תיק 1523071/3 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים
לפני כבוד הדיינים: הרב ציון לוז-אילוז, הרב משה אמסלם, הרב אברהם מאיר שלוש

פסק דין

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום י' בתמוז התשפ"ד (16.07.2024), אשר קבע כי המגרש נשוא המחלוקת שייך לשני הצדדים בשווה, בהתאם להוראות הסכם הממון שנחתם ביניהם.

בקצירת האומר נזכיר כי התנהל בבית הדין דנן הליך קודם אשר הוכרע זה מכבר, ובהתאם להחלטתנו מיום 28.01.26 נשוב ונבהיר כי בית הדין איננו חוזר על הראשונות ובפרט לא לסוגיית הסמכות, אשר כאמור, הוכרעה זה מכבר, ומשכך – הובהר כי הדיון דנן יתמקד אך ורק בעניין המגרש על פי פסק הדין שניתן ביום 16.07.2024.

להלן סדר האירועים הכרונולוגי, כפי שעולה מן החומר שבתיק :

07.2019 – המערערת זוכה במכרז לרכישת מגרש בצפון מרשות מקרקעי ישראל (רמ"י).

4.9.2019 – הצדדים חותמים על הסכם ממון נוטריוני המסדיר את יחסי הממון ביניהם לקראת נישואיהם.

11.2019 – המשיב משלם מחשבונו את התמורה עבור המגרש לרמ"י, בסך של כ-720,000 ₪.

28.11.19 – הצדדים נישאים כדמו"י.

21.5.21 –  המערערת מעבירה למשיב סכום של כ-718,000 ₪ מחשבונה הפרטי.

25.12.22  – נערכת פגישה אצל עו"ד נוטריון לצורך חתימה על נספח להסכם הממון, אשר נועד לעדכן את סכומי ההשקעה, אך הנספח לא אושר בבית הדין.

מרץ 2023 – מועד הקרע בין בני הזוג.

טענות המערערת (האישה)

המערערת טוענת כי המגרש שייך לה בלבד, והיא מבקשת לבטל את קביעת השיתוף מהנימוקים הבאים:

1. הפרדה רכושית – הסכם הממון קובע הפרדה רכושית מוחלטת לגבי נכסים מלפני הנישואין, והמגרש רשום על שמה בלבד,  סעיף 5.3 להסכם קובע כי הרישום הוא ראיה מכרעת לבעלות.
2. אי קיום תנאי ההסכם – כוונת הצדדים בהסכם הייתה שהאשה תרכוש את המגרש מתמורה שתקבל על מכירת דירתה, והמשיב יביא מיליון ₪ לצורך הבניה, דבר שלא נעשה.

המערערת טוענת כי התשלום של המשיב לרמ"י (720,000 ₪) היה בגדר "הלוואת גישור" בלבד, מאחר שלא היה לה כסף נזיל באותה עת כי לא הצליחה למכור את דירתה ולשלם את תמורתה עבור המגרש, ובמקום שהיא תיקח הלוואה, האיש שהיו בידו כספים נזילים הציע לה שהוא ייתן את הכסף. לטענתה, בהעברת ה-718,000 ₪ בחזרה למשיב כשנה וחצי לפני מועד הקרע, היא "פדתה" את המגרש והחזירה אותו לבעלותה הבלעדית.

• פגם דיוני – המערערת מלינה על כך שלא קויים דיון הוכחות, ולא ניתנה לה הזדמנות להעיד את עורך ההסכם כדי שיצביע על אומד דעת הצדדים ועל כך שהשיתוף היה מותנה בביצוע התשלומים בפועל.

טענות המשיב (האיש)

המשיב מבקש לדחות את הערעור ולאמץ את קביעת בית דין קמא:

1. לשון ההסכם המפורשת –  המשיב מפנה לסעיפים 3.1.3 ו-5.2 להסכם הממון, הקובעים במפורש כי הבעלות במגרש ובבית תהא משותפת לשני הצדדים.

לטענתו, אין בהסכם כל התניה ההופכת את השיתוף ל"מותנה" בהפקדה מוקדמת של מיליון ₪.

• עוד טוען כי הוא זה שנרשם להגרלה שהאשה זכתה בה בעודה בחו"ל, והוא  היה הגורם האקטיבי ששילם את כל ההוצאות הנלוות בגין המגרש (ערבויות, מסים ותכנון)
• המשיב טוען כי סך ה 700,000 ₪ שהאשה העבירה לחשבונו כשנה וחצי לאחר שהוא שילם על רכישת המגרש הייתה בניגוד לרצונו, לאחר מריבה שפרצה ביניהם, כדי "לנער" את בעלותו במגרש,  ולהראות זאת כהחזר הלוואה. בשום שלב לא הייתה כוונה להחזיר את הזכות במגרש -המגובה בהסכם כתוב – לידי האישה, ובוודאי שאין הסכם כתוב המבטל את ההסכם כנדרש. עוד טען כי גם לאחר העברת הכסף (בחודש מאי 2021) על ידי האישה, הצדדים המשיכו לפעול כשותפים מלאים, הלכו יחד לאדריכל פ' ולמהנדס ותכננו את בניית הבית המשותף.

הכרעה

לב המחלוקת נעוץ בפרשנות התנהלות הצדדים אל מול לשון ההסכם:

האם העברת הכסף מהאישה לאיש הייתה "החזר הלוואה" שנועד להשיב את המגרש לבעלותה הבלעדית, או שמא מדובר בניהול כספים שוטף ובהמשך השקעה בבניית הבית המשותף?

האם הוראות השיתוף בהסכם הן חלוטות או מותנות בביצוע התשלומים בפועל על ידי המשיב, כשלא ברור לאיזה קופה היה עליו להעביר את הכסף, לצורך המשך רכישה ובניית הבית המשותף?

לאחר בחינת פרוטוקול הדיון ולאחר העיון בכתבי הטענות ובחומר שבתיק, החלטנו לדחות את הערעור מהנימוקים הבאים:

לשון ההסכם ברורה: הסכם הממון קובע בצורה מפורשת (סעיף 3.1.3) כי "הבעלות בבית ובמגרש תהיה משותפת לשני הצדדים".

המערערת לא הצביעה על סעיף מפורש ההופך שיתוף זה למותנה בביצוע הפקדה מוקדמת של מיליון ₪, כשלא ברור לאן היה עליו להפקיד סכום כלשהו מעבר להמשך השתתפות בהוצאות בבניה ככל שתהיינה.

התנהגות הצדדים לאחר החזרת הכסף: הראיה המכרעת נגד המערערת היא העובדה כי בני הזוג המשיכו לפעול יחד לקידום בניית הבית (פגישות עם אדריכל פ' והמהנדס) לאחר שהמערערת העבירה את ה-700,000 ש"ח למשיב, התנהלות זו סותרת חזיתית את הטענה כי העברת הכסף נועדה לסיים את השותפות, ומחזקת את הפרשנות כי מדובר בניהול חשבונות פנימי בין בני זוג שניסו לחיות בשלום באותה העת.

העדר צורך בדיון הוכחות:

בית הדין קמא צדק בקבעו כי כאשר העובדות המהותיות (מועדי התשלומים והביקור אצל האדריכל) אינן מוכחשות, והסכם הממון ברור על פניו, אין צורך בניהול הליך הוכחות ממושך שגובל בעינוי דין ובבזבוז משאבים ללא צורך.

ומה עוד שבית הדין בסופו של דבר אפשר קיום דיון קצר שכלל טענות ומענות הצדדים, כאשר לאורך הדיון אין משמעות, ארוך או קצר, המטרה אחת היא.

עדותו של עורך ההסכם לא הייתה משנה את לשון החוזה הכתובה ואת התנהגות הצדדים בפועל לאחר מכן, וגם אם היה מציג פרשנות אחרת לכל הנ"ל לא היה בדבריו כדי לשנות את הכרעת הדין.

לאור כל האמור, פסק דינו של בית הדין האזורי נהיר ובהיר, הן בניתוח ההסכם ובפרשנותו והן בקביעת העובדות, ואין מקום להתערב בו.

אשר על כן, בית הדין פוסק:

• הערעור נדחה.
• המערערת תשלם למשיב עבור הוצאות משפט סך של 7,500 ₪ שיועברו לו מכספי הפיקדון שהפקידה המערערת. היתרה תוחזר למערערת. (בכפוף למילוי טופס בקשה להחזר ערובה כמקובל).
• עם זאת, בית הדין יבחן באיזון הסופי את החזר מחצית סך 700,000 ₪ שעל המשיב להשיב למבקשת, האם ההחזר יהיה בסך 350,000 ₪ בלבד, או שמא מאחר והמשיב רכש דירה גם מכספי המבקשת יש לבחון כמה אחוזים בדירה נרכשו בכספה, ואת תמורת אחוזים אלו ישיב המשיב למבקשת כפי ערכם בדירה כיום.
• בית הדין סוגר את התיק.

       הרב ציון לוז                             הרב אברהם מאיר שלוש

קראתי בכל לב את דברי עמיתי שליט"א ואצרף בקציר אמרים את הנראה לענ"ד.

ראשית סבורני כי מקום בו מבקשת המערערת לקיים דיון הוכחות כאשר לשיטתה יש בעדויות ובחקירות כדי לאשש את טיעוניה ולבסס את עמדתה באשר לאומד דעת וכוונת הצדדים ובאשר לטיב התנהלותם של בני הזוג לאורך כלל חיי הנישואין וכו' – יש מן הראוי בנסיבות התיק (ק"ו נוכח טיעוני האישה כמו גם נוכח תחושתה של האישה, זוכת המגרש, כי האיש בבחינת 'עושה סחורה בפרתו של חבירו' ומדוע 'יאכל הלה וחדי') ולו לפנים משורת הדין – לאפשר קיום דיון הוכחות אשר יכול ויהיה אף מותנה בהפקדת ערבות ואפילו ערבות משמעותית, לפי שיקול דעתו של כבוד בי"ד קמא.

מעבר לאמור, על אף שנימוקי עמיתי שליט"א נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת (נוכח לשון ההסכם אשר ברור מילל וכו'), הרי שלענ"ד יש בנותן טעם לבי"ד קמא (ברוח הגיונות הוראת סעיף ג' הנ"ל בדעת הרוב) להוסיף דעת ולבחון כדבעי את מכלול הנתונים והטיעונים בתיק בשים דגש לבחינת עומק של אמיתות ודיוק אומדנת כוונת הצדדים בעת כריתת ההסכם, כמו גם בחינה מדוקדקת של טיבה ואופיה המדוקדק של התנהלותם של הצדדים בפועל, שכן יש משמעות הלכתית לאומד דעת הצדדים וכוונתם, וזאת בפרט כאשר יש מקום להסתפק נוכח מגמת 'הסכם ממון' שנכרת בין צדדים שלא בזיווג ראשון, ובפרט כאשר בנ"ד, במבחן התוצאה, נראה לכאורה שלמצער ונוכח הפירוד בין הצדדים – עקרונות ההסכם ותכליתו (בית – האיש בנוי על מגרש – האישה  = מגרש ובית בבעלותם המשותפת של שני הצדדים) לא מומשו ולא בוצעו בפועל, (כאשר על פי התוכנית כל צד נדרש להביא מיליון ₪, זו למימון המגרש וזה למימון הבניה, כשבפועל הוברר שהאיש לא העביר את חלקו בהתחייבות שלו אלא רק סייע זמנית, כדרכו של איש המסייע לרעייתו, במימון המגרש שהיה אמור להשתלם ע"י האישה  – מכספי מכירת בית האישה), ונוצר מצב בו האיש בעצם 'זוכה' במחצית המגרש, מבלי שבפועל, במבחן התוצאה, שילם עליו כלל ועיקר ומבלי שקיים את חלקו שלו בהסכם – על אף שההסכם לא מומש, לא אך באשמתו ושלא אך בגרמתו, וצל"ע.

בנסיבות אלו נראה לענ"ד שיש על בי"ד קמא לשוב ולבחון היטב את מכלול הנתונים והטיעונים בנידון ולשקול קידום הסדר הוגן ואחראי של אופן פירוק השיתוף במגרש בין הצדדים בסיוע ב"כ – בהתאם לכלל הסברות ולכלל הנימוקים דלעיל – באופן מושכל ומוסכם, המושתת על כלל הנתונים, הטיעונים ועל כלל העקרונות בתיק.

הרב משה אמסלם

סוף דבר:

הוכרע כדעת הרוב, כדלהלן:

• הערעור נדחה.
• המערערת תשלם למשיב עבור הוצאות משפט סך של 7,500 ₪ שיועברו לו מכספי הפיקדון שהפקידה המערערת. היתרה תוחזר למערערת. (בכפוף למילוי טופס בקשה להחזר ערובה כמקובל).
• עם זאת, בית הדין יבחן באיזון הסופי את החזר מחצית סך 700,000 ₪ שעל המשיב להשיב למבקשת, האם ההחזר יהיה בסך 350,000 ₪ בלבד, או שמא מאחר והמשיב רכש דירה גם מכספי המבקשת יש לבחון כמה אחוזים בדירה נרכשו בכספה, ואת תמורת אחוזים אלו ישיב המשיב למבקשת כפי ערכם בדירה כיום.
• בית הדין סוגר את התיק.

ניתן ביום ט"ז בסיון התשפ"ו (01/06/2026).

הרב ציון לוז-אילוז                                הרב משה אמסלם                        הרב אברהם מאיר שלוש

טוען רבני להגשת ערעור