לפני כבוד הדיינים: הרב דוד בר שלטון – אב"ד, הרב אברהם דב זרביב, הרב יחיאל חיים פריימן

פסק דין

א.         לפנינו תגובת הנתבעת לבקשותיו של התובע וכדלהלן:

1.   הנתבעת מתנגדת לבקשת התובע שלפיה תקבל את המגיע לה מכוח איזון המשאבים ובנוגע לזכויותיו הפנסיוניות של התובע בדרך של קבלת שוויין המהוון של הזכויות המגיעות לה מחלקו של התובע בתמורת מכר ביתם המשותף של הצדדים ולא בדרך של חלוקת החיסכון הפנסיוני בהתאם להוראות החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, תשע"ד – 2014, (להלן גם 'החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני' או, לפי העניין, 'החוק').

לשיטתה של הנתבעת עומדת לה הזכות לקבלת הזכויות בדרך של חלוקת החיסכון הפנסיוני על פי הוראות החוק האמור ובאופן שבו תתקבלנה הזכויות לידיה במועד הבשלתן מידי הגוף המשלם ולא מידי התובע. לטעמה של הנתבעת סטייה מאופן חלוקה זה אפשרית רק בהסכמתם של שני הצדדים.

עוד טוענת הנתבעת כי גם לו הייתה עמדתו של הובע בעניין זה עשויה להתקבל בפן העקרוני היה הדבר מותנה בצירופה של המחאה בנקאית בגובה הסכום שנקבע כי ישלם לפי אפשרות זו, ולא היה מקום להורות על תשלום מחלקו בתמורת מכר הבית – תשלום במועד עתידי שאינו ידוע.

2.   הנתבעת מתנהגת לדרישת התובע להשית עליה את תשלום חלקו בעלות חוות הדעת האקטוארית השנייה שניתנה בעניינם של הצדדים.

להלן נעמוד על שתי המחלוקות שבין הצדדים אחת לאחת ונכריע בהן.

ב.         הנתבעת המתנגדת כאמור לבקשת התובע כי קבלת המגיע לה מכוח איזון המשאבים, לרבות בשל הפער בין זכויותיה הפנסיוניות לאלה שלו, תהיה בדרך של העברת חלק מחלקו בתמורת מכר בית הצדדים לידיה.

 הנתבעת מבקשת להשעין את עמדתה על הוראות שונות של החוק המסייעות לה, לדעתה. אולם כפי שנראה להלן שוגה היא הן בפרשנותן של ההוראות והן ביישומן, והלכה למעשה אין בהוראות חוק זה כל הוראה המונעת את קבלת עמדתו של התובע. ונפרט.

ג.          תחילה מפנה הנתבעת לסעיף 29 לחוק הקובע:

(א) ההוראות לפי חוק זה וכן הוראות פרק ה' כפי שהוחלו בהסכם המאמץ את חוק הגמלאות אינן ניתנות להתניה.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), בני זוג רשאים להסכים ביניהם על חלוקת חיסכון פנסיוני שלא בהתאם להוראות לפי חוק זה, ובלבד שחלוקה כאמור לא תיעשה באמצעות גוף משלם ולא יחולו לגביה ההוראות לפי חוק זה.

מן האמור "בני זוג רשאים להסכים ביניהם על חלוקת חיסכון פנסיוני שלא בהתאם להוראות לפי חוק זה" מסיקה הנתבעת כי עמדה כעמדתו של התובע, המבקשת קיום חלוקה ש/לא בהתאם להוראות חוק זה, אינה יכולה להתקבל אלא על בסיס הסכמה.

בהמשך דבריה נתמכת הנתבעת גם בקביעה כי הוראות חוק זה אינן ניתנות להתניה.

אלא שהדברים לוקים במשגה היורד לשורשו של העניין:

החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני אינו קובע זכויות איזון משאבים בכלל וחלוקת חיסכון פנסיוני בפרט אלא מסדיר את יישום חלוקתן. הסדרת הזכויות שבחוק נוגעת לבני זוג שבעניינם ניתן פסק דין הקובע את חלוקת הזכויות.

יתרה מכך (וכתוצאה של כך): החוק אינו עוסק במישור היחסים שבין הצדדים, יחסים שההכרעה בעניינם מבוססת על הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973, (להלן 'חוק יחסי ממון'), אלא במישור היחסים שביניהם, בדגש על בן הזוג שאינו 'החוסך' אלא שנקבע בפסק דין כי זכאי הוא לזכויות בחיסכון שחסך בן זוגו, לבין 'הגוף המשלם'.

כך כפי שנקבע בסעיף 1 לחוק:

מטרתו של חוק זה לקבוע הסדרים בעניין חלוקה של חיסכון פנסיוני בין חוסך ובין בן זוגו לשעבר כפי שנקבעה בפסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני, באמצעות גוף משלם לרבות גוף המשלם תשלומים לפי הסדר פנסיה תקציבית בחוק או לפי הסכם המאמץ את חוק הגמלאות.

וכך כפי שנשנה בסעיף 3 לחוק:

בן זוג לשעבר שניתן לגביו פסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני ומתקיימים לגבי פסק הדין התנאים כמפורט להלן, לפי העניין, רשאי להגיש לגוף המשלם בקשה לרשום ברישומיו את פרטי פסק הדין.

בענייננו עד כה לא ניתן פסק דין לחלוקת החיסכון הפנסיוני בין הצדדים ומשכך אין הוראות חוק זה נוגעות לענייננו כלל ועיקר. אכן עתה נדרשים אונו ליתן פסק דין בעניין חלוקתו של החיסכון המדובר, כחלק מן הצורך לפסוק בעניין איזון משאבי הצדדים בכלל, אולם חוק זה אינו מורה, כאמור, דבר בעניין תוכנו של פסק דין זה.

גם הוראותיו של סעיף 29 לחוק מתפרשות, כפי שמתחייב מן האמור לעיל וכפי שמורה גם לשונו של סעיף 29 עצמו, בהתאם לכך – ההתניה האסורה לפי סעיף 29(א) היא התניה בין הגוף המשלם לבין הצדדים.

ההסכמה המדוברת בסעיף 29(ב) היא הסכמה על חלוקה שלא בהתאם להוראות החוק, הסכמה שמכוחה, למרות פסק הדין לחלוקת החיסכון שניתן בעניינם, תבוצע החלוקה בפועל בדרך שונה מזו שעליה מורה החוק. הוראתו המרכזית של סעיף זה אינה באשר לאפשרות להסכמה כזו אלא באשר לסייג החל עליה שעל פיו הסכמה זו לא תחייב את הגוף המשלם והחלוקה הנשענת עליה ולא על הוראות החוק לא תיעשה על ידו ועל פי הוראות חוק זה אלא על ידי הצדדים עצמם.

אין באמור דבר וחצי דבר הכובל את ערכאות השיפוט באשר לתוכנו של פסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני, או למתן פסק דין כזה בכלל בנסיבות אלה או אחרות ולניתוק חלוקה זו מכלל איזון משאבי הצדדים בפרט. והאמירה כי "בני זוג רשאים להסכים" לא באה כדי להורות כי לא יינתן פסק דין כזה או אחר בעניינם שלא מכוח הסכמתם, שכן חוק זה כלל אינו עוסק, כאמור, בתוכנו של פסק הדין, אלא כדי להורות על האפשרות ליישם את פסק הדין באמצעים שונים מאלה שקבע המחוקק בחוק זה – על בסיס הסכמה של הצדדים – ובלבד שהסכמה זו לא תחייב את הגוף המשלם לפעול על פיה. (ודוק: זאת בניגוד לפסק הדין ולחוק המחייבים גם את הגוף המשלם – פסק הדין באשר למהות החלוקה והחוק באשר לאופן יישומו של פסק הדין.)

ד.         הנתבעת תומכת יתדותיה גם בהוראות סעיף 14(א) לחוק:

על אף האמור בסעיף 25(א) לחוק קופות גמל וכן בכל דין או הסכם כהגדרתו בסעיף 88 לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל, ניתן פסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני באמצעות צבירת זכויות בין חוסך ובין בן זוגו לשעבר, ונרשמה הערה לפי סעיף 4, יחולו, כל עוד בן הזוג לשעבר בחיים, ההוראות כמפורט להלן, לפי העניין:

(1) הגוף המשלם יעביר לבן הזוג לשעבר, מקצבת הפרישה המגיעה לחוסך שהוא גמלאי בהתאם להסדר החיסכון (בפרק זה – הקצבה המלאה), במועד שבו הוא משלם לגמלאי את הקצבה החל ממועד ההעברה, סכום כמפורט להלן […]

(2) ביקש חוסך שהוא גמלאי להוון לסכום חד־פעמי שיעור מהסכום המועבר לבן זוגו לשעבר בקצבת הפרישה וניתנה הסכמתו בכתב של בן הזוג לשעבר להיוון, בהתאם להוראות סעיף 19(ג), יעביר הגוף המשלם לבן זוגו לשעבר של הגמלאי את הסכום המהוון בשיעור מהסכום המועבר לבן הזוג לשעבר, במועד שבו הוא משלם לגמלאי את הסכום המהוון באותו שיעור מהסכום הנותר בידי הגמלאי.

 מכאן מסיקה הנתבעת כי ברירת המחדל היא תשלום חודשי ולא תשלום מהוון וכי היוון התשלום – כולו או חלקו – מצריך את הסכמת בן הזוג לשעבר, בענייננו את הסכמתה שלה.

אולם שוב נופלות טענותיה של הנתבעת באותו פח עצמו: גם סעיף זה עוסק במקרה שבו כבר "ניתן פסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני" וביישומו ולא בשאלה מה יכול או אינו יכול להיות תוכנו של פסק דין זה או בשאלת השלכותיה של הסכמה או של העדר הסכמה בנוגע לכך, לא זו אף זו אין הוא עוסק בכל מקרה שבו "ניתן פסק דין" כאמור אלא באופן ממוקד בפסק דין "לחלוקת חיסכון פנסיוני באמצעות צבירת זכויות בין חוסך ובין בן זוגו לשעבר" ותוך שהדברים אף ממוקדים עוד יותר "ונרשמה הערה לפי סעיף 4". כשאירע כל האמור מורה החוק לגוף המשלם להעביר "סכום כמפורט", וכשאירע כך מורה הוא אף את התנאים שבהם יהוון "שיעור מהסכום המועבר". במצב זה אכן נדרשת הסכמה של בן הזוג לשעבר, שהרי נקבע כבר בפסק הדין ובהערה שנרשמה בהתאם לו ועל פי הוראות סעיף 4 לחוק כי בן הזוג לשעבר היה לבעלים של חלק מוגדר מן הזכויות בחיסכון שבו מחזיק הגוף המשלם, ומשנקבע כך ואף נקבעה ברירת המחדל באשר לאופן קבלתן של הזכויות האמורות, אך מתבקש הוא כי שינוי באופן קבלתן יצריך את הסכמתו.

אך בענייננו לא מתקיים כל תנאי מתנאיה האמורים של הוראת המחוקק – טרם ניתן פסק דין ועל אחת כמה וכמה שטרם נרשמה הערה.

ה.         עמדתה של הנתבעת אינה יכולה אפוא להישען על הוראות החוק שאליהן הפנתה, לא לפי לשונן ותנאיהן ולא לפי מהותן ומהותו של חוק זה בכלל, חוק שכאמור אינו עוסק אלא ביישומה של חלוקת החיסכון שנפסקה ולא בפסיקה עצמה וממילא אינו מורה ואינו מתיימר להורות דבר וחצי דבר באשר לשאלה הניצבת לפנינו.

ו.          החוק העיקרי הנוגע לענייננו, זה העוסק בזכויות עצמן ובפסיקה בדבר איזונן ולא בדרך יישומה של החלוקה שנפסקה, הוא חוק יחסי ממון. כידוע הורה המחוקק בסעיף 4 לחוק יחסי ממון כי "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני". וכידוע עוד, עולה בבירור מחוק זה כי לא רק כריתת הנישואין אינה מקימה לאחד מבני הזוג זכויות קנייניות בנכסיו של רעהו, אלא כי אף חזקה בדבר הקניה מאוחרת יותר, במהלך חיי הנישואין, של זכויות כאלה – זו שהונחה ביסודה של 'הלכת השיתוף' הכללית שנהגה טרם חקיקתו של חוק זה (ולהבדיל מהלכת השיתוף הספציפי שהיא ילידת הפסיקה המאוחרת לו) – אינה קיימת עוד. זכויותיו הפנסיוניות של כל אחד מבני הזוג הן אפוא, במשך כל תקופת הנישואין, שלו בלבד.

זכויותיו של אחד מבני הזוג, ששלו בלבד הן כאמור במשך תקופת הנישואין, אינן נעשות למשותפות עם פקיעתם של הנישואין, אלא שהמחוקק קבע בסעיף 5(א) לחוק זה כי עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של הנכסים שצברו שניהם יחד במשך תקופת הנישואין. מחצית השווי ולאו דווקא מחצית הנכסים עצמם, בעין. בסעיף 5(ג) נקבע – לאחר שנקבע כך במשך השנים בפסיקה ללא הוראת חוק מפורשת – כי "נכסים" לעניין זה כוללים אף את הזכויות הפנסיוניות.

כתוצאה של קביעתו העקרונית של המחוקק בסעיף 5 לחוק זה הטיל המחוקק בסעיף 6(ב) לו על בן הזוג שצבר במהלך תקופת הנישואין זכויות העודפות על אלה שצבר משנהו באותה תקופה ליתן למשנהו את מחצית שוויו של ההפרש "אם בעין ואם בכסף או בשווה כסף".

בסעיף 6(ג) לאותו חוק הוסמך בית הדין או בית המשפט (לפי העניין) להכריע "לפי הנסיבות" גם "באיזו דרך יבוצע האיזון" ו"לקבוע מועדי הביצוע הבטחתו ושאר תנאיו".

עקרונות אלה לא שונו ולא הוגבלו במאום בחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני. משכך גם לאחר חקיקתו של חוק זה יש לשום את שווי הנכסים שצבר כל אחד מבני הזוג (כמצוות סעיף 6(א) לחוק יחסי ממון), ובכללן זכויותיו הפנסיוניות, לבחון אם זכויותיו של אחד הצדדים עודפות על אלה של משנהו ולהורות לאותו בן זוג להעביר למשנהו את מחצית הפער בשווי הזכויות – שוב: מחצית הפער בשווי, לאו דווקא מחצית כל נכס או כל זכות ספציפית בעין.

משמעות הדברים היא כי אין כל חובה להורות על חלוקת החיסכון הפנסיוני עצמו ואפשר להורות, כפי שמבקש התובע דנן, כי מחצית הפער שבין שווי כלל זכויותיו בנות האיזון, לרבות זכויותיו הפנסיוניות, לבין כשווי כלל זכויותיה בנות האיזון של הנתבעת תשולם לנתבעת "אם בעין" היינו חלק יחסי בזכויות הפנסיוניות וכך גם חלק יחסי בכל זכות אחרת במקרקעין, מיטלטלין או נכסים פיננסיים, "ואם בכסף" – כבקשתו של התובע – "או בשווה כסף".

ככל שייקבע תשלום "בכסף" מוסמך בית הדין לקבוע "מועדי ביצוע", ובכלל זה לקבל את עמדת התובע, כי מועד הביצוע יהיה מועד מכירת הבית המשותף, ו"באיזו דרך" ובענייננו אף להורות כי הביצוע יהיה בדרך של העברת חלק מחלקו של התובע בתמורת מכירת הבית לידיה של הנתבעת.

אם היה בית הדין קובע, או אם יקבע, כי האיזון יבוצע בין השאר בדרך של חלוקת הזכויות הפנסיוניות עצמן, היה – או יהיה – זה "פסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני" שהחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני היה קובע את דרך יישומו. אולם כל עוד לא ניתן פסק דין כזה אין החוק האמור רלוונטי, וחובה ליתן פסק דין כזה – אין.

עיקרון היסוד באשר לפירעון חוב, ובענייננו החוב של התובע לנתבעת נוכח הוראת החוק המורה לו להעביר לידיה את מחצית הפער שבין שווי זכויותיו לשווי זכויותיה, הוא כי זכות הבחירה הראשונה בין 'כסף' ל'שווה כסף' נתונה לחייב עצמו. עיקרון זה מעוגן היטב בדין העברי, ההלכה. אכן ישנם בדין סייגים באשר לזכות בחירה זו:

יש שרשאי החייב לבחור בין 'כסף', 'מקרקעין' או 'מיטלטלין' ובאשר ל'מקרקעין' מוגבל הוא בבחירה בין טיבם של המקרקעין וחייב לפרוע דווקא מן 'העידית שבנכסיו' (בחוב שהוא תוצאה של נזיקין, משנה – גיטין פרק ה משנה א ובבא קמא פרק א משנה א ומשנה ב ובגמרא במקומות רבים) או לבחור בינה לבין ה'בינונית' (ולא מן ה'זיבורית', משנה – גיטין שם ובמקומות רבים בגמרא), מגבלה שאינה חלה על פירעון ב'מיטלטלין' שלגביהם נאמר הכלל 'כל מילי מיטב הוא' (בבא קמא ז, ב, וכמבואר שם וכן שם ט, א: "ישיב – לרבות שוה כסף, ואפילו סובין" ושם: "או כסף או מיטב", ועוד שם י, ב וכן יד, ב).

ויש שאין החייב רשאי לבחור בפירעון בשווה כסף אלא אם אין בידו לפרוע 'בכסף' (ואזי רשאי הוא לפרוע בשוויו ואינו נדרש לטרוח בעצמו למכור מנכסיו כדי לגייס כסף מזומן שיימסר לידי הנושה – ראו שם ט, א, ושם בתוספות דיבור המתחיל רב הונא).

מכל מקום בשום מצב אין מחייבים אדם החייב לחברו כסף לפרוע דווקא בשווה כסף זה או אחר.

בדומה לכך מניח גם החוק האזרחי כי כשישנן חלופות שונות – נתונה הבחירה בידיו של החייב (ובלבד שיודיע על בחירתו במועד לקיום החיוב או בתוך זמן סביר), לעניין זה ראה הוראותיו של סעיף 51 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973.

הותרת זכות הברירה בידי החייב מתבקשת גם נוכח עקרונות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו שבסעיף 3 לו נקבע כי "אין פוגעים בקניינו של אדם".

אכן כשחב אדם דבר לחברו נאלץ הוא 'להיפרד' מקניין מקנייניו, אם מכסף שהוא קניינו ואם משווה כסף שאף הוא קניינו, ואם ימאן לעשות זאת – ייכפה הדבר עליו. זאת משום שזכותו של הנושה לגבות את המגיע לו אף היא 'קניינו' של הנושה הזכאי לממשו, והעדפתה של זכותו נובעת מעצם הגדרתו של הלה 'חייב'. פגיעה זו בקניין היא פגיעה שעל פי חוק (החוק שממנו נובעת החובה, בכל מקרה לגופו) ואף האכיפה באופן ספציפי על ידי הוצאה לפועל או בכלים משפטיים אחרים (לרבות עיקולים ופסקי דין המורים על חילוט כספים או נכסים) היא "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל" ו"שנועד לתכלית ראויה" – מה שמתיר את הפגיעה בזכויות שלפי חוק יסוד זה, כפי שמורה חוק יסוד זה עצמו במפורש בסעיף 8 לו.

אולם מאחר שהתכלית הראויה המדוברת מושגת גם אם תיוותר זכות הברירה בידי החייב, ומאחר שהכרחתו של החייב לוותר על קניינו בנכס ספציפי דווקא היא פגיעה נוספת ומיותרת בקניינו של אדם, הרי כי מתחייב כי הברירה אכן תיוותר בידיו, שהרי גם כשהותרה כאמור הפגיעה בזכויות הוגבל היתר זה (בסעיף 8 האמור לחוק היסוד האמור) ל"מידה שאינה עולה על הנדרש".

עיקרון על זה חופף ביסודו גם על החוב שבענייננו. כאמור, לנתבעת אין זכות קניינית בזכויותיו הפנסיוניות של התובע (כל עוד לא ניתן פסק דין לחלוקת החיסכון הפנסיוני המורה אחרת ומעניק לה בפועל זכויות כאלה), וזאת שלא כדבריה בבקשתה שבהם כתבה ואף הדגישה כי מדובר בכספים "השייכים לה". הזכויות הפנסיוניות המדוברות הן קניינו של התובע, אלא שקיימים בינו לבין הנתבעת יחסים של חייב ונושה. ואכן חובו של התובע לנתבעת נוצר גם, מכוח הוראותיו של חוק יחסי ממון, בגינן של זכויות אלה, היינו בגין היות זכויותיו הכוללות את זכויותיו הפנסיוניות עודפות על זכויותיה של הנתבעת. אך אין בכך כדי לשנות את תמונת המצב שלפיה מדובר בנשיית חוב ולא בתביעה למימושה של זכות קניינית של הנתבעת.

על כן ברירת המחדל היא הותרת הבחירה בידי החייב, בענייננו: התובע.

ז.          ואומנם כפי שציינו לעיל הוסמך בית הדין מפורשות, בסעיף 6(ג) לחוק יחסי ממון, להכריע "לפי הנסיבות" גם "באיזו דרך יבוצע האיזון" ו"לקבוע מועדי הביצוע הבטחתו ושאר תנאיו", הכרעה העשויה לסטות מן העיקרון האמור (שהרי שמירת העיקרון האמור אינה מצריכה הסמכה מיוחדת ואינה מצריכה כלל הכרעה – הזכות לבחור נתונה בידי החייב, הא ותו לא). במקרה שבו רואה בית הדין עילה מספקת לכך תעלה הכרעתו השוללת מן החייב את זכות הבחירה, במלואה או בחלקה, בקנה אחד עם הסיפא של הוראת סעיף 8 לחוק היסוד האמור בהיותה פגיעה בזכות שבחוק היסוד, בקניינו של אדם, "לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".

אולם כך רק אם אכן מתקיימות עילות מספיקות לכך, עילות שבהתקיימן יש לומר גם כי פגיעה נוספת זו שבקניינו של אדם – אף היא נחשבת לפגיעה "במידה שאינה עולה על הנדרש" שכן "הנדרש" הוא תלוי עילות ונסיבות.

בענייננו לא מצאנו כל עילה לשלילת זכות הבחירה מן החייב, התובע.

דרך הפירעון שאותה הוא מבקש היא פירעון 'בכסף' שהוא על דרך כלל צורת הפירעון הטובה והיעילה ביותר, מועד הפירעון המוצע אינו מאוחר לזה שמבקשת הנתבעת (מועד הבשלת הזכויות הפנסיוניות) אלא מוקדם לו, מה שקשה לראותו כפגיעה בזכות שלה, היישום הוא קל וניתן לאכיפה ולפיקוח שהרי מדובר בפירעון מתמורת נכס שיימכר ככל הנראה בטווח הזמן הקרוב ותוך פיקוחו של בית הדין שיאשר את מכירתו, וככל שיידרש תוכל הנתבעת אף לבקש הטלת צווי עיקול או את הפקדת התמורה בנאמנות לשם הבטחתן המלאה של זכויותיה (ומה גם שלו יצויר כי הללו ייפגעו בדרך של הברחת התמורה – הלוא תעמוד לנתבעת אז האפשרות לבקש כי נורה אז על חלוקת החיסכון הפנסיוני הנותר ושמור בינתיים בידי 'הגוף המשלם').

ח.         נוכח כל האמור ברור הוא כי יש לקבל את עמדתו של התובע ולקבוע כי יוכל לשלם לידי הנתבעת את שווי זכויותיו הפנסיוניות היתרות, כשהן מהוונות, במועד מוקדם למועד הבשלתן, בדרך של העברת חלק מתמורת חלקו בבית הצדדים לידי הנתבעת. (אכן יוער כי ככל שתתאחר המכירה ייתכן שתקום לנתבעת זכות לבקש את עדכונו של ההיוון שהרי מהותו של היוון היא הקביעה כי זכות לקבלת סכום פלוני בעוד כך וכך שנים שווה לקבלת סכום אחר במועד מוקדם יותר, וככל שהמועד המוקדם מתאחר גם תוצאת המשוואה משתנה. עם זאת אין בזכות לבקש עדכון כדי לשנות את המהות.)

ט.         כאמור הוראותיו של החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני אינן סותרות את האמור ואף אינן עשויות להימצא בעימות עימו שכן עוסקות הן באופן יישומה של חלוקה כזו ואינן קובעות זכות לאיזון הנכסים דווקא באמצעותה.

שורת הדין היא כי די בדברים הברורים העולים מתוך לשונו של החוק עצמו, למעלה מן הצורך נציין כי הדברים הובהרו אף בפסיקה – הן בפסיקתו של בית הדין הרבני והן בפסיקתו של בית המשפט העליון.

י.          בית הדין הרבני האזורי ירושלים דן בתיק 647725/3‏‏ בטענה כי הוראותיו של החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני עומדות לעצמן ומנתקות חלוקה זו מאיזונם של יתר המשאבים. באותו הקשר הייתה טענת התובעת כי יש להורות על חלוקת החיסכון ורישום הזכויות בהתאם להוראות חוק זה אף טרם שיושלמו ויוכרעו חלוקתו של יתר הרכוש ואיזונם של יתר המשאבים. הנתבע דהתם התנגד לכך ועמד על פסיקה במכלול ענייני הרכוש בחדא מחתא.

השאלה העומדת לפתחנו אומנם שונה מעט, אולם זאת בהיבטים היישומיים בלבד, במהותה זהה היא לשאלה שנדונה שם:

התובע מבקש לראות את איזון הזכויות כמכלול אחד, לקבוע את היקף הזכויות שלהן זכאית הנתבעת ולאפשר לו ליתן לה את החלק מזכויותיו שלו היא זכאית, לרבות את שווי חלקה הלכאורי בזכויותיו הפנסיוניות, כמכלול אחד, לאו דווקא (בהקשר לזכויות הפנסיוניות) במועד הבשלתן של הזכויות אלא במועד מוקדם יותר (לכאורה) ובבת אחת. כך בדומה לעמדת הנתבע דהתם שביקש כי הוראה בדבר חלוקת החיסכון הפנסיוני (שם – לאו דווקא תוך השלכה על מועד קבלת הזכויות בפועל או על שאלת היוונן או אי־היוונן) תינתן רק עם ההכרעה במכלול כולו.

הנתבעת מבקשת לראות את הוראותיו של חוק זה כעומדות במנותק מן המכלול וכמחייבות לפיכך את קבלת חלקה בזכויות הפנסיוניות בפני עצמו – זהו, לפי מהותן של הטענות, עיקרו של המבוקש – כשמעיקר זה מתפצל אף הענף המחייב, לשיטתה, כי מועד קבלתן של הזכויות יהיה בהתאם לברירת המחדל שבחוק זה אלא אם יסכימו שני הצדדים אחרת. זאת בדומה לעמדת התובעת דהתם שביקשה אף היא לנתק, שם כאמור בהקשר של מועד ההכרעה, בין עניינן של זכויות אלה לבין יתר איזון המשאבים.

כך קבע בית הדין שם וכה אמר (ההדגשה אינה במקור):

אמנם בפסקי הדין שהזכירה באת כוח האישה, דהיינו עמ"ש 46860-11-15 [פורסם בנבו] של בית המשפט המחוזי באר שבע ותמ"ש 3832-06-15 [פורסם בנבו] של בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, מבואר שהחוק החדש אינו חוק פרוצדורלי בלבד, אלא יש בו גם חידושים מהותיים, אמנם חידושים מהותיים אלו מצומצמים לדברים מסוימים מאוד שהחוק התייחס אליהם […] לפיכך יש לבחון האם אכן נאמר בחוק החידוש […] שניתן לתת הוראה לחלוקת החיסכון ללא שהסתיימו או אף התחילו הדיונים בענייני הרכוש. בית הדין עיין היטב בחוק ולא מצא אמירה שאומרת שיש לפסוק בעניין החיסכון הפנסיוני ללא קשר לנדון חלוקת הרכוש […]

מתוך לשון החוק עולה שרק לאחר שניתן פסק דין בעניין חלוקת החיסכון הפנסיוני יש לחוק מה לומר, עיין בסעיף 3 לחוק […]

אמנם מטרת החוק היא לאפשר הכנסה שוטפת לבן הזוג, ולכן בא החוק וקבעשיוכל לפנות ישירות לגוף שמשלם את הפנסיה ולא יצטרך להיזקק לחסדיו של בן זוגו, אך זאת לאחר שיש פסיקה בעניין חלוקת הרכוש ואופן החלוקה.

הציטוט שהובא בדברי ב"כ האישה:

כפי שבואר במבוא להצעת החוק (הצעות חוק ממשלה – 635) מטרתו של החוק הינה 'להתמודד עם הבעיה של העדר אפשרות מעשית לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שהתגרשו לפני מועד הפרישה של בן הזוג החוסך' וזאת על ידי 'חלוקתו של חיסכון זה סמוך למועד הפרידה' על מנת 'לאפשר לכל אחד מבני הזוג ללכת בדרכו ולפתוח בחיים עצמאיים'. שמע מניה, תכליתו של החוק הינה לאפשר את חלוקת החיסכון הפנסיוני באופן שיתאפשר לבן זוגו של החוסך לקבל את זכיותיו באופן עצמאי ובמנותק מהחוסך –

(ר' תה"ס (ת"א) 41329-02-16 י.ב. נ' י.ב.ב [פורסם בנבו] ניתן ביום 27.8.2016)

– אינו מורה אלא על הצורך בניתוק התלות של בן הזוג האחד בבן הזוג האחר בגביית המגיע לו מהפנסיה של בן זוגו ולא על פסיקה מידית ללא קשר לחלוקת הרכוש. כך גם שאר הציטוטים שהובאו, אינם עניין כלל לנידון דידן.

היות שאין כל אמירה של החוק ביחס לפסיקה במנותק מנידון הרכוש, לפיכך סעיף 29 בדבר אי־יכולת ההתניה על החוק אינו רלוונטי כלל ועיקר לנדון דידן […]

יא.        על דבריו הנכוחים של בית הדין הרבני האזורי ירושלים נוסיף אנו ונאמר – בזיקה ישירה לענייננו – כי כך על אחת כמה וכמה שעה שמבקש התובע ליתן בידי הנתבעת את מלוא זכויותיה, כפי ערכן המהוון של הזכויות הפנסיוניות, בבת אחת ובמועד שאף אם אינו ידוע עדיין בוודאות – קרוב לוודאי הוא (ואפשר אף לאכוף כי כך יהיה) כי יהיה קרוב יחסית ומוקדם בהרבה למועד הבשלת הזכויות הפנסיוניות.

הדגש בדברי המבוא להצעת החוק כמו גם בהסברו של בית הדין להם אינו על 'הכנסה שוטפת', אף שמונח זה הוזכר בדברי בית הדין. לא מובן מאליו הוא כי קיימת חובה כזו, ובעיקר: לשם כך לא נדרש החוק, שהרי גם הותרת הפנסיה כולה כמשתלמת לידי החוסך תוך חיובו שלו להעביר לבן זוגו לשעבר סכום חודשי קבוע (בדומה למנגנוני תשלומי המזונות) הייתה משרתת את המטרה של ההכנסה השוטפת. הדגש הוא על ניתוק התלות ומניעת המצב שבו נדרש בן הזוג לשעבר, גם שנים לאחר הפירוד ואף, ובעיקר, לעת זקנה ושיבה לחזר על פתחי בן הזוג האחר, החוסך, ולהיזקק לחסדיו או להיסמך על הישמעותו לפסק הדין או על אכיפתו עליו. לשם כך נועד החוק שהעביר את האחריות ל'הכנסה שוטפת' זו מכתפי בן הזוג אל כתפי הגוף המשלם, שחזקתו כי ישלם לבן הזוג לשעבר תמידין כסדרן בה המידה שמשלם הוא כך לבן הזוג החוסך, שהרי בניגוד – לבן הזוג החוסך – הגוף המשלם אינו מצוי ביריבות עם בן הזוג לשעבר ואף לא תצמח לו תועלת כלכלית מהתעקשות להעביר את הסכום דווקא לידי בן הזוג החוסך במקום לידי בן הזוג לשעבר, וזאת לבד מהיותו גוף מפוקח ומבוקר.

שעה ש'בן הזוג החוסך' אינו מבקש להותיר בידיו את השליטה על העברת התשלום החודשי לידי בן זוגו לשעבר לאורך שנים אלא להעביר להלה את חלקו בחדא מחתא עם יתר זכויותיו (שלעניינן יזדקק להעברה זו בין כך ובין כך ואין הוספת שוויין של הזכויות הפנסיוניות ל'חבילה' משנה זאת) – לא רק בלשון החוק אלא אף במטרתו האמורה אין עילה למנוע זאת. אשר לאמירה בדבר צורך בהכנסה שוטפת – כאמור, לא זו מטרת החוק, וודאי לא מטרתו העיקרית, ובנוסף לכך: בן הזוג המקבל לידיו את הסכום מראש יכול לפעול וליצר לעצמו, ללא תלות בבן זוגו, הכנסה שוטפת באמצעות השקעתו של סכום זה, כולו או חלקו, בכל אפיק שימצא לנכון.

יב.        בית המשפט העליון – ישב אף הוא כאמור על מדוכה זו ואמר את דברו באשר לה בבע"מ 4860/16 פלונית נ' פלוני (נבו 5.9.2017)‏‏, פסק דין מנחה שחשיבותו היא בגלל העקרונות הנוגעים לענייננו אך גם בגלל הסקירה של השתלשלות החקיקה ותולדות הפסיקה באשר לאיזונן וחלוקתן של זכויות פנסיוניות בכלל, שׂמלה שאותה פרשׂ בראשית פסק דין זה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון (בדימוס) השופט א' רובינשטיין וכדלהלן (ההדגשות נוספו):

א.       תיק זה עניינו בפרשנותו של החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, תשע"ד – 2014 (להלן גם החוק או החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני), ובפרט בשאלת השפעתו על דיני השיתוף המהותיים בכל הנוגע לקביעת איזון הזכויות הפנסיוניות בין בני זוג שנפרדו.

ב.       לפנינו שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע […]

ייאמר כבר כאן, כי החלטנו ליתן רשות ערעור, לדון בבקשות כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל חלק מן הערעורים […]

ג.       שאלת הסיווג של זכויות פנסיה ופרישה כנכסים בני חלוקה בהליכי גירושין בין בני זוג – שאלה רגישה שלעיתים נודעות לה משמעויות מעין־קיומיות במובן הכלכלי לעת זקנה ("אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי אל תעזבני" (תהלים עא, ט) – נדונה במרוצת השנים בפסיקתו של בית משפט זה.

הדין בסוגיה זו ידע תמורות ותהפוכות, שיסודן בהשתנויות חברתיות.

תחילה, הוגדרו זכויות אלה כזכויות "סוציאליות־אישיות", והן הוחרגו ממסת הנכסים המשותפים של בני הזוג, ולפיכך לא חולקו בין הצדדים במועד הפירוד. ברבות השנים, בין היתר בעקבות ביקורת שהושמעה על הסדר זה – אשר נתפס כנוגד את עקרון השויון החולש על מוסד הנישואין, כמקפח את זכויות בת או בן הזוג החלשים כלכלית במערכת הזוגית וכבלתי צודק – שונה הדין הן בחקיקה והן בהלכה הפסוקה, והזכויות הפנסיוניות הוכרו כנכסים בני חלוקה ביחסים הרכושיים שבין בני הזוג (להרחבה בעניין זה ראו בג"ץ 7716/05 פלוני נ' פלוני, פסקה 6 (2007) (להלן בג"ץ 7716/05) [פורסם בנבו] ; יהושע גייפמן "זכויות פנסיה ונכסי פרישה אחרים כנכסים בני חלוקה או בני איזון בין בני זוג" הפרקליט מא 105, 107–114 (1993) (להלן גייפמן)).

כיום, קובע סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 (להלן חוק יחסי ממון), כי היקף נכסי בני הזוג המוגדרים כבני חלוקה במסגרת איזון המשאבים שנערך ביניהם במועד הפירוד, משתרע גם על זכויות שהן פרי עמלם המקצועי של כל אחד מן הצדדים. ברוח זו הוגדר המונח "כלל נכסי בני הזוג" בסעיף 5(ג): "לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות" (ראו גם בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני, פסקאות 5–6 לפסק דינה של השופטת ד' ברק־ארז (2014) (להלן בע"מ 7272/10)[פורסם בנבו]).

התפתחות דומה חלה ביחס לאיזון הזכויות הסוציאליות של בני הזוג במסגרת הלכת השיתוף. נפסק, כי על דרך הכלל, בן הזוג לשעבר זכאי למחצית מן הזכויות הפנסיוניות של בן הזוג החוסך (ראו לדוגמה רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ, פסקה 13 לפסק דינו של הנשיא א' ברק והאסמכתאות שם (2006) [פורסם בנבו] ; ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, מט(2) 233, 246 (1995)[פורסם בנבו]) […]

יג.        נקטע את הציטוט כדי להעיר: אף לו לא עמדה לפנינו אלא סקירה זו – אף בה היה די כדי להניח כי לא יעלה על הדעת שבעוד בכל הנוגע לאיזון יתר המשאבים תינתן ביד בן הזוג שמשאביו עודפים הזכות לבחור כיצד יעביר למשנהו את מחצית היתרון תישלל ממנו זכות זו באשר לזכויות הפנסיוניות שעצם הכללתן בזכויות בנות האיזון היא בבחינת 'חידוש' והרחבה של האיזון היותר 'מובן מאליו' בראי החוק והפסיקה, הנוגע ליתר המשאבים. 'יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא?!'

ונעיר עוד כי עולה מן הדברים ומשייאמר עוד להלן כי נאמרים הם על אף ולמרות הטענה המרחפת ברקע ועולה אף בדברי הנתבעת שבענייננו באשר לרצון לבסס קצבה חודשית קבועה ומסודרת לעת זקנה.

יד.        מכל מקום ליבו של פסק הדין, שבו מפורשים הדברים וחרותים עלי ספר עוד לפנינו, וכדלהלן:

ד.       עם זאת, וחרף הקביעה הסטטוטורית והפסיקתית בדבר היותן של הזכויות הפנסיוניות בנות איזון, לא עלו דיני המשפחה בהקשר זה בקנה אחד עם דיני החיסכון הפנסיוני, בין היתר נוכח השאלה כיצד ישולם חלקו הפנסיוני של אחד מבני הזוג על ידי מעבידו או הגוף המשלם את הקצבה לבן הזוג האחר. היעדר הקוהרנטיות בין מערכות הדינים הביא גם לקשיים מעשיים נוספים בהם נתקלו בני זוג שנפרדו, אשר ביקשו ליישם פסקי דין לחלוקת החיסכון הפנסיוני טרם מועד הפרישה לגמלאות של בן הזוג החוסך.

על רקע זאת, ולצורך יישוב בין שתי המערכות הנורמטיביות, מונתה הועדה הציבורית לבחינת חלוקת זכויות פנסיה בין בני זוג שנפרדו, בראשות שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב שאול שוחט (להלן גם הועדה או ועדת שוחט). המלצותיה החשובות של הועדה תורגמו על ידי המחוקק לחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, תשע"ד – 2014.

החוק מקנה לבן הזוג לשעבר – בהתקיים תנאים מסוימים – זכות עצמאית לקבל את חלקו מקצבת הפנסיה של בן הזוג החוסך, בהתאם לשיעור שנקבע בפסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני, ישירות מן הגוף המנהל או המבצע את הסדר החיסכון הפנסיוני, אשר משלם את הקצבאות במועד גמלת הזכות (להלן הגוף המשלם).

הסדר זה, כך על פי החוק, מותנה ברישום של פרטי פסק הדין לחלוקת חיסכון פנסיוני ברישומי הגוף המשלם, ובתנאים נוספים שיפורטו בהמשך.

ה.       בין הצדדים שלפנינו ניטשת מחלוקת באשר לפרשנותו של החוק, ולקשרי הגומלין שהוא מקיים עם דיני השיתוף המהותיים שעוצבו בחקיקה ובפסיקה לאורך השנים.

ביסודה, נוגעת המחלוקת לשאלה האם החוק קובע דין מהותי חדש ביחס לאיזון הזכויות הפנסיוניות של בני זוג שנפרדו, או שמא אין הוא משנה מדיני השיתוף הקיימים, ותכליתו היא אך יצירת מנגנון יישומי למימוש פסקי דין לחלוקת חיסכון פנסיוני […]

ז.        בשנת 2009 הגישה המערערת לבית המשפט לענייני משפחה תביעה רכושית נגד המערער. במסגרת ההליכים המשפטיים שניהלו בני הזוג, ערך מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' רמי יוסף, חוות דעת אקטוארית ביחס לזכויות הכלכליות של הצדדים, אשר נצברו מיום נישואיהם עד ליום 31.12.09, שנקבע כיום הפירוד ביניהם. בחוות דעתו התיחס פרופ' יוסף לשתי חלופות שונות ביחס לחלוקת הזכויות הפנסיוניות בין בני הזוג. על פי החלופה הראשונה הוצע, כי ייערך היוון זכויות, שבמסגרתו ישלם המערער למערערת סכום חד פעמי, וזאת בשים לב להיקף גמלת הפנסיה החודשית שצבר, העולה על היקף הגמלה שצברה המערערת. במסגרת החלופה השניה הוצע, כי עם הגיעו של המערער לגיל הפרישה, יעביר למשיבה מדי חודש מחצית מכספי הפנסיה שיקבל, בניכוי מחצית מכספי הפנסיה שתקבל המערערת מקרנות הפנסיה שלה עם הגיעה לגיל פרישתה.

נקטע את הציטוט שוב כדי לציין כי המחלוקת שניטשה התם אומנם לא הייתה בשאלת הבחירה שבין היוון לאי־היוון, אך האמור להלן נוגע גם לשאלה זו, השאלה שלפנינו, ויושם לב כי בכלל ההתדיינות דאז כלל לא עלתה הסברה כי הוראות החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני יובילו בהכרח לשלילת אפשרות ההיוון או לקביעה כי זכות הבחירה במימושה או באי־מימושה תושפע מהן.

טו.        ונמשיך בציטוט:

ח.       ביום 5.11.12 ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (השופטת ג' לוין), אשר קבע את איזון המשאבים בין בני הזוג. בפסק הדין נקבע, כי איזון הזכויות בין הצדדים יתבצע בהתאם לסעיף 5 לחוק יחסי ממון, לפיו זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית משויים של הנכסים והזכויות שנצברו מיום הנישואין ועד יום הפירוד. כן נקבע, כי באין הסכמה אחרת בין בני הזוג ייערך איזון המשאבים בזכויות הפנסיוניות של הצדדים במועד גמילת הזכויות אשר נקבע בחוות הדעת האקטוארית.

ט.       המערערת, שסברה כי קופחה באופן שבו איזן בית המשפט את נכסי בני הזוג, הגישה ערעור […] בדיון שהתקיים ביום 24.4.13, הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיה יידחה הערעור בכל הסוגיות, למעט בעניין "קביעת המנגנון לחישוב חלקה של המערערת בפנסיה של המשיב (המערער שלפנינו – א"ר) ובעניין שערוך יתר הזכויות, קרנות וקופות". ביחס לסוגיות אלה נקבע, כי יוחזר הדיון לבית המשפט לענייני משפחה לצורך מתן פסק דין משלים.

י.        לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובטרם נערך הדיון המשלים בבית המשפט לענייני משפחה, חוקקה הכנסת את החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני. ביום 6.10.15, ולאחר שהוגשו עמדות הצדדים באשר להשפעת החוק על ההליך בין בני הזוג ובפרט על חלקה של המערערת בזכויות הפנסיוניות של המערער, ניתן פסק דינו המשלים של בית המשפט לענייני משפחה (להלן גם פסק הדין המשלים). במוקד פסק הדין עמדה שאלת היחס בין דיני השיתוף, החלים מכוח חוק יחסי ממון והלכת השיתוף, לבין החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני […]

יא.     במישור העקרוני קבע בית המשפט, כי החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני אינו בא לשנות מן הדין המהותי החל על משטר איזון המשאבים בין בני זוג שנפרדו, לרבות בכל הנוגע לחלוקת הזכויות הפנסיוניות במקרה של פרישה מוקדמת של אחד הצדדים.

נקבע, כי תכלית החוק היא ליצור מנגנון יישומי לחלוקת הזכויות הפנסיוניות בין בני הזוג שנפרדו, באמצעות קביעת הוראות שיחולו על הגוף המשלם. הוטעם, כי המחוקק לא ביקש לעצב מחדש את היקף הזכויות הפנסיוניות, הנקבעות על ידי בית המשפט על פי דיני השיתוף. בית המשפט קבע, כי ההסדרים שנקבעו בחוק אינם גורעים מסמכותו של בית המשפט לקבוע כי איזון המשאבים ייעשה באופן שונה מהתנאים שנקבעו בחוק. בהקשר זה הוטעם, כי משמעותו של סעיף 29 לחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני, שכותרתו "איסור התניה", היא כי בני זוג המבקשים להחיל על עצמם את ההסדרים לחלוקת החיסכון הפנסיוני שנקבעו בחוק, אינם רשאים להתנות על מנגנון הביצוע הקבוע בו, באופן שיופעל גם כאשר אין מתקיימים בפסק הדין התנאים להפעלתו המנויים בחוק […]

יג.      המערער עירער על פסק הדין המשלים לבית המשפט המחוזי. לטענתו, ההסדרים הקבועים בחוק מחייבים את הצדדים, וכי על פי סעיף 29, על בית המשפט להחיל על בני זוג שנפרדו את הוראות החוק, למעט במקרה בו הסכימו שניהם על הסדר איזון משאבים אחר […]

יד.      המערערת סמכה ידה על פסק דינו המשלים של בית המשפט לענייני משפחה, ועל הפרשנות שניתנה לתכלית החוק ולהוראותיו. לטענתה, החוק נועד להסדיר באופן מעשי את העברת קצבאות הפנסיה בין בני הזוג מתוך חסכונם הפנסיוני, וזאת לאחר שהערכאה המוסמכת קבעה את שיעורן בהתאם לדיני השיתוף. כן נטען, כי הוראות החוק אינן משנות מן הדין המהותי החל על איזון המשאבים, לרבות בכל הנוגע לפנסיה מוקדמת שלגביה נקבע בעבר כי היא זכות בת איזון. הוטעם, כי תחולת ההסדרים שנקבעו בחוק מותנית ברצון בן הזוג לשעבר של החוסך, שרשאי, ואינו מחויב, להגיש בקשה לרישום פסק הדין בגוף המשלם, וכי בן הזוג החוסך אינו רשאי לעשות כן משאין הוא צד בעניין. לשיטת המערערת, הוראותיו הקוגנטיות של החוק נוגעות אך לכך שלבן הזוג החוסך אין זכות למנוע מבן זוגו לשעבר להגיש בקשה לרשום את פסק הדין בגוף המשלם, ולכך שלא ניתן לרשום את פסק הדין כאשר אין מתקיימים התנאים לכך שנקבעו בחוק.

טו.     ביום 17.5.16 קיבל בית המשפט המחוזי, בדעת רוב (סגנית הנשיא דברת והשופט עדן כנגד דעתו החולקת של השופט ואגו), את הערעור בחלקו.

נקבע, כי ההסדרים המהותיים שנקבעו בחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני הם הסדרים מחייבים, מהם ניתן לסטות רק בהסכמתם של שני בני הזוג, וכי בית המשפט אינו רשאי שלא להיזקק להם בקביעת איזון הזכויות הפנסיוניות של הצדדים. הוטעם, כי החוק שינה בחלקו את הדין המהותי ביחס לאיזון המשאבים בין בני זוג שנפרדו […]

יח.     בדעת מיעוט סבר השופט ואגו, כי הוראות החוק לחיסכון פנסיוני אינן משנות מן הדין המהותי ומן ההלכה הפסוקה באשר למשטר איזון המשאבים בין בני זוג, לרבות ביחס לחלוקת זכויות הפנסיה המשתלמת בעת פרישה מוקדמת, והן אינן מחייבות את הצדדים או את בית המשפט.

לשיטתו, תכלית החוק היא לייצר מנגנון יעיל ליישום ואכיפה של פסקי דין לחלוקת חיסכון פנסיוני באמצעות הגוף המשלם. עוד סבר השופט ואגו, כי על פי לשונו של סעיף 3 לחוק, הזכות להחליט אם יוגש פסק הדין לחלוקת חיסכון פנסיוני לרישום בגוף המשלם נתונה אך ורק לבן הזוג לשעבר של החוסך […]

כא.     בבקשת רשות הערעור שהגישה המערערת ביום 16.6.16 נטען, כי על בית משפט זה לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולאמץ תחתיו את פסק דינו המשלים של בית המשפט לענייני משפחה. המערערת גורסת, כי הוראותיו של החוק הן בגדר הסדר רשות ותחולתן תלויה בהחלטת בן הזוג לשעבר של החוסך אם לרשום את פסק הדין בגוף המשלם.

נטען, כי סעיף 1 לחוק – הוא סעיף המטרה – וכן דברי ההסבר לו, מלמדים כי החוק נועד להסדיר את אופן העברת כספי הפנסיה בין בני זוג שנפרדו, בהתאם לשיעור שנקבע בפסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני. לשיטת המערערת, אין החוק בא לקבוע דין מהותי חדש או לשנות את ההלכות הקיימות בנוגע לאיזון הזכויות בין בני הזוג. המערערת טוענת, כי ההסדרים שנקבעו בחוק אינם מחייבים את מי מהצדדים או את בית המשפט, למעט אם הסכימו שני בני הזוג להכפיף עצמם אליהם. כן טוענת המערערת, כי סעיף 29 לחוק, הקובע, כאמור, איסור התניה על הוראותיו, חל רק במקרה בו בן הזוג לשעבר רשם את פסק הדין לחלוקת חיסכון פנסיוני בגוף המשלם, אולם אין הוא מחייב לכתחילה את הצדדים להיזקק למנגנונים הקבועים בחוק.

כב.     בבקשת רשות הערעור שהגיש המערער ביום 19.6.16, חלק הוא על קביעת בית המשפט המחוזי מפי השופטת דברת, ממנה משתמע, לכאורה, כי רק הוראותיו המהותיות של החוק מחייבות ואינן ניתנות להתניית הצדדים. לשיטת המערער, בהתאם לסעיף 29 לחוק, כלל הוראות החוק הן קוגנטיות, לרבות אלה הנוגעות להליכי מימוש הזכויות שנקבעו בפסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני, והן אינן ניתנות להתניית הצדדים. זאת, למעט אם הסכימו שני בני הזוג על חלוקת הזכויות הפנסיוניות בהסדר אחר, שאז ביצוע חלוקתן של קצבאות הפנסיה במועד גמלת הזכויות לא ייעשה באמצעות הגוף המשלם. הסדר זה, לשיטת המערער, זהה במאפייניו להסדר שנקבע בחוק יחסי ממון, אשר במסגרתו קיימת אפשרות לבני הזוג לבחור במסלול הסכמי שלא במסגרת החוק, אולם ככל שלא עשו כן, חלות עליהם הוראות החוק באופן שיורי וקוגנטי […]

עמדת היועץ המשפטי לממשלה

כו.      ביום 21.8.16 ביקשנו את עמדת היועץ המשפטי לממשלה (להלן היועץ המשפטי או היועץ) בשאלות שעל הפרק […]

עמדת היועץ היא, כי החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני אינו משנה מדיני השיתוף המהותיים החלים על חלוקת הזכויות הפנסיוניות בין בני זוג שנפרדו. היועץ סבור, כי אין החוק מחייב את הצדדים או את בית המשפט, ומטרתו הבלעדית היא לקבוע הסדרי תשלום של קצבאות הפנסיה על ידי הגופים המשלמים. לשיטת היועץ, מסקנה זו מתבקשת מתכלית החוק, מלשון סעיפיו, מן הדיונים שקדמו לחקיקתו ומהמלצות ועדת שוחט, כפי שיפורט. משכך, על פי היועץ, שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי אין לבית המשפט סמכות לאזן את הזכויות הפנסיוניות של בני הזוג שלא בהתאם להוראות החוק. לשיטת היועץ, ככל שחלוקת הזכויות הפנסיוניות תיערך שלא בהתאם להוראות החוק, לא יוכל מימוש פסק הדין להיעשות באמצעות הוראות החוק, אולם אין בכך כדי לגרוע מן החיוב לקיימו כלשונו במישור יחסי בני הזוג.

כז.      לשיטת היועץ, סעיף 14(ב)(2) לחוק אכן משנה מן הדין המהותי […] ביסוד הסעיף, כך על פי היועץ, מונחת התפיסה, כי הקצבה שתשתלם לחוסך בהסדר פנסיה תקציבית שפרש מסיבות בריאותיות, מהוה חלק מן המרכיב הביטוחי […] עם זאת הטעים היועץ, כי הוראת החוק האמורה חלה "ככל שהקצבה מחולקת מכוח החוק", אולם אין היא מחייבת את בית המשפט הדן באיזון הזכויות הפנסיוניות של הצדדים […]

כח.     אשר לאפשרות להתנות על הוראות החוק, סבור היועץ המשפטי, כי הפרשנות המתבקשת לסעיפים 28 ו־29 לחוק, שכותרתם שמירת דינים ואיסור התניה בהתאמה, היא שככל שיבחרו הצדדים או בית המשפט לקבוע את איזון הזכויות הפנסיוניות שלא בהתאם להוראות החוק, לא תיעשה חלוקת החיסכון הפנסיוני באמצעות הגוף המשלם, כי אם במישור יחסי בני הזוג.

עוד טוען היועץ כי אימוץ פרשנות לפיה בית המשפט אינו רשאי לקבוע הוראות הסותרות את החוק אלא בהסכמה של שני בני הזוג, אינו מתישב עם תכלית החוק והרקע לחקיקתו, ועם לשונם של סעיפיו.

היועץ מטעים כי החוק עוסק – כך על פי מטרתו המוצהרת – אך בהסדרי חלוקת הזכויות הפנסיוניות של בני זוג לשעבר באמצעות הגופים המשלמים, והראיה כי אף הוראותיו המרכזיות מתייחסות לגופים המשלמים עצמם.

היועץ גורס כי אין בחוק כל הוראה המלמדת על כוונת המחוקק להגביל את בית המשפט ביכולתו לקבוע את טיב ואופן חלוקתן של הזכויות הפנסיוניות בין בני הזוג. היועץ מסכם לעניין זה כי "התפיסה אותה מבטא החוק היא שהדין המהותי לעניין חלוקת החיסכון הפנסיוני נקבע על ידי בית המשפט בפסק הדין לחלוקת חיסכון פנסיוני". תכלית החוק בהקשר זה, לשיטתו, היא שהליך החלוקה הטכני יבוצע על ידי הגוף המשלם, כך שחלקו של בן הזוג לשעבר יוגן בתקופה שטרם החלוקה. היועץ מפנה אף לסעיף 1 לחוק הקובע במפורש, כי חלוקת החיסכון הפנסיוני תיעשה "כפי שנקבעה בפסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני" […]

טז.        לאחר סקירת הרקע ועמדות הצדדים והייעוץ המשפטי לממשלה וטרם בואו לכלל הכרעה הקדים בית המשפט:

לג.     קצבאות הפנסיה הן כנודע אחד מן המרכיבים החשובים ביצירה אפקטיבית של ביטחון סוציאלי אישי וחברתי. הזכויות הפנסיוניות משמשות לרוב הבריות מקור עיקרי לפרנסה לעת זקנה, ומיועדות להעניק לאדם "גב כלכלי" ורמת חיים נאותה, בשנים שבהן כושר השתכרותו הולך ופוחת. באחת הפרשיות נזדמן לי לומר, כי "ענייני זכאות פנסיונית, שהם קריטיים לאדם בגיל מבוגר, צריך שייבדקו בקפידה רבה" […] לא יתכן חולק כי עסקינן ב"ציפור הנפש" של האדם הקשיש, לא כל שכן בעידן של התארכות תוחלת החיים בסייעתא דשמיא. היעדר איזון ראוי בחלוקת זכויות הפנסיה בין בני זוג שנפרדו, עלול להביא את הצדדים או מי מהם לקשיים כלכליים משמעותיים, ובמקרים קיצוניים אף לעוני של ממש.

לד.     מכאן חשיבותה של ההכרעה בדחילו ורחימו בערעורים שלפנינו, אשר במוקדם, כאמור, ניצבת סוגית פרשנותו של החוק לחיסכון פנסיוני, והשפעתו על דיני השיתוף המהותיים.

השאלה המרכזית המונחת לפתחנו היא האם קובע החוק דין מהותי חדש בכל הנוגע לאיזון הזכויות הפנסיוניות בין בני זוג שנפרדו, או שמא אין בו כדי לשנות מן המסגרת הנורמטיבית שעוצבה בחקיקה ובפסיקה עובר לחקיקתו, ותכליתו העיקרית היא לאפשר מימוש יעיל של פסקי דין לחלוקת חיסכון פנסיוני באמצעות הגופים המשלמים.

תשובה לשאלה זו משליכה על סוגיות־משנה נוספות, ובהן שאלת אופיין הנורמטיבי של הוראות החוק, דהיינו, האם הן בגדר הסדר המחייב, ככלל, את הצדדים ואת בית המשפט, או שמא החלתן על בני הזוג נתונה לשיקול דעתם; השאלה האם מוטלת חובה על מי מבני הזוג להגיש בקשה לרישום פרטי פסק הדין ברישומי הגוף המשלם, ונפקותו של היעדר הרישום; ושאלת אופן יישומן של הוראות הדין על איזון הזכויות הפנסיוניות של הצדדים דנן – שעליהם חל המשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון, אשר נזכר, כולל במסת הנכסים המשותפים של בני הזוג, גם את זכויות הפנסיה של הצדדים […]

נדון בסוגיות אלה כסדרן. בפתח הדברים, נעמוד על החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני ועל הוראותיו המרכזיות הצריכות לענייננו, והגם שאלה הוזכרו מעלה, נביאן כעת ביתר פירוט […]

יז.         אנו נפסח על סקירה מפורטת זו של בית המשפט ונפנה אל מסקנותיו:

לט.     עם כניסתנו למלאכת פרשנות החוק נשוב ונזכיר מושכלות ראשונים. 

המסע הפרשני לקביעת משמעו של חיקוק מתחיל בלשון החוק. זו קובעת את מתחם הפרשנויות האפשריות, ולא ניתן לייחס לדבר חקיקה פרשנות שאין לה כל אחיזה בלשונו (ע"א 9453/10 ישראייר תעופה ותיירות בע"מ נ' פקיד שומה אילת, פסקה 37 לפסק דינה של המשנה לנשיא (כתארה אז) נאור (2014) [פורסם בנבו] ; אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה 97 (תשנ"ג) (להלן ברק, פרשנות במשפט)). דבר זה מעוגן היטב בשכל הישר.

ואולם, לשון החוק היא אך נקודת המוצא בתהליך הפרשני. מבין האפשרויות הפרשניות השונות העולות בקנה אחד עם לשון החוק, יש לבחור בזו שמגשימה את תכלית החוק ומטרתו בצורה המיטבית (ראו בג"ץ 4386/16 טספהיוט מדיו נ' נציבות בתי הסוהר, פסקה צ' לחוות דעתי (13.6.17) [פורסם בנבו] ; ע"א 9559/11 מנהל מיסוי מקרקעין נ' שעלים ניהול נכסים, פסקה 13 לפסק דינו של השופט צ' זילברטל (2013) [פורסם בנבו] ; ברק, פרשנות במשפט, בעמ' 85) […]

אקדים מסקנה לדיון ואומר כבר כעת, כי לאחר העיון מצאתי להציע לחבריי לאמץ את עיקרי הפרשנות שהציע היועץ המשפטי לממשלה לתכלית החוק ולהוראותיו, ולבכר בעניין זה, בכל הכבוד, את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה תחת הכרעת הרוב בבית המשפט המחוזי, הכל כמות שיפורט.

מ. השאלה המרכזית הניצבת לפנינו, אם כן, היא האם לשונו ותכליתו של החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני מלמדות כי הוראותיו משנות את דיניו המהותיים של השיתוף הזוגי בכל הנוגע לחלוקת הזכויות הפנסיוניות בין בני זוג שנפרדו. נתחיל את דרך הילוכנו בשאלה זו במטרת החוק, החופה על כל הוראותיו וההסדרים הקבועים מכוחו. זו הוגדרה על ידי המחוקק בסעיף 1:

"מטרתו של חוק זה לקבוע הסדרים בעניין חלוקה של חיסכון פנסיוני בין חוסך ובין בן זוגו לשעבר כפי שנקבעה בפסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני, באמצעות גוף משלם לרבות גוף המשלם תשלומים לפי הסדר פנסיה תקציבית בחוק או לפי הסכם המאמץ את חוק הגמלאות, ובכלל זה גם חוק שירות הקבע גימלאות" (ההדגשה הוספה – א"ר).

מא. בדברי ההסבר לסעיף בהצעת החוק נאמר, כי "מוצע לקבוע כי מטרתו של החוק המוצע תהיה קביעת הוראות שיחולו על גוף המנהל או המבצע את הסדר החיסכון הפנסיוני… כפי שנקבעה בפסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני בין חוסך לבין בן זוג לשעבר…" […]

מב. הנה כי כן, מעידים בפנינו סעיף 1 לחוק, דברי ההסבר לו ותפיסת עבודתה של ועדת שוחט – בקול צלול וברור – כי תכליתו של החוק היא ליצור כלי מעשי אשר יקל על חלוקת החסכונות הפנסיוניים בין בני זוג שנפרדו, בהתאם לנקבע בכל מקרה בפסק דין לחלוקת החיסכון הפנסיוני בין הצדדים. המחוקק בחר להביא למימושה של תכלית זו, בדרך יצירת מנגנון חלוקה של זכויות הפנסיה ביחס לכל אחד מסוגי החיסכון הפנסיוני, ישירות מן הגוף המשלם.

מג.     ראשיתה של הפעלת מנגנון הפנסיוני ברישומי הגוף המשלם […] ואולם, אין בכוחו של כל פסק דין הקובע את איזון הזכויות הפנסיוניות בין בני זוג שנפרדו כדי להביא, כשלעצמו, להפעלת מנגנון החלוקה מכוח החוק. המחוקק קבע תנאים ביחס לפסק הדין שרק בהתקיימם ניתן יהיה להביא לרישומו בגוף המשלם […]

מד.     פסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני יהיה "כשיר" להירשם בגוף המשלם רק אם הוראותיו המהותיות תואמות את הקבוע בסעיף 3 לחוק. תנאי מרכזי אחד הקבוע בסעיף מחייב, כי שיעור חלוקת הקצבה לבן הזוג לשעבר של החוסך יהיה קבוע […] תנאי מרכזי נוסף קובע […] ואולם עינינו הרואות, כי הוראות החוק האמורות נוגעות אך לתנאי הגשת הבקשה והרישום של פרטי פסק דין בגוף המשלם, לאחר שזה כבר ניתן וקבע את נוסחת איזון זכויותיהם הפנסיוניות של בני הזוג.

עם זאת, ובבחינת מכלל הן אתה שומע לאו, אין בהוראות אלה כדי ללמד כי בא החוק לשנות את משטר איזון המשאבים המהותי באשר לחלוקת הזכויות הפנסיוניות של בני זוג שנפרדו. תכלית החוק ולשון סעיפיו הנזכרים מלמדים לדעתי, כי החוק נועד להקל על מימוש הזכות של בן הזוג לשעבר בחלק מקצבת הפנסיה של בן זוגו החוסך – הנקבעת כאמור על ידי בית המשפט בהתאם להוראות הדין וההלכה הפסוקה – ולא לעצב את היקפה […]

אמור מעתה, החוק מתוה מנגנון למימוש הזכות ולא הנחיה לקביעת תחולתה, שלגביה "עולם כמנהגו נוהג".

מה.    המסקנה כי אין החוק משנה מן הדין המהותי בכל הנוגע לאיזון זכויות הפנסיה, מתבקשת גם מן הפרשנות הסובייקטיבית לתכלית החוק ולהוראותיו.

נפתח בהקשר זה בדו"ח ועדת שוחט. כנזכר, הפתרונות שגובשו על ידי הועדה, וכן תזכיר החוק שצורף כנספח להמלצותיה, שימשו כמסד לחקיקת החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני. עיון בדו"ח הועדה מעלה, כי זו לא ביקשה לשנות או לצמצם את סמכות בתי המשפט לחלק את הזכויות הפנסיוניות של הצדדים בהתאם לדיני השיתוף הזוגי […]

מו.     תמיכה לאמור יש לשאוב גם מן הנסיבות שהביאו לחקיקת החוק, ובראשן הניסיון להביא לפתרון הקשיים המעשיים שבהם נתקלו בני זוג לשעבר ביישום פסקי דין […]

מז.     אכן, במקרה שבו איזן בית המשפט את הזכויות הפנסיוניות של הצדדים באופן שאינו עולה בקנה אחד עם התנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק, לא ניתן יהיה לרשום את פסק הדין בגוף המשלם, ולהפעיל את המנגנון הקבוע בחוק לקבלת קצבאות הפנסיה ישירות על ידיו. ואולם, אין בדבר כדי לפגוע כהוא זה בתוקפו של פסק הדין, אשר ייאכף במישור היחסים שבין הצדדים באמצעות מנגנוני ההוצאה לפועל, כפי שיפורט.

מח. כוחה של פרשנות זו יפה אף ביחס להוראות הקבועות בפרק ד' לחוק, העוסקות בחלוקת החיסכון הפנסיוני באמצעות צבירת זכויות, ובפרט ביחס לסעיף 14(ב)(2) לחוק שעל פרשנותו חלוקים הצדדים […]

מט. כשלעצמי סבורני, כי המחוקק לא ביקש לשנות מן הדין המהותי גם בעניין זה […]

תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא בלשונו של סעיף 14(א) הקבוע, כי "…ניתן פסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני… ונרשמה הערה לפי סעיף 4, יחולו, כל עוד בן הזוג לשעבר בחיים, ההוראות כמפורט להלן" (ההדגשה הוספה – א"ר). דהיינו, תחולת ההוראה מותנית בראש וראשונה ברישום ההערה ביחס לפסק הדין בגוף המשלם, ואין בה, כשלעצמה, כדי לשנות את הדין המהותי […]

נג.      סיכום עד כאן: אין בהוראות החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני כדי לשנות מן האופן שבו איזנו עד כה בתי המשפט את הזכויות הפנסיוניות של בני זוג שנפרדו, והוא אינו מצמצם את שיקול דעתם הנרחב ביחס לקביעת הסדר איזון משאבים ומימוש השיתוף הזוגי (השוו בע"מ 1681/04 פלונית נ' פלוני, נט(4) 614, 619, בפסקה ט' לחוות דעתי (2005); בג"ץ 2642/08 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, פסקה 12 לפסק דינה של השופטת (כתארה אז) נאור (2008) [פורסם בנבו]). ככל שנוסחת האיזון שייקבע בית המשפט לא תעלה בקנה אחד עם הוראות החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני, לא תוכל חלוקת הזכויות להתבצע על פי הוראות החוק, אולם פסק הדין יוכל לבוא על יישומו במישור יחסי בני הזוג בתחום האזרחי ה"רגיל".

איסור ההתניה על הוראות החוק

ס.       בין הצדדים ניטשת מחלוקת על פרשנות ההוראה הקבועה בסעיף 29 לחוק, ובפרט באשר לשאלה האם משמעותה היא, כי בהיעדר הסכמה בין שני בני הזוג, חלוקת הזכויות הפנסיוניות של בני הזוג תיערך אך ורק בהתאם לנוסחאות האיזון המפורטות בחוק […]

סג.     סבורני, בכל הכבוד, כי לאחר שחזרנו והטעמנו שאין בהוראות החוק כדי לשנות את דיני השיתוף המהותיים, הגישה הפרשנית שבה דבק המערער להוראת סעיף 29, אינה יכולה לעמוד.

כאמור, הוראות החוק ותכליתו מלמדות, כי המחוקק לא ביקש לכבול את שיקול דעתו של בית המשפט באשר לקביעתה של נוסחת איזון הזכויות הפנסיוניות של בני זוג שנפרדו, ולא ביקש לכפות – להבדיל מהענקת אפשרות –את יישום פסק הדין לחלוקת החיסכון הפנסיוני דווקא באמצעות מנגנון החלוקה הקבוע בחוק.

תחת זאת, מצרף אני דעתי לפרשנות הסעיף שהציע בית המשפט לענייני משפחה בפסק דינו המשלים, אשר אותה אימץ, בדעת מיעוט, השופט ואגו, בבית המשפט המחוזי. אף אני סבור, כי משמעות האופי הקוגנטי שנושאת הוראת סעיף 29 לחוק, היא שאין בני הזוג יכולים להתנות – אף לא בהסכמת הגוף המשלם – על התנאים הקבועים בחוק לרישום פסק הדין […] משהתקיימו תנאי הרישום ונרשם פסק הדין בגוף המשלם, רשאים בני הזוג לקבל את חלקם בקצבאות הפנסיה באמצעות הגוף המשלם, רק בהתאם למנגנון הביצוע הקבוע בחוק. ואולם, אין בהוראת סעיף 29 כדי לחייב מי מבני הזוג להיזקק למנגנון החלוקה הקבוע בחוק […]

יח.        לפסק דינו המקיף של המשנה לנשיאת בית המשפט העליון (בדימוס) רובינשטיין הצטרף חברו השופט (כתוארו אז) מזוז.

לאותה מסקנה ואף לאותם נימוקים הצטרף גם חברו השלישי של המותב השופט (כתוארו אז) נ' הנדל שמצא עם זאת להוסיף גם דברים משלו ובהם כתב בין השאר:

2. אין חולק כי לזכויות הנוגעות לזקנה ולענייני הפנסיה חשיבות הרת גורל. המשאלה "וגם עד זקנה ושיבה א-להים אל תעזבני" (תהלים עא, יח), או כדברי חז"ל בגדרי המשפט העברי "חוטרא לידא" – "משענת ילד" לעת זקנה (בבלי, כתובות סד, א), במובנים מסוימים, תקפה ביתר שאת בימינו אלה […]

בכך עשה המחוקק שירות חשוב לבן הזוג לשעבר – להקל על תשלום חיובי בן הזוג החוסך. ובעיני יפה עשה.

יש לזכור, כי המשפט מעשי הוא. הפער בין זכויות מופשטות לבין פרטי הדין אינו קטן מהפער בין פרטי הדין לבין היכולת של צד לישמם […]

3. בהתאם, תמים דעים אני עם דעתו של המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין לפיה תכליתו של החוק, שבאה לידי ביטוי בסעיף 1 לחוק אשר צוטט לעיל, היא ליצור כלי יישומי שנועד להקל על חלוקת החסכונות הפנסיוניים בין בני זוג שנפרדו, כאמור בפסק דין לחלוקת החיסכון הפנסיוני […]

יט.        סוף דבר אף עמדתו הנחרצת של בית המשפט העליון היא, למרות המודעות למגמה ולרצון לתת לבן הזוג לשעבר אפשרות לקצבה מסודרת לעת זקנה, כי לא בא החוק כדי לשלול מבית הדין או מבית המשפט את האפשרות להורות על איזון משאבים בדרך שבה לא מתאפשר יישומו של חוק זה. כך אף שבמקרים מסוימים עשוי הדבר להביא לפגיעה במגמה האמורה, וזאת אם משום שהוראות החוק אינן מאפשרות לראותו ככובל את בתי הדין ובתי המשפט ואם משום שמגמה זו – על אף חשיבותה – אינה יכולה לגבור על המהות הכוללת גם את הסמכות להורות על איזון ועל דרך איזון הצודקות יותר בנסיבותיו של עניין מסוים.

על אחת כמה וכמה כשמדובר בדרך איזון שאינה מביאה את בן הזוג לשעבר לידי אותו קושי שאותו ביקש החוק למנוע, היינו להזדקקות למשנהו מדי חודש בחודשו לאורך ימים ושנים בשנות הזקנה, אלא מעניקה בידיו מראש את מלוא הסכום שלו זכאי הוא מכוח הזכות המהותית לאיזון המשאבים (והדבר ברור כי אף שסכום מהוון פחות הוא מסכום המשולם בעת הבשלת הזכויות – מהותו של היוון היא בראייתו של הסכום הפחות, המוקדם, כשקול ושווה לסכום הגדול ממנו המשולם בעתיד ובתשלומים חודשיים), ומאפשרת לו גם לבחור, אם ירצה בכך, בהשקעתו באפיקים שיבטיחו את עתידו הכלכלי לעת זקנה.

לטענת הנתבעת כי פסיקת תשלום מהוון בדרך זו מחייבת הפקדת המחאה בנקאית של התובע מראש, עם בקשתו, אין כל יסוד בדין. ההנמקה כי בהעדר הפקדה כזו ונוכח עמדת התובע כי התשלום יהיה מחלקו בתמורת מכר בית הצדדים אין לנתבעת ודאות בדבר הפירעון ומועדו והללו תלויים ברצונו של התובע שברצותו יאריך את הזמן עד למכירת הבית וברצותו יקצר – אין בה כדי להצדיק דרישה ממין זה, שעה שסביר להניח כי בכל מקרה יהיה התשלום טרם המועד שבו חפצה היא עצמה לקבלו (וככל שיתאחר בתוך טווח זמן זה תוכל, כאמור לעיל, לבקש את עדכון תחשיב ההיוון) ושעה שעיכוב במכר יכול לבוא על פתרונו באמצעות צווים מתאימים שייתן בית הדין (לרבות צו כינוס נכסים) לבקשת מי מהצדדים שיהיה מעוניין בכך.

כ.         תוצאת כל האמור היא כי מתקבלת עמדתו של התובע שלפיה איזון המשאבים ייעשה בהתאם לחלופת ההיוון שבחוות הדעת האקטוארית ופירעון המגיע לנתבעת מכוחו ייגבה מחלקו בתמורת מכר דירת הצדדים.

למותר להבהיר כי, כפי שהיה אף לולי האמור, אם תסבור הנתבעת כי התובע מביא לעיכוב המכירה תהיה רשאית להגיש לבית הדין בקשה למתן הוראות, לרבות למכירה באמצעות כינוס נכסים.

כמו כן, אם תתעכב המכירה (בין שהדבר יהיה בשל מעשי או מחדלי התובע ובין שיהיה מכל סיבה אחרת) תעמוד לנתבעת הזכות לבקש כי תחשיב ההיוון יעודכן כדי להתאימו למועד הפירעון שייגזר מן העיכוב.

עוד ייאמר כי אם – שלא כצפוי וכמסתבר – תתעכב המכירה עד עת הבשלת הזכויות הפנסיוניות תקום לנתבעת הזכות לבקש כי נורה, למרות האמור ובניגוד לו, על קבלת זכויותיה מתוך הפנסיה וללא היוון.

כא. אשר למחלוקת הנוספת שבין הצדדים:

בהחלטתנו מו' באדר התשפ"ו (23.2.26) שבה מונה האקטואר נתן שטרנפלד למתן חוות דעת בעניינם של הצדדים למרות קיומה של חוות דעת קודמת של האקטואר עמר רקובר ציינו כי אל האקטואר עמר רקובר פנו הצדדים עצמם, ביוזמתם ובהסכמה. הבהרנו כי מאחר שלא בית הדין מינה את האקטואר לא ייתן בית הדין החלטה המאמצת את חוות דעתו שעה שאחד הצדדים – בענייננו הנתבעת – מתנגד לה, אלא ימנה אקטואר מטעמו. עם זאת הבהרנו כי בנסיבות שבהן קיימת חוות דעת של אקטואר שאליו פנו הצדדים עצמם בהסכמה, ומשכך יש מקום לתהות על ההתנגדות לחוות דעתו ועל ההצדקה לדרישה לחוות דעת נוספת, הכרוכה מטבע הדברים בתשלום שכר טרחה, הרי כי "בשלב זה" יישאו הצדדים בחלקים שווים בשכר טרחתו של האקטואר נתן שטרנפלד, אולם אם יתברר כי חוות דעתו זהה במהותה לזו של קודמו, לאמור כי מינויו התברר בדיעבד במיותר ותשלום שכר טרחתו – כהוצאה מיותרת שאליה גררה הנתבעת את הצדדים "ישקול להשית את כל ההוצאות על הנתבעת שנוכח התנגדותה נדרשנו למינוי אקטואר נוסף".

בהתאם לכך ובהעדר שוני מהותי בין חוות הדעת ביקש התובע כי נקבע אכן כי תישא הנתבעת במלוא שכר הטרחה ותידרש אפוא להשיב לו את ששילם הוא לאקטואר.

הנתבעת מתנגדת לכך בטענה כי אף שבדיעבד התברר כי המסקנות שאליהן הגיעו שני האקטוארים זהות הן, התנהלותו של האקטואר עמר רקובר הייתה תמוהה והקימה עילה מוצדקת לדרישה לחוות דעת אקטוארית נוספת וכי חוות דעתו נשענה בחלק על 'הנחות עבודה' במקום שאפשר וצריך היה להתבסס על מסמכים (אף אם בדיעבד התברר כי המסמכים שהוצגו לצורך חוות הדעת המאוחרת אכן תאמו להנחות אלה) ואף משום כך הייתה דרישתה מוצדקת.

ברם פרוטוקול הדיון מי"א בכסלו התשפ"ו (1.12.25) מלמד כי התובע הבהיר כי נכון הוא למסור כל מסמך שיידרש, מה שהיה בו כדי לאפשר את בדיקת נכונותן של 'הנחות העבודה' המדוברות על נקלה – אפשר שאף בידי הדיוטות ולמצער באמצעות העברתם של המסמכים לאקטואר עמר רקובר ובקשה כי יבהיר אם יש בהם כדי להשפיע על מסקנותיו ולשנותן.

הנתבעת לא פנתה לבית הדין בהמשך לכך בטענה כי למרות האמור לא הוגשו המסמכים הרלוונטיים או בבקשה להורות על המצאתם או למתן צו לגילוים המופנה לצדדים שלישיים רלוונטיים. הנתבעת גם בחרה לעמוד על בקשתה לחוות דעת נוספת חלף פנייה אל האקטואר בשאלות הבהרה או אף בקשה לזמנו לדיון בבית הדין לצורך חקירתו.

בהתחשב בתוצאה הסופית הדעת נותנת כי לו הייתה הנתבעת נוקטת בצעדים מתבקשים אלה הייתה ההוצאה שבעבור חוות הדעת הנוספת מתייתרת ונחסכת שכן המסמכים היו מומצאים כדרך שהומצאו לאקטואר השני והיה מתברר מתשובות האקטואר לשאלות ההבהרה או בדיון כי אין צורך בשינוי חוות דעתו.

משכך שורת הדין היא לקבל את עמדתו של התובע ולקבוע כי מדובר בהוצאה מיותרת שאליה גררה הנתבעת את הצדדים, וזאת גם ביודעה כי אם יתברר כי כך הם פני הדברים אפשר כי תושת הוצאה זו במלואה עליה.

לפיכך מקבל בית הדין גם בעניין זה את עמדתו של התובע ומחייב את הנתבעת להשיב לו את ששילם לאקטואר נתן שטרנפלד – 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

כב.       פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת שמותיהם של הצדדים ומספרי תעודות הזהות שלהם.

ניתן ביום ט"ו בסיוון התשפ"ו (31.5.2026).

הרב דוד בר שלטון – אב"ד                   הרב אברהם דב זרביב                       הרב יחיאל חיים פריימן

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה