לפני כבוד הדיינים: הרב יגאל לרר, הרב צבי בן יעקב, הרב שניאור פרדס

פסק דין

בפנינו ערעור על החלטת כבוד ביה"ד הרבני האזורי פ"ת, מיום 9.8.2025, ולפיה פטור המשיב מתשלום כתובת המערערת.

רקע והליכים קודמים

הצדדים נישאו כדמו"י בשנת תשע"ב, ולהם ארבעה ילדים קטינים. הצדדים התגרשו כדמו"י בתאריך 10.3.2024.

בכתובה התחייב המשיב למערערת סכום של 101,000 ש"ח. נציין שבמסגרת איזון המשאבים, על המערערת לשלם למשיב סכום של 144,750 ש"ח.

המערערת טענה בפני בי"ד קמא על אלימות המשיב, כאשר מנת חלקה היה בקללות, הן בע"פ והן בהודעות ווטסאפ שהציגה לביה"ד. בהודעות אלו ניתן לראות את שפתו הגסה והאלימה של המשיב כלפי המערערת. מנגד טען המשיב שהמערערת לא חפצה בשלום בית, וכל טענותיה הינן טקטיות, על מנת לקבל את הכתובה, וכי ניסתה לנתק אותו ממשפחת המוצא שלו.

בי"ד קמא בהחלטתו מיום 9.8.2025, הביא את עמדות הצדדים:

"האישה טוענת כי חיי הנישואין של הצדדים לוו באלימות בוטה, הן אלימות פיזית והן כלכלית והן מילולית חסרת תקדים מצד האיש, לדבריה מדובר כאן בביטויים חסרי תקדים שנקט הבעל כלפי האישה, ולא מדובר על מעידות חד פעמיות אלא על שפת ביבים ממש, קללות ונאצות.

לפיכך ולדבריה הגירושין יצאו ממנו, הצדדים הלכו בהסכמה למטפל, ומאז במשך שלוש פעמים האישה האריכה את עיכוב ההליכים וכן הוציאה כספים רבים עבור הייעוץ, ועשתה הכול וגם מעבר לכך כדי להציל את הזוגיות עד שהבינה שאין "פרטנר" מהצד השני, לפיכך הגירושין יצאו ממנו, לדבריה.

האיש טוען כי כל תביעת הכתובה הוגשה בשביל רווח כלכלי, ואין בה כל עילה מוצדקת, היא זו שהודיעה לו על רצונה להתגרש, גם תביעת שלום הבית לדבריו הינה תביעה טקטית שאין מאחוריה דבר, האישה פעלה להפריד את החשבונות בתקופת שלום הבית ולא נהגה כלל בתום לב.

לטענתו האישה מרדה בו מיחסי אישות והשפילה אותו בגין יחסיו ההדוקים עם משפחת המוצא שלו, לדבריו הוא נשא רוב השנים לבדו בעול הפרנסה והאישה לא גמלה לו טוב על כך אלא להיפך.

כלל האמירות מצידו שהוצגו בדיון, מציגות לדבריו חצי תמונה וחצי אמת, מערכת היחסים בין הצדדים לא הייתה סוגה בשושנים וזה הרקע לאמירות מצידו."

בי"ד קמא בהכרעת הדין כתב שהואיל והמערערת תבעה גירושין, וטענותיה היו ללא אסמכתאות, ומאחר וביה"ד התרשם שרמת השיח בין הצדדים הייתה בוטה, אין המערערת זכאית לכתובה:

"תביעת הגירושין הוגשה על ידי האישה, משכך, חובת ההוכחה בדבר עילות גירושין או הגורם לגירושין מוטלת לפתחה.

האישה לא הוכיחה עילת גירושין מצד האיש, כל הטענות נטענו בלי להציג אסמכתא.

השיח בין הצדדים היה קשה ובוטה, ובעניין הזה שני הצדדים לא טמנו ידם בצלחת, ובנוסף, למרבה הצער בית הדין התרשם בבירור כי זו הייתה רמת השיח משני הצדדים, אין לתלות בכך את משבר הגירושין, ולפיכך תביעת הכתובה נדחית."

בהחלטה נוספת, מיום 16.10.25, בי"ד קמא השיב לבקשה לסתירת דין:

"ביה"ד מבהיר כי ההליכים בין הצדדים החלו כידוע בתביעת שלום בית של האישה, במסגרתה ניתנו הוראות מפורטות בהחלטה מתאריך 3.1.23, הוראות אלו חייבו את שני הצדדים לצעדים אשר היו אמורים להוות הוכחה לרצון כנה בשלום הבית.

למרבה הצער, האישה לא קיימה את חלקה בהתאם להוראות, ולמעשה לכל אורך הדרך הותירה את הרושם הברור כי אינה חפצה באמת בשלום בית.

האיש לעומתה הסכים לעשות צעדים משמעותיים ואף הכרוכים בעלות כספית על מנת לשקם את יחסי הצדדים, התנהלותו נתקלה בקיר אטום מצידה של האישה, לפי התרשמותו הברורה של ביה"ד, לפיכך אין ספק כי לא זו בלבד שהיא התובעת הפורמלית בתיק הגירושין, אלא היא הרוח החיה בסיום נישואי הצדדים בכך שהכשילה את ניסיון שלום בית, ומשכך אינה זכאית לכתובה."

דיון והכרעה

לאחר שמיעת דברי ב"כ הצדדים ועיון בחומר שבתיק, כולל בתיק בי"ד קמא, אנו סבורים שזכותה של אישה שחוותה אלימות מילולית, לתבוע גירושין. בנוסף, האלימות המילולית של המשיב, כפי שמתבטא בתמלול ובהודעות הכתובות, לא משאירות מקום רב לספק. כך גם בחוו"ד של המטפל. אין ספק שהמשיב הוא זה שעזב את הבית, והסבריו לא מניחים את הדעת. כך שאין כל ספק שהתנהגותו של המשיב הייתה אלימה מילולית וגסה.

מי נחשב בכתובה – בספיקא דדינא ובספק במציאות

גם אם יש ספק עובדתי מי הגורם, הרי שהמערערת מוחזקת בכתובתה. ובאשר למה שכתבו הפוסקים שאין להוציא מהבעל המוחזק, דבר זה נכון בתיקו בגמ' וכיוצ"ב, אבל לא בספק עובדתי, שבו חל הכלל המחייב של 'איני יודע אם פרעתיך'.

דהנה בב"ב קלב,ב בבריא שכתב כל נכסיו לבניו, ושייר לאשה קרקע כלשהו, אם מחלה האשה על כתובתה, נשארה הגמ' בתיקו, והספק אם בשתיקתה מחלה האשה על כתובתה. הרי"ף (ב"ב ס,א מעמוה"ר) פסק:

"הלכך מוקמינן כתובה אחזקה, ועל הבעל להביא ראיה דמחלה".

אולם הרמב"ם (זכיה ומתנה ו,ט) פסק שהאשה היא המוציאה מהבעל המוחזק, ועליה הראיה, וז"ל:

"וכן הכותב נכסיו לבניו בין זכרים בין נקבות, בין בריא בין שכיב מרע, וכתב לאשתו עמהן קרקע כל שהוא, הואיל ועשה אותה שותף בין הבנים ולא מחתה, אבדה כתובתה ואינה טורפת מנכסים אלו כלום, אבל מנכסיו שיבואו לו אחר אלו נוטלת מהן כתובתה. כתב לה עמהן מטלטלין בלבד או ששייר לעצמו קרקע כל שהוא, כתובתה קיימת, ותקנת הגאונים היא שאפילו שייר מטלטלים כל שהוא, שהרי היא אומרת ממה ששייר אני גובה, ומתוך שתרד למה ששייר, תרד לשאר נכסים ותטרוף".

וכן פסק בשו"ע אהע"ז קו,א, דאבדה כתובתה ותוספת כתובה. גם הרא"ש (ב"ב ח,לד) פסק שאין מוציאים מהיתומים. וברב המגיד שם (זו"מ ו,ט) כתב, דהאשה היא המוציאה, דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי לדעת בית הלל:

"וכן כתב ר"ש ז"ל, וז"ל, ובבריא אוקימנא בתיקו, וכיון דמספקא לן, המוציא מחבירו, דהיינו אשה, עליה להביא ראיה, דבכל דין אמרינן מאן דתפיס תפיס".

הרי שמצד היות הבעל מוחזק והאשה מוציאה, עליה להביא ראיה שאין בשתיקתה משום מחילה. ומוכח דלשיטתם, היותה מוחזקת בכתובה, אינה יכולה להוציא בספיקא דדינא, דאין כאן חזקת חיוב וספק בפטור, משא"כ לרי"ף ודעימיה, כתובה בחזקתה ויש חזקת חיוב, ומוציאה עם הכתובה בספיקא דדינא.

ובנימוק"י (ב"ב ס,א) כתב לבאר:

"הלכך אבדה כתובתה משום דהיא המוציאה מיד היורשים ועליה להביא ראיה, דכל היכא דלית ליה לשטרא שעת הכושר, מיקרי בעל השטר מוציא".

ומש"כ דלית לה לכתובה שעת הכושר, אפשר דכוונתו דאין לכתובה חזקת חיוב אלא לאחר מיתה או גרושין, עיין בחדושי הגרנ"ט (כתובות סי' מד ד"ה אך). ועיין עוד באמרי בינה (חו"מ דיינים סי' מו) שכתב בבאור דברי הנימוק"י הנ"ל, דדין זה הוא מיוחד דוקא בכתובה, דהואיל ולא נתנה כתובה לגבות מחיים וחיובה אינו ברור עד לגרושין או מיתת הבעל, אין כאן חזקת חיוב עד זמן הגביה, כיון שכל הכתובה הינה חיוב מותנה, וכשנפל הספק קודם שעת החיוב – שעת הגביה, אין חזקת חיוב שנאמר שתגבה בכתובתה בספיקא דדינא, (וזאת בניגוד לשטר חוב של הלואה, שאינו שטר מותנה, ויש בו חזקת חיוב, כנלענ"ד). וכך ביאר התומים (עה,כב) בבאור דברי תוס'. ולדעת הרי"ף ודעימיה, י"ל דגם בכתובה יש חזקת חיוב, והספק הינו רק בסילוק השעבוד, ובספק בסילוק השעבוד העמד על חזקתו, עיי"ש.

וכדעת הרי"ף נמצא גם לר"י מיגאש (ב"ב קלב,ב):

"וכיון דליכא ראיה דמחלה, מוקמינן לה לכתובתה אחזקה, ואי קנה נכסי בתר הכי, גביא מינייהו".

דהר"י מיגאש מפרש דכל האיבעיא הינה על נכסים שיבואו אח"כ, דנכסים שכבר כתב לבניו ס"ל דמחלה שעבודה, דכך פירש האיבעיא בגמ':

"אבל בבריא מציא אמרה כי אחילת שעבודא מהני נכסי דכתבינהו לבניה, אבל אחולי לגמרי לא אחילנא, דאמינא השתא קני וגבינא מינייהו, הילכך אי קני בתר הכי גביא מינייהו, דהא לא אחילתא לכתובתה לגמרי, או דילמא כיון דהשתא מיהא לית ליה מידי וקא שתקא, ודאי אחילתא, ואפי' קנה נכסים בתר הכי לא גביא מידי".

ולפ"ז אפשר דאף הרמב"ם מפרש כן ולא כמגיד, דכל האיבעיא היתה לענין מה שיקנה אח"כ, ובזה הרמב"ם ס"ל דכתובה בחזקתה, דלענין מה שכתב לבניו, ס"ל לרמב"ם כר"י מיגאש שלא היתה זו האיבעיא בגמ', דאף בבריא מחלה מה שכתב לבניו.

וכך נמצא באור שמח (זכיה ומתנה ו,ט) שביאר את דברי הרי"ף על דרך הר"י מיגאש, שכל הספק היה על נכסים שיקנה אח"כ, דיש כאן חזקת חיוב מחמת שטר הכתובה, וספק מחילה הוי כאיני יודע אם פרעתיך, ע"כ הכתובה בחזקתה וגובה הכתובה:

"וכיון דהכתובה בידה, רק הבעל אומר דמספיקא דילמא מחלה, משום זה לא מפסיד לה כתובה, ואינו פוטר עצמו מחיובו הודאי, כיון שהיא אומרת שלא מחלה. ודוקא במתו בעליהן עד שלא שתו (סוטה כד,א), דספק שמא זינתה והוי כספק פרעון, ובזה לא גביא כתובה, וגם שם הקשו בתוספות (כה,ב ד"ה בית הלל) הא הוי איני יודע אם פרעתיך, ותירצו כיון שהתורה עשאה ספק אינה יכולה לטעון ברי, וכאן לא שייך לא זה ולא זה, דהוי ספיקא אם מחלה אשה בכה"ג, ותו לא משגיחין על דעתה, דאפילו אם לא מחלה בשתיקתה, דברים שבלב אינן דברים, וכמש"כ המהרי"ט בשניות סימן כ', ולא שייך כאן ברי, דהוי כמו ספיקא דדינא".

ולפ"ז אף הרמב"ם ס"ל דלענין נכסים שנתן לבניו ודאי מחלה, וכל הספק הוא רק לנכסים שיקנה אח"כ, ובזה הכתובה בחזקתה, ויש חזקת חיוב אף בכתובה, והספק הוא בפטור, ומוציאה בשטר כתובתה אף בספיקא דדינא, אף לשיטת הרמב"ם ודעימיה.

ועיין גם בספר נתיבות משפט (על רבינו ירוחם, מישרים נכ"ג), דבכל מקום שיש מחלוקת אם יכול הבעל לכוף את אשתו לדור עמו, אם הבעל המוחזק יכול לטעון טענת קים לי ולא לפרוע כתובתה, שאפי' האשה לא תפסה, יהיה חייב לפרוע כתובתה, דכיון שהכתובה הינה חיוב ודאי והפסד הכתובה הוא ספק, אין ספק מוציא מידי ודאי: "וזה מקצוע גדול הוא וצריך לפנים".

וכן נראה דעת הב"ש קנד,ב לענין מחלוקת הפוסקים במומים גדולים אם יכולה לטעון כסבורה הייתי שאני יכולה לקבל, דיכולה לטעון טענת קים לי כפוסקים שיכולה לטעון כן. וכוונת הב"ש, שלא יהיה דינה כמורדת להפסידה כתובתה. ובבית מאיר (קנד,א לפני ד"ה הגהה) הקשה עליו, דהא דינה לפחות מכתובתה, והבעל הוא המוחזק בכתובה. וע"כ י"ל דס"ל לב"ש דיש חזקת חיוב, והואיל והספק הוא בפטור, חייב הבעל לפרוע לה כתובתה.

וכן נמצא בפד"ר (ח"ג עמ' 161 ולהלן, הגר"י בן מנחם, הגר"י עדס, הגר"ב זולטי) בבאור דברי הב"ש, וכתבו לחלק בין ספק עובדתי למחלוקת הפוסקים, דבספק עובדתי גם הבית מאיר יודה שכתובה בחזקתה, ורק נחלק לענין מחלוקת הפוסקים:

"וגם לדעת הבית מאיר יתכן לומר שרק בספיקא דדינא אין להוציא מהבעל הכתובה שהוא המוחזק, כיון שהוא טוען טענת ודאי קים לי כדעת הפוסקים שדינה כמורדת והפסידה כתובה, אבל בספק בקביעת העובדא אם היא מורדת או לא, בזה גם הבית מאיר מודה שמספק היא לא הפסידה כתובתה, שהרי אין בפנינו טענת ודאי שהיא מורדת, והרי זה כאומר הלויתני ואיני יודע שפרעתיך שחייב לשלם, ועיין בשו"ת המהרי"ט ח"א סי' קיט, עיי"ש".

מבואר דככל שאין מדובר במחלוקת הפוסקים אלא בספק עובדתי, לכ"ע כתובה בחזקתה, וחייב הבעל לשלם כתובתה.

מן הכלל אל הפרט

בנידון שלפנינו, יש לכל הפחות ספק במציאות האם הגירושין יצאו מהאישה או מהבעל, אך לאחר העיון בחומר שבתיק נראה, שללא ספק האשמה מוטלת לפתחו של הבעל, ובפרט לאור מסקנתו הנחרצת של יועץ הנישואין כפי שיתבאר להלן.

שפתו של המשיב למערערת הייתה אלימה וגסה. גם אם המערערת השיבה לו, אין זה פוטר את המשיב מחיוב הכתובה. ואף אם יש לפנינו ספק שמא גם המערערת תרמה לפרוק הבית, דבר שאינו נראה, הרי שהכתובה בחזקתה.

יש לציין שאל מול אסמכתאות רבות שהוגשו לביה"ד מהמערערת בהן נכתבו קללות נמרצות וגידופים קשים שלא ניתן להעלותם על הכתב, כמנהג קבוע, הרי שלא התקבלה כל אסמכתא מהאיש על אפילו מילה אחת שיש בה משום קללה או גידוף. מילה אחת!

פעם אחת ויחידה שמרוב אומללותה של המערערת הקללות הגידופים ההשפלה הנוראה אל מול הילדים, התנהלות שתלטנית של המשיב, איום ביחס ליחסי אישות שאם תתנהג יפה תקבל ואם לא, לא תקבל. התייחסות המשיב שזה היה בהומור אינה ראויה אפילו לתגובה.

ישנה חוו"ד ברורה מאיש מקצוע מר […] שהמשיב עצמו יחד עם המערערת בחרו לפי טעמו של המשיב ("ספרדי" ו"לא אשה"), המטילה את כל האשמה על פירוק הבית על כתפי המשיב וכלשונו של המומחה: "אתה אשם".

המערערת אמנם תבעה גירושין, אולם לפנינו עשרות התכתבויות בוואטסאפ ובתימלולים. ראשית, המשיב עזב את הבית. המשיב מצהיר לא פעם ולא פעמים על רצונו להתגרש אל מול בקשותיה של המערערת לשלום בית. המשיב חיבל בהתנהלותו בתהליך שלום הבית. אפילו אל מול היועץ, לא הצליח המשיב להתאפק ואיים על המערערת והתפרץ בפניו. דברי היועץ שהמערערת רצתה בשלום בית.

ומה תעשה אומללה זו המבקשת את רחמי ביה"ד לתת לה את המגיע לה על פי כל דין את הכתובה, לאחר שעברה מסכת עינויי נפש לצד המשיב הטוען נכוחה את הפסוק "והוא ימשול בך" וכי המערערת חייבת לציית לכל מה שהמשיב יאמר ויצווה, תוך כדי קללותיו והשפלותיו לפני הילדים. האם תישאר היא תלויה בין שמים לארץ. לא נוכל להתעלם מפסיקתו הברורה של בעל התשב"ץ. עשתה המערערת את המתבקש ופנתה לביה"ד בתביעת גירושין, אחרי שנתיים ניסיונות של שלום בית. המשיב לא הגיש תביעת גירושין. מסתבר, כך לטעמה של המערערת, שהוא פחד מחיוב הכתובה. לא נוכל להתעלם מכל הנתונים הנזכרים.

פעם אחת ויחידה שהמערערת זרקה מזלג על השולחן כתוצאה מהשפלה וביזוי ושיסוי מול ילדיהם, ובשל כך לא נוכל להצהיר ששני הצדדים אשמים בפירוק הבית. המערערת אינה עשויה מפלדה כדי להכיל מסכת עינויים וגידופים והשפלות שכאלה. המערערת אמנם לא הסכימה לחשבון משותף, הצעה שהיא עצמה הציעה וביה"ד הוציא זאת כהחלטה, והיא חזרה בה מכך בשל חששות לבזבוז כספים של המשיב וכו', פרט זה אינו משתווה לכל הנזכר ואל מול שנתיים תמימות בהן האישה חפצה הייתה בשלום בית.

בדיון מיום 16.2.2024 הוצגו בפני המשיב התכתבויותיו שקודם לכן הכחישם ובין תגובותיו נאמר: "לא יודע", "לא זוכר" "עזוב אותי", "תשמור את הדף לעצמך", "שיגעת אותי" "תראה את זה לרבנים" "עזוב אותי בשקט" ראה פרוטוקול הדיון שורות 447, 471, 337, 208, 196, 194.

ביה"ד האזורי קבע כי השיח הבוטה היה מנת חלקם של שני הצדדים. המערערת טוענת כי לא מצאה בשום מקום בסיס לקביעה זו. התרשמות בית הדין דידן – כדברי האישה. ומאחר וכאמור לאור נסיבות המקרה, הגשת תביעת הגירושין על ידי המערערת היה הדבר המתבקש, אין לקבל בכהאי גוונא טענת הבעל אם הוא טוען שעל דעת למשקל ומיפק לא כתב לה.

חוות דעתו של המומחה

נצטט קטעים אחדים מחחו"ד של היועץ מר […] יועץ נישואין ופסיכוטרפיסט מיום 10.12.24:

"כבר בתחילת השיחות חשתי שא' לא מעוניין להגיע לשיחות והוא מגיע מתוך אילוץ, לא פעם התקשר לפני הפגישה שנקבעה וביטל אותה, לא פעם בהתחמקויות שונות. ואף טען באוזני שהטיפול מיותר, וכך טענה גם ש' שא' הרבה לומר זאת בביתם במטרה לחסוך את העלויות.

במהלך השיחות, הדבר שהכי בלט זה רגישותו הרבה מאד לכבוד ולקבלת דבריו ועשייתן ללא שום ערעור. הצורך האובססיבי לכבוד נבע ממנטליות עדתית מובהקת אשר גרמה לש' לחוש, כהגדרתה "הייתי מחוקה בבית". בגדול, הוא לא נתן לה מקום מכבד בבית, "חיה בביקורת 11 שנה". ש' קנאה בגיסותיה שמקבלות יחס הגון מבעליהן.

[…]

באחת השיחות הוא התנגד באלימות מילולית כלפי אשתו, ואף איים עליה. ש' טענה שא' היה נוהג להעניש אותה כלכלית ואף היה מונע ממנה יחסי אישות.

ש' לעומתו הייתה רצינית מאד בתהליך והשתדלה ליישם הלכה למעשה את כל מה שנוגע אליה ביחס לבעלה, בדברים שהיא שגתה בהם.

אחד מההכוונות שהמלצתי זה שפעם בשבוע לפחות הם ייקחו בייביסיטר ויצאו מהבית לזמן איכות, אך הוא תמיד טען שאין לו זמן לכך, ולמרות כל הלחץ שהפעלתי ודברתי על החשיבות לכך, זה נעשה אולי פעם אחת.

[…]

א' התקשר אליי כשתביעת הגירושין הגיעה אליו והודיע שש' פתחה תיק לגירושין, ועניתי לו בשתי מילים "אתה אשם", וכשהוא תקף אותי על הקביעה הנחרצת חזרתי ואמרתי לו "אתה אשם! אם היית פועל כפי שהנחתי אותך זה לא היה קורה".

והדברים מדברים בעד עצמם.

האישה מוחזקת

מעבר לכל האמור לעיל, בלאו הכי בתיק שלפנינו יש לפסוק חיוב בכתובה. שהרי במסגרת איזון הנכסים, קבע המומחה שהאישה היא זו שחייבת לשלם לבעל סכום של 144,750 ש"ח.

ואם כן, אף במקום ספיקא דדינא, שמסקנת הפוסקים שאין לחייב את הבעל כתובה מספק, הטעם למסקנה זו מבוסס על הכלל ש"המוציא מחבירו עליו הראיה" וכל שיש ספק בדבר, אין להוציא מהמוחזק. אך במקרה שלפנינו המציאות היא הפוכה. האישה חייבת לשלם לבעל סכום של 144,750 ש"ח, אך היא עדיין לא שילמה, ומאחר ויש ספק שמא הבעל חייב לה, אמרינן להיפך שאין להוציא מהאישה מה שיש ספק שמא הבעל חייב לה.

לפיכך ולאור האמור נפסק:

א. הערעור מתקבל, ועל המשיב לשלם למערערת את כתובתה בסכום של 101,000 ש"ח, שינוכו מאשר צריכה המערערת לשלם למשיב בגין איזון המשאבים.

ב. על המזכירות להשיב למערערת את הפקדון אשר הופקד כערובה, לפי הנהלים.

מותר לפרסם לאחר השמטת שמות הצדדים ומספרי ת"ז.

ניתן ביום ט"ו בתמוז התשפ"ו (30/06/2026).

הרב יגאל לרר                       הרב צבי בן יעקב                        הרב שניאור פרדס

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה