תיק 1583030/1 בבית הדין הרבני האזורי באר שבע
לפני כבוד הדיינים: הרב אליהו אריאל אדרי – אב"ד, הרב אברהם חשאי, הרב ישועה רטבי

פסק דין

רקע

פסק דין זה עוסק בשאלת סמכות בית הדין אל מול הסכם ממון עם תניית סמכות לבית משפט, וכדלקמן.

הצדדים שבפנינו נישאו כדמו"י בשנת תשפ"ב (2021), ומנישואיהם נולדו בשנת 2024 בנות תאומות. ביום 12.9.2024, חתמו הצדדים על הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה ביום 22.4.2025. הסכם זה הסדיר את הפרדת הרכוש שנצבר ערב הנישואין ובמהלכן, ואת אופן חלוקת הזכויות בדירת המגורים ובחשבונות הבנק.

ביום 13.1.2026 פתחה התובעת תיק ליישוב סכסוך בבית משפט, וביום 26.3.26 הגישה תביעת גירושין לבית הדין, אליה כרכה תביעה לזמני שהות; חלוקת רכוש; כתובה ומזונות הילדים.

טענות הנתבע

ב"כ הנתבע טוען כי אין לבית הדין הסמכות לדון בתביעות שנכרכו לתביעת הגירושין, שכן בסעיף 37 להסכם הממון נקבע כי כל מחלוקת ביניהם תידון בבית המשפט לענייני משפחה.

עוד טוען ב"כ הנתבע כי הכריכה פסולה מכיוון שהיא נעשית בחוסר תום לב. לטענתו, מכיוון שיש הסכם ממון שאושר משפטית, אין לאפשר כריכה שמטרתה לעקוף את האמור בהסכם הממון. בנוסף, חובת תום הלב מחייבת את הצדדים לכבד הסכמות דיוניות שהושגו ביניהם, ובכללן ההסכמה המפורשת על זהות הערכאה שתדון בסכסוך.

ב"כ הנתבע הדגיש שמדובר בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין (בהתאם לסעיף 2 לחוק יחסי ממון). לדבריו, בעוד שבהסכם רגיל, אין הצדדים רשאים לקבוע סמכות שיפוט, הרי שמרגע שבית משפט אישר את ההסכם, הוא הפך להוראה שיפוטית מחייבת, שאינה ניתנת לביטול חד צדדי.

ב"כ הנתבע הוסיף כי קבלת התביעה תהווה פגיעה בעיקרון סופיות הדיון ובעיקרון הכיבוד ההדדי שבין ערכאות. כלל הסוגיות שנכללות בהסכם כולל ההסכמה על זהות הערכאה שתדון בסכסוך, כבר הוכרעו ואושרו בפסק דין סופי, ופתיחת הדיון מחדש נוגדת את עיקרון סופיות הדיון. בנוסף, מאחר שבית המשפט לענייני משפחה כבר דן בעניינם של הצדדים ואישר את הסכם הממון כפסק דין, על בית הדין לכבד את סמכות בית המשפט.

יתרה מכך, סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה כבר הופעלה הלכה למעשה במקרה דנן. בית המשפט כבר נדרש למחלוקת בין הצדדים ואף הוציא צו מניעה בנדון.

ב"כ הנתבע ציין שהתנהלות התובעת בבחירה בערכאה שנוחה לה יותר תוך הפרת הסכמות קודמות – מהווה "פורום שופינג" פסול; כריכה שנועדה להשיג יתרון דיוני לא מקנה סמכות. עוד הוא מציין שהתובעת הגישה לבית הדין רק חלק מההסכם והסירה ממנו עמודים רלוונטיים, ויש לראות בכך ההתנהלות שנגועה בחוסר תום לב.

עוד טוען ב"כ הנתבע כי לאחר שהתובעת הסכימה לסמכות בית המשפט לענייני משפחה ואף חתמה על כך, היא מושתקת מלטעון לסמכות אחרת.

עוד ציין ב"כ הנתבע כי התובעת הפרה את התחייבויותיה המפורשות בסעיפים 30-35 להסכם, המחייבים פנייה ל-12 מפגשי טיפול זוגי לפני תביעה בבית משפט, וכן יש לפנות פסיכולוג ילדים כדי להגיע להבנות בנוגע לזמני השהות עם הילדות. התובעת התעלמה מתנאים אלו ופתחה בהליכים, מבלי שניתנה הזדמנות כנה ליישוב הסכסוך בדרכי שלום כפי שהוסכם.

תגובת התובעת

בתגובה טוענת ב"כ התובעת כי סמכות לשיפוט מוענקת אך ורק על ידי המחוקק ולא על ידי הסכמת הצדדים. על פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, ברגע שהוגשה תביעת גירושין שבה נכרכו ענייני הרכוש, המזונות וזמני השהות, קונה בית הדין סמכות לדון בהם. כאמור, סמכות שיפוט מוענקת רק על ידי המחוקק, ואין בכוחם של צדדים ליצור אותה יש מאין או לשלול אותה בהסכם (בג"ץ 8638/03 סימה אמיר).

התובעת דוחה את טענת הנתבע כי אישור הסכם הממון בבית המשפט מקנה לו סמכות בלעדית לדון בסכסוך הנוכחי. כפי שנקבע בבג"ץ 8578/01 (פרשת חליווה), אישור הסכם כפסק דין לפי חוק יחסי ממון נועד לתת לו תוקף מחייב, אך אין בו כדי להקנות לבית המשפט סמכות דיון נמשכת בסוגיות העולות ממנו, ובטח שלא לשלול את סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני בתביעה כרוכה.

בית המשפט העליון בע"א 1981/90 (פרשת אהרון) קבע במפורש כי הוראות חוק הסמכות הן קוגנטיות ואין לעוקפן על ידי הסכם בין בעלי דין. גם אם הצדדים כתבו במפורש בהסכם הממון שהסמכות נתונה לבית המשפט, הרי שברגע שהוגשה תביעת גירושין כרוכה כדין, הסמכות הופכת לייחודית לבית הדין הרבני מכוח החוק.

ב"כ התובעת הפנה לפסקי דין של בית הדין הרבני הגדול ירושלים (תיק מספר: 834826/2) ולפסק דין בבית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו (תיק מספר: 1400211/6), בהם נקבע כי גם במקרים בהם הצדדים קבעו במפורש בהסכם הממון כי הסמכות תהא נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, אין בכך כדי למנוע מבית הדין לקנות סמכות מרגע שהוגשה תביעת גירושין כרוכה כדין.

ב"כ התובעת דחה את הטענה כי פנתה לבית הדין בניגוד לאמור בהסכם. לדבריה, היא הגישה בקשה ליישוב סכסוך, ובמהלך תקופת עיכוב ההליכים עשתה התובעת מאמצים להגיע להבנות ולפתור את המחלוקות בדרכי שלום, אולם מאמצים אלו לא נשאו פרי, דבר שאילץ אותה להגיש את תביעותיה לבית הדין.

דיון

• סמכות מכוח החוק אל מול תנייה חוזית

טענתו העיקרית של הנתבע היא כי בסעיף 37 להסכם הממון קיימת תניית סמכות לבית המשפט לענייני משפחה, כך שאין סמכות של בית דין זה לדון בסכסוך שבין הצדדים למעט תביעת הגירושין.

לאחר שבחנּו את טענות הצדדים, אין בידינו לקבל את עמדת הנתבע. מושכלות יסוד הן כי סמכות שיפוט עניינית מוענקת אך ורק על ידי המחוקק, ואין בכוחה של הסכמת הצדדים לשלול אותה או ליצור אותה "יש מאין" מקום בו המחוקק קבע אחרת (בג"ץ 507/85 תמימי; בג"ץ 8638/03 סימה אמיר). קביעת הסמכות העניינית אינה מסורה בידי הצדדים, וגם אם אלו חתמו על תניית שיפוט, אין בכוחה לגבור על הוראות החוק המעניקות לבית הדין סמכות ייחודית בעת הגשת תביעת גירושין כרוכה כדין.

בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 נקבע כי יש לבית הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודית לדון בכל עניין שנכרך בתביעת גירושין. הוראה זו אינה המלצה הנתונה לשינוי, אלא הוראה קוגנטית, דהיינו, הוראה מחייבת שלא ניתן להתנות עליה בהסכם.

בית הדין הרבני הגדול (תיק ‏1146232/1) הפנה לפסיקת בית המשפט העליון בעניין אהרון (בע"א 1981/90), שם נדון הסכם ממון שבו הגבילו בני הזוג את סמכות בית הדין לסידור הגט בלבד ויתר המחלוקות יידונו בבית המשפט. הנשיא שמגר קבע כי ההוראה בדבר סמכות השפיטה "היא בגדר הוראה קוגנטית, ואין לעוקפה על-ידי הסכם בין בעלי הדין". מכאן, שתנייה חוזית המתיימרת לשלול את סמכות הכריכה המוקנית בחוק – בטלה.

עוד יש לדחות את טענת ב"כ הנתבע לפיה אישור הסכם הממון בבית המשפט לענייני משפחה מקנה לה סמכות נמשכת. בפרשת חליווה (בג"ץ 8578/01) נקבע כי אישור הסכם כפסק דין נועד אך ורק לוודא כי הצדדים הבינו את תוכנו והסכימו לו מרצונם, ואין בו כשלעצמו כדי להקנות לבית המשפט סמכות נמשכת במחלוקות עתידיות. מקום בו הערכאה השיפוטית שימשה כמאשר טכני בלבד ולא קיימה דיון מהותי לגופן של הסוגיות הממוניות, לא מתקיים התנאי של "דן ופסק", ואין באישור ההסכם כדי להפקיע את סמכותו הייחודית של בית הדין.

גם אין לשלול את סמכות בית הדין מכוח התנהלות שלא בתום לב. עיינו בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול (תיק 834826/2), בו נכתב:

טענת חוסר תום לב עולה מיניה וביה כל אימת שבו צד להסכם מסרב לקיים תנאי מוסכם המתברר כחסר תוקף. לא ניתן לומר כי בשל כך יש לתת תוקף לתנאי שהוא חסר תוקף. יש בדבר כדי לרוקן מתוכנה הוראה קוגנטית של המחוקק ונוצרת סתירה פנימית שאינה ניתנת ליישוב.

טענת חוסר תום לב אינה יכולה לשמש ככסות משפטית למתן תוקף לתנייה שהיא בטלה מעיקרה. כאמור, סמכות עניינית מוענקת על ידי המחוקק, ומשכך צד המבקש לממש את זכותו החוקית להתדיין בבית הדין אינו יכול להיחשב כמי שנוהג בחוסר תום לב רק משום שבחר שלא לקיים סעיף בחוזה שמפקיע סמכות חוקית.

בפסק הדין בבית הדין בתל אביב (תיק 1400211/6) נקבע כי אף אם היו הצדדים כותבים במפורש בהסכם הממון שהסמכות נתונה לבית המשפט, הרי שעם הגשת תביעת גירושין כרוכה, הסמכות נתונה לבית הדין מכוח החוק.

לאור האמור, יש לדחות את טענת השתק שטען הנתבע. קבלת טענה זו בנסיבות אלו תביא לתוצאה אבסורדית שבה רצון הצדדים גובר על הוראות החוק. נזכיר כי סעיף 25 לחוק בית המשפט לענייני משפחה קובע כי החוק אינו בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים.

לסיכום, אין בכוחו של הסכם מוקדם, ואף לא באישורו על ידי ערכאה שיפוטית אחרת, כדי לשלול את סמכותו הייחודית של בית הדין לדון בעניינים שנכרכו כדין בתביעת גירושין כנה.

• טענת סופיות הדיון

הנתבע טוען כי אישורו של הסכם הממון לפי סעיף 2 לחוק יחסי ממון מעניק לו מעמד של פסק דין סופי, וכי עצם הגשת התביעה בבית דין זה פוגעת בעיקרון סופיות הדיון.

דין טענה זו להידחות, שכן היא נשענת על עירוב מושגים בין הפן המהותי של ההסכם (התוכן הממוני) לבין הפן הפרוצדורלי דיוני שלו (שאלת הסמכות).

עקרון סופיות הדיון נועד להבטיח כי סכסוך משפטי שהוכרע לגופו לא ייפתח מחדש, ובכך ליצור וודאות. אילו הייתה התובעת מבקשת בבית דין זה לבטל את הסכם הממון, או לשנות את שיעורי חלוקת הרכוש שנקבעו בו, או להתנער מהתחייבויותיה הממוניות, הרי שטענת הנתבע בדבר סופיות הדיון הייתה נשמעת. אולם, במקרה שלפנינו, התובעת מאמצת את הסכם הממון ואף מבקשת מבית הדין לפסוק בכפוף להוראותיו. נמצא אפוא, כי אין כל פגיעה בעיקרון סופיות הדיון: התוצאה הרכושית אליה חתרו הצדדים ואותה אישר בית המשפט נותרת על כנה.

הפגיעה הנטענת על ידי הנתבע נוגעת אך ורק לשאלה באיזו ערכאה יבוצעו הוראות ההסכם ולא מה הן ההוראות. כאמור, סמכות עניינית נקבעת על ידי המחוקק ולא על ידי בעלי הדין. לפיכך, אין בכוחו של עקרון סופיות הדיון להכשיר תניית סמכות שאינה חוקית מלכתחילה; לא ניתן להפוך בלתי חוקי לחוקי, רק משום שניתן לו תוקף של פסק דין.

לסיכום, עקרון סופיות הדיון מגן על התוכן ולא על מיקום ההתדיינות; על ה"מה" ולא על ה"איפה".

• טענת פגיעה בתום הלב

הנתבע טוען כי פנייתה של התובעת לבית הדין נגועה בחוסר תום לב ומהווה ניסיון פסול של "פורום שופינג".

בבואנו לבחון את טענת הנתבע בדבר חוסר תום לב נזכיר כי בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, נקבע כי ברגע שהוגשה תביעת גירושין, קונה בית הדין סמכות ייחודית בכל התביעות הכרוכות בתביעת הגירושין.

מטרת סעיף זה, היא לאפשר ריכוז של כלל תחומי המחלוקת תחת קורת גג אחת (ראו: בג"ץ 8754/00 רון נ' בית-הדין הרבני הגדול; ביד"מ 1/60 וינטר נ' בארי). הגיון זה נועד להבטיח התדיינות יעילה, מעשית וצודקת, המונעת מהצדדים לכתת רגליהם בין ערכאות שונות ומאפשרת לערכאה אחת לראות את התמונה המשפחתית והרכושית הכוללת, לצורך ניהול יעיל של יחסי בני הזוג (ע"א 8/59 גולדמן). הכריכה נועדה ליישום יעיל וצודק של הליך הגירושין, תוך ריכוז הסוגיות הקשורות מעצם טבען לגירושין, ובראשן החזקת הילדים (זמני שהות), תחת אותה ערכאה.

כדי לוודא כי מנגנון הכריכה אינו מנוצל לרעה נקבע המבחן המשולש: (1) תביעת גירושין כנה; (2) כריכה כנה; (3) כריכה כדין (ראו: ע"א 118/80 – גבעולי נ' גבעולי). בחינת המקרה שלפנינו לאור מבחנים אלו מעלה כי הכריכה שביצעה התובעת עומדת במבחנים אלו:

1. כנות תביעת הגירושין: בשלב זה מוטל על בית הדין לבחון האם התובעת מעלה "נימוקים לכאורה" המצביעים על כך שבאמת ובתמים היא חפצה בגירושין (ע"א 198/82 דותן). במקרה דנן, התובעת הגישה תביעה מפורטת, ובשלב זה בית הדין מניח כי תביעת הגירושין אינה תמרון דיוני אלא צעד כנה.

2. כנות הכריכה והעדר "פורום שופינג": יש לבחון האם בקשת הכריכה הוגשה בתום לב ומתוך רצון כנה לדון בצדק לפני אותה ערכאה, כל שכן כאשר הוגשה כדי למנוע פיצול ההליכים בין ערכאות שונות וייעול ההתדיינות.

הנתבע טוען לחוסר תום לב בשל עקיפת הסכם הממון, אך בחינת כתב התביעה של התובעת מלמדת על ההפך הגמור. התובעת אינה מבקשת לפתוח את ההסכם; ב"כ התובעת הדגיש בכתב התביעה כי מרשתו עומדת על קיומו של הסכם הממון וכי היא מבקשת מבית הדין לדון בהתאם להסכם הממון הקיים. התנהלות זו המכירה בתוקפו של ההסכם יש בה כדי להוכיח על תום הלב שבתביעה.

עוד יוער שאין לקבוע בהכרח שיש ב"פורום שופינג" כשלעצמו חוסר כנות. ראה פס"ד מביה"ד באר שבע (הרכב ב') (תיק מספר: 1389494/4), בו נקבע:

טענת ב"כ הבעל שהאישה הקדימה להגיש תביעת מזונות בביה"ד כדי שהנושא לא יידון בביהמ"ש, אין בכך כל פגם בכנות הכריכה כל עוד שהאישה מוכנה לדון ברצינות בנושא בביה"ד. אין בהעדפת ביה"ד מחמת כדאיות לכאורה לשיטת ב"כ האישה עילה של חוסר כנות, כמו שמסתבר שב"כ הבעל דורשת סמכות ביהמ"ש בעיקר מפני כדאיות לכאורה לשיטתה. כל מה שנשלל בחוסר כנות הוא כאשר הנושא נכרך במגמה לחסום בלבד את סמכות ביהמ"ש בלי מוכנות לדון ברצינות בביה"ד, וכפי שנכתב בפס"ד (תיק 111647/3) מיום י"א בתשרי תשע"ח (01.10.2017), אותו ציינה ב"כ הבעל:

"כדי שהכריכה תהיה כנה, עיקר המבחן הוא: "אם הבעל מתכוון בכנות להתדיין לפני בית הדין בנושא המזונות", כדברי כב' השופטת ח. אבנור (ראה: ע"א 198/82 מרדכי דותן נ' יעקב דותן, פ"ד לח(1) 1). וכן בדברי השופט י. אנגלרד: "האם הוא מבקש אך לסכל פנייה לערכאה האזרחית או שהוא מעוניין בקיום התדיינות צודקת, יעילה ומעשית בעניין הכרוך" (ראה: בג"צ 8754/00 עינת רון נ' בית הדין הרבני הגדול ואח', פ"ד נו (2) 625, 669)."

3. כריכה כדין: על הנכסים להיכרך במפורש בתביעת הגירושין. במקרה שלפנינו, יש פירוט רחב של הנכסים החשבונות והזכויות הן בכתב התביעה והן בהסכם הממון, ומשכך מתקיים מבחן הכנות במלואו (ראו: בג"ץ 5747/03).

לסיכום, בית הדין השתכנע כי תביעת הגירושין של התובעת כנה, וכך גם כריכתה כנה וכדין.

• הפרת התנאים המוקדמים

הנתבע טוען שהתובעת לא עמדה בחובת 12 מפגשי הטיפול הזוגי וייעוץ פסיכולוגי הקבועים בסעיפים 30-35 להסכם.

בית הדין דוחה טענה זו. בשלב מקדמי זה אין כל סיבה שלא לקבל את גרסת התובעת, לפיה עשתה מאמץ ליישב את הסכסוך בדרכי שלום במהלך תקופת עיכוב ההליכים. משכשלו ניסיונות אלו ולא עלה בידי הצדדים להגיע להבנות מחוץ לכותלי בית הדין, עמדה לתובעת הזכות להמשיך בניהול תביעתה.

יובהר, כי בשלבים מוקדמים אלו אין בית הדין עוסק בחיפוש אחר אשמים בפירוק התא המשפחתי ואין הוא מטיל אחריות על מי מהצדדים. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהשתלשלות העניינים שהובילה להגשת התביעה. ביום 30.12.25 הגיש הנתבע תלונה במשטרה כנגד התובעת, אשר לדבריה, הובילה למעצרה של התובעת, רופאה במקצועה, במקום עבודתה בבית החולים. הנתבע הודה בהגשת התלונה (בסעיף 31 לתגובתו מיום 3.5.26), ונימק זאת בהשפלות שחווה לטענתו ("נמושה", "אישה בגוף גבר" וכדומה).

מבלי לקבוע מסמרות בטענות אלו, ניתן לומר כבר עתה כי שני הצדדים כאחד לא קיימו את לשונם של סעיפים 30-35 להסכם, המתווים דרך של שלום בית והידברות טיפולית. במצב דברים זה, אין לקבל את טענת הנתבע הדורש מהתובעת להתייצב עמו לטיפול זוגי בדרכי שלום, בעוד שבמקביל הוא נוקט כנגדה בהליך משטרתי שמטרתו לשנות את התנהגות התובעת ("ומטרת התלונה במשטרה הייתה, כדי שהמשיבה תחדל מהתנהגותה זו"). אף שזכותו של כל אדם לפנות לרשויות האכיפה, הרי שמרגע שהנתבע העביר את הסכסוך למסלול משטרתי, הוא אינו רשאי לאחוז בחבל משני קצותיו ולדרוש מהתובעת להמתין חודשים ארוכים במסלול הטיפולי.

בנסיבות אלו, פנייתה של התובעת לערכאה שיפוטית, מהווה תגובה סבירה לשינוי הנסיבות שנוצר, וזאת מבלי להטיל אשם על מי מהצדדים. לפיכך, טענת הנתבע בעניין זה נדחית.

• הפעלת סמכות בית המשפט

הנתבע טוען כי סמכות בית המשפט לענייני משפחה כבר הופעלה בשל הוצאת צו מניעה. לדבריו, מתן הסעד בבית המשפט מקבע את הסמכות באותה ערכאה, וחוסם את פניית התובעת לבית הדין.

בית הדין דוחה טענה זו. יש להבחין בין "סעד דחוף" או "סעד זמני לשמירת המצב הקיים" לבין סמכות לדון בתובענה העיקרית. סעיף 3(ז)(1) לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (תשע"ה-2014) קובע מפורשות כי צד רשאי להגיש בקשה לסעד דחוף או זמני לכל ערכאה שיפוטית המוסמכת לכך לפי דין, וזאת ללא קשר לשאלה היכן הוגשה הבקשה ליישוב סכסוך ומבלי שהדבר יקבע את הסמכות לדון בתיק העיקרי. כך גם נקבע בתקנה 14 בתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, תשע"ו-2016: "בקשה לסעד זמני ובקשה לסעד דחוף לפי תקנות 10 ו-12 תוגש לערכאה שיפוטית המוסמכת לכך לפי דין". (נעיר כי סעיף 10(ב) להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, מלמד על האפשרות להגיש בקשה לסעד זמני לערכאה שיפוטית אחרת מזו שאליה הוגשה הבקשה ליישוב סכסוך).

מתן סעד זמני, כגון צו מניעה, נועד אך ורק לשמר את המצב הקיים ולמנוע נזקים בלתי הפיכים בתקופת עיכוב ההליכים. צו כזה, מעצם טיבו ומהותו, אינו מהווה תחילת דיון בתביעות הרכוש, המזונות או הגירושין המהותיות. הגשת בקשה ליישוב סכסוך או מתן סעד זמני אינם מקנים לערכאה סמכות לדון בתובענה עצמה, ובוודאי שאינם יוצרים סמכות נמשכת החוסמת את סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני בתביעת גירושין כרוכה.

לסיכום, צו המניעה שניתן בבית המשפט הינו צו נקודתי שנועד לשמר את המצב הקיים, ואין בו כדי להוות הכרעה בשאלת התביעה המהותית שבין הצדדים.

• הגשת הסכם חלקי

באשר לטענת הנתבע כי התובעת הגישה לבית הדין רק חלק מעמודי הסכם הממון, ובכך נהגה בחוסר תום לב המצדיק את פסילת הכריכה.

בית הדין דוחה טענה זו. עיון בכתב התביעה מעלה שסורקו רק הדפים האי-זוגיים של ההסכם (1,3,5,7). דבר זה מצוי כאשר נסרק מסמך המודפס על שני צדדים יחד עם מסמכים אחרים המודפסים על צד אחד בלבד. כך, נראה שלא מדובר בהתנהגות מכוונת של חוסר תום לב, אלא של תקלה טכנית. בנוסף, בסופו של יום, מלוא הוראותיו של ההסכם הונחו לפני בית הדין על ידי הנתבע, והן נבחנו על ידינו לעומקן. יתרה מכך, אף לולא הוגשו העמודים החסרים על ידי הנתבע, ברי כי בית הדין היה דורש את הצגת ההסכם במלואו כחלק אינטגרלי ובסיסי מבירור התביעה.

מאחר שמדובר במסמך מהותי אשר פשיטא כי סופו להתגלות ולהיבחן תחת עינה של הערכאה השיפוטית, אין בסיס להנחה כי השמטת חלק מן העמודים נעשתה בכוונת מכוון להסתיר מידע או להטעות את בית הדין, שהרי לא ניתן להסתיר מסמך שבלעדיו לא ניתן לקיים את הדיון, ובוודאי שאין בפגם מעין זה כדי להצביע על חוסר כנות בתביעת הגירושין או בכריכתה, בפרט כאשר מסתבר שמדובר בתקלה טכנית.

מסקנה

לאור כל האמור, בית הדין דוחה את טענות הנתבע וקובע כי הסמכות הייחודית לדון בתביעת הגירושין ובכלל התביעות שנכרכו בה כדין, מסורה לבית דין זה.

הרב ישועה רטבי – דיין

מסכימים לאמור לעיל ולמסקנת הדברים.

הרב אליהו אריאל אדרי – אב"ד          הרב אברהם חשאי – דיין

ניתן לפרסם בהשמטת שמות הצדדים ופרטי ת.ז. שלהם.

ניתן ביום י"ז בסיון התשפ"ו (02/06/2026).

הרב אליהו אריאל אדרי – אב"ד                 הרב אברהם חשאי                               הרב ישועה רטבי

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה