הנדון: מורדת
- לפנינו כתב הגנה שהגישה הנתבעת (באיחור קל, ועימו בקשה שבדיעבד למתן ארכה שהחלטתי להיעתר לה ולבחון משום כך את כתב הגנה לגופו).
כתב ההגנה כולל טענות לגופו של עניין הראויות לבחינה ולדיון, שעיקרם יהיה מכל מקום בדיון שיתקיים במעמד הצדדים וכפי שייאמר להלן. מלבדן כולל הוא, וזה עיקרו, טענות במישור של הסמכות.
לאחר העיון בטענות הנוגעות לעניין הסמכות מצאתי כי אין בהן כדי להצדיק סילוק על הסף של התביעה ולקבוע, כפי שנטען בהן, כי בית הדין משולל סמכות לדון בה.
- נבאר:
הנתבעת מטעימה כי מאחר שהצדדים כבר התגרשו, והיא אף שתבעה את גירושיהם, ומאחר שלא תבעה את כתובתה הרי כי הנפקות היחידה של טענת המרידה היא תביעת התובע להשבת מתנות שנתנו, לדבריו, הוא ובני משפחתו לנתבעת.
לעניין זה טוענת היא כי ענייני רכושם של הצדדים נידונים בבית המשפט לענייני משפחה והסמכות בענייננו, שנפקותו היא כאמור לענייני ממון בלבד, נתונה אפוא לו ולא לבית הדין הרבני. על טענת התובע כי ענייני ממון שעילת תביעתם היא טענת 'מורדת', היינו ענייני 'החזרת מתנות'
שעילתן היא טענה זו (ויוער: אף לא כל תביעה או טענה שעניינה במתנות שבין בני זוג אלא אלה המבוססות על טענת מרידה בלבד) הם במהותם 'ענייני נישואין' ולפיכך הסמכות הייחודית לעניינם נתונה לבית הדין הרבני היא משיבה כי הפסיקה – פסיקת בית המשפט העליון בע"א 384/88 אריאלה זיסרמן נ' דוב זיסרמן, מג(3) 502 (9891) (להלן: 'עניין זיסרמן') – שללה טענה זו.
הנתבעת תומכת את טענותיה בעניין זה גם בפסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ 1000/92 חוה בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, מח(2) 122 (4991) (הידועה, וכך תצוין להלן, כ'הלכת בבלי'). הנתבעת מוסיפה כי ההליך מתנהל כבר בבית המשפט, כאמור, וכי התובע לא העלה בו כל טענה לחוסר סמכות.
הנתבעת מוסיפה:
מאמרו של הרב שמעון יעקבי שהובא בהרחבה (כמעט כמקור בלעדי) בכתב התביעה ובפסק דינו [של] בית הדין הרבני הגדול בעניין החזר מתנות במורדת 1/9805211 [=שעליהם נסמך התובע. י' ח' פ'] הינו מאמר דעה ופרשנות. עמדתו בנוגע להחלת דוקטרינת החזר מתנות במורדת/מורד אינה עולה בקנה אחד עם ההלכות העדכניות של בית המשפט העליון ובג"ץ אשר ניתקו בין שיקולי אשם בפירוק הנישואין לזכויות רכושיות וכן פסלו שימוש ב"תניה מכללא" כמפורט להלן […]
בזיקה לכך שבה הנתבעת ומפנה לעניין זיסרמן וכן לע"א 264/77 יהודה דרור נ' דבורה דרור, לב(1) 928 (8791) ('עניין דרור'); לבג"ץ 8928/06 ולדנג"ץ 8537/18 שבו קבע בית המשפט העליון מפיה של הנשיאה (כתוארה אז) חיות:
לעמדתי קיימים טעמים כבדי משקל נגד ההכרה באפשרות קיומה של תניה מכללא כזו או אחרת בין בני זוג, אשר בהתקיימה היא שוללת את זכויותיו של אחד מהם ברכוש הזוגי. כידוע, דוקטרינת התניות מכללא בחוזה איבדה זה מכבר אחיזה במשפטנו והוחלפה בעיקרון תום הלב, המשמש כעיקרון־על החולש על מערכות יחסים חוזיות וכן, בשינויים המחויבים, על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה.
לשיטתה של הנתבעת דבריו אלה של בית המשפט העליון שמטו את הקרקע מתחת לאפשרות להיסמך לעניין החזר מתנות במורדת על פסק דינו האמור של בית הדין הרבני הגדול בתיק 1/1125089 ועל השתתת החזר המתנות על דוקטרינת ההתניה מכללא.
הנתבעת מוסיפה כי אם כך באותו מקרה שבו הייתה הסמכות בעניין הרכוש נתונה לבית הדין והשאלה הייתה רק אם רשאי הוא במסגרת סמכותו לשקול את דיני החזרת המתנות או שמא נוכח העיקרון שנקבע בהלכת בבלי ובפסיקות נוספות המחייב את בית הדין לדון בסוגיות אזרחיות על פי החוק הכללי, פסיקות בג"ץ וכו' – על אחת כמה וכמה בענייננו שבו הסמכות בענייני הרכוש נתונה לבית המשפט לענייני משפחה כאמור.
הנתבעת מבקשת להיסמך לעניין זה גם על פסיקת בית הדין הרבני האזורי תל אביב בתיק
1/1076284 שעסקה במקרה דומה לכאורה לנידוננו – בני זוג שעניין חלוקת רכושם נדון בבית המשפט ושהאיש ביקש כי בית הדין ידון בתביעתו לקבוע כי האישה היא מורדת. שם קבע בית הדין כי שעה שאין להכרזת האישה 'מורדת' נפקות אלא לענייני הרכוש הנידונים בבית המשפט – אין מקום לדון בהם בבית הדין.
ג. נפתח ממאי דסליקנן מיניה – מן ההשוואה לנידונו של בית הדין הרבני בתל אביב שלכאורה זהה לנידוננו:
נזכיר כי כידוע אפילו בנוגע לפסיקת בית הדין הרבני הגדול אין נהוגה בבתי הדין הרבניים דוקטרינת התקדים המחייב וכל בית דין הדן בהליך שלא נדון בעצמו בבית הדין הגדול רשאי ואף חייב לדון במה שלפניו לפי מיטב הכרתו ושיקול דעתו ההלכתי, אף אם עניין דומה הוכרע כבר לכאורה בבית הדין הגדול. על אחת כמה וכמה שאין בית דיננו מחויב לעמדתו של בית הדין הרבני האזורי תל אביב.
נזכיר לנתבעת כי עיקרון זה הובהר כבר בדברינו בעניין גירושיהם של הצדדים, שם נשכרה דווקא הנתבעת מעיקרון זה, שכן התובע דנן, אז הנתבע, דרש לעכב את הגירושין עד להכרעה ביתר ענייני הצדדים, ובדבריו נסמך על דברי בית הדין הרבני הגדול בפסק דינו בתיק 1/1248559 על כך אמרנו בין השאר:
הכרעתנו נתבארה באר היטב דבר דבור על אופניו, ואף לו הייתה עומדת בניגוד לדברי בית הדין הרבני הגדול בפסק דינו בתיק 1/1248559 שבאילנו ביקש הנתבע להיתלות – מה בכך? עקרון 'התקדים המחייב' אינו נוהג בדין תורה, ורשאי הוא בית הדין האזורי ואף חייב לפסוק בדין שבא לפניו לפי מיטב שיפוטו ושיקול דעתו ההלכתי גם אם עמדתו שונה מעמדתו של בית הדין הרבני הגדול. מחויבותו של בית הדין האזורי להכרעתו של בית הדין הגדול שרירה וקיימת רק באשר לאותו מקרה עצמו שבו פסק בית הדין הגדול את שפסק ולא באשר למקרים אחרים.
האמת ההלכתית שבעיקרון שרירה וקיימת עתה כשעומדת היא בניגוד לעמדתה של הנתבעת לא פחות משהייתה נכונה אז, כששירתה את העדפותיה.
ד. למעלה מכך אטעים:
אותה עת טען הנתבע כי לשיטתו דינה של התובעת הוא כ'מורדת' ומבקש הוא לתבוע את 'החזרת המתנות' שנפסקה לעניינה של מורדת ובהסתמך על אותו פסק דין עצמו ביקש כי גם תביעה זו תתברר בבית דיננו ותוכרע קודם סידור הגט.
בפסק דיננו שבו דחינו עמדה זו של התובע העלינו בעצמנו את השאלות באשר לסמכות בית הדין לדון בתביעה זו שעה שיתר ענייני הממון נידונים בבית המשפט, אך הבהרנו מכל מקום, ומטעם זה דחינו את עמדת התובע, כי אם אכן נקבע כי יש לבית הדין סמכות לדון בתביעה זו – יוכל הדיון בה להתקיים גם לאחר הגירושין, אף שכבר אז היה גלוי וידוע כי הנפקות היחידה היא לעניין החזרת המתנות שכן הנתבעת – התובעת דאז – ביקשה להתגרש ומחלה על כתובתה.
הובהר בפסק דין עוד כי ייתכן כי ייקבע כי בית הדין מוסמך לדון בשאלת השבת המתנות במנותק מיתר ענייני הממון וייתכן גם כי ידון בטענת ה'מורדת' כשלעצמה אף אם לא יוכל לדון בנגזרת זו, ואף שהיא לכאורה הנפקות היחידה, שכן נוכח סברת התניה שמכללא העומדת בבסיס הטענה להחזרת מתנות "כי אקני לה – אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק – לא אקני לה" (כתובות נד, א), לא מן הנמנע כי בית המשפט, שבין כתליו נדון עניין רכושם לשל הצדדים בכללו, יוכל (ויצטרך) לדון בה. אם ייקבע כי הסמכות לדון בנגזרת זו נתונה לבית המשפט שהוא המוסמך לדון בשאר ענייני רכושם של הצדדים – לא מן הנמנע שיבקש התובע לשכנע את בית המשפט בצדקת עמדתו תוך שהוא מסתייע בפסיקה הצהרתית של בית הדין – אם אכן יקבל בית דיננו את עמדתו – הקובעת כי הנתבעת 'מורדת'.
שאלת היותה או אי־היותה של הנתבעת 'מורדת' היא שאלה ששורת הדין כי תונח לפתחו של בית הדין שכן היא עצמה ודאי שאלה של 'ענייני נישואין'. ואף אם במסגרת דיון בענייני הרכוש ייתכן שיוכל בית המשפט לבחון את העובדות ולקבוע על בסיסן, מכוח סמכותו האגבית ובשל ההשלכה לענייני הרכוש, כי כך הוא או אחרת, ודאי מכל מקום אין לשלול את האפשרות כי תיבחן בבית הדין שהוא הערכאה שלה הסמכות המקורית לדון בשאלה זו ושהיא גם הערכאה המנוסה בה והבקיאה אף ברקע הרלוונטי שנדון מטבעם של דברים במסגרת תביעת הגירושין עצמה, ופסיקתו של בית הדין תישקל בתורה בבית המשפט שיבחן אם נִכְְחה יכול הוא לקבוע כי מתנה זו או אחרת הייתה מתנה מותנית.
כך כתבנו בפסק הדין (ההדגשה אינה במקור):
לטעמנו, לא בהכרח הוא כי אם לא תידון השבת המתנות בבית הדין לא תוכל להידון כלל.
אין ספק אומנם כי הקביעה אם פלונית 'מורדת' היא אם לאו היא מענייני הנישואין והגירושין עצמם, כטענת באת כוח הנתבע, אך יש מקום לבחון אם הנגזרת של השבת המתנות צריכה להידון בהכרח בבית הדין או שמא יש מקום לדון בה גם בערכאה אחרת ככל שהסמכות ביתר ענייני הרכוש נתונה לערכאה האחרת (וככל שאכן ייפתח תיק נאפשר לצדדים לטעון לעניין זה ולהביא אסמכתאות לטענותיהם). בבסיס דין השבת המתנות ב'מורדת' עומדת הסברה "כי אקני לה – אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק – לא אקני לה" (כתובות נד, א) […]משמעותה של סברה זו היא כי במתנה שנותן אחד מבני הזוג לרעהו קיים תנאי מכללא העשוי להביא לבטלות המתנה במקרה של גירושין שנגרמו בשל 'מרידת' מקבל המתנה. סברה זו יכולה שתעמוד גם לפי חוק המתנה, תשכ"ח – 8691, שגם בו, בסעיף 4, קיימת האפשרות של מתנה מותנית, ואין עילה לקבוע כי תנאי שמכללא אינו תנאי לעניין זה. נפנה לעניין זה, הן לגופו של עניין והן לשאלת הסמכות, לדברי בית המשפט העליון בע"א 384/88 אריאלה זיסרמן נ' דוב זיסרמן, מג(3) 502 (9891), למאמרו של הרב עו"ד שמעון יעקבי היועץ המשפטי לשיפוט הרבני "החזרת מתנות במורדת ומורד וחוק שיווי זכויות האשה" (פורסם בקובץ שערי צדק ט, התשס"ח, עמ' 16) ולדברי בית הדין הגדול בפסק הדין בתיק 1125089/1 […]
פסק דיננו, לרבות החלטתנו הכלולה בו באשר לאפשרות העקרונית לפחות לדון בטענת המרידה שבעניינה של הנתבעת לאחר הגירושין – חלוט הוא זה מכבר.
לא זו אף זו: הנתבעת שדרשה אכן את הגירושין המיידיים טרם הכרעה ביתר העניינים ובכללם בטענה זו (דרשה וקיבלה!) נסמכה הלכה למעשה על הכרעתנו זו, שרק על יסודה נקבע כי הגירושין יהיו מיידיים. דומה כי העלאתה עתה, מצידה, של הטענה כי אין לדון בתביעתו של התובע, לא זו בלבד שעומדת בניגוד להחלטה חלוטה, שבניגוד לפסק דינו של בית הדין בתל אביב ניתנה בבית דיננו שלנו ובעניינם של הצדדים עצמם ועל כן מחייבת היא, אלא שיש בה גם טעם לפגם בהיבט של תום הלב.
ה. ומכאן אל הטענות הקודמות ואל הפסיקה שהוזכרה בדברי הנתבעת, דברים העומדים בזיקה גם לאפשרות העקרונית כי נדון רק בשאלת ה'מרידה' הנטענת עצמה ואילו נגזרותיה הרכושיות יוכרעו בערכאה הדנה במכלול ענייני הרכוש של הצדדים:
פסיקות בית המשפט העליון בעניין זיסרמן ובעניין דרור כשלעצמן, נקדים ונעיר, אינן מחייבות את בית הדין הרבני, שכן בית הדין הרבני מחויב על פי חוק רק לפסיקותיו של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ ולא לפסיקותיו כערכאת ערעור אזרחי (המחויבות לכל פסיקה של בית המשפט העליון נקבעה בסעיף 02(ב) לחוק יסוד השפיטה וחלה על פיו רק על 'בית משפט', הגדרה שבעניינו של חוק יסוד זה וכפי העולה מסעיף 1 לו אינה כוללת בתי דין דתיים, זאת לעומת סמכותו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק הנוגעת לפי סעיף 51(ד)(4) לחוק יסוד זה גם לבתי הדין הדתיים. וראה פסקאות 701–021 לפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בתיק 3/1250217, לרבות לעניין האמור בהקשר זה בהלכת בבלי). מה שמחייב את בית הדין בהקשר לפסיקות אלה הוא אפוא רק אותם חלקים מתוכן שהוטמעו בפסיקות מאוחרות של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, ורק אם אותם חלקים היוו באותן פסיקות חלק מהרציו ולא מן האוביטר בלבד. אכן באשר לאפשרות כי נקבע כי עניין המרידה עצמה יידון בבית דיננו וההשלכות הממוניות בבית המשפט, שמצידו אכן מחויב לכל 'הלכה' שנפסקה בבית המשפט העליון, יהיה מן הדין לשקול את השלכות הצפויות של פסיקות אלה על האפשרות שתהיה להכרעה בתביעת המורדת נפקות מעשית, שאם לא כן הרי יהיה ההליך שלפנינו בבחינת הליך סרק.
חשוב מכך, ולא במנותק מכך, נחדד כי בעניין זיסרמן, שלא כפי שנראה מדברי הנתבעת, לא נדונה שאלת הסמכות אלא שאלת המהות: לא השאלה אם הסמכות הייחודית לדון בשאלת החזרת המתנות במורדת נתונה לבית הדין הרבני בהיותה שאלה של ענייני נישואין אלא השאלה אם בית המשפט הדן בענייני הרכוש חייב להחיל את דיני החזרת המתנות שבדין העברי מכוח הכפפתם של ענייני הנישואין, בחוק, אל הדין האישי.
להבחנה זו עשויות להיות השלכות שונות:
מחד גיסא יש מקום לטעון כי אם אכן, כפי שנקבע שם, אין בית המשפט מחויב (ואולי אף אינו רשאי) לאמץ את הלכות החזרת המתנות על כרעיהן וקרבן אל תוך פסיקתו בענייני הרכוש, אין בכך כדי למנוע מבית הדין כשהוא דן בעניינם של הצדדים לעשות כך (בכפוף לשנקבע בהלכת בבלי, וכפי שצוין בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בתיק 1/1248559 הלכת בבלי אינה מונעת זאת ואדרבה מדגישה היא כי בית הדין יכול לפתח 'הלכות' ופרשנויות חוק בהקשר לענייני רכוש הנידונים בו, ובלבד שיישמר בהן השוויון בין הצדדים).
יש מקום אף לטענה כי ב'החזרת מתנות' – אף שמדובר בעניין רכושי – מדובר בתביעה נפרדת השונה מיתר ענייני הרכוש.
דומה הדבר במידת מה לקביעותיו של בית המשפט העליון (שעליהן הושתתה בין השאר הלכת השיתוף הספציפי) כי יכולות להתקיים בין בני זוג מערכות יחסים כלכליות החורגות משנקבע בחוק יחסי ממון ויכולים הם לכרות הסכמים שאינם הסכמי ממון, כהוראתו של מונח זה בחוק יחסי ממון, והללו יידונו על פי דיני החוזים הכלליים. וכך גם במקרים אחרים על פי דינים שונים, למשל על פי דיני העבודה אם בן זוג אחד יהיה מעסיקו של משנהו, ואזי לכאורה יידונו יחסי העבודה שביניהם בבית הדין לעבודה גם אם ענייניהם האחרים יידונו בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני.
הוא הדין והוא הטעם לאפשרות כי תתקיימנה בין בני זוג שתי מערכות יחסים כלכליות, האחת הנוגעת לכלל רכושם והמושתתת על חוק יחסי ממון, הלכת השיתוף הסכמי ממון וכו', והאחרת הנוגעת לנכסים ספציפיים שלגביהם יש מקום לטענת החזרת המתנות שמדיני מורדת, ובהתאמה לכך – ודווקא מכוחה של העמדה כי בית המשפט אינו יכול לדון בהללו בהתאם לדיני מורדת – תידון מערכת היחסים האחת בבית המשפט והאחרת בתביעה נפרדת בבית הדין.
אם יקבל בית הדין את טענת החזרת המתנות לא יהיה בכך משום עימות עם פסיקתו של בית המשפט הדן בכלל עניין רכושם של הצדדים, שכן פסיקת בית המשפט תעסוק בחלוקת הרכוש שעליו חל חוק יחסי ממון, ואילו פסיקת בית הדין לא יהיה בה (אם תתקבל הטענה בדבר החזרת המתנות) אלא כדי לקבוע כי נכס מסוים שהיה נכס של קרובי האיש (שכמובן אינו בר־איזון בינו לבין האישה) או שניתן במתנה לו (וממילא לא היה בר־איזון) וממנו במתנה (במלואו או כחלק משותפות) לאישה נותר בבעלות של האיש (וכך להפך במקרה של 'מורד') – תוצאה זו שתפחית את היקפו של ה'פול' העומד לחלוקה ואיזון, לא תעמוד בסתירה לפסיקתו של בית המשפט העוסקת בדרך החלוקה של מה שכן עומד לחלוקה ולאיזון, כשם שפסיקה של ערכאה זו או אחרת שתדון במחלוקת שבין אחד הצדדים לבין צד ג' ותוצאתה תהיה כי נכס מסוים שייך לאותו צד ג' תפחית את היקף הנכסים העומדים לחלוקה. וכשם שאם ידון בית הדין לעבודה במחלוקת שבין עובד ומעביד שהם גם בני זוג אפשר שתהיה להכרעתו השלכה על היקף הנכסים העומדים לחלוקה (אם למשל יקבע כי אחד הצדדים חייב לשלם למשנהו שכר עבודה בגין תקופה מסוימת שלגביה קבע בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני מצידו כי נכסים שנצברו בה אינם בני איזון, ובכך יוציא את אותו תשלום ממסת הנכסים שנצברה בידי צד אחד בתקופה שבכלל האיזון ויכניס אותו של נכסי הצד האחר שאינם בני איזון).
מאידך גיסא יש מקום לטעון כי הנחת המוצא שלא נטען נגדה בעניין זיסרמן הייתה כי הסמכות בעניין המתנות נתונה בכל מקרה בידי הערכאה הדנה במכלול ענייני הרכוש, וכל שנדון בעניין זיסרמן הוא אכן רק השאלה המהותית. אך באשר לשאלה המהותית עצמה יש להסיק דווקא מנחרצותו של בית המשפט העליון שקבע כי אין לראות את עניין החזרת המתנות במורדת כעניין של הנישואין עצמם, כי סבר בית המשפט וקיבל כי אפשר לדון במתנה שבין בני זוג על פי העקרונות הכלליים של דיני המתנה הכוללים גם את האפשרות לדון במעמדה של מתנה מסוימת כמתנה מותנית, לרבות על בסיס התניה שמכללא, אלא שדחה את הטענה שלפיה נצרכת ההכרעה בשאלת מעמדה של מתנה מסוימת להיות 'אוטומטית' נגזרת של ההלכה, ועל כן – משסבר בית המשפט שדן לגופו של עניין בעניינם של הצדדים דהתם – כי המתנה אינה מותנית, אין מקום לערער על קביעתו בטענה כי גדרי ההלכה מחייבים מסקנה אחרת וחובה לאמצם בהיות העניין שייך ל'ענייני הנישואין'. לדרך זו הרי כי לא מן הנמנע עדיין לבחון בכל מקרה לגופו אם העילות להחזרת המתנות, ככל שישנן כאלה, הן בעלות משקל מספיק כדי לקבוע את קיומה של התניה מכללא גם במשקפי החוק, אם לאו. לשון אחר: אין בפסק הדין בעניין זיסרמן כדי לשלול את האפשרות לקבוע במקרה מסוים כי מרידתו של אחד הצדדים מביאה להחזרת מתנות בשל תנאי מפורש או תנאי שמכללא בנוגע למתן המתנה אלא כדי לשלול את הקביעה כי זו תהיה התוצאה המתחייבת והקיימת באופן אוטומטי בכל מרידה.
ו. משאמרנו זאת נבוא גם בשערי הפסיקות עצמן תוך שנעמוד של שנקבע הן בעניין דרור ובעניין זיסרמן הן בפסיקות המאוחרות להם:
בעניין דרור דובר בבני זוג שחלה בעניינם הלכת השיתוף (הכללית) שכן הללו נישאו טרם חקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 3791, (להלן: חוק יחסי ממון). משך הנישואין עד למועד הקרע בין הצדדים היה כשלוש־עשרה שנים. במהלך שנים אלה נוהלו כמה הליכים בין הצדדים אך עם זאת קבע בית המשפט בהסתמך על טענת האיש עצמו כי לאורך רובה של התקופה חיו הצדדים בשלום ובמישור. בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי התקיימו התנאים להחלת חזקת השיתוף.
נזכיר כי אותה עת, בהינתן כי מדובר בחזקת השיתוף הכללית ולא בהחלתו של שיתוף ספציפי בנכסים שאינם בני איזון לפי חוק יחסי ממון ובנישואין שנערכו לאחר חקיקתו וממילא לא נהגה בהם הלכת השיתוף הכללית, לא נדרשה על דרך כלל הוכחה לקיומה של כוונת שיתוף אלא להפך:
ההנחה הייתה כי קיימת חזקה בדבר כוונת ויצירת שיתוף בכלל נכסי הצדדים אלא אם יוכח אחרת.
האיש טען באותו מקרה להפקעתו למפרע של השיתוף בשל בגידותיה (הנטענות) של האישה בו. בית המשפט שדחה את טענתו הטעים כי בגידה עשויה להמיט את הקץ על הנישואין אך אין נענשים עליה בשלילת זכויות שנרכשו במהלכם למפרע.
נציין כי הטענות בדבר הבגידה עלו במהלך חיי הנישואין ולמרות העלאתן המשיכו הצדדים בחייהם המשותפים משך כמה וכמה שנים, ומשכך ברי כי לא היה מקום לטענה מצידו של האיש כי אילו ידע כי תנהג אשתו כפי שנהגה לא היה משתף אותה בנכסיו, שהרי התנהלותו הזוגית הכוללת – לפי ההנחה בדבר קיומה של חזקת שיתוף – נמשכה גם לאחר שסבר ואולי אף 'ידע' על אותה התנהלות, וכך משך כמה שנים. וכל זאת, נשוב ונאמר, שעה שהפסיקה גרסה כי אין צורך להוכיח כוונת שיתוף אלא כי על הטוען להיעדרה (ולכאורה הוא הדין לטענה בדבר היותה מותנית, מסויגת או מוגבלת) – הראיה.
נטעים גם כי עצם השימוש של בית המשפט במינוח 'עונש' – 'אין נענשים', כדברי בית המשפט, על 'בגידה' בשלילת זכויות – מלמד אכן כי אין לשאלה שנדונה שם ולשאלה של אומד הדעת שלפיו מתנה כלשהי נעשית בתנאי זה או אחר דבר וחצי דבר, שהרי קביעה כי מתנה מסוימת ניתנה בתנאי כלשהו וכי תנאי זה התקיים או שלא התקיים אינה בבחינת 'עונש' ואין בה משום שלילת זכויות אלא קביעה כי הללו לא ניתנו מעולם.
כבר בשלב זה ברור כי גם אם נתעלם מהערתנו דלעיל בדבר מחויבותו או אי־מחויבותו של בית הדין הרבני לפסיקה שניתנה בעניין דרור, אף לגופו של עניין קשה להסיק מפסיקה זו למקרה שבו הטענה היא בבירור ובפירוש טענה להיותה של מתנה כלשהי מתנה המוגבלת בתנאי מתלה; קשה להסיק גם לעניין אומד דעתם וכוונתם של צדדים ממקרה של נישואין שנמשכו 'בשלום ובאושר' כשלוש עשרה שנה לאלה שבנישואין קצרי מועד, וודאי שאין לדמות מקרה שבו נסתרת הטענה האפשרית (שאכן לא נטענה) בדבר תנאי מתלה (שעניינו שנאמנות לבן הזוג) מן התנהלותם של הצדדים גם
לאחר הפרת ה'תנאי' למקרה שבו אין דבר הסותר את הטענה לקיומו של תנאי מתלה (שבענייננו אינו עוסק בנאמנות, שכן בזו לא הוטל דופי, אלא בעצם הרצון לחיים משותפים לאורך שנים).
ז. בעניין זיסרמן, שבו אגב הייתה הטענה לביטול מתנה עקב הפרת ברית הנישואין בכיוון ההפוך, מצד האישה הנותנת כלפי האיש המקבל וה'בוגד', כפי שכבר אמרנו, לא נשללה האפשרות העקרונית לקבוע את קיומו של תנאי מתלה באשר למתנה שבין בני זוג, אלא האפשרות לקבוע כי בית המשפט חייב להניח – מכוח הלכות השבת המתנות שב'מורדת' – כי לעולם קיים תנאי כזה.
אשר לאפשרות לקיומו באותו מקרה עצמו – דחה בית המשפט אפשרות זו תוך שהוא מנמק זאת בין השאר בעיקרון שלפיו מתנה מפורשת, שבה, ולא ב'מתנה' שהיא פרי חזקת השיתוף הכללית או כוונת שיתוף ספציפית (אך שאינה מפורשת וודאי אינה כוללת הקנאה מפורשת), דובר באותו מקרה – נגמרת בנתינתה ושוב אינה הדירה. לעניין זה ציין בית המשפט לחוק המתנה, תשכ"ח – 8691 (להלן:
חוק המתנה).
למרות אמירתו של בית המשפט כי הדירותה של מתנה עומדת 'בניגוד מוחלט' לחוק המתנה, אין החוק כולל אמירה מפורשת בדבר אי־הדירותה של מתנה, אלא שבית המשפט הסיק לכאורה כי משמעות אמירתו של המחוקק בדבר היותה של המתנה 'נגמרת' (סעיף 2 לחוק המתנה), ואולי גם משמעות ההבחנה בין 'מתנה' לבין 'התחייבות לתת מתנה' שלגביה אכן אפשר המחוקק את החזרה ממנה בתנאים מסוימים (סעיף 5 לחוק המתנה), היא כי 'מתנה' שנגמרה – אינה הדירה.
המחוקק אומנם התיר מפורשות (בסעיף 4 לחוק המתנה) גם את התנייתה של מתנה בתנאים שונים, אולם בית המשפט הניח לכאורה כדבר המובן מאליו, נוכח האמור לעיל, כי זאת רק אם הייתה ההתניה מפורשת. 'לכאורה' אמרתי, ולא בכדי.
הבסיס להנחתו זו של בית המשפט, ושמא יש לומר לאוסף הנחותיו – ההנחה בדבר היותה של מתנה סופית ובלתי־ניתנת לביטול בהעדר תנאי וההנחה כי תנאי כזה צריך להיות מפורש, הוא כפי העולה מדבריו המפורשים של בית המשפט, מן הסברה כי אם תוכל מתנה להתבטל על ידי תנאי מכללא ממין זה שבנידון (היינו תנאי בדבר הנאמנות של בן הזוג, שבדומה לו עשויה להיות הנחה בדבר תנאי בעניינו המשך ידידותם של ידידים ועוד כהנה וכהנה – בכל מתנה לפי עניינה):
הסקתו של תנאי מפסיק מכללא במתנה בין בני זוג הייתה הופכת כמעט כל מתנה להדירה […] הנימוק שמציעה המערערת להסקת התנאי המפסיק היה תופס באופן עקרוני כמעט בכל הסכם מתנה […]
בדברים אלה מובלע כי אכן לא מן הנמנע כי יהיו מקרים שבהם אפשר יהיה להסיק בדבר קיומו של תנאי שכזה, אלא שאין לקבל הנחה בדבר קיומו בכל מקרה וממילא אף לא לקבל היסק של תנאי שדברי וטעמי היסקו אכן יכולים להתקיים 'כמעט בכל הסכם מתנה'.
יש מקום גם להבחין בין 'תנאי מפסיק', שבו דובר התם, היינו תנאי שמשמעו כי המתנה היא אכן מתנה אלא שזו תתקיים רק עד למועד מסוים, לבין 'תנאי מתלה' שמשמעו כי אם יתקיים או לא יתקיים תנאי מסוים יתברר למפרע כי המתנה מעולם לא חלה ואף אם נראה היה אחרת – לא היה זה אלא 'מקסם שווא' ותולדתו של 'מקח טעות'.
בלי לקבוע מסמרות נוכל לשער כי ייתכן שתהיה לעניין זה נפקות גם לשאלת משך הזמן: אם האירוע שממנו מבוקש להסיק תנאי התרחש בסמיכות יחסית למועד מתן המתנה יש יותר מקום לראות את המתנה כ'מתנה בטעות' – לעיתים אף כתוצר של הטעיה ממש, היינו מצג שווא שהציג אחד הצדדים לרעהו, בין השאר, כדי לזכות במתנה, כשסמוך לאחר זכייתו בה הסיר את המסווה מעל פניו, ולעיתים אולי לא תיוחס הטעות להטעיה מכוונת אך עדיין יהיה מקום להניח כי לו ידע הנותן, שנתן מתנה רבת ערך מתוך ציפייה מסתברת לאריכות ימים ושנים של רעות, כי סמוך ונראה לאחר מכן תכבה האהבה (ואולי יתגלה בכך למפרע כי מתחילתה לא הייתה אהבת אמת שמים רבים לא יוכלו לכבותה ונהרות לא ישטפוה) – לא היה נותן את שנתן. לעומת זאת אם חלף פרק זמן ארוך שבו אכן היו חיי הצדדים הרמוניים, ואף חלו בהם ירידות ומעלות לסירוגין התקיימה בהם מערכת משותפת ממושכת, יקשה עלינו לקבוע בוודאות כי מראש הייתה המתנה בבחינת 'מקח טעות', שהרי עשוי אדם ליתן מתנה גם בשל תקופת שותפות או ידידות משמעותית שאינה 'נצח' או למען קיומה של תקופה כזו.
ח. בהקשר של 'החזרת מתנות במורדת' ניסחו הגאונים והראשונים כך את ההנחה כי מתנה לא ניתנת בין בני זוג במנותק מקיום הקשר הזוגי ועל דעת להתקיים גם אם מקבל המתנה ייזום את פירוקו: "דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה" (רי"ף – יבמות כא, א [מדפי הרי"ף] בשם "יש מי שאומר" ובעקבותיו הרשב"א – כתובות נד, א וסג, ב; הרא"ש –כתובות פרק ה סימן לד ועוד).
אך יסוד הדברים אינו בהכרח באומדנות המיוחדות למערכת הנישואין אלא בהכרת טבע האדם על דרך כלל, אם כי יישומם של דברם עשוי להשתנות בין מתנות הניתנות בהקשרים שונים.
הנחת המוצא המכירה את הטבע האנושי, האנוכי לרוב, היא כי שום 'מתנה' אינה באמת 'חינם' בתכלית אלא כלשון חז"ל (מגילה כו, ב; גיטין נ, ב; בבא בתרא קנו, א): "אי לאו דהוה ליה [בגיטין: דאית ליה] הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה" או כלשון המורגלת בדברי הראשונים (עיין חידושי הרמב"ן – יבמות מו, א; כתובות סג, ב; עליות דרבנו יונה בבא בתרא קלג, א; חידושי רשב"א כתובות מט, ב ושם נג, א ועוד, ובדומה לכך כבר בתוספות בגיטין יב, א): "אי לאו דעביד ליה נייח נפשא לא יהיב ליה מתנה", ועל כן עומדת המתנה תמיד או בזיקה להנאה שבעבר ומבטאת הכרת תודה ו'תמורה' לה או בציפיית פני עתיד.
עם זאת: אותו 'נייח נפשא' הוא בבחינת 'דברים שאין להם שיעור' ואין מניעה לשער כי היה אדם נכון ליתן מתנה לידידו גם 'בעבור' ידידות בת פרק זמן שאינו 'לעולם', והוא הדין והוא הטעם במתנה לבן הזוג או לבת הזוג.
עיקרון זה כי מתנה, למרות הנחת המוצא האמורה, אינה מחייבת להניח התניה בדבר המשך יחסים תקינים בין הצדדים לאורך ימים ושנים אינו חידוש של בית המשפט, מקורה הוא בהלכה – שורשיה נטועים בתשובת הגאונים שהובאה בספר העיטור (חלק ב אות כ) ובהמשך לכך בשו"ת הריב"ש (סימן שא), בשו"ת התשב"ץ (חלק ב סימן ב) ובחלקת מחוקק (סימן צט ס"ק ז) והוזכרו הדברים בקצרה גם בבית שמואל (שם ס"ק ו) שבה נפסקו חילוקים שונים בין סוגי מתנות שנותנים בני זוג זה לזה, בהקשר של החזרת מתנות בעת הגירושין, וכן הבחנה בין החזרת מתנות ב'מורדת' לבין מקרי גירושין רגילים, שבה אין המתנות חוזרות כפי שנפסק בשולחן ערוך (שם – אבן העזר סימן צט), וכך אף אם נגרמו הגירושין בשל בגידה(!) כמבואר להלכה ברמ"א (שם), בנימוק: "אלא מעתה מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם?" (=וכי מי שנותן מתנה לחברו צריך עָרֵֵב שיהיה אוהבו לעולם?)
ועיין בחידושי הרא"ה (כתובות סד, א) המביא אף הוא את דברי הגאונים לעניין ההבחנות בין מתנות החוזרות לאלה שאינן חוזרות כשלגבי האחרונות משמש העיקרון של "אי לאו דעביד ליה נייח נפשא לא יהיב ליה מתנה" בכיוון ההפוך – לומר כי יש להניח כי ניתנו בגין 'נייח נפשא' שאינו תלוי בקיום הנישואין.
משכך:
כשאפשר לבסס טענה כי מתנה, וודאי אם מדובר במתנה רבת ערך, ניתנה על יסוד ציפיות מסוימות וכי דבר מציפיותיו של נותן המתנה לא התממש, וכך בשל מעשיו או מחדליו של המקבל, אפשר לעיתים לקבוע כי המתנה בטלה מעיקרא, בבחינת 'מתנה בטעות'.
אך ככל שאפשר לקבוע כי חלק ממשי מאותן ציפיות כן התממש, ובכלל זה כי לאורך תקופהמסוימת מומשו הציפיות אף אם משמעות מימושן המלא היא מימוש לאורך זמן רב, קשה יותרלקבוע כי המתנה הייתה 'בטעות', שהרי מי יתקע לידינו כי אותו חלק שמומש לא היה די בו בעיני נותן המתנה, בעת הנתינה, כדי להצדיק את נתינתה.
- אשר לאפשרות לקרוא אל הסכם המתנה הכתוב או אף אל זה שבעל פה תנאי מפסיק שלפיו אומנם אין המתנה בטלה אם מומשו חלק מן הציפיות אך תוקפה הוא רק למשך הזמן שבו אכן מומשו – אפשרות זו קשה עוד יתר, ועל כן מיאן בה בית המשפט בפרשת זיסרמן, שהרי כאן לא זו בלבד שעומדת השאלה – בדומה לשאלה הקיימת לגבי האפשרות ל'תנאי מתלה' בנסיבות דומות – מי יתקע לידינו כי לא היה הנותן נכון ליתן את מתנתו ללא מגבלת זמן גם 'בתמורה' לאותה 'הנאה' או אותו 'נייח רוחא' שקיבל בזמן מסוים, אלא שצריכים אנו גם להתגבר על המכשול שבדמות הצורך להתגבר על חזקה ועל קניין שאין ספק שנוצרו (בניגוד לתנאי מתלה שלגביו המבוקש הוא לקבוע כי נוכח התנייתו ובהעדר קיומו מעולם לא נוצר קניין) – לא להסתפק בקביעה נגטיבית (שבמקרה כזה אינה אפשרית) כי הסכם המתנה כביכול מעולם לא נוצר ולא היה אלא 'פאטה מורגנה', אלא לקבוע קביעה פוזיטיבית כי בהסכם 'נכתב' גם הכתוב בו אכן בפירוש, כי ניתנה המתנה, וגם מה שאינו כתוב בו, כי תוחזר היא למועד זה או אחר.
ובהקשר לכל זה: בעניין זיסרמן היו הצדדים נשואים למעלה מחצי יובל טרם המתנה ונישואיהם המשיכו טרם הטענה על בגידת האיש באשת נעוריו עוד כעשור לאחריה. האם מדחיית האפשרות לראות מתנה שבמקרה כזה כניתנת בתנאי מפסיק נוכל לגזור בהכרח את המסקנה כי אין לשער את קיומו של תנאי – תנאי מתלה – במתנה שניתנת בראשית נישואים קצרים וכשהללו אכן באים אל קיצם זמן קצר לאחר מכן?
בבג"ץ 60/8298, בניגוד לעניין דרור ולעניין זיסרמן, נדון עניינם של בני זוג שחל עליהם חוק יחסי ממון ולא הלכת השיתוף, ונדונה השאלה אם יש לראות ב'בגידה' נסיבה המצדיקה איזון משאבים שאינו שוויוני בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק זה.
בית המשפט דחה סברה זו תוך שהוא נסמך על העיקרון שנקבע בעניין דרור ובעניין זיסרמן כי:
"נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף" וכי "לאשם היחסי בפירוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף […]"
את המילה "למפרע" בציטוט הראשון, שהובא מפסק הדין בעניין דרור, הדגישה השופטת
(כתוארה אז) מרים נאור, והמשיכה ואמרה תוך ששוב מודגשת המילה "למפרע" (הדגשה שבפעם הזו היא 'במקור'):
הנה כי כן, אף אם נניח, כטענת המשיב 2, כי העותרת היא האשמה היחידה בפירוק השיתוף, הרי שאין הדבר מצדיק פגיעה למפרע בזכויותיה ברכוש המשותף שנצברו עד לאירוע.
הדיבר המודגש 'למפרע' עומד גם בזיקה למונח 'עונש' – "אין נענשים עליהן למפרע", שכן אם נצברו זכויות וניתנו מתנות הרי ששלילתן בשל אירועים שנעשו לאחר מכן, למפרע, בבחינת 'עונש' היא, עונש שאינו יכול להתקיים שכן אין לו יסוד בחוק, ואף לא בהלכה – לרבות במקרים של 'בגידה', כדרך שאמרו בגמרא (כתובות קא, ב) "אם היא זינתה, כליה מי זנאי?" ובלשון שנקטו הראשונים (רשב"א שם נד, א ובשו"ת חלק א סימן אלף רב; תוספות רא"ש שם נד, ב): "אם היא זינתה, נכסיה מי זנו?"
לא כך באותם מקרים שבהם יש יסוד להסיק כי אליבא דאמת כלל לא נרכשו זכויות מסוימותוכלל לא ניתנו מתנות מסוימות, אף שנדמה היה כי כן ניתנו וכי כן נצברו, שכן יש יסוד לקבוע כינתינתן הייתה בטעות, טעות שמשהתגלתה הרי כי אין הזכויות נשללות למפרע כ'עונש' אלא כי התברר כאמור כי 'אולי לא היו הדברים מעולם' שכן מתנה שבטלה בשל היותה בטעות – משמעות הדברים היא כי אליבא דאמת לא הייתה מעולם.
אכן בית המשפט בפסק דינו זה הוסיף ודן בטענת המשיב דהתם כי פסקי הדין בעניין דרור ובעניין זיסרמן נוגעים רק לבני זוג שעליהם חלה הלכת השיתוף ולא על מי שעליהם חל חוק יחסי ממון. בהקשר זה ולצורכו ניתח בית המשפט את הלכת השיתוף ואת משמעות הפסיקות שבעניין דרור ובעניין זיסרמן, וכך אמר:
הלכת השיתוף, אשר פותחה בהלכה הפסוקה, קובעת חזקה לפיה הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים של בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, מצוי בבעלותם המשותפת של בני הזוג. זאת, גם כאשר הנכסים רשומים על שמו של אחד מבני הזוג, או נמצאים בחזקתו הבלעדית. הטוען לאי התקיימותה של החזקה נדרש להציג ראיות כבדות משקל לכך שנתגבשה כוונה אחרת בין בני הזוג בכדי לסתור את החזקה […]
הלכת השיתוף ניזונה מתפיסה חברתית של מוסד הנישואין כקשר חופשי בין שני יחידים, המושתת על שוויון, שיתוף פעולה ותמיכה הדדית והיא נועדה לקדם כמה תכליות חברתיות חשובות:
האחת היא הכרה בחיי הנישואין כחיי שיתוף, הן במישור האישי והן במישור הכלכלי. ההנחה היא כי בני זוג שבחרו לחיות חיים זוגיים מעוניינים לחלוק ביניהם את רכושם בחלקים שווים;
השניה היא קידום שוויון בין בני הזוג בכך שהיא מייחסת ערך שווה לתרומה של כל אחד מבני הזוג לרווחת התא המשפחתי;
השלישית היא שימור האוטונומיה והזהות העצמאית של כל אחד מבני הזוג במסגרת חיי הנישואין […]
מרכז כובדה של הלכת השיתוף הוא לעת פירוק הקשר הזוגי. הלכת השיתוף מעניקה ביטחון כלכלי לבני הזוג לאחר פירוק הקשר ומאפשרת לכל אחד מהם לעמוד ברשות עצמו. היא נועדה לפצות על הפגיעות כתוצאה מסיום מערכת יחסים ארוכה של אמון ושיתוף פעולה (עניין שלם).
בית המשפט המשיך ואמר כי הוא הדין, למרות ההבדלים המסוימים הקיימים, בחוק יחסי ממון:
הלכת השיתוף חלה, כך קבע בית המשפט זה במספר הזדמנויות, גם ביחס לזכויות סוציאליות […]
גם חוק יחסי ממון בין בני זוג (תיקון), התש"ן – 0991, הביא להכללת הזכויות הסוציאליות בגדר הנכסים שעל דרך הכלל יש לאזן את שווים […]
קביעות בית משפט זה לפיהן אין נענשים על בגידה למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף, כוחן יפה, לדעתי, בין אם הרכוש הוא משותף מכוח הלכת השיתוף ובין אם חל עליו הסדר האיזון הקבוע בחוק יחסי ממון […]
לבסוף דחה בית המשפט את הסברה כי "האחריות הכלכלית שהוטלה על הצד הנבגד בפתאומיות 'לבנות לו בית אחר' מזכה אותו להקלות באיזון המשאבים" באומרו "פשיטא, כי לכל פירוק של נישואין ישנן השלכות כלכליות נרחבות" וכי "הצורך 'לבנות בית אחר' […] הוא מנת חלקם של רבים מבני הזוג שנישואיהם הגיעו לקיצם" ואינו תלוי בעילה לפירוק הקשר.
עם זאת בית המשפט לא שלל כליל אפשרות להשלכה של העילות לפירוק הקשר על חלוקתהרכוש – וכך מקל־וחומר לכאורה שעה שאין מדובר בחלוקת רכוש גרידא אלא בעניינה של מתנהשלפי הנטען היא בבחינת 'מתנה בטעות' – אלא אמר, כלשונה של השופטת נאור "איני סבורה שיש מקום לקבוע כלל גורף מעין זה" (ההדגשה אינה במקור) וציין כי באותו מקרה כלל "לא נטען" כי הוטלה על 'הצד הנבגד', בפתאומיות, "אחריות כלכלית בשל פירוק הנישואין" ועל כן "לא ניתן לקבוע כי בנסיבות המקרה שלפנינו מצדיקה האחריות הכלכלית שהוטלה על המשיב 2 סטייה מכלל השוויון באיזון המשאבים".
יא. ניתוח זהיר של הדברים מעלה אפוא כי אף בפסק דין זה נותר פתח לשקול עניינית לעיתים, גם בהקשר הרכושי, את אחריותו של אחד הצדדים לפירוק קשר הנישואין, ואוסיף ואומר:
כל האמור נאמר באשר לאחריות שהוטלה 'על הצד הנבגד' בעטיה של 'בגידה' למרות הסתייגותו של בית המשפט בפסיקה עקבית ממתן משמעות ל'בגידה' – מה שבו ראה בית המשפט סוג של פגיעה בחופש הפרט, ולמרות דברי בית המשפט שם גם, מפי כתבו של המשנה לנשיאה דאז השופט ריבלין כי מלבד ש"אין להתמודד עם הקושי שבפירוק ועם אשמתו של מי מהצדדים בדרך של פגיעה כלכלית" גם "תכופות יש קושי לדבר בהקשר זה במונחים של 'אשמה'" וכי "פירוק הנישואין הוא תוצאה של נסיבות מורכבות ובגידה כשלעצמה אינה הופכת את אחד מבני הזוג לאשם הבלעדי".
אף על פי כן הודה בית המשפט לכאורה כי כשאפשר להוכיח תוצאות כלכליות שלה – אין להתכחש להן, ובלבד שיהיה הדבר מוכח ולא יהיה בבחינת 'כלל גורף', וכך אף בהקשר לסטייה מעיקרון השוויון בחלוקת המשאבים.
קל־וחומר כשמדובר במי שלא נטען נגדו כי 'בגד' בבן או בבת הזוג אלא כי יזם את פירוק הנישואין ללא עילה ובכך הסב פגיעה כלכלית פתאומית למשנהו, ושעה שאין מדובר בסטייה מעיקרון השוויון שמשאבים שנרכשו במאמץ משותף אלא בקביעה כי מתנה שניתנה לא ניתנה על דעת פירוק תכוף לה של הנישואין ביוזמתו של מקבל המתנה.
ודוק: בפן ההלכתי חמורה אומנם 'בגידה' שבעתיים, אולם באשר לאומד דעתו של נותן המתנה – אף כי יש מקום להניח במקרים רבים כי לא היה בן זוג נותן מתנה לרעהו לו צפה את בגידתו בו, מכל מקום שעה שבחברות מסוימות קיימת סלחנות לבגידה הרי כי אין להניח את קיומו של תנאי מכללא בהקשר זה, שכן יש בני זוג הממשיכים לחיות יחדיו גם לאחר 'בגידה' ועשויים ממילא גם לנהוג בשותפות וליתן מתנות, וכפי שהוזכר לעיל זה היה מצב העניינים שעלה מן הטענות בעניין דרור. לעומת זאת כשפירוק הנישואין אינו תוצאה של 'בגידה' 'בלבד' אלא של יוזמת מקבל המתנה, ללא הצדקה (לפי הנטען) ובסמוך לקבלתה – אומד הדעת כי הנותן לא היה נותן לו ידע שכך יקרה חזק בהרבה.
עוד מעלה ניתוח דבריו הנ"ל של בית המשפט כי ראה את חוק יחסי ממון כקרוב במגמתו אל מגמותיה של הלכת השיתוף שלדבריו התבססה על שלושת העקרונות שדברי בית המשפט לגביהם צוטטו לעיל – שלושה עקרונות שספק רב אם קיימים הם באותה מידה בהקשר של מתנות:
מתנות אומנם מחד גיסא מבוססות יותר מן השיתוף בהיותן תוצר של הסכמה וכוונה מפורשת ולא של חזקה בלבד בדבר קיומה, אך מאידך גיסא: דווקא משום כך יש מקום למקד יותר את הכוונה שהביאה לנתינתן ולבחון אם הייתה בבחינת 'טעות', ומעצם טיבה של מתנה שנותן צד שלא כחלק מאותו שיתוף שנוצר מכוחה של החזקה או של זכות האיזון שיצר המחוקק אין ליחס לפגיעה בה בשל אומד הדעת הנוגע לכוונת נותנה את הרעות שייחס בית המשפט לפגיעה בשיתוף או באיזון – היינו את הפגיעה בערכי השוויון או באוטונומיה של כל אחד מבני הזוג (המחייבת את מתן האפשרות להשתחרר מן הנישואין ללא פגיעה בזכויות שנוצרו מכוח השיתוף או בזכות האיזון).
- לעניינו של אומד הדעת יש אף מקום להוסיף ולהטעים: בעניינה של כוונת שיתוף ספציפית ואףבאשר להלכת השיתוף הכללית בעת שבה שררה יש משמעות גם למשך הנישואין. אכן כשניתנהמתנה מפורשת אפשר לטעון כי אין לפרט זה משמעות שכן אין אנו צריכים להסיק על הכוונה מן הנסיבות, אך כדרך שעשויות נסיבות ללמד על כוונה שלא הובעה מעולם בפירוש לא מופרך הוא להסיק לעיתים על פרשנותה וגדריה של כוונה מפורשת אף אם הללו לא הובעו בפירוש.
בדבריו הנזכרים של בית המשפט נאמר בין השאר, וכפי שצוטט לעיל, לעניין תכליותיה של הלכת השיתוף, ולפי מכלול הדברים עומדים הדברים גם כחלק מההנמקה לאי הייחוס של תנאי מפסיק באשר למתנה (וכאן נוגעים הדברים גם למתנה מפורשת) כי "הלכת השיתוף מעניקה ביטחון כלכלי לבני הזוג לאחר פירוק הקשר" וכי היא "נועדה לפצות על הפגיעות כתוצאה מסיום מערכת יחסים ארוכה של אמון ושיתוף פעולה".
לא מופרך הוא לומר כי אותו יסוד ערכי המצריך את הענקת הביטחון הכלכלי לבן הזוג ש'קיבל מתנה' מכוחה של כוונת השיתוף ולאחר "מערכת יחסים ארוכה של אמון ושיתוף פעולה" שבה הסתמך עליה ועל היותה "מעניקה ביטחון הכלכלי" עשוי לעמוד בפני שוקת שבורה אם יידרש להשיבה, ואשר על כן אף אין ליחס לרעהו כוונה, בעת ש'נתן את המתנה', לסייג את מתנתו – הוא עצמו היסוד שעליו ייתכן להשתית הנחה כי כשהמערכת לא הייתה "מערכת יחסים ארוכה של אמון ושיתוף פעולה" דווקא 'נותן המתנה' הוא שזכאי להגנה דומה ושאותו יש "לפצות על הפגיעות כתוצאה מסיום" של אותה מערכת, לפחות אם אותו סיום הוא ביוזמת הצד שקיבל את המתנה.
אכן כדברי בית המשפט בעניין זיסרמן אין לקבל "את הטענה, שיש להקיש מחזקת שיתוף הנכסים בין בני זוג גם את התנאי המפסיק במתנות בין בני הזוג" ולקבוע באופן אבסולוטי כי כשם שמערכת יחסים ארוכה כאמור מביאה למסקנות בדבר כוונת שיתוף כך העדרה של מערכת כזו מביא למסקנה בדבר כוונה להחיל על המתנה תנאי מפסיק, ועל כן כפי שנאמר לעיל אין לקבוע אוטומטית כי כל מתנה שניתנה בתנאים כאלה תהיה הדירה.
אך ודאי הוא כי אין לקבוע את ההפך ולהסיק מדברי בית המשפט ששלל את קיומו של תנאי כזה במצב שבו הייתה "מערכת יחסים ארוכה של אמון ושיתוף פעולה", תוך שנתון זה מהווה חלק מנימוקיו, כי לעולם לא נוכל להניח את קיומו של תנאי מפסיק גם כשהמערכת לא הייתה כזו. ודאי שלא נוכל לומר כי בהעדרה של מערכת כזו עדיין קיים צידוק אוטומטי להענקת ביטחון כלכלי לצד שקיבל את המתנה ושמאידך גיסא יזם את פירוק הקשר וסיום המערכת שלשם קיומם או בזיקה לו ניתנה המתנה, אלא כי נצטרך לבחון את הדברים בכל מקרה לגופו, והדברים נכונים ביסודם – למרות הבדלים דו־כיווניים שייתכנו – במתנה מפורשת כמו בזו שהיא תוצר של כוונת שיתוף.
כך אפילו באשר לתנאי מפסיק ועל אחת כמה וכמה באשר לתנאי מתלה.
- לבסוף: דנג"ץ 8537/18, שהוא כביכול גולת הכותרת של טענות הנתבעת בפן המשפטי ושל בקשתה לדחות את התביעה על הסף:
לדעת הנתבעת בפסיקה זו נסתם הגולל על הסברה שהובעה במאמרו של הרב שמעון יעקבי ובפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בעניין החזר מתנות במורדת 1/9805211, שכן בה הוכרע והתברר סופית, לדעתה, כי סברה זו "בנוגע להחלת דוקטרינת החזר מתנות במורדת/מורד" –
אינה עולה בקנה אחד עם ההלכות העדכניות של בית המשפט העליון ובג"ץ אשר ניתקו בין שיקולי אשם בפירוק הנישואין לזכויות רכושיות וכן פסלו שימוש ב"תניה מכללא" […]
אולם ב'כותרת' בלבד אין יוצאים ידי חובת העיון בפסק דינו המקיף והארוך של בית המשפט העליון (ולמען הסר ספק אומר כי אין כוונתי לומר כי כך עשתה באת כוח הנתבעת). עיון מדוקדק בפסק דין זה מלמד כי במידה רבה אפשר לומר כי 'אין תוכו כברו' – לא במובנו הרגיל של ביטוי זה אלא במובןזה ש'ברו' של פסק הדין היינו השתקפותו ב'כותרות' הממוקדת מטבעה ב'שורה התחתונה', אךב'תוכו' נגלית תמונה מורכבת שממנה יש לדלות את העקרונות ואף לבדל בין אלה מהם המוסכמים על כלל הרכבו המורחב של בית המשפט העליון שישב בדין בהליך זה, או למצער על רובם, לבין אלה שאינם בבחינת דעת רוב ובין אלה שהם ליבתו של פסק הדין לאלה שמעמדן הוא כשל אמרות אגב גרידא.
מותבו המורחב של בית המשפט העליון שדן בהליך זה כלל את נשיאתו דאז השופטת א' חיות,
את המשנה לנשיאה (בדימוס) השופט ח' מלצר ואת השופטים נ' הנדל, ע' פוגלמן, י' עמית, נ' סולברג, ד' ברק־ארז, ד' מינץ וא' שטיין.
השופטים סולברג, מינץ ושטיין היו בדעת מיעוט שגרסה אף בנסיבותיו של אותו מקרה כי פסיקתו של בית הדין הרבני הגדול שקבע אז את בטלות 'המתנה' שנתן האיש לאישה, 'מתנה' שלא הייתה מפורשת אלא תוצר של כוונת שיתוף ספציפי, בשל אומד דעתו של האיש כי לא היה נכון ליתנה לו ידע כי חיי נישואיהם של הצדדים יגיעו לקיצם בעקבות בגידתה בו.
כמעט מיותר לומר כי לעמדתם של שלושת השופטים הללו יש מקום לדון בתביעה שלפנינו, אלא שהשאלה הנשאלת היא האם כך גם לשיטת שופטי הרוב שבאותו הליך, בשל הבדלים הקיימים בין המקרים, או שמא דעת הרוב – וממילא גם ההלכה המשפטית המחייבת – נוגעת גם לענייננו.
להלן נבחן את דברי השופטים שהיוו את דעת הרוב הנשיאה (כתוארה אז) השופטת חיות, המשנה לנשיאה (בדימוס) השופט מלצר והשופטים הנדל, פוגלמן, עמית וברק־ארז.
יד. נשיאת בית המשפט העליון, כתוארה אז, השופטת חיות גרסה אכן כי כלל הוא כי אין לקרוא אל תוך 'הסכם המתנה' 'תנאי מכללא' שלא פורש בו. לשיטה זו אכן יש לקבל לכאורה את עמדתה של הנתבעת דנא.
אולם המשנה לנשיאה (בדימוס) השופט מלצר אף שפתח את דבריו באומרו כי מסכים הוא לתוצאה שאליה הגיעה הנשיאה ולדרך הילוכה מצא לנכון להוסיף כמה הערות והבהרות, כלשונו, ובגדרן של אלה כתב (באשר לזכות המוקנית כתוצאה של הלכת השיתוף הספציפי, שנדונה התם, אך אפשר להשליך את הדברים גם על זכות שהיא תוצאה של מתנה מפורשת) כי (ההדגשה אינה במקור):
"הלכת השיתוף הספציפי" מגבילה ביחס להתגבשות של זכות מעין־קניינית בנכס שאיננה כרוכה בהכרח בהתנאה מפורשת להעברת הקניין בין הצדדים (ככל שהוכח לגביו "דבר מה נוסף", המעיד על כוונת שיתוף) – ראו: ע"א 00/2768 אבו־רומי נ' אבו־רומי, פ"ד נ"ו (6), 571 (2002), ועיינו: ניסים שלם, יחסי ממון ורכוש – הדין והפסיקה, כרך א', עמ' 581–322 (מהדורה שניה – תשע"ט–9102; להלן: שלם). זכות מעין־קניינית זו איננה, לרוב, בבחינת זכות על תנאי, ולכן לא ניתן לשלול אותה בדיעבד לאחר התגבשותה – בעילה של חוסר נאמנות מינית של בן הזוג. קריאה של תנאי כזה אל תוך תהליך התגבשות הזכות מנוגדת לכאורה להוראות הדין האזרחי הנוהג עמנו (ראו: חנוך דגן ודפנה הקר "הלכת השיתוף הספציפי – לקראת המערכה הרביעית בבג"ץ 31/2064" מחקרי משפט לב 915(9102)).
נשים נא לב כי כשנאמר כי זכות מסוימת "לרוב" אינה מותנית הרי שמשמע מכך כי יש גם "מיעוט" שבו הזכות אכן מותנית.
נמקד את המבט אף אל ההבחנה בין שלילת זכות בעילה של 'חוסר נאמנות מינית' שממנה הסתייג, וכך לכאורה, לשיטתו, אף אם אין מדובר ב'עונש' אלא בהיסק בדבר קיומו של תנאי, לבין שלילת הזכות על יסוד הנחה באשר לתנאי לה שאינו עוסק בשאלת הנאמנות אלא בשאלת יוזמת פירוק הקשר והאחריות לה.
ודוק גם כי בתי המשפט אכן הסתייגו משיקולי ה'אשם' בהקשר לגירושין ואף בהקשר של העדרנאמנות, אם משום שהללו נתפסים בעיני בית המשפט כתוצר של תפיסה דתית שמרנית שבצידהעשויות לדור תפיסות ליברליות ומתירניות, שאפשר כי בעיני חלק מן השופטים הן אף נכונות יותר, אם משום שמונחי ה'אשם' כשלעצם הם בעלי משמעות סמי־פלילית אכן עומדים בזיקה למונחי ה'עונש' ובהעדר הוראות חוק מתאימות אין מקום לקיומם של אלה ושל אלה.
אולם 'אחריות' אינה זהה ל'אשם' ולא כל שכן כי 'יוזמה' אינה 'אשמה': הדיון בקיומו של תנאי שלפיו נותן המתנה התכוון, בבחינת 'דברים שבליבו ובלב כל אדם', כי זו תשמש את מקבל המתנה בהיותם נשואים זה לזה ולפחות גם ובעיקר בהיותם נשואים זה לזה, אף אם תיוותר בידי המקבל
לאחר תום הנישואין (ולאו דווקא בשל גירושין, תום הנישואין יכול להיות גם לאחר אריכות ימים ושנים, בדרך כל הארץ), אך לא כי סמוך ונראה לקבלתה ייזום המקבל את פירוקה של המערכת הזוגית. הדיון בתנאי כזה הוא מהות הדיון ב'החזרת מתנות במורדת', ואין הוא עוסק כאמור ב'אשמה' אלא ביוזמה ובאחריות. לשון אחר: רשאי אדם לבקש וליזום את סיומו של הקשר הזוגי, ואין הוא נענש על כך שכן אין עילה לעונש כשהמעשה הוא מעשה לגיטימי, אום אין זאת אומרת כי למעשה לגיטימי שיוזם אדם אין השלכות, לרבות כלכליות.
'העדר נאמנות' או שיקולים אחרים הנוגעים לשאלת האשמה אינם זהים ל'יוזמה' שכן יש שהצד שנהג שלא בנאמנות לא ביקש להפסיק את קשר הנישואין בעת שנהג כפי שנהג, ולעיתים אף לא לאחר מכן בעת שבאו הצדדים בשערי בית הדין. סיומו של הקשר עשוי להיות תוצאה של כך, ולעיתי – הלכתית – מדובר אף בתוצאה מחויבת, אך לא בהכרח כזו שהייתה צפויה וידועה מראש לאותו אדם וודאי שלא כזו שאפשר לקבוע כי התכוון לה ויזם אותה.
בהקשרים אלה הסתייג בית המשפט בבג"ץ 60/8298 באומרו (ההדגשות אינן במקור):
פירוק התא המשפחתי הוא אירוע קשה וכאוב עד מאד. במקרים מסוימים ניתן לראות באחד מבני הזוג כנושא באחריות גדולה יותר לפירוק היחסים מזו שנושא בה בן הזוג השני. אולם, אין להתמודד עם הקושי שבפירוק, ועם אשמתו של מי מהצדדים, בדרך של פגיעה כלכלית במסגרת חלוקת הרכוש של בני הזוג.
שכן אין עונשים בפגיעה כלכלית על אשמה זו. אך אנו כאמור איננו עוסקים בשאלה של ענישה.
והוסיף בית המשפט ואמר התם:
יתרה מכך, תכופות יש קושי לדבר בהקשר זה במונחים של "אשמה". פירוק הנישואין הוא תוצאה של נסיבות מורכבות ובגידה כשלעצמה אינה הופכת את אחד מבני הזוג לאשם הבלעדי.
אך אנו איננו עוסקים בשאלת ה'אשמה', אלא בשאלה של היוזמה והאחריות הנובעת ממנה ולא מאשמה.
ואומנם עיתים שבן הזוג שיוזם את פירוק הקשר טוען, ולעיתים בצדק, כי בפן המהותי אין לראותו כיוזם וכאחראי לפירוקו שכן רעהו במעשיו ובמחדליו לא הניח לו כל ברירה.
במקרים כאלה, ככל שתתקבל טענה זו, לא יוכל בן הזוג האחר לטעון לקיומו של תנאי מכללא שהיה במתנה שנתן הוא לרעהו שלפיו לא תתקיים המתנה אם הלה ייזום את פירוק הקשר, שכן חזקה היא כי אדם הנותן מתנה 'בתנאי' מתכוון להגן על עצמו מהפרת התנאי על ידי חברו ולא לביטולה אם יביא הוא בעצמו להפרתו של התנאי.
לכן אכן אין להורות על ביטול אוטומטי של כל מתנה של בן זוג אחד למשנהו עם פירוק הקשר, ולו גם לאחר זמן קצר וביוזמתו הלכאורית של המקבל.
אולם אין להפוך את הקערה על פיה ולומר כי לעולם אין תנאי כזה וכי לעולם אין להורות כך. ה'יוזמה' בניגוד ל'אשמה' ברורה וגלויה למדי. דיינו בהגנה על זכויותיו של יוזם הגירושין באמצעות הקביעה כי לא יפסיד דבר באופן אוטומטי וכי יוכל לטעון כי יוזמתו היא תוצר של מעשי חברו. אין צידוק להגנת יתר כלפי מקבל המתנה, שלפי מהוה הרי היא פגיעת יתר בנותן, בדרך של קביעה אוטומטית הפוכה שלפיה לעולם לא תתבטל המתנה אף אם מקבל המתנה יזם את פירוק הנישואין שהיו רקע לה סמוך ונראה לאחר קבלתה, וזאת מבלי שיידרש המקבל להראות אחריות לכך מצידו של הנותן, שהיא שהביאה ליוזמתו זו של המקבל.
טו. נמשיך בניתוח הפסיקה שבדנג"ץ 81/7358 ונראה כי ההבחנה שעליה עמדנו בדברנו על עמדתו של השופט מלצר עומדת על רגליים איתנות המצויות אף בדברי שאר השופטים, וכי אף הם – אפשר כי יודו שבענייננו ובמקרים הדומים לו יש גם יש מקום לבחון טענה שלפיה במתנה זו או אחרת היה גלום תנאי שלפיו אין היא ניתנת אלא על יסוד ההנחה בדבר קשר זוגי הצפוי להתקיים לאורך זמן ולמצער שלא להיפסק ביוזמתו של מקבל המתנה, זמן קצר לאחר קבלתה וללא שתהיה לכך עילה מספקת.
השופט ניל הנדל – אף שהסכים לפסק דינה של הנשיאה, לא בהכרח שהסכים לכל דבריה וכי יסבור כי יש להחיל את האמור בהם אף על מקרה כעין הנדון שלפנינו.
נעמוד על ההבדלים בין המקרים, הבולטים בדברי השופט הנדל, תוך שנצטט מהם (ההדגשות אינן במקור):
בית הדין הרבני הגדול שב מספר פעמים על הקביעה כי בת הזוג "בגדה" בבן זוגה. לדעתי שימוש במילה זו על הטיותיה השונות קשור לשורש הבעיה בפסק דינו של בית הדין הרבני. בהקשר הדתי, "בגידה" (או "חוסר נאמנות מינית") קשורה בטבורה לדיני הגירושין […] התפישה היא כי מדובר באיסור חמור. לא מדובר במשמעות ה"תרבותית" או הסוציולוגית של הדברים אלא במשמעות הדתית־הלכתית שלהם. כך, האיסור אינו תלוי ברצון הצדדים ובשאלה כיצד הם תופשים את הסיטואציה […] יתכן גם מצב שבו בני זוג כבר החליטו להיפרד […] וכל אחד מבני הזוג הפרודים מנהל מערכת יחסים זוגית אחרת, מבלי שאף אחד מהם מסתייג ממעשיו של רעהו. למרות זאת, על פי הדין הדתי קיום יחסי המין כל עוד לא סודר הגט הם בגדר איסור חמור.
ברם, על פי פסיקת בית משפט זה בבג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 122 (4991), סוגיית הרכוש מוכרעת לפי הדין האזרחי, ולא לפי הדין הדתי.
לדברים אלה אין כמובן כל נגיעה אל מקרה שבו במוקד הדיון לא מצוי איסור דתי כלשהו אלא החלטה של אחד הצדדים לפרק את הקשר ביניהם סמוך ונראה לקבלת ה'מתנה' מחברו.
השופט הנדל אף המשיך וכתב:
[…] השאלה מהו הרצון המשוער של הצדדים, כשאלה עובדתית וקונקרטית, תלויה בנסיבות המקרה ובאנשים שמעורבים בו. השיטה המשפטית כיום, גם בבית הדין הרבני, היא שצדדים מעידים והדיין או השופט שומע ראיות ומסיק מהן מסקנות. אין הסתפקות רק בחזקות ובשבועות. דא עקא, הלשון שבה השתמשו חלק מדייני בית הדין הרבני חושפת כי יחסם אל התנהגות בת הזוג במסגרת הדיון הממוני הושפעה, במידה רבה, ממשמעותם הדתית של קיום יחסי המין לעניין חובת הגירושין […] ניתן לראות כי בפועל "חילחלה" המשמעות ההלכתית של קיום יחסי המין לדיון הממוני.
הדגש בהיבט הלשוני אפוא הוא הצורך להפריד בין האיסור הדתי לפי תנאי המשפט העברי – שיקול ערכי כללי – לסוגיה הממונית: בירור עובדתי ספציפי. נראה כי שימוש במונחים עוצמתיים כגון "בגידה" עלולים להשפיע על הניתוחשל אופן חלוקת הרכוש.
ושוב, ובלי להיכנס לשאלה אם צדקו השופטים הנדל ועמית (שדבריו יידונו להלן) שייחסו לדייני בית הדין הגדול באותו מקרה את עירוב התחומים בין האיסור הדתי לבין הסוגיה הממונית, בענייננו ברור כי לא באיסור דתי עסקינן.
דברי השופט הנדל מרמזים גם כי לשיטתו העירוב האמור הביא את הדיינים באותו מקרה לפסוק, גם באשר לאומד דעת הצדדים ולרצון המשוער של נותן המתנה, בהשפעת תפיסתם בנוגע לאיסור עצמו, ועל כן ניתחו את הכוונה והרצון על יסוד חזקות כלליות ולא על יסוד ניתוחן של ראיות קונקרטיות.
ברי כי לדברים אלה אין מקום שעה שאין ברקע 'איסור' וברי גם כי אין בהם כדי לשלול (אף במקרים שיש בהם איסור דתי ברקע) את האפשרות כי בחינת הרצון והכוונה הקונקרטיים על בסיס הטענות והראיות תביא למסקנה בדבר תנאי מכללא שיש בו כדי לבטל את המתנה. כל שאין לעשות, אליבא דדברי השופט הנדל, הוא להסיק מסקנות כאלה באורח אוטומטי מכוחו של 'שיקול ערכי כללי' וללא בירור עובדתי ספציפי.
מכאן כי אין לחסום את דרכו של מי שמבקש את קיומו של בירור ספציפי כזה, אף אם ברקע מצוי מעשה 'בגידה' – אם כי תהיה נחוצה זהירות כדי לוודא שהיחס למעשה זה לא יזלוג אל היחס לבירור הרלוונטי לנדון – וכל שכן כשאין מעשה כזה ברקע וממילא אין חשש לזליגה כזו.
כך עולה גם מדברי השופט הנדל בביקורתו על עמדתו של חברו, השופט שטיין:
קושי מרכזי בעיניי בחוות דעתו של חברי, השופט א' שטיין, נעוץ בכך שהוא מייחס לבני הזוג רצון (או כוונה) לשלול מבת הזוג את הזכויות בדירה במקרה של הפרת ברית הנישואין, בעוד שלאמיתו של דבר לא נקבע או הוכח כי הובעו כל רצון או כוונה כאלה […]
קיימים שני קשיים בעמדה המתבססת על רצונו המשוער של בן הזוג. הראשון קשור לעובדות ולהוכחתן, ואילו השני נובע מעצם מעמדו המשפטי של "רצון משוער" […]
עולה מן הדברים במפורש כי לו הוכחו רצון וכוונה – הייתה להם משקל, ולכאורה אף ללא התניה מפורשת, כל עוד אפשר היה להסיק מהקשרם של הרצון והכוונה האמורים את קיומו הוודאי או הקרוב לכך של תנאי מכללא.
ויוער בהקשר לכך כי באשר לרצון משוער – והשופט הנדל עמד בהמשך דבריו על הקושי לשער את הרצון – קיימת האפשרות להבחין כאמור בין תנאי שעניינו ב'בגידה' לבין כזה שעניינו ביוזמה לפירוק הקשר ואף באשר לאחרון בין יוזמה הבאה בסמיכות קרובה למתן המתנה ליוזמה דומה אך מאוחרת, כזו שבאה לאחר שנים שבהם התקיים הקשר שהמתנה ניתנה בזיקה לו, אם כ'תמורה' ו'תודה', אם כביטוי לאהבה ולעוצמת הקשר ואם כדי להביא לחיזוקו, מטרה שאפשר שהושגה לפחות בחלקה אם היוזמה לפירוקו של הקשר באה לאחר זמן ולא מייד.
- לא למותר להעיר כי להבחנות מעין אלה יש יסוד איתן אף בהלכה, בהבחנה שעליה עמדו כבר בעלי התוספות ובעקבותיהם הפוסקים השונים בדברם על תנאים שיש צורך לגביהם בתנאי מפורש שאף ייעשה ככל 'משפטי התנאים', תנאים שדי ב'גילוי דעת' כדי להחילם ותנאים שכל כך ברורים לכל ומובנים מאליהם הם עד שאפילו 'גילוי דעת' אינו נדרש לגביהם (ראו: תוספות כתובות צז, א ד"ה זבין; גיטין לב, א ד"ה מהו דתימא; קידושין ו, ב ד"ה לא החזירו; שם מט, ב ד"ה דברים שבלב; הרא"ש בפסקיו במסכת כתובות פרק יא סימן ט; במסכת גיטין פרק ו סימן ט ובמסכת בבא בתרא פרק ח סימן מח; טור ובית יוסף בחושן משפט סימן רז ועוד).
- השופט הנדל, וכמוהו כפי שנראה להלן גם השופט עמית, עמד על הבחנה בין 'מתנה' לביןשיתוף ספציפי:
הקושי שבקביעת התשתית העובדתית ביחס לרצון משוער נובע גם מכך שמדובר ברצון של שני בני הזוג […] מהו אומד הדעת המשוער המשותף לשניהם.
כאן יש לחדד כי שיתוף ספציפי אינו בגדר "מתנה", לפחות לא במובן הרגיל של הענקה ללא תמורה. הרי ביחס למתנה רגילה למקבל יש שתי אפשרויות: לקבל את המתנה בתנאים שקבע הנותן או לסרב לקבלה. מנגד, כאן מדובר בהעברת זכויות על רקע מערכת היחסים הזוגית, שלא מתגבשת בנקודת זמן ספציפית ומוגדרת אלא עולה מפעולות שונות ומאורח החיים הזוגי, שבו קשה להפריד בין פעולותיו ורצונותיו של כל אחד מבני הזוג שעמדו בבסיס השיתוף. במקרה כזה, ספק אם כל מה שיכלה בת הזוג לעשות, באופן משוער, הוא להסכים לתנאים המשוערים של בן הזוג כלשונם (המשוערת) או לסרב לקבל זכויות בדירה.
האם, למשל, ברקע השיתוף הספציפי היה מאמץ חריג של בת הזוג לשמור ולטפל בילדים לבדה, שעות רבות, כדי שבן הזוג יוכל להתרכז רק בענייני הפרנסה? ומה היה רצונה המשוער של בת הזוג ביחס למקרה שבו תישללנה זכויותיה בדירת המגורים בעקבות הפרת ברית הנישואין […]
וישאל השואל: מנין הבסיס או התשתית העובדתית לקרוא אל תוך ההסכם שכרתו בני הזוג תניה שהם מעולם לא קראו לתוכו ושבן הזוג חפץ בה כיום ואילו בת הזוג מתנגדת לה? אם הבסיס למסקנת חברי הוא עניין של מדיניות, או אז אף דעתו צבועה בשיקולים ערכיים. ואם הבסיס לקביעת חברי הוא עניין של עובדה, הכיצד זו הוכחה?
המענה לשאלות אלה כמו גם עצם ההנחה כי יש לבחון את כוונת שני בני הזוג ולא את זו של ה'נותן' בלבד שונה בתכלית כשמדובר אכן במתנה ולא בשיתוף ספציפי, וזאת מלבד השוני שאפשר לקבוע שקיים בין נכונות לתנאי שעניינו בהתחייבות להתנהלות זו או אחרת בעתיד לבין זה העוסק בעצם הרצון בהמשך השותפות לחיים ולא בעתיד הרחוק אלא בטווח המיידי.
יח. ולבסוף, השופט הנדל עומד בדבריו גם על האפשרות שלא לכבד אפילו תנאי מפורש:
ההערה השלישית עוסקת במקרה תיאורטי שבו העביר אדם את הזכויות בנכס מסוים (בהווה), והוסכם כי הזכויות ישובו לידיו אם יתנהג הנעבר בעתיד בצורה כזו או אחרת. כאן הרצון הוא אקטואלי ומפורש […] ברם, הדין מכיר בכך שתקנת הציבור עשויה לגבור על הרצון החופשי […]
השאלה שבפתח פסקה זו הוצגה באופן כללי, וגרסאות שונות שלה מעוררות מורכבויות שונות. גרסה אחת, למשל, היא הסכם לשיתוף ספציפי בדירת מגוריו של אדם עם בן זוגו, כשבהסכם נקבע מפורשות כי במקרה של הפרת ברית הנישואין הזכויות בדירה ישובו לידי בעליהן המקוריים. טענה אפשרית היא כי תניה כזו מנוגדת לתקנת הציבור, שכן היא קובעת סנקציה כלכלית ביחס להתנהגות אישית ואינטימית, תוך פגיעה בחירותו של מי שעליו מוטל ה"איסור" ובאוטונומיה החופשית שלו. מאידך גיסא ניתן לסבור כי תניה כזו אינה פסולה, ואפילו כי היא ראויה. בגרסה אחרת של השאלה לא מדובר בהפרת ברית הנישואין אלא בעצם סיום הנישואין.
האם בנסיבות כאלה תשתנה התשובה, לכאן או לכאן? ועוד גרסאות קשורות למישור הזמן. האם יש להבחין בין אורך התקופה שבה תקפה התניה, למשל שנה, חמש שנים או חמישים שנה? היציבות הנדרשת בדיני הקניין ורתיעתה של שיטת המשפט מ"כוכביות" ביחס לזכויות קניין תומכת בפסילתן של תניות כאלה מתוקף תקנת הציבור, ותמיכה זו גדלה ככל שמדובר בתקופה ארוכה יותר.גרסאות נוספות של הסוגיה עולות ביחס לצוואות. כאמור, חוק הירושה מאפשרלפסול תניות בה לשם הגנה על תקנת הציבור, ובין היתר עסקה הפסיקה בתיקים שבהם ביקש המצווה לשלוט באמצעות הצוואה בהתנהגותם ובאורח חייהם של נמעניה. לצד ההכרה במעמדו המיוחד של רצון המת ובחשיבות קיומו, ישנה הכרה גם בכך שיש גבול למידת השליטה שיש לתת לרצון זה בעולמם של החיים – הימנעות מ"שלטון היד המתה" ,"The dead hand control")ובעברית גם:
Adam J. Hirsch & William K.S. Wang, A Qualitative שלטון הרפאים". ראו"
,בר"ע 108/75 גרייבר נ' גרייבר ;Theory of the Dead Hand, 68 Ind. L.J. 1, 7 (1992) .((1975) 679 ,673 (2)פ"ד כט
כך, למשל, פסל בית משפט זה תניה בצוואה שביקשה למנוע מאישה להיות בקשר עם אחותה (ע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח(1) 22 (3991)) […]
הדוגמאות השונות ממחישות בעיקר את הקושי לקבוע כלל גורף בכגון דא. לאמור, אין בהכרח תשובה של "כן" או "לא" לשאלה שנשאלה – מה הדין כאשר בני הזוג קבעו בצורה מפורשת כי אם אחד מהם יפר בעתיד את ברית הנישואין, נכס שכבר עבר לבעלותו ישוב לידי בן הזוג השני.
יתכן כי התשובה תלויית נסיבות […] נסתפק בקביעה כי הוראה בדבר השבת הזכויות בדירת מגורים בעקבות הפרת ברית הנישואין מעוררת מורכבות כשלעצמה, לפחות בנסיבות מסוימות, ובכל מקרה קשיים אלה תומכים במסקנה שאל לבית המשפט לקרוא תניה כזו ליחסים שבין הצדדים אם הם עצמם לא קבעו אותה.
השופט הנדל מטיל ספק אפוא אף בתוקפה של התניה מפורשת שתכליתה, בראייתו הוא, לפגוע ב'אוטונומיה' של אחד הצדדים באשר להתנהגותו 'האישית והאינטימית'. ברי כי עמדתו של בית דיננו בנוגע לאוטונומיה המדוברת – שונה, אולם אף לשיטתו של השופט הנדל ושל חבריו לדעת הרוב בפסיקה זו של בית המשפט אין להשליך תנאי המבקש לפגוע בה לתנאי שאינו מבקש לפגוע בה.
השופט הנדל מציין מפורשות כי תיתכן הבחנה בין תנאי כזה לבין תנאי שאינו עוסק בכך אלא
בעצם סיום הנישואין (ויוער, לכאורה אפילו לא יהיה זה ביוזמת מקבל המתנה, כל שכן כשכך הוא), ועומד הוא אף על האפשרות לתלות את הדברים במשך הזמן שבין המתנה לבין הפרת ה'תנאי', ואולי – בזיקה לדמיון לעניינו של השיתוף הספציפי – אף משך זמן הנישואין, המהווים רקע למתנה, בכללם.
דומה כי ברור כי אף הוא לא ראה בתנאי העוסק בעצם פירוק הנישואין, בטווח זמן קרוב וביוזמת מקבל המנה, תנאי הנוגד את 'תקנת הציבור' או המבטא ניסיון לשלוט בחיי בן הזוג האחר ולפגוע בחירויותיו.
לדידי לא ברור אם בתנאי מסוג זה שלו טוען התובע בענייננו היה השופט הנדל סבור בהכרח כי "אל לבית המשפט לקרוא תניה כזו ליחסים שבין הצדדים אם הם עצמם לא קבעו אותה", אך אפילו נניח כי בעקבות הסתייגויותיו מתנאים אחרים, ואולי מתוך חשש ממעין 'מדרון חלקלק' בעניין זה, היה סבור כך גם באשר לתנאים ממין זה – עמדה זו אינה מפורשת בדבריו וודאי אינה בבחינת פסיקה מחייבת (גם לו הייתה נאמרת בפירוש מפי רוב שופטי בית המשפט העליון) שכן לא היה בה, בהליך המדובר, משום חלק מליבתו של פסק הדין (הרציו) אלא לכל היותר משום אמירת אגב (האוביטר).
- השופט פוגלמן – אף הוא שותף לדעת הרוב בהליך האמור – קימץ בדברים ואין ללמוד מדבריו אלא הסכמה למסקנותיה של הנשיאה בנסיבותיו של אותו מקרה עצמו ולעיקרון שאין בן זוג מאבד זכויות כלכליות בשל 'בגידה' – עיקרון שכאמור לעיל אינו נוגע בכהוא זה לענייננו, ונוכח האמור גם אין להסיק מה היה סובר השופט פוגלמן בסוגיה שאליה נדרשים אנו.
- השופט, כתוארו אז, עמית כתב בפתח דבריו "אני מצטרף בהסכמה לחוות דעתה של חברתיהנשיאה השופטת א' חיות על כל חלקיה וטעמיה".
אך אם נדייק פורתא נמצא כי למרות דבריו אלה אפשר שהיה מודה בקיומה של ההבחנה שעליה עמדנו לעיל, שכן הרואה בדבריו – בהערות ובהוספות שכתב לאחר אמירה כללית זאת, יבחין במשמעות שייחס להיות התנאי מכלל שנדון התם נסוב על עניינה של הנאמנות המינית.
כך בדבריו:
את התערבותו של בית הדין הרבני הגדול בממצאי עובדה […] לא ניתן להסביר אלא בהשפעתה של ה"בגידה" […] גם מלומדי משפט הגיעו למסקנה כי פסק דינו של בית הדין הגדול לא התיימר לקבוע ממצא עובדתי נקודתי, אלא מדובר בפסיקה הקובעת ברירת מחדל גורפת, שלפיה הענקת רכוש של בן זוג לרעהו, מותנית בכך שמקבל המתנה ישמור על נאמנות מינית כלפי בן זוגו.
וכך בוויכוח שנפרש על פני פסק הדין בינו לבין השופט שטיין אם דעתה של הנשיאה "מגלה 'חוסר ניטרליות' כלפי דפוסים שונים של חיי נישואין וגירושין" ואף "התערבות בחירות האישית, בחופש החוזה, בקדושת הקניין הפרטי ובחופש הבחירה". במוקד ויכוח זה היא שאלת הלגיטימיות של תפיסה שאותה, בהקשר של הטענה לקיומו של 'תנאי' במתנה, יש ליחס לנותן המתנה ושלפיה הפרת הנאמנות היא עילה לשלילתה של המתנה. בהקשר זה כתב השופט עמית בין השאר:
- […] דווקא "הניטרליות" של חברי, טומנת בחובה סכנות ופוטנציאל לתוצאות לא ניטרליות קשות, כמו חשש לזליגה של שיקולי אשמה מינית ביחס לנכסים בני איזון במסגרת איזון המשאבים (וראו ליפשיץ בעמ' 04–54).
גישתו של חברי, כי מכוח חופש החוזים יש לבחון את תוכן ההסכמה מכללא שבהתקיימותה הסכים בן הזוג לחלוק את נכסו, מכניסה דרך השער הראשי את נושא הנאמנות המינית הישר אל תוך סכסוכי הרכוש בין בני זוג. למעשה, קשה לתאר סיטואציה שבה ניתן לייחס רטרואקטיבית, לאחר מעשה הבגידה, תנאי מפסיק מכללא לפיו הסכימו הצדדים לשלול במקרה כזה את השיתוף הספציפי. כמקרים חריגים ניתן להצביע על בן זוג שמנהל "חיים כפולים" ללא ידיעת בן זוגו או בגידה ממושכת כחלק מדפוס של שקרים וגניבות כספיות […]
- "בירור עובדתי של ההסכמות שבני הזוג גיבשו ביניהם, במפורש
או במשתמע" כדברי חברי השופט א' שטיין (בסיפא לפסקה 91 לפסק דינו, הדגשה הוספה – י"ע) הוא פתח להתעסקות בשיקולי אשם מיניים על כל ה"מריעין בישין" שרצוי להתרחק מהם במסגרת סכסוך רכושי בין בני זוג (והשוו לע"א
84892/1 פלוני נ' פלוני, [פורסם בנבו] פסקה 8 לפסק דיני (3102.01.92); ליפשיץ בעמ'
47–57 שם עומד המחבר על טיעון הפולשנות).
מכאן הסכנה־רבתי שאני רואה בדברי חברי שסבור כי "אין זה מופרך בעיניי שבן הזוג הנבגד ירצה לחזור בו, בעקבות הבגידה, מתוכניתו לחלוק את נכסיו עם בת זוגו" (סעיף 02 סיפא לפסק דינו). עמדתי על כך בפסק דיני בהליך הקודם (שם, פסקה 18ו):
"לא ניתן לבצע 'הנדסה חוזרת' ולקבוע כי משעה שבן הזוג ביצע אקט של בגידה, אזי עלינו להניח כי בן הזוג 'הנבגד' מלכתחילה לא התכוון לחלוק עמו את רכושו. קביעה שכזו לוקה בהנחת המבוקש".
למעשה, גם חברי מסכים כי טענות בדבר בגידה ואשמה "תחזורנה למחוזותינו בקול תרועה רמה ותעשנה שמות" וכי חשש זה "אכן עתיד להתממש בלא מעט מקרים אם דעת הרוב בהליך הקודם תישאר על כנה" (סעיף 12 סיפא ו־22 רישא לפסק דינו).
ההכרה בתנאי מפסיק מכללא של נאמנות מינית, ככל שהדבר לא נעשה במפורשאו בכתב, אינה מעשית, באשר בית המשפט אינו בוחן כליות ולב. ניסיון לזהות בדיעבד תנאי מכללא מעין זה לא יסכון והוא גם מסוכן מבחינת השלכותיו. למעשה, אפילו בנוגע לבני הזוג במקרה שלפנינו, לא מצאתי בפסק דינו של חברי כל טענה או אינדיקציה קונקרטית לכך שביחסים ביניהם התקיים תנאי מכללא מעין זה.
5. הכרה בתנאי מכללא של נאמנות מינית במסגרת דיני המתנה, נוגדת הלכות של בית משפט זה בדיני מתנה (ע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, פ"ד מג(3) 502 (9891); ע"א 343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד(2) 451 (0991)). מכל מקום, איני סבור כי יש לנתח את הלכת השיתוף הספציפי באספקלריה של מתנה–נתינה על פי דיני המתנה ודיני החוזים […]
כל מעיין נכוחה בדברים יראה כי השופט עמית הוטרד בעיקר מהתניה (שאינה מפורשת) העוסקת בשאלת הנאמנות המינית שהיא עניין לתפיסות עולם ערכיות באשר לחובת הנאמנות ולאיסור הניאוף, וספק רב אם היה מסתייג באותה מידה גם מתנאי שאינו עוסק בכך אלא ברצון וביוזמה לפרק את השותפות שבין הצדדים – על כלל היבטיה, האישיים והכלכליים – ולא במעשים שאולי מביאים לכך אך אינם בהכרח מכוונים לכך.
הקושי בזיהוי שעליו עמד השופט עמית – שונה הוא בין שני המקרים, שכן יש המתייחסים בסלחנות לחוסר נאמנות (ויש אף הדוגלים ב'נישואין פתוחים' שמלכתחילה אינם דורשים נאמנות) שאפשר שלא יימנעו משיתוף בן או בת זוגם בנכסיהם בשל אי־נאמנות, אך גם לגבי הללו מסתברת היא ההנחה כי לא יתנו מתנה או ישתפו בנכסים, בזיקה לקשר הזוגי, אם ידעו כי סמוך ונראה לאחר מכן יפורק קשר זה שלא ברצונם, ביוזמת בן הזוג מקבל המתנה.
גם החששות שהעלה השופט עמית מ"טענות בדבר בגידה ואשמה" ש"תעשינה שמות" וכו' אינם רלוונטיים לעניין שבו אין מדובר באשמה ובבגידה אלא באחריות וביוזמה, שכפי שהערתי לעיל עשויה להיות לגיטימית אך אין בכך כדי למנוע כי תהיינה לה השלכות כלפעולות לגיטימיות רבות.
אוסיף כי ההלכות שאליהן הפנה השופט עמית עסקו אף הן בתנאי משוער העוסק בהתנהגות והתנהלות של אחד מבני הזוג – אם בתחום הנאמנות המינית ואם בהיבטים אחרים של 'התנהלות מחפירה' (ע"א 343/87 פרי נ' פרי) – אך לא ביוזמה לפירוק הקשר, וודאי שלא בכזו הסמוכה למועד המתנה.
ולסיום, אמירתו של השופט עמית "איני סבור כי יש לנתח את הלכת השיתוף הספציפי באספקלריה של מתנה–נתינה על פי דיני המתנה ודיני החוזים" ודאי אינה רלוונטית לענייננו שבו אנו עוסקים אכן ב"מתנה–נתינה" ולא בהלכת השיתוף הספציפי. להבחנה זו עשויות להיות, כמובן, השלכות דו־כיווניות.
כא. את הניתוח של דעת הרוב בדנג"ץ 81/7358 נחתום בעומדנו על דברי השופטת ברק־ארז:
השופטת ברק־ארז פתחה את דבריה בשאלה "האם חוסר נאמנות מינית הוא שיקול שאמור להשליך על אופן חלוקת הנכסים בין בני הזוג בעת פירוד בכלל, ועל חלוקת הזכויות בדירת המגורים המשפחתית בפרט?" והבהירה: "מנקודת מבטי, זוהי השאלה העיקרית שנדרשה להכרעתנו במסגרת הדיון הנוסף."
די בפתיח זה כדי להבהיר כי לא בהכרח הוא שאפשר להסיק מדבריה לנידוננו שבו לא זו השאלה.
בהמשך לפתיח זה אמרה השופטת ברק־ארז, לאחר שהקדימה כי היא מסכימה לפסק דדינה שלהנשיאה, כי היא "מבקשת להוסיף עליו מספר דגשים והטעמות הנוגעים למוקד המחלוקת מנקודת מבטי", את 'הדגשים וההטעמות' פתחה באומרה:
ראוי לפתוח בכך שבני הזוג אשר עניינם נדון בפנינו היו נשואים זה לזו למעלה משלושים שנים. במשך תקופה של יותר מעשרים שנים הם התגוררו בבית שהוקם על מגרש שקיבל הבעל בירושה, אך נבנה במהלך הנישואין בעת שבני הזוג חיו בהרמוניה, ביססו את חייהם המשותפים וגידלו את ילדיהם. חרף זאת, פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול קבע כי כעת, לאחר שהתגרשו, אין לאשה כל זכויות בבית המגורים המשפחתי, תוך התייחסות לטענות בדבר חוסר נאמנות מינית לכאורה מצדה בתקופה של שלהי הנישואין. הייתכן?
נדגיש את ה'דגשים' בדבר אורך תקופת הנישואין "יותר מעשרים שנים" חיי הזוג בה "בהרמוניה" והיות הטענות טענות בדבר "חוסר נאמנות מינית" "בתקופה של שלהי הנישואין", ונתהה אפוא אם נוכח 'ההטעמות' שמא בהשלכה לענייננו דרושות 'התאמות':
בענייננו הלוא מדובר בתקופת נישואין קצרה, שספק אם הייתה בה הרמוניה, ובטענה שאינה עוסקת בחוסר נאמנות אלא ביוזמה (ושוב נאמר שעשויה היא להיות לגיטימית כשלעצמה) של פירוק חיי הנישואין לאחר תקופה קצרה זו. האם שלילת ההנחה בדבר אומד דעתו של נותן מתנה בעניין שנדון בבג"ץ מחייבת את שלילתה בעניין שלפנינו השונה ממנו לחלוטין בכל אותן 'שאלות עיקריות', 'דגשים' ו'הטעמות'?
כב. אין בפסיקותיו של בית המשפט העליון בכלל ובפסיקותיו בשבתו כבג"ץ בפרט כדי לשלול את האפשרות לבחון לגופה טענה כי במקרה כלשהו בטלה מתנה שנתן אחד מבני הזוג למשנהו מכוחו של אומד הדעת שלפיו לא התכוון הנותן ליתן את המתנה אלא מתוך ציפייה להמשך קיומם של נישואי הצדדים לפחות לפרק זמן סביר לאחר מכן ולמצער ציפייה כי מקבל המתנה לא ייזום את פירוקם ללא עילה ממשית בתוך זמן קצר לאחר הנתינה.
אף פסיקת בית המשפט העליון בדנג"ץ 8537/18 אינה עומדת בסתירה לכך שכן מתוך תשעת שופטי ההרכב רק נשיאתו דאז של בית המשפט העליון אמרה דברים שמהם עולה לכאורה כי לעולם אין לקרוא תנייה כזו אל 'הסכם המתנה' מבלי שנאמרה בו בפירוש, ואף בדבריה מדובר לכאורה באמרת אגב. מדברי רוב שופטי ההרכב יש אף להסיק בפירוש את ההפך, היינו כי עקרונית יש מקום לקריאת תניה כזו במקרים מסוימים, בעיקר כשמדובר בנישואין קצרים שפורקו ביוזמת מקבל המתנה (ודוק: ביוזמתו – לא 'באשמתו' בכלל ולא בשל אי־נאמנותו בפרט – אם כי ייתכן שיוכל להתגונן מפני הטענה נגדו אם יוכיח להנחת דעתו של בית הדין כי היה בבחינת 'אנוס' ליזום את פירוק הנישואין בעטיה של התנהלות משנהו כלפיו) זמן קצר לאחר נתינתה – כך עולה מדברי השופטים מלצר, הנדל, עמית וברק־ארז ולא כל שכן מדברי השופטים שהיו בדעת המיעוט באותו עניין – השופטים סולברג, מינץ ושטיין. (מדברי השופט התשיעי שישב בדין בהליך זה, השופט פוגלמן, אין להסיק בעניין זה דבר לכאן או לכאן.)
תוצאת האמור היא, כפי שאמרתי בראשית דבריי, כי אין לקבל את הדרישה למחיקת התביעה על הסף וכי יש לדון בה לגופה, דיון שבמסגרתו תיבחנה טענות הצדדים, לרבות אלה שעלו בכתב ההגנה, לגופן.
למען הסר ספק ייאמר מפורשות כי אף שדחיתי את הבקשה לסילוק התביעה על הסף אין בכך כדי לבטא עמדה שלפיה סיכוייה של התביעה שפירים.
אדרבה לפני התובע מצויות כמה משוכות שלא נקל לחלוף על פניהן מבלי להיכשל בהן – כך הן לעצם הוכחת הטענה כי יוזמת הנתבעת לא באה על רקע התנהלות שלו שלא הותירה לה ברירה ממשית, הן לעניין שכנוענו כי בנסיבות אלה היו המתנות המדוברות (שיש עוד להגדיר במדויק מה הן) בבחינת מתנות שעל תנאי ובוודאי לעניין האפשרות כי נדון אנו בבטלותן ולא רק בשאלה העקרונית תוך שיישום המסקנות ייוותר לשיקול דעתה של הערכאה הדנה במכלול ענייני רכושם של הצדדים.
אך כל עוד ההליכה במסלול תביעה מסוים לגיטימית היא, ואכן לגיטימית היא, אין בהיותה של הדרך רצופת מכשולים כדי להצדיק את חסימתה מראש בפני בעל דין המבקש לצעוד בה.
המזכירות תקבע אפוא מועד לדיון בתביעה.
כג. החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת שמותיהם של הצדדים ומספרי תעודות הזהות שלהם.
ניתן ביום ט' באייר התשפ"ו (6202/40/62).
הרב יחיאל חיים פריימן
טוען רבני אבינועם שמש ושות' 