לפני כבוד הדיינים: הרב דוד בר שלטון, הרב אברהם דב זרביב, הרב יחיאל חיים פריימן

פסק דין

א.         לפנינו תביעת גירושין של האישה.

מדברי הצדדים, שניהם גם יחד, עולה בבירור כי קיים ביניהם פירוד מוחלט של כחצי שנה; כי גם קודם לפירוד זה, זה כשנתיים ויותר, לא התקיימו ביניהם יחסי אישות וכי כשנה לפני כן פסקו מלהתקיים כסדרן.

האיש, הנתבע, מסרב להתגרש באומרו כי ליבו אינו מניח לו לעשות זאת. לדבריו תביעתה הנחרצת של האישה מוּנעת ביד אחרים השולטים בה ומסכסכים ביניהם. משנשאל הנתבע פעם אחר פעם מה עשה בחודשים האחרונים כדי לנסות ולשכנע את התובעת לשוב אל חיקו ולמצער לנסות לשקם את היחסים ביניהם התחמק שוב ושוב מתשובה וניסה להסיט את הדברים לאפיקים אחרים.

לא למותר לציין כי גם בדיון קודם שהתקיים בדן יחיד, בפני יושב ראש המותב החתום מטה שניסה להביא את הצדדים להסכמות, נשאלה שאלה דומה באשר לתקופה קודמת, ואף אז לא התקבלה מפי הנתבע כל תשובה ממשית לגופה של השאלה – לא באשר לתקופת הפירוד בין הצדדים שהייתה אז כבר בת כמה חודשים ולא באשר לתקופה שקדמה לה שבה כבר היו יחסי הצדדים רעועים ולא כללו יחסי אישות, כאמור.

משנשאלה התובעת על הסיבה לחדלון יחסי האישות בין הצדדים השיבה בדברים שמהם עולה בבירור כי מאסה בבעלה ו'אינה יכולה להיבעל לו מרצונה', מאיסות שדברי התובעת העלו בעניינה גם אמתלאות שונות.

הנתבע, משנשאל מה לדעתו הסיבה לסירובה של התובעת, השיב "אי אפשר להיכנס לראש שלה, אני לא יודע מה עובר בראש שלה", תשובה שממנה עולה בבירור לכל הפחות כי אין לו ידיעה – על בסיס אמירות קודמות, למשל – בדבר סיבה אחרת שממנה נבעה התנהלות התובעת, אין הוא טוען אפוא כי טענת המאיסות אינה אמת ולא כל שכן שאינו מבסס הכחשה של טענה זו.

לא נימנע גם מלומר כי האמירה "אי אפשר להיכנס לראש שלה, אני לא יודע מה עובר בראש שלה", המסתברת כשלעצמה, עומדת בניגוד מוחלט לעמדתו של הנתבע באשר לתביעת הגירושין עצמה שממנה עולה כי סבור הוא שאין התובעת עצמה רוצה באמת בגירושין אלא מונעת לתובעם בידי אחרים, כמתואר לעיל, עמדה שבה משים עצמו הנתבע כמי שאכן 'יודע' – טוב משיודעת התובעת עצמה או לפחות משאומרת היא בפיה – 'מה עובר בראש שלה'.

ב.         כשלעצמנו נאמר כי ברי הוא כי אין סיכוי כי ייכון שלום בית בין הצדדים. כך הן נוכח עמדתה הנחרצת של התובעת; הן נוכח הפירוד המוחלט זה כמחצית השנה והפירוד במישור האישי הממושך הרבה למעלה מכך; הן נוכח דברי התובעת, שלא הוכחשו, באשר לניסיונות קודמים לשיקום מערכת היחסים בין הצדדים, שכשלו; הן נוכח קיומם של הליכים אחרים, המאפיינים בני זוג שפניהם לגירושין, בערכאות אחרות; הן נוכח הטענות ההדדיות שהועלו בדיון ושמפני כבודם של הצדדים נימנע מלפורטן כאן ונסתפק באמירה כי לא זו טענות התובעת בלבד, שרבות מהן לא הוכחשו, מבססות את ההתרשמות האמורה, אלא אף טענות הנתבע עצמו, שרובן צפויות להישמע מפי מי שתובע בעצמו גירושין יותר משסביר הוא כי יישמעו מפי מי שמבקש שלום בית – מבססות את קביעתנו האמורה.

העדר הסיכוי לשלום בית – עילת גירושין הוא, וכך ביתר שאת שעה שאף אם לא נקבע כי הנתבע הוא האשם בכך (ולעת עתה אכן לא קבענו כך) נראה בבירור כי ודאי הוא שהתובעת – לפחות אינה האשמה היחידה בכך, ושעה שנראה כי הנתבע – למרות דבריו באשר לרצונו בשלום בית – לא עשה כל דבר ממשי למען הניסיון לכונן שלום בית כזה.

וכל זאת, נוסיף ונאמר, אף אם נאמין בכל ליבנו כי אכן כנים דברי הנתבע כי חפץ הוא בשלום בית ונתעלם מן האפשרות שעמדתו אינה אלא עמדה טקטית הנאמרת בזיקה להליכים אחרים המתקיימים בין הצדדים בערכאות אחרות.

עוד נאמר כי עמדתו של הנתבע שלפיה אחרים שולטים בתובעת ותביעת לגירושין אינה נובעת מרצונה האמיתי – לא זו בלבד שאינה סבירה ואינה ראויה להישמע על דרך כלל, ולא זו בלבד שמופרכת היא ביתר שאת שעה שמדובר בעמדה עקבית הנשמעת לפחות זה מחצית השנה ושעה שמדברי שני הצדדים עולה שברקע לה מצוי משבר עמוק ומתמשך בין הצדדים, אלא אף זו כי גם לו הייתה יכולה עמדה זו להתקבל הרי שהיה עולה מכך ביתר שאת כי אין סיכוי לשיקום יחסי הצדדים, שהרי לשיטת הנתבע עצמו אף לו תרצה התובעת בכך, יסוכל הדבר בידי הגורמים העלומים, לשיטתו, השולטים בה.

זאת ועוד, ועיקר, כי עמדה זו המבטלת את רצונו ואישיותו של האחר ומתיימרת לדעת טוב ממנו מה רצונו – אף שמצידו מביע הוא את רצונו השונה באופן עקבי, רהוט וקוהרנטי – מאפיינת דפוס התנהלות אלים ושתלטני, ה'מתכתב' היטב עם חלק מטענות התובעת ומחזק אותן, טענות שככל שתתקבלנה עשויות להיחשב כעילות גירושין בפני עצמן, ושנוכח חיזוקן האמור, עקביותן וההימנעות (באשר לחלקן לפחות) מהכחשה מפורשת – עולות כדי 'אמתלא מבוררת' לטענת המאיסות.

נציין גם כי התובעת הבהירה כמה פעמים כי ככל שייתן לה הנתבע גט בהקדם ולא יעגננה תמחל על כתובתה, אף שלדעתה משורת הדין זכאית היא לה, ומעתה, כמו גם נוכח העובדות הברורות והמוסכמות המתוארות לעיל באשר ליחסי הצדדים עוד זמן רב קודם הגשת התביעה, ברי גם כי אין טענתה של התובעת כי מאסה בבעלה באה מחמת נתינת עיניה בכתובה (ומה גם שמדברי הצדדים עולה כי בהיבט הממוני, שאינו נדון לפנינו, נפסדת היא מן הגירושין שכן זכויותיה העומדות לאיזון על פי חוק יחסי ממון עולות ככל הנראה במידה ניכרת על אלה של הנתבע).

ג.          הצדדים – שניהם – ממשפחות יוצאי תימן, שכנודע נהגו בכלל הליכותיהם כדעת רבנו הרמב"ם, שלדעתו די בטענת 'מאיס עלי' לבדה לא אך כדי לחייב בגירושין בלבד אלא אף כדי לכוף עליהם. ונציין כי אף שהיו בתימן גם מי שנהגו בכמה דברים שלא כדעת הרמב"ם, אם בנוסחי תפילה ואם בכמה מנהגים אחרים שנחלקו בהם יוצאי תימן בין ה'בלאדים' שנהגו אכן כרמב"ם ל'שאמים' שנהגו כדעת השולחן ערוך, מכל מקום הנתבע שלפנינו לפי דבריו הוא מה'בלאדים'.

ואומנם כשעומת בדיון עם דברי הרמב"ם טען כי הוא אישית לא קיבל עליו את כל דברי הרמב"ם וכי אין הוא שייך ל'דרדעים' – אין בדבריו כלום, שכן קבלת פסקי הרמב"ם אינה עניין לפרט הבוחר באיזה לנהוג כסברתו ובאיזה לו, לפי דרכו, רצונו וצרכיו וכמליצה 'עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו' – 'כל המקל לו יגיד לו', אלא תלויה במנהגי המקומות והעדות אשר קיבלו על עצמם ועל זרעם. ואשר לחילוק בין ה'דרדעים' ליתר יוצאי תימן – אין הוא נוגע אלא למקומות שבהם חלקו המקובלים על דברי הרמב"ם, ועניינו אינו מעניינים אלה.

ד.         וכבר אמורה מילתם של גדולי הדיינים בדורות שלפנינו, ובכללם גם הגר"ע יוסף זצ"ל למרות שיטתו הידועה כי בעניינים אחרים יש ליוצאי תימן בארץ ליטוש את מנהגי אבותם ולבכר עליהם את פסיקת מרן השולחן ערוך ומנהגי ארץ ישראל, שלעניין כפיית גט בטענת 'מאיס עלי' יש להורות שפיר כדברי הרמב"ם כשהבעל הוא מיוצאי תימן, וכל שכן כשמצורפים לזה טעמים נוספים לחיוב הגירושין.

ועיין בזה באורך ביביע אומר (חלק ג אבן העזר סימן יט) שנראה מדבריו שכלפי יוצאי תימן די בהאי טעמא לחוד לכפות על הגירושין, אף שבאותו נידון, שנדון שם (בסימן שקודם לזה – סימן יח), היו עוד טעמים שבשלהם צידד (שם) שאפשר לכוף על הגירושין אף שלא מטעם היותם של הצדדים מיוצאי תימן. והמעיין יראה שקצת מן הטעמים שנדונו שם אומנם אינם שייכים בנדון דידן אבל קצתם – שייכים אף בו, ונמצא שאפשר שאף לולי היות הצדדים מיוצאי תימן אפשר שהיה לנו להורות, לדעת הגר"ע יוסף, על כפיית הגט, ועל כל פנים בהיותם מיוצאי תימן ודי יש להורות כן לדעתו.

ועיין לעניין זה בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל ('פד"ר') בחלק ד' עמ' 244 בפסק דינם של הגר"ע הדאייא, הגרי"ש אלישיב, והגר"ב זולטי (ומשם בארה בקובץ תשובות הגרי"ש אלישיב חלק ב סימן קכג).

לא נכחד כי הובא שם, בחלק ג' עמ' 201, גם פסק דין של הגר"י ניסים עם השניים האחרונים – הגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי, שבו לא נקט בית הדין כך (ואף פסק זה הובא בקובץ תשובות הגרי"ש אלישיב, עיין שם בחלק ב סימן נב). אך לא זו בלבד ששם לא דחו בשתי ידיים את הסברה לפסוק כרמב"ם בכהאי גוונא אלא שקבעו כי משקבע בית הדין האזורי לא כך אין ביד ערכאת הערעור להתערב בכהאי גוונא ולקבוע כי פסק דינו של בית הדין קמא טעות הוא, אף זו ששם טעמו של דבר הוא העדר אמתלא מבוררת – לעיני בית הדין – למאיסות, כמבואר בדבריהם, ואילו בענייננו נתנה התובעת אמתלאות לדבריה והן עולות מן ההתנהלות אף כפי שנחזתה לעינינו ונרמזה לעיל. ולא עוד אלא שאפילו היינו מפקפקים שמא פסקו בסכינא חריפא שלא כדעת הרמב"ם בזה, אף כלפי יוצאי תימן, הלוא תברו לגזיזייהו בפסק הדין שבחלק ד' האמור, ופסק דין זה הוא 'משנה אחרונה' של הגרי"ש אלישיב והגר"ב זולטי.

(וראה עוד בקובץ תשובות הגרי"ש חלק ו סימן פג, והוא מפסק דין שקדם לפסק הדין האמור במעט, ואף בו סמך לעניין יוצאי תימן על סברת הרמב"ם. ומזה נראה שאין לפנינו חזרה של הגרי"ש מדעתו הראשונה, שוודאי לא מסתבר לומר שבתוך זמן קצר חזר בו מסמיכה על סברה זו לסברה שלא לסמוך עליה ושוב חזר לסמוך עליה, אלא שהכול תלוי בנסיבות שנצטרפו, אם הייתה אמתלא מבוררת למאיסות אם לאו; אם נידונו הוא לבטל פסק של בית הדין קמא שפסק שלא לכוף או לקיימו ולכוף; אם יש עוד טעמים וצירופים אם לאו וכו'.)

ה.         ואומנם יש לכאורה מקום להשיב על דברינו שהרי דנו שם שמא גם יוצאי תימן – כשמתגרשים בארץ, שבה אין נוהגים הכול לפסוק כרמב"ם – אין לנהוג לגביהם כפיית גירושין בטענת 'מאיס עלי', ודחו סברה זו באומרם שכיוון שנישאו בתימן – נישאו אדעתא דמנהגם ותלו בו את קיום הקידושין וביטולם, וכשם שאמרו חז"ל 'כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש' הכי נמי יש לומר בדידהו דאדעתא דמנהג זה שהוא כדעת הרמב"ם מקדש, ומעתה שמא בנידון דידן שבו נישאו הצדדים הארץ אין לומר כן.

אבל האמת תורה דרכה שאם אולי הייתה תקוות רבים וסברת בית הדין דאז שבהיקבץ נדחי ישראל לארץ יתאחדו המנהגים, וכלפי כמה עדות אכן כך נהיה במידה זו או אחרת, וממילא סברו שיש להיזקק לבחינת מקום הנישואין והמנהג בו דייקא, ובלאו האי טעמא היה מן הדין למיזל בתר המנהג הרווח בארץ. מכל מקום אחר שנודע וגלוי ומפורסם שיוצאי תימן ברובם משמרים מנהגיהם הרי שלגביהם נראה יותר שגם אם נישאו בארץ, כיום, אדעתא דמנהג תימן נישאו.

וביביע אומר הנ"ל דן גם כן שמא משנשתנה מקומם של יוצאי תימן בעלותם ארצה – נשתנה גם דינם, והביא גם הוא סברה זו דאדעתא דמנהגם נישאו בתימן. אבל בסוף דבריו מסיק לעיקר הטעם שיש להורות בעניין יוצאי תימן כדעת הרמב"ם ללא חילוק אם נישאו בתימן או בארץ, וכמו שנוהגים בחילוקי דינים שבין עדות הספרדים ועדות האשכנזים בגיטין:

[…] דמיירי שיש להם קהל בפני עצמו משום הכי דיינינן להו כסברת מרא דאתרא שהיה להם בחו"ל. ושוב ראיתי כן בשו"ת תעלומות לב חלק ג' (בקונטרס הכללים דף קיג ע"ד) שהעיר מזה.

ואף שצירף גם הסברא שאינה שייכת בנידוננו וכתב:

בנדון דידן, מלבד שהתימנים נחשבים לקהל בפני עצמו, ודיינינן להו שפיר כדעת הרמב"ם לכפות לגרש במאיס עלי, עוד בה שנלוה לזה מה שהצדדים התחתנו בתימן […]

מכל מקום הילוך דבריו מורה שטעם זה הוא צירוף גרידא ועיקר הטעם הוא שהם "קהל בפני עצמו".

וצירף לזה עוד שעל כל פנים לעניין פסיקה כרמב"ם:

ומכל שכן דאף ארץ ישראל הויא אתרא דהרמב"ם. ונודע מה שכתב הגאון חקרי לב (חלק אבן העזר סמן מה דף ק ע"ג) בשם המשאת משה חלק ב' (חלק חושן משפט סימן לד), שכיון שקבלו במקומותינו לדון כדברי הרמב"ם ומרן, דמרא דאתרין נינהו, במקום שחולק מרן השלחן ערוך על הרמב"ם, מאן דסמיך על אחד מהם לא משתבש. עיין שם. וכן היא דעת הרב משחא דרבותא (סימן קנד) הנ"ל. ועיין עוד בספר ברכות המים (יורה דעה סימן רא דף עב סוף ע"ב) בשם הרב המג"ן, דבאיזה מקומות לא היה פוסק כהשלחן ערוך אלא כהרמב"ם.

וכל זה שייך כמובן בנידוננו גם כן.

ולבסוף מסיק שם:

גם הלום מצאתי בפסק דין אחד של גדול דורינו אביר הרועים הגאון הגדול מהר"ר צבי פסח פראנק שליט"א, שפסק לכוף את הבעל לגרש את אשתו בטענת מאיס עלי, מפני שהם בני העדה התימנית (ונישאו בתימן), ולהכי שפיר מורינן להו אף בארץ ישראל כדעת הרמב"ם שקבלו הוראותיו. עד כאן.

ובודאי שעיקר סמיכתו מפני שיוצאי תימן הם קהל בפני עצמו, ויש להם רבנים משלהם המורים להם בכל הלכותיהם ומנהגיהם כדעת הרמב"ם בכל איסורי תורה קלות וחמורות. ואף בנדון דידן שפיר מורינן להו כהרמב"ם על פי צירופי כל הסברות הנ"ל.

ו.          אדאתינן לפסקי הדין הנ"ל יש בנותן טעם לציין גם כלפי הסברה שאולי לא בכל דבר קיבלו עליהם בני תימן את דברי הרמב"ם (וכעין טענת הנתבע בנדוננו באשר לעצמו שלא קיבל עליו דברי הרמב"ם בפרט זה) שהן אומנם בפסק הדין האמור שבחלק ג' בפד"ר הביאו גם מדברי שניים מחכמי תימן הרב יחיא יעיש השאש והרב סעיד בן יוסף אלקאפח שטענו כך. אך הם עצמם השיבו אמריהם שבית הדין בצנעא דחה דברי הרב יחיא יעיש השאש האמור והעיד שהמנהג הוא כרמב"ם "ועל דברי הבית דין ראוי לסמוך יותר משום דאינהו רמו אנפשייהו טפי מיניה".

וכיוצא בזה כתב ביביע אומר (שם) שהרה"ג מהר"ר שלמה אלקארה ז"ל שעליו העידו בית הדין בצנעא שהיה מורה למעשה כדעת הרמב"ם "היה ראב"ד דעי"ת צנעא, והוא שפט את ישראל ארבעים שנה" וודאי עליו יש לסמוך בשאלת מנהגי תימן בגירושין. והוסיף והביא מה שהעיד בגודלו הגר"י קאפח שליט"א שכן היה תמיד המנהג בתימן לכוף לגרש בטענת מאיס עלי כדעת הרמב"ם מרא דאתרא, ושהמערערים על כך שפקפקו לומר שלא כך היה המנהג – לאו ברי־סמכא הוו: האחד "לא היה בסוג תלמיד חכם כלל"; והאחר "היה רק מתלמידי הישיבה ולא שימש בקודש בבי דינא", ומאחר שלא היה מצוי בתרע בית דין אתריה "לא ידע שנהגו לכוף כדברי הרבנים דייני צנעא ושאר חכמי תימן, ולא חש לקמחיה". וודאי נאמנים עלינו, כשם שהיו נאמנים על הגר"ע יוסף, דברי הגר"י קאפח בזה דפקיע שמיה כמאן דנהירין ליה טובא שבילי תימן, חצריה וטירותיה, מנהגי אגפיה וגלילותיה והוראות חכמיה.

ז.          הא קמן להקת פוסקים – כמה מגדולי דור דעה, מגדולי הדיינים שלפנינו ושלפני פנינו, הגר"ע הדאייא, הגרי"ש אלישיב, והגר"ב זולטי בפסק דינם והגר"ע יוסף בפסק דינו שלו והגרצ"פ פראנק כפי עדותו של הגר"ע יוסף – חבל נביאים מתנבאים בסגנון אחד להורות על כפיית גט בטענת מאיס עליה שיש לה אמתלא מבוררת לעיני בית הדין, כשהצדדים הם יוצאי גולת תימן כדוגמת הצדדים שלפנינו, וכל שכן משמצורפים לכך טעמים נוספים, וכגון נידון דידן שבו מצורפת לזה ההתרשמות שאין כל סיכוי שייכון שלום בית ביניהם.

ואחר הודיע א-לקים אותנו את כל זאת אף לעניין כפייה, הרי שלעניין חיוב גט (שרבים וכן טובים נוקטים שיש להורותו בכל טענת 'מאיס עלי') על כל פנים לית דין צריך בשש.

ח.         סוף דבר:

תביעת הגירושין מתקבלת. הנתבע חייב ליתן גט לאשתו, התובעת.

מזכירות בית הדין תזמן את הצדדים לסידור הגט.

ככל שייאות הנתבע לציית לפסק הדין תמחל התובעת על כתובתה טרם סידור הגט כפי שהצהירה כי תעשה. ככל שיסרב הנתבע ליתן גט במועד הראשון שייקבע ידון בית הדין בהשתת צווי הגבלה עליו עד לציותו לפסק הדין.

ט.         פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת שמות הצדדים ומספרי תעודות הזהות שלהם.

ניתן ביום י"א בכסלו התשפ"ו (1.12.2025).

הרב דוד בר שלטון                              הרב אברהם דב זרביב                       הרב יחיאל חיים פריימן

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה