור. משכך יש לקבל את הסברו של בית הדין האזורי, שנכח בעת ניהול המשא ומתן ואין לערער אחר תוצאות המשא ומתן מבלי שידוע לנו מה התרחש בו. סימן לדבר, בדיונים אמרה ב"כ האישה שהכתובה עמדה על סך של 55,000 ש"ח ובהסכם הסכום נקבע לסך של 50,000 ש"ח, הרי שבמסגרת המשא ומתן היו ויתורים הדדיים, אם כך בסכום הגלוי לנו, כך גם בשאר פרטי המשא ומתן שאינם גלויים לנו ואין לנו לטעון טענת טעות שלא הוכחה."

דבריו תמוהים בעיניי שכן ציינתי לספר הלכה פסוקה שהביא פוסקים רבים שהיעדר נתונים לצד שהתפשר מהווה עילה הלכתית לביטול הפשרה גם כאשר נעשה קניין מדין פשרה בטעות ראה שם דברים נפלאים.

עוד תימה בעיניי, עמיתי הגאון שליט"א מסכים שפרוטוקול הדיון לא נכתב במהלך הדיון ולומד ממה שהצדדים הסכימו לכך יש ראיה שהסכימו לפשרה ללא חזרה ממנה.

היתכן להתעלם מהפוסקים שיש צורך לדעת נתונים עובדתיים מהותיים טרם הגעה להסכם ואישורו?

שאם לא כן עומדת הזכות לבטלה כאשר יש לו טענות שאכן לא ידע ועומדת לו חזקת כשרות ולא להעמידה בחזקת חשודה להטעיית בית הדין כפי שכתב עמיתי הגאון שליט"א.

עוד תגדל התימה למה שכתב:

"סימן לדבר, בדיונים אמרה ב"כ האישה שהכתובה עמדה על סך של 55,000 ש"ח ובהסכם הסכום נקבע לסך של 50,000 ש"ח, הרי שבמסגרת המשא ומתן היו ויתורים הדדיים, אם כך בסכום הגלוי לנו, כך גם בשאר פרטי המשא ומתן שאינם גלויים לנו ואין לנו לטעון טענת טעות שלא הוכחה."

הרי הדבר ברור כשמש בצהרים שאם במהלך הדיון ב"כ המערערת מציינת שסכום הכתובה 55,000 ש"ח ואילו בהחלטה לאישור ההסכם נכתב 50,000 ש"ח, הדבר מצביע על ליקוי מאורות חמור והיעדר דקדוק במה שסוכם.

ומה שכתב בעניין חזרת המערערת מהסכם גירושין שאושר בבית הדין בגין רצונה בשלום בית, וכתב שהיא הייתה מעוניינת להתגרש אלמלא שוכנעה ע"י נשיא בית הדין הרבני הגדול לניסיון שלום בית, הדבר תמוה וכדלהלן. ונקדים לציין ציטוט מהספר עטרת דבורה שהתייחס לחזרה מהסכם בגין בקשה לשלום בית, והביא ראיות ברורות שבן/ת זוג יכולים לחזור מהסכם כאשר מי מהם מבקש שלום בית, והדבר פשוט כביעתא בכותחא. וכן כתב עמיתי הגאון שליט"א (ההדגשות אינן במקור):

"וראה בעטרת דבורה בסימן ס' שציטט מפסק דין של בית הדין הגדול (שלא פורסם) שהרה"ג חיים גדליה צימבליסט זצ"ל חזר על דעתו בעת שישב בבית הדין הגדול, ולדבריו הצטרף הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל וכך נפסק בבית הדין הגדול כדעת הרוב, להלן ציטוט מפסק הדין האמור, כפי שהובא בעטרת דבורה:

"מה שטוען שרצונו בגירושין על פי תנאים אחרים ולא על פי ההסכם יש לדחות טענה זו שהרי לשם כך קבלו הצדדים בקאג"ס שבמקרה של גירושין אלה ואלה הם התנאים ואם כל בעל ואשה יוכלו לשנות את תנאי הממון א"כ מה תועלת יש באישור הסכם גירושין על ידי בית הדין אמנם אם הבעל היה מתחרט מעצם הגירושין ומבקש שלום בית כי אז גם תנאי הממון שבהסכם בטלים שהרי ההסכם נועד למקרה של גירושין והרי אין כאן גירושין משא"כ בנידוננו שהבעל אינו מתחרט מעצם הגירושין אלא רוצה לשנות את התנאים על זה יש לומר לו לשם כך קבלת בקאג"ס שלא תוכל לשנות את התנאים וכבר העלינו כן בפס"ד שנדפס בפד"ר כרך יא מעמ' 89 ואילך עיי"ש."

מהאמור עולה שלא ניתן לחזור מתנאי הממון שבהסכם כל עוד הפנים לגירושין. בנידון דנן פני הצדדים לגירושין. המערערת אמנם טוענת שהייתה מעדיפה לעשות שלום בית, אך במצב שנוצר פניה לגירושין. כל בקשת המערערת היא להיטיב את תנאי הגירושין ותו לא. המערערת מבקשת פיצויי גירושין וסכום כתובה יותר גבוה, כאשר ברור שהללו מגיעים רק אם מתבצעים גירושין. כמו כן המערערת רוצה לבדוק את חלקה בחלוקת הרכוש לאלתר ולהתחיל כבר עתה את בדיקת האקטואר, כאשר ברור שבדיקת האקטואר נחוצה רק למצב של גירושין. כל טענותיה הינם ביחס לחלקה הממוני בעת הגירושין. אך המערערת קיבלה בקניין בבית הדין חיובי ממון אחרים לעת הגירושין והם המחייבים ומהם לא ניתן לחזור במצב של גירושין שבאופק.

יובהר כי בכתב הערעור שבו הועתקה הבקשה שהוגשה לבית הדין האזורי לביטול ההסכם, מעלה האישה טענות קשות ביותר על המשיב, באופן שניכר הדבר שהמערערת חפצה בגירושין לאור המצב הבלתי נסבל שנוצר ושנובע מהתנהגות המשיב, לפי טענת המערערת. גם אם המצב נוצר בפשיעת המשיב, עדיין המציאות של הגירושין היא השוררת ותנאי הממון למצב הגירושין כבר נקבעו ואין לחזור מהם.

אכן לאחר הדיון שהתקיים בבית הדין, קרא נשיא בית הדין לצדדים לבחון שלום בית והאשה הסכימה לפנות למטפל, אלא שהדברים לא באו מיוזמת האשה ומשעה שהניסיון לא צלח, אמנם באשמת המשיב, שוב נותר המצב כפי שהיה שפני הצדדים לגירושין ועל מציאות הנתק המוביל לגירושין ערכו הסכם המחייב אותם בתנאי הממון."

ואנכי תמה מה בכך שהאישה הסכימה לקריאת נשיא בית הדין הרבני הגדול לפנות לייעוץ, הרי בפועל היא הסכימה לשלום בית – שאגב ביקשה זאת מבית הדין האזורי כבר בדיון הראשון ושינתה דעתה מהסכמתה להתגרש מרצון במהלך הדיון לעריכת הסכם – וביקשה שלום בית וכפי שנצטט מתגובתה כדלהלן, אף הביעה שמחה ופעלה לפנות ליועץ מומחה בהתאם להחלטת בית הדין.

ועתה להוכחות לרצון המערערת והבעת שמחתה להסכמת המשיב לניסיון שלום בית.

להלן תגובתה להסכמת המשיב מיום 06.03.2025:

להלן בקשה נוספת של המערערת שבה היא מבקשת לממש את הניסיון באמצעות הפניה למומחה על פי החלטת בית הדין:

להלן הודעה של המערערת לבית הדין כי פנתה למומחה ובמשיב אינו משתף פעולה

תוך מהלך זה בקש המשיב ובית הדין לאחר שקיבל תגובת המערערת הוציא החלטה מיום י"ז באדר תשפ"ה (17.03.2025), בה נאמר:

"הובאה לעיוני תגובת ב"כ המערערת לבקשת המשיב למינוי רואה חשבון חוקר בתקופת הניסיון לשלום בית ובה התנגדות.

לאחר העיון בעמדות הצדדים ובחומר שבתיק והואיל ובית הדין מתרשם מכנות הצדדים לניסיון שלום בית לתקופה מחליט בית הדין:

בשלב זה של תקופת הניסיון לשלום בית יש להמתין עם מינוי רואה חשבון העשוי להעיב על ניסיון כנה ואמיתי לשלום בית ויתכן אף לערער על האימון הנדרש בתקופה זו.

אשר על כן, על הצדדים ללכת בלב שלם ובנפש חפצה להליך לייעוץ זוגי מקצועי לשיקום מערכת הנישואין ללא כל פעולה של מינוי רואה חשבון וזאת לתקופה של 45 יום.

על הצדדים להמציא לבית הדין לאחר תקופה זו תשובה מה עלה בגורל הייעוץ.

בית הדין מאחל לצדדים הצלחה בשיקום מערכת הנישואין ובהקמתו מחדש של בית יהודי כשר."

בית הדין בהחלטה זו אישר את כנות דרישת המערערת לפנות ליועץ וכפי שהסכים המשיב עצמו, והדברים מדברים בעד עצמם שמצד המערערת ובית הדין שנתן הוראות אישרו את הנתון הברור שהמערערת חזרה בה מגירושין ומבקשת שלום בית.

בית הדין העביר את הבקשה להמצאת תגובת המשיב לאי שיתוף פעולה בהחלטה מיום י' באייר תשפ"ה (08.05.2025), בה נאמר:

"הובאה לעיוני תשובת המערערת להחלטת בית הדין לפני שלושה ימים בעניין סירוב המשיב לשתף פעולה עמה לפנות לייעץ זוגי.

לאחר העיון ומפאת הזהירות הנדרשת מחליט בית הדין:

על המשיב להמציא לבית הדין תוך שבעה ימים תגובה עניינית ומבוססת לטיעוני המערערת לפיה אינו מוכן לשתף פעולה עמה כפי שהוא עצמו בקש להפנותם לייעוץ זוגי.

בהיעדר תגובה עד לתאריך 15.05.2025 יוציא בית הדין הכרעתו בערעור ויראה היעדר תגובת המשיב כסירוב לפנות לייעוץ זוגי.

יש להעביר את התיק לעיונו של בית הדין ביום 15.05.2025."

מני אז חלף כחודש וחצי עד שהתקבלה תגובת המשיב לפיה הוא מבקש לדחות את הערעור.

אתה הראית לדעת עד כמה שמחה המערערת בהסכמת המשיב לשלום בית ואף טרחה לאשר מינוי יועץ זוגי, נפגשה עמו, ומנגד המשיב לא שיתף פעולה למרות הסכמתו להליך.

ברור כשמש בצהרים שהמערערת דרשה שלום בית וחזרה בה מהסכמתה להתגרש, כך שכל דברי עמיתי הגאון שליט"א שהמערערת לא רצתה שלום בית אין להם בסיס ומנוגדים למה שהבאנו.

עתה נצטט קטע מפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום י"ח בשבט תשפ"ה (16.02.2025), בו נאמר (ההדגשות אינן במקור):

"בית הדין: עברתם סבל זמן רב אך חייתם כמה שנים טובות יחד, אולי בכל זאת, לפני שתגיעו לסוף הדרך תחשבו שוב, נמנה לכם יועץ נישואין מטעם בית הדין, היא לא רוצה להתגרש.

האיש: מתנגד, מאוסה, אי אפשר, סבלתי רק בגלל הבנות.

בית הדין: אתם לא צעירים, תשבו, יועץ ייתן לך דרכים איך להתנהג אליה, תשקמו את הנישואין, נקפיא את ההסכם ל-6 חודשים, זה לא ישמש נגדך, נעשה את זה זמני, תחזרו יחד, תתחילו שלו"ב.

האיש: אני סובל סבל בל יתואר 43 שנה.

בית הדין: שווה לך להישאר בודד? יש לי בבית הכנסת שלי…, אתה צריך אישה והיא צריכה בעל לידה, אולי תשנו, רק חמור לא משנה את דעתו.

האיש: טעות שהתחתנתי איתה, אם לא […] לא הייתי מסוגל, משפחה חילונית שהיא קשורה אליה, מאיפה יש לה כסף?

בית הדין: אני לא מבקש שתוותר על שום טענה, מה את אומרת?

האישה: אני יכולה לספר הרבה אך לא הייתי בעד הגירושין למרות שהיה לי רע, לפעמים היה נראה לי שיש שינוי, אני מוכנה.

בית הדין: נביא יועץ והוא יגיד לכם מה לשנות אם צריך, לא תפסיד דבר 6 חודשים, אם זה לא ילך נמשיך מהנקודה הזו.

האיש: יש לי ניסיון של 43 שנה, אני לא יכול, המקרר עובש, הכול מסריח, ירוק, לא יכול, אני מקיא.

האישה: יש לו סבל נפשי עוד מלפני הנישואין."

המעיין היטב בפרוטוקול הדיון יראה נכוחה שלא היה צורך לשכנע את המערערת לשלום בית. אדרבא נציין לפרוטוקולים בדיונים של בית הדין האזורי בהם דרשה שלום בית ואף בפנינו הסכימה מייד לשלום בית. ואף אם נניח כהבנת עמיתי הגאון שליט"א שהיא שוכנעה מבקשת הנשיא, מה זה גורע מרצונה האמיתי שהתגלה במלוא עוזו ותוקפו בהבעת שמחה עם קבלת הסכמת המשיב לפנות לייעוץ ופעלה בהתאם להחלטות בית הדין, כולל פגישה עם היועץ במטרה ברורה להשיב את שלום הבית על כנו.

מכל החומר הנ"ל עולה בבירור שהמערערת חזרה בה מהסכמתה להתגרש ואף שמחה לניסיון שלום בית, ומכאן ברור שאין חולק שהמערערת חזרה מהסכמתה להתגרש ופנתה ליועץ זוגי על מנת להשיב את שלום הבית על כנו, וזכותה המלאה לכל הדעות לחזור בה מהסכם הגירושין שנערך ללא ידיעה בסיסית של נתונים עובדתיים מהותיים.

"ומשכיל על דבר ימצא אמת לאמיתו ודעת לנבון נקל, והחכם יחכם עוד ויוסיף לקח."

אשר על כן אני על משמרתי אעמדה, כפי שכתבתי במסקנתי.

הרב מימון נהרי – דיין

תגובת הרב מאיר פרימן

עיינתי בתגובת ידידי וחברי הרה"ג מימון נהרי שליט"א, למרות חילוקי הדעות העולים בינינו במשא ומתן בדבר ההלכה, זכינו ומתקיים בינינו מאמר התלמוד המובא במסכת קידושין (דף ל עמוד ב) על המתנצחים בדברי תורה: "ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: את והב בסופה, אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפָהּ."  

אתייחס למספר נקודות שיש בהם כדי להעמיד את דברי שנכתבו בראשונה ולהשיב על ההשגות.

ברור הדבר שב"כ המערערת קיבלה את כל המידע ביחס לכתובה מהמערערת עצמה. שהרי ב"כ המערערת לא נכחה בשעת החתונה. המערערת חתמה לבאת כוחה על ייפוי כוח ולכן טענתה של באת הכוח כטענת המערערת עצמה. ברור הדבר כי בשעה שב"כ המערערת הצהירה בבית הדין שכתובת המערערת עמדה על סך של 55,000 ש"ח, הדבר נעשה על דעת המערערת. לא יעלה על הדעת שב"כ המערערת תקבע את סכום הכתובה שלא על דעת המערערת. ממילא משוללת כל יסוד הטענה שב"כ המערערת הטעתה את המערערת. והרי ממה נפשך, אם שטר הכתובה היה מצוי בידי המערערת היא ראתה מה כתוב בו, ואם שטר הכתובה לא היה מצוי בידי המערערת, הרי שהמערערת הייתה מודעת לכך שבאת כוחה טוענת מאומד והטענה הייתה על דעתה, ואין כאן טעות.

עד היום המערערת לא הציגה את הכתובה המקורית. לא בבית הדין האזורי ולא בבית הדין הגדול. כיצד ניתן לטעון על הטעיה כאשר לא מציגים כתובה מקורית. לא יעלה על הדעת לזכות את המערערת בסך של 101,000 ש"ח מבלי לראות בכלל את שטר הכתובה. לא יעלה על הדעת להאמין לטענתה על סך הכתובה, כאשר ברור שהמטבע בכתובה הוא שקל ישן ולא שקל חדש, והכתובה המקורית כלל  לא הוצגה.

רישום "שקל חדש" בשנים בהן נהגו לכתוב רק שקל, מעלה חשש לזיוף ומצריך את קיום הכתובה, אלא שהמערערת הציגה רק צילום של הכתובה והכתובה המקורית לא הובאה לבית הדין, כך שלא ניתן לקיים את הכתובה. וראה בחושן משפט סימן מו בצורך בקיום השטר בטענת זיוף. בהיעדר שטר כתובה מקורי כלל לא ניתן לגבות את הכתובה, אלמלא ההסכמה שבהסכם, ביחס לסכום עליו הוסכם.

לטעון בבית הדין סכום כתובה בשקלים חדשים כאשר הסכום הנקוב בכתובה היה בשקלים ישנים מהווה הטעיה של המשיב. אמנם המערערת יכלה לטעון שמבקשת הצמדה לסך הכתובה. אך היה עליה לדייק בטענתה, להציג את הכתובה המקורית בשקלים ישנים ולדרוש את הצמדתה, אך לא להעמיד מצג מטעה שכביכול הכתובה בשקלים חדשים. ככל והמערערת הייתה מדייקת בנתונים, גם אם הייתה דורשת הצמדה, עדיין למשיב הייתה עומדת הזכות לטעון שלא לפסוק הצמדה ולטעון קים לי כפוסקים שלא מצמידים את סך הכתובה. אי אמירת האמת ביחס למטבע הנקוב בכתובה מהווה הטעיה של המשיב, בשלילת זכות הטענה ובוודאי מהווה אי דיוק בעובדות.

אכן פשרה שהושגה בהיעדר נתונים דינה להתבטל. אלא שהנתון ביחס לשאלה מה יהיה פסק הדין בעניין הכתובה ובשאלת שערוך הכתובה, לא יכול להיחשב כהיעדר נתונים, שאם לא כן נבטל את כל הפשרות, כי הרי בכל פשרה אפשר היה להמשיך ולברר את הדין גם לאחר שהגיעו לפשרה ובכך לבטל את הפשרה. שאר הנתונים היו גלויים בפני המערערת. לא ברור אלו נתונים היו חסרים למערערת. נתוני הכתובה היו בידיה ואין להעלות על הדעת שבאת כוחה תעלים נתונים מהמערערת.

אין לנו להחזיק את בית הדין האזורי כטועים בדבר הלכה. חזקה על בית הדין שפעל בהתאם להלכה שנפסקה בשולחן ערוך חושן משפט סימן יב (סעיף ב'):

"וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח. במה דברים אמורים, קודם גמר דין, אף על פי ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה, מצוה לבצוע."

מדברי הסמ"ע (שם ס"ק ט') עולה, שהדברים אמורים גם אם בית הדין יודע להיכן הדין נוטה:

"ויודע להיכן הדין נוטה. ואין בזה משום מטעה לחבירו, כי נוח לחבירו שיוותר מה לבעל דינו כדי שיתווך השלום ביניהם."

אמנם בפתחי תשובה (שם ס"ק ד') מובא שראוי להחמיר שלא לעשות פשרה כשהדין ברור ומוחלט בעיני הדיין:

"ואמר איש פלוני כו'. כתב הש"ך [סק"ד] וז"ל, והב"ח כתב דיש להחמיר כהתוס' [בסנהדרין דף ו' ע"ב שכתבו כגון שכבר דקדקו בדין היטב וכמו גמרו את הדין, דלא מיחסר אלא איש פלוני אתה חייב, דכיון דנתברר כ"כ אין להטעותו כו', ועיין במהרש"א שם], ולא נהירא דהא מצוה לבצוע, וכן נראה עיקר כרוב הפוסקים, עכ"ל. ובספר ברכי יוסף [אות ו'] כתב עליו וז"ל, מ"ש הש"ך דהא מצוה לבצוע, קצת קשה, דהא לדעת התוס' כל שהדין ברור להם כל הצורך אינו רשאי לבצוע ואיסורא איכא כו'. ואנן מסתברא לן כהרב ב"ח, שהרי ר"י ורשב"א ואור זרוע והאגודה ורבינו יונה והר"ן והגמ"י שבעה רועים, כולהו סברי דכל שהדין ברור להם ואין מחסור אלא לומר איש פלוני כו' אסור לבצוע, ונכון להחמיר כמ"ש הב"ח, עכ"ל. גם בפרישה [אות ג'] כתב דכן פסק מורו רש"ל, ע"ש."

מכאן שאם בית הדין האזורי עשו פשרה, הרי שלא היה ברור להם באופן מוחלט מה יהיה פסק הדין, שאם לא כן לא היו עושים פשרה שלא כדין. הוכחה לכך שהדין לא היה ברור היא העובדה שלא התקיימו דיונים בברור התביעה. ברור אם כן, שבית הדין האזורי לא ידע באופן מוחלט מהו פסק הדין בעניין הכתובה ושערוכה. אנו כערכאת ערעור לא יכולים להגדיר שהדין כן היה ברור ולהגדיר שהייתה כאן פשרה בטעות, שעה שלבית הדין האזורי ולצדדים הדין לא היה ברור.

במסגרת ההסכם המשיב הסכים לחלוק בזכויות הממוניות לפי האמור בחוק יחסי ממון, כידוע שאין כפל בזכויות ומכאן שבהחלט יתכן שהמערערת הסכימה לוויתור בעניין הכתובה בשל הידיעה שהיא תקבל זכויות במסגרת האיזון. כמו כן המערערת יכלה לראות הישג מבחינתה בהתחייבות של המשיב לשלם בתשלומים לבנות. לכן אין לראות "ליקוי מאורות חמור והיעדר דקדוק" בוויתור על סך של 5,000 ש"ח.

אין חולק על כך שהמערערת אכן הסכימה להצעת כבוד נשיא בית הדין לבחינת שלום בית. אך גם לא ניתן לחלוק על העובדה שהניסיון לא צלח וכיום פני המערערת לגירושין, בשל הנתק הקיים. הסכם הגירושין קבע את התנאים למצב של גירושין וזהו המצב השורר כאז גם עתה. גם בזמן עריכת ההסכם האישה העדיפה לעשות שלום בית ובכל אופן הסכימה להתגרש בתנאים שבהסכם שהתקבלו בקניין. מאז עד עתה לא השתנה דבר, שכן גם כיום פני האישה לגירושין, לאור המצב השורר בין הצדדים ואולי אף שמחה בגירושין. לכן ההסכם עומד בתוקף. זאת מלבד העובדה שמההסכם מוכח שהוא מתחיל עוד לפני הגירושין. הצדדים פועלים למכירת הבית והמערערת ביקשה מינוי רואה חשבון. הרי שהתנהגות המערערת מלמדת על החלת ההתחייבויות שבהסכם במצב הנתק הקיים. בחינת בקשותיה של האישה מלמדת שבקשתה באה רק כדי להיטיב את זכויותיה בחלוקת הרכוש מעבר לקבוע בהסכם ולא באו מתוך תקוה מציאותית כנה לשלום בית. המערערת מעכבת את הגירושין רק כדי להשיג הישגים ממוניים משודרגים ביחס למה שנקבע בהסכם. המערערת יודעת היום היטב ששלום בית לא ישרור, בדיוק כפי אותה ידיעה שהייתה לה בעת שקיבלה בקניין את תנאי הממון שבהסכם. התנאים מתאימים למצב של גירושין והם עדיין תקפים, מאחר והמצב לא השתנה.

דעת הפוסקים שבחזרה לשלום בית מתבטל הסכם הגירושין, מתבססת על כך שקיים אומדן דעת שכל ההסכם נעשה רק על דעת גירושין ולא על דעת מצב של חזרה לשלום בית. לכן יש לדון בכל מקרה לגופו כדי לאמוד את דעת הצדדים. תפקיד בחינת דעת הצדדים בעת עריכת ההסכם נתונה לבית הדין האזורי שערך את ההסכם והיה שותף פעיל להיווצרותו. משעה שבית הדין האזורי קבע שתנאי ההסכם עומדים בתוקף, למרות חזרת האישה מהסכמתה לגירושין, הרי שקבעו שאין בהסכם אומדן דעת לביטול ההסכם במציאות החדשה. לבית הדין הגדול אין סמכות להתערב בקביעת בית הדין האזורי, זולת אם קיימת טעות עובדתית הנראית לעין או טעות בהלכה. אך לא נמצאה כל טעות הנראית לעין בקביעת בית הדין האזורי שלא קיים אומדן דעת שיש בכוחו לבטל את התנאים שבהסכם, שהתקבל בקניין.

יובהר כי ההסכמה לניסיון שלום הבית נעשתה לאחר מתן פסק הדין בבית הדין האזורי ומהווה עובדה חדשה. על כן יש לפעול בהתאם לאמור בתקנה קלו לתקנות הדיון, בה נקבע:

"אין ערעור על יסוד נסיבות שנתעוררו אחרי סיום הדיון או על-פי הוכחות או עובדות אשר לא הובאו בפני בית-הדין הפוסק."

לא ניתן לקבל ערעור בהסתמך על עובדות חדשות שנוצרו בהליך הערעור לאחר מתן פסק הדין. הרי ברור שבעת מתן פסק הדין של בית הדין האזורי ובעת הגשת הערעור לא נעשה כל ניסיון לשלום בית. אי אפשר לקבל ערעור על פסק דין בהסתמך על אירוע חדש שארע לאחר מתן פסק הדין. לכל היותר היה אולי מקום לבקש מבית הדין האזורי לבחון את משמעות האירוע החדש. אך כאמור אין צורך בדבר שכן למעשה לא חל באמת אירוע חדש ששינה את המצב. לאורך כל הדרך האישה העדיפה שלום בית והאיש התנגד, בנתונים אלה התקבל ההסכם והמצב לא השתנה. ברור שכיום אין יותר אפשרות לשלום בית וניכר הדבר שהאישה חפצה בגירושין. לכן תנאי הגירושים שהוסכמו תקפים ויש לפסוק כמסקנת דבריי שהובאו לעיל לדחיית הערעור.

הרב מאיר פרימן – דיין

תגובה חוזרת של הרב מימון נהרי

שוב עיינתי בתוספת שהוסיף עמיתי הגאון שליט"א ולא ירדתי לסוף דעתו.

בקצרה אטעים נימוקיי שהובאו לעיל.

האחד. בהתאם לתקנה קכ"ח לתקנות הדיון הקובעת שבהיעדר נתונים עובדתיים או ראייתיים ניתן לבקש עיון חוזר, שבנסיבות מקרה זה כבר אין צורך להפנות את הצדדים לבית הדין האזורי שכבר הביע עמדתו בהחלטת הבהרה, וכן לאור נימוקים הלכתיים נוספים.

השני. הלכה פסוקה שפשרה בטעות אף שנערכה בקניין בטילה ומבוטלת.

השלישי. אין חולק שחיוב הכתובה הנו רק בעת שהבעל נפטר או בעת הגירושין, כך שלדברי הפוסקים שהובאו בנימוקיי אין חולק שכל עוד לא התגרשו הצדדים האישה יכולה לחזור בה מוויתור על כתובתה בעת חתימתה על ההסכם גם אם הוא אושר בבית הדין.

שלישית. הסכמת ב"כ המערערת בהצהרתה במהלך הדיון הייתה שהכתובה בסך 55,000 ש"ח, ואילו בהחלטה שאישרה את ההסכמות הפך זה להיות 50,000 ש"ח. ירידה של 5,000 ש"ח באותו יום ללא כל הסבר המניח דעת, מצביע על כך שכפי הנראה לא המערערת ולא ב"כ ולא בית הדין ידעו איזה סכום כתוב בכתובה כיון שזה לא היה בפניהם.

רביעית. אין אני רואה עין בעין עם עמדת עמיתי הגאון שליט"א שהמערערת אמנם הסכימה לפנות לייעוץ, אולם עתה שמסכימה להתגרש חוזר הדין שהוויתור שלה על הכתובה בהסכם עומד בעינו.

קיימא לן שאפילו באשה מורדת שהוכרזה על מעמדה זה בבית דין המפסידה כתובה, אם חוזרת בה בכנות ממרידתה זכאית היא לתשלום הכתובה. הדבר פורסם במספר פדרי"ם והואיל ופסק הדין התארך בזמן איני מעוניין להאריך בעניין זה, וק"ו בן בנו של ק"ו במקרה דנן שהמערערת לא הוכרזה כמורדת.

לטעמי, עצם העובדה שבמהלך הדיונים בבית הדין האזורי המערערת ביקשה סיוע לשיקום מערכת הנישואין, וחזרה על כך בפנינו במהלך הדיון ללא כל היסוס, והמשיב שהתנגד בתחילה הסכים אף הוא לאחר מספר ימים לפנות לייעוץ זוגי על מנת לשקם את מערכת הנישואין ולא בשביל בזבוז זמן, אלא שלאחר מכן חזר בו, ואילו המערערת דאגה ליועץ זוגי ופנתה אליו בהתאם להחלטת בית הדין, לא ניתן להתעלם מרצונה העז בשלום בית ובביטוי השמחה שכתבה לבית הדין בתגובתה להסכמת המשיב לפנות ליועץ זוגי, כל זה מראה בעליל את רצונה הכן בשיקום מערכת הנישואין, ושוב לא ניתן להתעלם גם שזה היה רצונה גם בבית הדין האזורי.

כמו כן לא ניתן להתעלם שהצדדים התגוררו תחת קורת גג אחת הן בזמן עריכת ההסכם ועד לפני מספר ימים. כל אלו ועוד מצביעים שהמערערת שחזרה בה מהסכמתה להתגרש. פניה הוא אכן לשלום בית וזכאית היא לחזור בה מהסעיף בהסכם המתייחס לוויתורה על חלק ניכר מתשלום הכתובה.

נימוק זה המבוסס על עובדות איתנות כסלע מותירות אותנו עם כל פסקי הדין שהובאו לעיל שאם אישה חוזרת בה מהסכם בגלל שהיא מעוניינת בשלום בית הרי שאין חולק שהיא זכאית לכך. העובדה שעתה בגלל סירוב המשיב שחזר בו מהסכמתו לפנות לייעוץ היא מסכימה להתגרש בלית ברירה, אין זה מפסיד את זכאותה לחזור בה מסעיף הכתובה שפירעונו בעת הגירושין שלא היו.

חמישית. המביט בסעיפי ההסכם יראה נכוחה שסידור הגט הותנה במפורש בהסכם, כך שכל סעיפי ההסכם מותנים בסידור הגט שעיכובו נבע ממגורי הצדדים תחת קורת גג אחת, וכן המחלוקת ביניהם בשאלת מכירה הדירה שעד עצם היום לא באה על פתרונה המלא.

מכל הלין טעמי ונימוקי, שלא זכיתי לראות מענה הולם בדברי עמיתי הגאון שליט"א נותרתי במסקנתי שהמערערת זכאית עקרונית למלוא סכום הכתובה כפי שייקבע לאחר קבלת חוות דעת האקטואר על מנת להימנע מכפל זכויות.

מימון נהרי – דיין

תגובה חוזרת של הרב מאיר פרימן

עיינתי בדברים הנוספים שכתב עמיתי וידידי הרה"ג מימון נהרי שליט"א, להלן התייחסותי:

• תקנה קכ"ח לתקנות הדיון המאפשרת את סתירת הדין, עוסקת ביכולת של בית הדין לחזור מפסק דין שנתן. היינו שבית הדין האזורי יכול לחזור בו מפסק דין שהוא עצמו נתן וכן נראה שבית הדין הגדול עצמו יכול לחזור בו מפסק דין שהוא עצמו נתן. אך ביטול פסק דין של בית דין אזורי על ידי בית הדין הגדול יכול להיעשות רק לפי התקנות העוסקות בערעור ולא לפי התקנות העוסקות בסתירת הדין. בתקנות ביחס לערעור נקבע בתקנה קל"ו שאין ערעור על יסוד נסיבות שנתעוררו אחרי סיום הדיון או על-פי הוכחות או עובדות אשר לא הובאו בפני בית-הדין הפוסק.
• שעת החיוב בכתובה אכן נקבע לעת הגירושין, אך יכולת האישה למחול על כתובתה קיימת עוד קודם לכן. כך מוכח מכל הסוגיות שעסקו במוכרת ומוחלת כתובתה שהמחילה או המכירה יכולים להיות לפני הגירושין. הדבר פשוט שניתן למחול על חוב גם קודם זמן הפירעון. אישור ההסכם מהווה אישור למחילה על הכתובה, ככל וקיים סכום למחילה.
• למעשה אין צורך במחילה של המערערת על חלק מכתובתה, שכן הסך אותו מקבלת המערערת עבור כתובתה בהסכם, גבוה בהרבה מהסך הנקוב בכתובתה לפי טענתה, שהרי הסך נקוב בשקלים ישנים, ככל ואכן לא מדובר בזיוף. הוסף על כך את סך 48,000 ש"ח שהתחייב המשיב לשלם לבנות ואת הסכמתו לחלוק ברכוש לפי חוק יחסי ממון ללא הגבלת כפל הזכויות.
• מורדת אכן יכולה לחזור ממרידתה ולא להפסיד את כתובתה, אך מוחלת על כתובתה לא יכולה לחזור ממחילתה. אך כאמור אין צורך במחילת המערערת על כתובתה באשר היא מקבלת הרבה יותר מהנקוב בכתובתה בשקלים ישנים.
• עיון בהסכם מלמד שההסכם אינו תלוי בגירושין, וראיה לכך האמור בעניין מכר הדירה שאינו תלוי בגירושין. אף התנהגות הצדדים בעניין מכר הדירה מלמדת שסעיפי ממון שבהסכם עומדים בפני עצמם ללא קשר לגירושין.
• נשגב מבינתי כיצד ניתן לזכות אישה בכתובה לפי הסכום אותו היא מבקשת, מבלי שהאישה מציגה אי פעם בבית הדין את שטר כתובתה, שניתן לקיימו. המערערת הציגה רק צילום של העתק כתובה ולא שטר מקורי, הצילום נראה מזויף מתוכו שכן נכתב בו שקלים חדשים בעת שנהגו שקלים ישנים. בהיעדר שטר כתובה, כיצד ניתן לפסוק מלוא כתובה?!

הרב מאיר פרימן – דיין

תגובה נוספת של הרב מימון נהרי

לאחר העיון בשנית בדברי עמיתי הגאון שליט"א לא זכיתי להבין שאמנם תקנה קכ"ח עוסקת בבקשה לדיון מחדש על בסיס ראיות חדשות, והיא מבוססת על הפוסקים הטור שו"ע חו"מ סימן ט"ז וסימן כ"ב, ולמערערת קמה הזכות לטעון גם בהתאם לכללי ההלכה שפשרה בטעות בטלה ומבוטלת כל עוד לא היה בפני בית הדין המפשר או בפני אחד מבעלי הדין נתונים עובדתיים חשובים וכמו שהסביר הרשב"א בתשובה הבאנו דבריו לעיל. איך ניתן להתעלם מעובדה פשוטה שעותק מהכתובה לא היה לנגד עיני בית הדין ולא נגד המערערת וב"כ ולבית הדין האחריות בבואו לפשר בסכום הכתובה לדרוש קודם עותק מהכתובה לדעת את הסכום כדי לפשר, שהרי יתכן שהמערערת שדרשה שלום בית לא הייתה מסכימה לקבל פחות מהסכום המקסימלי של ערך הכתובה שלה.

מה שכתב שסעיפי ההסכם עומדים בפני עצמם, גם אנוכי כתבתי זאת והנני מסכים, ומכאן מסקנתי הייתה שעל בית הדין לקבוע סופית את סכום הכתובה רק לאחר שתתקבל תמונת מצב ברורה כמה מגיע למערערת, אם בכלל, מהזכויות הפנסיוניות של המשיב.

אשר על כן על משמרתי אעמדה שלמסקנת פסק הדין צריך לקבוע.

הערעור מתקבל משני נימוקים כבדי משקל:

• לא היו בפני בת הדין ובפני המערערת וב"כ עותק מכתובתה, אשר על כן היעדר זה מקים עילת ערעור לטעות בדין שכן פשרה בטעות בטילה ומבוטלת על פי כללי ההלכה, וכן על פי תקנה קכ"ח ו-קכ"ט.
• בהתאם לתקנה קכ"ח עומדת זכות למערערת לדרוש דיון מחדש על סכום הכתובה.
• יתר סעיפי ההסכם בתוקף.
• עם קבלת זכויות המערערת בפנסיה של המשיב, על בית הדין להוציא החלטה בתביעת המערערת לקבלת מלוא סכום הכתובה מאחר והתברר שהיא חזרה בה מהסכמתה להתגרש בעת הדיון בפניו, והסכימה ואף הייתה מעוניינת בשלום בית ע"י ייעוץ זוגי.

הרב מימון נהרי – דיין

דעת הרב דוד יוסף – נשיא

עברתי בעיון על דברי חברי הדיינים המצוינים שליט"א, ולדעתי יש לדחות את הערעור מכמה נימוקים וכפי שאפרט:

• ראשית, אי אפשר להסתמך על שטר הכתובה היות ובפנינו יש בו זיוף ויש לו דין של שטר שנמצא בו ריעותא. גם אם לא ברור לנו מי זייף את השטר ואי אפשר להחליט בשאלה זו, מ"מ ודאי שלא ניתן לסמוך על מה שכתוב בפנינו סך של 101 אלף שקלים חדשים בשעה שבאותו זמן שנישאו הצדדים לא היה בעולם מושג של שקלים חדשים, ולכן לא ניתן לחייב על פי שטר כתובה כזה.
• בנוסף, בפנינו כעת יש ספק שמא הסך בכתובה היה על 101 אלף ש"ח, ומאידך יש פה הסכם ברור להתחייבות של הבעל לאשתו על סך של 50 אלף ש"ח, וכלל ידוע הוא ש"אין ספק מוציא מידי ודאי", ולכן אין האמור בסכום הכתובה מוציא מידי ודאי של ההסכם שחתמו עליו הצדדים.
• החלטת ביה"ד הגדול הייתה לברר מה עמדתו של ביה"ד האזורי האם הם עומדים על דעתם לחיוב האיש רק בסך של 50 אל"ש למרות מה שנכתב בכתובה כפי שהוצגה בפני ביה"ד הגדול, וביום כ"ה שבט תשפ"ה 23.02.2025 הוציא בית הדין האזורי החלטה שבה הוא מבהיר שלמרות זאת הוא עומד על דעתו כי יש לקיים את ההסכם כפי שהוא והאיש יחויב בסכום הכתובה על סך של 50 אל"ש, וכפי הידוע בתקנות הדיון ביה"ד הגדול אינו מתערב בשיקוליו של ביה"ד האזורי שדן ושמע והתרשם בכוונת הצדדים, וייתכן שהיו עוד שיקולים נוספים שבגינם החליט ביה"ד האזורי לחייב רק כפי ההסכם.

אבאר את דברי בהרחבה. הנה דעתו של כבוד עמיתי הגאון הרב מימון נהרי כי בעניין הכתובה יש לחייב את מלוא הכתובה לאחר קיזוז הזכויות הסוציאליות, ובעניין זה איני יכול לקבל את דבריו שהרי לפנינו אין כל כתובה, והכתובה שהוגשה הרי היא מזויפת מתוכה, וכפי שהעיר כבוד עמיתי הרה"ג הרב מאיר פרימן שהרי לא יתכן שננקב הסכום בשקל חדש בשעה שבמועד נישואי הצדדים לא בא זכר מטבע זה לעולם, ועל כורחך שמדובר בשטר מזויף, ומסיבה זו כנראה לא הוגשה לפנינו כתובה מקורית כי אם הצילום, והיאך ניתן לחייב כלל על סמך כתובה שכזו.

נמצא לפי זה שלא שייך לדון כלל על מחילה בטעות שכן אין לנו אלא הנאמר על ידי בא כוחה של האישה בפני בית הדין האזורי שהכתובה הינה סך 55 אלף ש"ח ועל כך הגיעו הצדדים לפשרה והבעל אינו מערער, ואם בדרכו של הרב נהרי נלך היה לנו לומר שיש כאן התחייבות בטעות מצד האיש, שהרי עצם התביעה בסך 55 אלף שקלים חדשים כנראה אין לה רגליים, ומהיכן יודעת באת כוחה שמדובר בחמישים וחמש אלף שקלים חדשים בשעה שהכתובה נרשמה בשקלים ישנים.

ובפרט שיש לומר כי טענת המערערת כי הכתובה הייתה בסך 101 אלף ש"ח אינה יכולה להתקבל דהו"ל כטוען וחוזר וטוען שאינו נאמן לטעון, כמבואר בחו"מ (סימן פ), ועיי"ש בהגהות רעק"א שהביא שבתובע חמור טפי עד כדי כך שיש לומר שאינו חוזר אפילו מפטור לפטור, ובמקרה זה שהודתה האישה בבית הדין בדיון הראשון ביום 31.12.23 שתביעת הכתובה הינה 55 אלף ₪, ודאי שאינה יכולה לחזור ולטעון כי תביעת הכתובה הינה 101 אלף ₪. ואפילו הייתה מביאה כתובה מקוימת ללא ריעותא, מכל מקום מבואר ברמ"א שם שאפילו יש לו עדים לטענתו השנייה לא מהני. ועיין בשו"ת אמונת שמואל (סימן נ) שדן בדברי רמ"א אלו שאפשר שאינם מוסכמים. ועיין בש"ך (סימן עט ס"ק ט) שנראה דלא כאמונת שמואל, ובכל אופן שסותר דבריו אינו נאמן ואפילו במקום עדים, ואיך שלא יהיה דברים אלו אינם נוגעים לכאן שכאמור אין לפנינו לא שטר ולא עדים.

 ומכאן גם תשובה במקצת למה שדנו חברי הרבנים שליט"א בעניין אם ניתן לחזור מהסכם גירושין, שכל זה היה מקום לדון אם לא היינו יודעים את סכום הכתובה, אמנם מאחר וכאמור יש לפנינו הודאת בעל דין כי סכום הכתובה הנו לכל היותר 55 אלף ש"ח אם כן לא ברור ממה יש לחזור שהרי סכום זה מקבלת האישה כמעט במלואו (ודאי כן בצירוף זכויות פנסיוניות ואחרות) ונמצא כי לא ויתרה על כלום שיש לחזור ממנו, ובנוסף מאחר והצדדים (לרבות האישה) החלו בקיום ההסכם, הרי גילו דעתם שעניין הרכוש אינו תלוי ועומד בגירושין. ודומה הדבר למבואר בערוך השולחן חושן משפט (סימן יב סעיף יב) דקיום הפסק הוא יותר טוב מקניין, ואם מקצת הפסק קיימו ומקצת לא קיימו עדיין ורוצה אחד מהם לחזור על מה שלא נתקיים עדיין אינו יכול לחזור דהמקצת שקיים לא גרע מקניין. ואף שיש חולקים בזה, מ"מ נראה שכן עיקר לדינא.

וכן הוא להדיא בשו"ת מהרשד"ם חו"מ (סימן יג), בראובן שתבע את שמעון והתפשרו בניהם ללא קנין ונתן לראובן הב' אלפים לבנים וכבר זכה בהם ראובן, וכעת רוצה לחזור בו שמעון בטענה שלא היה קנין וע"ז השיב המהרשד"ם וז"ל:

"תשובה: נלע"ד שהדבר ברור הוא יותר מביעתא בכותחא שאין בדברי שמעון ממשות שאם כוונת שמעון היא שמאחר שלא נטל קנין על הפשרה שיכול לחזור לפי שאמרו פשרה צריכה קנין לזה אני אומר כי הבל יפצה פיו כי ברור הוא שהקנין אינו רק לקיים הדבר כדי שלא יוכל לחזור בו אחר גזרת הדיין או הפשרן אמנם אם קיים הפשרה או הגזרה עליו ונתן בידו מה שגזר הדיין או הפשרן עליו אין לך קנין גדול מזה וע"ש שכתב שדבר זה ברור הוא כשמש."

הביאו הש"ך (ס"ק טז) [וע"ע בשו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' יא]. וע' בכנה"ג בהגה"ט (אות טז) שציין לדברי המהרשד"ם, וכתב שכ"כ עוד אחרונים שאם כבר נתן מה שגזר הפשרן, אף על פי שלא נטל קנין אינו יכול לחזור בו, מהריב"ל (ס"א כלל יז סי' צו), והרש"ך (ח"ג סי' מד) והוא פשוט, מכ"ש ממה שכת' הריטב"א ז"ל הביא דבריו רבינו ב"י (בסימן זה מחודשין י), והרשב"א בתשו' הביאה רבינו ב"י בסימן זה (מחודשין ז), וכן הסכים בני שמואל. וחזר על זה בהגהות (בית יוסף אות לו). והוסיף שכן הסכימו הר"ש הלוי ומהרא"ש ז"ל בתשות הר"ש הלוי ז"ל חו"מ (סימן כ"ו). ע"ש. וע"ע בשו"ת מור ואהלות חחו"מ (סי' לג).

ואף ללא האמור נראה שאין לבית הדין הגדול להתערב בהחלטת בית הדין האזורי, שהרי חזרנו ובקשנו את דעתם של ביה"ד האזורי האם לאור הטענות החדשות נראה להם שיש לשנות את הפשרה, ותשובתם הייתה כי בכל מקרה יש להניח שהיו מגיעים לפשרה האמורה, ואם כן אין מדובר בפשרה בטעות ויש להניח כי כל צד ויתר בחלקו מחמת החשש כי טענותיו לא יתקבלו, או בשל טעמים אחרים, והרי לפי טענות האיש האישה הינה מבחינת מורדת ואינה זכאית לכתובה כלל, או בשל טעמים אחרים להפסד כתובה, ואין לנו אם כן ראיה כי אמנם מדובר בפשרה בטעות, ועיין כיוצא בזה בשו"ת הרמ"א (סי' ע"ד) באחד שעשה פשרה מפני שלא היה יכול לברר טענתו שהשטר שביד שכנגדו מזויף ואח"כ נודע הדבר וטען שהפשרה בטעות, וכתב רמ"א שם שאין בטענתו כלום ואף אם נתברר בעדים שהשטר מזויף אין אחר פשרה בקניין כלום, אף על גב דקנין בטעות חוזר הכא שאני כיון שהיה ליתומים עוד טענות והפשרה נעשית על כל הטענות ביחד מאן מפיס שבשביל זה לבד עשה הפשרה.

ואף מטעם אחר יש לנו לדחות טענה זו של פשרה בטעות שהרי דנו האחרונים בכל מקום שיכול אדם לברר ואינו טורח שאינו יכול לטעון טענת טעות במקח, ונחשב כאילו ויתר על טענה זו, כמבואר בחו"מ (סימן רל"ב בסמ"ע ס"ק י'), ומסתבר לומר שהאמור בסימן יב' סעיף טו לגבי פשרה שאם פישר מחמת שלא מצא שטר או ראיה הוא בדווקא באופן שלא היה יכול למצוא, אמנם אם היה באפשרותו למצוא ולא טרח שוב אינו יכול לבטל. ועיין שו"ת מהרש"ך (חלק ב סימן רכ"ח) שכתב בזה"ל: "וכיון דלא היה יודע בעל המשא אופן אבדת משאו והיה חושב שנאבדה באונס, ולא היה לו מקום לידע אם נאבדה בפשיעה" וכו'. ע"ש. ומבואר שאם יכל לבדוק באותו זמן שוב אינו חוזר.

והנה בשו"ת מהרי"ק (סימן קיא) דן:

"על אודות אחד מן האחים שנתפשר עם שאר אחיו לפטור חלקו מירושת אביו בעבור סך מה, כאשר היה סבור שלא היו הנכסים מרובים כאשר היו, וכן אמרו לו אחיו שלא היו הנכסים מרובין, ועל זה סמך ופטר את חלקו לאחיו בשביל דבר מועט לפי המגיע לחלקו, ושוב נודע שהיו הנכסים מרובים ושהיה מגיע לחלקו כמעט כפלים ממה שנתפשר עם אחיו. נראה לעניות דעתי דבר פשוט שאין באותה פשרה ממש, שהרי הלכה רווחת היא בישראל דכל קנין וכל מחילה בטעות חוזרים כדמוכח בפרק חזקת הבתים (דף מא) גבי רב ענן שקל בדקא בארעא כו', הרי לך בהדיא שכיון שמחל על ידי העלמות דיכול לחזור ולבטל המחילה, והכי נמי לא שנא שהרי ידוע הוא שנתעלם ממנו סך נכסי אביו."

ע"ש. מבואר מדבריו דכל פשרה שהייתה בה עובדה שלא ידע בה המתפשר לפני הפשרה, שהיה בה כדי לשנות את הפשרה ונתבררה לו רק לאחר הפשרה, הוי פשרה בטעות. ולכאורה הוא הדין במקרה שלפנינו, שהאישה טוענת שאילו הייתה יודעת שסכום הכתובה יותר גבוה ודאי שלא הייתה מתפשרת על סכום כתובתה.

ואכן דברי המהרי"ק הובאו להלכהבקצרהבדרכי משה (חושן משפט סוף סימן כה) ובסמ"ע (סימן כה ס"ק ל, בשם הדרכי משה בשם מהרי"ק), בזו הלשון: "אם אחד נתפשר בחלק ירושתו בדבר מועט כי אמרו לו שלא היו נכסים מרובים, ואחר כך נודע לו שהיו נכסים מרובים ושהיה מגיע לחלקו כמעט בכפליים הוה פשרה בטעות". ודברי הסמ"ע נסובו על דברי מרן השולחן ערוך (שם סעיף ה) בדין פשרה בטעות.

אולם כד נעיין בהאי מילתא נראה שאין הנדון שבפנינו דומה להאי מילתא כלל וההפך הוא הנכון, כי הנה בש"ך (שם ס"ק מח) כתב בשם בה"ג בזו הלשון:

"מצאתי בהלכות גדולות (סוף דף קה [סוף הלכות נידוי סימן מז, במהדורת מכון ירושלים – דף תקכז]): אדם שתפשֹ בדין בעל אחותו או אחיו או אחותו [במהדורת מקיצי נרדמים: אחיו או בעל אחותו] ואמר להם "ממון בבית אבי [שם: היה לי בבית אבא] ולא מצאתי אותו" ופסקו עליהם [שם: ביניהם] שבועה, ועשו ביניהם פשרה ונתנו לו דבר מועט ומחל [לפנינו: "והחל" ובמהדורת מקיצי נרדמים "והיחל" וכן להלן "והחלת" – והיחלת"; "החל" – היחל" וכו'] להם את השבועה וקנו מידו, אי קנו מידו בלשון הזה "שנטלת ממון זה ומחלת כל שיש לך" אף על פי שנתגלה עליהם ממון אביו, מה שעשה עשוי שהרי מחל להם, אבל אם בלשון הזה קנו מידו "שנטלת ממון זה ומחלת שבועתך", ולאחר מיכן נתגלה [כך גם במהדורת מקיצי נרדמים, ברוב המהדורות: "נתגלתה"] עליהם ממון בית אביו, שבועה מחל ממון לא מחל, ומחזיר מה שנטל ומחזירים מה שנתגלה עליהם וחזרה שבועה למקומה."

ובשו"ת מים חיים (לבעל פרי חדש, סימן יג) הקשה על דברי בה"ג וזו לשונו:

"איכא למידק דמאי איכפת לן שנטל קנין ומחל להם ומה טיבה של מחילה זו, הא הוה ליה קנין בטעות ופטומי מילי, שהוא היה סבור שלא יתגלה שום ממון ולהכי מחיל דומיא דאונאה דאף על גב דמחיל כיון דלא ידע דאיתיה אונאה דמחיל לאו מחילה היא וכל שכן לכאורה בנדון הרב ז"ל."

אלא שבקושיא זו כבר עמד מהרי"ק (בתשובה הנ"ל) שאחר מה שכתב שבפשרה שנתגלו בה דברים חדשים שאם היה יודעם באותו זמן לא היה מתפשר הויא פשרה בטעות, הביא את הקושיא מדברי הלכות גדולות, וזו לשונו:

ואשר הביא הטוען ראיה ממה שמצא כתוב בתשובה בספר הלכות [גדולות] על "אדם שתפס בדין בעל אחותו" כו' "ופסקו עליהם שבועה ועשו פשרה ביניהן [לפנינו: ביניהם פשרה] ונתנו לו דבר מועט ומחל השבועה וקנו מידו" כו' ד"אף על גב [לפנינו: אע"פ] שנתגלה ממון אביו" ד"מה שעשו [לפנינו: שעשה] עשוי שהרי מחל" – עכ"ל."

ועל זה כתב מהרי"ק:

"פשיטא דשאני התם דמאחר שהיה ביד המוחל להשביע את אחותו ולא חש להשביעה אלא נוטל דבר מועט שלא להשביע גלי אדעתיה דגמר ומחיל, דהיאך נאמר דהויא מחילה בטעות – דאדעתא דהכי שיהיה הממון מרובה לא מחל והרי הוא לא חש לברר הענין ולהשביע את אחותו כדי לדעת סך הממון אם רב ואם מעט הוא על כורחך גמר ומחל בכל ענין ומשום הכי קאמר דמה שעשה עשוי שכבר הוחל."

 ומבואר יוצא מדברי מהרי"ק דלא בכל מקום אמרינן שאם לא התגלה למתפשר דברים שהיו לפני הפשרה שאם היה יודעם באותו זמן לא היה מתפשר, דהוי פשרה בטעות, ויש אופנים שגם ויש בכהאי גוונא שלא ידע והתפשר לא הוי מחילה בטעות, וכגון שהיה בכוח המוחל לברר את העניין שבמחלוקת ולא עשה כן (בהטלת שבועה על הצד שכנגדו), הרי שמחל על זכות זה ו"גמר ומחל בכל עניין."

וככל הדברים האלו עולה  גם מדברי הגאון מהריק"ש בשו"ת תורת חיים (חלק א סימן עה), שאחר שהביא ראשית דבריו של המהרי"ק באח שהתפשר בירושה עם אחיו דהויא פשרה בטעות, כתב המהרח"ש בנידונו:

"נראה דלא דמיא כלל להנהו מילי דכתבו רבוותא דפשרה ומחילה בטעות לא הויא מחילה, דהתם כשעשה פשרה בשביל שחשב שאין לו ראיה כלל ואחר כך מצא ראיה. אבל הכא ליכא למימר שחשב שאין לו ראיה דאדרבה הוא קבל עדויות והלך לרולמוס להטיל חרם כדי למצוא ראיה, אלא שלא הניחוהו אלא שילך למיזיתארה ששם שמעון בעל דינו, והיה לו לילך שם ולהטיל חרם כדי לברר הדבר ולמצוא ראיה אחר שיש לו קבלת עדויות ואומדנות גדולות, אלא שנתרצה דלא למיזל בי דינא ודיינא ואדעתא דהכי נחית. ויש ראיה מדברי מוהרי"ק ז"ל שם שכתב וזו לשונו: "מה שמצא [במהרי"ק נוסף: כתוב] בתשובה בספר הלכות [גדולות] על אדם שתפס בדין בעל אחותו" וכו'. הוא הדין הכא גם כן בנדון דידן דכותה היא – כמו ההיא תשובה דספר הלכות – שהוא לא חשש לילך בעיר מיזיתארה במקום בעל דינו להטיל חרם כדי לברר הדבר, ומה גם שהיה לו עדיות ואומדנות גדולות אלא שנכנס בפשרה ואסר עצמו בשבועה ונזירות וכמה חיזוקים שלא לבטל הדבר אפילו אם ימצא עדות, ודאי דלא אמרינן בכי הא אדעתא דהכי לא נחית, אלא ודאי דנתרצה ונתחייב בכך."

 עיי"ש.

ועיין בשו"ת דרכי נועם (חושן משפט סוף סימן טז) אחר שדן בגדרי פשרה בטעות הביא דברי מהרי"ק וכתב:

"ראה גם טעמו של הרב וחילוק שכתב דשייך הכא לנדון דידן, דמאחר שהיו היורשין יכולין להמתין עד שתבא לגבות כתובתה ואז היו משביעין אותה מן הדין והיה מתברר עזבון מורישם, ולא רצו להמתין עד שתשבע ונפשרו – והאי [צ"ל: ודאי] דלא שייך בה פשרה מוטעת לגמרי ומקנו מדעתם ומרצונם והוי ממש כנדון דהאי תשובה דספר הלכות [גדולות] ולא יחלוק בזה אלא מי שאין לו עינים לראות."

גם בשו"ת שופריה דיעקב (חלק א (יורה דעה, אבן העזר) סימן י) הביא לנידונו מדברי מהרי"ק והרב דרכי נועם והסכים עמהם. עיין שם.

ובשו"ת מים חיים (לבעל פרי חדש) הנ"ל, אחר שציין לדברי המהרי"ק, כתב:

"ואף על פי שלכאורה היה נראה שאין זה מספיק לענין דינא, מכל מקום נקוט מהא דדעת הרבנים הגדולים [ההלכות גדולות והמהרי"ק] הנזכרים שכיון שהיה בידו לברר אם רב ואם מעט ולא בירר איהו דאפסיד נפשיה. ואם כן דון מינה לנדון דידן שמאחר שהיה בידו לראות החשבונות ולשאול את פיהם באיזה מצב היה הנכסים לידע ולהודיע מה היה בדעתו לתת לאחותו אביגיל ולא רצה לברר איהו אחית נפשיה לספיקא ובכל גוונא גמר בדעתו למחול ולהכי מיחייב אף על גב דלא ידע ומחיל."

עיי"ש.

עוד זאת מצינו למהרשד"ם בתשובה (חושן משפט סימן קטז) שכתב על אחד שהיה סבור לומר פשרה בטעות בנדון דידיה וזו לשונו:

"ומי לא ישחק לדברים אלו, שאם כן בטלת כל פשרה, שאחר שידע האחד שהדין עמו יאמר "קנין בטעות הוא שאלו ידעתי שהדין עמי לא הייתי עושה פשרה", ולא היה הדיין יכול לפשר אלא בדבר שאי אפשר להתברר. וזה ודאי שקר מפורסם. ומי שידקדק בלשון הרמב"ם יראה בקל כי לא אמרה אלא כשהדיין הטעה לבעל דין בין בשוגג בין במזיד, הא לאו הכי – לא. והרי לשון הרמב"ם כך הוא: "דיין שטעה" ולפי דעת הפוסק הזה למה לו להרמב"ם למנקט "כיון שטעה", לימא: "מי שנטל קנין לעשות פשרה ואמר אחר כך: 'חשבתי שהייתי מחוייב שבועה וכדי שלא לישבע סברתי וקבלתי לעשות פשרה.'" אלא ודאי לא אמר כך הרמב"ם אלא כשהדיין הטעהו וידענו בודאי דמשום הכי נתרצה לעשות פשרה, אבל כשהדיין לא אמר כלום אלא אחר ששמע טענותיהם, אמר להם "תרצו שאפשר ביניכם" דקיימא לן כר"י דאמר "מצוה לבצוע" אין אחר הפשרה כלום. הרי אתה רואה שאף על פי שיודע הדיין הדין עם מי, מי הוא זכאי ומי הוא חייב, עם כל זה מצוה לבצוע. ואם איתא שהבעל דין יכול לומר אחר כך: "אני טעיתי כי חשבתי שהדין כנגדי, או הייתי מסופק, עכשיו שנתברר לי שהדין עמי איני רוצה בפשרה כי בטעות הוא" – מה יועיל הדיין בפשרה שיעשה."

והוא הדין וכל שכן בנדון דידן.

וכאן המקום להביא דברי קדשו של הגאון ישמ"ח עובדיה בשו"ת ישמח לבב (חושן משפט סימן ו) שכתב על דברי מהרשד"ם אלה:

"כל דבריו המסולאים בפז והם קילורית לעין לכל דיני הפשרות שאף על פי שהדיין הוא שבקש לעשות הפשר אין זה יכול לטעון "טעיתי", וכל שכן בנדון דידן שעדיין לא נחתך הדין ביניהם והדיינים לא אמרו לא זכות ולא חובה, אלא אדרבא הבעלי דין עצמם הן הן שהיו משתדלים ומתנפלים לפני כל אדם כדי לפשר ביניהם, ואחר העמל והטורח עלתה בידם לפשר בדבר מועט שלא כרצון התובע ולא קרוביו רק ממה שהכבידו עליהם והרעישו העולם וקול הקריה הומה מזעקתם, ואיך עתה נהפכו כקשת רמיה להשען על משענת קנה רצוץ."

ואף דבריו הם כקילורין לעיניים במקרה דנן. ועיין עוד בפסקי הדין של בית הדין הרבני האזורי חיפה (בראשות חברנו לבית הדין הרבני הגדול כהיום, הרה"ג נהרי מימון) בתיק מס' 7347-21-2.

ומכל הנ"ל למדים אנו שדין "פשרה בטעות – בטלה" הוגבל רק למצב שבו ברור שמחמת הטעות הסכים המתפשר לפשרה כמו שגובשה. אך אם הדבר לא ברור, על זה לא נאמר שפשרה בטעות בטלה כי יתכן שגורמים אחרים השפיעו על ההסכמה לפשרה. וכדברי המשכנות יעקב, שכל עוד אין הבית דין מטעין אותו, רק אמרו לו שאין הדין ברור כל כך שיזכה, ואילו היה עם כל זה רוצה דוקא בדין הרשות בידו ואולי יזכה, רק דלא מחית נפשיה לספיקא וגמר ומקני. ואין כאן טעות כלל.

וגם בנ"ד לא תלה בית הדין פשרה זו באמירה ברורה שמגיע או לא מגיע לאישה מלוא כתובתה, כי ביה"ד עדיין לא קיים דיון בהוכחות אם האישה מורדת או לא כטענת בעלה. והאישה ובאת כוחה העדיפו פשרה זו מלדון על צד שתפסיד את כל כתובתה, והאישה כתובתה הייתה מצויה אצלה בכל עת ואינה יכולה לטעון טענה אלו ידעה, וודאי הוא שהיא העדיפה לקנות את הפשרה מאשר לעמוד ולתבוע את כתובתה, וכדברי רז"ל דבכהאי גוונא אמרינן "עביד איניש דזבין דיניה". ועיין מה שהאריכו בזה בפסק דין הרבני האזורי חיפה (בראשות אב"ד הרה"ג הרב יוסף יגודה שליט"א בתיק מס' 971578/7).

מכל הלין אין אני רואה מקום להיעתר לערעורה של האישה.

על פי האמור אני מצטרף לדעתו של עמיתי הגאון הרב מאיר פרימן על דחיית הערעור.

הרב דוד יוסף – נשיא

בהתאם לאמור נפסק:

• הערעור נדחה.
• אין צו להוצאות.
• ניתן לפרסם פס"ד זה לאחר שמות ומספרי זהות.

ניתן ביום כ"ו בכסלו התשפ"ו (16/12/2025).

הרב דוד יוסף – נשיא                              הרב מימון נהרי                                    הרב מאיר פרימן

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה