לפני כבוד הדיינים: הרב שלמה שפירא, הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי

פסק דין

בפנינו מונח ערעורה של האשה, כנגד פסק דינו של ביה"ד האזורי, פסק דין שקבע: שעל אף  שהאקטואר קבע ששווי העסק שהיה לבעל הוא 7,607,534 ₪, ומחציתו 3,803,767 ₪ מגיע לאשה במסגרת איזון המשאבים – מכיוון שיש לומר שחלק מהשווי הוא מוניטין אישי שלא ניתן לאיזון, יש לקבוע בדרך פשרה, ועל פי 8(2) לחוק, שהבעל ישלם לאשתו מחצית סכום זה – 1,901,883.5 ₪ .

ביה"ד קמא האריך להביא פסקי דין המורים על ההבדל בין מוניטין עסקי למוניטין אישי, איזה מוניטין הוא בר איזון ואיזה לא, האם חייב ביה"ד לקבל את דעת המומחה או האם רשאי הוא לסטות ממנה ומהי סמכותו לעשות פשרה. פסק דינו של ביה"ד כולל ציטוטים רבים מפסקי דין שונים בעניינים המשפטיים והעקרוניים ומביא אסמכתות הלכתיות לסמכותו לערוך פשרה. עם זאת לא ראינו בפסק הדין התייחסות ספציפית למקרה שבפנינו, ומדוע ביה"ד סטה מדעת האקטואר אף שסמכותנו לערוך פשרה.

נקדים העובדות תחילה.

הצדדים נישאו בשנת תשנ"ה (91'). מנישואיהם נולדו 3 ילדים, כיום בגירים.

בין הצדדים נפל סכסוך. משנת 2015 גרו בחדרים נפרדים, וב-12/2017 עזב הבעל את הבית. האשה הגישה תביעת גירושין, הבעל הסכים לתביעתה והצדדים התגרשו. במקביל דן ביה"ד בעניין חלוקת הרכוש. על פי החלטת בית הדין, המועד הקובע לצורך איזון המשאבים בין הצדדים הינו 24/12/17. הוגש דו"ח אקטוארי ובו המלצות לפירוק השיתוף בכל מה שהיה שייך לצדדים.

בכלל הרכוש היה עסק ששמו: "[י']" בענף הבניה, לעסק זה היה חשבון בנק על שמו. שוויו של העסק לדעת האקטואר הוא כאמור לעיל.

ימים מספר לפני עזיבתו את הבית הוקמה חברת "[י'] בע"מ" ח.פ. […] (להלן "החברה") שהתאגדה כשלושה שבועות טרם המועד הקובע, אך לא נעשתה בה פעולה כלשהי באותה עת, אלא רק אחרי המועד הקובע. הפעילות הנעשית בחברה זו הינה אותה פעילות שנעשתה ע"י העוסק המורשה, ולמעשה הבעל העתיק פעילותו מהעוסק המורשה לחברה – סגר את העסק של ה"עוסק מורשה" והקריסו. לשינוי הכותרת יש נפק"מ לעניין גובה ואופן תשלום המיסים ועוד דברים שאכ"מ. לא ברור מדוע שונה סטטוס העסק, האם מטעמים כלכליים כלשהם, או כדי להפקיע זכויות האשה בעסק שהיה של עוסק מורשה.

כאמור, במועד הקובע עדיין התנהל על שמו של הבעל העסק האמור שעליו היה רשום הבעל כ"עוסק  מורשה", ותחום פעילות העסק הינו קבלנות בניה, שיפוצים. מתעודת עוסק מורשה של "רשות המיסים בישראל" העסק הוקם בשנת 2003 במהלך החיים המשותפים של הצדדים. כאמור, מומחה ביה"ד קבע שלעסק יש שווי עצמי ולפיכך הוא נכס בר איזון. עיקר העבודות בעסק היה קשור לחברות הבניה "[א'] בע"מ" ו"[ב'] בע"מ".

במסגרת הערות לטיוטת חוות הדעת נטען על ידי בא כוחו של הבעל לעניין פעילות  העסק  כדלקמן: "בחוו"ד  נכתב שתחום פעילות העסק הינו קבלנות בניה ושיפוצים תיאור זה אינו מדוייק, תחום  הפעילות העיקרי של העסק {למעלה מ95%} הוא מתן שירותי בדק לחברות בנייה, בנוסף מבצע העסק שיפוצים לבתים פרטיים". הוגשו השגות ב"כ הבעל הן לטיוטת חוות הדעת והן לחוות הדעת הסופית, וניתנה תשובת מומחה ביה"ד לכל ההשגות וההערות. למרות התגובה, המומחה נשאר בדעתו ובהמלצתו, לגבי שווי החברה. שווי החברה ולא מוניטין אישי של הבעל. כאמור, ביה"ד האזורי ערך פשרה, וקבע ששווי החברה הוא מחצית ממה שהעריך האקטואר ושאר הסכום הוא מוניטין אישי. לא ניתן נימוק ענייני להכרעה זו, מדוע במקרה שבפנינו יש לסטות מדו"ח והמלצות האקטואר, וכמו כן לא ניתן נימוק, אם יש לסטות – מדוע גובה הפשרה יהיה כזה?

להלן טיעוני הצדדים בדיון שנערך בפנינו:

ב"כ המערערת:

• ביה"ד קמא מינה בהסכמה את המומחה רו"ח בוכניק. במשך שנתיים שקד הלה על חו"ד וענה בהרחבה תשובות לכל שאלות ההבהרה של הצדדים, ואחרי עמל של שנתיים יצאה חו"ד.
• המומחה העריך את שווי העסק ובהערכה שלו הוא גרע את עניין המוניטין האישי. בין השאר הוא קבע שכר של 40,000 ₪ לחודש, אותו הוריד משווי החברה. הוא לקח את הסיכון שמא הבעל לא יוכל להמשיך לעבוד עקב מקרה פתאומי בשיעור מאוד גבוה, ולכן הפחית 10% מהשווי. גריעת המוניטין האישי באה לידי ביטוי בקביעת השווי.
•  עיון בהחלטת ביה"ד קמא מראה שגם הם כתבו שיש שווי עסק. עובדתית הם התערבו בחו"ד בלי לנמק למה התערבו ומה עשו. הם אמרו שיש חו"ד ולפיה כבר נגרע המוניטין האישי. הם לקחו את החו"ד אחרי הגריעה ואמרו על דרך הפשרה חותכים את זה לחצי בגלל המוניטין האישי.
• אין נימוקים. העניין של ההבדלה בין מוניטין אישי לעסקי זה עניין של מומחיות, ביה"ד לא יכול להתערב בזה ולקבוע אחרת.
• ביה"ד יכול לקבוע אחרת ויכול לנמק למה הוא קובע, כי צריך נימוק למה לסטות מהמלצות חו"ד.
• גם אם חשב אחרת אז היה צריך לשלוח שאלות הבהרה למומחה, אבל לא ניתן לקחת חו"ד ולצטט טיעונים של הצדדים והפסיקה ותכלס אין נימוקים. פשוט לקחו וחתכו לחצי, למה דווקא חצי?
• הם אמרו על דרך הפשרה, אבל אני לא יודע האם זה המקרה המתאים לפשרה. יש חו"ד של מומחה שעמל משך שנתיים על חו"ד, למה לעשות פשרה? אנו רוצים את האמת, פשרה עושים רק כשזה לא ברור, פה הכל ברור  ונהיר, חתכו את זה לחצי ללא נימוק.
• פגעו פעמיים באישה. פעם אחת המומחה פגע בה כשגרע את כל העניין של המוניטין האישי מהעסק, ואז בא ביה"ד ולקח חו"ד שכבר נגרע ממנה המוניטין אישי וגורע ממנה עוד פעם את המוניטין האישי ועושה חצי בלי לנמק.
• מה שהיה פעיל כלכלית במועד הקרע היה העסק. האיש הקים חברה אחרי מועד הקרע והפעילות הכלכלית שעברה מהעסק לחברה והיא החלה לעבוד. החברה לא היתה שווה כלום במועד הקרע, מפני שלא היתה שום פעילות כלכלית בחברות, לכן המומחה בהסכמה העריך את העסק לבקשתם.
•  עד שעו"ד קלמנוביץ נכנס לתמונה, כל כתבי הטענות של האיש היו רק בעניין העסק. ברגע שהוא קיבל את השווי, אז הוא שכר את עו"ד קלמנוביץ ואז פתאום החלו לעלות טענות חדשות שלא בא זכרם בתביעה הראשונה.
• הילדים עובדים בחברה, וגם עובדים אחרים. החברה הזאת משגשגת ועושה רווחים, והיא העומדת במקום העסק.
•  העסק לא קיים כיום, אחרי שהעביר הכל לחברה ולכן היום אי אפשר למוכרו.
• הוא לא יצטרך לשלם מס על מכירת העסק, אין מציאות כזאת. עשו בדיקה ורשות המיסים לא גובה מיסים כאשר בעל משלם לאישה על חלקה בחברה או בעסק, אבל פה זה לא המקרה כי כבר אין עסק.

בתגובה אמר ב"כ המשיב:

•  ביה"ד כן נימק, הוא הסתמך על שאלות ההבהרה.
• הטענה הראשונה שלו כאילו חו"ד כוללת הפחתת מוניטין אישי, זה לא נכון.
• אם יש מוניטין עסקי אז חזקה שניתן למכור את זה למישהו ומישהו יקנה את זה. הם בחוסר תום לב התנגדו למכירת העסק, נמנה כונס נכסים שימכור.
• אין לי מחלוקת עם חברי, מה שהחברה עושה זה מה שהעסק עשה קודם. כל העסק עבר לחברה, הוא לא הסב מקצוע, הוא לקח עסק והכניס לתוך החברה, מבחינה כלכלית לא ראו כלום, פשוט הבעלים הישירים זה חברה, והוא מחזיק במניות החברה, זה אותו עסק, אין לנו שום מחלוקת, להיפך, כאשר אתה בא למכור עסק והוא מוגדר כחברה אז הרבה יותר קל למכור אותו כי אתה מוכר את המניות, עסקה של מניות הרבה יותר קלה ממכירת רכוש והתחייבות וכד' ביה"ד קמא המליץ על זה.
• ההחלטה לגבי שווי העסק אינה סופית, ההחלטה לגבי שווי העסק לא גמרה, המומחה כתב שהוא מותיר לשיקול דעת ביה"ד אם להפחית מיסים או לא, וכעת פנינו לביה"ד שיתקן את ההחלטה שלו בעקבות מה שכתב המומחה, והוא הורה לצד השני להגיש תגובה והוא מעכב כעת את ההחלטה שלו בעניין הזה עד לסיום ההליכים, אנו בעצם נמצאים פה סתם, אנו צריכים קודם החלטה מה שווי העסק.

במהלך הדיון ביה"ד העיר הערות במספר נושאים:

•  השאלה העיקרית שעומדת כאן היא האם זה עסק או רק כישרון אישי,  שמבלי שימוש באותו כישרון אישי זה לא שווה כלום. האם באמת יש כאן עסק ששווה משהו (מכאן ואילך נקרא לזה חברה), העיקרון האם יש כאן משהו שיש לו שווי עצמי? הטיעון שלך זה שהחברה זה לא רק אדון [פלוני], עובדה שגם הילדים עובדים בחברה ויש גם פועלים בחברה.
•  האם המומחה חזר בו בגלל שאלות ההבהרה? לפעמים יש 30 עמודים והדברים לא ממוקדים, הדברים ממש לא היו ממוקדים, ולכן נכון לעכשיו הוא צודק ואין כאן נימוקים. ביה"ד היה צריך לכתוב: המומחה קבע ככה, ולפי השאלות יש לי בעיה, ולכן אני קובע ככה וככה. האם ביה"ד קבע כי לאור השאלות שלכם, התשובות של רו"ח בוכניק אינם מקובלות עליו ולכן עשה פשרה או שביה"ד לא כתב? לטענתך יש טעות, וכל החו"ד של רו"ח בוכניק היא חו"ד מוטעית ואין כאן עסק ששווה משהו למכירה, ולכן גם מה שביה"ד נתן לה לא מגיע לה.
• [א'] ו[ב'] הן חברות גדולות מאוד, ויש בזה מספיק עבודה לחברה שמעסיקה 4 עובדים ואת הילדים של האיש, אז יש מספיק עבודה ואדם לא רוצה בשלב זה לקחת עוד ולצמוח מעבר למה שהוא יכול.
• במצב הזה אין לו עניין למכור את העסק, הוא רוצה להרוויח כשזה לא שווה שום דבר והוא כבר הקים חברה שעמה הוא יעבוד אח"כ, אז כעת העסק כבר לא שווה כלום. אני יכול לבחון את שווי העסק כאשר לבעל העסק יש אינטרס שהעסק יהיה שווה ולא כאשר לבעל העסק יש עניין שהעסק לא יהיה שווה כלום, כעת לא ניתן למכור.
•  אנו דנים על שווי העסק בזמן הפירוד ואיזון המשאבים ואז העסק היה קיים ואז היה לו שווי או לא היה לו שווי, אז זה לא משנה אם זה קיים היום או לא.
• העניין של תשלום מס, הוא עניין עקרוני בכל עסק, מה שווי של עסק? האם השווי זה מה שרשום על הנייר? או כמה יהיה ניתן לקבל אם יימכר.

עתה נבוא להכרעה:

בהקדמה לדו"ח מתאר המומחה השיטות השונות להערכת שווי חברות ואימתי נוקטים בשיטה אחת, אימתי באחרת, ומהי השיטה המתאימה במקרה שלפנינו. נעתיק כאן עיקר הדברים הנוגעים לנו:

קיימות שיטות שונות להערכת שווי חברות /עסקים השיטה העיקרית המשמשת להערכת שווי חברות / עסקים, היא שיטת היוון תזרימי המזונים {DCF}. ההנחה העומדת בבסיס גישת היוון תזרימי המזומנים, הינה שהחברה/ עסק פועל במסגרת העיקרון של "עסק חי" כלומר החברה/ העסק ימשיך לפעול בעתיד הנראה לעין ו/או עד בכלל…..,

כמו כן בבסיס הערכת שווי זו עומדת ההנחה כי גם בהעדרו של מנהל העסק (כיום מר [פלוני]) העסק ימשיך לפעול כבעבר….

כל שיטה בסופו של ניתוח, תהא בעלת תוצאה שונה ברור כי הערכת השווי האמתית ביותר תהיה בעת שיבקש הבעלים למכור את החברה/ עסק, והשווי ההוגן יהא השווי לפיו יהיה מוכן הבעלים  להיפרד מבעלותו בחברה/עסק,  במחיר ממוכר מרצון לקונה מרצון….

ההנחה הבסיסית בשיטת היוון זרמי מזומנים הינה שהחברה/ עסק פועלים במסגרת העיקרון של "עסק חי" קרי: החברה תמשיך לפעול, בעתיד הנראה לעין ו/או עד בכלל, לפיכך על סמך ההנחה הבסיסית שתוארה לעיל שווי החברה/ העסק נגזר מיכולת נכסי החברה/ העסק לייצר זרם מזומנים, שווי החברה/ עסק נגזר מהיכולת לייצר זרם מזומנים תוך התחשבות ברמת הסיכון…

בפרקטיקה ובפסיקה קיימת הבחנה בין המוניטין העסקי לבין המוניטין האישי בחברות מסוג זה, בהן נשען העסק על מוניטין הבעלים  או המנהל, באופן עקרוני ההבדלים נובעים מהאפשרות לנתק את המוניטין מהחברה/ מהעסק ולהעבירו לישות אחרת, כן קיימים מבחנים לצורך הבחנה בין סוגי המוניטין השונים נוספים אשר נקבעו על ידי הפסיקה רשויות המס וכאלו המקובלים בפרקטיקה.

 כשנתמצת הדברים, ודאי שהדרך הטובה ביותר לקביעת שוויה של חברה הוא במכירתה. אך בד"א כשאדם רוצה למכור, אכן כשצריכים לשום שווי חברה כשאחד השותפים רוצה לקנות חלקו של חברו, או זכויות שיש למישהו אחר בחברה, אין ברירה אלא לשום את שוויה. הדרך לשום את שווי החברה משתנה וצריך להיקבע בכל מקרה לגופו. המודל שנקבע במקרה שלפנינו לשום את שווי החברה בנוי על ההנחה שהחברה אמורה להפיק רווחים ממעשה ידיהם של מנהלה, עובדיה וכו' אף אם אין לה הון עצמי, כשההון הוא השם שרכשה ויכולתה לספק את מה שייצרה עד עתה. לעניין זה צריכה להיות הבחינה האם מה שיצרה החברה תלוי באותו אדם ומבלעדיו לא יהיה משמעות למוניטין שרכשה, או שהמוניטין שרכשה, ובמקרה כגון דידן לקוחות שרכשה (חברות הבניה) ימשיכו בקשר בכל מקרה, או רק אם יעמוד אדם מסוים בראשה. אם מוניטין החברה לא יהיה לו קיום, רק אם אדם מסוים ימשיך לפעול בה ביגיעה אישית וללא פעולותיו החברה לא תתקיים, עניין זה הוא מוניטין אישי שתלוי במעשה ידיו שיעשה לאחר זמן ואינו נכס בר איזון. אכן הרבה פעמים אדם מסוים יכול להביא לקוחות לחברה והסתלקותו לפחות הפתאומית תפגע בה, אך דבר זה הינו כשאר סיכונים בהערכת חברה, סיכונים שמובאים במסגרת חוות הדעת הכוללת, שמוסר המומחה שמונה ע"י ביה"ד. ומטעם זה ומטעמים אחרים, הוריד המומחה בדו"ח שלפנינו את שווי החברה.

למרות השגות ב"כ הבעל הן לטיוטת חוות הדעת והן לחוות הדעת הסופית, המומחה עמד על דעתו שלחברה יש שווי עסקי שלאשה מגיע מחצית ממנו. עייננו בשאלות הרבות אותם העלה ב"כ הבעל, הן לגבי קביעת העוסק מורשה כנכס והן לגבי הקביעה שלחברה יש שווי עסקי, החברה יכולה להימכר ולתפקד גם אם הבעל לא יהיה חלק ממנה. ועל פניו נראה שאין מקום לסטות מחוות דעת המומחה, וכפי שיתבאר. בשאלות מנסה ב"כ הבעל לצייר את מהות החברה מהות עבודתה ולקבוע את הדומיננטיות של הבעל כדי להציג מצג שכל החברה ופעולותיה הינם מעשה ידי הבעל ואין בלתו. האקטואר שהינו מומחה אובייקטיבי נימק קביעותיו ואין לנו הוכחות שהשאלות וההשגות  של ב"כ הבעל שהוא מומחה מטעמו של הבעל, פוגעות באמינות ההמלצות.

להלן חלק מדבריו של מומחה ביה"ד, לגבי הטיעון שהעוסק מורשה עוסק בבדק בית ולא בשיפוצים אחרי שבדק הבית, גילה את הפגמים. המומחה שבדק את עיסוק החברה מבהיר וקובע כדלהלן:

"במסגרת  פגישה שערכתי עם הנתבע טרם הכנת חוות הדעת נטען על ידו בין היתר כי במסגרת העסק הינו נותן שרותים בתחום השיפוצים", …

"כפי שפורט בהרחבה במסגרת המענה לשאלות ההבהרה מטעם הנתבע לצורך בחינה נוספת  לעניין עיסקו של הנתבע ביום 3 ליוני 2021 נערכה לנתבע שיחה טלפונית ממשרדי {בעילום שם} במסגרת השיחה נאמר על ידי הנתבע כי אינו נותן שירותים של בדק בית אלא מתן שירותים לאחר בדק בית. בהתאם לאמור ככל שמר [פלוני] נותן שירותים לאחר בדק בית ניתן להסיק כי שירותים אלו הינם בעלי מאפיינים כמעט זהים לשירותי שיפוצים/תיקונים".

"בהתאם לכל המידע המובא לעיל הריני סבור כי לא נפל דופי בהתייחסותי לביצוע הערכת שווי לעסק, מהות העסק הינו מתן שירותי שיפוצים/תיקונים. מלוא הנחות העבודה המפורטות במסגרת הערכת שווי העסק נכון למועד הקובע ובניהם סיכוני הענף שיעורי הצמיחה וכדומה הינן בהתייחס לענף בו פועל העסק שיפוצים".

כמו כן אין ביכולתנו להתעלם ממה שכתב מומחה ביה"ד:

במסגרת הכנת חוות הדעת נתבקש הנתבע להמציא בין היתר חוזי התקשרות עם לקוחות  ובינהן החברות "[א'] בע"מ ו-[ב'] בע"מ. במענה לפניה זו, ביום 11 באוגוסט 2020 השיב בא כוח הנתבע לעניין זה: "לא אותרו". ככל שלטענת הנתבע מדובר בחברות ציבוריות הרי שבחברות מסוג זה מקובל לחתום על חוזי התקשרות או לחילופין המצאת מסמך מהחברות המעיד כי בשל הכרות אישית עמו לא נחתם חוזה התקשרות.

אין ספק שעסקה עם חברות בניה לא נעשית בעל פה, הסכמים אלו, ודאי יוכלו להאיר במה עוסקת החברה. לא ברור מדוע ההסכמים לא אותרו, ואולי לא היה עניין להציג ההסכמים שיבהירו מהו בדיוק תפקידו של העסק על פי הסכם זה.

באשר לטענה ולפיה אין לבעל עסק  אלא רק משלח יד, משכך אין מה לאזן, עונה מומחה ביה"ד:

כפי שפורט….לעיל, העסק, נשוא הערכת השווי, הינו עסק שהכנסותיו נובעות בשל מתן שירותי שיפוצים ותיקונים, משכך הענף בו פועל העסק הנ"ל הינו ענף השיפוצים על פי רשויות המס כוללת בין היתר את המונח "מלאכה" מסקירה שערכתי עולה כי ההגדרה המילונית של המונח "מלאכה" הינה בדגש על מקצוע העוסק בעבודת ידיים.

…..

להלן המבחנים העיקריים שנקבעו בפסיקה לקביעת פעילות כעסק:

מבחן המחזוריות {התדירות} יכולת המקור להניב תקבולים חוזרים ונשנים, ככל  שתדירות הפעולות הנעשות גדל, הרי אופי הפעילות נוטה לאופי עסקי.

מבחן הארגון הגדול והניהול קיום מנגנון של שליטה , ניהול ופיקוח.

כמפורט בטבלה דלעיל בשנים 2013-2017 קיים גידול בהכנסות העסק, כלומר בכל שנה תדירות העסקאות גדלה ולכן ניתן לקבוע כי הפעילות הכלכלית עונה להגדרת "עסק"  על פי מבחן המחזוריות. {התדירות}

העוסק  "[י']" מנוהל על ידי הנתבע העוסק מעסיק עובדים וביניהם, בניו  של מר [פלוני] ועובדים פלסטינאיים.

…..

העסק נשוא הערכת השווי מתבסס על פועלו והחלטותיו של הנתבע אולם לנתבע מסייעים עובדים נוספים אשר מבצעים  עבורו את העבודה משכך ניתן לקבוע כי גם על פי מבחן הארגון והניהול הפעילות הכלכלית של העוסק עונה לכדי הגדרת "עסק" על פי רשויות המס…..

בהתאם לאמור לעיל, בשל העובדה כי העוסק המורשה נשוא הערכת השווי, עומד בהגדרת "עסק" לפי רשויות המס אזי הינו  מהווה נכס.

על פי כללי החשבונאות נכס מוגדר כמשאב הנמצא בשליטתה של ישות וצפוי להביא לישות הטבות כלכליות בעתיד, מעצם היותו של העסק משאב כלכלי אזי, הינו ניתן למכירה לצד ג', לעסק צבר לקוחות עם חוזים עסקיים מנגנון עסקי , מוניטין עסקי, עובדים וכדומה.

יתרה מכך כפי שהשבתי לנתבע במסגרת שאלות ההבהרה מטעמו עצם כך שבניו  לטענתו נדרשים "לעבור בין האתרים לוודא שהעובדים מבינים מה צריכים לבצע" אזי משתמע מכך שהינם בעלי ידע בתחום ולו הבסיסי ביותר ולכן הינם יכולים להמשיך את דרכו בעסק על  ידי העברת הידע שצברו ככל שיימכר…..

בפסיקה נקבע: "שמוניטין אישי איננו לדעתי בגדר "נכס" כמשמעו בחוק המחוקק אמנם לא הגדיר בחוק את משמעותו של המונח "נכס" אך ככלל נכס חייב שיהא נושא לזכויות וחובות ערכו של נכס נקבע לפי טיבה וערכה בשוק של הזכות באותו נכס לפיכך נכס הוא דבר הניתן למכירה או להעברה לשיתוף או לחלוקה…"

כפי שפורט בהרחבה לעיל, העסק, נשוא הערכת השווי עומד בהגדרת "נכס" ולכן אינו מהווה רק מוניטין אישי של הנתבע.

באשר לטענה ולפיה הקמת מחלקת בדק בית בחברת [ב'], תגרע מהכנסות העסק ומשכך בשוויו, עונה המומחה:

כפי שפורט בהרחבה במסגרת הערכת שווי העסק ובמענה להשגות המפורטות לעיל העסק נשוא הערכת השווי, הינו עסק שהכנסותיו נובעות בשל מתן שירותי שיפוצים ותיקונים. יתרה מכך כדברי הנתבע העסק אינו נותן שירותי בדק בית אלא מתן שרותים לאחר בדק בית משמע שירותי שיפוצים.

בהתאם לאמור לעיל ככל שתקום מחלקת בדק בית ב[ג'] לא תהיה השפעה לרעה על פעילות העסק ככל שהחברה תמשיך לבחור ולהשתמש בשירותי העסק.

….

עוסק מורשה זה, הינו מוגדר כ"עסק" על פי הגדרת רשות המיסים ומשכך הינו עצמאי וללא תלות ביחסי עובד מעביד עם מי מהחברות איתן הוא פעל במהלך התקופה הנבדקת לצורך הערכת השווי. יתרה מכך לאחר המועד הקובע, עסק זה הוסב לחברה ולכן הנתבע כלל אינו יכול לטעון להתייחסות לעיסוקו כשכיר ו/או אפליה לעניין העיסוק ועל ידי כך לטעון כי אין לתת ביטוי לעיסקו במסגרת איזון המשאבים בין הצדדים.

עצם הפיכתו של העסק לחברה, כשהחברה מבצעת את אותם מטלות שהיה לעסק, מורה שגם לעסק היה שווי בגין יכולתו להפיק רווחים

באשר לטיעון ולפיו:

העסק הוא מר [פלוני] ומר [פלוני] הוא העסק, כל פגיעה בריאותית פיזית נפשית, מנטלית מוטיבציונית, תפקודית או כל עניין אחר, תשפיע באופן מידי ומשמעותי על תוצאות הפעילות של העסק, מבוקש אפוא לתקן, את הנחת העבודה בהתאם ולכתוב שיש לעסק תלות מהותית במר [פלוני]"  … המומחה שגה בקביעתו כי  עסק {עוסק מורשה} ימשיך להתקיים כ"עסק חי" ולחילופין ימשיך לפעול כבעבר גם ללא מר [פלוני].

השיב המומחה:

בעוסק מורשה שפועל כעסק, ולא כטענת הנתבע כמשלח יד ולכן באחריות המומחה לקבוע אי אילו הנחות אשר יביאו לידי ביטוי את הסיכון שעומד בפני העסק  נכון למועד הקובע.

משמעות הדברים אכן, הבעל הינו דמות מרכזית בעסק והפסקת פעילותו או הפחתתה באופן פתאומי תפגע בעסק, משכך החשש לאירוע שכזה, מכריחה לקחת סיכון זה בהערכת שווי העסק, ולהפחית שוויו בהתאם. אך אין זה אומר שהבעל הוא העסק, ולכן מכירה באופן מושכל, תגרום שהעסק ישאר חי, גם אחרי שהבעל כבר לא יהיה בו.

בסיכום תגובתו להשגות ב"כ הבעל כותב מומחה ביה"ד:

בפסק הדין בתמ"ש 52381-01-12 22124-01-13 של כבוד השופט נפתלי שילה , סגן הנשיאה מיום 26 באוגוסט 2014 נקבע כי בהבעת הערכת שווי על המומחה להתבסס על צפי הכנסות סביר לאור נתוני העבר בלבד (ולא על דברים שקרו אח"כ ש"ש). הערכת שווי מטעמי כוללת את מלוא ההיבטים הידועים והקיימים טרם המועד הקובע כנהוג ומקובל בעת הערכת שווי ולפי שיקול  דעת והנתונים הכספיים שבידי. משכך הריני סבור כי מלוא ההנחות שביצעתי ובהכרח ניכוי איש מפתח בשיעור של 10% הינן לפי שיקול דעתי ובהכרח לפי נתוני העסק טרם במועד הקובע ולא נפל דופי בהנחות הנ"ל.

כאמור, עיקר הטיעון של האשה המערערת הוא שביה"ד קמא טעה עת לא אימץ את חוות הדעת המומחה בעניין שווי העסק ככתבה וכלשונה, חוות דעת אשר ניתנה על סמך העובדות והנסיבות בתיק, ולאחר התייחסות מפורטת של המומחה שבחן טענות האיש כנגד שווי העסק כעסק, ובכלל זה טענתו בדבר מוניטין אישי, בפרט לאחר שהמומחה קבע במפורש כי העסק נשוא השווי עומד בהגדרת "נכס", ולכן אינו מהווה רק מוניטין אישי של התובע. משכך לא היה כל מקום שלא לקבל את חוות הדעת של המומחה כפי שהיא. בפרט שהפסיקה קבעה, כי רק במקרים חריגים בהם נפלו בחוות הדעת פגמים מהותיים היורדים לשורש העניין ואשר עלולים לגרום לעיוות דין ניתן לסטות מחוות דעת מומחה. דברים אלה מקבלים משנה תוקף במקרה דנן שעה שעסקינן במומחה בעל סמכויות חקירה שמונה על ידי  ביה"ד קמא, מומחה שבדק לפני ולפנים את טענות האיש ודחה אותן.

לא ברור כיצד  ביה"ד ביסס את קביעותיו בדבר "מורכבות העסק" וכי "רובו של העסק נשען על מוניטין אישי של האיש שהוא מומחיות האיש" וכי מוניטין אישי אינו בר איזון, שכן אין בפסק הדין ניתוח עובדתי ו/או הסבר של הדבר. אין התמודדות של ביה"ד עם חוות הדעת המומחה בקשר לכך, והמדובר כאמור בקביעות כלליות  ושרירותיות ללא כל ביסוס עובדתי, ודי בכך לדחות קביעות אלה של ביה"ד העומדות בניגוד גמור לקביעותיו העובדתיות של המומחה שנקבעו לאחר חקירה ודרישה בדיקת מסמכים, פגישות עם האיש ושאר בדיקות.  

אחרי העיון ופירוט העולה מהחומר שבתיק ושמיעת טיעוני הצדדים, נראה שיש לקבל הערעור. וכפי שכתבנו בעבר במספר פסקי דין לגבי חובת התנהלות והתייחסות ביה"ד לחוות דעת מומחה. נחזור ונבהיר מה שהבהרנו במספר פסקי דין, ובעיקר במה שכתבנו בתיק 1388245/2 הדומה לנידון דידן. בדברנו אלה יובהרו גם הערותינו הנזכרות לעיל בעת הדיון. הנימוקים יועתקו מפסק הדין הנזכר ומפסקי דין אחרים, כגון מש"כ בתיק 1371174/2 ותיקים אחרים ובשינויים המחויבים. בפסק הדין הנזכר נכתב:

"טיעוני שני הצדדים מוכיחים ששניהם הבינו הסכימו והודו שלעסק יש ערך, ושניהם ביקשו להעריכו ולאזנו. הבעל עצמו ביקש מבית הדין קמא למנות אקטואר כדי להעריך את שווי העסק לשמאות רכב ורכוש … האקטואר הגיש חוות דעת, שבה קבע שווי העסק, האקטואר השאיר לשיקול דעת ביה"ד, אם האיזון יהיה על כל הסכום, או על שוויו בהפחתת מס רווחי הון, האמור להשתלם אם ימכר.

גם האקטואר בהבהרה שהגיש, חוזר על קביעתו שלעסק יש ערך, ומסביר שמלכתחילה נדרש להעריך את שווי העסק, וקובע שמדובר בעסק בעל שווי שהוערך לפי שיטת היוון תזרימי מזומנים חוות הדעת העריכה את העסק בהתאם לתוצאותיו העסקיות הצפויות ( בניטרול שכר ראוי ובביצוע התאמות נדרשות), הדברים מורים שאין ספק שלדעת האקטואר מדובר בנכס בעל שווי רב של למעלה ממיליון שקל, כאשר השכר הראוי לעבודתו של הבעל או כל מי שיעבוד בו מובא בחשבון, בנוסף לשווי העסק.

האקטואר העריך בדו"ח שהגיש את שווי העסק והפחית כושר השתכרות אישי מהשווי, דהיינו הפחית כל חודש 25,000 ₪ שניתנים לבעל ורק את הנותר העריך כשווי עסק, בזה הפחית בפועל מסכום האיזון כושר השתכרות אישי  (מוניטין אישי) שיגיע לבעל בגין עבודתו בפועל, ונתן לאישה רק חצי משווי העסק – המוניטין העסקי. האקטואר חוזר על הדברים גם בהבהרה שהגיש, כאשר הוא כותב במפורש כי לו העסק היה נמכר אזי סביר כי היה נמכר בסכום בתחום הערכת השווי.

גם האמירה שבמצב הדברים הנתון ללא הבעל לא קיים עסק, אינה הופכת את העסק למוניטין אישי, הרי כמעט בכל עסק, הצלחתו של העסק מותנה בהיותו של בעל העסק פעיל מרכזי בו אך הדבר אינו הופך את העסק למוניטין אישי, אינו מאיין את האפשרות למכור את העסק ואינו מפריך את הקביעה כי יש לעסק שווי.  ברור שכל בעל עסק יכול להחליט בוקר אחד שהוא סוגר את העסק, אך זה לא אומר שאין לעסק שווי בעת סגירתו, כמו שצד מסוים במהלך הליך גירושין יכול לעשות מניפולציות שונות על שווי העסק, על גובה הכנסותיו וכו', וגם רבים עושים כן. גם בהיותו הבעלים במקרה שלנו הוא יכול להעסיק עובדים שכירים ולשלם להם שירוצו ממוסך למוסך כהגדרת האיש והכל ייעשה תחת מטריית משרדו והקשרים שקשר עם חברות הביטוח השונות והמשרד ימשיך לשגשג. והוא הדין אם העסק ימכר, הקונה יוכל לערוך השמאות בעצמו, אם התמחה בדבר, ואם לא ביכולתו לשכור מי שיפעל במקומו.

האקטואר העריך את שווי העסק לפי המבחנים המקצועיים המקובלים והבעל למעשה קונה את החלק של האישה בעסק. בהבהרה מצד האקטואר נכתב שלכל היותר האיש יצטרך להמשיך  לעבוד בעסק אחר מכירתו לכל היותר תקופה מסוימת, אך לא כל חייו. הדבר מקובל בעת מכירת עסקים ואף בעת מכירת חברות גדולות עם עובדים רבים, בהן בעל העסק ממשיך לעבוד עוד תקופה מסוימת בעסק.

אכן שוויו של העסק נובע מהקשרים שקשר הבעל, שגרמו לזרימת פניות לעריכת שמאות בעיקר מחברות הביטוח, שהרי רוב התביעות לתשלום נזק הינה מגורמי ביטוח מחד גיסא ומאנשים פרטיים שסומכים על המלצת בעל המוסך על שמאי. שמאי שעובד בנמרצות וביעילות מוכר ע"י הגורמים המבקשים את השמאות, סומכים עליו, אך עבודה זו נעשית על פי פרמטרים קבועים ומקצועיים, עבודה זו שיכולה להעשות ע"י כל מי שמתמקצע בנושא,  ודאי אין הכרח שהשמאי ששמו מתנוסס על חוות הדעת יעשה אותה בעצמו, משכך אחרי תקופת חפיפה ומששמאי אחר מחליף את הקודם, חברות הביטוח ימשיכו לפנות למחליף, אחרי שטיב עבודתו נבחן בתקופת החפיפה, משכך המוניטין שצבר העסק, הגורם לפניה אליו, ממשיך אצל מי שהתנהל מולו במשך השנים, וגורם לפנות לחברה זו. אין זה מעלה או מוריד אם שמאות רכב יניב סופר תפעל באמצעות שמאויותיו של יניב סופר או של פלוני אחר. חברות הביטוח ובעלי המוסכים רגילים להתנהל מול חברה שפעלו מולה במשך שנים, ואין זה מעלה או מוריד מי עושה בפועל את השמאות , אם אכן הוא שמאי מקצועי, בעת מכירת העסק המוכר מכיר לאלו ששכרו שירותיו את הקונה, (כשזה חלק מעסקת המכירה), ובדרך כלל הם ממשיכים לפעול מול הבעלים החדש.

בתגובתו אלינו כתב האקטואר: "אני מעריך כי בקונסטלציות מסוימות ניתן יהיה למכור העסק אך סבור אני כי על […] יהיה להמשיך לעבוד בעסק (לפחות לתקופה מסויימת)".  ניתן להבין מאמירה זו שאם הבעל יהיה מעוניין למכור את העסק כגון אם יצא לפנסיה או יעבור להתגורר באזור אחר, הוא ימצא את האפשרות לעשות זאת בין אם ימכור חלק מהעסק לשותף בין אם ימכור את כל העסק לשמאי אחר כמות שהוא, אותו שמאי יכנס בנעליו  בעסק הקיים וימשיך את העסק כעסק משגשג ובין אם ימכור את העסק לחברת שמאות גדולה אחרת כשהוא עצמו יכנס כמחלקה באותה חברת שמאות. זהו הנוהג והנוהל בבעלי עסקים שכאלה, כשאין להם כח או רצון לשאת כל העול על צווארם, אין ספק שאם האיש ירצה למכור את העסק כעסק חי, וכן עושה האדם הסביר, כשהוא רוצה לקבל את ערכו, שהרי עסק מכניס זה, יש לו שווי לא נמוך למי שמעוניין להפעילו. ולכן קבע האקטואר שהשווי המוערך לעסק זה נכון ליום הקרע הוא כ1.2 מיליון ₪.

אין בעובדה שייתכן והאיש יידרש לעבוד תקופה מסוימת בעסק זה עד שהקונה ייכנס בנעליו, בכדי לקבוע שאין שווי עצמי לעסק, מפני שזוהי הדרך הנוהגת במכירת נכסים אלו וכמו שביארנו. עובדה זו אינה הופכת את העסק למוניטין אישי, שהרי דבר זה נצרך בכדי להעביר את העסק כעסק חי, ולא להמיתו ולמנוע ע"י זה קבלת התמורה שהאדם הסביר היה דורש ומקבל תמורת מה שיצר ובנה. אכן לבעל לשעבר במקרה שלפנינו אין עניין שהאשה תקבל ממה שטרח ועמל עליו, גם בסיועה, ולכן יכול להיות שהוא יהיה מוכן להניח לעסק להתפרק כדי שהיא לא תקבל את שוויו של עסק שצבר מוניטין במשך שנים, ואחר כך להקים אותו מחדש, יכול להיות עם שינוי השם, ולהשתמש במה שצבר בחיי הנישואין. מכירת העסק כדבר חי  אינה משעבדת את הבעל לכל חייו כפי שהוא טוען  אלא מדובר בהתנהגות עסקית מקובלת בו בעל העסק מעביר את העסק תוך תקופת חפיפה מסוימת וישנן דוגמאות רבות לעסקים כאלה שנמכרים  ויש להם שווי כמו משרד רו"ח או עו"ד שנמכר וכפי שציינו בדיון.

האקטואר חזר ואמר בתגובתו לפנייתנו כי השווי של העסק מבוסס על ביצועיו הכספיים הרי שסבר שעסקינן בעסק שיש לו שווי שנכון למועד הקרע הינו 1.2 מיליון ₪. האקטואר אינו קובע מסמרות אם הערכת השווי נשענת על השם הטוב שרכשה החברה או על תיק הלקוחות שצברה, מפני שלשיטתו לא מדובר בתיק לקוחות קלאסי אך עכ"פ הרי האקטואר אומר בצורה ברורה כי יש כאן נכס בעל שווי שניתן לממש אותו ולמכור אותו על ידי העברת הקשרים והלקוחות שצבר לאורך השנים ובהן יוכל להמשיך להפעיל את העסק ואף להגדיל אותו כפי שקורה פעמים רבות שעסקים נמכרים לאחרים. הרי אם היה מדובר רק במוניטין אישי כל בעל מקצוע חופשי היה צריך לסגור את העסק ולא יוכל להעביר לבניו או לאחרים את העסק שיפעילו אותו בהעדרו וימשיכו את דרכו.

מסתבר שגם כשהעסק פעל במשך השנים האיש היה עובד עם שמאים נוספים כאשר הוא מעביר להם עבודות והם עושים את העבודה תחת שמו והאיש מקבל מכך אחוזים וכן איפכא, שזוהי ההתנהגות המקובלת בענף זה, הרי שאין זה משנה אם האיש מעסיק עובדים או עושה שיתופי פעולה עם שמאים אחרים.

במסגרת  דו"ח איזון המשאבים בוצעה הערכת שווי לעסק כאשר נקבע שנכון למועד הקרע שווי העסק נאמד בסכום של 1,201,662 ₪ ועוד נרשם כי לבקשת הבעל בוצע גם תחשיב של שווי העסק נטו בניכוי מס רווחי הון בעת מכירת העסק, שגם לשיטת הבעל כפי שכתב בכתב תביעתו וכדכתבנו לעיל, אין חולק שמדובר בעסק, והרי עסקינן בניכוי מס רווחי הון הדברים נכונים רק כאשר אנו מדברים על מכירת עסק וכשיש עסק, והרי בסופו של דבר האקטואר מונה כדי להעריך את שווי העסק וכך עשה ואף קבע שווי מדויק לעסק. אם האקטואר היה סבור שלא מדובר בעסק הרי היה צריך לכתוב שאין כל שווי לעסק והיה קובע ששווי העסק אפס לעניין איזון משאבים או שלא היה נותן שווי לעסק בהעדר עסק.

נוסיף ונאמר, באחד מהתיקים שהובא בפנינו, ניתנה חוות דעת אקטואר על שווי גן ילדים, גן אותו הפעילה האשה, במקרה זה שוחחנו עם רו"ח אבי יחזקאל, על משמעות שווי הגן אם יש לו שווי לכשעצמו, והרי ידוע שהורים רושמים ילדים לגני ילדים, בהתאם לגננת המפעילה את הגן, ובמקרה ההוא משימכר הגן הרי אותה גננת לא תפעילו, וממילא איזה שווי יש לו, הרי הרישום לגן  נובע לרוב מהמוניטין האישי, והסביר לנו האקטואר הנ"ל, שהערכת שווי עסק במקרים שכאלו בנויה על החישוב של אדם שיהיה מוכן לקנות המקום, יתפעל המקום בתשלום עבור השכירות, שכר גננות ושאר הוצאות, וההכנסה שתהיה לו משכר הלימוד של רישום מספר ילדים בהפחתת ההוצאות, היא שוויו של העסק, למרות שלא יהיה המוניטין של הגננת המפעילה אותו, זהו הנוהג וזהו השווי האקטוארי של גן ודברים הדומים לו, ויכול להיות מפני שבסופו של דבר הגרים באיזור שולחים לגן זה בכל מקרה, משכך הרי זה דומה למקרה שבפנינו.

בר מדין המציאות השכיחה היא שאדם פונה לעסקים שרגיל לפנות עליהם בגלל מפעילים שהפעילו העסק בעבר, למרות שכיום אנשים אחרים מפעילים אותם, כן אני נוהג בעסקים שאיתם פעלתי בעבר ואיתם אני פועל גם היום, אחרי שחזרתי לירושלים, אחרי יותר מעשרים שנות העדרות, למרות שכיום מפעילים אותם אנשים אחרים. כן נהגתי במגורי בפ"ת שהייתי פועל עם עסקים מסוימים שבני משפחת אשתי פעלו עימם שנים רבות לפני שהגענו, וכן נהגנו, למרות שהבעלים המקוריים שנתנו את המוניטין לעסק, כבר לא ניהלו אותו, אך עכ"פ המוניטין היה של עסק זה, למרות שהאיש שמומחיותו הקנתה את השם והמוניטין לעסק כבר לא הפעילו. משכך הוא הדין לנידון דידן. זהו ההסבר ההגיוני הקובע שווי עסק שרכש מוניטין ע"י מפעילו.

אך גם אם ההגיון לא היה ברור לנו,  אנו עוסקים בדו"ח בעניין שבמומחיות, ועל כן מונה אקטואר שהוא המומחה בעניינים אלו, ואותו אקטואר שהינו גם רואה חשבון אמר בחות דעתו כי מדובר בעסק ולעסק יש שווי. האקטואר הוא המומחה בעניין מקצועי זה, ולדיינים על אף חכמתם וידיעותיהם בין בתורה ובין במילי דעלמא אין להם ידיעה מקצועית בנושא זה.

כבר הערנו בזה בפסקי דין אחרים כגון בתיק  1132813/6 ובתיק 1371174/2, על  התנאים הנצרכים למתן חות דעת אקטוארית וז"ל שם:

"לעיל הזכרנו את אופן פעילות הרשות השיפוטית במינוי עד מומחה. אופן הפעולה של בית המשפט נקבע בתקנה 25 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א – 2020, בעניין המומחה בהליך המשפטי כדלהלן:

חוות דעת של מומחה בענייני משפחה

(א) בית המשפט רשאי, אף שלא בהסכמת בעלי הדין, למנות מומחה מטעמו, שיגיש לו חוות דעת בכתב בכל עניין הנוגע לענייני המשפחה; המומחה ייבחר מתוך רשימת המומחים, כמשמעותה בסעיף 4 לצו ההקמה; בבחירת המומחה ייוועץ בית המשפט עם בעלי הדין; לא הגיעו בעלי הדין לידי הסכמה בדבר מינוי מומחה מסוים, יבחר בית המשפט את המומחה […]

(ב) על אף האמור בתקנת משנה (א) בית המשפט רשאי למנות מומחה שלא מתוך רשימת המומחים, אם ראה כי המקצוע הנדרש של המומחה לא קיים ברשימת המומחים.

(ג) הורה בית המשפט על מינוי מומחה מטעמו, רשאי בעל דין להביא לפניו סוגי מסמכים הנוגעים לעניין לפי הוראות בית המשפט, בתוך ארבעה עשר ימים מיום מינויו.

(ד) המומחה יגיש לבית המשפט, בתוך ארבעים וחמישה ימים מיום מינויו, את חוות דעתו, לפי הטופס שבתוספת הראשונה לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971, ובו יציין את פרטיו של המומחה שעמו הוא התייעץ, כאמור בסעיף 4(ה) לצו ההקמה.

(ה) בעל דין רשאי להגיש למומחה שאלות הבהרה, בכתב, על חוות דעתו בתוך ארבעה עשר ימים מיום שקיבל את חוות הדעת, והמומחה ישיב על השאלות, בכתב, בתוך ארבעה עשר ימים מיום שקיבל את השאלות.

(ו) מומחה שמינה בית המשפט לא יוזמן להיחקר על חוות דעתו אלא ברשות בית המשפט, לאחר שהוגשה בקשה מנומקת לחקור אותו בתוך ארבעה עשר ימים מיום קבלת התשובות לשאלות ההבהרה, למעט אם הורה בית המשפט כי בעל הדין יהיה רשאי לחקור את המומחה גם אם לא הגיש שאלות הבהרה.

(ז) בית המשפט יורה מי מבעלי הדין יישא בתשלום שכרו של המומחה שנבחר כאמור בתקנת משנה (א), ורשאי הוא להורות כי אחדים מבעלי הדין או כולם יישאו בתשלום שכרו.

(ח) בעל דין לא יגיש חוות דעת של מומחה מטעמו אלא לאחר שבית המשפט בחן אם לתת החלטה לפי סעיף 8(ג) לחוק.

אף שבתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים, תקנה שכזו אינה קיימת עדיין, וכפי שכתב בית הדין הגדול בפסק דינו בתיק (גדול) 7894-62-1 פלונית נ' ארנטרוי [פורסם בנבו] (1.4.2008) … אך בפסק דין זה אימץ בית הדין הגדול התנהלות זו, שהיא נכונה מצד עצמה. ואף שכידוע פסקי דין של בית הדין הגדול אינם מחייבים את בתי הדין האזוריים, לגבי מקרים אחרים, כחובה מוחלטת, הגיונם של הדברים ודאי מחייב. יש להוסיף עוד שתקנה דומה אמורה להיות גם בתקנות הדיון החדשות בבתי הדין הרבניים, תקנות האמורות להתפרסם בקרוב בעז"ה, שאז תהיה פרוצדורה זו פרוצדורה מחייבת, אמנם גם עתה מנהג בתי הדין להתנהל כפי שנכתב בפסק דין זה. הדברים נכונים מצד עצמם, אך מחייבים גם מבחינת הצדק הטבעי וכפי שיתבאר.

כאמור בתקנות ובפסיקה, הרשות השיפוטית רשאית למנות מומחה שיגיש לה חוות דעת. בית הדין רשאי למנות מומחה בהסכמת הצדדים, ואף אם לא יסכימו, היוועצות בבעלי הדין רצויה, אך לא מחייבת. המומחה ייבחר מתוך רשימת מומחים שאושרה (לאחר שנבדקה מומחיותם), אך בית המשפט רשאי למנות מומחה שלא מתוך רשימת המומחים אם אין מומחה נדרש ברשימות. ככלל אין למנות מומחה שאינו ברשימה אם יש מומחים באותו נושא ברשימות, אך לכאורה יש מקום לשיקול דעת רחב של הרשות השיפוטית, ועל כל פנים ודאי שרשות זו נתונה לבית הדין, כל עוד לא נקבע אחרת בתקנות.

רשאי בעל דין להגיש מסמכים למומחה לפי הוראות בית הדין, המומחה יגיש את חוות דעתו בכתב, בעלי הדין רשאים להגיש שאלות הבהרה בכתב, ותגובת המומחה תהיה אף היא בכתב. אומנם הזמנת המומחה לחקירה בבית הדין צריכה החלטה שיפוטית והנימוקים נזכרו לעיל. אך כאמור אין ספק שבית הדין רשאי ואף חייב לשאול את המומחה שאלות הבהרה אם חוות הדעת אינה מובנת לו. כמו כן אין ספק שבית הדין אינו חייב לקבל את חוות דעת המומחה שהוא שליחו. שהרי 'לתיקוני' שלחו ולא 'לעיוותי'. עם זאת מסתבר שבית הדין אינו יכול לדחות את חוות דעת המומחה, שהתנאי למינויו היה מומחיותו, ללא נימוקים משכנעים. כמו כן מסתבר שכמו שהצדדים רשאים להגיש שאלות הבהרה למומחה בכתב, והוא חייב לענות על שאלותיהם, הוא הדין שאם לבית הדין ישנם השגות והערות על המלצות חוות דעת, בין בנוגע להרצאת וקביעת הנתונים ובין לגבי המסקנות המקצועיות, עליו להפנות את השאלות במפורש למומחה ולקבל תשובותיו, ורק לאחר מכן להכריע. לא מסתבר שבית הדין לא ייתן למומחה, שכאמור הוא אומן במלאכתו, לבאר ולהסביר את דבריו, ובפרט בדברים שבית הדין אינו מומחה בהם, שאם בית הדין היה מומחה מינוי המומחה היה לשווא. מכיוון שכך לא ראוי שביה"ד יאמר אני מבין בנושא זה יותר מהמומחה המקצועי, רשאי ביה"ד להפנות שאלות, למנות מומחה נוסף על בסיס השגותיו ולבקש חוות דעת נוספת, עם זאת בסופו של דבר ביה"ד אינו רשאי לומר חוות דעת האקטואר לא מקובלת עלי, ולדעתי אין לעסק ערך עצמי.

לאור האמור מקבלים הערעור, דוחים סברת ביה"ד וקובעים שיש לקבל דעת האקטואר, שלעסק שהקים הבעל יש שווי עצמי, משכך העסק בר איזון וכפי שקובע סעיף 5 (א) לחוק "עם התרת הנישואין….זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי הזוג.." עסק זה הוא נכס שנצבר בעת הנישואין ולכן הוא בר איזון."

עכ"ל באותו פסק דין.

 הדברים האמורים שם מתאימים במקרה שלפנינו, לבעל היה עסק, לעסק היה שווי אם הבעל היה רוצה למוכרו ומשתף פעולה בהליך העברת העסק, כמו שהיה עושה אם היה ברצונו לצאת לגמלאות או להעבירו לילדיו. אך בפועל הבעל הקריס את עסקו, ולכן בפועל, אף שבמועד הקרע לעסק היה שווי, שהיה אפשר לממשו (כמובן בשיתוף פעולה של הבעל), כיום אין לעסק אין ערך כלל.

כאמור, בנידון דידן, רו"ח יניב בוחניק מונה כאקטואר לצורך עריכת איזון המשאבים. הלה ערך חוות דעת והעבירה להערות הצדדים, הערות הבעל נמסרו לאקטואר הלה השיב עליהם ניתנה חוות דעת סופית שגם עליה הוגשו הערות הבעל וגם עליהם השיב הרו"ח באריכות. אם ביה"ד פקפק בנכונות תשובותיו היה עליו לילך בדרך המלך ולהפנות את שאלותיו לאקטואר שמונה על ידו כדי לשמוע את חוות דעתו המקצועית ואת הסבריו בנוגע לשאלת המוניטין העסקי והמוניטין האישי. ואם יש בפקפוקי בית הדין כדי לסתור את קביעת המומחה. לדעתנו הצדק הטבעי מצריך את בית הדין לפנות ולקבל את תשובת האקטואר לפני שבית הדין ידחה חוות דעתו. אם לבית הדין ישנם השגות והערות על המלצות חוות דעת, בין בנוגע להרצאת וקביעת הנתונים ובין לגבי המסקנות המקצועיות, עליו להפנות את השאלות במפורש למומחה ולקבל תשובותיו, ורק לאחר מכן להכריע. לא מסתבר שבית הדין לא ייתן למומחה, שכאמור הוא אומן במלאכתו, לבאר ולהסביר את דבריו, ובפרט בדברים שבית הדין אינו מומחה בהם, שאם בית הדין היה מומחה מינוי המומחה היה לשווא.

ומינה לדידן,  החלוקה  בין מוניטין עסקי או אישי הינה נושא מקצועי רחב ומורכב. העובדה שהוצגו שאלות ב"כ הבעל שלדבריו הוא גם אקטואר במקצועו, אך ברור שודאי שיש לו עניין להציג שאלות/חוות דעת לטובת לקוחו, אין בקביעתו בשאלותיו, אף אם נאמר שיש לה ערך כלשהו, בכדי לסתור חוות דעת מקצועית של מומחה ניטרלי ושמונה ע"י ביה"ד, שלא נסתרה. והוא הדין השערת ביה"ד, על שווי העסק, שעל אף ידיעותיהם וגדולתם בתורה, עניין מקצועי זה אינו זה בכלל כישוריהם ולא אמור להיות חלק מהכשרתם, דהיינו לחלק בין מוניטין עסקי או אישי לקבוע שוויו של עסק על פי השערות ולא באופן המקצועי של מי שלמד והשתלם במקצוע זה, כפי שקובעות תקנות בתי המשפט וכפי הנוהג בבתי הדין. ומהיכן סמכותם לעשות פשרה כדייני דחצצתא בדבר שאינו בתחום מומחיותם. משכך נראה שיש לקבל חוות דעת האקטואר. ולקבוע שערכו של העסק בעת פירוק השיתוף היה כפי שקבע האקטואר.

והנה האקטואר כתב בחוות דעתו, שבאשר להפחתת שווי מס רווחי הון משווי העסק, על ביה"ד לקבוע איך יתנהגו, לאור הסתירות בפסיקה המשפטית בעניין זה. והנה במספר פסקי דין שכתבנו, אחד מהם בהרכב בית דיננו בתיק 1325589/5 הארכנו בביאור סוגיא משפטית זו, והעלנו כדלהלן:

".. על פי חוק איזון משאבים כל מה שנצבר בתקופת הנישואין, יאוזן, בין בעין ובין בשוה כסף, כפי שביארנו במקומות רבים, סעיף 6 לחוק קובע שתחילה יקוזזו מן הסכומים שצבר כל אחד, החובות המוטלים עליו. הדברים אמורים תחילה על סכומים שנצברו עתה, וחובות שאמורים להיפרע עתה או אפילו לאחר זמן, אך הכוונה לחובות שודאי אמורים להיפרע, משכך הסכום לאיזון הוא הסכום שנצבר אחרי שיקוזזו ממנו כל החובות, בין העכשויים בין שלאחר זמן, ומכיוון שהם רשומים ומוטלים עליו, הרי זה לא הון שנצבר, ולכן אין לאזנו. אכן גם באיזון משאבים, לא כל האיזון נעשה מידית, בעת מועד הקרע שהרי לא כל הזכויות נגמלות באותה עת ורבות מהם נגמלות לאחר זמן ולפעמים זמן רב מאוד, כגון זכויות פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות וכו'. והנה ברוב ככל הדו"חות האקטואריים, מוצעות שתי דרכים לאיזון, אחת מידית ע"י עריכת היוון זכויות עתידיות. והדרך השניה ע"י איזון כל זכות וזכות, בזמן הגמלה. איזון בדרך זו היא הדרך הפשוטה וברירת המחדל, כשאין הסכמה אחרת (אלא אם תחליט רשות שיפוטית בנימוקים שירשמו לערוך היוון).

והנה  באיזון משאבים נדחה, האיזון בכל זכות נעשה בעת הגמלה, וזה ברור שבכל זכות לעת הגמלה, אם מוטל על מקבל הזכות, לשלם חובות בעת הגמל הזכות, על שני הצדדים לאזן ההשתתפות בזכות ובחוב. כגון תשלום מס המוטל בעת הגמל הזכויות במכירת מניות בתשלומי פנסיה וכן בשאר זכויות. במקרים אלו כמו שאיזון הזכויות יהיה נדחה, כך גם איזון החובות. נוסיף עוד בבני זוג שצברו חובות והחובות מוטלים על שניהם, אם מועד תשלום החובות יהיה נדחה, גם איזון החובות יהיה נדחה. והנה לפני שחוקק החוק לחלוקה פנסיונית. מי שהיה זכאי לזכויות היה מקבלם, משלם החובות בגין קבלתם ואת מחצית היתרה היה מעביר לבן זוגו. אחרי חקיקת החוק לחלוקה פנסיונית כל אחד מבני הזוג מקבל את זכויותיו באופן ישיר ומשלם החובות המוטלים עליו בעצמו. גם אחרי חקיקת חוק זה, לא כל הרכיבים והזכויות נכללים בחוק. עובדים שזכאים למשל לקבל מניות או אופציות במקום עבודתם אינם רשאים להעביר זכויות אלו ולרושמם ע"ש בני הזוג. ולכן כשמגיע הזמן למימוש זכויות אלו, המניות או האופציות נרכשות ונמכרות, המס שהוא חוב על זכויות אלו משולם באותה עת (וכפי שקובע החוק שהמס ישולם בעת מימושן), והיתרה מאוזנת.

ומעתה נראה שגם נידון דידן דומה לאמור לעיל. אדם שבנה חברה, רכש מניות או קנה נדל"ן, אחרי הנישואין, נכס זה הוא בר איזון. ובן זוגו זכאי למחצית הנכס. משורת הדין הנכס יאוזן לעת הפירוד בין בעין בין באמצעות העברת מחצית שוויו. שווי הנכס הוא מחיר השוק של הנכס, המחיר שהקונה ישלם עבורו. לעת מכירה הקונה ישלם את ערכו של הנכס. אך על בעל הנכס לשלם לאוצר המדינה באותה עת, מס רווחי הון. וכמו שעליו לשלם מס הכנסה. וכמו בתשלום שכר, השכר הוא הסכום ברוטו, אלא שהמדינה הטילה עליו חוב למס הכנסה. עובדים עצמאיים מקבלים לידיהם את ההכנסה ברוטו ומשלמים למס הכנסה את חלקו. לעומתם שכירים מקבלים את ההכנסה נטו, מפני שהמעביד פורע את חובם למס הכנסה ומעביר להם רק את יתרת ההכנסה.

והנה בחלוקת חברה בעין, בעל החברה מעביר מחצית החברה לבן זוגו, כשהוא רוצה להעביר מחצית שוויו או כשהרשות השיפוטית מחייבת אותו להעביר מחצית שוויו נעשית למעשה מכירה רעיונית של החלק של בן זוגו אליו. והוא הדין אם הוא מוכר מחצית החברה לעלמא כדי לממן את איזון המשאבים. והנה במקרה השלישי ודאי חל אירוע מס, וחובה לשלם מס רווחי הון, ודאי שבן הזוג יקבל רק את יתרת התשלום בקיזוז המס. והנה בשתי המקרים הראשונים כשמעביר מחצית החברה בעין או משלם מחצית שוויה לבן הזוג. עקרונית על פי פקודת המס, היה אמור לקרוא אירוע מס, שהרי כפי שהבאנו לעיל, רק במקרקעין אירוע מס השבח היה אמור להידחות ולא בשאר נכסים. משכך על פי לשון החוק במקרה כזה היה אמור להשתלם מס רווחי הון, ולכן לרשויות המס היה מועבר המס ולבן הזוג הייתה נשארת היתרה. אמנם לאחר החלטת מיסוי 7681/14, נקבע שהעברת זכויות ממון אגב גירושין לא מהווה אירוע מס. והאירוע יחול, כשבן הזוג ימכור את חלקו. משכך תשלום החוב לרשויות המס המוטל על חלק זה , נדחה למועד אחר. ומעתה בן הזוג אמור לקבל הזכויות במחצית החברה או שווי הזכויות בערכם האמיתי, היינו הערך שקונה ישלם עבורם.

מעתה תשלום מס רווחי הון על מחצית החברה הינו חוב עתידי שיצטרכו לשלמו במועד מאוחר, כשמחצית החברה (שהייתה אמורה ליפול בחלקה של האשה), תימכר לצד ג'. אם היא תימכר, ואם לא תימכר לא יגיע לעולם מועד פרעון החוב. מעתה מחצית החברה שקיבל בן הזוג או שווי מחצית החברה, הרי היא זכות קניינית גמורה, אלא שמוטלת עליה עננה של חיוב מס רווחי הון במועד עתידי שיגיע במוקדם או במאוחר במכירת חלק זה בחברה, אך יכול להיות שמועד זה לא יגיע לעולם. אך עכ"פ מחצית שווי החברה שהוא ערכה האובייקטיבי אמור להינתן לבן הזוג. שהרי הוא זכאי למחצית שווי רכוש שנצבר. ולעת עתה החברה היא רכוש שנצבר, ואין תשלום החוב של מס רווחי הון , חוב העומד לפרעון עכ"פ לעת עתה. ומעתה מהיכי תיתי למנוע ממנו לקבל ממונו. ….

ע"כ הנצרך לענינינו בפסק הדין.

ומעתה נהדר לנידון דידן, כפי שקבענו לבעל היה עסק שערכו נקבע בחוות דעת האקטואר, סכום זה הוא שווי המכירה, אילו הייתה נערכת ואילו הבעל לא היה מרוקן במעשיו את העסק ומקריסו. לפיכך מחצית שווי העסק שייך לאשה, אכן קבענו בפסק דיננו הנזכר, שלכשיארע אירוע מס במכירת העסק, אם כולו יעבור לבעל, על האשה יהיה לשאת במחצית הוצאות המס, אך זה רק כשהאירוע יקרה. בנידון דידן שהעסק לא קיים בגין מעשי הבעל ולכן לעולם לא יימכר ולא יקרה אירוע מס, אין מקום להפחית משווי החברה מס רווחי הון שאין מוטל עליו , ולא יוטל עליו לשלמו, משכך על הבעל לשלם לאשה , בעבור חלקה בעסק כפי שקבע האקטואר.

לאור האמור ביה"ד קובע:

• מקבלים הערעור.
• הבעל ישלם לאשה עבור חלקה בעסק סך  3,803,767 ₪,
• הערובה  שהפקידה האשה לצורך שמיעת ערעורה, תוחזר לה.

הרב שלמה שפירא – דיין

ראיתי את שכתב כבוד הגר"ש שפירא שליט"א שהסיק כי יש לקבל את הערעור.

דעתי במקרה זה שונה.

אכן האקטואר קבע את שוויו של העסק, ברם מדובר בעסק שנכסיו הממשיים מועטים ביותר ועיקר השווי שנקבע בחוות הדעת האקטוארית הוא למעשה, במישור המהותי, שווי המוניטין האישי של המשיב, כפי שקבע ביה"ד קמא בפסק דינו.

פסיקתם העקבית של בתי הדין גורסת כי מוניטין אישי אינו בר איזון ואין סיבה לסטות מעמדה זו אך בשל הגדרת מה שלפי מהותו אינו אלא מוניטין אישי כחלק משוויו של העסק עצמו.

נצטט מפסק דין שיצא לאחרונה מבית הדין הגדול בתיק 1391838/5 מיום ו' בשבט תשפ"ה (4/2/25), (לא פורסם) בו נכתב כדלהלן:

" הדבר דומה למוניטין אישי, שבית הדין לא פוסק זאת כחלק מהאיזון בדרך כלל.   

באשר לאיזון מוניטין אישי, ראו החלטת בית דין חיפה (ע"י אחד מדייני הרכב זה) בתיק 933216/3 (פורסם) תחת הכותרת "דחיית בקשה לחלוקת מוניטין אישי ונכסי קריירה", כך שבדרך כלל אין לחייב מוניטין אישי ונכסי קריירה, והדברים מקובלים אף על בית הדין דנן, ומתאימים אף לנידון דנן.

ונזכיר מתוך הנימוקים הרשומים שם (שם עָסקה ההחלטה במקרה הפוך, באשה שביקשה לקבל מוניטין אישי של בעלה).

למעשה יש לחלק בין מוניטין עסקי למוניטין אישי. מוניטין עסקי כן ייבחן ע"י בתי הדין לצורך איזון הנכסים, משום שזהו כחלק משווי העסק ומוערך יחד עם שווי העסק. מוניטין עסקי, ניתן לסחור בו באופן ממשי ומשלמים עליו כסף, ולכן הוא חלק מהעסק.  

אך אין בהלכה מעמד למוניטין אישי ולנכסי קריירה. זה לא מוצר סחיר, שהרי כיום אין מסחר בבני אדם. השעבוד השיתופי מצומצם לתוך מסגרת הנישואין בלבד ולא לאחריה.

לשון החוק בסעיף 8 הוא כי "רשאי" בית הדין לאזן לא בשווה, אך אין הוראה כזו לבית הדין שכך עליו בהכרח לנהוג. כן נאמר בסעיף 8 (2) "בהתחשב בין השאר" בכושר השתכרות וכד', אך לא רק בכך, אלא במכלול שלם של נתונים (בנוסף, בחוק שם, סעיף 8, כתוב שהאופציה לחלוקה לא שווה זה רק "בנסיבות מיוחדות").  

כן ראו מאמרו של פרופ' שחר ליפשיץ "אתגרים ומשימות בעקבות תיקון 4 לחוק יחסי ממון", שם ציין כמה סיבות ואפשרויות להגן על זכויות האישה– או מדין נכסי קריירה והעדפה מתקנת לאישה, כי זה נכס לשיטתו, או דיני מזונות או חלוקת לא שווה. אך על פי ההלכה יש תשובה אחרת לכך, והיא – הכתובה או פיצוי, במידה והאישה זכאית לכך.

להלן נרכז מגוון טענות וסברות להצדקת העמדה שאין לחלק נכסי קריירה ומוניטין אישי:

• כישורים טבעיים הם נכס שהיה קיים טרם הנישואין, והוא מוחרג מהחוק בסעיף 5 (א) (1). 
• חלוקת מוניטין היא רק לפי סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון, ושם כתוב שחלוקה כזו תתבצע רק בנסיבות מיוחדות, וכן כל האמור לעיל באשר לחוק. כמבואר לעיל, לכאורה קיימת סתירה בין סעיף 8 לחוק לסעיף 5. והתשובה היא, שגם בסעיף 8 (2) לחוק לא נאמר שיש לחלק זכויות השתכרות  עתידיות, ושזה נכס, אלא רק שניתן להתחשב בכך בחלוקת הרכוש הכללי.
• כן יש לבחון – לעיתים צד אחד התפתח כי הוא חרוץ ושאפתן, והשני לא, ולא משום שהשני גידל את הילדים. ועולה מאליה השאלה, איך נקבע שבן הזוג נשאר בבית ולא התפתח אישית משום שלא יכול היה לעבוד, אולי משום שלא רצה לעבוד או התעצל?
• על פי ההלכה אין שיעבוד מוחלט של אדם לכל ימי חייו, ופועל יכול לחזור בו. ואם לא נאמר כן, זו שלילת חרותו של אדם. ברם, אם נקבע שיש לחלק מוניטין אישי וקריירה אישית (מתוך צפי שכך ימשיך להתפתח כל ימיו), הרי למעשה הבעל (ככל שהוא זה שפיתח קריירה) הוא למעשה קנין עולם של הצד השני. בארה"ב טענו שזה נגד תיקון 13 לחוקה האמריקאית האוסר עבדות.
• מי קבע שאף בעתיד הבעל ישתכר (מה שמכונה שווי של קריירה ומוניטין), אולי יהיה עני או חולה או שלא ישיג את ההתפתחות של הענף בו הוא עוסק וכדומה? 
• בהתאם לתפיסה כי מוניטין אישי שווה כסף, בעל הזכויות חייב לעבוד באותה עבודה כל ימיו ללא אפשרות להתפטר, להחליף עבודה או לנפוש. וזה לא צודק. 
• אף חוק יחסי ממון לא מכיר בשותפות מוחלטת, ולכן מחריג מה שקיבל צד אחד ירושה מתנה או פיצוי גוף וכו' (סעיף 5, א, 1-2). 
• לטעון כיום שהבעל עבד ופיתח את עצמו והאישה הפסידה אפשרות לעבוד, זה לא נכון עובדתית. בחינוך ילדים, האישה עובדת אף בשלה, והילדים גדלים יפה גם לה. כן רוב היום הילדים בבית ספר, ובערב אף הבעל בבית מגדל את הילדים, כך שלשני ההורים קיימת אופציה להתפתח. 
• כיום ההשקעה בבית נמוכה, לא צריך לכבס בנהר, לקבץ עצים או ללוש. אז גם האישה יכולה לרכוש מקצוע, אם תרצה. כיום אין כבר הגבלה בכך. כיום חלוקת התפקידים בבית בין הבעל לאישה היא די מאוזנת. ברוב הבתים יש כיום שני מפרנסים. 
• באשר לטענה שהבעל פיתח קריירה בזכות העובדה שהאישה היתה בבית – מי קובע כי אם הבעל לא היה נשוי הוא היה מתפרנס פחות. מי קובע שרק בזכות מאמץ האישה הוא התפתח? בהיכל המשפט קשה לקבל שיקול כזה של ספקולציה.
• האם במערכת המשפט היינו מאשרים הסכם בין צדדים שכל אחד משעבד את הקריירה שלו לחברו או לאשתו? ודאי שלא. אז מדוע לפרש בדיעבד שזה היה ההסכם בין בני הזוג. 
• בני זוג יודעים שיתכן והם יתגרשו, לכן מראש כל השקעה נעשית תוך כדי לקיחת הסיכון הקיים. 
• חלוקת זכויות כספיות אינם קופה סוציאלית וגמילות חסדים לעתיד, אלא נכסים פרי מאמץ משותף, ורק נכסים אלו יתחלקו. 
• כן עולות השאלות – כיצד ניתן בכלל לחשב מוניטין אישי? מהו היחס שבין החלקים? איזה חלק הוא מכישרון טבעי של בעל הזכויות ואיזה חלק מתרומת בן הזוג? ועוד.

כך שהובאו מגוון הסתייגויות עקרוניות לחלוקת מוניטין אישי ונכסי קריירה בין בני זוג". 

ע"כ ציטוט מפסק הדין המנמק מדוע ככלל  אין מקום לפסוק מוניטין אישי וחלק מהנימוקים מתאימים גם לנידון תיק זה.

אכן ייתכן שכדברי הגר"ש שפירא שליט"א, יכול היה המשיב – לו חפץ בכך – לנסות למכור את העסק שבבעלותו לקונה שיוכל 'להיכנס בנעליו' בדרך שבה יישמר ערכו של העסק, לשון אחרת: מכירת העסק לרוכש שהוא בעל ניסיון וכישורים דומים הייתה מאפשרת 'להכניס לתוך העסק' את המוניטין האישי של הרוכש במקום זה של המשיב ולשמר את העסק בדרך זו כעסק פעיל ובעל ערך דומה. אך איני רואה יסוד בדין לסברה שחייב היה המשיב לעשות כן.

 בנוסף חברות [א'] ו[ב'] הם החברות שמשתמשות בשירותיו של המשיב. לא ברור כלל וכלל שהם יהיו מעוניינים להמשיך את הסכם מתן השירותים גם עם רוכש שירכוש את החברה מהמשיב. ולמותר לציין שאם החברות דלעיל לא ירצו להמשיך את הסכם מתן השרותים, ערך החברה ירד פלאים.

משאין המשיב חייב להמשיך לשעבד עצמו לנצח ולעבוד בעסק בעצמו ולהמשיך לשקע בו את המוניטין האישי שלו וכפי שנימקנו לעיל, ואף אינו חייב, כאמור, למכור את העסק לאחר שיעשה כן, וגם לא ברור שהחברות יסכימו לעבוד עם רוכש החברה, לא נכון להגדיר את הימנעותו מלעשות כן 'הקרסה' של העסק.

אכן כשבן זוג המחזיק בעסק בר איזון ופועל באופן מכוון כדי להביא לאובדן ערכו יש מקום לקבוע כי יש לאזן את העסק בין הצדדים לפי ערכו קודם לפעולה זו תוך שבנזקי פעולתו של בן הזוג ש'הקריס' את העסק במכוון יישא בן זוג זה לבדו.  

אולם כשאין מדובר במעשה אלא במחדל, בהימנעות מלהמשיך לעבוד בעסק, שאין הוא מחויב להמשיך ולעבוד בו ולתפעל אותו לאחר מועד הקרע, ובהימנעות ממכירתו, שגם בה אינו מחויב, 'קריסת' העסק היא תוצאה שאין לפקוד עליו עוון בגינה. ייתכן שראוי ונבון יותר היה לו נהג אחרת, אך משנהג כפי שנהג וכפי שמן הדין היה רשאי לנהוג כאמור אין הדבר עולה אפילו כדי 'גרמא בנזיקין'.

ולמעשה מדובר בביטוי המחדד את שאמרנו לעיל:

אם משחדל אדם לפעול בעסק הביא הדבר לאובדן שוויו אין זאת אלא הוכחה רבתי שעיקרו של השווי היה המוניטין האישי של אותו אדם. ומאותה סיבה עצמה שבגינה אין אנו גורסים את איזון המוניטין האישי בדרך כלל – משום שמשמעות איזון זה היא כביכול המשך עבודתו לעולמי עד של האדם לאחר הפירוד בין בני הזוג והיא חובה ופירותיה גם הם נזקפים אף לזכות בן הזוג האחר, מה שמנוגד לעיקרון שלפיו עם היפרדות הצדדים עומד כל אחד מהם לעצמו – הוא הדין והוא הטעם שאף אם 'תורגם' מוניטין זה לשווי עסק אין לאזן שווי זה, וודאי לא לאחר שאבד בפועל, איזון שמשמעותו היא קביעה כי חייב אדם לשמר על שווי העסק שבבעלותו,  באמצעות עבודה בו או מכירתו למי שיוכל לפעול בו כמותו ובמקומו, לטובת בן זוגו גם לאחר הפירוד שבין הצדדים.

נוכח האמור סבורני כי דברי ביה"ד קמא דברים של טעם הם, ולכל הפחות: גם אם אפשר לקבל גישה החולקת עליהם, אי אפשר לקבוע כי הם בבחינת 'טעות' המאפשרת ומצדיקה את קבלת הערעור עליהם. הדברים אמורים במשנה תוקף משביה"ד קמא עצמו, למרות כל האמור, קבע פשרה שיש בה משום פיצוי למערערת גם אם נבקש שלא לקבל כליל את האמור לעיל. 

משכך דעתי היא כי יש לדחות את הערעור, אם כי ללא חיוב בהוצאות משפט מאחר שהעמדה שביקשה המערערת כי נאמץ אינה מופרכת ואין לראות בערעורה ערעור סרק.

הרב אברהם שינדלר – דיין

עיינתי היטב במה שכתבו עמיתי הרה"ג שליט"א ולאחר העיון בדבריהם ובחומר הרב שבתיק בית הדין האזורי שהביא את הצדדים לפשרה, מצטרף אנכי למסקנת עמיתי הגר"א שינדלר שליט"א לדחיית הערעור.

נימוקיי:

עוד בשבתי בבית הדין האזורי חיפה הוצאנו מספר החלטות ופסקי דין על דעת כל חברי ההרכב שאין להעריך שווי מוניטין אישי גם אם תורגם לשווי עסקי.

המשכתי בדרך זו גם בשבתי בבית הדין הגדול בהרכבים שונים ובפרט בנסיבות מקרה זה שבית הדין האזורי קבע שאכן המדובר בנכס שיש לו מוניטין אישי לאחר שקיים מספר דיונים והגיע למסקנה זו.

בנוסף שבית הדין פסק זאת כפשרה שאין לבית הדין הגדול סמכות חוקית להתערב בשיקולי הפשרה ללא שמוצא עילה מוצדקת להתערב.

אין כאן טעות בשיקול דעת הנראית לעין המצדיק התערבותנו כאמור בתקנה קל"ה. אשר על כן מסקנתי שיש לדחות את הערעור, וכפי שציין עמיתי הגר"א שינדלר שליט"א מנימוקי פסק דין שנחתם על ידינו, וכפי שציינתי יש עוד פסקי דין שכתבתי בעבר.

הרב מימון נהרי – דיין

ראיתי מש"כ עמיתי, שאין לאזן מוניטין אישי, שאינו בר מכירה, מסכים אני עם קביעה זו, והלא בי"ד קמא הרבה להביא ציטטות המסכימות עם קביעה זו. ואינני חולק על עקרון זה.

דא עקא, לא זה הערעור המונח בפנינו, ואחרי כל האריכות והמלל הרב, לא מצאתי שום נימוק ענייני לחרוג מדעת האקטואר, שזהו מקצועו, בקביעתו במקרה שלפנינו. המעיין בחוות דעתו יראה שהפחית המוניטין האישי והפחתות אחרות משווי העסק, על פי הכללים המקובלים. ומה הם הנימוקים החשבוניים המקצועיים לקבוע שהשווי שנקבע לחברה מחציתו מוניטין אישי, בניגוד לחוות דעתו? מדוע יש לקבוע שהמוניטין האישי הוא 50% מהערכתו לשווי העסק ולא 90% או אף 100% משוויו. ומדוע לתת לאשה כלל, ממה שהבעל לשעבר עמל עליו במשך שנות הנישואין. אם נקבע שלא יצר דבר והכל הוא משלח יד. והרי אין הוא חייב לעבוד אחרי גירושיו לצרכי האשה.

אין אני מבין מה שונה דינו של עסק זה ששוויו למכירה על פי דעת גורם מקצועי, הוא ערך שהאדם הסביר היה מוכר ולדעת האקטואר היה יכול למצוא לו גם קונה. אם לא היו לו נגיעות צדדיות להעביר את פעילות העסק לחברה שהקים. עסק זה הינו הנכס עליו מדבר סעיף 7 לחוק יחסי ממון, שאם בעל הנכס הבריחו, יחשב הנכס כאילו הוא קיים לעניין האיזון.

סוף דבר אנוכי על משמרתי אעמודה שבדברים בעלמא, ללא חוות דעת מקצועית אין מקום לסטות מדעת מומחה ביה"ד. ומשכך יש לקבל את הערעור.

הרב שלמה שפירא – דיין

לאור האמור פוסק בית הדין כדעת הרוב לדחות את הערעור.

ניתן ללא צו להוצאות. על המזכירות להשיב למערערת את דמי הערובה שהפקידה כתנאי לשמיעת הערעור.

ביה"ד סוגר את התיק.

ניתן לפרסם בהשמטת השמות ופרטי ת.ז. של הצדדים.

ניתן ביום ד' בניסן התשפ"ה (02/04/2025).

הרב שלמה שפירא                        הרב אברהם שינדלר                          הרב מימון נהרי

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה