לפני כבוד הדיינים: הרב הראשי לישראל הרב דוד ברוך לאו – נשיא, הרב אליעזר איגרא, הרב מיכאל עמוס
המערערת: מדינת ישראל – רשות המיסים (ע"י ב"כ עו"ד אוּרָן סוקר, המחלקה הפיסקאלית בפרקליטות המדינה)
פסק דין
הערעור שבפנינו נסוב על החלטת בית הדין האזורי בירושלים (בתיק 1377075/1) מיום י"ב בתמוז התשפ"ב (11.7.2022) ועל החלטת בית הדין האזורי בנתניה (בתיק 1377083/1) מיום כ' בתמוז התשפ"ב (19.7.2022) לדחות את בקשות העיון שהגישה רשות המיסים (להלן: "המערערת" או "הרשות") במטרה לקבל מידע על אודות זהות מתדיינים.
רקע עובדתי והליכים קודמים
2. מכלל בתי הדין שדנו בבקשות החליטו בית הדין ברחובות, בית הדין באריאל ובית הדין בבאר שבע להיעתר לבקשה. איתם נעתר בית דין זה לבקשת העיון תוך קביעה כי אין לחשוף את זהות בעלי הדין במהלך הליך משפטי, ככל שינוהל, ללא קבלת אישור מוקדם לכך מבית הדין. במקביל, בית הדין בחיפה ובית הדין האזורי באשדוד ביקשו מן הרשות להגיש השלמת טיעון בטרם ההכרעה בבקשת העיון, ואילו בית הדין בפתח תקווה, בית הדין בירושלים ובית הדין בנתניה החליטו על דחיית בקשות העיון שהוגשו. נעיר כי בתיקים שלפנינו שאוחדו להחלטה זו לא ראינו ערעור של המערערת על החלטת בית הרבני בפתח תקווה אף שניתן להיווכח כי החלטת בית הדין בירושלים נשענת למעשה על הנימוקים שהועלו קודם בהחלטת בית הדין בפתח תקווה.
3. בהחלטת בית הדין בנתניה הוסבר כי ככל שבקשת העיון תאושר תופר זכות הצדדים לפרטיות ולחיסיון בעוד התועלת שתופק למערערת מן העיון בתיקים לצורך החקירה אינה ודאית, שכן אף לאחר העיון בתיקים לא ברור עניינית אם יהיו בידי המערערת הממצאים לביסוס החשד לביצוע עבירות. נימוק נוסף שהעלה בית הדין בנתניה הוא כי מתן היתר לעיון בתיקים עלול להוביל לתביעה כנגד בית הדין בגין הפרת החיסיון.
4. בדומה לכך, בהחלטת בית הדין בירושלים מיום י"ב בתמוז התשפ"ב (11.7.2022) הוחלט על דחיית בקשת המערערת תוך התבססות על החלטת בית הדין האזורי בפתח תקווה שניתנה ביום כ"ט בסיוון התשפ"ב (28.6.2022). בהחלטת בית הדין בפתח תקווה הוסבר כי כלל הדיונים בבתי הדין הרבניים, למעט בענייני ירושה, חסויים לאור סעיף 1א (א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז – 1956 (להלן: "חוק כפיית ציות"). לכך יש להוסיף כי כלל הדיונים בבית הדין הרבני בענייני משפחה חסויים מכוח תקנה נב לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: "תקנות הדיון") והעיון בכל ההליכים בבית הדין למי שאינו צד להליך מותר רק בהיתר בית הדין. חשיפת הפרטים שביקשה המערערת, לדבריהם, אינה מתיישבת עם עיקרון חיסיון התיקים וזאת במיוחד כאשר מדובר על בירור שנעשה על צד ג' ולא על הצדדים עצמם.
5. עוד הוסבר בהחלטת בית הדין בפתח תקווה כי אף אם ייעתר בית הדין לבקשה העיון, אין כל ודאות מצד המערערת כי המידע שיימסר אכן יפיק תועלת באשר לחקירה וכמו כן ייתכן כי לאחר העיון בתיקים יתברר כי הרישום בספרי הנהלת החשבונות של עורך הדין החשוד היה כדת וכדין. כל זאת בעוד הפגיעה בצדדים כתוצאה מן החשיפה תהיה ודאית בכל מצב ועל כן "אין ספק מוציא מידי ודאי".
6. עוד צוין כי אף סעיף 135א(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), המקנה למערערת את הסמכות לדרוש מידע על ספקים ולקוחות מבעלי עסקים, מגביל גם הוא את הסמכות לדרוש מידע גם במקרים שבהם חובת הסודיות קיימת. כמו כן, סעיף 140 לפקודת מס הכנסה, המקנה לרשות המיסים את הסמכות לדרוש ידיעות רשמיות מגופים ציבוריים, אינו חל על בתי הדין הרבניים שכן הם אינם נכנסים תחת הגדרת הפקודה למושג "גוף ציבורי".
טענות הערעור
7. המערערת טוענת כי לאור החלטת בית הדין הרבני הגדול מיום כ"ח בסיוון התשפ"ב (27.6.2022) לאשר את בקשת העיון תוך איסור על חשיפת זהות בעלי הדין ללא אישור בית הדין על בתי הדין לפעול ברוח החלטתו של בית הדין הגדול המהווה את הערכאה הגבוהה ביותר למערכת בתי הדין מבחינת הסמכות הדיונית. טענה זו מקבלת משנה תוקף נוכח היות הבקשה זהה לחלוטין, נוגעת לאותה החקירה ולגבי אותו החשוד.
8. המערערת טוענת כי בהתאם לתקנה ר"ו לתקנות הדיון רשאי בית הדין לאפשר לצד שאינו קשור לתיק לעיין בו ובלבד שלמבקש העיון יש "עניין צודק בדבר". כמו כן הסבירה כי בדומה לכך בתקנה 4(ד) לתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס"ג – 2003 (להלן: "תקנות העיון") נקבע כי רשאי אדם שאינו בעל דין בתיק להגיש בקשה לעיין בו. במצב זה על בית המשפט לתת את דעתו בהחלטה לכמה גורמים מרכזים ובהם:
לעניינו בתיק של המבקש, לעניינם של בעלי הדין ושל מי שעלול להיפגע כתוצאה מהעיון, וכן לסבירות הקצאת המשאבים הנדרשת לשם היענות לבקשה.
לפיכך, טוענת המערערת, אף שלתקנות העיון אין תחולה ישירה על מערכת בתי הדין הרבניים אפשר לשאוב מהן ומנוסחת האיזון הקבועה בהן השראה לענייננו. זאת כפי שנעשה במב"ש (בית הדין הצבאי לערעורים) 131/03 חסארמה נ' התובע הצבאי הראשי (13.6.2004). שם נקבע כי אף שתקנות העיון לא חלות על בתי הדין הצבאיים הן מהוות עבורו "מקור השראה רלוונטי". לפיכך, בהתבסס על נוסחת האיזון הקבועה בסעיף 4(ד) לתקנות העיון, מסבירה המערערת כי האיזון הראוי בענייננו מטה את הכף באופן מובהק לטובת הבקשות שהוגשו.
9. המערערת טוענת עוד כי הצורך לעיין בתיקים האמורים עולה כדי "עניין צודק בדבר". זאת מאחר שהטעם העומד בבסיס הבקשה הוא שמירה על הקופה הציבורית ואכיפת הדין הפלילי. משכך, אי־מסירת הפרטים המבוקשים, פרטים אשר בסמכות המערערת לקבל, יאפשר התחמקות מתשלום מס כדין, פגיעה בשוויון בפני החוק ופגיעה באכיפת הדין הפלילי. עוד הוסיפה המערערת בעניין זה כי את בקשות העיון האמורות הגישה רשות ציבורית המנהלת חקירה על פי דין. זאת בעוד לבעלי הדין שייצג החשוד אין אינטרס מוגן בחוק השומר על פרטי ההתקשרות וגובה שכר הטרחה שקבעו עם עורכי דינם.
10. המערערת טוענת כי את הבקשה מושא הערעור הגיש מי שהוסמך לערוך חקירה על פי דין ובהתאם לסעיף 227 לפקודה. כמו כן נטען כי סעיף 140 לפקודה שלפיו לפקיד שומה נתונה הסמכות לדרוש מכל גוף ציבורי פרטי מידע הנחוצים לצורך מילוי תפקידו והוראות הפקודה מלמד על סמכותה הרחבה של המערערת לקבלת ידיעות ועל החשיבות שבמסירת פרטי מידע למערערת.
11. בערעור נטען עוד כי סמכות המערערת לקבל פרטי מידע נוגעת אף להתקשרות שבין עורך דין לקוח. באשר לכך הוסבר כי כבר נפסק בעבר (במסגרת רע"פ 751/15 אברג'יל נ' מדינת ישראל (9.12.2015)) שהחיסיון המוחלט הקיים ביחסים שבין עורך דין ללקוחו, אינו חל על פרטים כמו עצם הפנייה לעורך דין, שכר הטרחה ששולם לו, זהות הלקוח, שמו וכתובתו ומשכך אין כל מניעה מצד הרשות לקבל מידע מסוג זה. כמו כן בסמכות המערערת לפנות לבית המשפט ולקבל צו חיפוש בהתאם להוראות פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט – 1969. אולם המערערת נמנעת מלעשות כן כדי שלא לסכל את החקירה.
12. בנוסף נטען כי איסור הפרסום וסגירת הדלתיים בבתי הדין נועדו להגן על פרטיותם של מתדיינים ולא לשמש הגנה לעורכי דין החשודים בביצוע עבירות פליליות וכן כי בקשות העיון שהוגשו לא נועדו לעיון בחומרי הראיות הנמצאים בתיקים אלא לשם קבלת מידע על זהות המתדיינים כדי לאפשר את ביצוע החקירה.
13. לבסוף טוענת המערערת: זהותם של בעלי הדין ושאר הפרטים הנוגעים אליהם ממילא ייחשפו למערערת בין שתבחר לקבל את המידע המבוקש דרך הגשת בקשה למתן צו חיפוש, ובין שתקבל את המידע המבוקש דרך מערכת בתי הדין הרבניים. העיון בתיקים במסגרת החקירה לא יוביל לחשיפת שמותיהם של בעלי הדין כל עוד התיק מצוי בשלבי חקירה מאחר שעל עובדי הרשות מוטלת חובת שמירה על סודיות בהתאם לסעיף 232(א) לפקודה. עוד הוסבר כי ככל שהחשוד יועמד לדין על בסיס המידע שיתקבל מהעיון אפשר יהיה לבקש לאסור את פרסום פרטיהם של בעלי הדין לאורך ההליך המשפטי שיתנהל.
דיון והכרעה
14. במוקד הדיון מצויים שני אינטרסים כבדי משקל העומדים זה כנגד זה: מחד גיסא עומד האינטרס הציבורי בגביית מס ובשמירה על הקופה הציבורית, וכן זכותה של רשות שהוסמכה לכך לבצע חקירה יזומה כנגד חשוד. מן העבר האחר עומד אינטרס החיסיון והזכות לפרטיות המוקנית לבעלי דין במסגרת דיונים בענייני משפחה המתנהלים בבתי הדין.
15. זכותה של רשות המיסים לערוך חקירה בעניינו של נישום לשם גילוי ומניעת עבירה מעוגנת בסעיף 227 לפקודה. בסעיף זה נקבע כי:
227. שר המשטרה רשאי להסמיך פקיד שומה לערוך חקירות או חיפושים לשם מניעת עבירות על פקודה זו או לשם גילוין, ופקיד שומה שהוסמך כאמור יהא רשאי –
(1) להשתמש בכל הסמכויות הניתנות לקצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה לפי סעיף 2 לפקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות), וסעיפים 3 ו־4 לפקודה האמורה יחולו על הודעה שרשם כאמור;
(2) להשתמש בסמכויות שוטר על פי סעיף 7(1)(א) לפקודת הפרוצידורה הפלילית (מאסר וחיפושים), למעט תפיסת כל רכוש שאיננו מסמכים;
(3) (א) להשתמש בסמכות קצין ממונה כמשמעותו בסעיף 9 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט – 1969, לשחרר אדם בערובה, וסעיפים 10 עד 15 לפקודה האמורה יחולו לענין זה.
16. לצד זאת, הזכות לחיסיון בהליך המשפטי, מעוגנת בסעיף 1א(א) לחוק כפיית ציות וכן במספר מקומות נוספים בתקנות הדיון. בסעיף 1א(א) לחוק כפיית ציות נקבע כי:
בית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו למעט בעניני ירושה, ידון בדלתיים סגורות, זולת אם ראה בית הדין לקיים את הדיון בפומבי, ואולם רשאי בית הדין להרשות לאדם או לסוגי בני אדם להיות נוכחים בשעת הדיון, כולו או מקצתו.
וכך גם באופן דומה נקבע בתקנה נב לתקנות הדיון:
הדיון בענייני משפחה ובבקשות לגיור מתנהל בדלתיים סגורות, ובשאר העניינים – בדלתיים פתוחות, אלא אם בית הדין הורה אחרת במשפט מסוים או בישיבה מסוימת. בכל אופן רשאי בית הדין להרשות או לא להרשות את נוכחותו של אדם מסוים או סוגי בני אדם.
17. במסגרת החיסיון שהוחל על הליכים בבתי הדין נקבע בתקנה ר"ו לתקנות הדיון כי:
(1) תיקי בית הדין ניתנים לעיון רק לצדדים או לבאי כוחם ורק בזמן שהעניין תלוי ועומד, לרבות אם העניין מצוי בערעור או ניתן לערעור.
(2) כעבור התקופה האמורה, או לגבי אדם שאינו צד בעניין, רשאי בית הדין להרשות את העיון בתיק אם יראה כי למבקש יש עניין צודק בדבר.
18. מסעיף 1א לכפיית ציות, מתקנה נ"ב ומתקנה ר"ו לתקנות הדיון עולה כי עם קביעת הזכות לחיסיון העניק המחוקק לבית הדין את שיקול הדעת, כשהדבר נדרש וצודק לדעתו, לאפשר דיון בדלתיים פתוחות ולאפשר במקרים מסוימים שבהם למבקש יש 'עניין צודק בדבר' עיון בתיקים תוך שמירה על ההגבלות שנקבעו לכך במסגרת תקנה ר"ח לתקנות הדיון. בבחינת מתן היתר העיון על בית הדין לשקול זה מול זה את הנזק והפגיעה בפרטיותו של בעל הדין העשוי להיגרם עם מתן העיון לצד הצורך וההצדקה למתן העיון והנזק שעלול להיגרם למבקש, במקרה שלנו לאינטרס הציבורי, אילולא יינתן היתר העיון.
19. בענייננו ברור בעליל כי יש בבקשת הרשות לעיון בתיקים משום 'עניין צודק' מובהק, המקבל משנה תוקף נוכח האינטרסים הציבוריים העומדים מאחוריו.
הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה (ה, יא) כתב על מי שמבריח ומעלים מס שהטילו כדין רשויות השלטון המוסמכות:
מכס שפסקו המלך ואמר שילקח שליש או רביע או דבר קצוב והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה למלך, ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך – אינו בחזקת גזלן לפי שדין המלך דין הוא. ולא עוד אלא שהוא עובר – המבריח ממכס זה – מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל.
בעקבות כך פסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שסט סעיף ו): "[…] שהמבריח ממכס זה, עובר על לא תגזול (ויקרא יט, יג), מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה מלך ישראל בין שהיה מלך גוי".
על דרך זו פסק הגר"ע יוסף בשו"ת יחוה דעת (חלק ה סימן סד) בתשובה לשאלה:
האם מותר מן הדין להשתמט מתשלומי מס הכנסה ומס ערך מוסף ומכס וכיוצא בזה, הנועדים לקופת המדינה, או יש להחיל עליהם את הכלל 'דינא דמלכותא דינא'?
וכתב:
נראה שגם במדינה שאין השלטון על פי מלך, אלא על פי ממשלה הנבחרת על ידי תושבי המדינה, שייך בהם הכלל דינא דמלכותא דינא, בכל מה שנוגע לתשלומי מסים וארנוניות ומכס וכדומה […] ולכן נראה להלכה שבכל מה שנוגע למסים וארנוניות ומכס, יש לקיים את החוק של המדינה.
כך גם כתב הגרש"ז אוירבך (מנחת שלמה נדרים עמוד קעג):
ומעתה בארץ ישראל ומלכות ישראל שלא לפי דיני התורה, אף אם נחליט שחוק שאינו לפי רוח התורה – אין להתחשב בו, אבל מהיכי תיתי שיהא מותר להבריח מכס וכיוצא בזה, כי הרי סוף סוף הוא דבר שכלי, ויתכן שגם אם היו מתייעצים עם טובי העיר – גם כן היו קובעים כך, ואם כן נהי שהם לא התחשבו בדיני התורה, אבל מכל מקום מנלן שמותר לגזול.
ויותר מכך כתב התשב"ץ (חלק ד טור ב סימן לג) כי בהעלמת מס וגניבת המכס יש משום 'גזל הרבים', דבר אשר הרמב"ם מנה אותו בין הדברים שעליהם אמר:
העושה אותן – אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה לפי שהם עונות שבין אדם לחבירו, ואינו יודע חבירו שחטא לו כדי שיחזיר לו או ישאל ממנו למחול לו.
גם חברי בית הדין הגדול הגרא"י וולדינברג בספרו ציץ אליעזר והגר"ש ישראלי עסקו בנושא בהרחבה. וכן, ייבדל לחיים טובים, הגרי"מ לאו שליט"א שתוך הרחבת העניין כתב לדון גם מכוח שותפות, שהמעלים הרי הוא גוזל מן השותפות. (ראה בספרו יחל ישראל חלק ג סימן קטו.)
20. ברור לכל מי שמצוי במציאות הישראלית שמדינת ישראל זקוקה למשאבים רבים כדי לשמור על שלומו, בריאותו ואיכות חייו של העם בישראל. משאבים אלה דורשים כסף רב, כדי לאפשר פעולתם של מערכות הביטחון, צה"ל המשטרה וזרועות הביטחון הנוספות, מערך הרפואה והחירום, הפעלת בתי החולים, מוסדות החינוך ועוד ועוד. לשם כך נזקקים אזרחי המדינה ותושביה להשתתף בתמיכה מצידם במימון הוצאות אלה על ידי תשלומי המיסים השונים. על כן מי שמעלים מס הרי הוא פוגע בראש ובראשונה בשלומו וטובתו של הציבור. חקירה אחר מעלימי מס וגילויים הם צורך ואינטרס לאומי חשוב ולגיטימי מספיק כדי שנאפשר לרשויות המס את המידע המוגבל הנדרש באופן דיסקרטי וחסוי על עורכי דין החשודים כי הם מעלימים מס.
21. הזכות לפרטיות ולחיסיון על הליכים – גם היא חשובה, ואין להקל בה ראש, אך בראש ובראשונה היא נוגעת למניעת חשיפת פרטים אישיים מההליכים בבית הדין אשר נוגעים לסיפורם האישי של בעלי הדין וטענותיהם זה על זה מחדרי חדרים, ענייני ילדיהם הקטינים ועניינים שבצנעת הפרט. חשיפתם של פרטים אלה עלולה לפגוע באופן חמור בצנעתם של הצדדים ובני משפחותיהם, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בקטינים. החיסיון על ההליך המשפטי נועד גם כדי לאפשר לצדדים לטעון את טענותיהם באופן חופשי לפני בית הדין מבלי שיהיה החשש שהדברים שיעלו במהלך הדיון יפורסמו, אך כל זה אינו נוגע לפרטים המוגבלים שדורשת רשות המיסים. עיקרו של החיסיון שהוטל בחוק לא נועד לכסות על התקשרויותיהם של בעלי הדין עם עורכי דינם, והראיה לכך שבדומה לפסקיהן והחלטותיהן של ערכאות אחרות גם החלטות ופסקי דין של בתי הדין מפורסמים ללא השמטת שמם של באי כוח הצדדים, ורק לעיתים נדירות ביותר שבהן מבקשים המייצגים להימנע מפרסום שמם, רשאי בית הדין להשמיטו מפסק הדין.
22. בבחינת הנזק שיגרם לבעלי הדין כתוצאה מהיענות לבקשה נראה כי מסירת מידע במסגרת עיון בתיקים תוך הקפדה על חסיון בעלי הדין וללא חשיפת מידע כלשהו על תוכן ההליכים בתיק – לא תגרום נזק משמעותי לבעלי הדין. כמו כן, במצב בו ייאסר על הרשות לפרסם את שמם של הצדדים להליך ככל שיתקיים הליך משפטי כנגד עורך הדין החשוד – החשש לנזק שייגרם לבעלי הדין יקטן. החשש מפרסומו של פרט בודד שלפיו אדם פלוני היה בבית הדין, ללא כל פירוט על תוכנו של ההליך שהתקיים, לא יוכל להכריע את הכף מול אינטרס הציבור וחשיבות המאבק במי שמשתמטים מחובתם ומעלימים תשלומי מס. אלא שבמקרה דנן גם את פרסום שמם לא אפשרנו בהחלטתנו.
23. בהחלטות בתי הדין האזוריים הוסבר כי ככל שבקשת העיון תאושר זכות הצדדים לפרטיות ולחיסיון תופר בעוד התועלת שתופק לרשות מעיון בתיקים לצורך החקירה אינה ודאית וכי "לא ברור עניינית אם יימצא ממצא שנעשו מעשים נוגדי חוק, כאשר מנגד עומד ערך וחוק של חיסיון, בבחינת ספק ספיקא מול וודאי". משכך, העדיפו בתי הדין האזוריים את הוודאי על פני הספק ונמנעו ממתן ההיתר. על כך יש להשיב: ברור וודאי כי אם לא נאפשר לרשויות המדינה לחקור אחר עוברי החוק ומבריחי המיסים, הציבור כולו יינזק לאין שיעור. בענייננו הוגשה בקשת עיון שכוונה לכמה תיקים ספציפיים שמספרם מצומצם כאשר על פי הסימנים המובאים לפנינו נראה כי סיכוי בלתי־מבוטל שבדיקות אלה יעלו ביסוס לחשדות. מאידך גיסא: לא ברור מה הנזק המשמעותי שיהיה לבעלי הדין, וספק רב אם בכלל יהיה כזה, אם נאפשר למסור לרשויות המס, שעבודתן דיסקרטית וחסויה, את מספרי התיקים שבהם ייצג אותו עורך דין. חשד סביר זה, כשלא מדובר בבקשה כללית הנוגעת למספר רב של תיקים ועם האינטרס הציבורי העומד מאחורי הבקשה מספיקים כדי להכיר בבקשה כ'עניין צודק' ולהתיר את העיון בתיקים. זאת, בניגוד לבקשות כלליות הנוגעות לעיון בתיקים רבים שלגביהן הרף לבחינת הבקשה יהיה גבוה יותר.
24. בהחלטת בית הדין האזורי נתניה ניתן נימוק נוסף שלפיו מתן היתר לעיון בתיקים עלול להוביל לתביעה כנגדו בגין הפרת החיסיון. אלא שדברים אלה – בטעות יסודם: בסעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") קבע המחוקק חסינות לנושאי משרה שיפוטית במסגרת מילוי תפקידם. בסעיף 8 לפקודה נקבע כי:
אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי.
מכאן שעל פעולה שנעשתה במסגרת מילוי תפקיד שיפוטי חלה כעקרון חסינות דיונית, אף אם ההחלטה שהתקבלה בעניינו של בעל דין או הפעולה שנעשתה, נכנסת תחת גדר המונח 'עוולה' ומהווה אחת מסוגי העוולות המנויות בפרק ג' לפקודת הנזיקין. כמו כן, מתן ההיתר לעיון בתיקים נקבע מראש כדבר הנתון לשיקול דעתו של בית הדין, ולפיכך אישור בקשת העיון לא יוכל לקיים עילת תביעה בעניין זה.
25. בערעור שהגישה המערערת נטען כי אף שלתקנות העיון אין תחולה ישירה על מערכת בתי הדין הרבניים אפשר ללמוד מהן ומנוסחת האיזון הקבועה בהן לענייננו. אכן, תחולתן של תקנות העיון אינה נפרשׂת על מערכת בתי הדין הרבניים ועל החלטותיה בבחינת בקשות עיון. אולם נראה כי השיקולים המצוינים בתקנה 4(ד) לתקנות העיון יפים הם אף לענייננו. בתקנה 4(ד) נקבע כי:
בבואו לשקול בקשת עיון ייתן בית המשפט את דעתו, בין השאר, לענינו בתיק של המבקש, לענינם של בעלי הדין ושל מי שעלול להיפגע כתוצאה מהעיון, וכן לסבירות הקצאת המשאבים הנדרשת לשם היענות לבקשה.
במקרה דנן, עניינה של המערערת בתיקים המבוקשים נועד להגשמת תכלית ציבורית בגביית מס ובשמירה על הקופה הציבורית. כמו כן, לטענת המערערת, על עובדי המערערת חלה חובת שמירה על סודיות בהתאם להוראת סעיף 232(א) לפקודה וכי ככל שתבחר המערערת לפתוח בהליכים כנגד החשוד בעקבות העיון בתיקים, אפשר יהיה לאסור את פרסום פרטיהם של בעלי הדין לאורך ההליך המשפטי שינוהל. מכאן שהנזק שיגרם לבעלי הדין כתוצאה של העיון יהיה מזערי וזאת בהשוואה לאינטרסים הציבוריים שיפגעו עקב דחיית הבקשה. כמו כן הקצאת המשאבים הדרושה לשם היענות לבקשה אינה בלתי־סבירה ולפיכך נראה כי אין כל מניעה להיעתר לבקשות העיון.
26. לאור כל האמור אנו מחליטים כדלהלן:
א. הערעור מתקבל.
ב. […]
ג. על המערערת חל האיסור לחשוף את זהות בעלי הדין בהליך שיפוטי, ככל שיתנהל, ללא קבלת אישור מוקדם לכך מבית הדין.
ד. פסק הדין ניתן לפרסום.
ניתן ביום כ' באדר התשפ"ג (13.3.2023).
הרב דוד ברוך לאו – נשיא הרב אליעזר איגרא הרב מיכאל עמוס
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
שוקלים להגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול?
לפני הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור חשוב לבחון את פסק הדין, המועדים, עילות הערעור והמסמכים שבתיק.