כתובה היא מסמך משפטי-הלכתי הניתן במעמד החופה, בו מתחייב הבעל לדאוג לצרכי אשתו במהלך הנישואין ולשלם לה סכום כסף קצוב במקרה של גירושין או פטירה.
המסמך המסורתי נכתב בארמית וכולל חתימות של שני עדים.
מהות הכתובה ותפקידה:
ביטחון כלכלי:
מטרתה המקורית של הכתובה היא להגן על האישה ולהבטיח את עתידה הכלכלי במקרה של פרידה או התאלמנות.
הגנה על קשר הנישואין:
עצם קיומו של התחייבות כספית נועד להקשות על הבעל לגרש את אשתו בקלות וללא סיבה מוצדקת.
רכיבי הכתובה:
הכתובה המסורתית מורכבת מכמה חלקים עיקריים:
עיקר הכתובה:
סכום בסיסי שנקבע על ידי חכמים (סכום השווה לכ-200 זוז).
תוספת כתובה:
סכום כסף נוסף שהחתן מתחייב להוסיף מרצונו החופשי.
נדוניה (או תוספת נדוניה): פירוט רכוש או כסף שהאישה מביאה איתה לנישואין או שהבעל מקבל על עצמו בהערכה.
תוקף משפטי:
בעוד שבעבר הכתובה שימשה כשטר חוב בעל משמעות מעשית גבוהה, כיום בתי הדין הרבניים בישראל דנים בחיוב הכתובה בהתאם לנסיבות הספציפיות. בית הדין בוחן את כוונת הבעל בעת החתימה (אם התכוון להתחייב בסכום זה או רק ניסה להרשים את הנוכחים, למשל).
תקנות הרבנות הראשית מורות שלא לפחות מסך של 18,000₪ בכתובת אישה ולא להרבות ממיליון ₪.
במקרים מסוימים הכתובה תיחשב ל"כתובה מוגזמת" וסכום החיוב יופחת.
אישה לא תקבל את סכום הכתובה אם הוכח כי היא אשמה בפירוק הנישואין.