תיק 1476472/7 בבית הדין הרבני האזורי באר שבע
לפני כבוד הדיינים: הרב אליהו אריאל אדרי – אב"ד, הרב אברהם חשאי, הרב ישועה רטבי
פסק דין
לאחר עיון בעמדות הצדדים מוחלט כי המשיב חייב לפנות את חפציו מבית מגורי המבקשת וזאת עד לתאריך 22.10.25.
ככל שלא יעשה זאת תוכל המבקשת לפנות את חפציו החל מתאריך 26.10.25, כאשר המשיב יישא בעלות הפינוי והחפצים יפונו לכל מקום שהוא לפי שיקול דעת המבקשת ובלא שתהיה לה אחריות כלשהי.
ניתן ביום ט"ו באלול התשפ"ה (08/09/2025).
הרב אליהו אריאל אדרי – אב"ד הרב אברהם חשאי הרב ישועה רטבי
נימוקים
נימוקים אלו הם המשך להחלטה מיום ט"ו באלול תשפ"ה (08.09.25) בעניין הבקשה שהוגשה על ידי המבקשת (להלן: "האישה") לפינוי כלי עבודה השייכים למשיב (להלן: "האיש"), וכדלקמן.
- נימוקי הרב אליהו אריאל אדרי – אב"ד
- הנדון שלפנינו
הצדדים התגרשו בתאריך כ' תמוז תשפ"ה (16.07.25).
האישה וארבעת ילדיהם הוסיפו להתגורר לאחר הגירושין בדירת עמידר בת שני חדרי שינה.
בהסכם גירושין שאושר בין הצדדים נוספה פיסקה העוסקת בעניין כלי העבודה המצויים בבית כדלקמן: "למען הסר ספק כל כלי העבודה שנמצאים בדירה יהיו שייכים לבעל".
כחלוף כשבעה שבועות לא פינה הבעל לשעבר את כלי העבודה, והאישה עתרה לבית הדין בבקשה שיפנם.
לטענת האישה, מדובר בחדר מלא כלי עבודה, שכאמור בהסכם הגירושין אינם שלה ושייכים לבעל לשעבר. כלים אלו מסכנים את הילדים המשותפים ולכן יש לפנותם.
הבעל לשעבר אמר כי אכן הכלים שלו שעברו אליו בירושה מאביו. כלי העבודה תפסו חדר מלא עוד בהיותם מתגוררים יחד, ואין סיבה לשנות מצב זה. לכשהתבקש הבעל לשעבר להבהיר את דבריו אמר (פרוטוקול הדיון מתאריך ט"ו אלול תשפ"ה (7.9.25), שורות 8-13):
הדירה היא דירת עמידר וכמו שלה יש זכויות גם לי יש זכויות.
ביה"ד: למה אתה לא מפנה את הציוד שלך?
הבעל : כי אין לי לאן לפנות.
ביה"ד: מה שווי הציוד שלך?
הבעל : מאות אלפי שקלים.
הנה כי כן טענת הבעל לשעבר היא כי גם לו זכויות בדירת עמידר.
טענה זו נדחית על הסף. הבעל לשעבר לא הכחיש כי דמי השכירות לחברת עמידר משולמים על ידי האישה, וככל הנראה טענתו היא כי הוא עתיד לפנות לחברת עמידר בבקשה לקבל את זכות המגורים. כאמור בדברי עמיתי הרה"ג ישועה רטבי שליט"א, הכלל הוא שזכות המגורים ניתנת להורה שנותר להתגורר עם הילדים המשותפים, ואין ספק שזו היא המציאות בנדון דידן.
עולה אם כן שמיום הגירושין החפצים נמצאים בבית אותו שכרה האישה, דהיינו מצויים ברשות בה אין לבעל לשעבר כל זכות. עם זאת, בעת שהונחו החפצים היו הבעל והאישה השוכרים, כך שבאותה עת החפצים הונחו ברשותם – מציאות שהשתנתה עם הגירושין.
כיון שכך, פשוט שעל הבעל לשעבר לפנות את חפציו. דא עקא שהוא מסרב, ויש לדון מהי הדרך לפנות את חפציו.
- עביד איניש דינא לנפשיה
לכאורה הדין ברור ופשוט. קיי"ל "עביד איניש דינא לנפשיה". כן נפסק להלכה בטור ושו"ע (חו"מ סימן ד סעיף א) בלא חולק.
בסוגיה ב"ק (דף כז ע"ב – כח ע"א) הובאו תשעה מקרים שבהם נאמר עביד איניש דינא לנפשיה. בכל המקרים מדובר בהיתר הכאה או היזק. כך הוא בדין היסודי דההוא גרגותא ששקל פנדיה דמרא ומחיייה; בדינו של בן בג בג: "אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות שמא תראה עליו כגנב אלא שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל"; בדין שהובא בברייתא (דף כח ע"א): "שור שעלה ע"ג חבירו להורגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל עליון ומת פטור"; בדין הנוסף שהובא (שם) מברייתא: "הממלא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן בעל החצר משבר ויוצא משבר ונכנס"; בנרצע שכלו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שפטור; בדין המשנה ב"ק (דף כז ע"א): "המניח את הכד ברה"ר ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור", שה"ה אפילו שברה; בדין התורה "וקצתה את כפה" – ממון, שהעמידה הגמרא ב"ק (דף כח ע"א) ביכולה להציל על ידי דבר אחר; בהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתן להם מן הצד – מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו, שהקשתה הגמרא: "לנקוט פזרא וליתיב", ויישבה יישוב פרטי למקרה זה, עיי"ש; וכן בבעל הבית שהניח פאה מצד אחד ובאו עניים ונטלו מצד אחר, שהקשתה הגמרא כנ"ל: "לנקוט פזרא וליתיב".
כן פסק מר"ן (חו"מ סימן ד סעיף א):
יכול אדם לעשות דין לעצמו אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו ואם האחר עומד כנגדו, יכול להכותו עד שיניחנו… והוא שיוכל לברר ששלו הוא נוטל בדין.
אם מדין עביד איניש דינא לנפשיה יכול אדם להזיק את חברו, ק"ו שיוכל לפנות חפצי חברו מביתו גם בלא הסכמת חברו.
לא עת האסף בטעם דין זה, ויתבאר כאן בקוצר אמרים.
לכאורה קשה, הא אסור להכות חברו מדין "לא יוסיף", כמבואר בגמרא כתובות (דף לג ע"א) ומכות (דף כג ע"א). עי' אמרי בינה (דיינים סימן ט) שכתב שהוא מדין אפרושי מאיסורא, אך לענ"ד דבריו נסתרים מדברי הרא"ש (ב"ק פ"ג סימן יג) ושו"ע (חו"מ סימן תכא סעיף יג) וסמ"ע (ס"ק כח). בגמרא ב"ק (דף כח ע"א) הוזכר: "נעשה ידה כשליח בית דין". אמנם, לשון זו הוזכרה לבאר דברי רב יהודה, הסובר שרק במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה, אך כ"כ בחדושי הרי"מ (חו"מ סימן ד ס"ק א) שזהו טעם דין עביד איניש דינא לנפשיה: "דקי"ל עביד איניש דינא לנפשיה, וכמו דשליח ב"ד רשאי להכות למסרב לקיים הפסק דין כמו כן רשאי גם הוא עצמו כיון שהפסק מבורר". עי' בספר מאזנים למשפט (לכמוהרצ"ה קאלישר) (חו"מ סימן ד) שהזכיר לשון זו.
הנמוקי יוסף (ב"ק שם ד"ה מאה פנדי) כתב, ז"ל:
מאה פנדי. אם אינו יכול להציל ע"י דבר אחר אלא ע"י ההכאה ולא בהכאה אחת יכה אפי' מאה מכות ופטור וממילא שמעינן דשליח ב"ד נמי הכי דיניה בהדי מאן דלא ציית דינא דאי לא תימא הכי מארי ממונא היכי יהבי ליה רשותא למעבד הכי מי אלים משליחא דבי דינא.
אפשר שדבריו מתפרשים כמ"ש חידושי הרי"ם, אך י"ל שכוונתו שיהיה טעם דין עביד איניש דינא לנפשיה אשר יהא, בכל אופן לא יהיה עדיף משליח בית דין.
הרא"ש (ב"ק פ"א סימן כ) הביא דעת הר"מ הלוי שכתב שדין תפיסה בקנס הוא רק בתפס עד שיעור הנזק, אך לא יתר על נזקו כגון כפל וארבעה וחמישה. הרא"ש שם חלק עליו, וביאר שדין תפיסה בקנס הוא משום עביד איניש דינא לנפשיה, ז"ל:
ולא נראה לי דלאו תקנתא היא אלא דינא הוא דמדאורייתא מחייב ליה אלא שאין לו דיין בבבל שיכופנו ליתן לו בכל כה"ג עביד איניש דינא לנפשיה ולא מפקינן מיניה עד דיהיב כל דמחוייב ליה מדאורייתא.
אם מדין שליח בית דין אתינן עלה, קשה לבאר כיצד יהיה שליח בית דין בדבר שבית דין עצמם אינם דנים אותו, שכן אין דנים דיני קנסות בבבל.
את דברי הרא"ש הנ"ל יש לפרש בשני אופנים. האחד, שעביד איניש דינא לנפשיה פירושו שאין צורך בנדון כזה להזדקק לבית הדין, והשני, שכל שיכול לדון את דינו הרי הוא ממש דיין.
כדרך השניה נראה מדברי הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק א). בהלכה א'-ב' הביא את מצות מינוי הדיינים. מהלכה ג' ואילך את מנין הדיינים, בהלכה ג' בית של שבעים ואחד ושל עשרים ושלשה, בהלכה ד' בה"ד של שלשה סמוכין וכך עוד סוף הפרק. בפרק ב' הלכה ז' הביא את המעלות הנדרשות להיות בבית דין של שלשה. בהלכה י' כתב, ז"ל:
"אף על פי שאין בית דין פחות משלשה מותר לאחד לדון מן התורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה, ושנים שדנו אין דיניהן דין."
בהלכה י"א הביא דין יחיד מומחה לרבים, ובהלכה י"ב כתב, ז"ל:
"יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין, לפיכך אם קבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו אין סותרין את דינו."
נראה שעביד איניש דינא לנפשיה עניינו שכח הדיין מצוי במי שהותר לו לדון את דינו.
הדרן לנדון דידן. לכאורה י"ל עביד איניש דינא לנפשיה כשם שמצינו שעביד איניש דינא לנפשיה לעניין היתר הכאה ונזק של חברו.
אמנם בסוגיה ב"ק (דף כז ב – כח ע"א) לא נזכר נדון כזה של פינוי חפצי חברו מרשותו, ולכאורה יש לדקדק מדברי הגמרא שלא נאמר עביד איניש דינא לנפשיה בכגון זה, שכן הביאה הגמרא ראיה לדין עביד איניש דינא לנפשיה מדין הברייתא: "הממלא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן בעל החצר משבר ויוצא משבר ונכנס", ולכאורה משמע דוקא ממלא חצר חברו משבר ונכנס משבר ויוצא, אך לא כששם כליו בחצר חבירו באופן שיכול לצאת. אמנם לא כך כתב הנמוקי יוסף על הרי"ף (ב"ק שם), ז"ל:
"מדנקט ממלא שמעינן דאי הוה מקום פנוי למיזל ביה לית ליה רשות לשבר ואם שבר חייב דאע"ג דבעל הכד שלא ברשות הוא דעיילה לחצר חברו נהי דאית ליה רשותא לאפוקינהו אבל לשבר כיון שיכול לעבור כדרכו לא ואי אפילו בחצירו כן כ"ש ברשות הרבים כדאמרן לעיל אבל כשמילא דהשתא אינו יכול לעבור כדרכו משבר כשיוצא ואף על פי ששבר בכדי שיכול לצאת בכניסתו משבר ונכנס כדי שיכול ליכנס ולצאת ברחבה ואף על גב דבלא שבירה הוה מצי לסלק החבית ולסדרם אפ"ה כיון דאיכא טירחא למעבד הכי לא אטרחו ליה רבנן."
ביאר הנמוקי יוסף שהמכניס כדיו לרשות חברו אין לו רשות לשבר אך יש לו רשות להוציאם, וזהו דקדוק דברי הגמרא שאמרה דבריה בממלא.
דברי הנמוקי יוסף מיוסדים על המבואר בגמרא, שמה שהותר משום עביד איניש דינא לנפשיה הוא רק אם אינו יכול לעשות דינו באופן אחר. כך מבואר בגמרא ב"ק (דף כח ע"א) בשור שעלה ע"ג חבירו להורגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו, ונפל עליון ומת – פטור, אולם אם לא שמט את שלו אלא דחפו לעליון חייב, משום "שהיה לו לשמטו ולא שמטו".
כן פסק הרא"ש (שם סימן ג), כשהביא את דעת רב נחמן שהלכה כמותו, ז"ל:
"ורב נחמן סבר כיון דדינא קא עביד ויכול לברר שבדין היה יכול להוציא ממנו יש לו רשות להציל את שלו אפילו בהכאה אם אינו יכול להציל בענין אחר."
כן פסק הרמ"א (סימן ד סעיף א), וכן פסק מר"ן בחו"מ (סימן שפג סעיף ב).
אם כן, נראה שעביד איניש דינא לנפשיה נאמר גם בכגון זה, ויכולה האישה לפנות את החפצים מביתה.
- הסוגיה בבא מציעא (דף קא ע"ב) ודברי הפוסקים
לכאורה סוגיה ערוכה היא בגמרא בבא מציעא (דף קא ע"ב):
"ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא לא אשכח דוכתא לאותוביה אמר לה לההיא איתתא אית לך דוכתא לאוגרי אמרה ליה לא אזל קדשה יהבה ליה דוכתא לעייליה אזל לביתיה כתב לה גיטא שדר לה אזלא איהי אגרא שקולאי מיניה וביה אפיקתיה ואותביה בשבילא אמר רב הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו לא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא אלא אפילו חצר דקיימא לאגרא אמרה ליה לכולי עלמא ניחא לי לאוגורי ולך לא ניחא לי דדמית עלי כי אריא ארבא."
הנה הותר לה לפנות את יינו מחצרה, ויתר על כן "אגרא שקולאי מיניה וביה", ולכאורה מדין עביד איניש דינא לנפשיה הוא. עוד נראה ששם לאחר שאפיקתיה ואותביה בשבילה הוזק יינו, ועל כן אמר רב הונא גמולו ישוב בראשו. כ"כ הרמ"ך, הביא דבריו בשיטה מקובצת שם, ז"ל:
"אפיקתיה ואותיבתיה לההוא חמרא בשוקא ואשתפיך חמרא ופטרוה דייני לההיא איתתא דכאשר עשה כן יעשה לו."
כ"כ רבנו ירוחם (מישרים נתיב ל חלק א):
"ויש מי שכתב בחצר דלא קיימא לאגרא יש לו רשות להוציאו כדאמרי' עביד איניש דינא לנפשיה אבל בחצר דקיימא לאגרא לא אפילו הודיעו זולתי בדבר שעשה שלא כהוגן."
אמנם הרא"ש (בבא מציעא פ"ח סימן כו) כתב, ז"ל: "וצריכה להודיעו. ואם נאנס אחר שהודיעה היא פטורה". כ"כ רבנו ירוחם מישרים ני"ב ח"א. כ"כ מר"ן בב"י (חו"מ סימן שיט): "דלהרא"ש צריך להודיעו ואם לא הודיעו ונאנסו הפירות חייב."
וטעמא בעי, מ"ש מכל הני שהוזכרו בסוגיה ב"ק דעביד איניש דינא לנפשיה שגרעו טפי. העיר זאת הט"ז (סימן שיט ס"ק א), יובאו דבריו לקמן.
גם בדברי הרמב"ם יש חידוש, שכתב (הלכות שכירות פ"ז ה"ז), ז"ל:
מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו או שהטעהו עד שהכניס פירותיו והניחם והלך יש לבעל הבית למכור לו מאותן הפירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותן ומשליכין אותם לשוק, ומדת חסידות היא שיודיע לבית דין וישכרו ממקצת דמיהן מקום משום השב אבידה לבעלים אף על פי שלא עשה כהוגן.
והנה דרכו של הרמב"ם להעתיק דברי התלמוד, וכשמחדש דין מדעתו אומר לשון יראה לי וכדומה, וכאן לא הביא מקורו. עי' בספר בתי כהונה על הרמב"ם שהעיר הערה זו. עוד קשה, שנראה שבשאר ההלכות שנלמדו מדין עביד איניש דינא לנפשיה לא הביא הרמב"ם מידת חסידות זו.
והנה מר"ן הבין שנחלקו בעניין זה הרמב"ם והרא"ש – לרמב"ם מידת חסידות להודיעו, ולרא"ש מן הדין חייב להודיע – ולכן תמה ע"ד הטור שנראה שחיבר דברי הרמב"ם עם דברי הרא"ש. ז"ל מר"ן בבית יוסף (חו"מ סימן שיט):
ומה שאמר בשם הרמב"ם מדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וכו'. בפרק הנזכר ומשמע דהרמב"ם פליג על הרא"ש דלהרא"ש צריך להודיעו ואם לא הודיעו ונאנסו הפירות חייב ולהרמב"ם פטור אלא שמדת חסידות הוא להודיע הדבר לבית דין. ויש לתמוה על רבינו שלא כתב והרמב"ם כתב דלישתמע דאתי לאיפלוגי אלא וכתב הרמב"ם דמשמע דלא אתי לאיפלוגי.
פתרא דהאי עניינא לדעת מר"ן נראה שיסודו הוא מהא דשור שעלה על גבי חברו, שהובא בסוגיה ב"ק (דף כח ע"א) שאם דחפו חייב משום שהיה לו לשומטו ולא שמטו, עי' רמב"ם (חובל ומזיק פ"ו ה"ז) ושו"ע (חו"מ סימן שפג סעיף ב).
יתר על כן כתב בשו"ת הרא"ש (כלל קא סימן ג), ז"ל:
ראובן היה לו חבית ברשות הרבים ומצא אבן וסמכה עליו בא שמעון ולקח האבן כי אמר שהיתה שלו ולא היה זה בפני ראובן, למחרתו מצא ראובן חביתו שנשברה ושאל משמעון שיפרענה לו ומשיב שמעון אני לקחתי את שלי ועוד כי סמכתיה באבן אחרת אף על פי שלא היה גדול כל כך היה בו כדי שתסמוך עליו.
בתשובתו כתב הרא"ש, ז"ל:
ואין לפטרו מטעם שלקח את שלו דאע"ג דעביד אינש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא מ"מ היה לו לשמור את של חברו בענין שלא יזוק. כדאמרינן בריש פרק המניח (כח) גבי שור שעלה על גבי חברו להרגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל העליון ומת פטור אבל דחפו ומת חייב, אף על גב דאיכא פסידא דבתם מוקמינן ליה אפילו הכי חייב משום שהיה לו לשמטו בנחת ולא שמטו. גם בכאן היה לו לסמכה באופן שלא תשבר. ואפילו לרב נחמן דמוקי לה במועד ואיכא למימר טעמא דסיפא הוא שחייב משום דליכא פסידא הכא נמי ליכא פסידא שלא היה מפסיד כלום אם היה ממתין עד שהיה תובעו בבית דין.
ותשובה זו פסקה הרמ"א להלכה (חו"מ סימן שפג סעיף ב).
לאידך גיסא כתב הנמק"י הנ"ל בעניין ממלא חצר חברו, שמשבר ונכנס משבר ויוצא:
ואף על גב דבלא שבירה הוה מצי לסלק החבית ולסדרם אפ"ה כיון דאיכא טירחא למעבד הכי לא אטרחו ליה רבנן.
כ"כ תוספות (ב"ק כח ע"א ד"ה משבר) ועוד עי' נו"כ מר"ן (שם).
והנה המציאות בסוגיה ב"מ היא מציאות אמצעית, שהעמיד חפציו ברשות חברו. באופן זה יש לדון האם דמי לממלא, כיון שאינו יכול להשתמש במקום. אף שפשוט שלא יוכל לשבר חפצי חברו, מכל מקום יפנם, או שדמי ליכול לשומטו כי לעת עתה אין הפסד, ולכן צריך להודיעו כדי שלא יזוקו חפציו כשיפנם.
בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סימן רצו), לאחר שהביא דברי הטור שכתב שצריך להודיעו, כתב:
ועתה כל מי שיש לו שכל יוכל לשפוט כמה צריך אדם ליזהר שלא לעשות נזק לחברו אפי' למי שנהג עמו ברמאות עד שאמרו שצריך להודיעו כדי שיבקש בעל הפירות אופן לפנות פירותיו כדי שלא יגיע לו נזק.
נראה שבזה נחלקו הרמב"ם והרא"ש, וגם לרמב"ם כיון שאין הפסד יש מידת חסידות להודיע מדין השב אבידה.
לדינא פסק מר"ן כדעת הרמב"ם, ז"ל: "ומדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וישכירו במקצת דמיהם מקום, משום השבת אבידה לבעלים, אף על פי שלא עשה כהוגן". והרמ"א כדעת הרא"ש, ז"ל: "ויש אומרים דצריך להודיעו תחלה, ואם נאנסו לאחר שהודיעו, פטור".
לנדון דידן, מעת שתבעה האישה לשעבר את הבעל לשעבר בדין, יכלה לפנות חפציו לאחר שהודיעתו, כ"נ לבאר דעת מר"ן. כדעת מר"ן פסק הלבוש (סימן שיט סעיף א). כן פסק הקצות (ס"ק ג) כדעת מר"ן, שלעולם אין חובת הודעה מעיקר הדין אלא ממידת חסידות, ושכ"כ בשיטה מקובצת (ב"מ קא ע"ב) והריטב"א (שם ד"ה ההוא גברא). עי' באולם המשפט שדחה ראייתו.
כ"כ בשו"ת מהריט"ץ (סימן פד) שלדעת הרמב"ם לעולם אין צריך להודיע מן הדין, וכ"כ הכנה"ג בהגהות הב"י.
כ"כ בספר אור שמח על הרמב"ם (הל' שכירות פ"ז ה"ז) שמעיקר הדין יכול לפנות פירותיו, וטעם הדבר:
דאיהו הוה ליה למידע שחבירו יוציאן מרשותו בלא ידיעתו ודאי אינו חייב באונסין, ולא דמי להא דאמרו (שם כ"ח ע"א) בשור שעלה ע"ג שור חבירו להרגו, דאם דחף להעליון חייב, מפני שהיה יכול לשומטו לתחתון, דהוי כמזיק להשור שבלא דעת עלה ע"ג שור, ובעליו שלא שמרו לא הוי ליה לאסוקי אדעתיה שיעלה ע"ג שור אחר וידחפנו בעליו, אבל כאן בעלים דאיהו בן דעת הוה ליה לאסוקי אדעתיה דבעלים של הבית יוציא הפירות, או יטול הדלי מן הבור, ומדלא חש לא צריך לחוש לזה בעל הדלי או בעל הבית יותר מן בעל הבור עצמו או בעל הפירות.
ולכן נקט לדינא כדעת הרמב"ם, ז"ל:
ומסתברא כרבינו דאינו צריך הודעה כלל אף בהטעהו, דבכ"ז דומה למכסה בורו בדלי של חבירו.
לדרך האור שמח אפשר שבנדון דידן חובה מעיקר הדין להודיע, כיון שאפשר שהבעל לשעבר טועה לחשוב שהותר לו להשאיר את החפצים בדירה.
ע"ע עד"ז בשו"ת אגרות משה (חושן משפט ח"ב סימן נו).
מ"מ מעת שהודיעה יכלה האישה לפנותם, והתביעה שהגישה לבית הדין וזימונו לדיון היא כהודעה ולמעלה מזה.
אמנם בדברי רבותינו הפוסקים מצאנו עוד שיטות בעניין זה, יבוארו כאן.
שיטת הט"ז
הט"ז (סימן שיט) העיר שדברי הרמב"ם ומר"ן הם סוגיה ערוכה בב"ק (דף כח) בעניין עביד איניש דינא לנפשיה, והדין פשוט שיכול לפנותם. ולכן חידש, ז"ל:
וכן נראה לענ"ד להלכה דכל זמן שהוא צריך לאותו מקום א"צ להודיע כלל כההיא דהמניח, משו"ה לא הזכיר הרמב"ם כלל הודעה לבעל הפירות, וכן בחלוקה הב' שהטעהו, א"צ להודיעו כיון שלא עשה כהוגן, ומסתברא טעמא דרמב"ם בזה.
היינו, כל שצריך את מקום הפירות פשיטא שעביד איניש דינא לנפשיה, ודברי הרמב"ם הם כשאין צריך את מקום הפירות, ובאופן זה צריך להודיעו תחילה. עי' בט"ז שנראה שמסקנתו אזלא כדעת הרא"ש, ולא ביאר את מדת החסידות.
לדעת הט"ז היה ניתן לפנות את החפצים גם בלי להודיע לבעל לשעבר.
שיטת הסמ"ע
הסמ"ע חידש שמצאנו בדין זה הגבלה וסייג לדין עביד איניש דינא לנפשיה. כ"כ הסמ"ע (ס"ק א), ז"ל:
דאפילו בחצר דלא קיימא לאגרא, נהי דמצי למיעבד דינא לנפשו ולהוציאו מביתו, אבל אינו רשאי למכור מגוף הסחורה לשכור בדמיה פועלים להוציאו, וגם אינו רשאי להוציאו ולהניחו במקום הפקר שיופסד שם, ודוקא היכא שהטעה לבעה"ב שעשה שלא כהוגן אמרינן שכאשר עשה כן יעשה עמו דבר שלא כהוגן ע"ש.
חידש כאן חידוש גדול, שמדין עביד איניש דינא לנפשיה לא הותר לאדם להזיק, ואפילו להניח במקום הפקר שייפסד שם. לכאורה דבריו מרפסן איגרי מכל הני דב"ק (דף כח) שהובאו לעיל. נראה לבאר כנ"ל, שכיון שאין הפסד בדבר צריך להודיע לבעל הפירות שלא ייפסדו פירותיו.
עוד כתב הסמ"ע (ס"ק ב) שהרמב"ם והרא"ש לא פליגי, דלא כמר"ן והרמ"א, ז"ל:
ואני כתבתי והוכחתי בדרישה [פרישה] דלא פליגי, אלא הרמב"ם למדנו דמדת חסידות היא שלא יוציאו הבעה"ב מביתו להניחו בשוק במקום הפקר, אלא מודיע לב"ד, והן ישכרו פועלים להניח הפירות במקום מוצנע, אבל לבעל הפירות אין צריך להודיעו אפילו ממדת חסידות, דאם יודיעו ודאי יבוא ויכנס לתוך בית של זה להוציא הפירות, והבעה"ב לא ניחא ליה בזה שיכנס לביתו כלל. ואם לא ירצה לעשות מדת חסידות זו להודיע לב"ד, אלא ירצה להתנקם ממנו ולהוציאן ולהשליכן בשוק, עכ"פ מחויב הבעה"ב להודיעו לבעל הפירות שיבוא ויקח פירותיו מהשוק, דהרי מאז לא יכנס לביתו אלא למקום שפירותיו מונחים שם בשוק, ואם לא הודיעו זה חייב באונס גם לדעת הרמב"ם.
תמצית דבריו שחובה מעיקר הדין להודיע לחבירו, ואז יכול להשליך פירותיו במקום הפקר, ומדת חסידות להודיע לבית דין והם ישכרו פועלים וכו'.
שיטת החוות יאיר
בשו"ת חוות יאיר (סימן קסה) דרך בדרך אחרת. נדונו היה:
ברעש מלחמות הצרפתים היו בני כפרים מבריחין לכרכים איש אצל אחיו ומיודעו ומכירו או בשכירות לזמן. והנה בה"ב אחד מבני כרכים שרבו ההברחות בחדריו עד אשר כמעט מלאו פה לפה עד אשר הוא עצמו לא היה לו מקום להניח בו דבר. ובדק בארגזים וחבילות לידע מי ומי המניחים לשם ומצא חבילה אחת שחקר ודרש של מי הוא ולא נודע לו של מי הוא והבין שאחד מן בני הכפרים הכניסו בלי ידיעתו. ואחר שטרח ושאל וחקר לידע מי בעליו ולא נודע לו נטל החבילה וזרקה לחצירו. ואחר איזה ימים כאשר יצא קול שפלוני זרק חבילה מחדרו לחצירו בא בעל החבילה ומצא שנגנב הרבה מחבילתו וגם נתקלקלו כמה בגדים וכרים וכסתות ע"י גשמים ותבע בעל החבילה לבה"ב לדין.
הדיין שבפניו דנו פסק שבעה"ב פטור מעיקר הדין, ולמד דבריו מסוגיית הגמרא ב"מ (דף קא ע"ב). החוות יאיר הוכיחו על פניו וכתב שהוא טועה בדבר משנה, ז"ל:
כי שם לא הוציאה היין למקום אבד רק אפיקתי' ואותבי' בשבילא ובלי ספק דקלא אית ליה כי היה יין הרבה כמ"ש ארבא דחמרא וההוא גברא היה שם במתא כדמשמע מסיפור הדברים לכן כאשר נודע לבעל היין לא מטייא ליה היזקא כלל רק טרח להניחו במקום המשומר אחר [ועוד דלא אמר ר"י רק דיפה עשתה מ"מ אפשר שאם אירע ע"י כך היזק וקלקול היתה חייבת לשלם] מש"כ זריקת חבילה לחצר שאינו מקום המשתמר לחבילת מטלטלי כבסי' רצ"א ובעליו לא ידעו תיכף וע"י זה הפסיד והרי זה שהוציאו כמזיק בידים רק היה לו להתרות תחילה בעדים פעמים. ואפילו אחר ההתראה כראוי היה צ"ע אי שרי ליה לזרקו לחוץ לאבדון אם היה יכול להוציאו ולהפקידו במקום אחר ג"כ מיני' וביה כמעשה דההיא איתתא הנ"ל.
יסוד דבריו שרק על דרך רחוק הותר לגרום הפסד. נראה שדבריו על הדרך הנ"ל, שכיון שאין הפסד בעצם מציאות החפצים בחצר אין בפינוים היתר להזיקם. ולכן כתב שאם אפשר – חייב לשכור מקום מיניה וביה. והנה החוות יאיר הקשה גם הוא מהסוגיה ב"ק, שם הותר להזיק, וכתב שחילוק יש ביניהם, ז"ל:
אין לדמותו למה דק"ל כר"נ דס"ל דעביד איניש דינא לנפשי' אפילו בדליכא פסידא כבגמ' דב"ק כ"ח ובטור וש"ע סי' ד' דהתם מיירי ברואה את שלו ביד חבירו או שחבירו רוצה ליקח את שלו או שממלא חצר חבירו כדים שא"א לו לילך אא"כ יעמידם זה על זה דלא אטרחוהו בזה כמ"ש התוס' רק משבר ונכנס וכו' פי' בהליכתו וגם שם לא ר"ל שישברם בידים כ"ש אם יש לו מקום לילך ע"ש בתוס' ד"ה משבר וד"ה טעמא ומשם ראיה דלא שרינן ליה בדלא מילאו לחצר יע"ש.
נראה שדבריו דלא כט"ז וש"פ בדעת מר"ן שהובאו לעיל, ואף דעת הסמ"ע אין נראית כן. נראה שזו כוונת הפתחי תשובה (ס"ק א):
וקצת דבריו צ"ע, אמנם לדינא הנכון עמו ואין צורך לאריכות, רק מחמת שלא הודיע לב"ד הוי מזיק בידים ומחויב לשלם אחר שישבע חבירו כמה ניזק.
מ"מ גם לדעת החוות יאיר ניתן לפנות את החפצים למקום בו מסתבר שעד שיודיעוהו יספיק לפנות לפני שינזקו, וק"ו שמותר לפנות בשכר על חשבון בעל החפצים למקום משומר.
- מסקנת הדברים
נפסק כי הבעל לשעבר מחויב לפנות את כלי העבודה השייכים לו מבית מגורי האישה לשעבר בתוך שלושים יום מהיום. פסיקה זו היא לפנים משורת הדין ובהסכמת האישה לשעבר, כי משורת הדין היה ניתן לפנותם לאלתר על חשבון הבעל לשעבר או למחסן כלשהו או למקום בו יטלם לאלתר.
ככל שהבעל לשעבר לא יפנה את חפציו במועד זה, תהיה המבקשת רשאית לבצע את הפינוי בעצמה או באמצעות גורם מקצועי מטעמה, כאשר כלל העלויות וההוצאות הכרוכות בפינוי החפצים יחולו במלואן על הבעל לשעבר.
נימוקים אלו מותרים בפרסום בהשמטת שמות הצדדים ות.ז. שלהם, יחד עם פסה"ד מיום ט"ו באלול תשפ"ה (08.09.25) ונימוקיי עמיתיי מיום י"ד בחשון תשפ"ו (05.11.25).
ניתן ביום כ"ז באדר התשפ"ו (16/03/2026)
הרב אליהו אריאל אדרי – אב"ד
נימוקים
רקע
הצדדים הינם גרושים, הורים לארבעה ילדים קטינים, כאשר אחד מהם מאובחן על הרצף האוטיסטי. לאחר הגירושין, המשיכה האישה להתגורר בדירה לדיור ציבורי (עמידר) הכוללת שני חדרי שינה וסלון. בהסכם הגירושין בין הצדדים נקבע כי "למען הסר ספק כל כלי העבודה שנמצאים בדירה יהיו שייכים לבעל".
האישה הגישה לבית הדין בקשה למתן צו המורה לאיש לפנות את כלי העבודה מהחדר, בטענה כי קיימת לקטינים מצוקת דיור ממשית, שכן החדר המיועד לשמש כחדר שינה לילדים מלא בכלי עבודה השייכים לאיש עד כדי כך שאינו שמיש כלל לייעודו. כתוצאה ממצב דברים זה, נאלצים ארבעת הקטינים לישון בסלון או בחדר השינה של האם באופן הפוגע ברווחתם, זאת במיוחד נוכח מצבו המיוחד של אחד הילדים. בנוסף, טענה האישה לסכנה בטיחותית, שכן כלי העבודה מאוחסנים בחדר ללא דלת, ועל אף פניותיה הרבות אליו, מסרב האיש לפנותם.
מנגד, טען המשיב כי מדובר בציוד מקצועי יקר ערך, המוערך בשווי של מאות אלפי שקלים, אשר היה שייך לאביו המנוח ז"ל. האיש הבהיר כי אין לו מחסן חלופי או מקום אחר לאחסון הציוד, האיש הביע נכונות לממן רכישת והתקנת דלת לחדר זה, כמענה לטענת הסכנה הבטיחותית. עוד טען האיש כי הזכאות לדירת עמידר היא שלו, ולפיכך יש לו זכות להניח את חפציו בדירה.
בית הדין זימן את הצדדים לדיון ולאחר שמיעת טענותיהם הוחלט בהחלטה מיום ט"ו באלול תשפ"ה (08.09.25) בהרכב מלא כי המשיב חייב לפנות את חפציו מבית מגורי המבקשת בתום 45 יום. ככל שהמשיב לא יעמוד במועד שנקבע ולא יפנה את חפציו, תהיה המבקשת רשאית לפנות את הציוד מן הדירה בעצמה או באמצעות גורם מקצועי מטעמה, וכלל העלויות וההוצאות הכרוכות בפינוי בפועל, ככל שיידרש, יחולו במלואן על המשיב וישולמו על ידו.
נימוקים אלו באים לבאר את הבסיס ההלכתי להחלטה זו.
נימוקי הרב אברהם חשאי
בעניין שלפנינו בני הזוג גרו בדירת עמידר. בהסכם הגירושין ביניהם סוכם שהאישה תמשיך לגור בדירה, וכן סוכם שכלי העבודה שנמצאים בדירה שייכים לבעל.
לאחר שהבעל לא הוציא את כלי עבודה, הגישה האישה תביעה לבי"ד שיורה לבעל להוציא את חפציו באופן מיידי מכיון שהם תופסים חדר שלם, ושאם לא יוציא האישה תשכור הובלה על חשבונו.
הבעל טוען לעומתה שהדירה בכלל לא שלה אלא של חברת עמידר, ושהחפצים היו בדירה כל הזמן וכך הסתדרו ואין לו אפשרות לפנותם כעת, והאישה סתם מתלוננת וכו'.
יש לבדוק את הדברים לעניין דינא.
פסק מרן השו"ע (חו"מ סימן שיט סעיף א), וז"ל:
מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו או שהטעהו עד שהכניס פירותיו והניחם והלך יש לבעה"ב למכור לו מאותם הפירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאים אותם ומשליכים אותם לשוק ומידת חסידות היא שיודיע לב"ד וישכירו במקצת דמיהם מקום משום השבת אבידה לבעלים אע"פ שלא עשה כהוגן. וי"א [היא דעת הרמ"א] דצריך להודיעו תחילה ואם נאנסו לאחר שהודיעוהו פטור.
מבואר שמרן איירי במי שהכניס שלא ברשות או בהטעיה, ובכל זאת מידת חסידות להודיע לב"ד, ועיין סמ"ע (ס"ק ב) שדן האם הרמ"א חולק על מרן וס"ל שצריך להודיעו מן הדין, עיי"ש. מלשון מרן משמע שא"צ להודיע מצד הדין, אלא ממידת חסידות שיודיע לב"ד. והט"ז (שם) למד בדעת מרן שהם דברי הרמב"ם שמקורו בסוגיא בפרק המניח בב"ק (דף כח ע"א): "הממלא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן משבר ויוצא משבר ונכנס", ולמ"ד עביד איניש דינא לנפשיה – שכך הרי קיימ"ל – יהא מותר לעשות כן אם הוא לא רוצה שהחפצים יישארו שם.
החוות יאיר בתשובה (סימן קסה), הובא בפתחי תשובה (שם) כתב דלא שייך הכא כלל דין עביד איניש דינא לנפשיה. ואפילו בעובדא בגמ' בב"מ (דף קא ע"ב), ששם הוא מקור דברי מרן בההוא גברא שהטעה את האישה, אין היתר להוציא למקום הפקר ממש, אלא מדובר שמוציא למקום שאינו פרוץ כ"כ, ואם התרה בחבירו ולא בא לקחת ימכור מעט מהסחורה ובדמים הללו ישכור פועלים שיניחום במקום אחר שמור.
בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סימן נו) כתב שמה שמצינו שנחלקו השו"ע והרמ"א האם צריך להודיעו תחילה לפני שמוציא את הסחורה היינו כשבעל הפירות בעיר, אבל כשאינו בעיר ודאי לכו"ע אסור לו להוציא לשוק לפי שהוא כמזיק בידיים כיון שידוע שלא יבוא לקחתם ודאי שיאבדו, ולכן אף כשבעה"ב אינו מחוייב בשמירה כלל ואפילו שומר חינם אינו, מ"מ כיון שאינו בעיר אסור לו להוציאם לשוק.
בנידון שלנו, הרי מדובר שהחפצים היו בדירה בהיתר כיון שבני הזוג גרו ביחד, ובעקבות הגירושין הבעל עזב את הדירה. לכאורה אין זה נקרא שהחפצים הגיעו לרשותה שלא ברשות, אך מאחר והוסכם שהבעל יעזוב את הדירה, ממילא לאחר תקופת זמן שהבעל לא לקח את החפצים נחשב שהחפצים מונחים בדירת האישה שלא ברשות.
טענת הבעל שהדירה שייכת לחברת עמידר והיו זכאים לה מכוחו אינה ממין הטענה, כיון שהאישה גרה כעת בדירה עם הילדים בהסכמת הצדדים, נחשב הדבר שהבעל משאיר חפצים בדירתה.
לכן עשתה האישה כדין שפנתה לביה"ד שיורה לבעל לקחת את חפציו.
לענין דינא, על הבעל לקחת את חפציו תוך 45 יום, ואם לא יקח תוכל האישה לשכור הובלה לפנות את חפציו והבעל ישא בהוצאות.
הרב אברהם חשאי – דיין
נימוקי הרב ישועה רטבי
זכות שימוש בדירה בדיור ציבורי
לטענת האיש, הזכאות לדירת עמידר היא שלו, ולפיכך יש לו הזכות להניח את חפציו בדירה. בית הדין דוחה טענה זו.
בסעיף 3א (ב)(1) לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח-1998 נקבע כי "השר יקבע הוראות לעניין הזכות למגורים בדירה ציבורית שבה מתגוררים בני זוג, בעת פירוד, שיבטיחו ככל הניתן את טובת ילדי בני הזוג". כלומר ההסדר במקרה של פירוד נועד להבטיח בראש ובראשונה את טובת ילדי בני הזוג.
בסעיף 2(א) לתקנות זכויות הדייר בדיור הציבורי (הוראות לעניין הזכות למגורים בדירה ציבורית בעת פירוד), תשע"ה-2014 נקבע כי "במקרה של פירוד, תינתן זכות השכירות בדירה הציבורית לבן הזוג שבהחזקתו נמצאים רוב הילדים על פי החלטה שיפוטית" (למעט חריגים כגון מוגבלות).
במקרה כאן, ארבעת הילדים הינם בחזקת האישה, ולפיכך עומדת לה הזכות להמשיך להתגורר בדירה זו. יודגש כי זכות זו אינה ניתנת להעברה או לוויתור כלפי בן זוג לשעבר, כפי שנקבע בסעיף 3א(ד) לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי.
לאור האמור, זכות השימוש בדירת עמידר שייכת לאישה, כך שהחדר שבו מוחזקים חפצי הבעל נחשב לחלק בלתי נפרד ממדור הילדים. כך שהשימוש בחדר זה לצורכי אחסון אישיים של האיש, ובאופן שמונע את השימוש בו כמדור לילדים, מהווה פגיעה בזכות המדור של הקטינים.
האם ניתן לפנות את החפצים של הבעל?
נחלקו הראשונים, באדם שהכניס את חפציו לבית חברו ללא רשותו, האם רשאי בעל הבית לפנות את חפציו. נבחן על פי כל שיטה האם יש לקבל את בקשת האישה לפנות את חפצי האיש.
- שיטת הרמב"ם
הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ז הלכה ז) קבע כי בעל הבית רשאי לסלק חפצים שהוכנסו שלא ברשות או על ידי הטעיה, זאת מעיקר הדין וללא הודעה מוקדמת. אומנם הרמב"ם הוסיף, שממידת חסידות ליידע את בית הדין, בכדי שישכרו מקום חלופי בחלק מהמעות, ובכך יקיימו מצוות השבת אבידה. וכ"פ השולחן ערוך (חו"מ שיט, א).
במקרה כאן, החזקת כלי העבודה בדירה בזמן הנישואין הייתה ברשות, אך לאחר הגירושין יש להתייחס להחזקת חפצי הבעל בחדר שמיועד למגורי ילדיו כהכנסה שלא ברשות. הטעם לכך הוא שבעקבות הגירושין וזכאותה הבלעדית של המבקשת למדור, מכוח החזקתה בארבעה קטינים בדיור הציבורי, פקעה הרשות שניתנה לאיש בדירה, והמשך אחסון הכלים בחדר, נחשב כהחזקה שלא ברשות. יודגש כי יש צורך הכרחי בשימוש החדר למגורי הילדים, ומאחר שכלי העבודה ממלאים את החדר ומונעים את השימוש בו, לפיכך יש להתייחס לכך כאל מצב של החזקה 'שלא ברשות'.
למעשה, טוב עשתה המבקשת כשפנתה לביה"ד בטרם ביצוע הפינוי, ובכך אפשרה הודעה מסודרת וזמן התארגנות לפינוי החפצים, כפי מידת החסידות שכתב הרמב"ם.
בנוסף, הרמב"ם מתיר לבעל הבית לשכור פועלים על חשבון בעל החפצים, ולמכור חלק מהם לצורך מימון ההוצאות. מכאן כי ניתן לחייב את המשיב במלוא עלויות ההובלה והאחסנה הנצרכים לשם פינוי החפצים.
- שיטת הרא"ש
לדעת הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ח סימן כו), מעיקר הדין קיימת על בעל הבית חובת הודעה לבעל החפצים על הפינוי (ולא רק ממידת חסידות כדברי הרמב"ם), וכל עוד שהוא לא הודיע, חלה עליו אחריות לשמירה והוא חייב בפיצויים על נזקים. אומנם לאחר מסירת הודעה מראש על פינוי החפצים – יהיה פטור בעל הבית מלשלם על הנזקים ככל ויהיו[1]. וכן פסק הרמ"א (חו"מ שיט, א). בנידוננו, התובעת הגישה בקשה לבית הדין, ובכך יצאה התובעת ידי חובת ההודעה המוטלת עליה כפי דעת הרא"ש והרמ"א.
- שיטה בדברי רבינו ירוחם
רבינו ירוחם (נתיב ל חלק א) הביא דעה הסבורה שיש לחלק בין בית העומד להשכרה ובין בית שלא עומד להשכרה. בית שלא עומד להשכרה – ניתן לפנות את הדברים החוצה, כי זהו רשותו של הבעלים ולא נועד לאחרים, ומכיוון ועביד אינש דינא לנפשיה, לכן יכול לפנות את החפצים מרשותו, אבל אם הבית עומד להשכרה – לא ניתן לפנות את החפצים החוצה, כי יכול בעל החפצים לומר שהוא התכוון לשכור את המקום (שיטה זו מובאת בבית יוסף, בסמ"ע בס"ק א ובקצות בס"ק ב). וכ"פ שולחן ערוך הרב (הלכות שאלה ושכירות וחסימה סעיף ט).
במקרה כאן, דירת עמידר אינה עומדת להשכרה (כדיור ציבורי מוגבל), אלא מוקנית לאישה בבלעדיות על פי החוק. כך שרשאית האישה לפנות את חפצי הבעל.
- שיטת הסמ"ע
הסמ"ע (בס"ק ב) סבור, שאין מחלוקת בין הרמב"ם ובין הרא"ש (כפי שכתב הבית יוסף). נקודת המוצא היא שרשאי בעל הבית לסרב לשוכר להיכנס לביתו להוציא את חפציו, והשאלה היא האם החפצים יפונו למקום הפקר או למקום שמור. לדעת הרמב"ם, ממידת החסידות יש להודיע לבית הדין, בכדי שהם ישכרו פועלים ויוציאו את החפצים למקום משומר. אומנם אין צורך ליידע את בעל החפצים כדי שהוא לא יבוא לביתו ושלא יהיה מפגש בניהם. אכן לדעת הרא"ש, רשאי בעל הבית לפנות את חפציו למקום הפקר. במקרה שכזה כולם מסכימים שיש חובה על בעל הבית להודיע לבעל החפצים שחפציו יונחו ברחוב, בכדי שיוכל לבוא לקחתם, ואם הוא לא יידע את בעל החפצים לאחר הפינוי – גם הרמב"ם מסכים שבעל הבית יהיה חייב לשלם על הנזקים שיגרמו לחפצים[2].
במקרה כאן, האישה מאשרת לאיש להיכנס לבית לצרוך פינוי החפצים, כך שגם לפי הבנת הסמ"ע בדברי הרמב"ם, אין צורך ממידת החסידות לממן על חשבון הבעל פינוי למחסן חלופי.
הסמ"ע (בדרישה בס"ק א) ביאר, שהרמב"ם דיבר על מציאות שבעל החפצים לא נמצא בעיר, שאז ממידת חסידות ליידע את בית הדין, בכדי שישכרו מקום להניח את חפציו. אומנם ככל ובעל החפצים נמצא בעיר – אין טעם להודיע לבית הדין, עדיף יותר להודיע לבעל החפצים, ולאחר שיודיע לו אם לא ירצה לקחת את החפצים – יהיה לו מותר לקחת את החפצים כדין אבידה מדעת. הדרישה הוסיף: "ואי מיירי בהגידו לו ולא אשגח ביה, הרי הוא אבידה מדעת, ולמה יחזור ויגיד לבית דין". כלומר ככל ובעל החפצים קיבל התראה ברורה על פינוי החפצים, אך הוא לא בא לפנותם, כנראה שהבעלים החליט בהחלטה מודעת לאבדם.
המשמעות של הדברים היא, שהימנעות המשיב מפינוי חפציו לאחר שקיבל התראה מפורשת מבית הדין, כמוה כהפקרה או 'אבידה מדעת' של הציוד, ובכך מוענקת למבקשת זכות לפנות את החפצים.
החדר נצרך למגורי הילדים
כאמור, לטענת האישה החדר שנועד לשמש את הילדים, מלא בכלי העבודה של האיש, ועל כן אינו שמיש כלל. כתוצאה מכך, ארבעת הילדים נאלצים לישון בסלון או בחדרה של האם.
כתב הט"ז (חושן משפט סימן שיט):
וכן נראה לענ"ד להלכה, דכל זמן שהוא צריך לאותו מקום, אינו צריך להודיע כלל כההיא דהמניח.
כלומר הט"ז סבור שיש לבחון עד כמה זקוק בעה"ב למקום שנתפס, אם אכן בעה"ב צריך את המקום, רשאי הוא לפנות את חפצי המכניס ללא הודעה מוקדמת. המקור לכך הוא מדברי הגמ' (במסכת בבא קמא דף כח עמוד א) שכתבה: "הממלא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן – בעל החצר משבר ויוצא, משבר ונכנס", ומבואר בגמ' שהיסוד לכך הוא מכיוון שעביד אינש דינא לנפשיה, לכן ניתן להוציא מעיקר הדין גם ללא הודעה[3]. אומנם ככל ובעל הבית לא זקוק למקום – עליו ליידע את המכניס לפני שמפנה את חפציו. ואם מדובר באדם שהטעה את בעל הבית – ניתן לפנות את חפציו גם ללא הודעה מוקדמת.
וכך פסק גם ערוך השולחן (חושן משפט סימן שיט סעיף ג):
דוקא כשצריך לעצמו את המקום, דבזה הותר לו לשכור מזה פועלים ולהוציאן אף לשוק אם אין לו מקום אחר, דמה לו לעשות כיון שצריך להמקום […] וכן עיקר לדינא.
בנדוננו, כלי העבודה תופסים חדר שינה שלם בדירה קטנה, מונעים מקום לינה הולם לארבעה ילדים ומהווים סכנה בטיחותית, ולפיכך חייב המשיב לפנות את החפצים מהחדר, ולאפשר לילדיו את זכותם הבסיסית למגורים הולמים.
זכות המבקשת לפינוי עצמי לאחר התראה מפורשת
הפתחי תשובה (ס"ק א) כתב בשם החוות יאיר (סימן קסה) שאדם שהכניס את חפציו לבית חברו בשעת מלחמה – לא רשאי בעל הבית לפנות את החפצים למקום לא משומר בלי להתרות בנוכחות עדים, ואם סילק את החפצים לרשות הרבים ללא התראה – חייב לשלם. וכ"פ ערוך השולחן[4].
החוות יאיר הדגיש מספר פעמים את נושא ההתראה והודעה מראש לפני פינוי החפצים:
אין לבעל הבית רשות לזרקו ולהפסידו אם לא אחר כמה התראות בעדים […] רק היה לו להתרות תחילה בעדים פעמים […] לכן נראה דאם התרה בו שיקח חבירו את פקדונו שאין רצונו שיהיה מונח בביתו ולא השגיח וזרקו לחוץ לחצר כי סבר היה שישמע חבירו ויקחו ונאבד או נתקלקל – פטור.
מדבריו משמע, שבמקום שהייתה התראה הודעה מראש ברורה על הכוונה לסלק את החפצים, שניתן לפנות כדין אבידה מדעת. בכדי שההתראה תועיל עליה לכלול שני מרכיבים הכרחיים: א) יידוע בעל החפץ כי עליו לקחת את חפציו באופן מידי. ב) התראה מפורשת כי אם הוא לא יפעל לפינוי בתוך פרק זמן סביר, החפצים יסולקו החוצה.
האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן נו) דן באדם שנתן רשות לחברו להניח במחסן שלו קופסאות של אתרוגים במשך חודשיים, אך הוא הניחם במשך שנתיים. האגרות משה התיר לבעל המחסן למכור חלק מהסחורה לצורך מימון הובלה למקום אחסון חלופי. אומנם, "טוב שיהיה למע"כ שני עדים בכמה מכר, ויחתמו על שטר איך שראו שבסך זה מכר, וממילא יהיו בצרוף מע"כ שלשה, דגם מע"כ אינו נוגע בזה למכור בזול, וגם הא האמינו למע"כ, והשלשה שצריך הא הוא לענין שיהיו ג' בקיאין בשומא, וגם מע"כ הא הוא בקי בשומא זו".
צריך לשים לב, שהאגרות משה התייחס למקרה של הפקדה מדעת במחסן, כאשר בעל המחסן מוגדר כשומר על החפצים המופקדים, ולפיכך אין הוא רשאי להזיקם ולפנות את האתרוגים למקום הפקר, כי יש חובת שמירה המוטלת על השומר, ומכאן האיסור לגרום נזק לחפץ. אומנם במקרה כאן, לכל היותר הייתה נתינת רשות להניח חפצים בדירה, שרשאית המבקשת לקצוב זמן סביר לצורך פינוי החפצים. במצב שכזה אין היא מוגדרת כשומרת[5], ולכן לאחר התראה, רשאית היא לסלק את החפצים.
בנדון כאן, התקיימו כל התנאים הנדרשים לצורך מתן היתר פינוי עצמי. ראשית, המבקשת התרתה במשיב פעמים רבות כי עליו לפנות את חפציו מטעמים של מצוקת דיור וסכנה בטיחותית לקטינים. שנית, החלטת בית הדין עצמה, שניתנה לאחר שמיעת הצדדים וקצבה למשיב 30 יום לפינוי, מהווה התראה, מפורשת וכפולה (כלשון החוות יאיר)[6]. לפיכך, רשאית המבקשת לפנות את החפצים בתום 30 יום מהתאריך הנקוב על החלטה זו.
סוף דבר
המשיב מחויב לפנות את כל חפציו, לרבות כלי העבודה השייכים לו, מבית מגורי המבקשת בתוך שלושים יום מהיום; ככל שהמשיב לא יפנה את חפציו במועד זה, תהיה המבקשת רשאית לבצע את הפינוי בעצמה או באמצעות גורם מקצועי מטעמה, כאשר כלל העלויות וההוצאות הכרוכות בפינוי החפצים יחולו במלואן על המשיב וישולמו על ידו בתוך פרק זמן סביר לאחר קבלת חשבונית מתאימה.
הרב ישועה רטבי – דיין
ראיתי דברי עמיתי הרה"ג שליט"א ודבריהם אין צריכים חיזוק. כפי מסת הפנאי אצרף בעזהי"ת נימוקים בעתיד [צורפו לעיל בראשית הדברים].
הרב אליהו אריאל אדרי – אב"ד
נימוקים אלו ניתן לפרסם בהשמטת שמות הצדדים ות.ז. שלהם.
ניתן ביום י"ד במרחשון התשפ"ו (05/11/2025).
הרב אליהו אריאל אדרי – אב"ד הרב אברהם חשאי הרב ישועה רטבי
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
[1] הסמ"ע (בסימן שיט ס"ק א) כתב בדעת הרא"ש, שיש לחלק בין הטעיה לבין הכנסה ללא רשות. אדם שהכניס את חפציו לבית חברו ללא רשות – ניתן להוציא את החפצים רק לאחר מסירת הודעה (לפי הרא"ש). וכן לא ניתן לפנות למקום שעלול להיגרם נזק לחפצים כגון מקום הפקר. אומנם כאשר יש מציאות של הטעייה, (כגון המקרה המובא בגמ' במסכת בבא מציעא דף קא עמוד ב) – ניתן לסלק את החפצים על חשבון המטעה, וכן ניתן לסלק את החפצים למקום בו הם יינזקו.
[2] גם הטור הבין שאין מחלוקת בין הרמב"ם ובין הרא"ש, כי הטור הביא את דבריהם באותו סעיף בלי לציין שהם חולקים. אבל הבית יוסף הבין שיש מחלוקת בין הרמב"ם ובין הרא"ש, לפיכך תמה הוא על הטור: "ויש לתמוה על רבינו, שלא כתב: והרמב"ם כתב, דלישתמע דאתי לאיפלוגי, אלא וכתב הרמב"ם, דמשמע דלא אתי לאיפלוגי". הב"ח (בס"ק א) הבין שאין מחלוקת בין הרמב"ם ובין הרא"ש, אבל קצות החושן (בס"ק ג) כתב, שלדעת הרמב"ם כלל לא צריך הודעה (רק ממידת חסידות), לכן אם החפצים ניזוקו – בעל הבית תמיד פטור מלשלם.
[3] החוות יאיר (סימן קסה) שלל את ההשוואה של הט"ז בין המקרה שלנו למקרה של חוסם דרך (משבר ויוצא משבר ונכנס). בחוסם את הדרך יש נזק ממשי, לכן עביד אינש דינא לנפשיה, אבל כאן הנכנס רק תפס מקום ולא הזיקו ולא חסם לו את הדרך, לכן אסור לפנות ללא התראה בנוכחות עדים. אומנם בנידוננו נראה שגם החוות יאיר יודה שמדובר בנזק.
[4] כך כתב ערוך השולחן (סימן שיט סעי' ד): "בשעת עת פחד ובהלה רחמנא ליצלן (מלחמה), המציל חפציו לבית חבירו שלא מדעתו – ודאי דצריך הבעה"ב לשמרם עד יעבר זעם, ואם בעצמו צריך להמקום – מחוייב עכ"פ להודיעו תחלה, ואם לא יוכל להודיע – יודיע לב"ד, ואם אין ב"ד מוכן – יודיע לשלשה אנשים ולהשכיר מקום שמור עבורם ובעל החפצים ישלם בעד המקום, ואם בעל החפצים הלך מהעיר – ישלם מהחפצים עצמן, דבשעת חשש הפסד – נתנו חכמים רשות לעשות שלא מדעת בעלים".
[5] עיינו בדברי קצות החושן (בסימן רצא ס"ק ד) שכתב: "דכל השומרין לא נתחייבו בעל כרחם, אלא משום דהתורה ירדה לסוף דעתן דברצונם מקבלין עליהם: שומר חנם בדין פשיעה, ושומר שכר בגניבה ואבידה, וכן שואל, וכמבואר בתוס' (מס' כתובות, דף נו: ד"ה הרי) ע"ש, ומש"ה כל שלא קיבל עליו השומר דין שמירה, אינו מתחייב שלא מדעת". כלומר שומר אינו יכול להתחייב בעל כורחו. התורה ירדה לסוף דעתו, שכל שומר מקבל על עצמו לשמור לפי רמת השמירה שמתחייב בה.
[6] אמנם יל"ע קצת במקרה בו טוען האיש שמתקשה למצוא מקום אחסון מתאים ובגלל זה אינו לוקח את חפציו, למרות ההתראה, האם גם זה מוגדר כ"אבידה מדעת".