לפני כבוד הדיין: הרב יחיאל חיים פריימן

החלטה

לפנינו בקשת האיש – התובע בתביעת הגירושין והנתבע בתביעות המזונות – לסילוק הליכי המזונות על הסף.

לאחר העיון בבקשה עולה כי מה שיש לסלקו על הסף הוא בקשה זו, ושורת הדין הייתה אף לחייב את האיש בהוצאות משפט בגינה, וכפי שיפורט ויבואר בקצרה להלן:

טענותיו של האיש בבקשתו הן, בתמצית, אלה:

1.       האיש הוא שהגיש את תביעת הגירושין ובחר שלא לכרוך אליה את ענייני המזונות;

2.       האיש הגיש לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לאיזון משאבים שבמסגרתה העלה גם טענות לעניין צורכי ילדי הצדדים (הקטין והבגירים);

3.       האיש העלה בתביעת הגירושין שלו טענות הפוטרות אותו ממזונות אישה ולפיכך, לדעתו, אין היא יכולה לתבוע את מזונותיה;

4.       תביעות האישה הוגשו בחוסר תום־לב, ביודעה על ההליכים שבבית המשפט, וכך גם התנהלותה בהיבטים הקשורים לכך (בבקשה, לפי הנטען, כי תפוטר, כדי להשפיע על מערך היחסים הכלכלי שבין הצדדים);

5.       משהוגשו תביעות לבית המשפט קנה הוא את הסמכות ואין מקום כי ייזקק בית הדין לאותם עניינים;

6.       הבקשות שהגיש האיש לבית המשפט כללו גם בקשות בנוגע לסעדים זמניים שעניינם במזונות הקטין.

 כלל הטענות דחויות הן ואף מופרכות:

לשון החוק מורה, וכך נקבע גם בהלכות מושרשות של בית המשפט העליון, כי כריכת תביעות לתביעת גירושין אפשרית גם כשאחד הצדדים תבע את הגירושין ומשנהו הוא המבקש לכרוך בהם עניינים נוספים, וכן כי הכריכה אפשרית לא רק במועד הגשת התביעה אלא כל עוד מתנהל הליך הגירושין.

תביעות המזונות ותביעה לאיזון המשאבים הן תביעות שונות שאין כל מניעה, וכך 'מעשים שבכל יום', לדון באחת מהן בערכאה אחת וברעותיה בערכאה המקבילה. מדברי האיש עצמו עולה כי לא הגיש לבית המשפט לענייני משפחה תביעות כלשהן בענייני המזונות ומשכך אין ספק ואין חולק כי לא קנה בית המשפט את הסמכות לדון בתביעות אלה ויכולה היא האישה להגישן אל בית הדין הרבני.

אשר לטענה כי במסגרת תביעת האיש לאיזון משאבים נתבקשו גם סעדים בענייני המזונות – עיון בצרופות שנלוו לבקשה שלפנינו מלמד כי מדובר בדברים שאם ננקוט לשון עדינה נאמר כי אין הם בבחינת 'האמת הצרופה':

האיש לא ביקש מבית המשפט לפסוק או ליתן סעדים זמניים כלשהם בעניין המזונות, לרבות לא החלטות בדבר העדר חיוב במזונות, אלא טען במסגרת ההליכים האחרים המתנהלים בין הצדדים בבית המשפט כי אין להביא בחשבון, לעניין איזון המשאבים או סעדי ביניים הניתנים בזיקה לעניינו של איזון המשאבים, את הצורך במזונות שכן, לדעת האיש, אין עליו חובת מזונות. ודוק: אין בדברים בקשה לקבוע כי אין חובת מזונות, אלא הנחת מוצא של האיש כי אין כזו, שבשלה מבקש הוא מבית המשפט שלא לראות הוצאות שתוציא האישה לצורך המזונות כאילו יצאו (לצורך איזון המשאבים) מה'פול' הכללי של נכסי הצדדים אלא כאילו יצאו חלקה שלה בנכסים.

גם אם נניח כי מתן סעדים זמניים עשוי להקנות סמכות – ולא בכל מקרה נכון הוא לקבוע כך – בקשה ממין זו אינה עשויה להיחשב, אפילו בדוחק, כבקשה להכרעה, ולו זמנית, או למתן סעד זמני כלשהו בעניין המזונות.

אשר לטענת האיש כי בתביעת הגירושין טען נגד חיובו במזונות אישה – לא זו בלבד שאין זו עילה לסילוק תביעתה של האישה על הסף אלא איפכא מסתברא שכן בדברים אלה כרך האיש עצמו את עניין מזונות האישה לתביעת הגירושין, ומשכך נחוצה הכרעתו של בית הדין בעניין זה. לו הייתה האישה בוחרת לעתור לעניין מזונותיה שלה לבית המשפט ייתכן שהייתה עומדת לאיש הטענה כי הסמכות לעניינם נקנתה לבית דיננו מכוח הכללתם בתביעת הגירושין שהגיש הוא, אולם משבחרה לעתור לבית דיננו הרי שעתירתה תואמת את הקניית הסמכות על ידי האיש עצמו ועולה עימה בקנה אחד, ומובן מאליו הוא כי אין מקום לסילוק עתירתה זו על הסף.

אין זאת אומרת כמובן כי חייב האיש במזונות האישה, כפי שאין באמור לעיל לעניין תביעות מזונות הילדים כי חייב הוא במזונותיהם – התביעות צריכות להתברר לגופן, בירור שבמסגרתו יוכל האיש להעלות את כל טענותיו שלגופו של עניין, אך שאלת הסמכות אינה מוטלת בספק ואין כל מקום לסילוק על הסף: הסמכות בתביעות המזונות נקנתה לבית הדין כדין ועליו לברר את התביעות לגופן.

אוסיף ואומר כי טענת האיש לעניין מזונות האישה לוקה בעצמה בחוסר־תום־לב בולט ואף עומדת בסתירה לטענתו בסוגיית מזונות הילדים. ובמה דברים אמורים?

האיש עצמו כרך, כאמור, את עניין מזונות האישה לתביעתו לגירושין, בבקשו לקבוע כי אין הוא חייב במזונות האישה. כשמבקש הוא כי נסלק את תביעתה של האישה ונעבירנה לערכאה אחרת מבקש הוא למעשה לחסום את זכותה של האישה לבירור עניין זכאותה או אי־זכאותה למזונות, שהרי מחד גיסא חוסמת תביעתו שלו את האפשרות לדון בעניין זה בבית המשפט, שהרי קנה בית הדין את הסמכות לדון בטענת האיש כי אין האישה זכאית למזונות, ומאידך גיסא מבקש הוא כי בית הדין – גם הוא יימנע מבירור שאלה זו לגופה. אם לזה ייקרא תום־לב, חוסר־תום־לב מהו?

ואשר לסתירה שבין הטענות: כאמור טען האיש כי משביקש מבית המשפט שלא להתחשב בעניין המזונות לצורך איזון המשאבים הרי הוא כמי שהגיש תביעה בעניין המזונות לבית המשפט. הטענה כשלעצמה מופרכת ודחויה כאמור לעיל, אבל לשיטתו של האיש: הלוא באותה בקשה שהגיש לבית המשפט ביקש כך, הלכה למעשה, גם בזיקה למזונות האישה, ולעניין זה אף קרובה בקשתו לבקשה לגופו של עניין מזונות האישה יותר משקרובה בקשתו לעניין מזונות הילדים להיחשב בקשה להכרעה לגופם, שהרי לעניין הוצאות הקיום של הצדדים עצמם ביקש כי עד לאיזון יישא כל אחד מהצדדים בהוצאות הקיום בהתאם לפוטנציאל השתכרותו. כיצד מבקש האיש מבית המשפט בקשה כזו, שלשיטתו עולה כדי תביעה בעניין מזונות האישה, שעה שקודם לכן כרך הוא עצמו את עניין מזונות האישה בתביעה שהגיש לבית הדין?

ולסיום אשר לטענות האיש על תום־ליבה של האישה:

הגשת תביעה בעניין מסוים לבית הדין במקביל לניהול תביעה אחרת בבית המשפט אינה חוסר־תום־לב במובנו המשפטי אף כשאותו צד מגיש את שתי התביעות ובוחר לנהל אחת מהן בערכאה אחת ואת האחרת ברעותה, שכן מדובר בניצול זכות שבדין, וכל שכן כשאת התביעה בערכאה האחרת הגיש הצד שכנגד.

אשר להתנהלות הנטענת של האישה המכוונת, לדברי האיש, ליצור פערים מלאכותיים בין הצדדים – גם ככל שטענה נכונה אין מדובר בה בחוסר־תום־לב בהליך המשפטי עצמו. הטענה תיבחן לגופה אולם אין בינה לבין דרישה לסילוק על הסף ולא כלום.

הבקשה, כאמור, נדחית.

הסמכות לדון בתביעות מזונות האישה והילדים הוקנתה לבית הדין והוא ידון בתביעות לגופן.

לפנים משורת הדין לא יחויב האיש בהוצאות משפט בשל בקשה מופרכת זו.

ההחלטה מותרת בפרסום בכפוף להשמטת שמות הצדדים ומספרי תעודות הזהות שלהם.

ניתן ביום ה' בניסן התשפ"ו (23.3.2026).

הרב יחיאל חיים פריימן

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה