לפני כבוד הדיינים: הרב צבי בן יעקב, הרב דוד בירדוגו, הרב משה אמסלם

פסק דין

בפנינו ערעור על החלטותיו של כבוד ביה"ד הרבני האזורי ירושלים, בראשות כבוד אב"ד הרה"ג אוריאל לביא שליט"א. ערעור על ההחלטה מיום י"ז באדר תשפ"ו (6.3.2026), העוסקת בזרם החינוכי של הגן אליו ירשמו את הבן ב' נ"י וערעור על החלטה נוספת מיום י"ט באדר תשפ"ו (8.3.2026), העוסקת בסוגיית האחריות ההורית וזמני השהות בין המערער לילדיו.

"הצדדים נישאו כדמו"י בתאריך 4.11.2021, ולהם שני בנים: [ב'] (ת"ל 7.2023) ו[א'] (ת"ל 1.2025).

הצדדים התגרשו בתאריך 9.6.2025.

המערער בא מרקע שאינו שומר תו"מ והמשיבה באה מרקע שומר תו"מ.

המשיבה טוענת שהייתה הסכמה בין הצדדים לניהול אורח חיים דתי, והיא הוסיפה וציינה שכך אכן הם נהגו יחד במהלך חיי הנישואין, כשמנגד – המערער מכחיש. ראה בעניין בהמשך.

בתאריך 24.7.2025 הוגש תסקיר מטעם פק"ס לסד"ד ירושלים, בו נכתב בין השאר:

מדובר בהורים ל-2 ילדים קטנטנים ומתוקים. שני ההורים אוהבים מאד את הילדים. לאם חשוב מאד ש[ב'] ילון בביתה באמצע השבוע, מכיוון שהוא קטן מאד, ולדבריה, הרב לא יציב בקשר איתו. האב מבקש להרחיב את זמני השהות על מנת שיוכל לבלות יותר זמן עם בנו. בנוסף בפגישות איתם עלו מספר סוגיות נוספות – האב מנהל אורח חיים חילוני בעוד האם מנהלת אורח חיים דתי. להורים קשה להגיע להסכמות בעניין חינוך הילדים והצביון המשפחתי. לטענת האם, לפני החתונה ההסכם היה שהילדים יקבלו חינוך דתי, יאכלו כשר וישמרו שבת. על רקע הפערים והשפעתם לטווח הארוך על הילדים, נמליץ לשלב את ההורים בתכנית של המחלקה – "דיאלוג הורי".

ובהמשך נכתב:

המלצות

1. [ב'] ישהה עם אביו בימים ב' וד' באמצע השבוע כולל לינה. האב יאסוף את [ב'] מהמסגרת החינוכית וישיבו למסגרת ביום לאחר מכן.

2. [א'] ישהה עם אביו בימים ב' וד' למשך שעה. האב יאסוף את [ב'] מהמסגרת החינוכית ולאחר מכן יאסוף את [א'] וישהה עם שניהם למשך שעה, ולאחריה יחזיר את א' לבית האם.

3. מצופה מהאב להקפיד על איסוף [ב'] מהגן, ולהיעזר בהוריו במידת הצורך בלבד.

המלצות טיפוליות

1. ההורים יצטרפו לתוכנית "דיאלוג הורי" מסגרת התוכנית מוזאיקה מצורף דף הסבר בעניין התוכנית."

בי"ד קמא בהחלטתו מיום ב' באב תשפ"ה (27.7.2025), אישר את חלק מההמלצות הנ"ל, וביקש לקבל את עמדת ותגובת הצדדים:

"בפנינו תסקיר שירותי הרווחה במחלקת מעברים בעירית ירושלים, ובקשות האם.

אחר עיון בתסקיר ובבקשות ביה"ד מחליט:

א. יש להעביר התסקיר לתגובת הצדדים שיוגשו תוך שבוע ימים.

ב. הואיל ובסיום התסקיר נאמר שהאב מסכים להמלצות והאם מתנגדת להמלצה להוספת לינה אחת באמצע השבוע, והואיל וביה"ד מצוי בפגרת הקיץ עד 5.9.25, ביה"ד מחליט לאשר באופן זמני חלק מהמלצות התסקיר המפורטות להלן, ולתת להם תוקף של החלטה שתישאר בתוקף עד להחלטה אחרת:

"[ב'] ישהה עם אביו בימים ב' ו – ד' באמצע השבוע כולל לינה. האב יאסוף את ב' מהמסגרת החינוכית וישיבו למסגרת ביום לאחר מכן… א' ישהה עם אביו בימים ב' ו- ד' למשך שעה. האב יאסוף את ב' מהמסגרת החינוכית ולאחר מכן יאסוף את א' וישהה עם שניהם למשך שעה, ולאחריה יחזיר את א' לבית האם. בימי ו' באופן קבוע האב יאסוף את א' בשעה 10:00 בבוקר וישהה עמו למשך שעה. מצופה מהאב להקפיד על איסוף של ב' מהגן, ולהיעזר בהוריו במידת הצורך בלבד.

המלצות טיפוליות

ההורים יצטרפו לתוכניות "דיאלוג הורי" במסגרת התוכנית מוזאיקה – מצורף דף הסבר בעניין התוכנית".

עד כאן ההמלצות המקבלות תוקף של החלטה.

ביחס לביקורי הבן אצל האב בסופי שבוע, ובהתחשב במחלוקת שבין הצדדים אודות שמירת שבת של הבן בעת שהותו אצל האב, עד להחלטה אחרת בנידון, הביקורים יתקיימו כל שבת שניה בכפוף להתחייבות בתצהיר חתום ע"י האב שהוא מקבל עליו להקפיד על שמירת שבת של הבן בעת שהותו אצלו."

לאחר שהתקבלו תגובות הצדדים, ואף הוגשו סיכומים, קבע בי"ד קמא בהחלטתו מיום י"ט באדר תשפ"ו, 8.3.26, שהאחריות ההורית על הקטינים תהיה אצל האם, וא' אשר עודנו יונק, לא ילון אצל אביו עד הגיעו לגיל שנתיים, וזאת מאחר וטובת הקטין היא העומדת כנגד ביה"ד, ואין זו טובת הקטין, בגיל כה צעיר, ללון דוקא אצל האב. בנוסף, כשב' יהיה אצל האב בשבתות, הוא לא יורגל בחילול שבת, בניגוד לחינוך אותו הוא מקבל בבית האם.

וכך נכתב בהחלטת בי"ד קמא:

"ביום כ"ח בתמוז תשפ"ה (24.07.25) ניתן תסקיר לשכת הרווחה, וביום ב' באב תשפ"ה (27.07.2025) ניתנה החלטה שבה ניתן תוקף זמני להמלצות התסקיר המפורטות באותה החלטה.

הבן הגדול, [ב'] כעת הוא בן שנתיים וחצי. והבן הצעיר, [א'] הוא כיום בן שנה ועוד חודש וחצי.

האם מבקשת לקבוע כי היא האם המשמורנית, ולקבוע את הסדרי שהות הבנים אצל האב בהתחשב שהבן הצעיר עדיין יונק, ולדחות בקשת האב שלא להתחשב בכך.

[…]

לאחר עיון בטענות הצדדים אנו מחליטים:

סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, קובע:

"לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת".

סעיף זה בעינו עומד ולא חל בו שינוי, למרות שהתקיימו דיונים בנידון, בסופו של דבר זו הוראת החוק המחייבת. ובנידון דנן שאין סיבות מיוחדות להורות אחרת, על כן בקשת האם להורות על משמורת שני הבנים אצלה מתקבלת.

בנוסף, אין מקום להסדרי שהות הבן א' כפי זמני השהות של הבן ב'.

ביחס לבן ב' בתסקיר לשכת הרווחה הומלץ כדלהלן:

[ב'] ישהה עם אביו במים ב' ו- ד' באמצע השבוע כולל לינה. האב יאסוף את [ב'] מהמסגרת החינוכית וישיבו למסגרת ביום לאחר מכן.

בסופי שבוע ישהה [ב'] עם אביו לסירוגין.

המלצה זו הינה סבירה ומתקבלת, ובכפוף למילוי ההוראה שניתנה בהחלטה מיום י"ז באדר תשפ"ו (06.03.2026), ולפיה בשבתות שהבן אצל אביו, לא יורגל בחילול שבת, לרבות נסיעות לטיולים או לים וכיוצ"ב.

ואילו ביחס לבן [א'], כל עוד לא מלאו לבן שנתיים, לא יתקיימו ביקורים הכוללים לינה אצל האב. קביעה זו אינה נגזרת מכך שהבן עדיין יונק, אלא על יסוד תפיסה של מלומדים הסבורים שהתינוק בפרק זמן זה עד לגיל שנתיים, זקוק למטפל עיקרי, ושינה אצלו, וכי הוא אינו מסוגל לשמר את דמות המטפל העיקרי מעל פרק זמן מסוים של מספר שעות, וכי פרקי זמן ממושכים שבהם הוא אינו אצלו, מכבידות עליו לפתח את רגש הביטחון וההתקשרות עמו, החיוני עבורו. וכי יציבות וקביעות במקום לינת הלילה שלו חשובים עבורו יותר מהתועלת שבביקור אצל האב בעת הלינה דווקא. עיין בחוות דעת המלומד פרופ' אבי שדה, הסבור כן, כפי שכתב בספרו "לישון כמו תינוק". על כן בית הדין נהג גם במקרים אחרים שלא לאפשר הסדר הכולל לינה מחוץ לבית כל עוד התינוק אינו בגיל שנתיים, אלא אם קיימת בקשה משותפת של שני ההורים.

בתסקיר לשכת הרווחה הומלץ ביחס לבן [א'] שהות אצל אביו לשעה בלבד, אך כעת שהבן כבר בגילו הנוכחי כאמור, ועד הגיעו לגיל שנתיים, יבקר אצל אביו בימים ב' ו ד' למשך שלוש שעות, החל מהשעה שבה מקבל את הבן [ב'] למשך שלוש שעות, ובשלב זה בלא הסדרי שהות בסופי השבוע. לקראת הגיעו לגיל שנתיים תוגש בקשה מתאימה ביחס לפרק הזמן שלאחר מכן.

הבאת הקטינים לאב והחזרתם לבית האם מוטלת על האב. האם המטפלת בשני הקטינים בשאר ימי השבוע, אינה מחויבת גם לשאת בטורח הכרוך בהסדרת הביקורים אצל האב."

יומיים קודם לכן, בתאריך י"ז באדר תשפ"ו, 6.3.26, החליט בי"ד קמא ש[ב'] ילמד במסגרת חינוך דתי – ממ"ד. בי"ד קמא הבהיר והאריך בנימוקיו, מדוע כשיש מחלוקת בין ההורים באשר לזהות הזרם החינוכי, ראוי שילמד בזרם חינוכי מתון, שיאפשר לו חיים תקינים הן בבית האב והן בבית האם. וכך נכתב בהחלטת בי"ד קמא:

"כעת עומדת לדיון ההכרעה בשאלת זהותו של הגן אליו יירשם הבן [ב'] לקראת שנה"ל הקרובה. האב דורש לאשר רישומו לגן מהזרם הממלכתי והציג שני גנים המוצעים מטעמו. מנגד האם עומדת על רישום הבן לגן דתי.

האב מגיע מרקע חילוני, ואילו האם מגיעה מרקע דתי, ולטענתה, עוד קודם לנישואין הוסכם ביניהם להקים משפחה שיש בה שמירת מצוות, אלא שהסכמה זו סוכמה בעל פה ולא עלתה על הכתב כהסכם קדם נישואין, וכי בפרק הזמן שלאחר הנישואין אף הצדדים נהגו כפי הסכם זה.

מנגד, האב מכחיש הסכמה זו.

אלא שלהסכמה זו ככל שאכן הייתה, או לא הייתה, אין לה את המשקל המכריע בשאלה העומדת כעת לדיון, אלא טובת הילד היא הקובעת. יצוין לפסק דין בחתימת האב"ד החתום מטה שיצא לפרסום בספר עטרת דבורה חלק א' סימן מב שבו הובאו מקורות רבים מפסיקת בתי הדין ובתי המשפט התומכים בקביעה זו.

ביחס לנסיבות שבהן קיים פער בין אורח החיים של ההורים, האחד חילוני והשני דתי, להלן מפסק דין מביה"ד הגדול בתיק מס' 1278426 שבו התייחס ביה"ד לנידון, וכתב:

"ידוע שמשפחות רבות שאינם מקפידות על שמירת מצוות שולחות את ילדיהם ללמוד בחינוך הממלכתי דתי ולמרות התנהלותם של ההורים ובעקבותיהם הילדים באורח חיים של אי שמירת מצוות בחיי היום יום מערכת החינוך הממלכתי דתי לא מכתיבה (או מדויק יותר אינה יכולה חוקית להכתיב) לבאים בשעריה באיזה אורח חיים יתנהגו מחוץ לשערי בית הספר. הסיבות שהורים שכאלה שולחים ילדיהם למוסדות הממלכתיים דתיים הן לפעמים כדי שילדיהם יינקו מעט מן המעיין של 'ישראל סבא' ויקבלו שמץ מהמסורת והמורשת הנהוגה בעם ישראל מזה אלפי שנים, ולפעמים מתוך חוסר הזדהות עם המגמות וההשקפות החינוכיות המועברות ומוטמעות בבית הספר הממלכתי. מסתבר שהלימוד במוסדות הממלכתי דתי ללא הנהגת הבית בקיום שמירת מצוות מועיל לילד לכל היותר שלא יהיה בור ולא מנותק ממורשתנו, דבר שאולי בעתיד ייתן לו את יכולת הבחירה לאן תלך דרכו. ואף אם לא כן יגיע לצבם של שניים מהבנים של ההגדה ה'תם' השואל 'מה זאת'? וזה ש'אינו יודע לשאול', הלימוד במוסדות הממלכתי דתי יכול להועיל לו לדעת מי הם שלושת האבות ומי הן ארבעת האימהות, מה הם חמישה חומשי תורה (אף ללא ידיעה מה כתוב בהם), ומה הם שישה סדרי משנה, מהי קריאת שמע ומהי תפילה, דבר שאיננו יודעים אם ניתן להיאמר על הלומדים במוסדות החינוך הממלכתי.

לימוד במוסדות חינוך ממלכתיים דתיים לא מטיל חובות על שמירת מצוות על הורי הילד והילד, אך מכריח אותו להתנהג בכבוד לערכי 'ישראל סבא' בתוככי בית הספר דרישות מינימליות של חבישת כיפה ולבישת ציצית בהגיעו למוסד החינוכי, אף על פי שאביו אינו עושה כן. בחלק מהמוסדות אף אין מוטלת חובה על הבנות של לבישת חצאית או שמלה, ומאפשרים לבישת מכנסיים ובתנאי שהדבר לא יהיה פרובוקטיבי (כך כנראה נהוג לפי תקנון בית הספר בו למדו הילדים)".

וכן בפסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב בתיק 366039/4:

 "גם מבחינה עניינית לו היינו צריכים להכריע בעניין זה ללא הסכם נראה שהחינוך הממ"ד הינו פתרון מתאים למקרה זה של ניגוד קיצוני בין השקפות ההורים, זרם חינוך זה הינו פתוח, ומתאים עצמו גם למשפחות חילוניות או מעורבות, והילד יוכל למצוא את מקומו, ובנוסף לכך הדבר יתרום לכך שצורת חינוכו לא תהא מנוכרת למי מההורים. יש לזכור שאף שהאם היא המשמורנית, טובת הילד הינה שיהא לו חיבור טוב גם עם אביו, וכאמור דרך החינוך הממ"ד היא הפתרון הסביר. לכן בענייננו רצונה של האם בחינוך חילוני לילד אינו משקף דאגה לטובת הילד כי אם דאגה לנוחיותה האישית בלבד. שאלת הקונפליקט הדתי תלויה במידה רבה ברצונו של ההורה המשמורן וברגשותיו ועל האם לתת את הדעת לכך שהילד לא יפגע, בוודאי אין זה המצב האידאלי אך עצם העובדה שהבן נתון בין שני הורים עם ניגוד דתי אינו מצב רצוי, ובנסיבות העניין זהו הפתרון המיטבי בבחינת הרע במיעוטו"

וכן בפס"ד של השופט זמיר (ת.מ.א 3421/87 יחזקאלי נגד יחזקאלי) נקבע כדלהלן:

"העובדה שהיא לומדת בבית ספר ממ"ד וידוע הדבר שבית ספר כזה אינו מקנה חינוך דתי קיצוני, מאפשרת לה ותאפשר לה גם בעתיד להבין ולמצוא את הדרך הנכונה ואת שביל הביניים כדי שתוכל להלך בהם נכונה ולנהוג יחד עם האם ועם האב עם כל אחד בנפרד בדרך שהתווה לה כל הורה".

נשוב לנידון דנן. הקביעה של זהותו של המוסד החינוכי נגזרת מקביעה רחבה יותר של הדרך שבה יגדל הבן בחיי היומיום שלו. אין ספק שהחלופה שבה הבן יגדל עם פיצול בזהותו הדתית, בשמירת מצוות אצל האם ובהיעדר שמירת מצוות אצל האב, היא חלופה בעייתית ביותר, העלולה להזיק לבן. לעומת זאת, החלופה לגדלו בזהות דתית התואמת את זרם ממ"ד, שבו יחונך לקבל את כל אחד מההורים כפי שהוא, מתאימה לטובת הקטין. קשה לקבל שהבן בעת שישהה בשבתות אצל אימו ישמור שבת מוקפדת, ואילו בשבתות שהבן אצל אביו, יורגל בחילול שבת, לרבות נסיעות לטיולים או לים. מתכונת זו היא מרשם בדוק לנזקים העלולים להיווצר בהקדם, ובוודאי שאינה תואמת את טובת הבן. לעומת זאת ככל שהבן יחונך לשמירת מצוות לרבות שמירת שבת גם בבית אביו, ובד בבד יחונך לכבד את אביו כפי שהאב מוצא לנכון לנהוג בעצמו, זו דרך הביניים המועדפת בנסיבות המורכבות שבהן הבן גדל מגיל צעיר מאד, וימשיך לגדול כל השנים הבאות.

כיוון שכן, הנגזרת מהכרעה זו היא זהותו של הגן אליו יירשם הבן לקראת שנה"ל הקרובה, ויש לרשום אותו לגן ממ"ד".

עכ"ל הכרעת בי"ד קמא.

דיון והכרעה

לאחר שמיעת הצדדים וב"כ ולאחר בחינת מכלול הטיעונים והמענים בנידונים הנ"ל – עולה כי הערעור שבפנינו נסוב בעצם על מספר סוגיות ושאלות, כדלהלן :

א. בקשת האב לקבל את הבן [א'] נ"י לזמני שהות הכוללים לינה וזאת עוד בטרם ימלאו לו שנתיים.

ב. נטל המעברים מבית האם לאב.

ג. קביעת זמני שהות בחגים.

ד. קביעת דרכו החינוכית וזהותו של גן הילדים בו ילמד [ב'] נ"י.

ה. האם יאסר על המערער לחלל שבת עם ילדיו.

לאחר בחינת עומק של הטיעונים והמענים בנידון ואך בראי טובתם ושלומם של הילדים נ"י קובע ביה"ד בזאת כי :

• בענין הלינה של [א'] נ"י בבית המערער – בי"ד קמא קבע בהחלטתו אשר ניתנה יומיים לפני קבלת תסקיר פק"ס לסד"ד, שהבן [א'] נ"י לא ילון אצל אביו עד הגיעו לגיל שנתיים. לאחר בחינת כל הנטען לעיל מבהיר ביה"ד שלאור הנ"ל ולנוכח גילו של [א'] נ"י אשר בע"ה בעוד שבעה חודשים ימלאו לו שנתיים, כמו גם לנוכח נימוקי החלטת בי"ד קמא אשר ברור ונכון מיללו, ואשר הציבו את עיקרון טובת הילד בבסיס החלטתם – הרי שלא מצאנו כל מקום להתערב בהחלטת בי"ד קמא, שהיא במהותה החלטה זמנית.

סוגיית האחריות ההורית כמו גם סוגיית זמני השהות, הלינה, החינוך, הבריאות וכו' הינן מעצם טיבן וטבען – סוגיות נושמות – אשר עשויות להשתנות, לפשוט צורה וללבוש צורה ובלבד שעיקרון טובתם, שלומם ורווחתם של הילדים נ"י יעמדו כל העת בראש מעיינם של ההורים.

למותר לציין כי סוגיות אלו מחייבות נועם שיח, כבוד הדדי, כובד ראש, שום שכל, שיתוף פעולה הורי ואחריות הורית מיטבית.

בעניין הלינה – יש הסוברים שאף תינוק יכול ללון אצל אביו, ויש הסוברים שיש להמתין. יש הרכבים הפוסקים כך, ויש שפוסקים אחרת. ברי לכל בר בי רב שמלבד הסוגייה המקצועית ישנם פרמטרים שונים אשר צריכים להיבחן בכובד ראש בכל מקרה ומקרה, בראי הנפשות הפועלות ובראי טובת הילדים.

ובנידוננו, כאמור לעיל – לא מצאנו מקום להתערב בהחלטתם המנומקת והמפורטת של בי"ד קמא, בפרט בהיותה החלטה זמנית אשר נבחנת ע"י ביה"ד על פי המלצות גורמי הרווחה והמקצוע, כדבעי, ואשר לא מן הנמנע שהיא אף עשויה להשתנות עוד מעט קט, על פי כלל ההמלצות המקצועיות העדכניות, בהתייחס לכל הנטען והמבוקש לרבות הגיל, הנסיבות האישיות, ההוריות והמשפחתיות וההתנהלות ההורית.

• בעניין הנטל לביצוע המעברים מבית האם לבית האב, בזמני השהות – בהתאם לזמני השהות המצומצמים של האב עם הילדים – לא נראה לנכון להטיל עול נוסף על האם. ככל שהצדדים מתגוררים במרחק סביר האחד ממשנהו, כמו בנדו"ד, שהצדדים מתגוררים באותה העיר ולפחות לא במרחק מעל 30 ק"מ – הרי שמן הראוי ומן הנכון שהאב הוא הוא אשר יישא בנטל המעברים ובכך גם ישהה עם ילדיו זמן איכותי נוסף וגם יקל ויסייע ביד האם אשר עיקר נטל ועול הגידול והטיפול המשמעותי בילדים נ"י – מוטל על כתפיה. כך שבראי כלל הנתונים והנסיבות בתיק – הטלת האחריות ונטל ביצוע המעברים על המערער, נראית לנו סבירה, הוגנת ונכונה.
• באשר לסוגיית זמני השהות בחגים – שמחנו לשמוע שהצדדים מסתדרים בפועל גם ללא תסקיר העו"ס וללא צורך בטבלאות חלוקת זמני שהות וכו'. אין ספק שזו הדרך הנכונה והטובה ביותר בהתנהלות הורית מטיבה ומשמעותית.

מעבר לאמור, ברי כי שומה על ההורים להוסיף ולפעול, כחפצם, להסדרת הסוגייה הן בהמשך הידברות מכבדת ובהסכמה מושכלת והדדית כפי שנהגו עד כה והן בסיועם המבורך של גורמי הרווחה והסיוע, בהתאם להכרעות בי"ד קמא.

אין כל מניעה שבי"ד קמא אשר מטפל במסירות ובמקצועיות בעניינם של הצדדים, יבחן את כל המבוקש במסגרת צו לתסקיר משלים ועדכני של גורמי הרווחה וייתן את המשך החלטותיו, בהתאם.

• מקום החינוך של [ב'] נ"י ואופן התנהלות המערער בנוכחות הילדים –

בי"ד קמא בהחלטתו נימק באורך וברוחב, בטוב טעם ודעת, כאמור לעיל, מדוע לדעתו בנסיבות הנפשות הפועלות ובראי טובת המשפחה דנן – על [ב'] נ"י ללמוד בגן ממ"ד.

ברצוננו להוסיף, שבהתאם לחומר שבתיק ניכר שאף שהמערער אינו שומר תו"מ, הרי שבהסכמתו באומר ובמעש ובהתנהלותו בפועל במשך המגורים המשותפים לאורך כל תקופת הנישואין של הצדדים – הבית התנהל בדרך של שמירת תו"מ לרבות טהרת המשפחה, כשרות, בית כנסת, שמירת שבת וכו'.

נפנה בזאת לפרוטוקול הדיון מיום 5.1.2026, שורה 165 ולהלן:

"ביה"ד: כשהתחתנתם, כזוג דתי או כמו היום?

האיש: כמו היום.

ביה"ד: מראש שאתה בחור חילוני והיא בחורה דתיה?

האיש: כן.

ביה"ד: הייתה הסכמה איך לנהל את הבית?

האיש: כבוד הדדי.

ביה"ד: מה המשמעות?

האיש: שאלה טובה.

ביה"ד: שומרים שבת בבית או לא? הייתה פלטה בשבת?

האיש: תראה, גרנו בדירה שלה.

ביה"ד: היה פלטה בשבת?

האיש: היא אכלה על פלטה בשבת, אני בישלתי לפני שבת.

ביה"ד: היא הלכה למקווה?

האיש: בשבת לא.

האישה: הלכתי גם בשבת.

ביה"ד: כל חודש הלכה למקווה?

האיש: הלכה.

ביה"ד: הייתם גם שהיא לא הייתה טהורה?

האיש: מרגיש לי שזה נכנס גם לעניינים, לא הבטחתי בשום שלב שלא אקח אותם לטייל בחגים.

ב"כ האיש: ההבנה הייתה כיבוד אחד את השני, היא שומרת שבת, לא היו ילדים, כשהתחיל הסכסוך, לא נקבע אורח חיים"

    וכך גם בהמשך, שורה 210 ולהלן:

"ביה"ד: זה לא סוד שבהתנהלות שלהם היה יותר סגנון דתי.

ב"כ האיש: כי הוא כיבד אותה ואת בני ביתה.

ביה"ד: חמץ בפסח, יום כיפור, טהרה, כשרות מינימלית, שבת, זה דברים של התנהלות משפחתית, מדבר על צורת התנהלות הכללית של הבית, הייתה יותר בצורה דתית, אתה אומר שזה לא אומר?

ב"כ האיש: זה צריך לצקת את זה לנישואין קצרים, להגיד שהוטבע אורח חיים דתי לילדים.

ביה"ד: לא אמרתי את זה.

ביה"ד: הדבר המרכזי לנגד עיננו, טובת הילד, האם טובת הילד זה הפיצול, כשהוא נמצא אצל האמא הוא במסגרת דתית, האם אתם לא פוחדים שילד כזה ישפיע עליו לרעה ביציבות הנפשית שלו?"

והנה – עיני כל תחזינה מישרים – נוכח כל המובא לעיל ונוכח כל העולה ומשתקף מכל כתבי ביה"ד ומכל דברי הצדדים וב"כ לפרוטוקולי הדיונים בבי"ד קמא ובבית הדין דנן, כמו גם מתשובותיו הברורות של המערער עצמו, כנ"ל – שאכן במרחב החיים הזוגי והמשפחתי – ניהלו שני ההורים, יחדיו, אורח חיים מסורתי – דתי, לרבות העובדה שהם שמרו שבת, הייתה פלטה של שבת, הצדדים לא בישלו בשבת, ולא רק זאת – ניכר בעליל שאף במרחב האישי של חיי אישות, טהרת המשפחה – המשיבה הלכה למקווה, הצדדים שמרו על איסורי נידה, לפחות ברמה הבסיסית של טהרת המשפחה.

משכך נמצאנו למדים כי הלכה למעשה – על אף הנטען אודות פערי ההשקפות ועל אף המוצהר אודות הבדלי האמונות והדעות, בין הצדדים – הבית התנהל באופן מסורתי – דתי, תוך שמירת שבת, טהרת המשפחה, כשרות וכיו"ב כמו גם אי אכילת חמץ בפסח וכו' וזאת אף אם הדברים נעשו אך מתוך הכלה וכבוד הדדי, וק"ו אם הם נעשו מתוך שותפות, הבנה הדדית והסכמה מפורשת אודות אורח חייהם המועדף והמוחלט של בני הזוג, עובר לנישואיהם.

לאור זאת, יש בהחלט מקום להמשיך, בשלב זה לפחות, את דרך החיים המוסכמת תוך שמירה על ערכי החינוך (כאשר נזכיר כי מדובר בקטני קטנים בגילאי פעוטון, מעון, גן, צהרון וכיו"ב) ותוך המשך התנהלות הדדית מכבדת וכיבוד אורח החיים והערכים של האחד את של משנהו.

לבד מן האמור, קשה להתעלם מתצהירו המפורש של המערער לבי"ד קמא, מתאריך 29.7.25, במסגרתו הוא הצהיר בעצמו כי (בשימת לב ללשון סעיף 2):

תצהיר

אני הח"מ א' לאחר שהוזהרתי כי עלי לומר את האמת וכי אהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא אעשה כן, מצהיר בזה בכתב כדלקמן:

1. על מנת שאזכה לשהות עם [ב'] בני הבכור בסופ"ש בתקופת ביניים/פגרה זו, הנני מקבל את התנאי שהציב בית הדין, כלומר, שמירת שבת בעת שהותו אצלי.

2. אציין, כי בד בבד, אפעל לביטול תנאי זה, לא משום שאיני אדם מאמין – שכן הנני אדם מאמין ההולך בדרך הישר, מחובר לרבנים ופועל על דעת תורה – אלא שעה שבעיני מדובר בתנאי פסול, אשר נקבע בהתעלם מהעובדות או בהתעלם מהעדר כל ראיה, אלא על סמך טענות כבושות בעלמא, וזאת תוך קיומה של ברירת מחדל, על פיה, במקרה של מחלוקת לכאורה, קיום אורח חיים דתי הוא ברירית המחדל, ולא ההיפך.

ולענייננו נעיר – ככל והמערער אכן 'אדם מאמין ההולך בדרך הישר' כדבריו, וככל שהמערער אכן 'מחובר לרבנים ופועל על דעת תורה', כתצהירו הצהיר והבהיר הנ"ל – לא נבין מדוע מצא מקום ללו'ן ומה מקום יש להביע התנגדות לגן ממ"ד (ודו"ק : גן ממ"ד) המושתת על ערכי היהדות ומסורת ישראל ועל דרך ארץ שקדמה לתורה.

לא מן הנמנע לציין בצער, כי משבר הגירושין גרר את המערער להקצין קמעא (ושמא יותר מקמעא) ולהבליט את השונות בסוגיות שונות הקשורות לחינוך הקטינים, כאשר המשיבה בעצם לא משנה מהדרך בה נהגו הצדדים יחד, בהיותם נשואים, וממסלול החיים בו התנהלה המשפחה.

בשולי החלטה זו, שב ביה"ד וממליץ להורים להניח למשקעי העבר ולהימנע מהמשך מאבקים משפטיים מזיקים, חסרי תוחלת ותועלת, ותחת זאת לעשות את כל אשר לאל ידם לקידום הבנות והסכמות, ליישור ההדורים ביניהם בדרכי נועם ובנעימות חן, כמו גם למקד את כל מרצם, אונם והונם – למען שלומם, טובתם, חינוכם, בריאותם, חוסנם ועתידם הטוב של ילדיהם היקרים [ב'] ו[א'] נ"י.

ביה"ד התרשם כי מדובר בהורים משכילים, נבונים וטובים, אשר יכולים גם יכולים להסדיר יחדיו את כלל הסוגיות שבמחלוקת, ולהביא את ספינת מערכת היחסים האישית, ההורית והמשפחתית לחוף מבטחים.

במסגרת זו יובהר כי טוב ייטיבו ההורים לעשות לו ישכילו לשתף פעולה ולתאם את כל הנדרש להסדרת הנושאים השוטפים והנושאים שבמחלוקת (לרבות סוגיית הלינה בזמני שהות, זמני שהות בחגים ובחופשות, נטל המעברים, מסגרות החינוך, ההתנהלות ההורית וכו') מתוך אחריות הורית ראויה ולהידבר יחדיו, בנעימות וברוגע, באופן אינטנסיבי – כדי לגבש הסכמות ראויות ואחראיות בכל הנ"ל.

למותר לציין כי ביה"ד יברך על כל הידברות מכבדת ומכובדת, כמו גם על כל הבנה והסכמה הדדית, בין ההורים – מתוך עין טובה, ישרות לבב ונפש חפצה ומתוך העמדת טובתם, בריאותם וחוסנם של [ב'] ו[א'] נ"י בראש מעיינם של ההורים, בכל עת.

סוף דבר

יסוד מוסד הוא כי אין ערעור אלא על בסיס טעות בהלכה של בי"ד קמא או על בסיס טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות.

עיון מדוקדק בכלל טיעוני המערער אל מול המשיבה, ועיון מדוקדק בצבר החלטותיו המנומקות של בי"ד קמא – מאיר עינינו באור יקרות לקבוע, כי לא נפלה בהכרעת בי"ד קמא – כל טעות בהלכה, ולא נמצאה בה כל טעות הנראית לעין, לא בשיקול הדעת ולא בקביעת העובדות.

תבנא לדינא

א. לאור כל האמור לעיל, לא מצאנו כל מקום להתערב בהחלטותיו המנומקות והבהירות של בי"ד קמא – בכלל הנושאים הנ"ל, ודין הערעור להידחות.

ב. מתוך רצון ותקווה להשכין שלום ושלווה, לצדדים ולילדיהם נ"י – התיק ייסגר, ללא חיוב בהוצאות.

ג. המזכירות תשיב למערער את אשר הפקיד כערובה.

הרב צבי בן יעקב – דיין                                      הרב משה אמסלם – דיין

מצטרף למסקנות.

הרב דוד בירדוגו – דיין

ניתן לפרסם לאחר השמטת שמות ומספר ת"ז של הצדדים.

ניתן ביום ב' בתמוז התשפ"ו (17/06/2026).

הרב צבי בן יעקב                        הרב דוד בירדוגו                     הרב משה אמסלם

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

טוען רבני בירושלים