תיק ‏1161739/14 בבית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו
לפני כבוד הדיינים: הרב אבירן יצחק הלוי – אב"ד, הרב משה שלום שור, הרב בן ציון ציוני

פסק דין

בפני בית הדין תביעת מזונות לבת הצדדים, בגירה מעל גיל 18.

הצדדים התגרשו בשנת 2018 ולהם שני ילדים. כיום, הבן עודנו קטין והבת כבת 19.

הבת נמצאת בשירות לאומי, מתגוררת בדירת שירות לאומי בחלק מהשבוע, ומשתכרת כ- 1,100 ש"ח. בנוסף היא עובדת במשרה חלקית ומשתכרת עוד 700 ש"ח.

בפסק בית הדין למזונות נפסקו מזונות ילדים עד גיל 18. עתה תובעת האם מזונות עבור הבת הגדולה. לטענתה, על האב לשאת במזונות מופחתים עד גיל 21 כמקובל. לדבריה, הכספים שהבת מרוויחה נשמרים לצורך לימודיה, כך שהוצאות מחייתה מוטלות  על האם.

לדברי האב, בפסק הדין של בית הדין לא נפסקו מזונות לילדים מעל גיל 18. בנוסף, הילדה משתכרת כ 1,700 ש"ח, וגרה בדירת שירות לאומי כך שתביעת האם אינה מוצדקת.

בנוסף, האב בהליך חדלות פירעון כך שאין לו יכולת כלכלית לעזור במבוקש. האב הציג לבית הדין מסמכים המאמתים את מצבו.

דיון

השאלה העומדת לדיון הינה, האם האב חייב במזונות ילדים מעל גיל 18.

חיוב האב במזונות בניו שאינם קטני קטנים מבואר בגמרא במסכת כתובות בדף מט:

"אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא: באושא התקינו, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים. איבעיא להו: הלכתא כוותיה, או אין הלכתא כוותיה? תא שמע: כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה, אמר להו: יארוד ילדה ואבני מתא שדיא! כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא, אמר להו: כפו ליה אסיתא בצבורא, וליקום ולימא: עורבא בעי בניה, וההוא גברא לא בעי בניה! ועורבא בעי בניה? והכתיב: לבני עורב אשר יקראו! לא קשיא: הא בחיורי, הא באוכמי. כי הוה אתי לקמיה דרבא, אמר ליה: ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה? ולא אמרן אלא דלא אמיד,אבל אמיד – כפינן ליה על כרחיה, כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי, ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה."

כידוע, בשנת תש"ד תיקנה הרבנות תקנה המתייחסת לקטינים מגיל שש ועד לגיל חמש עשרה. בשנת תש"מ הורחבה התקנה עד לגיל שמונה עשרה.

להלן חלק מן התקנה:

"לפנים בישראל, אף על פי שמעיקר הדין אין לכוף את האב לזון את בניו ובנותיו הקטנים אלא עד הגיל של שש שנים, מ"מ היו מכלימים אותו ומכריזים עליו כדי להכריחו לזונם עד שיגדלו. אך בזמנינו לא איכשר דרא לצערינו, וכפיה מוסרית אין כחה יפה כלל וכלל. ואירעו מקרים רבים שהאב התאכזר מרוע לב, ובתי המשפט הממשלתיים פטרו אותו על יסוד שהילדים היו למעלה מגיל שש שנים. ושהחוק הממשלתי אינו יכול להתחשב עם הטענה שאם האב אמיד יש לחייבו מתורת צדקה. והרי בימינו אלה אפי' לילדים מבוגרים קודם שהגיעו לגיל של חמש עשרה, צפויה להם סכנות גדולות מוסריות, אם לא תהיה פרנסתם מובטחת על פי יסוד משפטי."

ברבים מפסקי הדין הובאה התקנה ופירוש גדריה.

יש שרצו לפרש את גדר התקנה כהרחבת חיוב צדקה המוטל על האב, אך אינה תקנה המטילה חיוב משפטי גמור על האב. אולם עיון בדברי הרה"ג הגרי"א הרצוג והגרב"צ עוזיאל זצ"ל מתקני התקנה, מעלה כי האב חויב בחיוב משפטי גמור. אלו דברי הרה"ג זצ"ל הנמצאים באוסף פסקי הדין של הרבנות הראשית חלק א' עמוד ק"נ:

"מוטעית היא ההנחה כאילו תקנת הרבנות הנ"ל מבוססת על החיוב המוסרי של צדקה גרידא. לפי האמת אין הדבר כן, אלא התקנה בעצמה יוצרת חובה משפטית עצמאית גמורה, שהיא איננה נובעת מדיני צדקה כלל ואיננה מוגבלת, איפוא, ע"י ההקף המצומצם של דיני צדקה. תקנת הרבנות הראשית באה להעלות את גיל הילדים, שהאב חייב במזונותיהם, ולא מדין צדקה לעניים, אלא מדין חובת האב למזונות בניו ובנותיו, שכל המונע עצמו או משתמט מזה, הרי הוא חוטא לגבי ילדיו והורס חיי המשפחה בישראל, ואסור לו לאב לנער את חצנו מחובה אבהית זאת ולהטילה על הצבור או על האם."

שפתותיהם זצ"ל ברור מיללו, ונקראים חיים (ברכות י"ח), שאין בתקנה רק הרחבת זמן החיוב בגדרי צדקה, אלא חיוב משפטי גמור.

וכן כתב הגרב"צ עוזיאל (משפטי עוזיאל תניינא אבה"ע ע"ד ד'):

"מזה יוצא לדין, שבזמן שאין הילדים יכולים להתפרנס בילדותם אפילו בקושי, ולא עוד שאינם רשאים בכך מצד הצבור כולו, הואיל וילדים כאלה שהם מחוסרי תלמוד תורה מדע ותרבות נעשים מושחתים בעצמם ומשחיתים את הצבור כולו, והואיל בזמן הזה יש הכרח חיוני ללמד את הבנים עד יב או ט"ו שנה כדי להכשירם לעבודה איזו שהיא ולהיות בחברת הצבור, לכן הרי זה כמי שאין לו במה להתפרנס ממקום אחר בשום אופן, וחייב האב לזונם עד גיל בגרות שיוכלו להתפרנס מעבודתם. על יסוד זה מצאנו מן הדין והיושר ולתקנת הצבור והישוב ושלום הבית לקבוע מעתה והלאה לחייב את האבות במזונות ופרנסה וחנוך בניהם ובנותיהם עדי הגיעם לגיל של חמש עשרה. ומגיל זה ומעלה מסור הדבר לראות עיני בית דין אם האב אמיד והבן אינו יכול להתפרנס משום מקום אחר מסבת מבנה גופו וכדומה מחייבין את האבות לפרנסם מדין צדקה."

ועיין שו"ת יביע אומר (חלק ח', אבן העזר, סימן כ"ב):

"לכאורה… אינו מחוייב במזונות הבן לאחר שש אלא מתורת צדקה. ולפ"ז בזמנינו שיש תקנה מהרבנות הראשית משנת התש"ד, "שחייב האב לפרנס את ילדיו עד הגיל של חמש עשרה שנה", לא יוכל האב לפטור את עצמו בטענה זו… נמצא שהתקנה הנ"ל לא באה להפקיע תורת צדקה מהמשלמים מזונות לבניהם ובנותיהם כהלכת גוברין יהודאין, שעושים זאת ברצון טוב, וכרחם אב על בנים, אלא כוונת התקנה לכוף על אלה המתאכזרים על בניהם, ומשאירים אותם בעירום ובחוסר כל, ולחייבם לזון ולפרנס אותם כהלכה. ולכן אף בזמנינו אם יש לבן נכסים שאפשר לו להתפרנס מהם אין מחייבים את האב לפרנסם."

מעיון בתקנה דלעיל מתברר כי כל התקנה למזונות ילדים מעל גיל 6 שהותקנה והורחבה לגיל 18 היא על מנת לדאוג לפרנסת הילדים או מדין צדקה או מדין חיוב משפטי, אך הסיבה לכך והסברא העומדת מאחרי תקנה זו כדי שיוכלו הילדים להתפרנס. משכך, כפי שכתב מרן בעל היביע אומר: "ולכן אף בזמננו אם יש לבן נכסים שאפשר לו להתפרנס מהם אין מחייבים את האב לפרנסם." לכן, כאשר ילד מעל גיל 18 מקבל קצבה ממקום אחר, כגון שירות צבאי או שירות לאומי, ובנוסף עובד ואפילו חלקית, בכה"ג לא תקנו תקנה.

בתיק זה פסק בית הדין את מזונות הילדים עד גיל 18 ולא אחריהם. האם תובעת את מזונות ילדתה הבגירה אשר מתפרנסת חלקית מקצבה ועבודה, בטענה כי הכסף שהיא מרוויחה נשמר עבור לימודים. האם מבקשת לחייב את האב במזונות הילדה שגם אינה מתגוררת באופן קבוע בבית האם אלא בדירת שירות. במיוחד במקרה שלנו, שהאב בהליך חדל"פ ובמצב כלכלי קשה, ואף את המזונות לבן הקטין אינו משלם, סבור בית הדין שאין להטיל עליו על פי ההלכה את מזונות בתו בת ה-19.

בנוסף, על פי פסק בית הדין הגדול תיק מס' 805488/11, בהרכב הרבנים הגאונים הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא והרב ציון לוז־אילוז, בית הדין נעדר סמכות לדון בתביעה זו.

ביה"ד דן שם בתביעת מערערת שביקשה לחייב את הבעל לשעבר בהוצאות שכר לימוד של ילדים בגירים מעל גיל 18. המערערת טענה שלביה"ד סמכות גם בזה. להלן ציטוט מפסק הדין:

" ט. אך למרות כל האמור אין אנו יכולים לנכס לבית הדין את הסמכות בנוגע לדרישתה הנוכחית של המערערת שלפנינו, שכן כדי לדון ולפסוק בעניין זה צריכים אנו לקבוע תחילה כי אכן חב האב עקרונית בחובת תשלומי הוצאות אלה, כתוצאה של קביעה עקרונית זו לא נוכל אומנם לקבוע חיוב אופרטיבי ישיר של האב כלפי ילדיו (או לידי האם בעבורם) – הן משום שכבר אין מדובר בקטינים הן משום שלפי הלכת שרגאי גם כלפי קטינים אין בית הדין יכול להורות כך.

אכן לכאורה נוכל לקבוע כי מאחר שבפועל נשאה האם בעול זה חלה על האב החובה להשיב לה את הוצאותיה, כמתווה העולה מהלכת שרגאי ומבע"מ 5267/04‏, אלא שבין יישומו של מתווה זה בעניינם של קטינים או אף בעניין מזונותיהם – במובנם המצומצם – של בגירים במהלך השירות הצבאי ובהתאם לפסיקות שהוזכרו לעיל לבין יישומו בענייננו פעורה תהום:

בהללו – חובתו של האב במזונות היא בבחינת המובן מאליו מכוחם של החוק והפסיקה, כשלכל היותר נותר לברר את שיעורם המדויק של המזונות הראויים בנסיבותיו של הנדון, בירור שגם אם אין בית הדין מוסמך לגזור ממנו הוראה ישירה בדבר חיוב האב לשלם לילדיו – יכול הוא לעמוד במסגרת בירור תביעת האם להשבת הוצאותיו ולהיחשב לעניינה שאלה שאותה מברר בית הדין אגב גררא של השאלה העיקרית.

ולעומת זאת בענייננו מדובר בשאלה המצריכה בירור עקרוני תחילה: האם אכן אפשר לחייב את האב מכוחו של החוק בתשלום שכר לימוד  של הילדים הבגירים (ובחלק ממרכיבי התביעה – שנים רבות לאחר הגיעם לבגרות), בכלל, והאם יש לחובה כזו מקום בנסיבותיהם הפרטניות של הצדדים שלפנינו וילדיהם, בפרט? רק לאחר הכרעה בשאלה זו אפשר יהיה לגזור את המסקנה כי אם אכן קיימת חובה כזו ובפועל נשאה בה האם – יידרש האב להשבת הוצאותיה.

בירורה של שאלה כזו והכרעה בה – אין מן הדין לראותו כשאלה נלווית לשאלה העיקרית כביכול של חובת השבת ההוצאות. שאלה זו צריכה להתברר בערכאה המוסמכת לבררה על פי חוק, ורק לאחר שתתברר בה וככל שלא ישלם האב את שחויב בו במישרין תוכל לעמוד לאם זכות התביעה מכוח 'השבת הוצאות'.

י. נוסיף ונאמר עוד כי אף בנוגע לחיוב שנתפס כאמור כמובן מאליו, כנוהג מקובל ומעוגן בפסיקה, היינו חיוב במזונות במובנם הצר יחסית של מזון, ביגוד ומדור ובשיעור חלקי בתקופת השירות הצבאי צריך הדבר עיון אם מוסמך בית הדין להורות עליו במסגרת סמכותו לדון בתביעה הכרוכה להשבת הוצאות המזונות.

מקומו של הספק בעניין זה הוא מאחר שמתן הסמכות לבית הדין להכריע בשאלה שלפי מהותה שייכת היא לכאורה ל'דיני ההשבה הכלליים' נובע כאמור לעיל מהוראת סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, הוראה העוסקת ב"מזונות לילדי הזוג" ושפורשה בהלכת שרגאי כמכוונת להשבת הוצאותיהם של מזונות אלה.

ברי הוא כי אין בית הדין הרבני מוסמך לעסוק בהשבת הוצאות אחרות שהוציאה אישה, לאחר גירושיה, גם אם היו אלה הוצאות שחלו מן הדין על האיש ואף אם היו הן לפי טיבן 'מזונות' – למשל אם זנה האישה את הורי האיש במקרים שבהם חייב היה במזונותיהם על פי חוק או את ילדיו מנישואין אחרים או אף אם זנה את נכדיהם המשותפים של הצדדים, במקרים שבהם היה האיש או היו האיש והאישה יחדיו חייבים במזונותיהם על פי החוק. ברי כך שכן הללו כמובן אינם כלולים ב"מזונות לאשה ולילדי הזוג" שאותם הזכיר המחוקק בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. […]

יד.  סוף דבר,  בית הדין הרבני נעדר סמכות לדון בתביעת המערערת לחייב את המשיב לפרוע לה בגין הוצאות שכר הלימוד של ילדיהם הבגירים של הצדדים, הוצאות שלדבריה נשאה בהן היא."

החלטה

נוכח נימוקים אלו תביעת האם נדחית.

הרב בן ציון ציוני

אני מצטרף ללא סייג להחלטה לדחיית תביעת האם וכמו שביאר בטוב טעם ודעת עמיתי וידידי הרב הגאון רבי בן ציון ציוני שליט"א. ולמעשה, דבר שפתיים אך למותר. אף על פי כן מצאתי לנכון להוסיף קטעים מפס"ד ביה"ד חיפה בתיק 830974/11 (בשינויים המתבקשים) שדן שם ביסודות חיובי המזונות ע"פ המציאות בימינו, וזאת הן מבחינת החלוקה הנכונה של המזונות בין האב לאם, והן מבחינת יסוד החיוב המשפטי, האם הוא מכח חיוב מזונות גרידא או עדיין מכח דיני  צדקה וע"פ הדברים שם בוודאי שאין כל בסיס לתביעה. להלן מפסה"ד:

 "…ובאמת יש מקום לברר אודות מכלול חיובי וסכומי המזונות ע"פ המקובל בבתי הדין הרבניים, שלפום ריהטא אנו מסתמכים הן על הנאמר בשו"ע, והן על תקנות הרבנות הראשית בהרחבת חיוב האב בתשלומי המזונות. וכידוע בשלב ראשון הרחיבו את החיוב עד למלאות לילדים 15 שנים, ובשלב נוסף העלו את הגיל לגיל 18. ונתייחס לכך בהקשר למה שרבים הקשו מכבר כי אם כל היסוד של הרחבת החיוב מקורו בתקנות הרבנות הראשית, מכח מה יהיה כח בית הדין יפה לחייב את החוגים השונים מקצוות הקשת הקיצוניות של הציבור. כלומר מחד גיסא הציבור החילוני ביותר, שמסתייג מכל מרות הלכתית באשר היא, ומאידך הציבור החרדי ביותר, שגם אם אין ספק שהוא כפוף למרות הלכתית הנראית לו. ואולם בסופו של דבר לא אלה ולא אלה קיבלו על עצמם את סמכותה של הרבנות הראשית כאוטוריטה תורנית, שע"פ השקפתם בכוחה לחייב חיובי ממון בכלל, ובקביעת דמי המזונות בפרט.

וכבר הביאו מערערים שונים כתנא דמסייע להם, את מה שכתב מרן החזון איש זצ"ל למרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל (קובץ אגרות ח"א סי' צ"ו) שביחד עם מרן גאב"ד בריסק זצ"ל היו נחשבים בעיני הרבים כגדולי הדור ההוא. וז"ל:

"רצוני בזה להודיע צערי הגדול על מחשבה זרה המרחפת באויר ארצנו הק', לעשות תקנות חדשות נגד התורה המצויה עתה בידינו… כהנה וכהנה חושבים הנחשלים להחליף ולהמר התורה, בחוקים חדשים אשר יתנהגו בעולם המעשה, ואם ידרוש איש מאמין לדון אותו בדין תורה, יאמרו לו הב"ד כן הוא הדין. כי כבר באו החכמים ותיקנו… ומי לא שמע מרבותיו כי אנחנו דור יתום. ואין אנו ראויים כלל לתקן תקנות שצריך לזה גדלות בתורה במדה מופלאה. ואנחנו ירדנו פלאים והדיוטים אנחנו. ואיך נעיז פנינו ונקשה ערפנו לומר חכמים אנחנו, ויש כח בידינו להפקיר ממון ולקבוע תקנות לדורנו. כתבתי דעתי, וזו גם דעת הגאון מבריסק שליט"א (כוונתו להגאון רבי יצחק זאב סולובייצ'יק זצ"ל)" עכ"ל.

והדברים הנוקבים האלו נאמרו כבר אודות התקנה הראשונה של הרחבת החיוב לגיל 15.

וכדברים האלה הובאו גם בספר כנס הדיינים (תשע"ה עמוד 486) בשם הגאון רבי שלמה שמשון קרליץ זצ"ל, שכיהן כאב"ד פתח תקווה, וגם היה תלמידו המובהק ובן אחיו של החזו"א בשם דודו, שאי אפשר לעשות תקנות כאלה. וזאת למרות מה שכ' החזו"א עצמו (אבן העזר סי' ס"ג ס"ק ז') וז"ל: "דתקנת חכמי דור ודור מחייבת כתקנת חכמים בזמן התלמוד" עכ"ל. ומשמע שסברו החזון איש וגאב"ד בריסק שגם אם יש סמכות לחכמי דור ודור לתקן תקנות ממש כחכמי התלמוד, אין הדבר כן בדורם. וכאמור החזון איש והגרי"ז מבריסק נחשבו בשעתם כגדולי הדור בציבור החרדי.

ואכן כדברים האלה כתב הרה"ג אברהם הורביץ זצ"ל נאמן ביתו של הגאון בעל 'קהילות יעקב' רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל בספרו 'אורחות רבינו' (ח"ד תורה ומדות אות צ"ד) וז"ל: "אמר לי מו"ר (שליט"א) זצוק"ל: מה שיש תקנת הרבנות הראשית שהאב מחויב לזון את ילדיו עד גיל שש עשרה, זה חוקות גוים. ואסור להתחשב בזה." עכ"ל.

וגם בשו"ת משנה הלכות להגאון רבי מנשה הקטן – קליין זצ"ל אב"ד אונגוור (חי"ד יו"ד סי' קע"ז) האריך שאין מקום לחייב את האב במזונות הבנים מעבר למה שנפסק בשו"ע (סי' ע"א) ובהתאמה מדוקדקת לכל הגדרים שנאמרו שם. וזאת ע"פ חיובי התורה או ע"פ תקנת אושא שתיקנו חז"ל בלבד.

אמנם, מסתבר שבימינו נכון הדבר שאין אנו צריכים בהכרח לתקנות, ולכן אין מקום לשאלה בתוקף הסמכות לתקן או לא, ולמרות זאת אפשר לחייב אפילו עד גיל 18 לא מכח התקנות עצמן, אלא מכח המנהג המקובל בבתי הדין הנוהגים שנים רבות ע"פ תקנות הרבנות הראשית. מנהג זה פשט כל כך עד שהגיע לכל שדרות העם.

ענין מנהג שמחייב את הכל לעשות כן, נראה ע"פ התוס' בכתובות (דף מ"ט ע"ב ד"ה אכפייה) שכ' וז"ל:

 "א"נ קצבו ביניהן בני העיר לתת כך וכך לחודש הלכך אכפייה כדאמרינן בפרק קמא דבבא בתרא (דף ח' ע"ב) דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן."

מעתה נאמר שגם פה, ראו כל בתי הדין בישראל לומר שזה כצדקה קצובה, שכן נהגו כל בתי הדין של ישראל לחייב לאב לשלם בתורת צדקה לילדיו, מטעמים נכונים שהם ראויים לצדקה כדי שיגדלו כראוי וילכו בדרכי האבות.

מעתה מסתבר שאין זה משנה באיזה נסיבות נוצר המנהג. כלומר, גם אם נוצר אולי, כטענת המערערים, בהשפעת חוקי הגויים, כלומר ברצון להדמות לגויים חלילה, וגם אם נאמר שהדבר לא נוצר בהשפעת חוקי הגויים אלא דווקא מתוך הבנה נכונה של היהודים ושל היהדות  שמאז ומעולם  החינוך הטהור היה בראש מעייניהם. אם הבינו שהנער (או הנערה) הוא בגיל שעדיין צריך להתחנך כיתר בני גילו, ראוי שילמד ולא יצטרך לחזר אחרי פרנסתו. ובפרט שכיום המדינות מגבילות את עבודות בני הנוער. מסתבר לומר כי מה שגם הגויים השכילו להבין זאת, אין שום חסרון בדבר שלא לקבוע מטעם זה תקנות נכונות לעם ישראל.

ואכן מעשים בכל יום שהדיינים פוסקים לחייב מזונות עד גיל 18 אפילו בחוגי העדה החרדית  ובחסידויות השונות. כך אמרו  לי הגאון רבי אברהם יצחק אולמאן שליט"א מראשי הבד"צ של העדה החרדית בירושלים, והגאון רבי יחיאל נדל שליט"א חבר ביה"ד מיסודו של הגר"נ קרליץ זצ"ל. הגר"י נדל מסר גם בשמו של  הגר"נ קרליץ זצ"ל שאמר לו שכך צריכים לפסוק. כידוע הגרנ"ק זצ"ל היה בן אחותו של החזו"א ומבאי ביתו הקרובים, וגם כיהן כראש כולל חזון איש בבני ברק. כל זאת למרות שכידוע הם לא קיבלו מעולם את מרות הרבנות הראשית ולא סברו שיש בכוחה לתקן כל תקנה.

יש לציין שהרחבת חיוב האב במזונות הילדים עד לגיל 18 התקבלה בישיבת מועצת הרבנות הראשית בנשיאותו של הגר"ש גורן זצ"ל. עמיתו של הגר"ש  גורן ברבנות, הרב הראשי הראשון לציון הגר"ע יוסף זצ"ל, התנגד במפורש להרחבת התקנה. הרב כתב מס' ימים לאחר החלטת מועצת הרבנות הראשית, בה לא נכח, כי לדעתו אין לה בסיס ותוקף הלכתי. כידוע אלפים ורבבות מישראל, ועל ראשם מגדולי הדיינים והרבנים בימיו וגם בימינו, הולכים לאורו הגדול בלי לסור ימין ושמאל. הואיל וכך מסתבר לומר כי גם אם אכן יש פה מנהג, אינו אלא כמנהג בהלכות צדקה.

זאת ועוד, גם לדעת מי שסובר שאכן יש כאן תוקף של תקנות, כבר כתב הגרז"נ גולדברג זצ"ל בשם השופט המנוח ד"ר יצחק קיסטר ז"ל, כי הביטוי שנכתב בתקנה הראשונה "חיוב משפטי גמור", לא היה מיוזמתם של מתקני התקנה, אלא ע"פ דרישת השלטונות הזרים המנדטוריים ששלטו אז בארה"ק. החשש היה שאם לא יכתבו בלשון חריפה כזו, לא יוכלו למעשה להוציא ממון, כי השלטונות הזרים לא הבינו ולא הסכימו שיש לב"ד כח להוציא ממון גם בתורת צדקה גמורה, כי אמרו "שצדקה אינו בסמכות בית המשפט". לכן, לא הייתה לרבנות ברירה אלא להגדיר את החיוב כחיוב משפטי ולא מטעם צדקה' (מובא בקובץ כתר כרך ו' בעריכת הרב שלמה אישון נספח הערות הגרז"ן גולדברג עמוד 395).

מסתבר לומר שכך יהיה צורך לבאר את פסק הדין (תיק מס' 1-15-707, נדפס  באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל עמוד קנ) בו נכתב שלאחר שביה"ד הכריע ע"פ התקנה של הרבנות הראשית כי זו הצדקה המוטלת על האב, יש כאן 'חובה משפטית עצמאית גמורה' ואין הכי נמי ש'איננה מוגבלת איפוא על ידי ההיקף המצומצם של דיני צדקה' הואיל והדבר קצוב ובר כפייה וכדלקמן.

הניסוח ש'איננה נובעת מדיני צדקה כלל' תמוה לכאורה, כי הרי ברור הדבר שהיסוד מדיני צדקה, כי כן רואים בסוגיות הש"ס. ואם לא מדיני צדקה לטובת הילדים, מכח מה נוכל לחייב את האב או לכל מישהו אחר. אלא שיש לנו עדות נאמנה מהגרז"נ זצ"ל בשם ד"ר קיסטר ז"ל, שהיה אדם נאמן ביותר, וגם היה מבאי ביתם של גדולי ישראל זי"ע, שהעריכו אותו מאד על ישרותו ועל יראת השמיים שלו, והוא מעיד שאין להתייחס לניסוח הזה כפשוטו. הניסוח דומה לניסוחים כמותם מצאנו בספרים שבאו מיראת הצנזורה. למעשה אין החיוב אלא בתורת צדקה קצובה. כדברים האלה כתב גם השופט פרופ' ר' יעקב בזק ז"ל בספרו משפט עברי (פ"ב עמ' 33).   

לא רחוק לומר שהלשון שכתבו 'חיוב משפטי גמור', ע"פ דיני התורה שלנו באמת אין חייבים לומר שמקורו באבן העזר וחושן משפט דווקא. לדידן חיוב משפטי גמור יכול להיות מקורו טהור גם מהלכות צדקה, שגם זה יכול להיות 'חיוב משפטי גמור', כי הלכות צדקה מחייבים את האדם לא פחות משאר הלכות או"ח ויו"ד. ואולם אין זה אומר שלאחרים לא יהיה ג"כ חיוב משפטי גמור מהלכות צדקה, כאשר גם הוא מחויב בזה. דהרי כופין על הצדקה (בבא בתרא דף ח' ע"ב) וכמו שאי' בשו"ע יו"ד (סי' רמ"ח ס"א) וז"ל: ומי שנותן פחות ממה שראוי לו ליתן, בית הדין כופין אותו. ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן. ויורדים לנכסיו וכו'. והרי לבנים יש דין קדימה לגבי צדקה, וכמ"ש ברמ"א (יו"ד סי' רנ"א ס"ג) ויבואר עוד להלן בע"ה.

ע"פ זה אפשר להקטין, ואולי אפילו למעשה לבטל לגמרי, את מה שנראה לכאורה כמחלוקת חריפה בין רבני הרבנות הראשית לבין החזו"א והגרי"ז זצ"ל, שבאמת גם רבני הרבנות הראשית  בסופו של דבר לא עלתה על ליבם לתקן דבר חדש לגמרי והניסוח שכתבו הוא מהסיבות הנ"ל. זאת גם בתקנה ראשונה של גיל 15, ובוודאי בתקנת גיל 18, ולא באו אלא לקצוב לאב את חיובו לצדקה. וכפי שאכן סברו רבים מגדולי הדיינים. והביאו דבריהם בהחלטת מועצת הרבנות הראשית (שנת תשס"ו)".   

  ע"כ מפסק דין הנ"ל.

יש להוסיף, שנשיא ביה"ד הגדול ומי שהיה הרב הראשי לישראל לאחר הגר"ש  גורן, הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל, כתב שפשוט שיש חיוב גמור לזון את הילדים עד גיל 18 (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק כ' עמוד 12):

"לגוף חיוב מזונות הבן עד י"ח, כבר פסקתי ופרסמתי שלענ"ד יסוד חיוב המזונות היום אינו על התקנות הקודמות ולא על הרב הרצוג ולא על הרב גורן. בשעתו לפני הקמת המדינה הסמכות לתקן תקנות כאלו היו בידי הרה"ר בהסכמת המועצות העירוניות המקומיות. ולכן חזרו גם על הקהילות הקטנות כגון נס ציונה ועפולה וכי"ב שיסכימו לתקנה זו של מזונות עד י"ב שנה, אבל כיום כשב"ה יש כנסת המייצגת ייצוג גמור את כל תושבי המדינה. ומייצגת גם את היהודים שומרי הדת שגם הם הסכימו לתקנה שיתקנו שחל על האב לזון את ילדיו עד גיל י"ח. ולזה מספיק שהרבנות תסכים, כדי שלא נגיד שזה מנוגד להלכה היהודית, כל מועצת הרה"ר חזרה על כך בהסכמה כללית גם בתקופת נשיאותי ביחד עם כבוד הראשל"צ הרב אליהו שליט"א, והסכימו על כן כל הנציגים הדתיים שבכנסת שזה מוכיח שאין זה בניגוד להלכה וזה מחייב את כל היהודים לזון את ילדיהם עד גיל י"ח, והחיוב הוא גם על ילדים חצופים מסכנים שאין להם מה לאכול והאב חייב בפרנסתם. ואין כל הגבלה בתקנות הנ"ל. וכאמור בשו"ע על תקנות הקהילות שתקפן כתקנות ביה"ד הגדול.

אני ישבתי בביה"ד הגדול לערעורים בס"ד קרוב לעשרים שנה, ומעולם לא בא לפני ערעור של אשה שמערערת על פס"ד של בי"ד אזורי לפטור את האב במזונות עד גיל י"ח, משום שסובר שאין לזה תוקף בהלכה. לענ"ד קשה למצוא כיום דיין שיפקפק בתוקף החיוב של אב לזון את בנו עד גיל י"ח. ולא כמו"ש בנימוקי עמיתנו."        

להשלמת היריעה, נביא קטעים מתוך פסק דין שנכתב בע"ה בזמנו בתיק 1202045/12 ביה"ד האזורי חיפה, בנושא יסוד חיוב אם משמורנית במזונות הבנים השוהים אצלה. וזאת מדין חיוב צדקה מיוחד ב"עני הסמוך עליו":

"[…] וכל זה ביסודם של דברים, כאשר הבן נמצא אצל אביו כדינא דגמרא, שעליו לזונו ולפרנסו לבדו, בלי שום חיוב על האם, אמנם עדיין יש לעיין בחיוב המזונות, כאשר בפועל הבן נמצא אצל האם, כפי המצוי על פי רוב, אמת הדבר שיכולה להפטר מחיובי המזונות, ולהשליכו לאביו או לקהל, אבל לרוב אינה עושה כן, ובשעת הצורך גם תאבק על כך, ואולם לא תנהג עמו כמגדלת בן מאומץ, שפרנסתו עליה, והיא תובעת מהאב שעול הפרנסה יהיה עליו. 

ובראשונה יש להעיר כי כאשר הבן נמצא אצל אמו, כרצונה, הרי כל יום ויום בקומו משנתו הוא תובע לחם יומו, האם את האב הוא תובע, או את האם? בוודאי את האם, כי היא הנמצאת עמו, ואינו תובע את האב שאינו שם, ואם כן על מי החיוב הראשוני להאכילו? בוודאי על האם, וכדין כל איש, שעני תובעו לחם, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ז' הלכה ב') הרואה עני מבקש והעלים עינו וכו' עובר וכו', וגם אם נאמר כי הבן נמצא אצל האם כדין, כי טובתו להיות אצל אימו, או שאין הכרעה מה עדיף, אלא שכך הסכימו הוריו, הרי בבן למעלה מגיל שש, שיסוד חיוב האב במזונות רק משום צדקה, הואיל והבן תובע לחמו מאמו, וגם היא חייבת במצוות הצדקה ככל ישראל, ולהשליכו לאביו או לקהל אינה רוצה, ואכן אם הייתה רוצה, הייתה נפטרת מחיוב הצדקה המיוחד לה, ואמנם משליכה לאביו או לקהל שמענו, אבל מנלן לומר שיהיה בביתה, ותדרוש שאחרים יבואו ויזונו אותו, ובאמת חדא גמרא היא, (כתובות דף נ' ע"א) וזה לשונו: "אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת", דרשו רבותינו שביבנה, ואמרי ליה רבי אליעזר: זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים, ופרש"י וזה לשונו: שתמיד יום ולילה הן עליו, והיא צדקה שאינו חייב בהם, רבי שמואל בר נחמני אמר: זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן וכו', ונראה ששניהם שווים. כלומר שהמגדל בביתו יתום ויתומה מתחייב בצדקתם עד שמשיאן ויוצאים לרשות עצמן כעין הזן בניו ובנותיו וכו'.

וכעין זה איתא בקידושין (דף ל"ד ע"ב) אמר אביי: אישה – בעלה משמחה, אלמנה מאי איכא למימר? – בשרויה אצלו, ופרש"י (ד"ה אלמנה מאי) וזה לשונו: לא נצטווית היא, אלא בעניה הכתוב מדבר, ונצטווה מי שהיא שרויה אצלו, לשמחה משלו, במאכל ומשתה וכלי פשתן, עכ"ל, וכן כתב הכסף משנה (הל' חגיגה פ"א הל' א') ולכאורה יש לעיין, שלשון הגמ' מי שהיא שרויה אצלו, מורה שאין מדובר בהכרח בקרוב או בן עיר, אלא סתם איש טוב לב שהסכים לארח בביתו אלמנה עניה, ולכאורה מדוע יתחייב זה יותר מכל ישראל? והרי אינו קרוב או בן עיר, ולבני עירה וקרוביה יש חיוב קודם ממנו, משום עניי עירך קודמים, או משום קרוב קרוב קודם? וצריך לומר שהואיל והיא שרויה אצלו, גם זה סיבה שחיובו גדול משאר ישראל, וכנ"ל.

וכתב בשו"ת ערוגת הבושם (יורה דעה ח"ב סימן קי"ט) לדייק מלשון הרמב"ם הנ"ל, שאין בצדקה דין "לא תעשה" – אלא אם כן היה העני מבקש ממנו צדקה, והוא מעלים עינו ממנו, והסתפק שאולי גם הכלל שעניי עירך קודמים, לא יהיה, כשלפניו עניים מערים אחרות המבקשים ממנו צדקה, ועניי עירו אינם מבקשים ממנו, והניח בצריך עיון. ובזה יישב גם דעת הר"י בר ברוך, שהובאו דבריו בטור (יורה דעה סימן רנ"א), ועל פי זה יש להסתפק אם חיוב צדקה של המגדלים בביתם, גובר גם על חיוב האב, כי הם נתבעים יום יום על ידי הבן העני, עבור לחם חוקו, ואם כן יש להם חיוב לא תעשה, ואילו שאר כל ישראל שאינם לפניו, אין להם אלא חיוב עשה, ואולם אם נאמר שחיוב המזונות הוא חיוב קצוב, מסתבר שגם יחשב כאילו הם תובעים אותו, ואם כן חיוב האב לא גרע מחיוב המגדלים בביתם.

זאת ועוד, על פי פשטות הרמ"א שהאם חייבת בהנקה, כאשר לאב אין מעות לשכור מינקת, שאז אינה יכולה להשליכו לקהל, ומסתבר מאד שכאשר בנה עימה בבית, ואינה נותנת אותו לאביו או לקהל, והיא נתבעת ממנו לראשונה, לא תוכל להפטר מחיובה. 

ועל פי הדברים אפשר לומר כי הבני אהובה והבית מאיר לא אמרו דבר אחד, כי לדעת הבני אהובה אימתי יכולה האם להשליך הבן לקהל? – רק באם עניה, ולא באם עשירה החייבת בצדקה, כאילו קצבו לה זאת, וחיובה יהיה כעין חיוב האב, והואיל ויש לה חיוב צדקה, וסוף סוף בבנה אנו מדברים, אם לא תפרנסו כשהיכולת בידה, גם היא תחשב כאותו יארוד, המטיל בניו על הציבור, שהרי אמרו חז"ל ג' שותפים באדם, והאם אחת מהם, ומתקנת מזונות של האב אולי נלמד גם כן לגבי אם בעלת יכולת, ואף על פי דבגמרא לא נאמר הדבר רק באב, אפשר שבמצוי בזמנם דיברו, שרק לאב הייתה יכולת, כי מסברא מאי שנא האב מהאם. 

אמנם לדעת הבית מאיר, גם אם עשירה יכולה להשליך בנה לקהל, וכפשטות הגמ' הרמב"ם והשולחן ערוך, שלא חילקו, כי אין לה שום חיוב לפרנס בניה, ואין לה חיוב צדקה עצמי כחיוב האב, אמנם כל אם שבחרה שיהיו הבנים אצלה, יהיה לה חיוב משום הצדקה הניצבת בפניה יום יום, וזה ביאור דבריו בשו"ת, שהו"ד בפ"ת (סי"ג ס"ק י"ח), דלא גרע התינוק שזכה בשדי אמו מהפורס מצודה, כלומר אף על פי שיכולה להשליכו לקהל, שיאספו צדקה לשכור מינקת, הרי יש פה אדם שהתינוק כבר תובעו, וזו אמו, כי כל תינוק כשנולד כאילו תובע אמו יולדתו כי תניקהו, ואז רואים זאת כאדם הפורש מצודה להתפרנס, שדרך היושר שלא יפריעו לו, ולכן אין מניחים לה להשליך התינוק לקהל, קל וחומר הדברים כאשר היא בוחרת שהבן יהיה אצלה, ולא אצל האב או מוסד [שהוא כדוגמת "הקהל"], שתביעת הבן מהאם יותר פשוטה, כי היא הבוחרת להיות הניצבת לידו, והיא המונעת פרנסתו באופן אחר, באם יגדל אצל האב או במקום אחר, וגם כאשר טובתו להיות אצלה, עדיין חיובה לצדקה קיים, וגם מה שכתב החתם סופר בשם הבית מאיר שאין לאם שום חיוב לפרנס בנה, כוונתו שחיוב פרנסה כחיובו של האב אין לה, אבל מחיוב צדקה ככל ישראל בוודאי אינה נפטרת. 

זאת ועוד, כתב המחנה אפרים (הלכות צדקה סימן א') שחיוב האב במזונות יותר מכל בני העיר, "דסתם קטנים על אביהם סמכי, ועליהו רמי יותר מאחריני", והביא הגמרא קידושין (דף ח' ע"ב), התקדשי לי בכיכר, תנהו לעני, אינה מקודשת, מאי טעמא, אמרה ליה כי היכי דמחייבנא ביה אנא, הכי נמי מחייבת ביה את, כי אף על פי שהעני סמוך עליה, אינו כאילו נותן לה הכיכר, כי גם המקדש חייב בצדקה כמוה, וכאשר נתן הכיכר לעני, בהכרח שהיה סמוך לו, והיה אסור לו להעלים עיניו מהצדקה, ואם כן רק קיים חובתו לעני, ולה לא נתן דבר, מה שאין כן בחיוב פרנסת הבן המוטל על האב, שלא ייפול לקופה של צדקה, וכאן אינו נופל לקופה של צדקה, כי האם כבר נתבעה לצדקה, ואסור לה להעלים עיניה מהבן העני הסמוך לה והסומך עליה, וכמו שכתב המאירי (שם) שאינה מקודשת, ואפילו היה עני סמוך עליה, או רץ אחריה לבקש ממנה, שאף היא אומרת אף אתה חייב במזונותיו כמוני, אף על פי שאני קודמת בחיובו, מצד ענייך קודמין, וכוונתו כמו שכתב הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ז' הלכה י"ט) דעניי ביתה קודמין, ובודאי שזה בנה הגדל אצלה יחשב כעניי ביתה, וגם הוא עני הרץ אחריה יום יום שתפרנסו, ואם כן חיובה לפרנסו עדיף מחיוב כל ישראל. 

ואין להקשות ממה דאיתא במשנה (כתובות דף ק"א ע"ב) שהנושא את האישה, ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים, חייב לזונה חמש שנים וכו', שלכאורה למה יש לה להתנות על כך, הואיל ובלאו הכי יחויב במזונות, כאשר יהיו יחדו בבית האם עם הבת, שהרי פה יחויב גם כאשר נישאת האם לאחר הגירושין ממנו לאיש אחר, כי פה יש התחייבות חדשה העומדת בפני עצמה, גם ללא המשך הנישואין, ואפילו במה דאיתא בהמשך המשנה, שהפיקחים היו כותבים על מנת שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי, שאכן הוא עצמו הגביל את התחייבות למשך הנישואין בלבד, עדיין אין ספק שיש לבת עדיפות גדולה להיות ניזונת בזרוע מכח התחייבות עצמית, ולא לאכול נהמא דכיסופא מדין צדקה, וגם עצם ההתחייבות עדיפה כמובן על חיוב רגיל לצדקה, מפאת אפשריות הגבייה, וכנ"ל, [ועיין עוד בשולחן ערוך סימן קי"ד ס"ד. ואכמ"ל], וכל זאת מלבד שההתחייבות תהיה כמובן גם אם ירחיק נדוד ולא ישהה בביתו, כי הרי אז לא יהיה לו חיוב צדקה רגיל כנדרש לגבי תביעת מזונות הבת, למרות שהאישה עדיין עמו, והתחייבותו העצמית לאם כמובן תחייבו למעשה, וגם בלאו הכי הרי 'בכמה אמתלאות יוכל אף למונעה מביתו', וכמו שכתב הבית מאיר (סימן קי"ד) והובאו דבריו בפתחי תשובה (שם ס"ק א') ואז כמובן שאין כל מקום לחיוב צדקה כשאינה בביתו, ואינה תובעת צדקה. ועל פי זה צריכים לומר שמה שכתב הטור (ריש סימן קי"ד) וזה לשונו: כל אלו הדברים אינו חייב אלא בבת אשתו שילדה לו, אבל אם יש לה בת מאיש אחר אינו חייב לה כלום, עכ"ל, אין כוונתו אלא מצד דיני אבן העזר, ואולם אין הכי נמי שיחויב מדיני צדקה כאשר תהיה בביתו ותתבע מזונות.

[ואולי בזה יבואר מה שהקשה הבית יוסף (שם) וזה לשונו: ולא ידעתי למה הוצרך רבינו להאריך בזה, דמהיכא תיסק אדעתין שיתחייב לבת אשתו שום דבר, עכ"ל, ובוודאי הדבר תמוה מאד, והב"ח והפרישה והט"ז (ס"ק א') טרחו לבאר מה כוונת הטור, ואולם אם נאמר כי אכן אין חיוב מצד חיובי האישות עם האם, אלא מצד חיובי הצדקה, אפשר להבין שבא לרמז שאכן אפשר ואפשר שיהיה חיוב כל שהו כאשר הבת שוהה בביתו, ואולם אין החיוב אלא מצד דיני צדקה, שאינו שייך לאבן העזר, ואחר כך מצאתי בספר שערי עוזיאל לראשון לציון הגרבצ"ח עוזיאל זצ"ל (ח"ב שער מ"ח הערה ב') שהביא דברי הטור ותמיהת הבית יוסף, וכתב ליישב שבא הטור לומר ש'אע"פ שבעלה הבטיח זאת וקיים למעשה את הבטחתו זמן ידוע, אין זה מחייב אותו ויכול לשלחה מביתו או להפסיק מזונותיה בכל עת וזמן שלא ירצה לזונה עוד', וזה כעין מה שנתבאר לעיל בעזה"י, ואולי זה כוונתו לבאר בדברי הטור שאין כאן משום נדר, דהואיל ואין פה עילה לצדקה כי איננה פה, גם חיוב הצדקה פקע].

ומעתה יש לדון אודות חיוב פרנסת הקטנים כשהם אצל האם, ושניהם בעלי יכולת לצדקה, שהקשו התוס' כתובות (דף מ"ט ע"ב ד"ה אכפייה) כיצד כופין על הצדקה, והרי כל מצוה שמתן שכרה בצדה, אין בית דין כופים עליה, ותירצו: א. כי אין כפיה אלא בדברים. ב. יש כפיה בצדקה קצובה. ג. הכפיה משום שיש שני לאוין, וכיוצא בזה כתבו התוס' בחולין (דף ק"י ע"ב ד"ה כל מצות) ואילו בתוס' בבא בתרא (דף ח' ע"ב ד"ה אכפיה לרב נתן) כתבו בשינוי לשון, וזה לשונם: ועוד תירץ דהכא קבלו עליהם שיכופו אותן הגבאי, עכ"ל, וזה יותר מצדקה קצובה, כי הם עצמם קבלו על עצמם, ועוד תירצו שם בשם הריצב"א, שאין בית דין של מטה מוזהרים, לא בא לומר אלא שאין נענשים על זה, וע"פ התירוץ שיש כפיה רק בצדקה קצובה, אפשר לומר כי חיוב האב קודם, כי רק חיוב המזונות שלו קצוב, וכתב בשו"ת הרשב"א (ח"ג סימן רצ"ב) דכופין אותו לצדקה יותר משאר העם, וקודם להם, שחייב לפרנסם משום וחי אחיך עימך, והובאו דבריו בבית יוסף (יורה דעה סימן רנ"א ורנ"ז), וכה"ג כתב במרדכי (ב"ב פ"ק) שהעשיר חייב לפרנס קרוביו, שלא יפלו לקופה של צדקה, וזה כעין הצדקה הקצובה במזונות הקטנים, ואמנם לדעת הבני אהובה אפשר שבאם אמידה גם אצלה יחשב כצדקה קצובה, וכנ"ל, מה שאין כן לתירוץ שיש שני לאוין, האישה קודמת בחיוב לכולם, כי היא הנתבעת בראשונה, ורק להציל עצמה היא תובעת את האב, וכעין גבאי צדקה או אפוטרופוס, ואז נאמר לה קשוט עצמך תחילה.

ויש מקום לחלק בין חיובי ההורים, כי חיוב האב לבן קודם גיל שש, הוא חיוב מצד עצמו, שאינו מדין צדקה, ולכן חיובו גם כן באב שאינו אמיד, כי זה חוב ככל חוב שאדם חייב למאן דהו, וגם לאחר גיל זה, שכל חיוב המזונות מדין צדקה, חיובו קצוב שלא יפול לקופה של צדקה, וזה חיוב של די מחסורו, דאם לא כן הרי שוב הוא מטיל פרנסתו על הציבור, ואולם חיוב האם שכל חיובה כי היא נתבעת מבנה כל יום, אין חיובה קצוב יותר מפרנסת אותו יום, כי אינה חייבת אלא ככל ישראל [ולדעת הבני אהובה, חיוב אם עשירה זה כחיוב האב, ואינה יכולה להשליכו לאביו או לקהל], וכבר כתב הרמ"א (יורה דעה סימן ר"נ ס"א) בשם הבית יוסף, שאין חיוב פרטי לכל יחיד ליתן לעני כל מחסורו, כי למה לא יודיע צערו לרבים, ולכאורה היה מקום לומר כי אם אין הרבים אצלו, אינו יכול להודיע להם צערו, ועוד, כי גם אם יפנה לציבור בודאי יאמרו לו כי מקומו שמור לו אצל האב להתפרנס אצלו, ולפעמים כשמדובר בבן לאחר גיל שש, אין זה פשוט כי אצל אימו עדיף לו, ולכן אם היא רוצה שיהיה אצלה, אין על הציבור לפרנסו, אלא חיוב הצדקה על כל הנתבע לכך, וכאשר הבן אצלה היא הנתבעת, והסכימו לדבריו הט"ז (ס"ק א') והש"ך (ס"ק א') שביאר כי תלוי הדבר אם הרבים אצלו, אבל אין כן דעת הב"ח והגר"א (ס"ק ג') שדחו הדברים, ממעשה דהלל, שאף על פי שיחיד היה, עשה בעצמו למען עני בן טובים די מחסורו, והערוך השולחן (סעיף ד') ביאר כי גם לדעת הט"ז והש"ך באמת החיוב הוא פרטי לכל אחד, וככל המצוות, אמנם הואיל ולרבים יש חיוב פרטי זה, מן הראוי שיתנו כולם, ואם אין הרבים רוצים ליתן מכל סיבה שהיא, ואי אפשר לכופם, אין היחיד נפטר מחיובו הפרטי. 

ואמנם היה מקום לומר, כי אם באמת הדבר ברור כי טוב לו להיות אצל אמו, ואינו נמצא אצלה רק כי כך רצונה, הרי זה עצמו יחשב אצלו כדי מחסורו, כי טוב לו בטיפולה, ואי אפשר לציבור להפטר מחיובם לצדקה אם אינה עשירה, וכמו שיהיה להם חיוב צדקה, גם כאשר טוב לו יותר להיות אצל אביו, והוא אין ידו משגת, כי מתקשה בפרנסתו ובפרנסת בני ביתו, ואולם אם יש ספק הדבר, באמת יפטרו מהטעם הנ"ל, אמנם הואיל וחיוב הקצוב לאב שלא ייפול לקופה של צדקה, לכאורה היה מקום לומר כי האם תפטר, דמה לי תביעה מרבים או תביעה מהיחיד, ואדרבה הכא עדיף, שאין צורך שהבן ילך לרבים לבקש פרנסתו, כי הדבר קצוב מקדמת דנא, כי האב חייב במזונות בנו. 

אמנם עדיין יש מקום לחיוב האם, הואיל ואין הבן עצמו תובע את אביו לצדקה, כי אין האב עמו בבית, וגם את הציבור אינו תובע, ומי פה למעשה זה שתובע את האב? – האם, כי הבן תובע אמו, והיא תובעת את האב, וכאפוטרופוס, וכנ"ל, הרי כבר כתב בשו"ת חתם סופר (יורה דעה סימן רכ"ט) כי באמת מעיקר הדין צריך כל אדם ליתן כל ממונו לצדקה, מלבד פרנסת יומו, אלא שבאושא התקינו כי המבזבז לא יבזבז היותר מהחומש, וכיוצא בזה העלה בערוך השולחן (סימן רמ"ט ס"ה), הרי יאמרו לה כיצד את באה לתבוע את האב ליתן כספים לצדקה, כאשר את עצמך לא נתת מה שהיה ראוי לך לתת, כאשר הבן כבר תבע ממך מזונו, וכעין שכתב הר"ן (כתובות דף כ"ח ע"ב מדפי הרי"ף) דאי אפשר לאם להעמיד עצמה שלא תזון בניה, הרי אם האם בעלת יכולת, הרי סיפוק צרכיו קיים ממילא, אם הוא אצל אם הראויה לגדלו, ואינו דומה למתחייב לזון בן אשתו (כתובות דף ק"א ע"ב), כי שם לקח על עצמו התחייבות חדשה, ופה כל החיוב אינו אלא משום צדקה, שלא קצבו חז"ל אלא לפי הצורך. 

ועל פי הדברים אפשר ליישב בעזה"י מה שתמה הגהות הרמ"ך על דברי הרמב"ם (הלכות אישות פרק כ"א הלכה י"ח) דמה ההפרש בין אב לאם, ומדוע לא תתחייב האם בפרנסת קטני קטנים, ולמה מותרת להשליך ילדיה לקהל, ואם היא עשירה מדוע לא יכפוה לפרנסם לאחר ו' שנים, והניח בצ"ע, ולהנ"ל יש לומר שבודאי יש לה חיוב צדקה גמור, ואפילו יותר משאר בני אדם, אמנם דין חיוב מזונות אין עליה, וגם אם תשליכם לקהל לא תפטר אלא מחובת המזונות המיוחדת, וכאשר אינה משליכה לקהל, והבן תובע אותה, חיובה גדול, ומשום דיני צדקה, וכנ"ל. 

ובמעשה רוקח (על דברי הרמב"ם והרמ"ך שם) כתב שיפה השיג הרמ"ך, כי בוודאי האישה חייבת בצדקה ככל ישראל, וגם עליה יש חיוב קודם לקרוביה, וממילא גם לבנה, [ודלא כמו שכתב בשו"ת מהר"י וייל (שם) שדין קרוב קרוב קודם נאמר רק בקרובי האב, ולא בקרובי האם] ומדוע האם פטורה מלכתחילה מחובת ההנקה, כי האב יותר קרוב ממנה, (כי אח מן האב קודם לאח מן האם, וכדאיתא בספרי, והו"ד בהגהות הגר"א יורה דעה סימן רנ"א ס"ק ד'), ומסיק כי אם עשירה תיתן לבן לפי עושרה באותה העת, ואחר כך יכולה להשליך לקהל, וביאר זאת גם בדעת הרמב"ם, שכתב ואם לא רצתה וכו', כלומר הרשות בידה אם תרצה להשליך לקהל, אבל קודם לכן היא חייבת ליתן לו כפי ממונה, וסיים "ודו"ק כי נלע"ד נכון מאד", ולהנ"ל אתי שפיר, כי כאשר הבן אצלה הרי חיובה לו מוחלט משום צדקה, כי היא הנתבעת ממנו בכל עת, מה שאין כן לאחר שהוציאה אותו מרשותה, שאז תפטר מחיובה הפרטי לצדקה לבנה בדוקא, וכנ"ל, ומעתה יקשה עליה להוציא ממון מהאב בתורת אפוטרופוס, הואיל וכן דעת הרמ"ך ומעשה רוקח. 

ובאמת כל החיובים לצדקה מוגבלים, ואולם בקטנים פחות מגיל שש, שחיוב האב ככל חוב, ולא מדין צדקה, הגביה כגביית כל חוב, ואין מקום להגבלות של דיני צדקה, וכנ"ל, (ועיין רמ"א (יורה דעה סימן רנ"ג ס"א), והכא עדיפא) ולכן בחיוב המזונות לאחר גיל שש, שזה משום צדקה, כתב הרמ"א (יורה דעה סימן רנ"ג ס"ג), שפרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ועיין ביאור הגר"א (ס"ק ד' וס"ק ו') ואם כן יש להעריך כמה ייתן כל אחד מהם, כאשר פרנסתם קודמת, וגם לגבי עצמם יש לחשב צרכי פרנסתם, לפחות כמו חיוב די מחסורו של עני, וזה יכלול לפי הצורך סוס לרכב וכו', וכבר כתב בשו"ת מהרשד"ם (יורה דעה סימן קס"ו) שאם אין סיפק בידו, הרי גם בקטני קטנים לא נכוף אותו, וכי מן הסלע הזה נוציא מים, ועל כורחך שגם כאשר יש ביכולתו, יש הבדל בין קטני קטנים לבין הגדולים מגיל שש, וגם כתב בהגהות בית לחם יהודה (סימן רמ"ח ס"א) בשם ספר חסידים שאם מעשה על הצדקה למי שאינו יכול להתפרנס, כאילו גוזלו, ולכן כאשר כל יסוד החיוב משום צדקה, השטר מוגבל ושוברו בצידו, שיוכל להתפרנס כראוי.

ויש לעיין בסוגיא דכתובות, שבבנים מעל גיל שש, שחיובם משום צדקה, מכלימין אותו אם אינו נותן, אף על פי שאינו אמיד, ופרש"י שאינו עשיר, ולכאורה איך מותר לעשות כן, וכי מה רע עשה, והרי סוף סוף פרנסתו קודמת, וגם באמיד שכופין אותו, הרי כתבו התוס' בתירוץ הראשון דהכפיה בדברים בלבד, וכתב התוס' רי"ד שאין הכפיה על ידי מלקות ויסורים, אלא על ידי הכלמות ופיתויים עד שיתפתה לזון, וכבר הקשה הר"ן שאם כן איך יבארו מה עושים לו בלא אמיד, ומשום הכי דחה תירוץ זה, אמנם כתבו המהרש"א והמהר"ם שיף דיש חילוק גדול, שאם אינו אמיד זו אמירה בעלמא, מה שאין כן באמיד שאומרים לו שעובר על מצות צדקה, משמע שבאמת כה"ג באינו אמיד אין לו חיוב צדקה, ובאמת גם בגמרא אמר רב יהודה יארוד ילדה וכו', ואמר רב חסדא דעורבא בעי בני וכו', כלומר מוכיחים אותו בדרך משל ורמז, ואפילו לרבא ששאלו ניחא לך דמיתזני בניך מהצדקה, הרי אין מכלימו באופן ישיר, אלא בלשון שאלה, וכמו שפירש תוס' רי"ד אולי יבוש ויכלם ויפרנסם, כי יותר מכך אין עושים לו. 

אמנם כתב הרמב"ם (הלכות אישות פרק י"ב הלכה ט"ו) שאינו אמיד הכוונה כפשוטו שאין ידוע אם ראוי הוא לתת צדקה, ולכן פירש (שם הלכה י"ד) דגוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו, ולכאורה למה יעשו כן, הרי לא הוברר הדבר, ושמא כדין הוא עושה, כי פרנסתו קודמת, וצריך לומר כי הואיל ואינו אמיד ואין יודעים מה טיבו, אזלינן בתר טבע העולם שההורים מסתמא זנים ילדיהם, ואינם עושים חשבונות רבים, כי אפילו העופות האכזרים כעורבים עושים כן, וזנים עצמם ואפרוחיהם באותה שעה, ואפילו בשעה שהמזונות מצומצמים, וכמו ששכיח בבעלי החיים הגדלים בטבע, ואי אפשר להביא ראיה מפה לדעת רבינו ירוחם והרמ"א, שהאם חייבת בהנקה, אם האב עני, ואינו יכול לשכור מינקת, כי כן דרכו של עולם, כי פה רק מכלימין וכו', ואינו חיוב גמור.

והנה איתא בשו"ת הרא"ש (כלל י"ג סי"א וכלל ל"ט ס"ח) וזה לשונו: וששאלת אישה הנושאת ונותנת בתוך הבית, ונדרה ליתן צדקה או השכירה מלמד וכו', ואם השכירה מלמד, אם ידע הבעל ושתק, ודאי ניחא ליה במה שעשתה, אבל אם מוחה לאלתר, אין בדבריה ומעשיה כלום, עכ"ל, והובאו דבריו בטור יורה דעה (סימן רמ"ח), ואמנם הלשון בטור שונה במעט מלשון הרא"ש, שכתב וזה לשונו: ואם השכירה מלמד "לבנו" וכו', כאשר ברא"ש לא נזכר דאיירי בבנו דוקא, ובשולחן ערוך (שם סעיף ה') שוב שינה הלשון, וכתב וזה לשונו: ואם האישה השכירה מלמד "לבנה" וכו', והרי אם איירי בבנה אינו בהכרח שזה גם בנו, וכדאיתא בילקוט שמעוני (ר"פ יתרו) שאם נכתב בתורה בניה אינו בהכרח גם בניו, וכתב הש"ך (שם ס"ק י"א) שהטעם כדלעיל בצדקה בדבר מועט, שמסתמא אינו מקפיד בזה, והוא הדין הכא, ואף על פי שאין הגבלה שיהיה שכר המלמד רק דבר מועט, וכן משמע בשו"ת הרא"ש שלא חילק לצורך מי שכרה ובכמה שכרה, וכתב עוד הש"ך (שם) שכתב רמ"א (חושן משפט סימן פ"א סעיף ז') שמי שהתנה עם מלמד ללמד בן חבירו, בפני אביו, והאב שותק, שתיקה כהודאה דמיא, דהוה ליה לאסוקי אדעתיה ולמחות וכו', והקשה הש"ך דאם כן מאי איריא הכא אשתו, אפילו אחר נמי? וחילק דהתם דוקא ששכרו בפני אבי הבן, ואולם אם שכרו שלא בפניו, גם אם ידע ושתק, פטור האב, דכאן לא ה"ל לאסוקי אדעתיה שהוא ישלם, ומה שאין כן הכא באשתו, שאף על פי שלא השכירה בפניו, כיון שידע ושתק, מסתמא ניחא ליה, והובאו דבריו בשער המשפט (סימן פ"א ס"ק ה'). 

ולכאורה יכול הש"ך לחלק באופן פשוט, כי בחושן משפט איירי ששכר את המלמד למען בנו, שאבי הבן חייב ללמדו תורה, וכמו שכתב בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ה ס"א) ונתבאר ברמ"א (שם ס"ד) שחייב לשכור לו מלמד, וכייפינן ליה על זה, וכדאיתא ברמ"א (חושן משפט סימן פ"א ס"א) שמי שאמר לחתנו העשיר תלמוד עם בנך, ואני אשלם לך, פטור, כיון דלאו עני הוא, ובלא"ה חייב ללמוד עם בנו וכו', כלומר הואיל ואין האב עני, אין כאן מצוות צדקה, ובודאי לא גרע מהאומר לחבירו אכול עימי, שחייב לשלם לו, אף על פי שלא התחייב בפירוש, וכמו שכתב רמ"א (חושן משפט סימן רו"מ סעיף טו"ב) והוא הדין כה"ג שחייב, וכן ביאר הנתיבות המשפט (שם ס"ק ה') ליישב קושית האורים ותומים, דשאני הכא "שעושה מעשה בשל חבירו על פי דיבורו בפניו ושתק, דהוי כרצוי", עכ"ל, מה שאין כן הכא שלא פירט הרא"ש למי שכרה, והשולחן ערוך כתב ששכרה עבור בנה, הרי אין הבעל חייב בתלמוד תורה שלהם, וגם אם היה שם ושתק, אין השתיקה כהודאה, כי אינו עושה בשלו. 

ויש לעיין, כי לא כתב שולחן ערוך דין זה בהלכות תלמוד תורה, ולא בהלכות שכירות פועלים, [ורק רמזו שם רמ"א (סימן של"ד ס"ד) שמקומו ביורה דעה בהלכות צדקה], ואם כן מוכח שאין הנידון פה בחשיבות לימוד התורה, או בכוח אישה הנושאת ונותנת בתוך ביתה לשכור פועל, אלא הכול דין בהלכות צדקה, ובא סעיף זה אחר הסעיף (ס"ד) שמקבלים צדקה מהאישה דבר מועט, והכל לפי עושר הבעל וכו', ומשמע שדין זה המשך לדין כוח האישה ליתן צדקה דבר מועט, שמסתמא ניחא לבעל, וכמו שגם רואים בשו"ת הרא"ש שכללם יחדיו, ואם נאמר כי כאשר הבן נמצא אצל האם, ואין מי שידאג לו, היא הטורחת למצוא לו מלמד, וחיוב בעלה יהיה מדיני צדקה, ושיערו דעתו של בעל כה"ג, שמסתמא ניחא ליה בהאי צדקה קרובה, ואף על פי שאינו בנו אלא בנה, שאינו חייב ללמדו תורה, אבל בצדקה כה"ג יש מקום לומר שרוצה בכך, כי צדקה חשובה היא ללמד לנערים תורה, וכדאיתא בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ט סט"ז) ובפרט כאשר הבן גדל בביתו, שכאילו תובעו שיזכה בו לצדקה, ולכן אם ידע ושתק, אומרים שמסתמא ניחא ליה בהאי צדקה, ואם כן נלמד מדבריו שכה"ג עדיף משכירות מלמד על ידי אחר עבור בנו, כי שם אין אומרים שניחא ליה בזה, אלא כאשר יש שתיקה שהיא כהודאה, וזה כשעשה מעשה בפניו ושתק, וכמו שכתב הנתיבות המשפט וכנ"ל.

וכאשר אי אפשר לחייב את האב, כי אין לו כל, או שמת, או שאינו פה, האם המגדלת בנה אצלה, והיא בעלת יכולת, תתחייב לפרנסתו, כדין חיובי הצדקה הרגילים, כי אותה הבן תובע יום יום, ובאם שנשאת לאחר, והוא מסרב שתיתן הצדקה לבנה, לכאורה יכול לסרב, וכנ"ל, אמנם כתב באגרות משה (יורה דעה ח"א סימן קמ"ג ואבן העזר ח"א סימן ק"ו) דלא גרעי בניה מארחי ופרחי, שהבעל חייב במזונותיהם, ולדבריו היה מקום לשאול דאם כן מדוע נהגו להתנות לזון בן אשתו, ומה גרע מארחי ופרחי, דיש לומר שכל מה שמתנים שלא תצטרך להשליך לקהל, כי מסתבר שגם חיובו לזון ארחי ופרחי אינו ללא גבול, אלא כפי הרגילות במקום, אמנם זאת אי אפשר לו לדרוש, שיהיה הבן אצלה ולא יזון אותו, כי זה כמו פסיק רישא ולא ימות, דלא גרע מארחי ופרחי, ועוד אפשר לומר שאינה יכולה לאכול ולא להאכיל בנה, וכמו שכתב הר"ן, ואם נשאת כאשר ידע שיש לה בנים, ונפשה קשורה בנפשם, ובודאי שלא תסלקם מביתה, הרי כאילו הוא הזמין ארחי ופרחי, כאשר נשא אותה, ואולם אם כשנשאה היו הבנים אצל האב או במקום אחר, ואחר כך נמלכו בדעתם לבוא להיות אצלה, הואיל ולא נשאה על דעת כן, יכול לומר שאינו מוכן לארח אותם ולפרנסם אלא כמו המקובל כה"ג בארחי ופרחי, שהם קרובים בדרגא גבוהה כדוגמתם.

ומעתה הואיל וגם לאב וגם לאם כשהבן אצלה, יש חיוב צדקה יותר מכל ישראל, יש לעיין חיובו של מי גדול, וכתב שו"ת הרשב"א (ח"ג סימן ש"פ) בשאלה שבאה לפניו שעניי העיר היו מרובים, ונפלה קטטה בין העשירים הגדולים, שאומרים שיחזרו העניים על הפתחים, "ונתן להם כולנו פת בכל יום כדי שיתפרנסו בו, כי גם העשירים הבינוניים הדין נותן שיתנו לכל העניים בכל יום, כמונו", וטענת הבינוניים ש"ישבו בבתיהם, כי אחינו בשרנו הם, ותהיה פרנסתם מוטלת על הציבור, ונפרע כולנו לפי העושר, ובית דין כופין את האמוד, כעובדא דרבא [כתובות דף מ"ט ע"ב]" וכתב הרשב"א: "שורת הדין כדברי העשירים הבינוניים, שהצדקה ופרנסת העניים לפי ממון הוא", והובאו דבריו בבית יוסף (יורה דעה סימן ר"נ בסו"ד) וכן נפסק בשולחן ערוך (שם ס"ה) והביא הרמ"א (שם) לשון הרשב"א (שם) "והנותן לפי ברכתו יותר ראוי לברכה", ואם כן גם פה יהיה ראוי לחלק החיוב ביניהם לפי ממון. 

ובבת אצל אימה, כתב הרמב"ם (הלכות אישות פרק כ"א הלכה ט"ז) והשולחן ערוך אבן העזר (סימן פ"ב ס"ז) שהבת אצל אימה לעולם, וכתב הרמ"א שתלוי הדבר מה טובת הבת, וכתב בפתחי תשובה (שם ס"ק ז'), שעל פי רוב טובתה להיות אצל האם, ועל כל פנים הבת הנמצאת אצל האם, תובעת מזונותיה בראשונה ממנה, וכנ"ל.

אמנם יש להעיר כי אם כל החיוב אינו אלא בתורת צדקה, הרי איתא בגמרא כתובות (דף נ' ע"א) אמר רבי אילעא, באושא התקינו המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש, תניא נמי הכי וכו', שמא יצטרך לבריות וכו', וכתבו התוס' ד"ה אל יבזבז וזה לשונם: מפרש בירושלמי שפעם ראשונה יכול לבזבז חומש, ומכאן ואילך בכל שנה ושנה יתן חומש הריוח, עכ"ל, ואם כן לכאורה הכיצד נחייב לזון הרבה יותר מחומש, וכבר כתב הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ז' הלכה א') והשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ט ס"א) שיעור הנתינה אם ידו משגת ייתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת כל כך, ייתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר וכו', ועל זה כתב הרמ"א ואל יבזבז אדם יותר מחומש, שלא יצטרך לבריות, ומשמע שכל שיש חשש שיצטרך לבריות, אסור לתת לצדקה יותר מחומש, ואם כן יצטרכו לשער גם בחיוב צדקה זה של מזונות הבנים, לפי ממון שלא יצטרכו לבריות, ויותר מכך אי אפשר לחייב מעיקר הדין. 

ויש לעיין במה שכתב שו"ת הרשב"א (ח"ג סימן רצ"ב), בנידון "עני אחד יש לו אב עשיר, ואינו רוצה לפרנסו, [שטוען] שאינו חייב לזונו אלא כשאר אנשי העיר, מהו לכופו מן הדין", ואחר שכתב החילוק בין קטני קטנים עד שית, שחייב אפילו באינו אמיד, ובאמיד כייפינן ליה, ומשום צדקה וכרבא (כתובות דף ס"ה ע"ב) כתב עוד וזה לשונו: ונראה לי דאפילו בבנו גדול, אי אמיד כופין אותו לזונו מדין צדקה וכו', יותר משאר העשירים שבעיר וקודם להם, שחייב הוא לפרנסו משום וחי אחיך עמך, ואינו יכול להימלט מחיוב זה, ולומר שיפרנס אותו עם שאר העשירים, על ידי גבאי צדקה, שכל הנופל – אינו נופל תחילה ליד גבאי, וכענין שאמרו בנדרים פרק רבי אליעזר (דף ס"ה ע"ב) וכו', ומחמרינן על האב יותר משאר העם, ומבקשין לחייבו יותר משאר וכו', והובאו דבריו בבית יוסף (סימן רנ"א) וכן כתב עוד (סימן רנ"ז) בשם המרדכי, שהביא דעת רבי אליעזר ממיץ (שהובאו דבריו בשיטה מקובצת נדרים דף ס"ה ע"ב) "דעני שיש לו קרובים עשירים שיכולין לפרנסו, אין גבאי העיר חייבים לפרנסו", וכן פסק בשולחן ערוך (סימן רנ"א ס"ד וסימן רנ"ז ס"ח) וכתב רמ"א (סימן רנ"ב סי"ב) לגבי פדיון הבן השבוי, על דברי השולחן ערוך שהאב חייב לפדות בנו, אי אית ליה לאב ולית ליה לבן, וזה לשונו: והוא הדין קרוב אחר, דקרוב קרוב קודם, דלאו כל הימנו שיעשירו עצמם, ויטילו קרוביהם על הציבור, ולכאורה גם פה נאמר שחיוב האב מוחלט, גם אם הבנים נמצאים אצל האם, ואולם מלשון הפוסקים שכל חיובו שלא יפלו לקופה של צדקה, נראה שאם לא יפלו לקופה של צדקה, כי הם תובעים בראשונה את האם שמגדלת אותם, אין לומר שכל החיוב על האב והקרובים מצדו, וכבר הביא בהגר"א (סימן רנ"א ס"ק ד') לשון תנא דבי אליהו (רבא ריש פכ"ז) וזה לשונו: הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו, ומבשרך לא תתעלם וגו', הא כיצד, אלא אם יש לו לאדם מזונות בתוך ביתו, ומבקש לעשות מהן צדקה, כדי שיתפרנסו אחרים משלו וכו', והלשון אם יש לו לאדם מזונות בתוך ביתו, נראה שאם גדלים בביתו קטנים התובעים לחמם, הם קודמים לכל צדקה שהיא, וכנ"ל, ואולי יש לדקדק בלשון "בתוך ביתו" שזה קודם לכל צדקה, וכעין מה שכתב הר"ן לגבי מזונות, שאין האישה יכולה לאכול כאשר הבנים רעבים. 

והנה איתא בט"ז (סימן רנ"א ס"ק ב') ובש"ך (שם ס"ק ז') ובהגר"א (שם ס"ק ג') בשם הספרי, והו"ד גם בסמ"ג מרדכי בבית יוסף ודרכי משה, שאחיו מן האב קודם לצדקה מאחיו מן האם, ומשמע שקודם לו בלבד, אולם האח מן האם קודם לרחוקים, וכתב שו"ת מהר"מ זיסקינד (סימן י"ט) והו"ד בפ"ת (שם ס"ק י"ט) בשם שו"ת מהר"מ מינץ (סימן ז') שגם לקרובי אשתו יש לפחות דין של עניי עירך, כלומר שהחיוב להם קודם לחובה הכללית.

ומעתה אין הכי נמי שיש לאב חיוב יותר מכל ישראל, כשיש לו כדי פרנסתו, ואולם אמא המגדלת ילדיה התובעים אותה מזונותיהם, לא גרע חיובה מחיוב האב הרחוק ממקומם, וכמו שמצאנו בשו"ת שמש צדקה (סימן י"ט) והו"ד בפ"ת (שם ס"ק ג') שדין עניי עירו אפילו עמי הארץ, קודמים לעניי עיר אחרת שהם תלמידי חכמים, ואף על פי דאיתא לקמן (ס"ט) שכל הקודם בחכמה קודם לחבירו, היינו דווקא אם שניהם מעיר אחרת, והיינו טעמא שעניי עירך עומדים ותובעים לפניו, יותר מעניי עיר אחרת. 

ועוד יש להעיר מדין השולחן ערוך (סימן ר"נ ס"א) דכמה נותנין לעני די מחסורו וכו', שכתב הרמ"א וזה לשונו: ונראה דכל זה בגבאי צדקה, או ברבים ביחד, אבל אין היחיד מחויב ליתן לעני די מחסורו, אלא מודיע צערו לרבים, ואם אין רבים אצלו, ייתן לו היחיד אם ידו משגת, ועיין שם בט"ז (ס"ק א') ובש"ך (ס"ק א'), ומעתה יש לומר בקטנים הגדלים בבית האם, הרי אין הרבים מצויים אצלם, כי תובעים את המגדלים, ואם כן מן הדין שהם יתנו די מחוסרם, כאשר ידם משגת, אלא שהואיל ויש אדם נוסף שחויבו גם כן גדול ועדיף, שהוא האב, צריכים להתחלק בדבר, וכמו לגבי קופה של צדקה שבעיר, שבית דין קוצבים לכל אחד לפי ממון כמה יחויב בפרנסת העניים. 

אכן יש לדון כי במה דברים אמורים, כאשר הבנים יכלו לגדול כראוי אצל האב או במקום אחר, ואולם בהרבה מקרים אין זה כך, ויש מקום לומר כי אין הם תובעים בראשונה את האם או המגדלים המתנדבים, כי הרי עצם גידולם הוא חסד, כי היו יכולים להיות מושלכים לקהל או למקום גרוע יותר, וזו תהיה התוצאה אם יתבעו אותם, כאשר אינם בעלי יכולת או רצון לתרום להם ממון, ועוד יש להעיר כי כאשר האב נפגש עם בניו הגדלים אצל האם, הרי בזמן זה נוצרת גם תביעה לפניו, וכמו כל עני העומד לפניו ותובע מזונו, ולא גרע מתביעת הבנים כלפי האם, או למי שגדלים אצלו, ואדרבה התביעה עליו עדיפה, הואיל והחיוב שלו גדול מחיוב האם ומחיוב כל אדם, ואולם אפשר לצמצם התביעה למזון היום ותו לא, ולכן צריכים לשקול הכול במאזני צדק, ובזה ראויים ויכולים לשפוט דייני ישראל, וכמו שכתב בהגהות בית לחם יהודה (סימן רמ"ח ס"א) וזה לשונו: ועכשיו אנו נוהגים שהקהל עושים הערכה בין הקרובים, הן לעניין הצדקה, והוא הדין להשיא בנות קרוביו העניות, ונכון הוא, עכ"ל, ומסתבר שכך יש לעשות, כאשר גם לאב וגם לאם יש חיוב עדיף לצדקה מכל ישראל.

והעולה מכל זה שאמנם אי אפשר לנו לחדש מעצמנו את השוואת חיובי המזונות של האב לאם, שלא כפי שקבעו הקדמונים. ואולם כאשר למעשה הבנים גם אצלה, כפי רוב הפעמים, והיא גם אמידה לגבי מצוות צדקה, אפשר ואפשר לחייבה בדרך המלך משום עני הסמוך עליה."

לגופו של עניין כפי שכתבתי בתחילת הדברים, אני מצטרף למסקנתו של הגאון הרב בן ציון ציוני שליט"א שיש לדחות את התביעה.

הרב משה שלום שור

מצטרף למסקנת חבריי לדחיית התביעה.

הרב אבירן יצחק הלוי  – אב"ד

הכרעה

ביה"ד סבור כי אין מקום לתביעה, וזאת הן מבחינה הלכתית והן מבחינה העדר סמכות, ולכן התביעה נידחת.

ניתן ביום ד' כסלו התשפ"ו (24/11/2025).

הרב אבירן יצחק הלוי – אב"ד                הרב משה שלום שור                                 הרב בן ציון ציוני