לפני כבוד הדיינים: הרב אברהם אבידר, הרב דוד גרוזמן, הרב בנימין לסרי

פסק דין

בפנינו תביעת האישה למדור בדירת המנוח – בעלה.

רקע

הצדדים נישאו בשנת 2012 והבעל נפטר בשנת 2020.

לבעל יש שני ילדים גדולים אשר הגיעו בהסכמה עם התובעת אודות צורת חלוקת העזבון שביניהם.

נשוא הדיון הוא דירת הבעל – המנוח המצויה ברחוב […] בפתח תקוה.

האישה מבקשת צו למניעת פירוק השיתוף בדירת המנוח מחמת זכותה למדור אלמנה, והילדים מבקשים לפרקה על פי ההסכמות שהגיעו עם האישה שעל פיהן ניתן צו ירושה בערכאה המוסמכת.

כאמור, הצדדים הגיעו להסכמה ביניהם שחלוקת העיזבון תתבצע באופן שהאישה תקבל מחצית מהנכסים וכל אחד מהבנים יקבל רבע.

לאור הסכמת הצדדים, הוציא בית הדין בתאריך 27.7.20 צו ירושה בו נאמר שנכסי המנוח יחולקו באופן שהאישה תקבל מחצית העיזבון וכל אחד מהילדים יקבל רבע. בסוף החלטה צוין שהרכב שרשום על שם המנוח ירשם על שם האישה.

בהמשך, פנתה האישה לטאבו בבקשה לרשום את מחצית הנכס על שמה, כפי שמורה צו הירושה.

מלבד מחצית מהדירה שהייתה רשומה על שם הבעל, שממנו כאמור קיבלה האישה – על פי החוק ולא על פי דין תורה – מחצית, קיבלה האישה אף מחצית מחלקו של המנוח בדירתו שהייתה שייכת לו ולאחותו בק'. הדירה בק' הוערכה על סך של 630,000 ש"ח, וחלקו של המנוח בדירה – 315,000 ש"ח, וסכום זה חולק באופן הנ"ל, כשהאישה קיבלה מחצית מהסכום (157,500 ש"ח), וכל אחד מהילדים קיבל רבע מהסכום.

כמו כן, לאור האמור בצו הירושה, קיבלה האישה גם את הרכב שהיה רשום על שמו של הבעל.

כעת מבקשים היורשים פירוק שיתוף בדירה, ואילו האישה מבקשת למנוע את מימוש החלוקה, ולהוציא צו למניעת פירוק שיתוף בדירה, וזאת מכוח זכותה ההלכתית ל"מדור" לאחר מות בעלה.

בדיון שהתקיים בפני בית הדין ביום 10.6.2025 הופיעו הצדדים ובאי כוחם, והאישה וב"כ טענו את טענותיהם ונצטט:

המבקשת: אני [ר'], ואני מבקשת את זכותי, אני הייתי אשתו של המנוח שנפטר בשנת 2020, היינו נשואים לאחר עלייתי מברזיל, הכרנו ב 2001, ומשנת 2004 חיינו יחד אצלו בבית, ונישאנו ב 2012.

אני גרה בבית המנוח בכתובת […] פ"ת, ועדיין אני גרה שם, בעלי המנוח אמר לי תמיד כי את תגורי בדירתי עד סוף חייך, לא משנה מה שייקרה.

בית הדין: יש לך בית אחר, כאן או בחו"ל?

המבקשת: לא, לא כאן ולא בחו"ל.

הוא תמיד אמר לי שאני אגור בבית שלו, רק לאחר חודשיים מפטירתו חתמתי על הסכם שאני מוותרת על 25 אחוז לטובת הילדים, ואני הייתי אז מבולבלת ולא ידעתי על מה אני חותמת.

בית הדין: ההסכם אושר על ידי ערכאה משפטית?

האישה: עו"ד אישר את זה, לא היינו בבית המשפט.

בית הדין: לפני פטירתו איך הייתה רשומה הדירה?

האישה: רק על שמו, לאחר פטירתו הוציאו צו ירושה.

בית הדין: תציגו בפנינו את צו הירושה.

מגישים את הצו.

בית הדין: אז מה רצית לומר על הצו הזה, שהיית מבולבלת בעת הצו?

האישה: אני הייתי מבולבלת, וזה בסדר שיהיה להם 50%, והם הבטיחו לי כנגד זה שהם לעולם לא יוציאו אותי מן הבית.

בית הדין: יש לך 50 אחוז בדירה, לא תישארי בלי כלום.

האישה: הוא לא רצה למכור את הדירה, והחלום שלנו היה לגור שם עד סוף חיינו.

ב"כ האישה: מכוח חוק יחסי ממון הגיע לאישה.

בית הדין: החוק נותן לה, ואילו ההלכה מה נותנת?

ב"כ האישה: ההלכה נותנת לה מדור ומזון עד סוף חייה, יש לנו גם עדות על הבלבול של האישה בעת ההסכם.

בית הדין: הכלל הוא שהגורם שנתן את הצוואה הוא מבטל אותה אם היא לא תקינה, אז לא אנחנו נטפל בזה.

בית הדין: כמה שווה הדירה?

האישה: הבית שווה בערך 1400,000.

ב"כ האישה: יש לנו החלטה של הרב מייזלס במקרה אחר, קשה הרבה יותר, שכבר פונתה מן הדירה והיה פינוי בינוי, ובכל זאת החזיר אותה הדיין לבית.

לכן במקרה דנן אנו רוצים על פי ההלכה שהיא תקבל את הכתובה שלה ואת המדור כדין.

בית הדין: תדייק את בקשתך, האם אתה רוצה מלבד החצי שהיא כבר קיבלה בבימ"ש לקבל כאן על פי ההלכה, או שרק לקבל כאן על פי ההלכה, ולא בית משפט?

ב"כ האישה: אנו מבקשים רק לעכב את הפירוק שיתוף.

מנגד הילדים טענו:

אנו אמרנו לה כי אנו רוצים לממש את הירושה שלנו, ויש הסכם חלוקה בין יורשים, ולממש אותו.

והנה נכס נוסף שהיא קיבלה ממנו זכויות, וגם זכויות בנקאיות.

אנו מבקשים בצורה יפה, שתקנה את חלקנו או נמכור בחוץ, אבל זו זכותנו לקבל את חלקנו.

בית הדין: להערכתך, מה הזכויות ושווים?

מ': זה שווה 1.7 – 1.8 יש שם גם זכויות על הגג מלבד ה- 70 מ"ר בפועל.

בית הדין: פניתם אל האישה שתקנה את חלקכם בדירה?

מ': כן, היא אמרה שהיא תבדוק את זה.

[…]

חוץ מזה היה עוד דירה שהיה לאב יחד עם דודתם – אחותו, הדירה בק', ושמאי אמר שהיא שווה 630 אלף והנוכחים כאן קיבלו 315,000 ש"ח והיא קיבלה מזה חצי, וברגע שפעלו כבר על פי התיק האזרחי, זה נגמר.

יש לי כאן את ההקלטה של שיחה עם הילדים, שם אמרה האישה כי זה שוה 1.8 והיא עשתה לכל אחד את הסכום שיזכה בו, וזה לא מותנה בלחיות שם עד סוף חייה.

כמו שהייתה עגלה נגררת שנמכרה, והכול חולק – 50% לה ו-25% לכל ילד.

בית הדין: מה היא קיבלה מחשבון הבנק, שנדע אחרי הנגררת ואחרי הדירה השניה כמה היה לה.

ב"כ היורשים: יש גם דירה באילת שעדיין לא ניתן למכור בגלל בעיות רישומיות, אבל את השכירות היא מחולקת, וגם לה יש מזה שכירות, כמונו, כעת זה לא מושכר.

היא הלכה לבת זוג הקודמת ששמה נ', הלכה לקבל ממנה דמי שכירות וחלקנו זאת לחצי.

בית הדין: כמה היה כספים בבנק?

ב"כ האישה: באזור 10 או 20 אלף ש"ח. היה גם דבר נוסף שבו חלקנו את 30 אלף שקיבלנו על זה.

ב"כ היורשים: גם בהסכם לא מוזכר שהיא מקבלת בית לכל החיים.

בהמשך לשאלת בית הדין את ב"כ האישה האם היא עתידה לתבוע את כתובתה ענה ב"כ האישה:

בית הדין: האם אתם מתכוונים לתבוע כתובה או לא?

ב"כ האישה: אני צריך להתייעץ על זה.

בית הדין: תמתינו כמה דקות בחוץ.

הצדדים חוזרים לאולם

בית הדין: נא לענות על שאלתנו!

ב"כ האישה: האישה לא מתכננת לתבוע כתובה, היא קיבלה על פי ההסכם ביניהם, ולא על פי החוק.

בתום הדיון הורה בית הדין לצדדים להגיש את סיכומיהם, ולהלן עיקרי טענות הצדדים:

טענות האישה

• על פי ההלכה מגיע לאישה זכות מדור לכל חייה.
• אף שקבלה מחצית מהדירה, למעשה היא וויתרה על 25% לטובת הילדים בכדי להישאר בדירה לכל חייה, משום שעל פי החוק, מגיע לה מחצית מהדירה – מכוח שיתוף ספציפי, ועוד רבע – מחמת מחצית החלק של הבעל המוריש, ממילא ההסכם הוא הסכם וויתור לילדים על רבע מכלל הנכסים.
• היא הייתה מבולבלת בעת ההסכם.
• ההסכם לא אושר בשום ערכאה.
• כל ההסכם היה על סמך ההבטחות בכל העת שהיא נשארת לגור בדירה.
• הדירה באילת לא רלוונטית, כבר שנה לא מקבלת דמי שכירות.
• הדירה בק' הייתה בעלת שווי נמוך, ואין בכך בכדי לפצות ולהוות תחליף למגורים לכל החיים.
• הזכות למדור של האלמנה הינה זכות קניינית ולא זכות רעיונית, ומצטט פסק דין בית הדין בפתח תקוה.
• ועוד טענות וציטטות.

טענות היורשים – הילדים

• ההסכם היה על פי דעתה של האישה ואין בלתו.
• האישה קיבלה מחצית מחלקו של הבעל בדירה בק'.
• האישה קיבלה כספים רבים.
• ההסכם אושר ברשם הירושות והוצא צו ירושה, והאישה אצה רצה לטאבו לממש את זכויותיה.
• אין לקבל גם על פי ההלכה וגם על פי החוק.
• האישה במשך זמן רב קיבלה דמי שכירות מהדירה באילת. והיא זו שהעבירה לנו את חלקנו.
• אם תממש את מחצית הדירה הרשומה על שמה, יהיה לה הון של בערך 900,000 – 1,000,000 ש"ח. שזהו סכום די והותר לקנות לעצמה דירה קטנה למגורים לכל חייה.
• מצטטים פסק דין מתל אביב שאין לה אחיזה הן על פי החוק והן על פי ההלכה.

דיון

לאחר עיון בטענות הצדדים בסיכומיהם ובנספחים, נראה לבית הדין כי הצדק עם היורשים, ואין לעכב את מכירת הדירה. להלן נבאר קביעה זו.

האם יש לאלמנה זכות למדור בעת שתבעה כתובתה

אין חולק כי לאישה זכות למדור וכפי שנפסק בשו"ע אבהע"ז סימן צ"ד:

כדרך שניזונת אלמנתו מנכסיו, כך נותנין לה כסות וכלי תשמיש ומדור, או יושבת במדור שהייתה בו בחיי בעלה.

הגה: ואינה משמשת בכל הבית עם היורשים, רק נותנין לה מדור מיוחד לפי כבודה, בבית (הר"ן פ' נערה בשם הרשב"א והמ"מ פי"ח) וי"א דיכולין ליתן לה מדור הראוי לה בבית אחר (כן משמע במרדכי פרק הנושא ובפרק נערה שנתפתתה). ואין האלמנה יכולה להשכיר מדור שלה לאחרים (תשובת הרשב"א ובהר"ן פרק הנושא). ומשתמשת בכרים ובכסתות, בעבדים ושפחות שנשתמשה בהם בחיי בעלה (כשהיה בעלה במדינת הים) (בהר"ן פרק נערה).

אף שהשו"ע השמיט את הנידון האם האלמנה זכאית לכתובה וגם למדור או שמא כשתובעת כתובה כבר אינה זכאית למדור, אך את זה השלים הבית שמואל וזה לשונו:

כדרך שניזונת וכו'. כי כל הני מתנאי כתובה הם אפילו לא כתב לה, ונראה אם תובעת כתובה – הפסידה כל הני, כמו דמפסדת מזונות. אף על גב דכתב הרא"ש דאין מזונות ודירה תלויים זה בזה, כי לפעמים יש לה דירה בלא מזונות, מכל מקום אם תובעת הכתובה או מכרה – הפסידה הכל, וכן משמע שם ובטור ובכלל כלי תשמיש איתא בש"ס משתמשת בכלי כסף ובכלי זהב כדרך שמשתמשת בחיי בעלה כשהיה במ"י.

הרי שבמקום בו היא תובעת כתובתה ובמקרה זה אף שלא תבעה על פי דין תורה תבעה וקבלה על פי החוק – הפסידה את הזכות למדור כדין מזונות אלמנה שמאבדת אותם עם תביעת כתובתה.

ואף הבית מאיר שלא הבין את דברי הבית שמואל, הסכים שכך זה הנוהג וז"ל:

כדרך כ' הב"ש ונראה אם כו' כל הני וכו' ואמת שכן משמע מהרא"ש וטור שכ' וכן אם אין הנכסים מספיקין לזונה והיא רוצה לשבת בבית בעלה בלא מזונות ובלא תביעות כתובה משמע הא תבעה כתובה אין לה מדור, וכן מורה לשון הגמרא ריש אף על פי תנאי כתובה ככתובה, ופירש"י ז"ל על כל הדינים המוזכרים לעיל, וע"ז מסיק נ"מ לתובעת משמע שאז אבדה כל הת"כ ואף המדור, אמנם בתשובת רשב"א שבב"י לא משמע הכי, שכ' ומה שטוען שאין לאלמנה זכות המדור עד שתוציא כתובה ותשבע אין טענתו יפה שאין המדור תלוי בגביות הכתובה שאפילו אין לה מזונות ולא כתובה יש לה מדור משמע שאפילו מכרה הכתובה מ"מ יש לה מדור וה"ה די"ל ת"כ דאף דהפסידה מזונות – מדור לא הפסידה, וצ"ע תו נלע"ד אף דלאנשי יהוד' שהיו כותבין עד שירצו כו' דמשמע דעל כל הנכתובה קאי דהיינו ואת תהא יתבת בביתי דהוא מדור ומתזנה עד וכו' שאם רוצים לסלקה פטורים מהכל מ"מ לדידן שפסקינן כאנשי גליל ומ"מ רואה אני מעשים בכ"י ביתומי' קטני' שהב"ד מסלקי' האלמנה, וע' שם סי' צ"ג, ואם בכח התקנ' אנו נוהגין עם כל זה התקנה אינה הגונה אלא על המזונו' כדי שלא יופסדו בתפיסה כל המטל' למזונות כמבואר שם בב"י אבל על המדור מה"ת לתקן נגד ההלכה ואם זה לפ"ר הונח לי קצת מה שמעולם תמהתי אשר שמעתי וגם ראיתי שנוהגין בכמה בתי דינין כשמסלקין האלמנה מוותרי' נגדה ליתן יותר על המגיע לה מכל מיני מטלטלי' כמו נחושת ונחושת קלל ואפילו כלי כסף והיה קשה לי מאוד הא קי"ל דאפי' בגדי חול שעשה לה שמין ובהנ"ל רציתי לומר הואיל ומסלקין אותה בכח התקנה בעל כורחה ומגיע לה מדור עם תשמישו כדרך וכו' אבל אין זה מספיק כי רואה אני כמדומה לי בהיפך דאפי' מן המדור דוחין אותה וזה לע"ד ודאי אינו נכון ותו דאי מטעם זה אינם שלה לחלוטין כ"א עד דתמות או תנשא ואולי יש להם סמך דמסתמה כך ניתן מתנה לדרשה להחתן מצדה וגם זה צ"ע וע' ריש סי' צ"ט מה שכתבתי ובשם הריב"ש ואולי גם זה ראו ובדע' אחרונים שלא להעמיד על קו הדין דרך פשר וזה שייך אך ביתומים גדולים:

והאמת שדרשתי משני רבנים מובהקים ומפורסמים טעמו של דבר ולא ענו אותי דבר, זולת כך ראינו נוהגים מקדמונינו ולכן הנחתי בצ"ע ואולם כהיום נלע"ד הטעם פשוט דהא כבר מבואר סי' צ"ג דאנן פסקינן כאנשי גליל אלא דשם סעיף ג' כתב דהאידנא תקנה קבועה היא לסלק אותה בע"כ ומדחזינן שמנהג הנ"ל נתפשט מסתמא בלי ספק מהכא נובע שמעיקרא הכי אתקין לסלק אותה בע"כ, ונגד זה כדי להפיס דעתה במקצת אף גם ליתן לה מכל מיני כלי תשמיש כדי צורכה לבד ואף כלי כסף, וכן ראוי לנהוג, כי טעם ישר הוא, ואפשר לפי העושר אף לוותר לפעמים בכלי תשמיש שקורין בענש לייכט"ר של כסף. ואולם כל זה אם היא נסתלקה בע"כ ולא בשתובעת היא כתובתה ואינה רוצה ליזון מתפיסת הבית, לדעתי, אך מזה נשתרבב המנהג.

אף שב"כ האישה הודיע כי האישה אינה מתכוונת לתבוע את כתובתה, אך יודע בוודאי ב"כ האישה כי אין לתפוס את החבל בשתי הקצוות: גם לקבל שלא כהלכה אלא על פי החוק מחצית מנכסי הבעל, וגם לקבל את כתובתה על פי ההלכה.

בשל כך הצהרתו אם היא מתכוונת לתבוע את כתובתה או לאו חסרי משמעות, לאור העובדה שהאישה כבר קבלה הון שעולה על בוודאי 1,000,000 ש"ח (מחצית דירה בפ"ת, רבע דירה בק', דמי שכירות מהדירה באילת, רכב, כספים ועוד) שלא על פי דין תורה.

חשוב אף לציין ולהגיב על דברי ב"כ האישה, שלדבריו האישה וויתרה על 25% מהדירה, שהרי לו הייתה תובעת את חלקה בחייו של הבעל – הייתה בוודאי זוכה במחצית מכוח הדין שנוהג בבתי משפט של שיתוף ספציפי, וממילא מחצית מהדירה הייתה שלה, וכן הייתה מקבלת עוד 25% שהם מחצית חלקו לאחר מותו, וכך בהסכם שהסכימה רק ל50% הרי וויתרה על 25% בכדי שתיוותר בדירתה.

לדעת בית הדין דברים אלו הינם אולי תאוריה אך לא יותר מכך.

הזכות לשיתוף ספציפי איננה זכות קניינית אוטומטית המוקנית לה כברירת מחדל בכל מצב.

זו זכות, שבעקבות תביעה משפטית, לאחר עיון בחייהם של הצדדים, לאחר שיקול דעת, ולאחר שמיעת הצדדים שמדבריהם אפשרות ותעלה העובדה כי אכן האישה עשתה מאמץ רב והוכח כי הייתה כוונת משתף בדירה, או אז רשאי בית הדין או בית המשפט לפסוק כך לטובת צד, שלדעתו מגיע לו מחצית או חלק אחר מנכסי הבעלים.

אך בכדי להגיע לכך צריך שיתקיים דיון ויוכח מעל לכל ספק כי הצד המבקש הוכיח כוונת שיתוף, הוכיח השקעות, הוכיח תרומה של "דבר מה נוסף" שעד כה לא ברור מהם הקריטריונים שלו ועוד.

אך לבוא ולצאת מנקודת מוצא כביכול שבוודאי מגיע לה 50% מכח הלכת השיתוף הספציפי, ובשל כך נחשב שהיא וויתרה ליורשים על 25% אחרים – לא מתקבל על דעת בית הדין.

טענות האישה וב"כ כי ההסכם נוסח ומומש מתוך בלבול – אין בית הדין דן בכך, ודוחה זאת, לאור העובדה שהסכם זה אושר והוגש לערכאה משפטית רלוונטית המוסמכת לדון ולפסוק על הסכם זה, וכך אכן נעשה. טענות מסוג זה היו צריכות להיטען מול הערכאה המאשרת ומשום שלא נטענו – בית הדין דוחה זאת.

כן דברי ב"כ האישה כי כל ההסכם נעשה על דעת ההסכמה שבעל פה שהיא תמשיך לדור בדירת המנוח כל חייה – נדחים.

כל אומדנא צריכה להיות מושתתת על ביסוס עובדתי כתוב ומוכח. לטעון על סברא שהיא זו שיצרה אומדנא, שאם נקבלה הרי היא שומטת את כל ההסכם – זה מופרך וכנגד כל הפוסקים.

אף הליכתה של האישה לטאבו בכדי לממש את זכותה ולהעביר את הנכס על שמה, כמוה כקבלת כתובתה, ובכך על פי דברי האחרונים שוב אין ליורשים כל חובה להעמיד לה את דירתה.

בנוסף בקבלתה סכום של למעלה ממיליון ש"ח! הרי קבלה סכום המתאים לרכישת דירה קטנה ומדור ולא נגרע חלקה בשום אופן הן על פי ההלכה והן על פי החוק.

חשוב לציין כי הציטטות שהביא ב"כ האישה אודות זכותה למדור, שהיא זכות קניינית, הינן במקרים שבהם לא קבלה האישה מעבר להלכה, והנידון מה זכותה למדור. אולם פה עסקינן בזכות של האישה שמומשה וקבלה כנגד ההלכה, ואפשר אף מעבר למה שמגיע לה, ובשל כך מקובל עלינו פסק דין שהוגש מטעם היורשים מבית הדין בתל אביב, שבמקרה זה היא איבדה זכותה למדור.

ונרחיב אודות הזכות למדור של האלמנה, שלדעתו במקרה זה לאחר שקבלה סכום די והותר לרכישת מדור קטן הראוי לה – איבדה את זכותה על דירת הבעל, והן משום שב"כ האישה טען כי הזכות למדור הינה זכות קניינית שלה, ומכוח עובדה זאת אין להוציאה מדירתה שלה.

מדור אלמנה – זכות למדור או זכות לבית

איתא בגמרא בכתובות נ"ד ע"א:

את תהא יתבא בביתי וכו'. תני רב יוסף, בביתי – ולא בביקתי, אבל מזוני אית לה. מר בר רב אשי אמר, אפילו מזוני נמי לית לה. ולית הלכתא כמר בר רב אשי

ופירש"י שם וז"ל:

בביתי ולא בביקתי – אם יש לו בית כופין את היורשין לתת לה מדור לפי כבודה ואין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם, אבל אין לו בית אלא ביקתא בעלמא צריף צר וקטן ולשון ביקתא בי עקתא יכולין לומר לכי מאצלנו, דאת תהא יתבא ב"ביתי" כתב לך ולא ב"ביקתי".

אבל מזוני אית לה – בבית אביה מנכסיו, ולא אמרינן כיון דלא קרינן בה ואת תהא יתבא בביתי, לא קרינן בה ומתזנא מנכסי, ורב יוסף "בביתי" יתירא דריש, דתקון למכתב בביתי תרי זימני ואת תהא יתבא בביתי כל ימי מיגר ארמלותיך בביתי.

מבואר ברש"י כי מהמילה "בביתי" נלמד, כי אם היה לו צריף קטן צר אינם מחויבים כלל לתת לה מדור, וכפי שכתב "ויכולין לומר לכי מאצלנו", וזאת על אף שחיוב המזונות בעינו קיים.

אולם הרא"ש מביא ירושלמי שחולק על הרש"י, וסובר, שהלימוד "בביתי ולא בעקתי" – אינו מיעוט הפוטר את היורשים מלתת לה מדור, אלא הוא מיעוט הפוטר את היורשים לתת לה מדור מיוחד זה, אך ודאי שהם חייבים להעמיד לה מדור אחר, אם משלהם או בשכירות.

וז"ל הרא"ש שם בפ"ד הלכה כ"ט:

וכן מוכח שמעתין דכשהבית צר מוציאין אותה ואין שוכרין לה בית דירה דאי חייבין לשכור לה דירה פשיטא דמזונות אית לה והיאך קאמר מר בר רב אשי דלית לה מזונות. ובירושלמי משמע שחייבין לשכור לה בית דגרס ר' זעירא שלח שאלה לרב נחמן בר יצחק ולר' אבימי בר פפא לא היה שם בית מאי א"ל היורשין שוכרין לה בית מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים כהדא חדא איתתא הות פורנא כ' דינרים והות תמן חד בית טב עשרה דינרין אתא עובדא קמיה דר"ח ואמר אי יהבין לה ביתא יהבין לה עשרה דינרין א"ל ר' מנא מכיון דלית ביתא אלא בי' דינרין מכאן דלית לה פורנא אלא בעשרה דינרין מכאן ואילך היא אומרת קרקע והיתומים מעות הדין עם היתומים ע"כ הירושלמי. וזה פירושו לא היה שם בית ראוי לדירת אלמנה והיתומים מהו א"ל היורשין שוכרין לה בית ואם היא אומרת קרקע פירוש בבית בעלי אני רוצה לדור והם אומרים מעות פי' נשכור לך בית למדור ונדור בבתינו הדין עם היורשין לפי שאין גוף הקרקע קנוי לה אלא לדירה בעלמא הלכך יכולין לשכור לה בית אחר וידורו הם בביתם. והא דאמרינן משתמשת במדור שנשתמשה בו בחיי בעלה היינו כשיש לכולם דירה והם רוצים ליתן דירה פחותה מבית בעלה.

הרי שסובר הירושלמי, שחובת המדור קיימת בכל מצב על היורשים, גם אם אין להם אפשרות לתת לה את מדור בעלה ואף אם הוא אינו קיים, אך חובת נתינת המדור לאלמנה בתוקפה בכל מצב.

אם כן נחלקו רש"י והירושלמי, אם חיוב מדור שיש לאלמנה הוא חיוב מדור הקיים על גוף המדור של בעלה, או חיוב למגורים, היינו, לספק לה "אפשרות מדור" ולא לספק לה "מדור".

רש"י סובר, כי החיוב הוא לתת לה את מדור בעלה ועליו חל השעבוד, ועל כן, אם יש מיעוט בלשון הבעל הכתוב בכתובה "בביתי" ומלמד שלא "בביקתי", הרי המיעוט הוא לא בתשמיש המגורים אלא במדור עצמו בגופו, ועל כן "בביתי ולא בביקתי" שאז הבעל הפקיע את חיוב מדור שיש לו על אשתו לכשתהיה אלמנה.

אולם הירושלמי סובר, שהחיוב לתת לה תשמיש של מדור, וחיוב  זה חל היורשים שצריכים לספק לה אפשרות מגורים ועל כן, אין פטור מכך באם לבעל לא היה מדור, או שהיו דרים בשכירות, כי בכל מקרה שיעבוד החוב אינו על גוף המדור, אלא על תשמיש המדור ואפשרות המגורים, ועל כן בכל מקרה הם חייבים לתת לה ולהעמיד לה מדור לדור בו, ואף אם היו גרים בבקתה, הפטור אינו פטור מהחיוב אלא מהחיוב להמשיך לתת לה לדור בבקתה זו ויכולים להוציאה משם, אך חייבים להעמיד לה מקום אחר לדור בו.

וכן נחלקו בזה לשיטתם בכתובות ק"ג ע"א שם נאמר בגמרא:

בעי אביי: שיפצה, מאי? תיקו.

פירש"י רש"י שם וז"ל:

מאי – מי אמרינן לא מפקינן לה כל ימים שיכול להתקיים או דלמא אמרי' לה לאו כל כמינך.

כלומר, הספק בגמרא לפי רש"י הוא אם היא שיפצה את בית בעלה העומד ליפול, האם יכולים היורשים להוציאה מביתו, שהרי סוף סוף בית זה אינו ראוי למגורים ועל כן, איבדה את זכותה לדור בו, או שמא כיון שהיא שיפצה אותו וכעת הוא ראוי למגורים – חזרה זכותה לגור בבית בעלה המשועבד לה למגורים בו.

אולם תוס' שם ביאר אחרת את ספק הגמרא וז"ל:

ה"ג שיפצא מאי – ושם דבר הוא כלומר מהו שתשפץ וכן פי' ר"ח.

לפי התוס' ספק הגמרא הוא אינו אם היא שיפצה, אלא האם היא רשאית לשפץ את הבית, אך זה ברור שאם היא שיפצה את הבית והוא קיים – בוודאי שיש לה זכות לגור בה.

ולכאורה רש"י לשיטתו מביאורו לעיל, כי הזכות שיש לאישה למדור מיורשי בעלה הוא זכות בגוף המדור, ועל כן כל עוד המדור קיים יש לה זכות למדור בו, אך אם המדור אינו קיים אין לה זכות למדור, ומשום כך ביאר את ספק הגמרא, אם היא שיפצה דירה רעועה שאינה יכולה לעמוד עוד האם היא החזירה לעצמה את זכותה למדור זה או לא, אך לא פירש כתוס' האם היא רשאית לשפץ את הדירה, שהרי כיון שהדירה אינה ראויה עוד למגורים כמו שהיא במצבה הרי היא איבדה את זכותה למדור בה ומדוע שיהיה לה את הזכות למדור בו, ועל כן ביאר, שכל הספק הוא אם היא בכל זאת שיפצה, וממילא כעת עומד המדור הראוי למגורים מוכן לקבלתה, האם היא החזירה לעצמה את הזכות הזו.

אולם תוס' סובר שכל ספק הגמרא הוא אם היא רשאית לשפץ את הדירה, שהרי אין זיקה בינה לבין דירה זו, כי כל החיוב שלהם הוא להעמיד לה שימוש של מדור, ועל כן הספק הוא אם היא רשאית לשפץ את הדירה הזו, אך ודאי שאם שיפצה לית מאן דפליג שיכולה לדור במדור זה, שהרי יש כאן אפשרות מגורים ומדוע שלא תשתמש בו.

הרי שנחלקו אם חובת מדור לאלמנה הוא להעמיד לה מדור בעלה או להעמיד לה זכות מגורים מנכסי בעלה, אך לא זכות בגוף הדירה עצמה בדוקא.

הנה כתב השו"ע בסימן צד סעיף א' וז"ל:

כדרך שניזונת אלמנתו מנכסיו, כך נותנין לה כסות וכלי תשמיש ומדור, או יושבת במדור שהייתה בו בחיי בעלה

וכתב על זה הבית שמואל בס"ק א' וז"ל:

כדרך שניזונת וכו'. כי כל הני מת"כ הם אפי' לא כתב לה ונראה אם תובעת כתובה הפסידה כל הני כמו דמפסדת מזונות אף על גב דכתב הרא"ש דאין מזונות ודירה תלוי' זה בזה כי לפעמים יש לה דירה בלא מזונות מ"מ אם תובעת הכתובה או מכרה הפסידה הכל וכן משמע שם ובטור.

מדברי הבית שמואל עולה כי חובת המדור לאלמנה הוא כדין מזונות אף שאינו מדין מזונות, שהרי פעמים יש לה דירה ואין לה מזונות, אך חובת המדור הוא כדין מזונות, שהוא מכלל חיובי הבעל לאשתו להמשיך את שיגרת חייה גם לאחר מותו, על ידי שיסופק לה כל צרכי חייה, וכמו שכתב המחבר: "כדרך שניזונת וכו' כך נותנין לה כסות וכלי תשמיש ומדור" היינו שאין כאן "נתינת מדור" אלא תשמיש של מדור שתוכל לדור בו, החובה היא חובת היורשים להעמיד לה אפשרות מדור ולא חובה להעמיד לה מדור.

ועל פי זה הקשה הבית שמואל בס"ק ז' וז"ל:

וכן לא תחזק בדקו. בש"ס איתא שיפצה מהו תיקו ופירשו תוס' שיפצה שם דבר כלומר מהו לשפצו וס"ל דהוי קולא לנתבע היינו היורשים, ולכאור' קשה לדעת הרא"ש דס"ל אלמנה ששהתה ולא תבעה מזונות ב' שנים לא הפסיד' אלא כשהיא עני' ופרוצ' כמ"ש בסי' הקודם משום דס"ל הנכסים בחזקת' א"כ ה"נ בבעיא דלא אפשט' הא הפסידה היא? ודוחק לומר לענין מזונות הנכסי' בחזקת' ולא לענין דירה, אלא צ"ל כאן עכ"פ נותני' לה דירה אחרת – משום הכי מקילין ליורשים, מיהו על הטור קשה שכתב אף לדיעה קמייתא דאינן מחויבים ליתן דירה מ"מ לא תחזק בדקה, ובשלטי הגיבורים פסק דהיא מוחזקת, וא"י היורשים לעכבה. 

כלומר, הקשה הבית שמואל, מדוע כשיש ספק לגבי זכות האלמנה כנגד היורשים של בעלה, ההכרעה היא שיד יורשים על העליונה, והרי לגבי מזונות קי"ל שידה על העליונה ומ"ש חיוב מזונות מחיוב מדור.

ותירץ הבית שמואל, שאמנם אין הבדל בין שני החיובים, וכמו שלענין המזונות היא המוחזקת, כך גם לענין חיוב מדור היא המוחזקת, אלא שכיון שהיורשים בכל אופן נותנים לה מדור חילופי, על כן, בכל ספק לגבי המדור – הם מוחזקים לעומתה, שהרי היא כבר ממילא מקבלת מהם את האפשרות למדור.

ובזה הבית שמואל לשיטתו וכפי שיטת כל אותם הראשונים שסברו שחובת המדור היא חובה "לאפשר לה לדור", ואיננה חובה "לתת לה דירה", והרי זה כחובה שיש להם לזון אותה, ועל כן, בשניהם היא המוחזקת מלבד כאשר הם נותנים לה מדור חילופי.

אולם לשיטת רש"י המובאת לעיל, חיוב המדור הינו חיוב לתת לה לגור בדירת בעלה, והשעבוד הוא על גוף הדירה, וכאשר הדירה איננה – פקעה ממנה הזכות למדור זה, ועל כן, היא איננה מוחזקת בחוב כלפי היורשים אלא רק כלפי המדור עצמו, ועל כן, בכל ספק מובן מדוע ידם על העליונה, ואילו בספק בענין חיוב המזונות ידה על העליונה והיא המוחזקת, משום שבמדור הזכות שלה הוא כלפי המדור ואילו במזונות הזכות לה הוא כלפי היורשים לשלם לה מזונות.

וברור ששתי הדעות שהביא הרמ"א בסעיף א' חולקות בהאמור לעיל, וז"ל שם:

ואינה משמשת בכל הבית עם היורשים, רק נותנין לה מדור מיוחד לפי כבודה, בבית (הר"ן פ' נערה בשם הרשב"א והמ"מ פי"ח) וי"א דיכולין ליתן לה מדור הראוי לה בבית אחר.

כלומר, באם השאיר הבעל מדור אחד שאמורים לגור בו גם האלמנה וגם היורשים, אם יכולים היורשים לומר איננו רוצים לגור איתך בבית אחד, צאי ונעמיד לך בית אחר, או שאינם יכולים לומר זאת ולהוציאה, אלא יכולים רק להפריד אותם במגורים במדור זה.

אם נאמר שהחיוב הוא על היורשים לספק לה אפשרות מדור, אך אין לה שעבוד על גוף המדור שהשאיר בעלה – מובנת השיטה שאומרת שיכולים הם להוציאה מהבית ולהעמיד לה בית אחר.

אך אם נאמר, שיש לה שעבוד וזכות בגוף הבית למדור, והמדור הזה משועבד לה לגור בתוכו, ברור שאינם יכולים להוציאה ממדור זה, אלא רק להפריד ביניהם בתוך המדור הזה במגוריהם. 

האם לאלמנה יש קנין בדירת הבעל

ונראה שבמחלוקת זו, אם הזכות למדור יוצרת בעלות בקרקע או רק זכות שימוש, נחלקו הרעק"א והבית מאיר, ודבריהם מובאים בשו"ת רעק"א (חלק א' סימן קל"ג), בדבר השאלה שנידונה בפניו, אודות המשכיר התובע שכר דירה מהאלמנה, בגין שבעלה הנפטר לא שילם לו את דמי השכירות זמן רב, ורוצה לגבות את דמי השכירות מהמטלטלין המצויים בדירת השכירות בה מתגוררת האלמנה, והאלמנה מצידה רוצה לתפוס ולזכות במטלטלין הללו בכדי לגבות את כתובתה.

ואחד מן הנידונים בתשובתו היא, אם יש להגדיר את האישה האלמנה כ"שוכרת את הדירה" והיא זכתה ותפסה במטלטלין הללו מדין קנין חצר, כפי שקנין חצר זוכה ופועל לשוכר.

דעת הרעק"א היא:

אולם בנ"ד אף דהחפצים ברשותה, מכל מקום כיון דלא עשתה מעשה קנין בהם לא מקרי תפיסה, כדאיתא בשו"ת הריב"ש (סי' שס"ד) וז"ל, ודע כי הנכסים שהם בבית הבעל, אעפ"י שכשמת נשארו הנכסים בידה ואוהלים כאשר המה – אין זה כלום, שכל תופס צריך תפיסה גמורה שיקנה הדבר בא' מדרכי הקנאות וכו', וא"כ הבית והתיבות והמטלטלין הכל ברשות היורשים, ואינה נקראת תופסת מפני תפיסת המפתחות וכו' [והועתק בקצרה להלכה בהגהת ש"ע אה"ע סי' צ"ג סעיף כ"ג] ואדרבא יותר היה נראה לדון דה"ה ר' מאיר שהוא המשכיר הוא התופס, למה דקיי"ל בש"ע חוה"מ (סי' שי"ג ס"ג) דהמשכיר חצרו לחבירו הוי חצירו של משכיר לזכות במציאה.

דעת הבית מאיר החולקת על הרעק"א היא:

עוד הוסיף הגאון הנ"ל דמה"ט יש לעיין על הריב"ש שהבאתי, דמאיזה טעם לא יהיה זה "תפיסה" כיון דמונחים בחצירה? דהא יש לה זכות דירה מתנאי ב"ד והיא כשוכר, דבודאי לא היה הריב"ש סותם דבריו, רק לפסקא דהרמב"ם דהוי חצירו דהמשכיר, בפרט שכבר הכריע הש"כ בס' תקפו כהן בספיקא דדינא מהני תפיסה אפילו אחר שנולד הספק, א"כ למה לא יועיל התפיסה של מציאה שנפל בחצר המושכר לו, לומר קים לי כרש"י וסייעתו? לכן יותר מסתבר לדחוק דהריב"ש מיירי בחפצים המונחים בבית באותן חדרים שלא היו משועבדים לדירת האישה (כדאיתא בסי' צ"ד) עכ"ד.

ועל כך השיב לו הרעק"א, שאין לאלמנה כל קנין וזכות בגוף הדירה, אלא אך ורק זכות שימוש לדור בדירה, אך לא זכות קניינית שעל ידה יכולה לזכות בקנין חצר את המטלטלין שבדירתה כדין כל שוכר וז"ל:

השבתי באמת גם אנכי הייתי כמתמיה על סתימת הריב"ש והרמ"א דלא מקרי "תפיסה", אולם נ"ל אף אם בעלמא הוי חצירו דהשוכר, מ"מ י"ל דדירת אלמנה – גרע, לא מבעי' לשיטת ר"ת בתוס' (ב"ב דף נ"א ע"ב ד"ה במתנה וכו') דדוקא שוכר דיכול להוריש זכות ליורשיו הוי חצירו, אבל היכא דאינו מוריש לא, אלא אף לאינך פוסקים י"ל דדוקא בנכסי מלוג שלה, דאם הבעל סילק עצמו מפירות הוי חצירה, משום דבלא"ה ידה ג"כ על גוף הקרקע, וכן אם לא סילק עצמו מפירות, אף דהוא א"י להוריש מכל מקום עכ"פ לא מקרי חצרה להוציא הדבר מרשות בעלה עי"ז, אבל הכא בדירת אלמנה דאין לה שום זכות ליתן אותה לאחר לא להשכיר ולא להוריש, רק שיש לה זכות דירה מתנאי ב"ד – י"ל דלא מקרי "חצירה", וגם כיון דלא היה לה ענין זכות בדירה זו רק שמוטל בתנאי ב"ד דהיינו שמניחה לדור בתוכה, אבל לא לענין דבר אחר שיהיה לה שכירות החצר לזכות בנפילת מציאה לתוכה [עי' ש"כ חוה"מ סי' קלח סק"ב] ודוק.

ואף דעת ההפלאה (בקונטרס האחרון סימן צג סעיף כג) כדעת הבית מאיר שלאלמנה יש זכות בגוף המדור וז"ל:

ועוד נראה לחלק דהתם בריב"ש משמע דהמטלטלין הם במדור שהייתה דרה בו עם הבעל בחייו, א"כ כיון שהיא דרה בבית מחיוב הבעל, אף דיכולין היורשין ליתן לה מדור אחר מ"מ כל זמן שלא נתנו לה הוי הבית ברשותה כמו ברשות היורשין, והוי כחצר של שניהם דדינו כסימטא כדאי' בחו"מ סי' קצ"ח סעיף ט'. וכ"ש אם המטלטלין הם מעורבים עם בגדים כדמשמע שם דהמקום קנוי לה א"כ בכה"ג יכולה לתפוס לאחר מותו, אבל אם המטלטלין מונחים בחדר א' שאינו בכלל דירתה – ממילא הו"ל ברשות היורשים, ולא מהני תפיסתה.

אולם מדברי הרמ"א עצמו נראה שחולק על ההפלאה, ובכל אופן מסתפק, שהרי מביא בזה ב' דעות שכתב בסימן צ"ג  סעיף כ"ג וז"ל:

וי"א דלא הוי תפיסה אלא תפיסה מרה"ר או מסימטה אבל לא מרשות יורשין (הר"ן פרק אלמנה ניזונית בשם רש"י) וכו' ויש חולקים (כן משמע מדברי הריב"ש סי' שס"ד).

וממילא עולה מדברי הבית שמואל, הרעק"א הירושלמי התוס' דעת הרמ"א בב' מקומות ועוד שסברו שאין לאישה כל זכות קניינית במדור, ואף שנחלקו עליהם רבים – מדי ספק לא נוציא ולא נכריע.

האם יכולה לקבל הן על פי החוק והן על פי ההלכה

עוד יש לברר את הטענה שיכולה האישה לומר, אמת נכון שקבלתי שלא על פי ההלכה מחצית מכלל הרכוש, אך זאת קבלתי על פי החוק, ומה בין החוק לבין הזכות שלי כאלמנה? זכותי לדור בנכסי בעלי הינן מכוח הכתובה, וזאת מחמת שלא אתבזה, שהרי אני אלמנתו ואגודה בו, ומה נגרעה זכות זו אם אני מקבלת על פי חוק הירושה מחצית מנכסיו? כאן אני באה מכוח ירושה וכאן – מכוח היותי אלמנתו, ומכוח הזכות העומדת לי מחמת הכתובה.

ואפשר אף שתוסיף להקשות, נכון שבבתי הדין קיים הכלל ש"אין כפל זכויות" אך זאת דווקא לעניין הזכות לכתובה וגם הזכות למחצית נכסי הבעל מכוח חוק איזון משאבים, וכפי שבית הדין נוהג לפסוק, אך במקרה זה – אין זה "כפל זכויות". דבשלמא מה שתקבל גם כתובה וגם זכות למחצית הרכוש מכוח איזון משאבים, שפיר נחשב "כפל" זכויות, דמטרת הזכויות הנ"ל דומה, אלא שכל אחד נובע ממקור אחר, דתשלומים אלו לאישה נועדו לתת לאישה את האמצעים לצאת עם "כיס מלא", ולהוות איזה שהוא מגן וסכר מפני גירושיה, כמו שנימקו חז"ל את סיבת תיקון כתובה בישראל – "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה", ודוקא בזה אמרינן מה לי "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" מכוח הכתובה או מכוח איזון משאבים. אולם כפל זכויות שאינן חופפת, היינו הזכות למדור אלמנה והזכות לקבל מחצית מירושת הבעל מכוח חוק הירושה – אין זה כפל זכויות.

על כך נאמר:

מצינו שלש סוגיות בגמרא ובשו"ע בענין הבעל שחילק לאישה ולבניו נכסים שישנם מקרים שבהם הפסידה את כתובתה וישנם מקרים שלא הפסידה:

• שו"ע אבן העזר סימן ק"ו סעיף א' וז"ל:

הכותב כל נכסיו לבניו, בין זכרים בין נקבות, בין בריא בין שכיב מרע, וכתב לאשתו עמהם קרקע כל שהוא, או דקל לפירותיו או פירות מחוברים והם צריכים עדיין לקרקע, הואיל ועשה אותה שותף בין הבנים ושתקה כשנודע לה ולא מיחתה – איבדה עיקר כתובתה ותוספת (אבל לא נדונייתא) (המ"מ פ"ו מזכייה). ואינה טורפת מנכסים אלו כלום. אבל מנכסים שיבואו לו אחר כך – גובה מהם, אפילו באו לידו מאותם הנכסים עצמם, כגון שמת אחד מהבנים וירשו.

ויעויין בדברי הבית שמואל ס"ק ד' וז"ל:

ושתקה כשנודע לה. מבואר אף על גב דלא חלק בפניה, מכל מקום כששתקה בעת שנודע לה – הפסידה, כן הוא דעת הרמב"ם והרא"ש והר"ן, ולדעת רש"י דוקא כשמחלק בפניה וכן איתא במרדכי בשם מהר"ם, ולדעת בעל המאור והעיטור ור"ח דוקא דהייתה שם וקבלוה. והנה בסוגיא זו מבואר לת"ק צריך ג' אופנים, א' דהייתה שם, ב' דכתב לה קרקע כ"ש, ג' דקבלוה היינו שמחלה בפירוש, אבל הייתה שם ושתקה ולא קבלוה אמרי' דלא מחלה, וכן קבלוה ולא הייתה שם בעת החלוקה י"ל נ"ר עשיתי לבעלי כ"פ הרשב"ם ותוספו', והא דקי"ל בכתובה לא אמרי' נ"ר עשיתי לבעלי נ"ל משום דלא קי"ל כת"ק דסבירא ליה כן, ורבי יוסי פליג על הת"ק וס"ל קבלוה אף על גב שלא כתב לה מהני וה"ה כתב לה אף על גב דלא קבלוה כמ"ש בתו' כתב לה שוה לקבלוה, ור"נ פסק כר"י לכאורה קשה לשיטות הרמב"ם מנ"ל לר"י חד מהני ג' אופנים מהני כת' לה אפי' לא הייתה שם ולא קבלוה? דלמא ר"י לא פליג על זה דצריכה להיות שם אלא ס"ל כשהיא שם די בכתב לה או קבלוה לכן לא אמר קבלוה אף על גב שלא כתב לה ולא הייתה שם, והיינו טעמא של רש"י אף לר"י דוקא שהייתה שם, ולשיטו' העיטור ס"ל ר"י פליג על הת"ק ואמר קבלוה אפי' לא כתב לה מהני, אבל כתב לה לא מהני, כי ס"ל קבלוה עדיף, אבל לשיטו' הרמב"ם צריך ישוב מנ"ל זאת? אף על גב דיש לדייק מדר"נ דהוא מקיל מכולהו, מ"מ קשה על ר"נ מנ"ל לר"י סגי א' מג' אופנים הללו? דהא הוא פוסק כר"י להפוסקי' הנ"ל דמהני א' מג' אופנים אם כן אם הייתה שם וחלק בפניה אפילו אם לא נתן לה כלום ושתקה מהני, והיינו טעמא של ראב"ן שפסק אם צוה בפניה צריכה לקיים כמ"ש בהג"ה בסמוך, ומ"ש בח"מ דראב"ן לא קאמר אלא לפטור הנותן – ליתא, דהא מסיים שם וכ' אף שמיחתה בצוואה שניה מ"מ מה ששתקה מתחלה – קיים, וכן בפסקי מהרא"י סי' פ"ו כתב בשמו בפשיטות דאבדה הכתובה הואיל ששתקה.

הרי שמבואר בבית שמואל, ששיטת השו"ע כשיטת הרמב"ם שלא צריך ג' תנאים, בכדי להסיק שהיא מחלה על כתובתה, והיינו: הייתה שם בעת החלוקה, נתן לה קרקע, ומחלה בפירוש, אלא די בכך שנודע לה על החלוקה, שהוא חילק את כל נכסיו ושתקה – די בכך, בכדי שתפסיד את כתובתה ובכל אופן תפסיד את היכולת לגביה.

סוגיה נוספת שפסק השו"ע והיא בסימן ק"ח ושם נאמר:

שכיב מרע שאמר (או בריא שקנו ממנו) (רשב"ם פרק יש נוחלין) "תטול אשתי כאחד מן הבנים" – נוטלת כאחד מבניו יתר על כתובתה. ואם נולדו לו בנים אחר הצואה, מצטרפים עם אלו שהיו בשעת הצואה, ונוטלת חלק עם כולם.

ולכאורה יש להקשות מה ההבדל בין שתי הסוגיות הללו? מדוע אם אמר "תטול אשתי כאחד מהן הבנים" לא הפסידה כתובתה, אלא אדרבה נתן לה תוספת על כתובתה, ואילו אם חילק את כל נכסיו ואף לאשתו – הרי זה במקום כתובתה והפסידה את כתובתה?

קושיה זו הקשה הנ"י והביאו הבית שמואל ס"ק ב' וז"ל:

תטול אשתי כא' מן הבנים. אף ע"ג אם עשתה יורש לא אמר כלום דאין בידו להוריש מי שאינו ראוי להוריש, אפ"ה אם אמר תטול – זוכה, משום דהוא לשון מתנה. נ"י. ולא אמרינן בכה"ג דמחלה הכתובה, דהא אינו מחלק כל הנכסים, לכן נוטלת יתר על הכתובה כ"כ הנ"י:

אם כן זכינו לחילוק, בין אם הבעל מחלק את כל נכסיו ואף לאשתו, והיא יודעת מזה שתקה ומחלה, ובכך הפסידה את כתובתה, לבין מקבלת חלק מנכסיו אך כאשר אינו מחלק את כל נכסיו, שבאופן זה לא הפסידה את כתובתה.

והסברא היא, שכשהוא מחלק את כל נכסיו – יודעת היא שאין לה מהיכן לגבות את כתובתה, ואם שתקה – הרי היא מחלה, ומסתפקת במה שקבלה.

לעומת זאת כאשר הוא מחלק חלק מנכסיו, מה שנותן לאשתו אין זה כחלק מהכתובה, משום שיש לה מהיכן לגבות, שהרי לא חילק את כל נכסיו, ולכן היא זכאית לכתובה ומה שקבלה הוא תוספת על כתובתה.

סוגיה שלישית המובאת בשו"ע היא בסימן קט סעיפים א' וב' וז"ל:

סעיף א: שכיב מרע שאמר: תנו מאתים זוז לאשתי כראוי לה, נוטלתן לבד מכתובתה. ואם אמר: תטול מאתים זוז בכתובתה, לא תטול שתיהן, אלא ידה על העליונה, אם ר' זוז יותר, נוטלתן. ואם כתובתה יותר, נוטלתן.

סעיף ב: הא דאמרינן דכי אמר בכתובתה ידה על העליונה, בשלא חלק נכסיו. אבל אם חלק נכסיו, נתבאר משפטו בסימן ק"ו.

אף כאן, שאמר שהוא נותן לה מאתים זוז ולא חילק את כל נכסיו, אין זה חלק מהכתובה, והרי הכתובה לעצמה מלבד מאתים הזוז.

העולה מכל הסוגיות הנ"ל, שכאשר הבעל עושה חלוקה של כל נכסיו, והאישה מודעת לכך אף שלא הייתה חלק מכך ויודעת כי אין לה מהיכן לגבות את כתובתה בשל החלוקה – בוודאי שהיא הפסידה את כתובתה.

במקרה בו לא הייתה מודעת לכך, או שהבעל לא חילק את כל נכסיו ואף שנתן לה מתנה ייחודית לה – אין זה כחלק מהכתובה.

הסכם הירושה בין היורשים לבין האלמנה כמוהו כוויתור על הכתובה

עדיין היה מקום לשקול אם אכן הסוגיות שהובאו לעיל רלוונטיים ונכונים למקרה דנן, שהרי שם עסקינן בסוגיות בהם המוריש מחלק את נכסיו בשיטות השונות שבמקרים מסוימים האישה וויתרה על כתובתה. הסברה שהגמרא אומרת שהיא וויתרה, משום שעשה לה כבוד בכך שהשווה אותה בין היורשים וכן משום שאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי. אולם יש לדון אם הסברות הללו תקפות אף במקום בו היא זו שכתבה את ההסכם החלוקה עם היורשים, האם גם בכך נוכל לומר שכשם שהבעל חילק את נכסיו בפניה והיא ידעה מכך – היא וויתרה, אף כאן נאמר כך.

הנה, מלבד העובדה שהראשונים אומרים, שדעת הרמב"ם היא, שלמרות שבגמרא מובאים ג' תנאים: החלוקה הייתה בפניה, הקנה לה קרקע, ומחלה בפירוש, דעת הרמב"ם היא שאין צורך בכל הג' תנאים אלא די בתנאי אחד בכדי שתפסיד את כתובתה.

ראה שטמ"ק, בבבא בתרא קלב ע"ב וז"ל:

ומדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות זכיה ומתנה נראה לי שהוא מפרש לומר דלא בעינן לא מלתיה דרב ולא מלתיה דשמואל ולא דרבי יוסי בר חנינא אלא כיון שעשאה שותף בין הבנים ולא מיחתה אבדה כתובתה והלשון נוח לי יותר בכך דכיון דאמר ליה רבא לרב נחמן הא רב כו' מר כמאן סבירא ליה אי איתא דסבירא ליה כחד מינייהו הוה ליה למימר אנא כפלוני סבירא לי מדקאמר שאני אומר כיון שעשאה כו' שמע מינה דלאקולי טפי מכולהו אתא:

נמצא עכשיו לפי דרך זה שכל שכתב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא כיון שעשאה שותף עמהם ולא מיחתה אבדה כתובתה. ומכל מקום הדברים נראים דדוקא בכתובתה ומקולי כתובה אבל בבעל חוב אי נמי בנדוניא שהיא כבעלת חוב לא וכמו שכתבנו למעלה. עד כאן לשון הר"ן ז"ל.

ואילו במקרה דנן כל ג' התנאים מתקיימים שבכך שהיא לא מבקשת את הכתובה בעת עריכת ההסכם עם היורשים והיא מקבלת קרקע כפי חלק היורשים והחלוקה בפניה היה מקום לומר שבכה"ג בוודאי שהיא הפסידה את כתובתה.

אך מעבר לכך יעויין בר"ן בסוגיה ומובאים דבריו בשטמ"ק שם בבבא בתרא קלב ע"ב וז"ל:

וכן כתב הר"ן ז"ל וזה לשונו: אמר ליה שאני אומר כיון שעשאה שותף בין הבנים אבדה כתובתה. והיינו בכתיבה וקבלה שאין אדם נעשה שותף עם חברו אלא בקבלתו וכן דעת בעל המאור ז"ל. ועוד כתב הרז"ה ז"ל דכתיבה וקבלה נמי כי מהניא דוקא בכתובה דמקולי כתובה שנו כאן אבל בעל חוב לא. נראה מדבריו דהאי קבלה לא קבלה גמורה היא לומר שהיא מחלקת זכותה מאותם נכסים דאי הכי מחילה היא זו ואפילו בבעל חוב מהניא אלא הך קבלה היינו כשנתרצית בחלוק אותם נכסים והך קבלה דוקא בכתובה מהניא משום קולי כתובה אבל בעל חוב מצי אמר לפיכך נתרציתי שהשני נוח לי. נמצא עכשיו לפי דרך זה שלעולם אין האישה מפסדת כתובתה אלא כגון שקבלה עליה כלומר שנתרצית בחלוק נכסיו וכתב לה קרקע כל שהוא הא לאו הכי לא ובעל חוב אפילו כהאי גוונא לא הפסיד ובכתובה נמי לא אמרן אלא בעיקר כתובה אבל כתובה בנדוניא הרי היא כבעל חוב ואין מקילין בה מקולי כתובה וכן כתבו גדולי האחרונים ז"ל. ואין דרך זה מחוור דמדקאמר כיון שעשאה שותף משמע דלאקולי אתא ולמימר דבכל דהו סגי כו'. לפיכך נראים עיקרם של דברים כדברי רשב"ם ז"ל דהכי קאמר שאני אומר כו' כלומר אנא כרבי יוסי סבירא לי דסגי ליה בחדא או בכתיבה או בקבלה וכיון שכן כיון שעשאה שותף בין הבנים אבדה כתובתה. ופירש הרב ז"ל דרב נחמן כשמואל רביה פשיט ליה דמחלק לפניה והיא שותקת סגי ואיכא מאן דאמר דכרבי יוסי בר חנינא דמיקל מכלהו פשיט ליה והיינו לישנא דכיון שעשאה כלומר כמאן דמיקל בכלהו.

כלומר, הראשונים נחלקו בפשר ההגדרה של קבלה עליה את החלוקה שאז היא מפסדת כתובה. האם הכוונה קבלה בפירוש או אף שלא מחתה די בכך בכדי להגדיר שהיא הסכימה וויתרה על הכתובה.

בין לפי פירוש זה בין לפי פירוש זה מוסכם כי כל הדינים הללו נאמרו דווקא לעניין הפסד כתובה אך לא לעניין הפסד חוב של בעל חוב.

בשביל שייחשב הפסד אף לבעל חוב מסכימים הראשונים שאם האישה או הבעל חוב יכתבו והם אלו שיפעלו בעצמם בחלוקה יש בכך הודאה שאין להם יותר תביעות והפסידו את החוב.

וזהו שאומר הר"ן:

נראה מדבריו דהאי קבלה לא קבלה גמורה היא לומר שהיא מחלקת זכותה מאותם נכסים דאי הכי מחילה היא זו ואפילו בבעל חוב מהניא

אם היא זו שמחלקת את הנכסים בינה לבין היורשים הרי זו הצהרה כאלף עדים שאין לה יותר תביעות זה כנגד זה וזה תקף לבעל חוב שהפסיד את האפשרות לגביית החוב ובוודאי לגביית הכתובה.

ממילא העולה מכאן שאף במקרה בו עסקינן שהאישה והירושים הסכימו והעלו על הכתב את צורת החלוקה של הירושה ביניהם והאישה פעלה לחלוק את העיזבון מול הרשויות בוודאי שנחשב שהפסידה את הכתובה וממילא הפסידה אף את שאר תנאי הכתובה.

חלוקה כשקבלה חלק יתר מהבעל או מגורם חיצוני לבין אם היא קבלה יחד עם היורשים ביוזמתה ולא נשאר מאומה

והנה בעל "הרב פעלים", באבן העזר חלק ב' סימן י"א נשאל, אודות מקרה דומה למקרה שלנו, אך בהבדל משמעותי מאד, והוא, כאשר לבעל היה קרקע שקנה מאת המלך ועל פי החוק בפטירתו – הקרקע חוזרת למלך והוא המלך, מחלק את הקרקע ליורשיו על פי חוק, האם קבלה את כתובתה וזכאית למזונות או לא וזה לשונו:

שאלה. נשאלתי מאת מעלת הב"ד יכב"ץ, עשיר אחד מת, והניח קרקעות, בתים, וחצרות, וחניות, ושדות, וכרמים, ונכסים רבים, והאלמנה לא לקחה ירושה כמנהג הגוים ח"ו מכל הקרקעות ונכסים של בעל, ורק היה בכלל הקרקעות של בעלה קרקעות שקנה אותם בעלה מן המלך יר"ה, ומאלו בלבד לקחה ירושה כפי מה שעלה לה בדינא דמלכותא בחק ירושה אשר יסד המלך יר"ה לקרקעות של ממשלתו שמוכר אותם המלך יר"ה שקורין אותם אמלאקי טאבו, שבאלו הקרקעות עשה המלך יר"ה משפט ירושה מחודש משונה ממשפט הירושה המיוסד בערכאות בדיניהם, וכשימות הקונה תתן הממשלה מאליה שטרות של טאבו, לבנים ולבנות ולאשתו לכל אחד בפני עצמו כפי חלק המגיע לו ע"פ היסוד אשר יסד המלך יר"ה, ולכן האישה נתנה לה הממשלה שטרות בקרקעות הנז' כפי מה שיעלה לה בירושה מצד בעלה, ועתה האלמנה הנז' תובעת מזונות מן היורשים, ונסתפקנו אם יש לה מזונות כשאר אלמנות, או"ד כיון שהיא לקחה ירושה משאר קרקעות ונכסים, די לה חלק ירושה שנטלה בעבור מזונותיה ולא תקח הא והא, ורק בכתובה לא נסתפקנו, דודאי יש לה כתובה, על כן יורינו ושכמ"ה.

תשובה. ספק זה שנסתפקתם בו אינו ספק כלל, יען כי המזונות שלוקחת האלמנה אחר מיתת הבעל, הם תנאי כתובה שתקנו לה חז"ל, דכל ימי מיגר אלמנותה תהא יתבא בביתו ומתוזנת מנכסיו, ואפילו אם לא נכתב דבר זה בכתובה, ואפילו אם צוה בשעת מיתה אל תזון אלמנתו מנכסיו, אין שומעין לו, וכל זה התיקון עשו אותו חז"ל, כדי שיהא כבוד בעלה עליה שלא תנשא לאחר, ולכן אם נתארסה הפסידה מזונותיה מפני שתנאי כתובה הנז' אינו אלא במשך ימי אלמנותה דאז שם בעלה עליה, וכיון דנתארסה הפקיעה מעליה כבוד שם בעלה הראשון, ולכן הפסידה מזונותיה, וכמ"ש בסי' צ"ג, וכיון דהמזונות תקנו לה משום האי טעמא שהיא יושבת באלמנותה וכבוד שם בעלה עליה, מה שייך למימר דאם לקחה מקצת מנכסי בעלה מתורת מתנה או מתורת ירושה שתפסיד מזונותיה, ואיך נדחה תנאי כתובה הנז' מחמת זה, דודאי הוא עודנו בתוקפו מחמת שהוא עודנו בטעמו וריחו, דהיא עתה יושבת באלמנותה ונקרא שם בעלה עליה, דהא באמת המזונות שתקנו לה חז"ל לאו משום רחמנות הוא דרחמו עליה, דהראיה אפילו אם היא עשירה גדולה שיש לה נכסי מלוג, ממון רב, ג"כ יש לה מזונות מנכסי בעלה, ולכן אין טעם וריח בספק של מעלתכם, ואין שייכות לזה עם זה כלל.

צא ולמד עוד לזה ממ"ש בש"ע סי' ק"ח ס"א, בש"מ או בריא שקנו ממנו שתטול אשתו חלק כאחד מן הבנים הרי זו נוטלת כאחד מבניו יתר על כתובתה, ומפורש בפוסקים דאע"ג דאמרינן בסי' ק"ו ס"א, דהואיל ועשה לה כבוד שהשוה אותה לבניו מחלה כתובתה, התם מיירי במחלק נכסיו, אבל זה אינו מחלק אלא לטפויי על כתובתה קאתי, לפיכך נוטלת חלק זה יתר על כתובתה, ע"כ, הרי אפילו על שטר כתובה דאיכא סברה לומר דמחלה כיון דנתן לה חלק בנכסיו, או דאיכא למימר נמי שנתן לה חלק בנכסיו בשביל פרעון כתובתה, אפ"ה אמרינן דאין זה נוגע לכתובתה והרי זו נוטלת כתובתה מלבד זה, וכ"ש בכה"ג דמזונות שהוא תנאי כתובה שנתקן כדי לקשור אותה שלא תנשא ולא תפקיע שם בעלה מעליה, ולא שייכי ביה הנהו טעמי, דהא ודאי שלא תפסיד המזונות בשביל הנאה זו שנהנית מחלק שלקחה מנכסי בעלה, ולא נצרכו חז"ל לפרש בהאי דינא דכתב לאשתו שתטול חלק עם בניו, אלא רק לענין כתובה אבל לענין מזונות לא הוצרכו לפרש, ולפי ספק של מעלתכם בנ"ד, הנה גם בדין דסי' ק"ח הנז"ל שאמרו לא תפסיד כתובה, ראוי לפי דבריכם שתפסיד המזונות, וזה פלא שלא פירשו רבותינו הראשונים ואחרונים דבר זה לחלק בין מזונות לכתובה, וסתימת דבריהם בסי' ק"ח ס"א הנז' משמע דנוטלת מזונות כשאר אלמנות דעלמא, ולכן גם בנידון שאלתכם אין להסתפק בזה כלל, דודאי נוטלת מזונות.

ועוד, דספק שלכם בנידון שאלתכם הוא כ"ש מנידון דסי' ק"ח ס"א הנז"ל, דהתם הבעל נתן לה, אך כאן היא זכתה באותם קרקעות מכח דינא דמלכותא, כי כן יסד המלך יר"ה למיהב להאישה ולבנות חלק בקרקעות אלו אחר פטירת האיש הקונה, שזו הקרקע פקעה ויצאה מן המת וניתנה לאלו בדינא דמלכותא, וידוע דאפילו אם היה בעלה מצווה שלא יתנו לבנותיו ולאשתו חלק בקרקעות אלו שלקחם מן הממשלה אין שומעין לו כנודע, ולפ"ז נמצא חלק זה לא נתנו לה בעלה כדי שנאמר הפקיע ממנה המזונות אחר מותו, ועוד נמי י"ל בלא"ה נידון שאלתכם שאני, שנשאת לבעלה קודם שקנה בעלה קרקעות אלו מן המלך יר"ה, ותנאי כתובה דמזונות נתחייבו בה נכסי בעלה מעת הנשואין, וקיי"ל בסי' צ"ג ס"ג, דאפילו אם צוה בעלה אל תיזון אלמנתו מנכסיו אין שומעין לו, ומפורש טעמא בלבוש ז"ל, משום דלאו כמיניה להפקיע החוב שנשתעבדו נכסיו, ע"ש, מיהו אפילו בנידון אחר דלא הוי הדבר כאשר כתבתי, דאין מקום לספק של מעלתכם, ובודאי תטול מזונות כשאר אלמנות דעלמא.

והנה כל דברים אלו פשוטים הם, ואין צורך להאריך להוכיח בראיות יותר, ורק אזכיר פה דבר אחד, מה שראיתי כלאחר יד בתשובת הרדב"ז ז"ל ח"ג סי' תנ"ה, שהביאו פתחי תשובה סי' צ"ג סק"ד, והוא, בראובן שצוה ש"מ שיתנו לאשתו מאתים זהב בכתובתה, והיא אין לה כתובה אלא במאה זהב, ואחר מות בעלה לא רצתה לגבות כתובתה אלא להיות נזונת כדין האלמנה, ואפטרפוס היתומים טוען דלא הוסיף לה מאה זהב יותר, אלא כדי לסלקה מן המזונות מעל יתומיו, וכיון שהיא רוצה מזונות, א"כ אין לה אח"כ כתובה אלא מאה זהב, והשיב הרדב"ז ז"ל אין כאן ספק כלל, אלא הדין עם האלמנה ותהיה נזונת עד שתרצה, ובעת שתתבע כתובתה תגבה מאתים זהובים, וכו' ע"ש, נמצא לפ"ד ברור אצלו כדינא דסי' ק"ח ס"א הנז"ל, בהיכא דכתב תטול אשתו חלק עם הבנים שאין מפסדת מזונותיה, אלא תקח חלק בנכסיו, וגם תקח המזונות מן האמצע, ורק אם יפרש שתטול חלק בנכסיו למזונותיה יכולים היורשים לדחותה מן המזונות בשביל דבר זה, וכבר כתבתי דנדון שאלתכם הוא כ"ש, ואין צורך לכפול הדברים, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר.  

מבואר ברב פעלים לאחר שהביא את הסוגיות הנ"ל, כי אך ורק כאשר האלמנה לא קבלה חלק מתוך חלוקת כל העזבון של בעלה, ואף אם קבלה מחלוקת כל העזבון, אך לא קבלה מהבעל או מהיורשים, אלא מגורם חיצוני שבמקרה הנ"ל הוא מאת המלכות, אין זה חלף כתובתה.

אולם כאשר עסקינן בחלוקת העזבון בין היורשים לבינה, כשהיא חלק מכריע בחלוקה, והיא זו שמבצעת את החלוקה, ולא נותרו עוד נכסים, בוודאי שיש כאן גמירות דעת מוחלטת שהפסידה את כתובתה, וכנגזר מכך אף הפסידה את תנאי הכתובה ואין לה זכות למדור.

יש לילך על פי דין תורה או על פי החוק כבחירת האישה אך לא לתפוס את החבל בשני הראשים

מקובל עלינו הציטטה שהביא ב"כ היורשים מבית הדין בתל אביב בראשות הרה"ג אברהם שיינפלד זצ"ל בעניין זה ושם נכתב:

לאחר העיון בכל החומר שבתיק כולל סיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה שאין לביה"ד להזדקק לתביעה זו, ואנמק דברי.

זכויות אלמנה בנכסי העזבון של בעלה מעוגנות הן בהלכה והן בחוק האזרחי.

דבר ידוע הוא, שיש הבדלים בין הזכויות המוגדרות בהלכה ובין הזכויות המוקנות על פי החוק. בחלק מן הדברים הזכויות ההלכתיות עודפות, ובחלק אחר הזכויות החוקיות עודפות. לדוגמה, זכות המדור והמזונות של האלמנה לפי ההלכה שגם נכתבות ב"כתובה" ביום הנישואין, הן רחבות ביותר, והדברים מבוארים היטב בשולחן ערוך. לעומת זה, אין האלמנה יורשת חלק מהעיזבון. ואילו לפי החוק, הזכויות למדור ומזונות מצומצמות, ולעומת זה, יורשת האלמנה חצי מהעיזבון.

ברור שאין אלמנה יכולה לתבוע ביחד, הן את הזכויות ההלכתיות והן את הזכויות החוקיות בבחינת "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך", ואין היורשים צריכים ללקות בכפלים.

כך שברור לכל שאין לבקש גם זכויות על פי חוק הירושה שאינן מעוגנים בהלכה וגם על פי דין תורה הסותרים את החלוקה שבצעה האישה.

העולה לדינא:

א. אישה התובעת כתובתה – איבדה מזונותיה.

ב. אישה התובעת כתובתה הנוהג הוא שאף איבדה מדורה.

ג. נחלקו הראשונים אם הזכות למדור הינה זכות לשימוש או זכות בגוף המדור.

ד. לפי זה נחלקו האחרונים אם האישה זכתה במיטלטלין שבמדור בעלה בקניין חצר כדין שוכר או לא.

ה. לפי זה נחלקו ב' דעות ברמ"א אם היורשים יכולים לתת לה מדור אחר או דווקא את המדור בו היא גרה.

ו. המחלק את נכסיו ונתן לאישה אף חלק קטן – הפסידה את כתובתה, אולם אם רק הוסיף לה חלק מסוים לא הפסידה את כתובתה – החילוקים והסברות.

ז. להלכה אם חולקו כל הנכסים והיא ידעה מכך – די בכך בכדי להפסיד לה את כתובתה.

ח. במקום בו היא זו שעשתה את החלוקה בינה לבין היורשים, וחולקו כל הנכסים – בוודאי הפסידה את כתובתה.

ט. כל זכות שקיבלה האישה שלא מתוך חלוקת העזבון של בעלה אלא מחמת זכויות חיצוניות – אין בכך בכדי להפסיד לה את כתובתה.

י. אין מקום לגבות גם חלק מהבית – על פי חוק הירושה, וגם זכות למדור – על פי ההלכה.

יא. הטענה שהאישה הסכימה לוותר על מחצית זכויותיה מכוח ההלכה האזרחית של "מדור ספציפי" עבור זכות למדור – נדחית, לאור העובדה כי אין זו זכות מובנית, אלא זכות תביעה משפטית שלא נדונה, וצריכה לעמוד בתנאים רבים שלא הוכחו.

דוד גרוזמן – דיין

החלטה

לאור כל האמור לעיל ומכוח כל הסיבות שנימנו בפסק הדין קובע בית הדין כדלהלן:

1. תביעת האישה לקבלת זכות מדור בדירת הבעל המנוח ברחוב […] – נדחית.

2. בית הדין מתיר ליורשים לערוך פירוק שיתוף בדירה הנ"ל.

3. על המזכירות לסגור את התיק.

4. פסק דין זה מותר בפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ט בכסלו התשפ"ו (09/12/2025).

הרב אברהם אבידר                               הרב דוד גרוזמן                               הרב בנימין לסרי

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה