תיק 1557701/1 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים
לפני כבוד הדיינים: הרב קלמן מאיר בר, הרב אברהם שינדלר, הרב מאיר פרימן

פסק דין

בפני בית הדין ערעור של האיש – המערער, על החלטת בית הדין האזורי בירושלים מיום א' באלול התשפ"ה (25/08/2025), בעניין בדיקת חובות על ידי האקטואר, דמי שימוש, חלוקת המיטלטלין ומדור הילד.

רקע

הצדדים התגרשו בבית הדין האזורי ביום כ"ח בסיון התשפ"ד (04/07/2024) ולהם ילד אחד. הצדדים הגיעו להסכם גירושין בבית הדין ביום בו סודר הגט, זאת לאחר שהמשיבה תבעה תחילה תביעת גירושין, לה כרכה את עניין חלוקת הרכוש, מזונות הילד והסדרי השהות. לאחר הגט המשיך בית הדין לעסוק בעניין ביצוע ההסכם בחלוקת הרכוש, במזונות הילד ובמדורו. בעקבות הדיון ניתנה החלטת בית הדין האזורי ביום א' באלול התשפ"ה (25/08/2025). ההחלטה עסקה במספר נושאים, להלן העתק ארבעה חלקים מההחלטה, בהם עוסק הערעור:

חלוקת רכוש:

איזון חובות. ביה"ד פונה אל רו"ח לבדוק את טענות האישה בעניין חובות מסוימים שלטענתה נטל האיש לצרכיו האישיים ולא לכלכלה המשותפת של הבית.

רואה חשבון יבדוק לאן נותבו הכספים שנלקחו בהלוואות שיש טענות לגביהן. ככל שהאיש טוען שהוא השתמש עם הכספים לצורך שיפוצים בבית הצדדים, על האיש להציג אסמכתאות על השיפוצים שעשה ובגיבוי הערכה של מומחה על עלות השיפוץ לרו"ח.

רו"ח יגיש את השלמת הדו"ח לבית הדין בתוך 60 יום מקבלת המסמכים הנ"ל.

האיש מחויב לשתף פעולה עם רו"ח ולהמציא לו את כל המסמכים והאסמכתאות הנדרשות לו.

בהסכמת האישה, עד להגשת דו"ח רואה החשבון, האישה תישא בתשלומי ההלוואות החודשיים, ובמידת הצורך יובא הדבר בחשבון בהתחשבנות הסופית בין הצדדים בדו"ח הסופי שיגיש רו"ח.

בשלב זה האישה תישא בעלות שכר טרחת רו"ח לבדיקה זו. ככל שהאישה תימצא צודקת – האיש יחזיר לאישה את הוצאותיה.

דמי שימוש ראויים:

לאחר שקלול מכלול הפרטים, ביה"ד מחליט לפטור את האישה מלשלם לאיש עבור השימוש בחלקו בדירת הצדדים. בכלל שיקולי ביה"ד הם תקופת המגורים הקצרה בה התגוררה האישה לבדה עם הקטין, ואי תשלום האיש דמי מדור עבור הילד בתקופה זו.

[…]

חלוקת מיטלטלין:

היות והצדדים חלוקים בעניין המטלטלין, ואין ראיות לצד אחד על מטלטלין שנלקחו ע"י הצד השני, הדין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה, וביה"ד פוטר את הצדדים מתשלום לצד השני.

דמי מדור עבור הקטין:

החל מהיום בו שוכרת האישה דירת מגורים ישלם האיש לאישה סך 1,000 ש"ח עבור דמי מדור הילד."

בית הדין קיים דיון בערעור, שמע את טענות הצדדים, עיין בכתבי הטענות של הצדדים ובתיק בית הדין האזורי. להלן פירוט נושא הערעור, טענות הצדדים והכרעה בכל נושא ונושא.

• בדיקת חובות

בהסכם הגירושין של הצדדים נקבע, כי שני הצדדים יישאו בחלקים שווים בכל החובות שנלקחו לצורך חיי הנישואין עד למועד הקרע שנקבע לתאריך 15/10/2023. המשיבה טענה שקיימים חובות שנגרמו מהוצאות שהוציא המערער לצרכיו האישיים ולא לצרכי כלכלת הבית. בית הדין הורה לאקטואר לבדוק את טענות המשיבה והורה למערער לשתף פעולה ולהציג אסמכתאות. על ההחלטה משיג המערער, להלן טענות הצדדים בנידון:

טענות המערער

1. היות והמשיבה דורשת את הבדיקה, נטל הראיה מוטל עליה ואין להשית על המערער חובה לברר את טענתו שהכספים הוצאו לכלכלת הבית.
2. ההלוואות ניטלו לכיסוי חריגות בחשבון המשותף ודינם כחוב משותף.

טענות המשיבה

1. המערער בזבז כספים על הנאותיו האישיות המפוקפקות ואין סיבה שהמשיבה תשתתף בחובות שיצר.
2. עולה הצורך לבחון את הטענות ביחס למקור החיובים, ועל שני הצדדים לשתף פעולה, ולהמציא את כל האסמכתאות הנדרשות לבדיקה.

דיון

בית הדין לא רואה הצדקה בטענת המערער.

בהסכם הגירושין של הצדדים נקבע שהצדדים יחלקו בחלקים שווים חובות שנלקחו לצורך חיי הנישואין. על כן יש מקום לבדוק את טענת המשיבה ולבחון את מקור החובות, האם אכן נלקחו לצורך חיי הנישואין, היינו לכלכלת הבית ולצרכים משותפים, או שמא מדובר בחובות אישיים של המערער.

המערער טוען, שכיוון שהמשיבה היא התובעת, לכן נטל הראיה חל רק עליה ואין עליו חובה להמצאת מסמכים והוכחות. כיצד להתייחס לטענתו? כמובן שהכלל העקרוני הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה, כך שנטל הראיה מוטל על המשיבה להוכיח שמדובר בחובות אישיים ולא בחובות משותפים. אלא שהדיון הוא על המצאת הראיות ושיתוף הפעולה עם הבדיקה הנדרשת. כאן יש לברר האם על צד בהליך חלה חובה לחשיפת מידע המצוי בידיו ונחוץ לבירור התביעה.  על כך ניתן ללמוד מדברי הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פרק ה הלכה ז):

"האומר לחבירו שטר שיש [לי] בידך זכות יש לי בו, וזה אומר איני מוצא שטרי או איני יודע אם יש לך בו ראיה או לא, כופין אותו להוציאו."

לדעת הרמב"ם מכריחים אדם למסור ראיות המצויות בידו, היכולות לסייע לתביעת חברו. כך הורו הגאונים כפי המובא בשו"ת הרא"ש (כלל סח סימן כה), אלא שהרא"ש כותב שהוראת הגאונים לא פשטה:

"ומה ששאלת: האומר לחבירו: שטר שיש בידך, זכות יש לי בו, שהורו הגאונים שכופין אותו להוציא, אם צריך שיאמר התובע הזכות שיש לו בשטר מפורש, אם לאו. הוראה זו של הגאונים לא פשטה בארצנו, ואין כופין לשום אדם להראות שטרו בשביל טענת אחד שאומר שיש לו זכות בו. אם לא שאמר בבית דין דברים שיש בהם אמתלא בעיני הדיינים, אז מראה השטר לדיינים, ויראו אם ימצאו בשטר הזכות שטוען, בענין זה, אבל בענין אחר אין כופין לאדם להראות שטרו; ואפשר שגם הוראת הגאונים כך היתה. דלא מסתבר כלל דבדברים בעלמא יכוף האדם את חבירו להראות את שטרותיו, דאין אדם רוצה להשביע את עצמו, שידעו העולם את עשרו וממונו. ושלום, אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל."

במבט ראשון נראה שקיימת מחלוקת בין הרמב"ם לבין הרא"ש בנידון חובת המצאת הראיות. אך מדברי הטור משמע שאין מחלוקת, שכן בחושן משפט סימן ס' הביא הטור את דברי הרמב"ם, ובחושן משפט סימן טז' הביא הטור את דברי הרא"ש.

להלן דברי הטור בסימן ס', המביא את דברי הרמב"ם:

"כתב הרמב"ם האומר לחבירו שטר שבידך יש לי זכות בו וזה אומר איני יודע אם יש לך זכות בו אם לא או איני מוציא שטרי כופין אותו להוציאו."

ולהלן דברי הטור בסימן טז' המביא דברי הרא"ש:

"עוד שאלה לו ששאלת האומר לחבירו שטר שבידך זכות יש לי בו שהורו הגאונים שכופין אותו להוציא אם צריך התובע שיאמר בפירוש מה זכות יש לו בשטר או לא תשובה הוראה זו של הגאונים לא פשטה בארצינו ואין כופין לשום אדם להראות שטר שבידו בשביל טענת אחד שאמר שיש לו בו זכות …"

הבית יוסף (חושן משפט סימן ס) עמד על הסתירה הקיימת, לכאורה, בדברי הטור:

"ויש לתמוה על רבינו שכתב כאן דברי הרמב"ם סתם כאילו אין חולק עליהם ובסימן י"ו (ס"ג) כתב שהרא"ש חולק בדבר וכתבתי שם שדעת הרשב"א כדעת הרא"ש."

בדברי הבית חדש (סימן ס אות כ) מבואר שאין מחלוקת בין הרמב"ם לבין הרא"ש, וממילא אין סתירה בדברי הטור, וכך ביאר את הדברים:

"… אבל אפשר דאין הרא"ש חולק אלא מפרש דעת הגאונים שלא אמרו כופין להראות שטרו אלא כשיאמר בפני ב"ד דברים שיש להן אמתלא."

מדברי הב"ח עולה שלמעשה אין מחלוקת בנידון, וכולם מסכימים שהמפתח לשאלת חיוב המצאת הראיות תלוי בבחינת בית הדין, האם יש "אמתלא" בעיני בית הדין שקיים צורך בחומר הראיות הנדרש. היינו על בית הדין להתרשם האם יש ממש בטענה על הראיות הנדרשות. ככל שבית הדין מתרשם שאכן קיים צורך לבחון את הראיות הנסתרות, יכפה בית הדין על גילוי הראיות הנסתרות. למעשה, דברי הב"ח מבוארים כבר בתשובת הרא"ש האמורה, בה מבואר שאם קיימת אמתלא בעיני הדיינים, יש להציג את הראיות בפני בית הדין, א"כ, בדברי הרא"ש ניסיון להעמיד באופן האמור את הוראת הגאונים, ובאותו אופן יישב הב"ח את הרא"ש עם הרמב"ם.

בנידון דנן, בית הדין האזורי החליט שיש צורך לחשוף את כל המידע בפני האקטואר, והטיל על המערער לשתף פעולה עם בדיקת האקטואר ולהציג בפניו את הוכחת הוצאותיו. יפה הורה בית הדין לפי דברי הב"ח, ככל ומצא "אמתלא" המצדיקה את הבדיקה. קביעת האמתלא מסורה לבית הדין האזורי, ואל לו לבית הדין הגדול להתערב בדבר.

אמנם, לכאורה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן טז סעיף ד), נפסק שאין חובת המצאת מסמכים כשלא מודה בקיומם. אלא שבפתחי תשובה (שם ס"ק ב), מבואר:

"אבל בתובע ודאי בכל ענין מחייבין אותו."

היינו שבין תובע לנתבע חלה חובת גילוי מסמכים. הדברים עולים גם מדברי הדרישה (שם ס"ק ג).

מאחר והמערער תובע את חלוקת החובות, עליו להמציא למשיבה, הנתבעת, את כל המסמכים וההוכחות ביחס להיווצרות החובות, כדין המחייב את בעלי הדין עצמם בגילוי המידע. כמובן שנטל ההוכחה מוטל על המשיבה, אך חובת גילוי המסמכים ומתן אפשרות הבדיקה חלה על שני הצדדים.

העקרונות האמורים באו לידי ביטוי בתקנות הדיון, בהן נקבע בתקנה סא, שמוטלת חובה על בעל דין להגיש מסמכים וניירות שנדרשו ע"י הצד שכנגד, לפי רשות בית הדין. להלן לשון התקנה:

"בעל-הדין חייב לענות תשובות מלאות, אמיתיות וכנות ובלי השתמטות, על כל השאלות שבית-הדין יעמיד לו או שהצד שכנגד יעמיד לו ברשות בית-הדין; וכן עליו להגיש את כל המסמכים והניירות אשר יידרשו על-ידי בית-הדין או, ברשות בית-הדין, על-ידי הצד שכנגד."

על חובת גילוי מידע הנחוץ לבירור תביעות, ראה בפסקי דין רבניים (חלק ט' עמוד 331) בפסק דין של בית הדין הגדול בפני הרה"ג שלמה גורן זצ"ל נשיא, הרה"ג יוסף קאפח זצ"ל והרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל. בפסק הדין נפסק שקיים חיוב לרופא להעביר מידע הנחוץ לבירור תביעה שבין איש לאשתו.

וראה גם בפסקי דין רבניים (חלק ה' עמוד 132) בפסק דין של בית הדין הרבני האזורי תל אביב בפני הרה"ג אליעזר גולדשמידט זצ"ל, הרה"ג יצחק קוליץ זצ"ל והרה"ג שלום מזרחי זצ"ל, שפסקו לחייב את שלטונות הצבא להעביר לבית הדין מידע על מצבו הנפשי של בעל, כאשר המידע היה נחוץ לצורך בירור תביעת גירושין של האישה. וראה עוד בתחומין (כרך כד בעמוד 37), מאמר בעניין גילוי מסמכים.

מעבר לכל האמור, בנידון דנן, המערער הרי טוען לחובות משותפים, ממילא לטענת המערער המשיבה הינה שותפה גם ביצירת החובות. אם כן הרי יש לה בעלות לא רק על החובות אלא גם על כל המסמכים וההוכחות הקשורים להיווצרות החובות. משכך, המערער אינו יכול למנוע מהמשיבה את קבלת כל המידע בו היא שותפה, כדין שותפים ששותף אחד לא יכול למנוע משותפו את השימוש בנכסי השותפות. לאחר שהמערער טוען לשותפות בחובות, נוצרה גם שותפות במסמכים ובראיות למקור החיובים. לכן על שני הצדדים לשתף פעולה בבדיקה הנחוצה ולהמציא כל אסמכתא הנדרשת לבדיקה.

עוד יובהר, כי בית הדין הטיל, בצדק, את הוצאות הבדיקה, בשלב הראשוני, רק על המשיבה, כדין המוציא מחברו שעליו הראיה. אך אין באמור כדי להסיק, שקיים פטור למערער משיתוף פעולה בבירור הטענות ומהמצאת מסמכים הנדרשים לבדיקה.

העובדה שנלקחה הלוואה מהבנק אינה יכולה להוות הוכחה שמדובר בחובות משותפים, ללא בדיקת מקור החיובים שגרמו את הצורך בלקיחת ההלוואה מהבנק.

לאור האמור, החלטת בית הדין האזורי המורה למערער לשתף פעולה עם המומחה לצורך בחינת טענות המשיבה, הינה צודקת. על כן, על שני הצדדים מוטלת החובה להגיש למומחה כל מסמך שיידרש לבדיקה. המומחה יבדוק את טענות האישה ויגיש חוות דעת. לשני הצדדים תשמר הזכות לטעון טענותיהם ביחס לתוצאות הבדיקה של המומחה, הן בבית הדין האזורי והן בבית הדין הגדול במסגרת ערעור נוסף, ככל ויידרש. אך אין למנוע את הבדיקה, ויש להמציא למומחה את כל המסמכים שידרוש.

על כן הערעור בעניין בדיקת החובות נדחה.

• דמי שימוש

לצדדים הייתה דירה בבעלות משותפת. המערער עזב את הדירה ביום 15/10/2023, הצדדים התגרשו ביום 04/07/2024. המשיבה פינתה את הדירה בחודש מרץ 2025. המערער ביקש לחייב את המשיבה בדמי שימוש עבור כל התקופה בה עשתה שימוש בחלקו בדירה החל מיום עזיבתו. בית הדין האזורי החליט לפטור את המשיבה מתשלום דמי שימוש, בנימוק שמדובר בתקופה קצרה, וכן בשל העובדה שהמערער לא שילם דמי מדור עבור הילד באותה תקופה. על כך נסוב הערעור.

טענות המערער

1. לא מדובר בתקופה קצרה, שכן מיום עזיבת המערער את הבית עד ליום בו עזבה האישה את הבית עברו שמונה עשר חודשים.
2. תקופת מגורים קצרה אינה סיבה לפטור מחיוב, באשר דין פרוטה כדין מאה. בית הדין האזורי עצמו חייב את חלוקת דמי השכירות שהתקבלו בתקופה קצרה בה הושכרה הדירה.
3. המערער נאלץ לעזוב את הבית באיומים ובהרחקות, והיה מנוע מלעשות שימוש בחלקו בדירה החל מיום עזיבתו, עוד לפני סידור הגט.
4. שווי השכרת הדירה הינו 3,500 ₪, כך שהשימוש שעשתה המשיבה בחלקו של המערער עומד על סך של 1,750 ₪ . יש פער גדול בין סכום זה לבין הסכום שנפסק למדור הבן  1000 ₪, ולכן קשה לראות שיש כאן קיזוז.  ממילא, לכל הפחות, יש לחייב את המשיבה בסך של 750 ₪ עבור כל התקופה שגרה לבד.
5. בית הדין האזורי לא דייק בפרטים ולא ירד לעובדות.

טענות המשיבה

1. יש לדחות את הערעור, המערער לא שילם עבור מדור הבן, החלטת בית הדין האזורי בנויה על שקלול של נתונים ועובדות ועל חוסר אמינותו המוכח של המערער.
2. בית הדין האזורי כבר הבהיר שהתקופה הקצרה אליה התכוון מתייחסת לתקופה שלאחר הגט בלבד.
3. המערער עזב את הדירה מרצונו לאחר שהתגלו מעלליו ולא היה מנוע מלחזור, פרט לשלושה שבועות של הרחקה שהייתה בדין.
4. הדירה הועמדה למכירה לפי ההחלטה שניתנה ביום הגט, דירה העומדת למכירה לא עומדת להשכרה, ואין לחייב בדמי שימוש בדירה העומדת למכירה.
5. המערער לא דרש דמי שימוש בכל התקופה בה המשיבה גרה בדירה ורק לקראת הפינוי העלה את טענותיו. לו היה דורש דמי שימוש המשיבה הייתה יכולה לעבור לבית הוריה. המערער נהנה ממגורי האישה בדירה בשל כך שהיא שילמה את כל הוצאות החזקת הבית וביצעה תחזוקה.
6. בית הדין האזורי דייק בעובדות ופסק כהוגן.

דיון

משך הזמן בו גרה המשיבה בדירה ללא המערער מתחלק לשתי תקופות. הראשונה היא עד לסידור הגט, והשנייה היא לאחר סידור הגט.

באשר לתקופה הראשונה, בעוד הצדדים היו נשואים, לצורך חיוב המשיבה בדמי שימוש, צריכה להיות הוכחה על כך שהייתה למערער מניעה מלעשות שימוש בחלקו בדירה, בעוד שמיום הגט ברור שהמערער מנוע מלעשות שימוש בחלקו בדירה בשל הגירושין, וזכאי, באופן עקרוני, לקבל דמי שימוש.

מפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי מיום ו' באב התשפ"ה (31/07/2025), עולה כי בית הדין התייחס לטענות בעניין דמי שימוש אך ורק ביחס לתקופה שלאחר סידור הגט. נראה אם כן שהנימוק בפסק הדין, של תקופה קצרה, מתייחס לתקופה שלאחר סידור הגט. מהאמור עולה שבית הדין האזורי לא מצא סיבת חיוב ביחס לתקופה שלפני סידור הגט, היות ולא מצא שהייתה קיימת מניעה שמנעה מהמערער לחזור לגור בבית. בעניין קביעת העובדות, בית הדין הגדול מתערב בפסיקת בית הדין האזורי רק אם נמצאה טעות הנראית לעין, דבר שלא נמצא בנידון דנן, שכן, לא הוכח בצורה ודאית שהייתה מניעה של האיש מלשוב לביתו. ביחס לתקופת ההרחקה שנמשכה שלושה שבועות, לא ניתן לראות בהרחקה מניעה, כאשר ההרחקה באה בשל התנהגות לא מתאימה, וההרחקה חלה לפי מנהג המדינה. על כן אין לחייב בדמי שימוש עד לסידור הגט.

ביחס לתקופה שלאחר סידור הגט, מעיקר הדין יש בסיס בהלכה לחיוב בדמי שימוש, באשר למערער מניעה מלעשות שימוש בחלקו בדירה. אכן, אורך התקופה הקצרה, כשלעצמה, לא מהווה סיבה לפטור, באשר דין פרוטה כדין מאה, מה גם שתקופה של כתשעה חודשים הינה תקופה משמעותית שיש לדון בה. אלא שקיימות סיבות אחרות לפטור מחיוב בדמי שימוש, וכדלהלן.

האחת, היא העובדה שהמערער העמיד את חלקו בדירה עבור המדור של בנו, באופן של העמדת מדור בעין, ללא התחשבנות. היינו, המערער התנהג כדרך אב הנותן לבנו לגור בחלקו בדירה, כל עוד לא הגיש תביעת דמי שימוש, גילה בהתנהגותו התנהגות של אב הדואג לבנו ומעמיד עבור בנו את חלקו בדירה.

הסיבה השנייה לפטור, היא העובדה שהדירה הועמדה למכירה, וממילא לא מוגדרת כעומדת להשכרה. אמנם, בפועל כן הצליחו להשכיר את הדירה לתקופה קצרה עד למכירה, אך לא במחיר המלא אלא רק בסך של 2,800 ₪ לחודש. כך שטענת האיש יכולה להיות רק על בסיס של 2,800 ₪ לחודש. בית הדין האזורי לא חייב את המשיבה בתשלום, ותלה זאת בכך שהמערער לא שילם דמי מדור. אמנם, המדור שנפסק הועמד על סך של 1,000 ₪ לחודש, ודמי המדור הוערכו בסך של 1,400 ₪ לחודש, כך שלכאורה יש לחייב בדמי שימוש בסך של 400 ₪ לחודש. בכל אופן ההפרשים הינם בגבול הסביר, בהתחשב בעובדה שקיימות גם הוצאות עבור המדור. לצורך התערבות בית הדין הגדול, צריכה להימצא טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות, דבר שלא נמצא בנידון דנן בו קיימת סבירות להחלטת בית הדין האזורי, בקביעה שהמערער העמיד את חלקו בעין לטובת בנו ללא התחשבנות מדוקדקת, כאשר המשיבה משלמת את יתר הוצאות המדור עבור הבן.

על כן, הערעור בעניין דמי השימוש נדחה.

• חלוקת המיטלטלין

לצדדים הייתה תכולת בית משותפת שהייתה צריכה להתחלק בחלקים שווים. בית הדין האזורי קבע שלשני הצדדים אין ראיות בנידון חלוקת המיטלטלין, ובהתאם לכלל שהמוציא מחברו עליו הראיה, החליט ביה"ד האזורי לפטור את הצדדים מחיובים הדדיים בנידון חלוקת המיטלטלין.

טענות המערער

המערער טוען שבית הדין האזורי התעלם מהוכחות והודאות ברורות של המשיבה.

טענות המשיבה

המשיבה טוענת שאין טעות בפסק הדין היות וכנגד הודאת המשיבה במיטלטלין שלקחה, המערער לקח מיטלטלין אחרים, תכשיטים וכספים במזומן, בעת שפרץ לדירה, לאחר שעזב את הדירה בתקופת צו ההרחקה, ושאר המיטלטלין נמכרו עם הדירה.

דיון

גם בנידון חלוקת המיטלטלין, לא נמצאה טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות. בית הדין האזורי שמע את מכלול הטענות, והגיע למסקנה שאף אחד מהצדדים לא עמד בנטל הנדרש להוציא ממון ממשנהו.

העובדה שהמשיבה הודתה בלקיחת מקצת מהמיטלטלין, אינה יכולה להוות הודאת בעל דין לחיובה, כאשר בכריכה אחת להודאתה, טענה על מיטלטלין אחרים שנלקחו על ידי המערער כנגד המיטלטלין שלקחה, ואף תבעה החזרים.

על כן, הערעור בעניין חלוקת המיטלטלין נדחה.

• מדור הקטין

לצדדים ילד אחד כבן שש, הנמצא במשמורת האם – המשיבה, כאשר מתקיימים הסדרי שהות מצומצמים אצל האב – המערער. בית הדין פסק את חיוב המערער במזונות הילד בסך של 1,600 ₪ לחודש. על ההחלטה בעניין מזונות הילד לא הוגש ערעור, וההחלטה הינה חלוטה. ביחס למדור הילד חייב בית הדין האזורי את האב בתשלום של 1,000 ₪ לחודש, ועל כך הוגש ערעור.

טענת המערער

1. הסכום הינו גבוה, בהתחשב בעובדה שהאישה גרה עם בעלה ובקרוב עם עוד ילד שיוולד.
2. למערער אין הכנסה, היות ופוטר ממשרתו כמורה בשל תלונות השווא של המשיבה.
3. המשיבה החליטה לדור בשכירות יקרה בסך של 4,200 ₪ לחודש, כאשר עלות השכירות גבוהה בסך של 700 ₪ לחודש מעלות שכירות הדירה בה גרו הצדדים.
4. דמי המזונות שנפסקו בסך של 1,600 ₪ לחודש הינם גבוהים מאוד ביחס לפסיקת בתי הדין ויש להביאם בחשבון בדיון על מדור הילד. האב משלם גם 400 ₪ לחודש עבור שכר לימוד של הילד ואין ביכולתו לעמוד בחיובים אלה. על כן אין לחייב את המערער במדור לאחר שנפסקו מזונות גבוהים במיוחד.

טענות המשיבה

1. המשיבה שוכרת דירה, במחיר מינימום של 4,200 ₪.
2. אין אמת בטענות המערער על כך שהוא לא עובד, אמנם הוא פוטר מעבודתו בשל מעשיו, אך ממשיך לעבוד באופן לא רשמי.
3. המערער קיבל רכוש רב בחלוקת הדירה, ויכול לדאוג לבנו.
4. יש לדחות את הערעור על ארבעת חלקיו, ולחייב את המערער בהוצאות ולחלט את העירבון לטובת המשיבה.

דיון

אין לקבל את טענת המערער על כך שהמשיבה שכרה דירה במחיר מופרז, שכן במציאות מחיר השכירות המדובר, סך 4,200 ₪ לחודש,  הינו סביר.

המערער טוען, שמאחר והמשיבה נישאה ומעתה שוכרת עם בעלה את הדירה, הרי שעלות השכירות של חלקה בדירה היא רק מחצית, העולה לסך של 2,100 ₪ לחודש. אלא שמבחינת בעלה של המשיבה נמצאים כיום בדירה שלושה שוכרים: הבעל, המשיבה והילד. לכן יש לחלק את השכירות באופן שהמשיבה צריכה לשלם שני שליש מהשכירות עבורה ועבור בנה, ובעלה של המשיבה צריך לשלם את השליש הנוסף. כך שחלקה של המשיבה בשכר הדירה עומד על סך של 2,800 ₪ לחודש. מאחר ומקובל לפסוק 30% עבור מדור הילד, נמצא שסך המדור הראוי עומד על סך של 840 ₪ לחודש. על כך יש להוסיף גם את הוצאות המדור כמו ארנונה, ועד בית ושאר הוצאות המדור. הסכום שיתקבל אינו רחוק מהסכום אותו קבע בית הדין האזורי. יובהר, כי אלו הנתונים שהיו בזמן פסיקת המדור בטרם נולד לאשה ילד נוסף. בתקנה קלו לתקנות הדיון נקבע, שלא ניתן לערער על יסוד נסיבות שנתעוררו אחרי סיום הדיון או על-פי עובדות אשר לא הובאו בפני בית-הדין הפוסק.

משכך, לא נמצאה טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות בנתונים שהיו בעת נתינת פסק הדין.

נציין עוד, את שמופיע בפסקי דין רבים, שבית הדין הגדול אינו נוהג להתערב בפסקי דין למזונות שניתנים בבתי הדין האזוריים, אלא במקרים קיצוניים בלבד. בענין זה נכתב בפד"ר (כרך ב' עמוד 10) בפסק דין של ביה"ד הגדול בהרכב הרה"ג יצחק ניסים זצ"ל, הרה"ג יוסף שלום אלישיב זצ"ל והרה"ג בצלאל ז'ולטי זצ"ל:

"קביעת גובה סכום המזונות תלוי בד"כ בשיקול דעת ביה"ד אשר לפניו התדיינו הצדדים ואין לביה"ד הגדול להתערב בדבר…".

וכן בפד"ר (כרך ה' עמוד 107) בפסק דין של בית הדין הגדול בהרכב הרה"ג עובדיה הדאייה זצ"ל הרה"ג יוסף שלום אלישיב זצ"ל והרה"ג בצלאל זולטי זצ"ל:

"אין בידינו להתערב בקביעת סכום המזונות הנתון בדרך כלל לשיקול דעת כב' ביה"ד האזורי".

כאמור, אין הנדון שבפנינו מוגדר כמקרה קיצון, המצדיק את התערבות בית הדין הגדול.

באשר לטענת המערער על דמי המזונות הגבוהים שנפסקו, יש להביא בחשבון את העובדה שהמשיבה לא עובדת, בעוד שהמערער עבד עד כה. כמו כן, למערער נותרו כל הזכויות שצבר במהלך הנישואין ולא נערך איזון בזכויות, כפי העולה מהסכם הגירושין. בנוסף, הסדרי השהות של המערער עם הבן הינם מצומצמים. כך שההחלטה החלוטה בעניין מזונות הילד לא יכולה להשפיע על פסיקת המדור.

כמובן, שאם יחולו שינויי נסיבות בעניין הסדרי השהות או בהוכחת הכנסות הצדדים, דלתו של בית הדין האזורי תהיה פתוחה לבחינת טענות על שינוי נסיבות ביחס לפסיקת המזונות. אך כל עוד לא השתנתה הפסיקה בעניין חיוב מזונות הילד, אין לטעון טענות על הצורך בהפחתת מזונות במסגרת ערעור על החלטה שעסקה בשאלת גובה חיוב המדור.

על כן גם הערעור בעניין חיוב מדור הילד, נדחה.

ביחס לדרישת המשיבה לפסיקת הוצאות, מאחר ולא מדובר בערעור עם טענות סרק, שכן היה מקום לברר את הטענות, על כן לא ייפסק חיוב הוצאות, ויש להשיב למערער את הערבות שהפקיד.

הכרעה

לאור האמור מחליט בית הדין:

• הערעור נדחה, על כל ארבעת חלקיו.
• אין פסיקת הוצאות.
• המזכירות תחזיר למערער את הערבות שהפקיד.
• התיק ייסגר.
• ניתן לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ז' באדר התשפ"ו (24/02/2026).

הרב קלמן מאיר בר                       הרב אברהם שינדלר                         הרב מאיר פרימן

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה