לפני כבוד הדיין: הרב צבי בן יעקב

החלטה

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת ביה"ד הרבני האזורי ירושלים, בראשות כבוד אב"ד הרה"ג מיכאל צדוק שליט"א, מיום 8.2.2026, הקובעת את סמכותו לדון בתביעות הכרוכות לגירושין (רכוש והסדרי שהות).

הצדדים נישאו כדמו"י בתאריך 6.9.2001, ולהם 11 ילדים, מהם חמשה בגירים וששה קטינים.

בתאריך 27.2.2020, תוך מהלך חיי הנישואין, הצדדים אישרו הסכם ממון בביהמ"ש לע"מ. המערערת הסבירה בביהמ"ש לע"מ את הרקע לעריכת הסכם הממון בין הצדדים:

כשנישאתי, לא ידעתי שבעלי בעל חוב. הייתי נערה תמימה. כעת אמי נפטרה ויש לי חלק בעיזבונה. אני יודעת שממילא אין שיתוף בזכויות שאני מקבלת בירושה, אבל אני רוצה להבטיח את עצמי שלא להיות בכל מקרה מסובכת עם החובות שלו.

לאמור – המערערת לא הייתה מעוניינת לסבך את הממון שקיבלה בירושה, עם חובות המשיב, ולכן נערך הסכם ממון שיצר הפרדה רכושית. בסעיף 7 ז להסכם נכתב:

ז. מוסכם כי בית המשפט המוסמך לכל דבר ועניין הקשור להסכם זה הוא בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, וכן כי יחול עליהם הדין הישראלי בלבד אף על נכסים מחוץ לישראל. כל הכרעה בזכויות הצדדים ו/או בחילוקי דעות ביניהם ו/או כל שאלה הקשורה או נובעת ו/או נוגעת להסכם, תיעשה אך ורק עפ"י הדין החל בישראל.

בתאריך 19.11.2025 תבע המשיב גירושין, כשהוא כורך לתביעתו עניינים שונים, בהם זמני השהות ועניני הרכוש. המערערת טענה לחוסר סמכות ביה"ד, לאור סעיף 7 ז להסכם הממון, ולפיו כל הקשור להסכם, ידון ביהמ"ש לע"מ.

בי"ד קמא בהחלטתו מיום 8.2.2026 דחה את בקשתה למחיקת הכרוך בגירושין.

בתאריך 23.2.2026, ניתנה על ידי החלטה מפורטת ומנומקת, מדוע הסמכות נתונה לבית הדין הרבני. החלטה זו מהווה חלק בלתי נפרד מהחלטה זו, כאשר החלטה זו מהווה החלטה משלימה להחלטה הקודמת.

המערערת טענה שבי"ד קמא ובי"ד דנן לא התייחס לטענה נוספת שהעלתה – חוסר כנות בכריכת התביעה. בהתאם לכך, בהחלטת מיום 14.4.2026, התבקש בי"ד קמא להתייחס לטענה זו של המערערת.

בתאריך 15.4.2026 הגיש המשיב כתב תביעה מתוקן, ובו ציין גם את הסכם הממון.

בי"ד קמא בהחלטתו מיום 19.4.2026 הביא את טענת המערערת לחוסר תום לב בכריכה. לטענתה – התביעה הוגשה תוך הסתרת עובדות מהותיות (הסכם ממון שנחתם), ממילא עסקינן בתביעה טאקטית ולא עניינית. משהסתיר המשיב את קיומו של הסכם הממון המעניק, לטענתה, סמכות דיונית לביהמ"ש לע"מ, הכריכה אינה כדין ונעדרת תום לב.

המשיב מנגד, הבהיר שההסכם נועד רק למנוע מנושיו לפגוע ברכושו, וכל ההסכם היה למראית עין בלבד, וממילא הוא חסר משמעות, ולא היה עליו להציגו בתביעתו הכרוכה.

בי"ד קמא בהחלטתו הנ"ל, דחה את טענת המערערת לחוסר תום לב:

"ככלל, גם במקום שיש השלכות רכושיות מהותיות בהסכם שתובע מסתיר מביה"ד, ביה"ד ינקוט הליכים כנגד התובע תוך חיובו בהוצאות, אולם אין בכך חוסר כנות ככל שהכריכה לתביעת גירושין נעשתה כדין ולא לטקטיקה בלבד, והתובע כנה בתביעתו בו הוא מבקש מביה"ד שידון ברכוש הצדדים אלא שמסתיר הסכם שיכול להיות לו לרועץ.

לאמור, גם במקום שיש חוסר ישרות הדבר אינו מראה על חוסר כנות.

בתיק שלפנינו, הכריכה לתביעת גירושין נעשתה כדין ולא לטקטיקה בלבד, במסגרת החלטה זו, ביה"ד אף לא רואה צורך להכריע בהכחשת הצדדים בתקפו של ההסכם, מאחר שגם אם נקבל את עמדת האישה ביה"ד אינו רואה חוסר כנות בתביעת הבעל בכך שהסתיר את הסכם הממון המעניק סמכות דיונית לערכאה אחרת, זאת מלבד מה שכיום הגיש הבעל כתב תביעה מתוקן אליו מצורף הסכם הממון.

ביה"ד ישמע את הצדדים בדיון תוך התייחסות לכתב התביעה המתוקן."

המערערת טוענת שערעורה רחב ועמוק ומהותי יותר. עצם הגשת תביעה רכושית, כאשר קיימת הסדרה של עניני הממון במסגרת הסכם, הרי שההסכם נועד במפורש למנוע את פתיחת התביעה. עצם הגשת התביעה תוך העלמת הסכם הממון, שנועד למנוע את התביעה אלא להסדיר את הרכוש, מהווה כריכה לא כנה.

להבנתנו – הסכם ממון המסדיר את מקום ההתדיינות בין הצדדים, לא בא למנוע תביעה רכושית בערכאה משפטית. זכותו של כל בעל דין להגיש תביעה רכושית, גם אם יש בין הצדדים הסכם ממון מחייב. גם לשיטת המערערת, אי הצגת הסכם הממון אינו מהווה פגם בתביעת הרכוש, אלא העלמת הערכאה שצריכה לדון בכך. לכן, הדבר אינו פוגם בעצם תביעת הרכוש, וממילא אינו מהווה פגם בכנותה, ואינו מלמד על חוסר תום לב. גם אם לשיטת המערערת הערכאה שאמורה לדון בכך היא ביהמ"ש לע"מ מחמת הסכם הממון, ואת הנתון הזה ביקש המשיב להעלים, אין בכך חסרון בתביעת הרכוש גופה.

באשר להגשת כתב התביעה המתוקן, טוענת המערערת שהדבר מלמד שגם המשיב מודה בפגם שבתביעתו המקורית.

כתב תביעה מתוקן

בסעיף 46 (א) לתקנות סד"א התשע"ט – 2018, ניתנה אפשרות להגשת כתב תביעה מתוקן, וזאת לאחר קבלת רשות מביהמ"ש. כך נכתב בתקנה הנ"ל:

"בית המשפט רשאי בכל עת להורות כי יתוקן כל עניין בכתב טענות […] לשם קיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, תוך התחשבות, בין השאר, בהתנהלותו של מבקש התיקון, השלב הדיוני שבו מוגשת הבקשה, והמטרה שהתיקון המבוקש צפוי להשיג".

כך מוצאים אנו גם בתקנה סה לתקנות הדיון:

"מצא בית-הדין שיש אי-התאמה בין כתב-התביעה ובין טענות התובע שבעל-פה, רשאי הוא לקבל את הטענות שבעל-פה או לדחות את שמיעת המשפט כדי לאפשר לתובע לתקן את כתב-תביעתו ולשולחו לצד השני או לבטל את התביעה."

באשר לשאלה אם תיקון כתב התביעה בבית הדין הרבני מצריך רשות, ראה פס"ד מביה"ד הרבני האזורי ת"א (תיק מס' 1350-21-1) ופס"ד מביה"ד הרבני האזורי נתניה (תיק מס' 3437-21-1).

כך שכתב התביעה המתוקן הוגש כדין, וגם אם נפל פגם כזה או אחר, הוא תוקן בכתב התביעה המתוקן.

אי הצגת הסכם הממון בכתב התביעה

האם אי הצגת כתב התביעה ייחשב כפגם מהותי, היורד לשורשי כנות הכריכה?

תביעה כרוכה תידון בבית הדין, אם היא עומדת בשלושת המבחנים: "שתביעת הגירושין שהוגשה לבית-הדין הרבני היא כנה, שעניין המזונות נכרך בה כדין, וכי כריכת המזונות בתביעת הגירושין אף היא כנה" (ע"א 118/80 לאה גבעולי נ' ירמיהו גבעולי (1980)), ובמקרה שלפנינו, שעניין הרכוש נכרך בה כדין (וראה עוד בג"ץ 2232/03 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א יפו, סא(3) 496 (2006)).

כדי לוודא שהכרוך לתביעת הגירושין נכרך בכנות, ובעל הדין מעוניין בדיון תביעותיו בבית הדין, לפי פסיקות בית המשפט, נקבע שעל הכורך לפרט את תביעתו באופן אשר יאפשר לבית הדין לדון בתביעתו, ולא להגיש תביעה סתמית, אשר יכולה להצביע על כך שכל מטרת הכריכה היא אך למנוע דיון בבית המשפט, ולא כדי לדון בכנות בתביעתו. וכך ניסח זאת בית המשפט בבג"ץ 5747/03 פלוני נ' פלונית (2004) פסקה 7 (ההדגשות אינן במקור):

"כידוע, שאלת כנות הכריכה היא שאלה עובדתית במהותה הנבחנת על רקע נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה, והיא קשורה קשר הדוק לחובה הכללית הנוהגת במשפטנו לנהוג בתום לב. "ההכרעה בשאלת כנות הכריכה תיעשה על-פי מכלול הנסיבות האופפות את התביעה, תוך בחינת מניעיו של מבקש הכריכה – האם הוא מבקש אך לסכל פנייה לערכאה האזרחית או שהוא מעוניין בקיום התדיינות צודקת, יעילה ומעשית בעניין הכרוך" (דברי השופט אנגלרד בבג"צ 8754/00 עינת רון נ' בית הדין הרבני הגדול ואח', פ"ד נו(2) 625, 669…) […] במקרים מתאימים, עשוי העדר פירוט כאמור להעיד על חוסר תום-לב בכריכת ענייני הרכוש. כך למשל, כאשר התובע כרך בתביעת הגירושין את חלוקת הרכוש באופן סתמי, ונמנע מלפרט בכתב-התביעה את פרטי הרכוש שבמחלוקת – כולם או מרביתם; בנסיבות כאלה, העדר הפירוט הגורף של הנכסים בכתב-התביעה אינו מניח תשתית עובדתית מספקת לצורך הכרעה יעילה בסכסוך הרכושי, והדבר עשוי להעיד כי הכריכה אינה אמיתית ותמת-לב וכי תכליתה העיקרית הייתה לחסום את דרכו של בעל הדין האחר לבית-המשפט לענייני משפחה. כך גם כאשר הימנעות התובע מפירוט נכסים מסוימים בכתב-התביעה נובעת ממניעים שאינם כשרים, כגון- הברחתם של הנכסים מבן-הזוג האחר, בניסיון להעלימם מגדר הרכוש המועמד לחלוקה. בנסיבות אלה, אי פירוט הנכסים בכתב-התביעה הוא חסר תום-לב, ומעיד כי כריכת הרכוש לא נועדה להביא ליישוב אמיתי ויעיל של המחלוקת בין בני-הזוג. מנגד, יתכנו מקרים בהם בהתחשב במכלול נסיבות העניין, העדר פירוט ממצה של מלוא הנכסים של בני-הזוג לא ילמד על פגיעה מהותית בתום-הלב הדרוש לשם הוכחת כנות הכריכה. כך למשל, כאשר התובע נמנע מלפרט בכתב-תביעתו חלק קטן בלבד מהרכוש השנוי במחלוקת, והחסר עשוי לבוא על תיקונו במהלך הדיון בפני בית-הדין."

יוצא אם כן, שהיעדר פירוט של הנכסים בתביעת הרכוש, המביא למצב של חוסר יכולת לדון בתביעה, באין "תשתית עובדתית מספקת לצורך הכרעה יעילה בסכסוך הרכושי", עשוי להצביע על חוסר כנות בתביעה הכרוכה. אך כאמור, זהו עניין עובדתי שנתון לבחינתו ושיקולו של בית דין קמא, הדן בתביעה. ואכן יכול בית הדין לקבוע כי התביעה שהוגשה לפניו אינה כנה, במקרים בהם, למשל:

"כל שנאמר בתביעה הוא, שהתובע מבקש, שבמסגרת תביעתו יידונו כל הדברים הקשורים בגירושין וכרוכים בהם, וכן 'שאלת רכוש בני הזוג והמטלטלין בדירתם' סתם המשיב ולא פירש, לאיזה רכוש הוא מתכוון [… ] הניסוח בענייננו הוא סתמי מאוד, ומשום כך אפשר שלא לראות בכך כריכה נאותה". (ע"א 423/79 רחל צברי נ' חגי צברי, פ"ד לה(4) 242 (1981); וראו עוד ע"א 617/78 לאה בן יחזקאל נ' יחזקאל בן יחזקאל (1979); רע"א 572/91 יוסף לב נ' ברכה לב (1991)).

דרישת הפירוט במועד הגשת התביעה הכרוכה, כאמור, אינה כלל בל יעבור, ו"פירוט כאמור יכול וידרש במהלך הדיונים, אך אין לקבוע ככלל שהוא חייב להיות מובא במלואו ובאופן ממצה בתוך התובענה דווקא" (דברי הנשיא שמגר ב רע"א 397-87 חווה בבלי נ' שמואל בבלי (1987)), וייתכן שהחוסר בפירוט התביעה יתוקן ויתרפה בהמשך, למשל על ידי הגשת כתב תביעה מתוקן. זאת כפי שנפסק בבג"ץ 2862/14 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים (2015), פסקה 9 (ההדגשות אינן במקור):

"בחינה מדוקדקת של האופן בו מילא המשיב את הטופס, מעידה על כך שלא נתכוון לפעול בחוסר תום לב או להסתיר רכוש, ועל כך ניתן ללמוד מהאופן בו המשיב מילא את כתב התביעה [… ] מכאן, שהמשיב לא ניסה להטעות את בית הדין ולהעמיד מצג שווא כאילו אין לו נכסי דלא ניידי, אלא שלא הבין את הנדרש ממנו. המשיב לא פירט את זכויותיו הפנסיוניות מסיבה דומה, ומנגד, הצהיר כי הוא נכון לשלם לילדיו מזונות בסכום של 3,000 ש"ח. אין בחוסר הפירוט כדי לפגוע בזכויותיה של העותרת, מאחר שניתן היה להשלים את פירוט הנכסים בבעלות בני הזוג בהמשך ההליך, כפי שאכן נעשה בפועל. על כן, לא שוכנעתי שכריכת הרכוש והמזונות נעשתה במטרה לסכל פניית העותרת לבית המשפט, ויש לראות אותה ככריכה כנה ואת הפגמים בה כברי-תיקון."

במקרה דנן, אכן בתביעת הרכוש שהגיש המשיב, ביום 19.11.2025, כשלא היה עדיין מיוצג, לא דאג לאזכר את נושא 'הסכם הממון' שנחתם ואושר בביהמ"ש בין הצדדים. לצד זאת, בעניין הרכוש ציין המשיב את דירת הצדדים, את שני הרכבים של הצדדים וכן ציין ופירט לגבי החובות הכספיים של הצדדים ובקש לחלק גם אותה בשווה, ולגבי קרנות הפנסיה של הצדדים כתב שהדבר "בבירור". בנוסף, ביחס למיטלטלין כתב המשיב כי הוא מבקש לאזן גם "רהיטים ומוצרי חשמל וכד'" השייכים לצדדים.

המשיב הסביר לבי"ד קמא שלא הציג את הסכם הממון, מפני שכל מהותו של הסכם הממון הינו למראית עין בלבד. לטענתו – יש בידו הוכחות מוצקות לכך. דברים אלה מסבירים את אי הצגת הסכם הממון. והגם שראוי היה להציג את הסכם הממון ולטעון כנגדו, ניתן להבין את הסבר המשיב לשיטתו, וממילא אין באי הצגת ההסכם משום חוסר כנות וחוסר תום לב.

בבקשת הדחייה על הסף שהגישה המערערת לבי"ד קמא ביום 25.11.2025, בטענת "העדר תום לב" היא טענה על כך שבכריכה הסתיר המשיב מבית הדין את עובדת קיומו של הסכם הממון וטענה גם בקצרה כי היא אינה מפורטת מספיק. לאחר שהמשיב שכר עורכי דין שייצגו אותו, השיב לטענות המערערת ביום 12.1.2026, והגיש תגובה מפורטת בצירוף נספחים וסימוכין רבים, בה ציין והתייחס לעניין 'הסכם הממון' בין הצדדים אשר אושר בבית המשפט, וטען לגביו את טיעוניו, ובמסגרת זו גם הוסיף ופירט את הרכוש של הצדדים, בנוסף על מה שפירט בתביעתו הכרוכה. בנוסף לאמור, ביום 15.4.2026, יום לאחר מתן החלטתנו הקודמת בהליך זה, הגישו באי כוח המשיב כתב תביעה מתוקן ומפורט יותר.

לאור כל האמור, צדק בית הדין הרבני האזורי כי תביעת המשיב לאיזון משאבים וחלוקת הרכוש בין הצדדים בכרוך לתביעת הגירושין הינה כנה ועומדת בתנאי הדין.

כאמור, המשיב, שלא היה מיוצג בשלב הראשון להגשת התביעה, פירט את הרכוש שאותו הוא מבקש לאזן בין הצדדים, אם כי, נמנע מלאזכר את עניין 'הסכם הממון'. בנוסף, לאחר שהמשיב שכר עורכי דין לייצגו, הוא שב וציין את עניין 'הסכם הממון' של הצדדים, תוך הסבירו מדוע סבר בתחילה שאין צורך לציין את הסכם הממון. במסגרת זו הוסיף המשיב ופירט בפירוט נוסף את תביעת הרכוש שלו, ושב פעם נוספת והגיש אף תביעת רכוש מתוקנת ומעודכנת.

אכן, במקרה שכזה, אחר שתביעת המשיב הינה בסופו של יום מפורטת כנדרש, הרי שהיא כנה, בהתאם לדרישות הדין, ואי-אזכור עניין 'הסכם הממון', בשלב שעדיין המשיב לא היה מיוצג, אמנם לא היה נכון מבחינתו והוא טעה בכך, ולאחר מכן הוא אף תיקן זאת, אך ברור כי אין בדבר כדי להצביע על כך שעצם תביעתו לחלוקת הרכוש ואיזון המשאבים בבית הדין הייתה בלתי כנה. ניתן להתרשם באופן ברור שהמשיב התכוון באמת ובתמים לכך שבית הדין ידון בתביעתו, ולא עשה זאת כצעד טקטי בלבד על מנת לחסום את המערערת מלהגיש בנדון את תביעותיה אל בית המשפט. לאור כל האמור, וכהשלמה להחלטת בי"ד דנן מיום 23.2.2026 קובע בית הדין כדלהלן:

1. הבקשה לר"ע נדחית, ללא חיוב בהוצאות.

2. החלטה זו מותרת לפרסום, בהשמטת שמות הצדדים ומספרי ת"ז שלהם.

ניתן ביום כ"ג באייר התשפ"ו (10/05/2026).

הרב צבי בן יעקב

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה