לפני כבוד הדיינים: הרב צבי בירנבאום – אב"ד, הרב אריה אוריאל, הרב נפתלי הייזלר

פסק דין

לפני ביה"ד מונחת תביעת הבעל לשעבר לביטול הסכם הגירושין.

תקציר האירועים מתבקש:

ביום 15/3/2020 הצדדים פתחו תיק בקשה משותפת לגירושין.
ביום 31/5/2020 התקיים דיון. להלן ציטוט מהפרוטוקול:
"בית הדין: האם קבלתם ייעוץ משפטי לגבי הסכם הגירושין. האם אתם מבינים את משמעות ההסכם ואת תוצאותיו?
בת הצדדים: אני עו"ד. אני לא עוסקת בדיני משפחה. אני ערכתי להם את הסכם הגירושין.
הבעל: נכון. כי אני מוותר על הכל. מסכמים שנינו. נתתי חצי דירה בהסכמה מלאה.
…..
הצדדים קבלו בקאג"ס (קניין גמור אגב סודר) על כל ההתחייבויות שבהסכם, וכן על כל האמור בהסכם."

לאחר הדיון ניתנה החלטה:

"בית הדין נוכח שהצדדים עשו את ההסכם בהסכמה חופשית והבינו את משמעותו ואת תוצאותיו. הצדדים קיבלו את ההתחייבויות הממוניות שבהסכם בקניין. האישה מוחלת על כתובתה ותוספת כתובתה בכפוף לסידור הגט .
לאור האמור בית הדין פוסק כדלהלן:
בית הדין מאשר את הסכמת הצדדים להתגרש.
בית הדין מאשר את הסכם הגירושין מיום ח' בסיון תש"פ (31.5.2020) המכיל 2 עמודים ו-12 סעיפים ונותן לו תוקף של פסק דין ."
נקבע מועד לסידור גט ליום 10/6/2020. ביום זה הגיע הבעל. האישה לא הופיעה.

ביום 22/7/2020 הגישה האישה בקשה לקביעת מועד לסידור גט. ביום 1/9/2020 הגישו הצדדים בקשה משותפת לסידור גט. נקבע מועד ליום 12/10/2020. לדיון זה הגיעו האישה והבת [ר']. הבעל לא הגיע. נקבע מועד חדש ליום 28/10/2020. ביום 15/10/2020 הגיש הבעל בקשה לביטול ההסכם. הדיון ב-28/10/2020 בוטל בעקבות בקשת הבעל לביטול ההסכם:

"לאחר העיון בבקשה מוחלט כדלהלן:
לאור התנגדות הבעל לנתינת הגט מכל סיבה שהיא, הדיון העתיד להתקיים בתאריך י' חשון תשפ"א (28.10.2020) מתבטל.
על הצדדים להודיע לביה"ד על המשך דרכם בתיק."

לצערנו, ביום 5/5/2021 נפטרה האשה. הבעל התאלמן ללא גירושין.
ביום 19/1/2023 ביקש הבעל שנית את ביטול הסכם הגירושין.
בהסכם הגירושין שאושר, מעביר הבעל לאשתו אגב גירושין את חלקו בדירת הצדדים הנמצאת בהליך התחדשות עירונית. לקיום ההסכם או לביטולו יש קשר ישיר לצוואת האשה הנדונה כרגע בבית משפט לענייני משפחה.
קודם פטירתה, כתבה האישה צוואה ובה הטבות רבות לבת [ר']. אם יאושר הסכם הגירושין ואם הצוואה תאושר, תירש הבת [ר'] את חלק האיש בדירת הצדדים שהועבר לאשה בהסכם הגירושין.
התקיימו שלושה דיונים בעניין הבקשה לביטול ההסכם ובסופם הורה ביה"ד על הגשת סיכומים.
הסיכומים הוגשו. הגיעה העת להכריע.

עיקר טענות המבקש

1. האשה כתבה שתי צוואות בהן חלוקה שווה בין ארבעת ילדיה. לדברי האיש, לאחר מכן כתבה האישה ביום 28.04.2021 צוואה נוספת בהתערבות הבת [ר']. בצוואה האחרונה [ר'] היא הזוכה וכל יתר הילדים של המנוחה הודרו. האיש טוען כי את הצוואה הזו "בישלה" [ר'] עצמה.
   לדבריו, [ר'] בת הזקונים ורווקה, שלטה באם החולנית והכתיבה את פעולותיה. הבת שלטה נפשית על האם, ואף איימה על האם והרחיקה בפועל את ילדיה ממנה.
2. גם את הסכם הגירושין "בישלה" [ר']. היא הכינה את ההסכם והחתימה עליו את אביה באקראי בתחנת אוטובוס, ללא הסבר מתאים על מה הוא חותם. בדיונים שהתקיימו בביה"ד, לא הכחישה [ר'] שכך היה.
3. [ר'] נמצאת בניגוד אינטרסים מובהק, משום שהיא ניהלה את ענייני האם, הן כבתה הקטנה הן כעורכת דין, ובמקביל היא זו הזוכה בנכסי האם.
4. האיש מבקש את ביטול ההסכם מכיוון שכל הסכם גירושין הינו הסכם מותנה – והתנאי הוא הגירושין עצמם, שלא התקיימו מחמת פטירת האישה. לדבריו, לכל הסכם ישנן שתי בחינות – הפן ההסכמי ומתן תוקף משפטי. ביטול הסכם יבוקש או על הפן המשפטי – אישורו ומתן תוקף משפטי, ואז ביטולו מצריך הגשת ערעור, או על ידי תביעה חדשה על נסיבות הפן ההסכמי. בתיק זה, הסכמות הצדדים היו מותנות בגירושין. כל ההתחייבויות מותנות בגירושין. גירושין לא היו, לכן ההסכם מבוטל.
5. ב"כ האיש טוען עוד כי הסכם הגירושין היה הסכם למראית עין, שמטרתו הייתה סיוע לשכר דירה. סעיף 13 לחוק החוזים טוען כי הסכם למראית עין אינו תקף.
6. ב"כ האיש טוען כי רצף האירועים מוכיח התנהלות שלא בתום לב:
   "קשר סיבתי מובהק לפני התנהלות העניינים, קרי: ניהול מו"מ עם קבלן הפינוי בינוי, שידול ההורים להסכם גירושין מותנה, הגשת ההסכם, דחיית מתן הגט, העברת פס"ד לב"כ הקבלן ומשיכת כספים כנגד, קביעת מועד חתונתה בבהילות מחשש למוות של המצווה, עריכת צוואה יום לפני החתונה והוצאת המנוחה מביה"ח "בסיבה" של "מוזמנת לחתונה", אולם מבצעת צוואה שבה היא (עורכת הדין ר') הנהנית העיקרית, מותה של האם לאחר כארבעה ימים. מכאן ניתן להבחין בין התנהגות של עורכת הדין [ר'] כנהנית העיקרית הלוקחת ומתערבת הן בהסכם הגירושין והן בעריכת הצוואה לטובתה בעיקר כדי שרשת סעיף 35 לחוק יתפוס אותה בשרשרת פועלה הבלתי חוקי ומוסרי."
   עיקר טענות המשיבה
7. הסכם הגירושין אושר לאחר קבלת קניין מהצדדים. לכל אורך הדרך עמד האיש על רצונו בגירושין, לא דיבר על שלום בית ולא הייתה לו מחשבה נוספת. כלומר אין כאן קניין בטעות. ביום 10.06.2020 הגיע האיש לבדו לסידור הגט, ללא שום לחץ או אמירה כי הוא מאולץ לסדר את הגט. הכל מרצונו. קבלת קניין פירושה התחייבות ממונית חלוטה ללא כל תנאי, ואף לא בסידור הגט. לכן ההסכם מפרט כי רק ויתור על הכתובה מותנה בסידור הגט.
8. מטרת האיש בבקשה לביטול ההסכם היא הדירה שבהליך פינוי בינוי. אולם עוד בחיי האישה, רק היא קיבלה פיצויים ושכירות עבור דירה זו. מכאן הוכחה כי האיש יודע שהדירה כולה של האישה המנוחה.
9. המשיבה מכחישה כי יש לה נפקות בין שתי הצוואות האחרונות של האם. לדבריה, אחותה [כ'] היא זו שעומדת אחרי האב בתביעותיו.
10. לזוג דירה משותפת ברמת גן, ולבעל דירה בת"א. דירה זו נמכרה ע"י האיש וכל תמורתה שלו. הצדדים חיו בנפרד 20 שנה לפני אישור ההסכם. האיש הודה בקרע הממושך. כבר ב 24.12.2013 פתח תיק גירושין תוך ציון שהאישה מסכימה. בדיון ב 31.05.2020 הצהירו הצדדים שהם מבינים את ההסכם, את משמעותו ואת ההתחייבויות שבו. האיש הצהיר על כך בסעיף 11 להסכם. על כך נעשה הקניין, וכך נכתב בהחלטה שלאחר הדיון. בפרוטוקול הדיון שורה 9 – "האיש: נכון, אני מוותר על הכול, מסכימים שנינו, נתתי חצי דירה בהסכמה מלאה."
11. לאיש הייתה סיבה כפולה להעביר את כל הדירה לאישה: היא היחידה שנשאה בעול כל השנים, ואת כספי הדירה בת"א הוא נטל לבדו.
12. ב 10.06.2020 התייצב האיש לסידור גט. האישה לא הגיעה מכיוון שהייתה מאושפזת. לבקשתה, נקבע מועד לסידור גט ל 12.10.2020. האישה הגיעה, האיש לא הגיע. נקבע מועד נוסף ל- 28.10.2020. ב 15.10.2020 הוגשה בקשת האיש לביטול ההסכם. ביה"ד הורה על קביעת מועד לדיון בבקשה זו, אולם ביום 04.05.2021 האישה ז"ל נפטרה. האישה השאירה צוואה, אולם ביום 13.09.2021 הוגשה לביהמ"ש לענייני משפחה התנגדות ע"י האב והבת [כ'].
13. ביום 23.01.2023 דחה ביה"ד את בקשת האיש, כדלקמן:
    "לאחר העיון בבקשה מחליט ביה"ד כדלהלן:
    מהעיון בכתבי ביה"ד ובפרוטוקול מתברר שההליך התקיים כנדרש, בהופעת הצדדים בכותלי ביה"ד ובנוכחות דיין מדייני ההרכב.
    רק לאחר שהתברר לביה"ד ע"י תשאול הצדדים על הבנתם והסכמתם להסכם נתן ביה"ד תוקף של פסק דין לנכתב.
    כעת לאחר פטירתו של מי מהצדדים ברור שלא ניתן לפתוח תביעה על כך."
    האיש לא ערער על החלטה זו. רק לאחר בקשה לעיון מחדש נקבע מועד דיון.
14. ב"כ המשיבה ציטט את דברי השו"ע חו"מ סימן סא והש"ך שם, ולפיהם מי שסמך על אחר וחתם על שטר, אינו יכול לטעון לחוסר הבנה. ק"ו ביחס להחלטת ביה"ד שאישרה הסכם לאחר שנבדק כי ההסכם מובן.
15. אי סידור גט בפועל אינו עילה לביטול ההסכם, במיוחד כשהאיש דרש כל העת את הגירושין.
16. עוד מצטט ב"כ המשיבה פס"ד של ביה"ד הגדול (תיק מס' 1166084/3) המבחין בין שני סוגים של התחייבויות המופיעות בהסכם:
    "יש הבחנה ברורה בין חלקים בהסכם שנוצרו רק סביב הגירושין לבין חלקים העוסקים בחובות ובהתחייבויות של צד זה או אחר שאינן תלויות כלל בגירושין אך מוזכרות כחלק מהסכם הגירושין. יש בהסכם התחייבויות הנובעות ממתן הגט ויש התחייבויות שאינן נובעות ממתן הגט, ואין לקשור בין מתן הגט להתחייבויות הממוניות שאינן תלויות בו."
17. ב"כ המשיבה טוען כי האיש כלל לא העלה בבקשתו לביטול ההסכם את הנימוק שלא סודר גט. רק כמענה לשאלת ביה"ד אימצו האיש וב"כ את עובדת אי סידור הגט כנימוק לביטול ההסכם.
18. הקבלן פנה בדרישת תשלום ליורשי האם – מוכח שהם הבעלים ע"פ הסכם הגירושין.

דיון והכרעה

א. הנושא העומד להכרעת ביה"ד הוא האם ביטול סעיף בהסכם מבטל את כל ההסכם, והאם לעניין זה ישנו שוני בין סעיפים שונים. כלומר האם כל סעיפי ההסכם הינם שלובים זה בזה, וכל שלא מתקיים אחד מהסעיפים ההסכם כולו בטל, או שעם ביטול סעיף ההסכם קיים, חוץ מביטול סעיפים מסוימים מהותיים העומדים בליבת ההסכם.

התשובה לשאלה היא, שבנושא זה ישנו "כלל ופרט". הכלל הוא, שאי קיום סעיף בהסכם אינו מבטל אוטומטית את ההסכם כולו. הפרט, שישנם סעיפים מהותיים שבהעדרם, ההסכם משולל תוכן ומתבטל כולו. סעיפים שמהותם היא תנאי לקיום ההסכם. מכיוון שכך, יש לעיין ולבדוק בכל מקרה לגופו מהו הסעיף שלא קויים, וזו שאלה של פרשנות ההסכם.
בפס"ד של ביה"ד הגדול (בהרכב הגאונים הגר"ש גורן, הגר"א שפירא והגר"ש מזרחי זכר צדיקים לברכה) חלק י' עמוד 132:
"אמנם במקרה שההתחייבות הכספית מוגדרת לגמרי כעומדת לעצמה ולא באה להסדיר את עניני הממון לאחר הגט, בזה יש כבר מקום לדון מה תוקף ההתחייבות כשאחד הצדדים מתחרט. וזה תלוי בנסיבות המקרה ובנוסח כתב ההתחייבות, כדי שנוכל לקבוע אם יש כאן עכ"פ גדר שהגירושין הם לכל הפחות תנאי למילוי ההתחייבות."

ב. בשו"ת הרא"ש (כלל יא סימן ו') נכתב כך:

"שאלה ראובן מת בלא זרע ונשארה אלמנתו זקוקה ליבם ונפלה קטטה ביניהם. עד שלבסוף נתפשר שנתנה ליבם הגדול סכום ומחל לה כל תביעות שהיו לו עליה ונסתלק מממון אחיו לגמרי ועל מנת שיחלוץ לה תוך זמן פלוני, ונשבע על זה שבועה בתורה. ושוב נתחרט ואמר שנשבע לבטל המצוה שהרי מושבע ועומד הוא ליבם ורוצה שתתיבם לאחיו הקטן שהוא פנוי יען כי הוא נשוי.
תשובה יראה שעל הממון אין להם עוד טענה כי נסתלק היבם הגדול ומחל לה הכל חלקו וחלק אחיו בהרשאת אחיו. וחייב לקיים שבועה זו שנשבע לחלוץ לה, ואין זה נשבע לבטל המצוה דבדידיה תלה רחמנא אי ניחא ליה ליבם אי ניחא ליה לחלוץ, וכיון שבאותה שעה נתרצה לחלוץ זהו מצותו. ולא נשבע לבטל המצוה אלא כנשבע שלא ישב בסוכה ושלא ליטול לולב אבל לחלוץ לא מיקרי נשבע לבטל המצוה כיון דאי בעי לחלוץ ליתא לעשה דמצות יבום. וגם כי רגלים לדבר שבשביל הממון הן עושין החליצה היא עיקר המצוה כאן. אשר בן הרב רבי יחיאל ז"ל."
מדברי הרא"ש עולה כי ההתחייבות הממונית חלה גם במקום שאין המעשה שבגינו התחייבו נעשה בפועל.

ג. אולם עיין בחושן משפט הלכות מקח וממכר סימן רז סעיף ד', שדין נותן מתנה שונה מדין מוכר, ובנותן אמרינן דברים שבלב הינם דברים:

"אבל המוכר סתם, אף על פי שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר, ואף על פי שנראים הדברים שלא מכר אלא לעשות כך וכך, ולא נעשה, אינו חוזר, שהרי לא פירש, ודברים שבלב אינם דברים. ואף על פי שקודם מכירה אמר שהוא מוכר על דעת לעשות כך וכך, כיון דבשעת המכירה לא אמר, אינו חוזר. הגה: מיהו אי איכא אומדנא דמוכח, נתבטל המקח (תוספות והרא"ש כלל פ"ה). וי"א דבמתנה, דברים שבלב הויין דברים (הגהות אלפסי פ' אלמנה ניזונית)."
כלומר, ישנם מצבים בהם נאמר כי כל שהפעולה הותנתה בתנאי מסוים, ובמתנה, גם אם לא נאמר התנאי במפורש, אך הוא ברור מאליו התנאי חל. לפי זה, בנידון דידן, אם נאמר שהאיש נתן חלקו במתנה, אף שבלשונו נקט מתנה גמורה, ובלבו חשב שזו מתנה רק אגב הגירושין, הנתינה בטלה.

ד. בדברי חז"ל מצאנו כמה מקורות בעניין זה:

בר"ן בקידושין תחילת פרק האומר, בדין מקדש אישה ויחולו הקידושין לאחר 30 יום, כתב לגבי כסף הקידושין –
"אם תחזור בה תהא חייבת להחזיר המעות דמ"מ הדבר ברשותה. ומיהו משמע שאם הוא חוזר בו אינה חייבת להחזיר. דאם לא במאי מיקדשה הרי אינם קנויים לה עד סוף ל' והרי נתאכלו בינתיים אלא כדאמרן, זה נראה לי."
הרי שכתב שכל שהיא מוכנה לקיים את הדבר שסוכם, והוא החוזר, קנתה לגמרי את כסף הקידושין, למרות שאין קידושין. ובב"ש סימן מ' כתב שהראש חולק על הר"ן :
"ואם חזר. כתב הר"ן דאין צריך להחזיר הקדושין אם הוא חזר … ובתשובת הרא"ש משמע דהיא צריכה להחזיר אפילו אם הוא חוזר …וכן כתבו בחדושי מהרי"ט."

במשנה מסכת בכורות דף מט עמוד א –
"מתני'. מת הבן בתוך שלשים יום – אף על פי שנתן לכהן יחזיר, לאחר ל' יום – אף על פי שלא נתן יתן."
לכאורה משמע שקיימת תלות בין הנתינה לבין המעשה עבורו הייתה הנתינה. וכל שבטל המעשה, בטלה הנתינה. ואע"פ שרש"י פירש – "יחזיר – דנפל הוה ולא מיחייב בפדיון עד לאחר שלשים". כלומר איגלאי מילתא שאין כלל סיבת חיוב, מ"מ גם בחוזר בו מקידושי האישה בטלה סיבת הנתינה. ועיין אבני מילואים סימן מ' ס"ק א' שהוכיח מדין זה כדעת הר"ן בקידושין. וז"ל שם –
"נראה עיקר כדברי הר"ן, וכן משמע מהא דתנן פ' יש בכור (דף מ"ט) מת הבן תוך שלשים יום אעפ"י שנתן לכהן יחזיר ע"ש, ומשמע דאם הוא חי אין הבעלים יכולים לחזור וליטול הכסף מיד הכהן ולאחר שלשים יפדו אצל כהן אחר, אלא משמע דכל דיהיב אדעתא דהכי ליתי' בחזרה."
לכאורה משמע מדבריו שחזרת הנותן אינה מבטלת את הנתינה. לפי זה בנידון דידן לא תועיל חזרתו לבטל את הנתינה. אולם עיין לקמן שאין הדבר כך, משום שהני מילי שהמקבל קיים ואומר לקיים את ההסכמה עבורה היתה הנתינה.

במסכת בבא בתרא דף קמד ב –
"תניא: מקום שנהגו להחזיר קדושין – מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר – אין מחזירין; ואמר רב יוסף בר אבא אמר מר עוקבא אמר שמואל: לא שנו אלא שמתה היא, אבל מת הוא – אין מחזירין, מ"ט? יכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו."
מכאן משמע שבנתינה הדדית, ואחד הצדדים מת, יכול הצד השני לומר – אני קיים ומוכן לקיים את ההסכם. המשמעות – הנתינה בתוקף במקום שההסכם בתוקף, או יכול להיות בתוקף מצד הצד המקבל.
ומסקנת הגמרא שם –
"אמר רב פפא, הלכתא: בין שמת הוא בין שמתה היא, והדר ביה הוא – מוהרי הדרי, קדושי לא הדרי; הדרא בה איהי – אפי' קדושי נמי הדרי אמימר אמר: קדושי לא הדרי, גזירה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה."
הרי שכסף הקידושין מדינא צריך היה לחזור אילולי שיאמרו קידושין תופסין באחותה. וכ"פ הרי"ף והרמב"ם. (לעניין החילוק בין מוהר נדוניא לכסף קידושין, עיין שו"ת הרא"ש כלל ל"ה אות ח').

בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא חושן משפט סימן לב, בעניין מוחלת על כתובה כפוף לסידור הגט, ונמצא אח"כ הגט פסול. כתב –
"אך לפי מה שפסקתי שהגט פסול וצריכה גט מחדש, שהיא מחילה בטעות, שהרי כל עיקר המחילה היתה כדי שיגרשה".
ועיין בספר עטרת דבורה חלק א' סימן ס' שהאריך לחלק בין ארבעה מצבים שונים, מתי חל הוויתור על הכתובה בשעה שאחד הצדדים חוזר בו.
חזינן דיש דינים שונים לגבי הסכם שצד אחד מוכן לקיימו, והביטול הוא מהצד השני. לכן יש לדון בכל מקרה לגופו על פי נוסח ההסכם.

ה. בפסק דין של ביה"ד באר שבע (תיק מס' 8988-25-1 באתר נבו) נפסק –

"התחייבויות הצדדים בהסכם הגירושין חלות אך ורק עם ביצוע סידור הגט והגירושין בין בני הזוג. אין כל תוקף לביצוע ההתחייבויות הכספיות הנוגעות לרכוש המשותף, ובוודאי כל ההסכמים בעניין הפנסיה והזכויות הכלכליות באיזון המשאבים בין בני הזוג, תחולתם אך ורק מביצוע הגט בפועל. כל עוד לא בוצע הגט, אין בהתחייבויות אלו כלום."

ו. בפסק דין של ביה"ד הרבני הגדול (בהרכב הגר"ש גורן, הגר"א שפירא והגר"ש מזרחי זכר צדיקים לברכה, נדפס בקובץ פסקי דין של בתי הדין הרבניים חלק י' עמוד 124):

"ההסכם מורכב משני סוגי התחייבויות: התחייבויות הנובעות ממתן הגט והן: ההסדר בענין החזקת הילדים שבהסכם, והתחייבויות האיש לעזוב את הדירה המשותפת של הצדדים שבסעיף ו', וכן סעיף ז' הדן בהעברת הדירה הנזכרת ע"ש האשה וסעיף ט' וויתור האשה על כתובתה. ביצוע סעיפים והתחייבויות אלו, תלוי במתן הגט ע"י האיש ובקבלת הגט ע"י האשה, ואם חזר בו אחד הצדדים או שניהם גם יחד ממתן הגט, אין תחולה להתחייבויות אלו. זה מעין האמור בירושלמי במס' יבמות פ"א הל"א ר' לעזר בשם ר' אבון כל דבר שהוא בא מחמת הגורם, בטל הגורם בטל האיסור, ודבר שאינו בא מחמת הגורם, אף על פי שבטל הגורם, האיסור במקומו. הוא הדין בנידון דידן, ההתחייבויות הנ"ל, נקבעו אך ורק על רקע של ההסכם לגירושין, וכל עוד שלא בוצעו הגירושין, אין תוקף להתחייבויות הללו.
הסוג השני של התחייבויות הכלולות בהסכם, הן ההתחייבויות שאינן נובעות ממתן הגט והן: חובת המזונות לאשה ולילדים, שללא כל קשר עם הגירושין, מחוייב האיש ועומד לזון ולפרנס את אשתו ואת ילדיו, כל עוד שלא התגרשה האשה ולא הוכרזה כמורדת, או כמי שהפסידה מזונותיה. ואם ביה"ד האזורי לא מצא משום מה לנכון להכריע בענין גובה המזונות לאשה עד מתן הגט, אין בכך כל הצדקה להשאיר את האשה וילדיה רעבים ללחם. כי לפי כל הדעות, לא הפסידה האשה הנידונה מזונותיה, ואל לנו לאלץ את האשה לחפש את מזונותיה וזכויותיה בבית משפט אזרחי… בעקבות זאת, שביה"ד הרבני האזורי לא הגיע לידי הכרעה בענין זה, נשארה האשה ובאופן מעשי גם שלושת ילדיה ללא פרנסה ומזונות. והרי תורתנו הקדושה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. היא מעניקה את הצדק המוחלט לכל דורשיה והבאים בשעריה…
אפשרות של חזרת האיש מביצוע הגירושין, כי במקרה כזה ברור שההסכם ופסק הדין שניתן לו תוקף של פסק דין, שריר וקיים, אלא שבכל הנוגע להתחייבויות הנובעות ישירות ממתן הגט כנ"ל, ברור שאינן חלות כל עוד שלא בוצע האקט של הגירושין. מה שאין כן התחייבות למזונות האשה וילדיה וכיוצא בזה, בודאי שהן שרירות וקיימות הן מצד ההסכם שהתחייב עליו האיש בקנין אגב סודר ובחתימת ידו, והן מצד פסק הדין עצמו."

ז. בפסק דין של ביה"ד בת"א (בהרכב הגרח"ג צימבליסט והגר"ע אזולאי זכר צדיקים לברכה ולהבל"ח הגר"ש דיכובסקי שליט"א, נדפס בכרך י"א של קובץ פסקי הדין עמ' 93) :

"…ואף אנו נאמר בכל הסכם גירושין, כל שבא אחד הצדדים ואמר שנמלך בדעתו שמוטב לעשות שלום בית, וכל מה שהסכים תחילה לגירושין היה מתוך שיקול מוטעה, שפיר יוכל לומר שגם הקנין על הממון בטל, דקנין בטעות הוא.
אולם נידוננו שאני, שהרי האיש דנן גם עכשיו אינו מבקש שלום בית, ומסכים לגירושין, אלא שמבקש לשנות את תנאי הגירושין ולהוציא ממנה את הקיוסק וכנ"ל, וא"כ לא יוכל לטעון שהקניין היה בטעות, שהרי לעצם הגירושין דעתו עתה כדעתו אז, ושפיר עומד הסכם הגירושין בתקפו עכ"פ לענין הממון… זאת ועוד, בנידוננו כיון שגם הוא אינו רוצה בשלום בית ממילא הוא חייב לגרשה, שהרי אינו יכול לעגנה ללא שלום וללא גירושין."
ב"כ הבת מביא פד"ר זה כסייעתא לדבריו. אולם מכאן עולה היפך דבריו. שהרי בפד"ר דנו שכדי לא להשאירה עגונה, חייב לגרשה. אולם במצב שהאישה נפטרה, יש לדקדק מה הייתה הסיבה שבגינה העביר האיש את הדירה לאישה.

ח. הבאנו לעיל בסעיף ו' את פסק ביה"ד הגדול. מסקנת הפסק שם בעמוד 139 –

"היוצא מכל הנ"ל הוא, שבכל הסכם גירושין שבו מודגש עכ"פ בכותרת ההסכם שכל הסעיפים הם סעיפי הסכם גירושין, כיון שזמנם הוא עם מתן הגט, ואדעתא דגירושין התחייבו מה שהתחייבו, לכן כל עיכוב בביצוע הגירושין הוי עיכוב לתוקף של הסעיפים של ההסכם, שרק לשם סידור העניינים אחרי הגירושין בין בני הזוג התחייבו מה שהתחייבו, ואפילו אם ביצוע הגירושין נתעכב או בוטל בפשיעה של אחד הצדדים, אין זה גורם לחייבו בהתחייבות הממונית. וגם אם נקבע התחלת ביצוע לפני הגירושין יש לדון בהם עד כמה הם נהיו ע"י כך מנותקים מהגירושין עצמן, ומהו נימוק עיכוב הגירושין עצמן, וכנ"ל.
אותן התחייבויות כספיות שמעצם טיבן אינן קשורות עם הסכם גירושין, כגון מזונות אשה, שהגירושין הם, אדרבא, גורם להפסקת התחייבות כזו, וכן מזונות ילדים, שאמנם קשורים וחייבים להיות מובהרים ומפורטים על תקפם אחרי הגירושין, אבל עצם החיוב קיים ועומד גם לפני הגירושין, במקרים אלו אין לומר שקיום ההתחייבות כרוך בביצוע הסופי של הסכם הגירושין – היינו עם קבלת הגט. הזכרתו בהסכם הגירושין, בפרט במזונות אשה שכאמור גירושין באים לסיים חיוב מזונות ולא להיפך, אינה באה בדרך כלל אלא גם כדי לסיים חילוקי דעות בין הצדדים בקשר לכך לפני הגירושין, כדי שעם ההסכם לא ישאר שום סכסוך כל שהוא בין הצדדים מזמן שעבר, וכמבואר בשו"ע אבהע"ז שלפני הגירושין יש להסדיר את כל סכסוכי הזוג בממון."

ט. מגמה זו נכונה גם על פי חוק. סעיף 19 לחוק החוזים קובע כדלקמן –

"ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד; אולם אם יש להניח שהצד הרשאי לבטל לא היה מתקשר בחוזה לולא העילה, רשאי הוא לבטל את החלק האמור או את החוזה כולו."

י. בנידון דידן

עיון בהסכם הגירושין מעלה כי העברת חלק האיש בדירה לאישה הייתה בנסיבות הגירושין. כך עולה גם מדברי הבת עצמה בפרוטוקול. הבת טענה כי המתנה ניתנה בגלל היותם פרודים במשך שנים ארוכות בהן נשאה האישה לבדה בנטל הכלכלי, וכן בגלל שאת כל תמורת הדירה בתל אביב נטל האיש לעצמו. המשמעות – האיש מפצה כעת עם הגירושין את האישה. רצונו הוא לפצות את האישה להמשך חייה לאחר הגירושין. אולם מדוע לומר כי ללא גירושין, ובנסיבות המצערות של מות האישה, תתקבל מתנת האיש ליורשיה?!

דיוקים בלשון הסכם הגירושין:

א. בראש ההסכם נאמר כי ההחלטה להיפרד היא בג"פ כדמו"י, והסדרת כל העניינים הכרוכים בפירוד יהיו "בהסכם זה", כלומר בגירושין.
ב. בסעיף 1 : "המבוא וההצהרות שבראש הסכם זה מחייבים כתוכנו".
ג. בסעיף 6: "הבעל מתחייב להעביר לאישה ע"פ הסכם הגירושין זה וללא תמורה את כל זכויותיו בדירה, דהיינו מחצית (1/2) מהזכויות בדירת המגורים".
מדוייק בלשון ההסכם שהעברת הזכויות היא על פי הסכם הגירושין. לעומת זאת, בשאר הנושאים שבהסכם, הניסוח הוא – "הסכם", ולא הסכם גירושין.
כך בסעיפים 2, 3, 4 – "ההסכם". כך בסעיף שונות, סעיפים 8-12, המילה "הסכם" מופיעה לבדה, ללא ההקשר- הסכם הגירושין. למעשה, המילה "הסכם" מופיעה 13 פעמים בגוף ההסכם, מלבד הכותרת "הסכם גירושין", ורק בפעם אחת מוזכרות צמד המילים "הסכם גירושין" – רק בהקשר של העברת חלקו בדירה לאישה. מוכח שההעברה הייתה בהקשר של הגירושין, ולא בהקשר אחר. ממילא ללא גירושין, אין תוקף להעברת החלק בדירה. כלומר זהו סעיף מהותי ולא סעיף צדדי בהסכם.

יא. מדקדקין בלשון השטר

הראנו בסעיף הקודם כי לשון ההסכם בסעיף 6 מורה על העברת הדירה רק בכפוף לגירושין. על פי דין, אין להבין שטר או הסכם בהבנה כללית, אלא יש לעיין היטב בסעיפיו. כך כתב בשו"ת הריב"ש סימן ת"פ –
"ומה שנסתפק אולי האי גברא לא גמיר, דלאו כולי עלמא דינא גמירי, והיה סבור שיוכלו לכופה לקבל פרעון כתובתה ולהפסידה מזונותיה, ולזה צוה שתהיה נזונת כל הזמן אם תרצה כל שלא תהיה נפרעת מכתובתה ולא תתבענה בב"ד. אין כאן ספק, דהא אמרינן בפרק יש נוחלין (קל"ח:) תנו מנה לפלוני בעל חובי בראוי לו, נוטלן ונוטל חובו. ומקשינן משום דאמר בראוי לו, נוטלן ונוטל חובו, דלמא בראוי לו בחובו, קאמר, ומשנינן הא מני רבי עקיבא היא דדייק לישנא יתירא. דתנן לא את הבור ולא את הדות, אף על פי שכתב לו עומקא ורומא, וצריך ליקח לו דרך, דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים אין צריך ליקח לו דרך. ומודה ר' עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו, שאין צריך ליקח לו דרך. אלמא כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מילתא קא אתי. ה"נ לטפויי מילתא קא אתי. ואם היה ממש בטענה זו איך אנו אומרין התם כיון דלא צריך וקאמר, לטפויי מילתא קא אתי, נימא דהאי גברא לא גמיר והיה סבור שהמוכר את השדה מכר את הבור ואת הדות. כדאמרינן בנותן שנותן את כלן. ומשום הכי פירש חוץ מאלו, ולאו לטפויי מילתא קא אתי משום דרך".
וכן פסק השולחן ערוך בחושן משפט סימן סא סעיף טו:
"מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק, ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בענין כך ומפני כך כתב אותו לשון."
אמנם בתשובת הרשב"א מצינו שלא "לדרוש" מה שלא מפורש בשטר. עיין שו"ת הרשב"א חלק ב' סימן רע:
"עוד שאלה באיזה ענין ראוי להשתמש במימרא דכל מלתא דלא צריך, לטפויי מלתא קאמר,
תשובה בזה אין כח בידינו לדון בו בדמיונות אלא מקום שאמרו אמרו. במקום שלא אמרו לא ידענו מהו אין כח בידינו לדון בו."
ודבריו בתשובה זו נראים כסותרים לדברי עצמו בתשובה חלק ג' סימן לו. ועיין שו"ת הרדב"ז חלק א' סימן פ"ז שחילק בשם חידושי הר"ן בין להחזיק ממון או להוציא ממון. וזה לשון השאלה והתשובה שם –
"שאלת ממני אודיעך דעתי דבמקצת מקומות אמרינן כל לישנא יתירא לטפויי אתא ובמקצת מקומות אמרינן לישנא יתירא משום שופרא דשטרא
תשובה הר"ן ז"ל תירץ קושיא זו בחדושיו וז"ל כי אמרינן לישנא יתירא שופרא דשטרא הוא ה"מ גבי לוקח דאתי לאפוקי מחזקת דמוכר, אף על גב דלא צריך לפרושי קא מפרש בהדיא, לפי שהוא חושש שאפילו יסתפקו ב"ד בדבר יעמידו בחזקת מוכר וחייש לב"ד דלא גמירי. אבל מוכר שהוא מוחזק למאי חייש, הרי אין הדבר מצוי שיהיו ב"ד טועין כל כך שיוציאו הדבר מחזקתו שלא כדין, והיינו דכל לישנ' יתיר' דפרקין דאמרינן לטפויי אתו נקיטינן להו גבי מוכר, וזהו כלל גדול בדינין הללו, דכל לישנא יתירא דאמר ליה מוכר דלא צריך לטפויי קא אתי, אבל כי אמר ליה לוקח לשופרא דשטרא בעלמא הוא דאיכוון עכ"ל, וזה הכלל נכון הוא.
ונ"ל דכל היכא דאיכא למימר לטפויי אמרינן ליה, אבל כל היכא דליכא לטפויי במכר כי הכא דבסתם קנה דיקלין ותאלין וכל מה שבתוך השדה, וליכא לטפויי מלתא במכר אמרינן לישנא יתירא שופרא דשטרא הוא. וההיא דהמוכר את הבית דכתיבא לעיל, איירי שלא היה בשדה לא מחיצת הקנים שהיא בית רובע ולא חרוב המורכב ולא סדן השקמה ולא שומירה ולא שום דבר שיהיה ראוי לימכר בכלל השדה מלישנא יתירא, ומשום הכי אמרינן לשופרא דשטרא. שוב ראיתי שכתב רשב"ם ז"ל כדברי עיין בפ' המוכר את הבית."
וכ"פ שו"ת מהריב"ל סימן פט כלל ט"ז, שאין להוציא ממון מחמת לישנא יתרה שבשטר, משא"כ להחזיק ממון. וכ"פ ר"י אדרבי סימן ס'.
בנידון דידן, האב הוא המוחזק בחלקו בדירה. הבת המבקשת את אישרור הסכם הגירושין, היא המוציאה. לפיכך יש לדקדק בלשון הסכם הגירושין, ואין לומר שופרא דשטרא.
ועיין כנסת הגדולה הגהות בית יוסף חושן משפט סימן סא –
"ומהרש"ך ז"ל ח"א סימן ב' כתב לייש' תשו' הרשב"א ז"ל דסתרי אהדדי, וכתב דלא אמרינן לישנא יתירא לטפויי אתא אלא כשכתב בשטר דבר שאינו צריך, דבלאו הכי סתמיה דההיא מילתא בהכי משתמע. אבל כשנכתב בשטר דבר א' שצריך ליכתב, ואותו הדבר הוכפל והוא מיותר, לא אמרינן בכה"ג לישנא יתירא לטפויי אתא."
בנידון דידן, הראנו לעיל כי המילה "גירושין" בסעיף 6 מיותרת, כפי שבשאר 12 המקומות שמופיעה המילה "הסכם", מופיעה לבדה. לפיכך ע"פ דברי מהרש"ך, כתבה לטפויי, ולהדגיש כי העברת חלקו בדירה אינה בפני עצמה אלא רק מחמת גירושין.
עוד יש להעיר בעניין זה. האב טען כי הבת [ר'] שהיא עורכת דין, היא שהכינה את הסכם הגירושין והחתימה אותו כלאחר יד בתחנת אוטובוס. ויש לשאול האם בכה"ג עדיין נאמר שיש לדקדק בלשון השטר? הרי לדברי האב, הוא עצמו לא דקדק בו. תשובה לכך בדברי הסמ"ע בסימן ס"א הנ"ל. בסעיף יג שם הביא גם הרמ"א את דברי הריב"ש בצורך לדקדק בשטר, שהביאם המחבר בסעיף ט"ו. וכ"כ הרמ"א:
"מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו. הגה: וה"ה בשאר דקדוקים שיש לדקדק מן השטר, ולא אמרינן דהאי גברא לא דקדק כל כך, וכמו שנתבאר בסמוך (בית יוסף בשם ריב"ש סימן ת"פ)."
מדוע הביא הרמ"א את דברי הריב"ש שהביאם המחבר לאחר 2 סעיפים?
כתב הסמ"ע ס"ק כד:
"וה"ה בשאר דקדוקין כו' עד וכמו שנתבאר בסמוך. ר"ל, מיד אחר זה בסעיף ט"ו כתבו המחבר. וא"ת א"כ למה כתבו מור"ם כאן. י"ל משום שיש לטעות ולפרש דמ"ש בסמוך דיש לדקדק בלשון השטר ולא אמרינן כו', ר"ל דמדקדקין ולא חיישינן דהאי גברא לא גמיר, אבל אם אירע דטען כן הוה אמינא דשומעין לו, קמל"ן מור"ם כאן דכמו שמי שטוען על כתובת אשתו שלא הבינה אין שומעין לו, כן הדין נמי בשאר דקדוקים, וק"ל"
כלומר אין מקבלים טענת בעל דין לאי הבנה כלשהי בשטר, הן בתוכן השטר בכללותו והן בפרטיו.
לנידוננו , נסתייע בדברי הגר"א (בביאור ס"ק ל"ז) שענה על הקושיה מדוע הביא זאת הרמ"א כאן, תשובה השייכת לנידון דידן:
"וה"ה כו'. חידש כאן דאף שלא כ' בעצמו והוא ע"ה ולא הבין אפ"ה מדקדקין מטעם הנ"ל".
מפורש שגם כשכתבו אחרים עבורו, והוא עצמו עם-הארץ, אפ"ה מדקדקין בלשון השטר.

יב. התייחסות לטענות ב"כ הבת

1. בדיונים ובסיכומים טענה [ר'] וב"כ כי האחות [כ'] היא שעומדת ומממנת את תביעת האב.
   גם אם טענה זו נכונה, אין בכך כל פסול. זכותו של אדם להתייעץ עם מי שיחפוץ וזכותו לקבל עזרה כספית במימון ההליך השיפוטי.
2. עוד נטען כי מאחר שביה"ד במענה לבקשת האב לביטול ההסכם, החליט בתחילה שאין לשמוע את טענתו, מדוע לאחר מכן נקבע מועד דיון באותה תביעה עצמה.
   התשובה לכך בתקנות הדיון תקנה קכח –
   "חושש בית-הדין שטעה בפסק-דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה זה רשאי בית-הדין לעכב את ביצוע פסק-הדין עד לבירור".
   העולה למעשה מכל האמור:
   תביעת האב מתקבלת. סעיף 6 בהסכם הגירושין מבוטל. המשמעות – הדירה נשואת המחלוקת תיוותר בבעלות שני הצדדים בחלקים שווים: מחצית שייכת לאב, ומחצית שייכת ליורשי המנוחה על פי פסיקת בית המשפט הנכבד הדן בהליך כשרות הצוואה.
   הרב אריה אוריאל – דיין

קראתי בעיון את מה שכתב חברי להרכב הרה"ג אריה אוריאל.
אבקש להעיר על מה שכתב לעיל בעמוד 5 וז"ל:
" אולם עיין בשולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן רז סעיף ד, שדין נותן מתנה שונה מדין מוכר. ובנותן אמרינן דברים שבלב הינם דברים. ז"ל שו"ע שם –
'אבל המוכר סתם, אף על פי שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר, ואף על פי שנראים הדברים שלא מכר אלא לעשות כך וכך, ולא נעשה, אינו חוזר, שהרי לא פירש, ודברים שבלב אינם דברים. ואף על פי שקודם מכירה אמר שהוא מוכר על דעת לעשות כך וכך, כיון דבשעת המכירה לא אמר, אינו חוזר. הגה: מיהו אי איכא אומדנא דמוכח, נתבטל המקח (תוספות והרא"ש כלל פ"ה). וי"א דבמתנה דברים שבלב הויין דברים (הגהות אלפסי פ' אלמנה ניזונית).'
כלומר ישנם מצבים בהם נאמר כי כל שהפעולה הותנתה בתנאי מסוים, ובמתנה, גם אם לא נאמר התנאי במפורש, אך הוא ברור מאליו – התנאי חל. בנידון דידן, אם נאמר שהאיש נתן חלקו במתנה, אף שבלשונו נקט מתנה גמורה, ובלבו חשב שזו מתנה רק אגב הגירושין, הנתינה בטלה. ע"כ הציטוט.
למסקנת הרה"ג אוריאל בנידון דידן המתנה בטלה. אך לענ"ד נראה שנידון דידן תלוי במחלוקת המחבר והרמ"א. לדעת המחבר אין הבדל בין מתנה למכר ובשניהם דברים שבלב אינם דברים, ואם לא אמר בשעת המכר או המתנה שזה על תנאי, אע"פ שנראים הדברים שזו כוונתו, המתנה או המכר קיימים. לדעה הראשונה ברמ"א, אם יש אומדנא דמוכח המקח בטל, ולדעה השניה במתנה דברים שבלב הוי דברים.
הצדדים בתיק זה הם בני עדות המזרח שקבלו את פסקי השו"ע להלכה, ולדבריו המתנה קיימת.
(בדעת הרמ"א דנו הפוסקים לפי איזו שיטה יש לפסוק ברמ"א. יעוין בפס"ד של ביה"ד הגדול בתיק מס' 1312042/4).
לאחר העיון בנימוקים הנוספים אני מצטרף למסקנות.
הרב צבי בירנבאום – אב"ד
מצטרף למסקנות.
הרב נפתלי הייזלר – דיין

ניתן ביום ט' באלול התשפ"ד (12/09/2024).

הרב צבי בירנבאום – אב"ד הרב אריה אוריאל
הרב נפתלי הייזלר

פס"ד דלהלן ניתן כפס"ד משלים בעקבות ערעור על פס"ד הנ"ל לביה"ד הגדול:

ב"ה
תיק ‏304697/11
בבית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו
לפני כבוד הדיינים: הרב אריה אוריאל – יו"ר, הרב נפתלי הייזלר, הרב בן ציון טופיק

הנדון: דחיית בקשה לביטול החלטה בדבר ביטול הסכם גירושין כשהאשה נפטרה קודם אישור ההסכם

פסק דין

לפנינו בקשת אפוטרופא לדין לביטול פסק הדין בו קיבל ביה"ד את בקשת המשיב לביטול הסכם הגירושין.
פסק הדין ניתן בתאריך 12.09.2024. הסכם הגירושין בוטל ולכן חלק הבעל בדירת הצדדים שניתן לאישה בהסכם נותר בבעלות הבעל. דירה זו עברה הליך פינוי בינוי ותמורתה התקבלו שתי דירות, האחת גדולה מהשנייה.
בצוואת האישה שאושרה בבית המשפט, ציוותה המנוחה דירה אחת לבת [ר'] והשנייה לשני נכדיה.
התקיים דיון במעמד הצדדים: הבת [ר'] המוטבת בצוואה, האב [ע'], והאפוטרופא לדין.

טענות האפוטרופא לדין

[ל']: נער בן 17 עם לקויות למידה שהיה קרוב מאוד לסבתו. היא הבטיחה לסייע לו כלכלית כדי להבטיח את עתידו.
[ט']: נער בן 15 גדל בבית המנוחה וראה בה דמות אם .המנוחה הבטיחה לממן את לימודי הרפואה שלו ולדאוג לו למגורים.
ביטול ההסכם פוגע ישירות בקטינים, שכן הדירה שיועדה להם בצוואה תיגרע מהעיזבון ותעבור למבקש, שהצהיר כי נכדיו "מעניינים אותו כקליפת השום". הקטינים והוריהם העידו כי המבקש לא היה נוכח בחייהם, לא תמך בהם כלכלית, וחלקם אף לא פגשו אותו מעולם.

חזרה מהסכם גירושין אפשרית רק אם אחד הצדדים מבקש "שלום בית". במקרה זה, המבקש הצהיר כי הוא עדיין מעוניין בגירושין ורק רצה לשפר את תנאיו הממוניים, ולכן ההסכם עומד בתוקפו.

המבקש התנהג כרווק במשך 20 שנה, מכר נכס אחר ושמר את התמורה לעצמו, ואין זה צודק שיחזור בו מהתחייבותו כעת.

"מצווה לקיים דברי המת", ולכבד את רצונה המפורש של המנוחה לדאוג לעתיד נכדיה.
לבקשתה, צירפה האפוטרופא פסקי דין התומכים לשיטתה בבקשת ביטול ההחלטה.

דיון

שלישית, מהחול אל הקודש.

א. בפסק הדין הוכחנו כי כל כוונת הנותן בהסכם הגירושין הייתה לפצות את האישה ממנה עמד להתגרש על חייה עמו. הוכחנו כי מציאות זו עולה מלשון ההסכם עצמו. משנפטרה האישה, אין לאיש דבר עם נכדיו.
ב. הטענה כי ההחלטה הנ"ל פוגעת בשני הקטינים וסותרת את עקרון טובת הילד, דינה להידחות.
ראשית, המשיב עצמו טוען כי דירתו תישאר לאחר מותו לנכדיו הנוספים. מדוע להעדיף שני קטינים על הקטינים האחרים.
שנית, המושג 'טובת הילד' לקוח מעולם המשמורת והסדרי השהות, ואין מקומו לכאן.
נרחיב קמעא בעניין זה.
עיקרון 'טובת הילד' הוא עיקרון מרכזי במשפט הבין-לאומי, אשר התפתח במהלך המאה ה־20 על רקע שינוי בתפיסת מעמדם של ילדים בחברה ובמשפט. בעבר נתפסו ילדים בעיקר כמושא לאחריות ולסמכות הורית, מתוך הנחה כי טובתם מובטחת באמצעות החלטותיהם של המבוגרים הסובבים אותם. תפיסה זו החלה להתערער עם חשיפת פגיעות בילדים גם במסגרת המשפחה ובמוסדות ציבוריים, ועם ההכרה בכך שאינטרסים של מבוגרים אינם תמיד חופפים לאינטרסים של ילדים.
שינוי זה נבע משילוב של תהליכים חברתיים, משפטיים והיסטוריים רחבי היקף, ובהם התפתחות תפיסות זכויות האדם לאחר מלחמת העולם השנייה, לצד עליית המחקר הפסיכולוגי והסוציולוגי בדבר התפתחות ילדים. תהליכים אלה ערערו את ההנחה המסורתית שלפיה טובת הילד מובטחת באופן אוטומטי באמצעות סמכותם של הורים או אפוטרופוסים, והובילו להכרה בכך שילדים עלולים להיפגע גם בתוך מסגרות הנתפסות כמגינות מטבען.
בהדרגה התפתחה ההכרה בילדים כנושאי זכויות עצמאיות, ולא רק כמי שזקוקים להגנה, והתגבשה ההבנה כי טובת הילד מחייבת בחינה נפרדת של מצבו וצרכיו של כל ילד. שינוי זה קיבל ביטוי מובהק באימוצה של אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד משנת 1989, אשר עיגנה את עקרון טובת הילד כעיקרון מחייב במשפט הבין-לאומי. פרשנות האמנה בפסיקת בתי דין בין-לאומיים ובהערות הכלליות של ועדת זכויות הילד של האו"ם הדגישה כי העיקרון אינו הצהרתי בלבד, אלא בעל משמעות מעשית מחייבת, ומשמש הן כלי פרשני מרכזי והן שיקול מהותי בכל הליך קבלת החלטות הנוגע לילדים.
התחומים העיקריים בהם התקבל מונח זה כעיקרון פעולה הם חינוך, בריאות ורווחה. אולם אין בטובת הילד כדי ליצור יש מאין, להעביר לבעלותו זכויות ממוניות שאינן שלו.

הטענה להעדפת הילד נשענת על היותו חלש ודל בהתייחס לחברה הכלכלית הנוהגת בעולם המערבי. למעשה, הבקשה היא 'לשאת פני דל'. ויש לדון בדבר.
מחד ציוותה תורה בפרשת משפטים (שמות כ"ג ג') "ודל לא תהדר בריבו". עם זאת, מצינו בדברי רבותינו שצירפו מידת הרחמים למידת הדין, למשל שיטת הירושלמי בכתובות (פרק ט' הלכה ז') בעניין גביית חוב מיתומים, שביתומים קטנים דווקא אין גובים אלא מן הזיבורית, משא"כ בגדולים. וכן מצינו מה שציוותה תורה בדברים (ו', י"ח) "ועשית הישר והטוב", וייסדו חכמים על פסוק זה בבבא מציעא (דף קח.) את 'דינא דבר מצרא' ואת דין 'שומא הדר לעולם'. ומובא עוד (בבא מציעא סג.) שחייב רב את רבה בר בר חנה להחזיר את הגלימא שלקח מהני שקולאי ואף לשלם להם שכרם על פי הפסוק במשלי (ב', כ') "ואורחות צדיקים תשמור", וכל זה משום שטענו "עניי אנן, וטרחינן כולי יומא וכפינן ולית לן מידי". ואת עלית על כולנה, מה שקבעו חכמים (בבא מציעא ל.) "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין". ואף התורה עצמה מיזגה את מידת הרחמים במידת הדין, (דברים כ"ד, י"א) בדין גביית העבוט, במה שציוותה "בחוץ תעמוד", שמזה למדו בבבא בתרא (קיג.) שלא ייכנס מלווה לבית לווה ליטול משכונו, ולדעת שמואל שם גם שליח בית דין אסור לו להיכנס לתוך הבית לקחת משכונו. ובספר שמות (כ"ב, כ"ו) מבארת התורה עצמה "היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב". כלומר יסוד הדין הוא מידת הרחמים.
בספר "טוב רואי" למרן הראי"ה קוק זצ"ל על כתובות פרק ט' (סעיף קל"ו) נדרש לשאלה זו והנה תירוצו:
" 'ודל לא תהדר בריבו' – מוכרחים אנחנו לומר שבזמן שרואים החכמים בתור מחוקקים לקבוע חוק, שמצד המשקל של מדת הרחמים הוא ראוי להיקבע בצורה משפטית, יש כוח בידם לעשות כן. ואח"כ השופט הפרטי הבא לדון, מוכרח הוא לדון על פיו, ואסור לו לעבור ע"ז, אפילו אם מדת רחמיו הפרטית תניע אותו לכך. אלא שבוודאי צריכים תמיד לשקול את מדת הרחמים הזאת שתהי' כתורה שלא תקלקל את מדת הדין, ומדת הרחמים היא משמשת ביחוד אצל קובעי החוקים, ומתקני תקנות לדורות, באופן שיש למידת הדין לא מהלך אחד כ"א מהלכים רבים, אז אנחנו נוטים כלפי הרגש של מדת הרחמים, שהרי גם מידת הדין אינה לוקה.
ועוד, 'ודל לא תהדר בריבו' הוא נאמר דווקא בזמן שהדיין אינו מתחשב כלל עם שורת הדין, אלא שהוא פוסק את המשפט רק מפני מדת הרחמים על הדל, אבל בזמן שיש משקל לזה ג"כ מצד צורת המשפט ויסודי הדין, יש רשות לדיין לפעמים לצרף לזה ג"כ מדת הרחמים, והחמלה על האומללים והעובדים הנדכאים. והמידה יותר גדולה ממה שיש רשות להדיין הפרטי, יש רשות כזאת למתקני התקנות, וקובעי חוקים לדורות, ולפעמים תוכל ליפול מחלוקת בשיקול הדעת בין קובעי תקנות, אם לא יש כאן העברה על מדת הדין מצד מדת הרחמים יותר מדאי, וזהו היסוד שנחלקו בו ר"ט ור"ע במשנה דכתובות, שר"ט סובר שמדת הדין היא שקולה, וראוי לתקן לצרף מדת רחמים לתן לכושל שבהן, ור"ע שקל בדעתו שמאחר שצד אחד צריך שבועה, והיתומים אינם צריכים שבועה, עומד הממון קרוב להם יותר, ואם נעבור על זה מצד מדת הרחמים כבר נקרא לדעתו העברה על מידת הדין." עכ"ל.
לפי זה, אם יתכנסו חברי ביה"ד הגדול עם מועצת הרבנות הראשית, ויתקנו בדינים מסוימים ובמקרים ספציפיים, כי יש צורך לפסוק גם על פי מידת הרחמים, ובמקום שאינו סותר כליל את מידת הדין, תחול על ביה"ד חובה לפסוק כך. ויש לומר שבדורותינו, בהם לאסוננו אין "מופלא שבבית דין" ואף לא רב מובהק המקובל על הכל, לצורך תקנה זו יש לצרף את כלל הדיינים היושבים על מדין.
ג. עיון במובאות שצורפו לבקשה כהוכחה לטענה, מעלה כי אין לקבלה, כפי שיבואר לקמן:
1. ציטוט מפד"ר חלק י"א עמוד 93:
"בכל הסכם גירושין, כל שבא אחד הצדדים ואמר שנמלך בדעתו שמוטב לעשות שלום בית, וכל מה שהסכים תחילה לגירושין היה מתוך שיקול מוטעה, שפיר יוכל לומר שגם הקנין על הממון בטל, דקנין בטעות הוא. וכל זה דלא כמו שהעלו בפס"ד מבי"ד דבאר שבע הנ"ל.
(משא"כ אם הבעל גם עכשיו אינו מבקש שלום בית, ומסכים לגירושין, אלא שמבקש לשנות את תנאי הגירושין ולהוציא ממנה את הקיוסק וכנ"ל, וא"כ לא יוכל לטעון שהקנין היה בטעות, שהרי לעצם הגירושין דעתו עתה כדעתו אז, ושפיר עומד הסכם הגירושין בתקפו עכ"פ לענין הממון.)"
הרי שכתבו "לעצם הגירושין". כלומר ככל שיהיו גירושין, תנאי הממון שהתקבלו בקניין לא ישונו. אולם בנידון דידן אין גירושין מחמת פטירת האישה. ממילא אין תנאי גירושין כפי שפירטנו בפסק הדין המקורי נשוא הערעור.
2. ציטוט משורת הדין כרך י' עמוד תקמ"ד:
"אבל כאשר הצד החוזר בו אינו רוצה שלום בית, אלא עדיין רוצה גירושין, ורצונו לחזור בו כדי לשפר את תנאי הגירושין, בזה לא נאמר שההסכם בטל."
גם כאן מיירי בחזרה לשיפור תנאי הגירושין, משא"כ בענייננו, שלא היו כלל גירושין.
3. ציטוט מפד"ר חלק י' עמודים 139-140:
"אין זה גם מסתבר בדרך כלל, שסכסוך ממוני קיים שהצדדים סידרו אותו בהסדר סביר בהסכם גירושין, יתחיל להיות לא סביר עם חרטתו של אחד הצדדים מעצם הגירושין… אבל כשלא ניכר שיש כאן איזה גוזמא בהתחייבות, יש לראות ההסדר שהושג כהסכם סופי ומסתבר לסכסוך – בלי שיהי' תלוי בביצוע הגירושין בזמן."
גם כאן פסקו שאין תלות לתנאי הממון שהוסכמו בזמן שיהיו גירושין, אך מ"מ יהיו גירושין. משא"כ בנידון דידן שלא היו גירושין כלל. ועוד, מכיוון שהוכחנו בפסק הדין המקורי כי כל כוונתו היא אך ורק פיצוי הגרושה, מאחר שהאישה נפטרה ולא ניתן לפצותה, הרי זה הרבה יותר מגוזמא בהתחייבות – ההתחייבות אינה קיימת בנסיבות אלו כלל.
4. ציטוט מפד"ר חלק י"א עמוד 91:
"ויש להוסיף עוד שהעברתו על שמה, לא נעשתה על ידו מתוך נדיבות לב גרידא, אלא הוא קיבל בתמורת זה את הדירה, שהרי השאירה לו את הדירה ושכרה דירה אחרת (בניגוד להסכם הגירושין הראשון שהשאיר לה גם את הדירה וגם את הקיוסק), ויש מקום לראות את העברת הקיוסק כעיסקא בפני עצמה (ללא קשר עם הגירושין) תמורת עזיבתה את הדירה ואי תביעת מזונות ממנו והמסעדה שנשארה בבעלותו הבלעדית."
גם בנידון שלפנינו יש לראות את העברת חלקו בדירה לאישה כעסקה בפני עצמה – תמורת השקט הנפשי והשקטת מצפונו אותם חשב לקבל, אם גרושתו אכן תיהנה בשארית ימיה מהדירה. אולם משזו נפטרה לבית עולמה, הרי עומד הבעל לפנינו ומכריז כי אין לו דבר עם נכדיו. ושוב – מכיוון שכך גם עולה מעיון מלשון הסכם הגירושין כפי שמובא בהחלטתנו המקורית, שוב אין לשנותה.
5. ציטוט מפד"ר חלק ה' עמוד 212
"כן לפנינו העובדה שהאשה כבר קיבלה חלקה בהתאם להסכם וכן נתנה לבעל את חלקו וביחד טיפלו בהעברת הדירה ע"ש האשה, וכל זה עשו כבר לפני הגירושין, הרי במעשיה אלה הוכיחה האשה שכוו' ההסכם הוא שענינים הכספיים אינם קשורים קשר הדוק בתנאי בל – יעבור עם ביצוע הגט. וכעין זה כתב משפטי שמואל סי' ס"ו בסוף התשו' וז"ל: וגם תדע המעיין דכ"מ שתמצא בים הגמרא דאמרינן מסתמא מחיל אף על פי שלא מצינו שמחל בפירוש, היינו בדברים שכנגדו עשה מעשה שלא היה ראוי בו אם לא היה מוחל בו, או שהוא בעצמו עשה מעשה שגילה דעתו שמחל והו"ל כאילו פירש וגמר מחילתו וכו'. הרי שאם האשה עשתה מעשה שבו היא מוכיחה שהמחילה או ההסכם הממוני הוא מילתא אחריתי, אין היא יכולה לבוא ולטעון שבזה הוי מילתא אחריתי ובזה הוא קשור עם תנאי הגירושין."
הרי להדיא כתבו שנדרש מעשה שגילה דעתו שמחל. בנידון דידן, נעשה מעשה שגילה דעתו שלא מחל, אלא ניסה לפצות את גרושתו על שנים קשות עימו. ומפורש העביר לה את חלקו ככל שתהיה גרושה ממנו ותיהנה מכך. דבר שלא קרה מחמת פטירתה.
סיכום חלק זה – במקום שנקבעו הסדרים רכושיים שאינם נובעים מעצם הגירושין, כגון גובה מזונות ילדים ומדורם, הרי אלו עומדים בפני עצמם. אולם אין לקבוע באופן גורף כי ביטול הגירושין אינו משפיע על שום רכיב רכוש שבהסכם, ויש לעיין בכל מקרה לגופו.
ד. עוד טוענת האפוטרופא לחוסר תום לב.
טענה זו מוטב היה לה שלא תיאמר בנסיבות תיק זה. כידוע, המשיבה, בתם של הצדדים הינה עורכת דין. לא הוכחש כי היא זו שהכינה את הסכם הגירושין עליו חתם האב מבלי משים, כנראה בתחנת אוטובוס ברחוב, ואף את צוואת המנוחה הכינה הבת, אף שהיא המוטבת העיקרית בה, תוך נישול יורשים אחרים. ובכגון זה, למיחש מיבעיא לדברי חכמים בקידושין דף ע', וד"ל.

הכרעה

לאחר שמיעת עמדת שני הקטינים כפי שהובאה לפנינו על ידי האפוטרופא לדין שייצגה אותם נאמנה, אנו דוחים את בקשתה לביטול החלטתנו הקודמת. לפיכך, הסכם הגירושין מבוטל.
הערת ביה"ד:
מבחינת ביה"ד, פס"ד זה מסיים את ההליך. ממילא על הצדדים לפעול מידית כהוראת פסק הדין ולממש את חלק הבעל בדירות. ייתכן שלצורך כך יש צורך במינוי שמאי, אולם אין צורך במינוי נאמן לניהול הנכס.
הרב אריה אוריאל – יו"ר

מצטרפים למסקנות
הרב נפתלי הייזלר הרב בן ציון טופיק

ניתן ביום כ"ז באייר התשפ"ו (14/05/2026).

הרב אריה אוריאל – יו"ר הרב נפתלי הייזלר
הרב בן ציון טופיק

עותק זה עשוי להכיל שינויי עריכה

טוען רבני בתל אביב