לפני כבוד הדיינים: הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי, הרב ציון לוז-אילוז

פסק דין

 הקדמה

א. ההליך שלפנינו עוסק, בפן המהותי, בתביעת הכתובה שהגישה המערערת נגד המשיב ובערעורה על פסיקת בית הדין קמא שדחה את תביעתה זו.

במישור הנורמטיבי מדובר בהליך של סתירת הדין בהתאם לתקנות קכח-קלא לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, (להלן: תקנות הדיון). בית דיננו כבר דן בערעור ואף הכריע בו הכרעה עקרונית במסגרת החלטתו מי"ב בסיוון התשפ"ג (1.6.23), שתכונה להלן לעיתים "ההחלטה המקורית", שבה נכללה ברירת מחדל על דרך הפשרה וברירה נוספת של הכרעה על בסיס בדיקת פוליגרף, שלה (לכאורה) הסכימו הצדדים.

אלא שלאחר שהכרעה זו התחילה להיות מיושמת, לכאורה, והמשיב נבדק בפוליגרף והגיש את תוצאות הבדיקה, עת נדרשנו ליתן הוראות אופרטיביות סופיות בהתאם לכך, באו בית דיננו למסקנה כי יש לעיין בפסק הדין מחדש, הן בשל שגגה שיצאה לדעת שניים מחברי המותב – כותב שורות אלה והגר"א שינדלר שליט"א שהצטרף אל עמדתו זו – בהחלטה הקודמת, הן נוכח ראיה חדשה, או שמא עובדה חדשה, שצצה נגד עינינו, וכפי שיבואר להלן.

תחילה סברו שני חברי המותב האמורים, וכך נפסק בדעת הרוב בפסק דיננו מיום ג' בכסלו התשפ"ד (16.12.23), כי די באמור כדי לפסוק את הדין, בפסק דין שעל דרך הפשרה – פשרה שנכללה אף היא באותה החלטה שמיום י"ב בסיוון התשפ"ג (1.6.23) – ללא דיון נוסף, שכן ההכרעה הקודמת לא הייתה בבחינת פסק דין סופי, ולא זו אף זו, הסטייה ממנה, גם אם נעשתה ללא דיון פרונטלי, לא נעשתה אלא לאחר שהצדדים הגיבו לממצאי בדיקת הפוליגרף ואף זה לדברי זה.

ברם, הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני הפנה את תשומת ליבנו לעתירה שהוגשה לבית המשפט העליון (בג"ץ 9159/23) נגד פסק הדין, שבה נטען, בין השאר, כי הוא סותר את ההחלטה שקדמה לו, וחיווה את דעתו כי אכן – אף שההחלטה האמורה לא הייתה בבחינת פסק דין סופי – מכל מקום מצריכה סתירתו של המתווה העקרוני שנקבע בה קיום דיון מחודש במעמד הצדדים, וכמצוותה של תקנה קכח האמורה "חושש בית הדין שטעה בפסק דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף".

משכך, הורה בית דיננו בהחלטתו מט"ו בשבט התשפ"ד (25.1.24) "לקיים דיון בטיעוני הצדדים בעניין בדיקת הפוליגרף כדי למצות את האמת" ולעכב עד לדיון זה את ביצוע פסק הדין. וכך הבהרנו עוד וקבענו:

בשלב זה, בהתאם לתקנה קכ"ח לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, אנו מורים על עיכוב ביצוע פסק הדין ועד למתן החלטה אחרת שתינתן על ידנו בהליך זה.

בהתאם לצורך וכללי הצדק הטבעי, בית הדין יזמן את הצדדים לבירור נוסף, במסגרתו הצדדים יהיו רשאים לטעון בעל־פה ולהתייחס לתוצאות בדיקת הפוליגרף, למעמדה המשפטי וההלכתי של הבדיקה וההסתמכות עליה, וכן בצורך מראש בהסכמת הצדדים ועריכת קניין לביצועה.

במסגרת הבירור ייתכן והצדדים יידרשו להתייחס לטענות שהועלו על ידי כל אחד מהם בכל הקשור לחיי האישות במהלך חייהם המשותפים.

עד כאן מהחלטת בית דין דנן.

הדיון אכן התקיים והצדדים טענו בו בהרחבה וכפי שיתואר להלן.

נציין, כי לאחר הדיון ולאחר העיון בכל החומר שבתיק, אף נתן בית דיננו החלטה שבה הבהיר כי לאחר העיון –

עולה אפשרות, תיאורטית בשלב זה, שהערעור המקורי יתקבל במלואו, ואז ייתכן שבית הדין הגדול יפסוק לחובת המשיב יותר מן הסך החלקי שהוצע למשיב בעבר [=בפסיקה שעל דרך הפשרה], ואולי [יחייב] במלוא הכתובה.

בהקשר לכך, הורינו באותה החלטה, כי הצדדים יהיו רשאים להגיש השלמות טיעון בכתב, תחילה המשיב (שבהקשר לבקשה לבטל את פסק הדין מג' בכסלו התשפ"ד – 16.12.23 ולפסוק בהתאם להחלטה שקדמה לו ולבדיקת הפוליגרף הוא "המבקש") ואחר כך, וכתגובה לכך, המערערת.

נוכח בקשת המשיב שבה טען כי הסדר צריך להיות שונה, ניתנה החלטה נוספת שבה הובהר נימוקו של סדר זה, עם זאת נקבע, להפיס את דעת המשיב, כי יהיה רשאי להגיב על תגובת המערערת לכשתוגש.

הצדדים אכן הגישו השלמות טיעון ולהלן נעמוד אף עליהן בהרחבה.

רקע

הערעור והדיון בו עד להחלטה מי"ב בסיוון התשפ"ג (1.6.23)

ב. לצורך הכרעתנו נקדים את סדר השתלשלות העניינים עד כה:

בתאריך ל' בתשרי התשפ"ג (25.10.22) הגישה האישה ערעור לפנינו על פסק בית הדין האזורי מיום כ' באלול התשפ"ב (16.9.22), שבו קבע בית הדין האזורי כי בהעדר הוכחה לטענותיה כי המשיב נהג כלפיה באלימות, לרבות אלימות מינית שכללה כפיית יחסי אישות גם בעת נידתה, אין היא זכאית לכתובה.

בתאריך ט' בסיוון התשפ"ג (29.5.23) התקיים דיון בערעור ובו נשמעו טענות ומענות הצדדים.

בתאריך י"ב בסיוון התשפ"ג (1.6.23) ניתנה הכרעתנו העקרונית שבה נדונו טענות הצדדים באשר להכרעתו של בית הדין קמא בשאלה מי הוא הגורם לפירוק מערכת הנישואין וכיצד משליך ספק בעניין זה או חוסר יכולת להוכיח את הטענות על ההכרעה בסוגיית הכתובה.

תחילה, ציטט בית דיננו את נימוקי בית דין קמא ששלל מהמערערת את כתובתה, כשהוא אומר, שונה ומשלש "אישה המאשימה אותו [=את האיש] באלימות קשה, אך כאמור הוכחה אחת לא הוצגה", "שעה שצד אחד מאשים את הצד השני באלימות מהסוג הגרוע ביותר אך אינו מציג כל הוכחה לטענותיו", "האישה לא הוכיחה את טענותיה, והואיל וכך אין להתחשב בהם בהכרעת הדין".

על הנמקה זו השיג בית דיננו באומרו (מפי כתבו של הגר"צ לוז שליט"א):

על מסקנה שכזו יש לבעל דין מקום לחלוק.

אכן, כאשר מדובר בטענות שניתן להוכיחם, והטוען אותם אינו מביא בדל ראיה או אינדיקציה כל שהיא לאמיתותם, אפשר להסיק שהם שקריים ואינם אמת.

אולם, העדר הוכחות על טענות מהסוג הנטען על ידי האישה שבפנינו, אין בו כדי להוכיח דבר. והלוא מדובר על טענות על התנהלות האיש (להלן: המשיב) בחדרי המיטות, שבכללם חי אישות בכפייה, לאלץ את המערערת לשמש עימו בזמן נידותה, ושאר טענותיה של המערערת, כפי שהם עולים מפרוטוקולי הדיון.

והשאלה היא כיצד מכריעים את הדין במצב שכזה.

ראשית, אין ספק שצריך למצות בכל מה שרק אפשר את אימותם של הטענות או הפרכתם, ובכלל זה גם התרשמותו של בית הדין מהצדדים.

במה שמונח לפנינו, לא מצאנו, שבית הדין האזורי הסיק על סמך אינדיקציות כל שהם, ובכלל זה התרשמות ישירה מהמערערת שטענותיה שקריות או מופרכות (מעבר להכחשתם על ידי המשיב). כל מה שנכתב זה רק שהמערערת לא הוכיחה אותם, וכי כיצד יכולה המערערת להוכיח שהמשיב אילץ אותה לשמש אותה נידה, או שכפה עליה את עצמו לחיי אישות, אתמהא!

ככל שלא ניתן להסיק שהאישה משקרת מחד גיסא, ומאידך גיסא, לא ניתן להוכיח את טענותיה, אין למחוק את טענותיה כלא היו, ולדעתנו, יש לנקוט כהוראת הרא"ש והרמב"ם, שלהלן, ולהכריע על דרך הפשרה.

בהמשך לדברים אלה באה המסקנה:

ובכן, בהתאם לאמור, לדעתנו יש לפשר ולפסוק שהאיש ישלם לאישה 60,000 ש"ח, שהם כשליש מדמי כתובתה.

אולם, על אף האמור, מאחר והאיש הביע את הסכמתו להיבדק במכון פוליגרף על טענותיה הקשות של האישה, שאותם הוא מכחיש, (ובכך לאמץ את מסקנת בית הדין האזורי שהוא פטור מתשלום הכתובה), ובהתאם לעיקרון מיצוי ההוכחות בכל דרך אפשרית (אף חלקית), בית הדין יאפשר למשיב ככל שיחפוץ לעשות זאת לפעול במתווה דלהלן:

א. האיש ייבדק במכון פוליגרף שימונה על ידי בית הדין הנוכחי כשבמסגרת הבדיקה הוא יישאל בשאלות הבאות:

1. האם אילצת את האישה לקיים עימה יחסי אישות בזמן היותה נידה?

2. האם כפית על האישה קיום חיי אישות בניגוד לרצונה?

3. ככל שתשובת המשיב לשאלה 2 היא חיובית, יישאל את השאלה הבאה: האם כפית על האישה קיום חיי אישות יותר מפעם אחת?

ב. ככל שבתוצאת המכון, האיש יימצא דובר אמת בהכחשות לטענות הנ"ל, הוא ייפטר מתשלום הכתובה, ודמי הערבות שהופקדו על ידי המערערת יועברו אליו.

ג. ככל שיימצא שהאיש לא דיבר אמת, הוא יחויב במלוא הכתובה (185,000 ש"ח), ודמי הערבות הנ"ל יוחזרו לאישה.

ד. המשיב רשאי לאמץ את הפשרה הנ"ל ולדלג על הצורך להיבדק במכון הפוליגרף.

המשיב ימציא את תגובתו למתווה הנ"ל באיזה מסלול הוא בוחר, וזאת תוך עשרה ימים ממועד החלטה זו.

בהתאם לתשובת האיש תינתן החלטה מתאימה להמשך ההליך.

למסקנה זו של הגר"צ לוז הצטרף באותה עת גם הגר"א שינדלר וכך גם החתום מטה באומרו:

עיינתי בפסק הדין ולאחר שיקול דעת הנני מצטרף למסקנה.

לדעתי יש לצרף את נימוקי פסק הדין בבאר שבע שפורסם אתמול בתפוצת פסקי הדין של בתי הדין תיק מספר 1279531/2 שהביאו פסיקות נוספות לחזוק הדין שכאשר יש טענות שלא ניתנות לבירור שיש לפשר, וכמו שכתב הרא"ש בתשובה הובאה להלכה בטור שולחן ערוך – חושן משפט סימן י"ב סעיף ה', מה גם שאנוכי כתבתי בעבר מספר פסקי דין המתייחסים למקרים בהם נשמעות בבית הדין טענות כנגד טענות שחלקם המהותי לא ניתן לברר, אולם אסתפק בעיון בפד"ר מבאר שבע שהתפרסם אתמול בתפוצת הדיינים.

בדיקת הפוליגרף, תוצאותיה, טענות הצדדים בעקבותיה והכרעת בית הדין (בדעת רוב) כי יש לסטות מן המתווה שנקבע בהחלטה מי"ב בסיוון התשפ"ג (1.6.23)

ג. האיש הגיש בקשה ובה הוא מסכים להצעה ללכת לבדיקת פוליגרף.

בתאריך ד' באלול התשפ"ג (21.8.23) הוציא בית הדין, בהתאם לכך, החלטה המפנה את האיש למכון פוליגרף ומפרטת את השאלות שיישאל בבדיקה. שלושה ימים לאחר מכן, בתאריך ז' באלול תשפ"ג (24.8), הוגשה לבית הדין חוות דעתו של מכון הפוליגרף, שבמסקנתה נקבע שהאיש נמצא דובר אמת כשענה בשלילה לשאלות אם כפה יחסי אישות על אשתו בניגוד לרצונה או אילץ אותה לקיים עימו יחסי אישות בעת היותה נידה.

בחוות הדעת פורט כי במסגרת ההכנה לבדיקה הובהר לאיש, כי הסתרת מידע, ולו "חסר משמעות" להבנתו, הקשור לנושאי הבדיקה, עשויה להביא לכישלונו בבדיקה כולה. בהקשר לכך ולאמירת האיש על פי הדו"ח כי אינו מסתיר דבר, הסביר האיש בעת שיחת ההכנה ו"גולל" את השתלשלות האירועים בנושא הנבדק מתוך נקודת מבטו, וכדלהלן:

לדבריו, מעולם הוא לא כפה על אשתו יחסי אישות, היו מקרים בהם הוא רצה והיא לא, כמו כל זוג, ובהתאם לכך הוא ניסה לשכנעה, לעיתים הצליח, לעיתים לא, אולם מעולם לא כפה עליה בדרך כלשהי קיום יחסי אישות […]

מעולם לא אילץ את אשתו לקיים יחסי אישות כשהיא בנידה. היו מספר פעמים בודדות בהם הוא התפתה לכך וניסה לשכנעה לעשות כן, אולם תמיד היא סירבה בתוקף, ומעולם לא קרה כדבר הזה.

חוות הדעת הועברה בהתאם להחלטת בית הדין לתגובת הצדדים, ולאחר קבלת תגובות הצדדים הוציא בית הדין את פסק הדין מיום ג' בכסלו התשפ"ד (16.11.23), ובו נימקו חברי המותב את עמדותיהם – עמדת הרוב ועמדת המיעוט (כדלהלן) – תוך הבאת עיקרי טענות הצדדים שבתגובותיהם האמורות. כדי שלא להאריך שלא לצורך, לא נפרט עתה שוב את התגובות עצמן, אלא את טעמו ונימוקו של החתום מטה שאליו הצטרף גם הגר"א שינדלר, שמתוכו עולות גם הטענות שהתקבלו:

דעת הרוב הייתה, כאמור, שיש לסטות מן ההחלטה הקודמת, שבה נקבע כי האיש ייפטר מתשלום הכתובה אם יימצא דובר אמת בבדיקת הפוליגרף, הן משום שבאנו לידי מסקנה כי החלטתנו הקודמת שגויה הייתה מלכתחילה, הן משום שדו"ח מכון הפוליגרף עצמו חשף מידע, שלו היה גלוי לפנינו מלכתחילה, וודאי לא היינו מחליטים כאמור.

ד. נטעים דברינו:

בהחלטה מתאריך י"ב בסיוון התשפ"ג (1.6.23) ביקר בית דיננו את עמדת בית הדין קמא שדחה את גרסת האישה אך משום שלא הוכחו טענותיה. כמצוטט לעיל, תמה בית דיננו על בית דין קמא, הכיצד תפסיד אישה את כתובתה אך משום שלא הוכיחה דבר שכידוע לכול בדרך כלל אין – ולמצער כמעט שאין – אפשרות להוכיחו בשל היותו מתרחש בחדרי חדרים. בהקשר לכך ביארנו כי במצבים כגון אלה נחוצה פשרה או הכרעה על בסיס אמצעי בירור שתוצאותיהם אינן עולות לכדי ראיה גמורה אך יש בהן כדי 'רגליים לדבר'. בדיקה באמצעות פוליגרף עשויה, בתנאים מסוימים, להיראות כאמצעי בירור כזה, וכשנעשית היא על בסיס הסכמה של הצדדים, עשויה ההכרעה על פיה להיראות אף בסוג של פשרה, ומשכך, כללה ההחלטה האמורה את אפשרות הפשרה כמשמעה – חיוב חלקי – בצד אפשרות הבירור שבאמצעות הפוליגרף.

ברם, בלהט העיסוק בשאלת בירורן של עובדות המתרחשות בחדרי חדרים, נשמטה מדיוננו שאלה נוספת ועיקרית: אם בכלל נחוץ בירורן של העובדות הנטענות בענייננו, או שמא אף אם נניח כי הדין בענייננו עם האיש, אין בכך כדי לפטור אותו מן הכתובה, ושאלה נוספת המצויה בתווך בין שאלה זו לקודמתה: לו גם לא היה מקום בדין לפשרה ולו גם לא הייתה דרך לקיומו של 'בירור' – בסבירות כזו או אחרת – באמצעות פוליגרף או באמצעי אחר, האומנם נכונה הייתה הכרעתו של בית הדין קמא כי בנסיבות העניין פטור האיש מן הכתובה, ולו מספק?

לבד מן השאלות העקרוניות האמורות, נפל פגם ביישומה של ההכרעה העקרונית המאפשרת שימוש בבדיקת הפוליגרף כאמצעי 'בירור' ברמה מסוימת ועל דרך הפשרה, זאת כיוון שפרוטוקול הדיון מלמד שהסכמת האישה להכרעה על בסיס בדיקת הפוליגרף לא הייתה הסכמה להכרעה על בסיס בדיקתו של האיש בלבד אלא כדרישת בא כוח המערערת, ולהלן ציטוט מפרוטוקול הדיון(פרוטוקול הדיון מט' בסיוון התשפ"ג – 29.5.23, שורות 178, 189 ו־215–216, בהתאמה):

 "אנו מוכנים שישלחו את שני הצדדים",

"בא כוח המערערת: אז תשלחו את שניהם עם שאלות שלכם"

ושוב:

"בא כוח המערערת: לעניין הפוליגרף, במקום שהוא יטען על שלה והיא תטען על שלו אז אין בעיה שישלחו יחד לבדיקה עם שאלות של בית הדין",

אך בפועל נשמטה מן ההחלטה הראשונה הפנייתה של האישה לבדיקת פוליגרף כאמור בפרוטוקול. הכרעה על בסיס הבדיקה שכן נעשתה – בלי שתיבדק גם האישה, ושככל שתימצא גם היא דוברת אמת, תשוב ההכרעה האופרטיבית להיות כזו התואמת העדר בירור בשאלת אמינותן של הגרסאות – היא הכרעה שאינה מבוססת על הסכמה.

עד כאן באשר למשגים שנפלו מלכתחילה.

לאלה נוספה כאמור תובנה שעלתה מדו"ח מכון הפוליגרף עצמו – וכאן מדובר לא בתובנה הנשענת על תוצאות הבדיקה בשאלת אמינותו של האיש, הלוקה בחולשה מובנית, שכן כידוע אין מדובר בבדיקה שמהימנותה היא בבחינת ודאי, אלא בכזו העולה מדברי האיש עצמו, לשיטתו, בבחינת 'הודאת בעל דין כמאה עדים'.

מדו"ח הפוליגרף עצמו עלה כי האיש, לדבריו שלו עצמו, נהג כלפי האישה באורח בעייתי שאף אם אינו 'כצעקתה', היינו אינו עולה כדי אונס ממש, די בו כדי לקבוע כי האשמה בכל הנוגע לגירושין הייתה מוטלת על כתפיו שלו אפילו הייתה היא תובעת את הגירושין, ועל אחת כמה וכמה כאשר הוא זה שתבע את הגירושין, מה שהנוהג המקובל בבתי הדין להטיל במקרה זה על הפותח תיק תביעה לגירושין את נטל ההוכחה שהתביעה נגרמה בעטיה של התנהלות משנהו.

בהקשר זה ייתכן גם כי הפער בין גרסאותיהם של הצדדים אינו רב, אלא שאותה התנהלות שלה קוראת האישה 'כפייה' ו'אילוץ' אינה נתפסת ככזו בעיני האיש, ומשום כך אכן נמצא דובר אמת בבדיקת הפוליגרף, שכן בתודעתו שלו היו דבריו כנים ואמיתיים, אך בתודעתה של האישה היו מעשיו בבחינת כפייה ואילוץ ואליבא דאמת, כאמור לעיל, פחותה היא המשמעות של ההגדרה, ועיקרו של דבר תלוי במעשים עצמם ולא בשאלה איזה שם ייקרא להם.

להלן נשוב אל מרכיביו אלה של פסק הדין מג' בכסלו התשפ"ד (16.11.23), נרחיב בהם ואף נוסיף עליהם לצורך הכרעתנו הסופית את התובנות והמסקנות שעלו התבררו והתחדדו לאחר הדיון הנוסף, אולם תחילה נמשיך בסקירת גלגוליו של ההליך כפי שנמשך לאחר פסק דין זה.

העתירה לבג"ץ וקביעת הדיון הנוסף בבית דיננו

ה. המשיב שלא שבע נחת, כפי שאפשר לשער, מפסק הדין שניתן בג' בכסלו התשפ"ד (16.11.23), עתר לבית המשפט העליון נגד פסק דין זה (בג"ץ 9159/23).

בעתירה נטען כי פסק הדין ניתן "בניגוד להבטחה מפורשת של בית הדין הגדול בפסק דין מיום 29.5.23, כי באם יימצא האיש דובר אמת בבדיקת פוליגרף מטעם בית הדין הגדול, הוא יהיה פטור מכתובה". עוד נטען כי פסק הדין לקה בשורת פגמים ובראשם "קביעה כי המבקש להקל בשמירת דיני הנידה חשוד כמי שאינו בוחל גם באינוס".

העותר – המשיב דנן כתב "בפתח הדברים":

יובהר ויודגש כי עתירה זו אינה עוסקת בשיקולים ההלכתיים שבבסיס פסק הדין ואף לא בשיקול הדעת המסור לבית הדין הרבני הגדול. העותר ער כי בית משפט נכבד זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הגדול […] בבסיס פסק הדין עמדה סוגיה עובדתית אחת: האם יש בסיס לטענת האישה כי האיש כפה עליה יחסי אישות בזמן הנישואין? לא היה חולק בדבר הנפקות ההלכתית שתיגזר מהתשובה לשאלה זו, שכן במידה והאיש אנס חלילה את האישה הרי הוא ודאי חייב בכתובתה, ובמידה והאישה טפלה עליו עלילת שווא הרי שהוא פטור מהכתובה. אלו גדרי הספק שנדונו בערעור שם ואין בִּלתם השאלה המובאת כעת לפתחו של בית המשפט […] היא האם במסגרת בירור סוגיה עובדתית כאמור, רשאי היה בית הדין הגדול להפר הבטחה מנהלית מפורשת, להתעלם מסטנדרטים בסיסיים של סבירות וניהול הליך תקין, לחרוג מסמכות, להפר זכויות דיוניות וחוקתיות, והכל תוך פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי.

בהמשך לכך שב העותר והעלה את הטענה בדבר 'הפרת ההבטחה המנהלית' "הפוגעת בצדק הטבעי, בהסתמכות על התחייבויות בית הדין ובאמון הציבור בכללו בהבטחות הרשויות".

לאחר מכן שב והעלה את הטענה נגד ה'קביעה החמורה' כהגדרתו, המצויה בפסק הדין, שלפיה "בן זוג המבקש להקל באיסורי נידה, חשוד בשל כך בלבד גם במעשי אינוס". בהקשר זה הסביר העותר והטעים:

בליבת החלטת בית הדין הגדול לחייב את האיש בתשלום מקצת כתובת האישה חרף תוצאות הפוליגרף, עומדת קביעת דעת רוב כי הודאה וולונטרית של האיש כי פעמים בודדות התפתה לנסות (ללא הצלחה) לשכנע את האישה שלא להקפיד בהלכות טהרה ולקיים עמו יחסי אישות גם בזמן ה'נידה', היא כשלעצמה מספיקה כדי להטיל עליו עננת חשד לכפיית יחסי אישות. דברים קשים אלו תובלו גם בהתייחסות שלילית כללית לאורח חיים 'מתירני ונהנתני' כאינדיקציה לנכונות לכפות יחסי מין על הזולת. בית הדין […] אף קבע כי הודאת האיש בניסיון שכנוע היא בבחינת הודאה עצמית בכפיית יחסי מין […] יצירת היקש בין מו"מ בין בני זוג (הבאים מרקעים דתיים שונים!) בנוגע למידת הקפדתם בהלכות אישות, לבין חשד לאינוס (!) שהוא מהעבירות החמורות בדין הפלילי מהווה פגיעה קשה בצדק הטבעי, בשוויון ובכבוד האדם במובן הליבתי ביותר. יש בה אף כדי להכתים ציבור רחב בחשד אונס אך בשל התנהגות נורמטיבית מקובלת […]

לטענות אלה הוסיף העותר טענה נוספת, שלפיה פסק הדין מכיל "קביעה חסרת בסיס בדבר הסכמת האישה לפסק הדין מיום 29.5.23 ותוקף הסכמתה […]" וכפי שפירט העותר:

עוד ביססה דעת הרוב את חריגתה מן ההתחייבויות כאמור בפסק הדין מיום 29.5.23, בכך שהאישה לא נתנה הסכמתה לפסק הדין הנ"ל, ולמצער כי הסכמתה לא קיבלה תוקף הלכתי באמצעות קניין. מדובר בקביעה בלתי־סבירה במידה קיצונית, שכן פסק הדין כלל לא נסב על הסכמת הצדדים, מדובר בהכרעה שיפוטית אשר לכתחילה לא התבקשה ולא נדרשה לה הסכמת האישה, מה גם שהאישה לא הסתייגה מפסק הדין הנ"ל לאחר שניתן ואף הביעה בו תמיכה אקטיבית והאיצה בבית הדין ליתן הוראות לביצועו. הטענה לאי־הסכמת האישה ולעצם הצורך בהסכמה כזו הועלתה ביוזמת דעת הרוב לראשונה בפסק הדין, מבלי שניתנה לאיש זכות טיעון בקשר לכך וגם מסיבה זו מדובר בפגיעה בצדק ובניהול תקין של הליך משפטי.

ולבסוף טען העותר, כי פסק הדין ניתן תוך פגיעה בכללי הדיון ובסופיות הדיון, שכן הוא בבחינת "שינוי פסק דין שלא בהתאם לתקנות הדיון בבית הדין הרבני".

ו. הייעוץ המשפטי של בתי הדין, שנדרש להגיב לעתירה בשם בית הדין, הפנה את תשומת ליבנו לעתירה, ולאחר עיון בדברים מצאנו כי מן הדין אכן היה לאפשר לעותר – המשיב דנן – לטעון לפנינו בשאלת הצורך בהסכמת המערערת להכרעה על בסיס בדיקת הפוליגרף, תנאיה של הסכמה זו ומידת קיומם, שכן הללו לא עלו בתגובות הצדדים שבכתב שניתנו לאחר קבלת תוצאות הבדיקה, וכי היה אף מקום לקיים דיון פרונטלי גם באשר לשאר העילות שמחמתן מצאנו לנכון לקבוע כי נפלה שגגה בפסק דיננו הראשון וכי יש לסטות ממנו ובאשר לטענות הצדדים על משמעותם של דברי המשיב כפי שנמסרו לבודק, אף שקביעותנו בהקשרים אלה באו לאחר טענות שהעלו הצדדים, משקיבלו הצדדים את זכות הטיעון בכתב ואף מימשו אותה.

לפיכך, כאמור בתחילתו של פסק דיננו הנוכחי, הורה בית דיננו בהחלטתו מט"ו בשבט התשפ"ד (25.1.24) לקיים דיון בטיעוני הצדדים בעניין בדיקת הפוליגרף כדי למצות את האמת, ובמסגרת הבירור ייתכן והצדדים יידרשו להתייחס לטענות שהועלו ע"י כ"א מהם בכל הקשור לחיי האישות במהלך חייהם המשותפים וכן עיכב את ביצוע פסק דין.

טענות הצדדים בדיון הנוסף

ז. בדיון שהתקיים בי"ח בסיוון התשפ"ד (24.6.24) טענו הצדדים בשני המישורים – הן בנוגע לסמכות בית הדין לשנות מהחלטתו או מפסק דינו המקוריים, לתנאיה של סמכות זו ולטענת המשיב כי השינוי הוא בבחינת 'הפרת הבטחה מנהלית', הן לגופו של עניין, שלגביו עסק הדיון בטענות המערערת כי הסטייה מן ההחלטה המקורית מוצדקת ואף נדרשת מכמה טעמים.

בשם המשיב טענה, מלבד טו"ר אשכנזי שייצג את המשיב בבית הדין עד כה, גם עו"ד אטיה, שאף הגישה בשמו את העתירה לבג"ץ.

הטענות לעניין סמכות בית הדין לסטות מקביעתו המקורית

ח. לעניינה של סמכות בית הדין לסטות מקביעתו המקורית, טען המשיב (באמצעות באת כוחו, שורות 113–116 לפרוטוקול):

קשה לקרוא את פסק הדין אחרת מפסק דין שאומר לאיש שככל שיעשה פוליגרף, עם השאלות שבית הדין הכתיב, ושיצא דובר אמת, הוא לא יחויב בכתובה בכלל ושיקבל את כספי הערבות של האישה, אי אפשר לקרוא את זה אחרת, מה קרה שזה התמסמס? לכן הגשנו בג"ץ על הפרת הבטחה של טריבונל שיפוטי שעומד על אמון הציבור בשפיטה.

בית הדין ציטט מתקנות הדיון את הפרק העוסק ב'סתירת הדין' (תקנה קכ"ח), וביקש מהמשיב להבהיר את עמדתו שלפיה אין בית הדין רשאי במקרה שלפנינו לסתור את דינו וסטייתו מהחלטתו היא בבחינת הפרה של הבטחה מנהלית. (ראה שורות 129–134 לפרוטוקול.)

תשובת באת כוח המשיב (שורות 135–142, שם) הייתה כדלהלן:

במקרה הזה בית הדין כתב באופן נורא משמעותי מה תהיה התוצאה בכל מקרה, ולדעתי תוצאות הפוליגרף לא משתנות [צ"ל: משתמעות] לשני פנים, מה קרה בפוליגרף? האם התוצאה לא מוחלטת […] האיש יצא דובר אמת, בשיחה הוא אמר שהוא מעולם לא אילץ, מחזק את התשובה שלו, ושהיו פעמים בודדות שהוא ניסה לשכנע ללא הצלחה […] האמירה של השכנוע לא יכולה לקבל פרשנות רחבה כי התייחסו כבר לאילוץ ולכפיה, אין לי ברירה אלא לפרש את זה כניסיון קל לשכנוע ולהרפיה כשזה לא מצליח, בית הדין קיבל תשובה מוחלטת.

בית הדין שב ושאל: "אולי כשהיא הסכימה בדיעבד שבדיעבד הוא ראה את זה כהסכמה מלאה, גם כשזה לא אילוץ וכפייה?" ובהמשך: "כתוב ש'היא סירבה בתוקף וזה מעולם לא קרה', סירוב בתוקף יכול להתפרש גם כניסיון אילוץ" (שורות 143–144, 147–148).

תשובות באת כוח המשיב היו: "אם בית הדין רוצה להרחיב את השאלות לשכנוע הוא לא יכול לקחת חצי הודאה שלו כי נאמר שם שמעולם לא היו יחסים בנידה." (שורות 145–146), ובהמשך (שורות 149–154):

לגבי אילוץ וכפייה היו תשובות אמת, לגבי ניסיון שכנוע נאמר שזה לא צלח. לא ניתן לקבל חצי תשובה, בנתונים הללו המשמעות היא חריגה מהדיון, גם עכשיו היא מעיזה לטעון שהיה קרב פיזי, שהיה שכנוע שהוא מנוגד לאילוץ וכפייה, זה לא יכול להיות.

הנושא הבא, לאחר שיש הבטחה מנהלית שעניינה מיצוי הוכחות שאינה מצריכה הסכמה וקנין, ושיש אמירות של האישה שהיא מסכימה להם, וכן שיש לקרוא את הפוליגרף במדויק, בהינתן כל זה להורות לאיש לפנות לפוליגרף ולא לקבל את התוצאה זה לתת לו לעבור את כל הדרך […]

בא כוח המערערת מצידו הקדים תשובה לטענה זו באומרו (שורות 104–105):

דבר אחרון, אין כאן הבטחה של הרשות וזו החלטה שבטילה מעיקרה, לא ניתן להחליט על כך במעמד צד אחד, וכל הנימוקים שנאמרו שייכים לנימוקים הלכתיים […]

את דבריו כי מדובר בהחלטה 'בטלה מעיקרה' שאינה יכולה, לפיכך, להיחשב 'הבטחה' שיש לקיימה ושאפשר לטעון נגד הפרתה, השתית בא כוח המערערת על דבריו הקודמים (שורות 94–102) שבהם טען כי בהעדר הסכמתה של המערערת לפסיקה על פי בדיקת פוליגרף שתיערך למשיב בלבד, הרי שההחלטה להיסמך על בדיקה זו נוגדת את ההלכה המשפטית שקבע בית המשפט העליון בע"א 61/84 יוסף ביאזי נ' אברהם לוי, (מב(1) 446 (1988)‏‏ (להלן: הלכת ביאזי), ושעל פיה דרושים שני תנאים מצטברים כדי לתת תוקף לפוליגרף בדין האזרחי: הסכמת שני הצדדים לבדיקה ולהגשת תוצאותיה כראיה ושיקול דעתו של בית המשפט.

בהמשך לכך, נימק בא כוח המערערת את דבריו גם (בהמשך לאמור כי הדיון הוא 'נטו הלכתי') בטענות בדבר מעמדה ההלכתי של בדיקת פוליגרף וחוסר תוקפה במקרה של העדר הסכמה וקניין (שורות 109–112).

הטענות לגופם של דברים

'הודאת בעל דין'

ט. לטענת המערערת, חוות הדעת של מכון הפוליגרף שכללה את תיעוד דברי המשיב טרם הבדיקה עצמה מלמדת, לדברי המערערת, על 'הודאת בעל דין' (שורות 27–28 לפרוטוקול). בית הדין שאל (שורה 29) לביאורם של דברים, בא כוח המערערת בתשובתו סטה תחילה לטיעוניו האחרים שיובאו להלן, אולם בהמשך שב לפרש את עמדת המערערת בנוגע ל'הודאה' האמורה (שורות 54–57, 66–69, 77–85):

בפוליגרף שהאיש עבר יש שאלות מקדמיות ובהם הוא מצהיר שמעולם הוא לא כפה על אשתו יחסי אישות, רק ניסה לשכנע וכשלא הצליח לא כפה עליה, הוא לא מספר איך הוא ניסה לשכנע, האישה טענה תמיד שהוא היה גוהר מעליה בכוח, דוחף את אצבעותיו לאיבר מינה עד שלעיתים תש כוחה והיא השתכנעה […]

הוא ציין שהוא התפתה מספר פעמים שהוא ניסה לשכנע אותה, איך הוא ניסה לשכנע, זה תואם לגרסת האישה שהיו ניסיונות אונס, ושהיא הייתה צריכה להתחנן בפניו שיעזוב אותה, הדברים מקבלים אישוש מההודאות שלו בפני בודק הפוליגרף […]

הוא אישש את טענותיה אם מסתכלים על כל המכלול […]

אחרי הבדיקה ניתנה החלטה מנומקת בדעת רוב שמראה שאין ערך לשאלות ותשובות הפוליגרף לאור מה שיוצא מכל המכלול – חיזוק טענות המערערת. זו מהות ההחלטה מ־17.11.23, אחרי ההחלטה הזו ונימוקיה האיש הגיש עתירה לבג"ץ […]

אני רוצה לצטט כמה משפטים מעתירתו שמוכיחים כמה נכונה ההחלטה "[…] כי המבקש להקל בדיני הנדה חשוד גם באינוס […] הודאה וולונטרית כבר מספיקה להטיל עליו עננה מחשידה […]" מודה שהוא רצה לקיים איתה יחסים כשהיא נידה.

 המשיב, באמצעות באת כוחו, טען מנגד (שורות 137–142):

[…] אילוץ זה כשדבר נעשה באילוץ, וכפייה כשהדבר נעשה בהעדר רצון, בשני המקרים האיש יצא דובר אמת, בשיחה הוא אמר שהוא מעולם לא אילץ – מחזק את התשובה שלו, ושהיו פעמים בודדות שהוא ניסה לשכנע ללא הצלחה.

אני חייבת לייחס חשיבות גם לדבריו שלא הייתה תוצאה, האמירה של השכנוע לא יכולה לקבל פרשנות רחבה כי התייחסו כבר לאילוץ ולכפייה, אין לי ברירה אלא לפרש את זה כניסיון קל לשכנוע ולהרפיה כשזה לא מצליח, בית הדין קיבל תשובה מוחלטת.

לשאלת בית הדין (שורות 143–144) "אולי כשהיא הסכימה בדיעבד שבדיעבד הוא ראה את זה כהסכמה מליאה, גם כשזה לא אילוץ וכפייה?" השיבה באת כוח המשיב (שורות 145–146): "אם בית הדין רוצה להרחיב את השאלות לשכנוע, הוא לא יכול לקחת חצי הודאה שלו, כי נאמר שם שמעולם לא היו יחסים בנידה."

בית הדין שב וחידד (שורות 147–148): "כתוב ש'היא סירבה בתוקף וזה מעולם לא קרה', סירוב בתוקף יכול להתפרש גם כניסיון אילוץ", ובאת כוח המשיב השיבה (שורות 149–151):

לא, לגבי אילוץ וכפייה היו תשובות אמת, לגבי ניסיון שכנוע נאמר שזה לא צלח, לא ניתן לקבל חצי תשובה, בנתונים הללו המשמעות היא חריגה מהדיון, גם עכשיו היא מעיזה לטעון שהיה קרב פיזי, שהיה שכנוע שהוא מנוגד לאילוץ וכפייה, זה לא יכול להיות.

בהמשך, הצהיר המשיב עצמו לשאלות בת הדין (שורות 191–192), כי בתקופת הנישואין שמר שבת, כשרות וטהרת המשפחה, "זה היה תנאי שלה כשהתחתנו, קיבלתי על עצמי וכך עשינו, לא הכרחתי אותה כשהיא טמאה".

לקראת סיום הדיון, שבה באת כוח המשיב ואמרה (שורות 217–219):

רוצה משפט אחד לסיום: גם בדברים שהבודק סיפר הוא משתמש במילים אילוץ או כפייה. אם בית הדין ידייק בדברי הבודק, שהוא התפתה פעמים בודדות וזה לא צלח, מה יהיה המסר של בית הדין הגדול, שאדם לא יכול להתפתות?

בתגובה, אמר בא כוח המערערת (שורות 222–223, בפרוטוקול מיוחסים הדברים לבא כוח המשיב אך ניכר כי טעות סופר היא): "הם גם עצמם אמרו שהם לא יקבלו את זה – לתת פרשנות ל'אילוץ'. היא אומרת מה שהיה, שהוא לא הצליח לבצע חדירה. איך הוא ניסה לשכנע הוא לא מספר."

תוקפה ומעמדה של בדיקת הפוליגרף שנערכה

י. לגופה של בדיקת הפוליגרף אמר בית הדין למערערת ולבא כוחה (שורה 42 לפרוטוקול): "לא התנגדתם שהוא ייגש לפוליגרף." בא כוח המערערת השיב (שורה 43): "ביקשנו ששני הצדדים יישלחו".

בית הדין הקשה על בא כוח המערערת (שורה 44): "כשנקבעה החלטת בית הדין לא התנגדת." הלה השיב (שורה 45): "היא לא האמינה לו ורצתה ששני הצדדים יישלחו." בית הדין שב ושאל (שורה 46): "פנית לבית הדין?" ובא כוח המערערת השיב (שורות 47–48): "בית הדין קבע שיש לשלוח רק את האיש לבדו, אמרנו שגם היא עברה בדיקה ויצאה דוברת אמת, ציינו לפרוטוקולים בבית הדין קמא שם זה גם עלה". בית הדין שב ושאל (שורה 49): "בדיון כאן התנגדתם ודרשתם ששני הצדדים יישלחו?" בא כוח המערערת השיב (שורה 50): "ודאי, זה כתוב בפרוטוקולים." ושוב אמר (שורה 54): "בית הדין מצטט את הפרוטוקול בהחלטה [=פסק דיננו מיום ג' בכסלו התשפ"ד – 16.12.23], אני לא מחדש דבר."

בהמשך הדיון (שורה 70) שאלנו: "אחרי פסק הדין בקשת מבית הדין שהוא יופנה לבדיקת פוליגרף, בקשת ב־30.7.2" ובא כוח המערערת השיב (שורה 71): "אכן, היה זמן רב שלא ניתנו החלטות." בית הדין שב ושאל (שורות 72–73): "למה לא כתבת בבקשה הזו שגם היא תיגש לבדיקה?" בא כוח המערערת הגיב: "היא כבר עשתה בדיקה, אני אתייחס בהמשך לנושא בדיקת הפוליגרף."

שורותיו הבאות של הפרוטוקול (שורות 75–81) מתארות את המשך השאלות שהפנה בית הדין אל בא כוח המערערת ואת תשובותיו, כשהדברים הם ספק מענה רק לעניין משמעותן של תוצאות בדיקת המשיב, ספק הסבר גם לאי־בקשת המערערת להיבדק גם היא נוכח תוצאות אלה:

בית הדין: תתקדם, בבקשה שהגשת אין הסכמה שלך… תיכנס לזה עכשיו, זה נושא מאד ממוקד ובבדיקה הוא יצא דובר אמת.

בא כוח המערערת: הוא אישש את טענותיה אם מסתכלים על כל המכלול

בית הדין: את זה כבר אמרת, מה עוד?

בא כוח המערערת: אחרי הבדיקה ניתנה החלטה מנומקת בדעת רוב שמראה שאין ערך לשאלות ותשובות הפוליגרף לאור מה שיוצא מכל המכלול, חיזוק טענות המערערת, זו מהות ההחלטה מ־17.11.23.

בהמשך (שורות 94–102) – כשהוא מבהיר את המעדתו המשפטית בנוגע לאפשרות לשנות משנקבע בהחלטתו הקודמת של בית הדין, וכפי שהובא כבר לעיל – שב בא כוח המערערת והבהיר את עמדתו לגבי מעמדה של הבדיקה:

יש את הלכת ביאזי […] יש שני תנאים מצטברים לתת תוקף לפוליגרף בדין האזרחי, שני הצדדים מסכימים לבדיקה ולהגשת תוצאותיה כראיה, וכן בכפוף לשיקול דעתו של בית המשפט לענייני משפחה, כך גם בהלכת חניפס [=ע"א 678/86 חסן חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, מג(4) 177 (1989)‏‏], גם הסכמה ללכת וגם הסכמה שזה ישמש כראיה וכפוף לשיקול דעת בית המשפט, זה לא היה במקרה שלפנינו.

לשאלת בית הדין (שורה 103) "איזה חלק לא היה?", השיב בא כוח המערערת (שורות 104–105): "הסכמה לשלוח את המשיב לבדו כפי שנקבע בהחלטה שיפוטית חד־צדדית, שנינו רצינו ללכת, והיא התנגדה [להפניית המשיב לבדו לבדיקה]."

יא. בא כוח המערערת טען בשמה (בשורות שצוטטו לעיל ובשורות 109–111) כי בנסיבות אלה של אי־הסכמה מצד מרשתו להכרעה על בסיס בדיקת המשיב לבדו בפוליגרף, הייתה ההחלטה שהורתה כך בטלה מאליה וכי לא הייתה, ואין אפשרות להסתמך על בדיקה זו ולהכריע בדין, שכן הן לפי דין תורה (שעל פיו מעמדה של בדיקה זו הוא לכל היותר כשל 'אומדנה' או 'רוב') הן לפי הפסיקה האזרחית (בפי שהביא מהלכת ביאזי‏‏ ומהלכת חניפס‏) אין בדיקה זו לבדה יכולה להכריע את הדין אלא בצירוף הסכמת הצדדים כי יוכרע על פיה (הסכמה שעל פי דין תורה מצריכה גם 'קניין' ועל פי הפסיקה האזרחית נדרשת לעמוד בתנאים נוספים כפי שנקבע בהלכות ביאזי וחניפס).

באי כוח המשיב טענו מנגד (שורות 116–120):

אחרי החלטת בית הדין שלא האמין לאישה הכול עוסק בנטל ההוכחה והמהימנות, נטל ההוכחה הוטל על האיש כדי למצות את העניין הראייתי, להגיע למצב של הוכחה, לכן בית הדין קבע את השאלות וקבע שעל האיש להיבדק, האישה אמרה שגם היא עשתה בדיקה, היא די גמגמה, אמרה שהוא יעשה לבד, שהיא כבר עשתה.

לשאלת בית הדין (שורה 121) "בדיון היא אמרה שגם היא תעשה", השיבו (שורות 122–129):

אך זו לא האמירה היחידה שלה, אנחנו רואים גם את הלך הרוח, שמתכנסים לקראת זה שהוא המחויב והוא יעשה, היא אמרה גם "שהוא ילך, אין לי בעיה… אני – מצידי שהוא יעבור פוליגרף" – שורה 184 – היא אמרה הרבה דברים ואמרו על מהימנותה הרבה דברים, היא לא בדיוק עסוקה בלא לדבר. אחרי שבית הדין כתב את ההחלטה, היא הגישה בקשה שמבקשת לזרז את ביצוע ההחלטה, נדבך עיקרי לעניין שבית הדין כותב במפורש למה הוא שולח את האיש לפוליגרף, "לשם מיצוי הוכחה", לא להגיע להסכמה בין גרסאות, היה זמן להתנגד והאישה לא רק שלא התנגדה, דחפה לביצוע.

לקראת סוף הדיון הוסיפו באי כוח המשיב (שורות 197–198, 200–202):

הלכתית – הם ביקשו לשלוח את האיש לפוליגרף, טענת 'השטאה' לא מתקבלת בבית הדין, גם לא בכתב […] הוא [=בא כוח המערערת] כתב "מן הדין ומן הצדק לזרז את האיש ללכת לפוליגרף", הוא התכוון באופן רציני שהפוליגרף מקובל עליו.

בית הדין העיר (שורה 203): בית הדין: "הוא רצה לקבל את הכסף, יש צדדים לכאן ולכאן".

לעניין הצורך ב'קניין' כדי לאשש את ההסכמה כי בדיקת הפוליגרף תחייב את הצדדים, הוסיף בא כוח המשיב (שורות 204–205): "בסוף הנימוקים [=להחלטה מי"ב בסיוון התשפ"ג – 1.6.23] צוין לרא"ש […] לתומי הבנתי שהפוליגרף הוא חלק מהפשרה, הפשרה לא צריכה קניין."

יב. להשלמת פרק זה העוסק בטענות הצדדים לעניין בדיקת הפוליגרף, נציין כי נוכח הטענה כי בדיקת הפוליגרף, שעליה הורינו בהחלטתנו האמורה, הייתה שלא בהתאם להסכמות, שכן הסכמת המערערת הייתה לבדיקה שאליה יופנו שני הצדדים, העלינו לפני הצדדים הצעה כי עתה תפנה המערערת לבדיקת פוליגרף וההכרעה הסופית תושפע גם מתוצאותיה של בדיקה זו. (נעיר, כי ההצעה שהועלתה הייתה בוסרית ולא כללה פירוט והסבר אם מדובר בשאלות מקבילות לאלה שנשאל המשיב או שמא בשאלות מפורטות יותר בהתאם להסברה של המערערת את תוצאות הבדיקה של המשיב ואת טענותיה שלה, לאמור כי גם אם אומנם לא התרחש 'אונס', מכל מקום הפעיל המשיב לחץ על המערערת לקיים עימו יחסי אישות במקרים מסוימים, לאו דווקא בעת נידתה, והסכמתה התקבלה בשל לחץ זה או הפעיל לחץ כזה אף בעת נידתה אף אם אומנם לא הביא לחץ זה לבסוף לידי קיום יחסים.)

אף שהשאלה הופנתה אל באת כוח המשיב, (כפי שהעיר בית הדין לאחר מכן), מיהר המשיב עצמו להשיב לה בנחרצות (שורה 159 לפרוטוקול): "אני מסרב לכל הצעה של בית הדין."

משהופנתה אותה שאלה עצמה לבא כוח המערערת, גילה אף הוא התנגדות מסוימת, אם כי לא מפורשת וודאי שלא באותה נחרצות של תשובת המשיב (שורה 166): "אחרי הבדיקה והאמירות זה מיותר, לדעתנו אין צורך.", ובהמשך (שורה 172) נימק: "זה היה רכיב בודד, היו טענות רבות שנטענו בבית הדין."

הפנינו את השאלה למערערת עצמה שהשיבה (שורה 177): "עשיתי כבר [=הבדיקה שעשתה ביוזמתה והגישה לבית הדין בעבר], אני לא צריכה, כל פעם לנבור בדבר הזה זו זוועת עולם" ושוב (שורה 180): "כבר הלכתי."

בהעדר תשובה נחרצת ומפורשת, שבנו ושאלנו – ותוך כדי דיבור, בניסיון להניא את המערערת להשיב תשובה חד־משמעית, שבנו ופנינו לבאת כוח המשיב (שורה 181): "תעני ב'כן' או 'לא', אי אפשר כך, [לבאת המשיב:] אם היא תהיה מוכנה זה יניח את דעתכם?"

באת כוח המשיב סירבה להרים את הכפפה ולהיות הראשונה להשיב: "שקודם יגידו תשובה, אנחנו כבר עשינו פוליגרף, שתענה האישה ונגיב, היא ההולכת, לא אני."

בשלהי הדיון שבנו על אותה הצעה, ושוב אמרה המערערת (שורה 239): "כל יום שאני נוברת בזה הבריאות שלי…" ובא כוחה אמר (שורה 241): "אני, מקצועית, חושב שאחרי התוכן שיצא משם לא צריך פוליגרף."

שאלת הצורך בהכרעה – באמצעות בדיקת הפוליגרף, ולו גם לולי פגמיה – בשאלה אם כפה המשיב יחסים על המערערת אם לאו

יג. הצדדים טענו גם לעניינו של הצורך להכריע בכלל – גם בהתעלם ממגרעותיה של הכרעה על ידי בדיקת פוליגרף בכלל ומפגמיה של בדיקה ללא הסכמה וכו' – ובהכרעה שאינה מייצרת ודאות גמורה, (וכזו היא בדיקת פוליגרף גם כשאינה לוקה בכל פגם), בפרט בשאלה אם טענת המערערת כי המשיב כפה עליה באופן כלשהו יחסי אישות, או למצער ניסה לעשות כן, בימי נידותה או בכלל.

בא כוח המערערת טען בראשית הדיון (שורות 38–41) נגד עצם ההזדקקות להכריע באמצעי שאינו מייצר ודאות ותקף בטענתו זו את החלטתנו המקורית:

הייתה החלטה ב־1.6 לשלוח את האיש בלבד לפוליגרף, שם נקבע שצריך לבצע פשר כי בית הדין קמא קבע עמדה פוזיטיבית ללא אינדיקציות וללא התרשמות, היא טענה טענות והוא הכחיש ויש לבצע פשרה, למרות שהאיש תבע את הגירושין ובשל כך היה צריך לחייבו במלוא הכתובה.

במענה לכך ציינו, כי מכל מקום הייתה הסכמה לבדיקה, ובא כוח המערערת העלה את הטענות (שתוארו לעיל) לעניינה של ההסכמה ותנאיה ולעניין תוצאות הבדיקה.

עוד טען לקראת סוף הדיון, ובהמשך ליתר טענותיו (שורות 223–226):

לגבי הפוליגרף: הערעור שהגישה האישה מורכב מהרבה רכיבים, גם אם בית הדין מסתפק ברכיב מסוים הוא צריך להכריע בכל הרכיבים, יש הרבה שלא באו לידי ביטוי, צריך לזכור שהאיש תבע את תביעת הגירושין, והטענות של האישה מבוססות על טענות האיש גם בפרוטוקול וגם על דברי האישה.

מנגד טען בא כוח המשיב (שורות 207–213):

לגופו של תיק: יסוד פסק הדין הראשון [היה] לשלוח לפוליגרף כי האישה טענה טענות שלא ניתן להוכיח, בית הדין האזורי כותב […] "אף המציאות נראית אחרת ממה שהאישה מתארת", בית הדין לא ציטט את זה […] "משכך אין כל ספק שהגירושין יצאו ממנה", בית הדין לא ציטט את זה.

דבר נוסף זה התברר בבית הדין האזורי, ערמות של ראיות, כשאישה מספרת שכך וכך הוא עשה לי ללא ראיות – גם הוא נשאר עם הכתם, יש כאן קבלה של הטענות שלה.

מסגרת הדיון ומנגד האפשרויות להכרעה

יד. כפי שהזכרנו בראשית דברינו, לאחר הדיון, משהחילונו לבחון את הטיעונים ולשקול את הכרעתנו, באנו לידי מסקנה כי ככל שתתקבל עמדתה העקרונית של המערערת, וככל שיעמדו על כנם נימוקי דעת הרוב שבפסק הדין, או אף חלקם, ייתכן שהתוצאה המתבקשת תהיה לא רק אי ההכרעה על בסיס בדיקת הפוליגרף, כפי שגרסה דעת הרוב בפסק הדין, אלא אף אי ההכרעה בדרך של פשרה כפי שסברנו בהחלטה המקורית בברירת מחדל שתתקיים אם לא תתבצע בדיקה זו, אלא חיובו של המשיב במלוא כתובתה של המערערת.

שורשיה של סברה זו הם, מחד גיסא האמירה העקרונית כי חובת ההוכחה מוטלת על האיש המבקש להיפטר מכתובת אשתו, וכך לפחות במקרה שבו הוא תבע את הגירושין, ולא על האישה – אמירה שכוחה יפה כדי לפסוק שלא בדרך פשרה, כפי שיפה הוא כדי שלא להסתפק בבדיקה שאינה ראיה קבילה על פי ההלכה (בהעדר קניין ומשנערכה שלא על פי התנאים שהוסכמו), ומאידך גיסא ההנחה כי דברי המשיב במענה לשאלות המקדימות לבדיקה – ככל שעשויים להביא לידי קבלת עמדת המערערת, הרי שיש בהם לא רק כדי לדחות את עמדת המשיב המבקש להיתמך בבדיקה, אלא גם כדי לייתר את הצורך בפשרה ולבטל את ההצדקה לה.

מכל מקום בעת הדיון וקודם לו לא נאמרו דברים אלה, אף שלכאורה מסתברים הם מצד עצמם. משכך, סברנו כי יש ליתן לצדדים את האפשרות לטעון בהקשר לכך, שהרי אפשר שיעלה המשיב טיעוני נגד, היינו טיעונים שעל פיהם יש להבחין בין שאלת ההסתמכות על הבדיקה לשאלת ההכרעה על דרך הפשרה, והמערערת – אפשר שתעלה טיעוני נגד לטיעוניו שלו, ותחזק את הסברה שאין לחלק בין שתי השאלות. משכך, הורינו בהחלטה שנתנו בח' בתמוז התשפ"ד (14.7.24), כי הצדדים יגישו השלמות טיעון בעניין זה. בהחלטה זו הורינו כי המשיב יטען בראשונה והמערערת תגיב, המשיב הלין על סדר דברים זה, באומרו כי נוגד הוא את הסדר הרגיל שבו התובע או המערער טוען לראשונה ואילו הנתבע או המשיב מגיב ומתגונן. בהחלטה נוספת, שבה גם נעתרנו לבקשת המשיב ונתנו ארכה להגשת עמדתו, הבהרנו כי מאחר שהליך דנן שבו אנו עוסקים בעיון מחדש לאחר שכבר ניתן פסק דין, הוא הליך שביסודו התהפכו בו היוצרות, שהרי המשיב ביקש כי יבוטל פסק הדין שכבר ניתן והמערערת ביקשה להותירו על כנו, הרי שגם סדר הגשת הטיעונים מתהפך. עם זאת, להפיס את דעת המשיב, קבענו באותה החלטה כי לאחר שתוגש תגובת המערערת נשקול בחיוב את מתן האפשרות למשיב להגיב לטיעוניה. כך אכן עשינו לאחר שהגישו הצדדים את טיעוניהם, המשיב אכן הגיב לטיעוני המערערת, ועתה לפנינו עמדת המשיב, עמדתה של המערערת ותגובתו של המשיב לעמדתה.

טו. עמדת המשיב פרושׂה על פני חמישה־עשר עמודים, ברם בשלושה־עשר מהם חוזר הוא בהרחבה על הטיעונים שכבר טען בכתב ובעל פה. רק שני העמודים הראשונים, תחת הכותרת 'טענות מקדמיות', מוקדשים לעניין שלשמו התבקשה השלמת הטיעונים – האפשרות כי ככל שתתקבל עמדת המערערת ולא עמדתו שלו, תהיה התוצאה לא רק העמדתה על מכונה של קביעת פסק הדין ששללה את ההסתמכות על בדיקת הפוליגרף, אלא גם ביטול ההכרעה על דרך הפשרה וחיובו במלוא הכתובה.

לא זו אף זו, גם בעמודים אלה לא נכלל כל טיעון לגופם של דברים, היינו טיעון שלפיו מן הדין אין מקום לחייב את המשיב במלוא הכתובה, גם אם ייקבע כי נטל הראיה לעניין זה מוטל עליו וכי בדיקת הפוליגרף אינה מספיקה כדי להרים נטל זה, אלא לכל היותר להותיר את החיוב שעל דרך הפשרה. חלף טיעונים כאלה, טען המשיב כי אין אנו רשאים לסטות – ולפחות לא מבלי לקיים עוד דיון – מפסיקת פשרה זו:

[…] החלטת כת"ר אינה תואמת את סדר הדין ותקנות הדיון. וכל כך למה?

1.       ביום 29.5.23 [צ"ל: 1.6, וכך גם להלן, 29.5 הוא מועד הדיון ולא מועד ההחלטה] ניתן פסק דין ראשון שקבע כי האישה לא הוכיחה את טענותיה, ובמקרה כזה בו קשה להוכיח טענות באשר הן מתייחסות לנעשה בחדרי חדרים יש להכריע על דרך הפשרה, לבד אם נטל ההוכחה יעבור את האיש והוא יוכיח את הכחשתו באמצעות בדיקת פוליגרף.

2.       ביום 16.11.23 ניתן פסק דין שני בו נקבע כי האיש ישלם את סכום הפשרה למרות שיצא דובר אמת בפוליגרף ומטעמים שפורטו באותו פסק דין.

3.       בהחלטת בית הדין נשואת תשובה זו נכתב כי בית הדין יכול לקבוע כי הערעור יתקבל במלואו ובית הדין יפסוק לחובת המשיב יותר מהסך החלקי שהוצע למשיב במסגרת פסק דינו של בית הדין מיום 29.5.23 והמשיב אף עלול להיות מחוייב בכתובה מלאה.

לאמור, בית הדין סבור כי יתכן ויסתור את שני פסקי הדין, קרי, גם את פסק הדין הראשון שקבע כי האיש ישלם רק שליש כתובה ובאפשרותו לבחור בפוליגרף ויתכן כי בית הדין יחייב את האיש יותר ממה שנקבע בפסק הדין הראשון.

דא עקא, שבהחלטת בית הדין מיום 25.1.24 נכתב כי הייעוץ המשפטי הסב את תשומת לב בית הדין לבג"ץ שהופנה נגד פסק דינו השני של בית הדין מיום 16.11.23, ועל כן יש לקיים דיון לשמוע את טיעוני הצדדים בהתאם לתקנות קכ"ח העוסקים בסתירת פסק הדין.

4.       עוד נכתב בהחלטה כי הדיון שיתקיים, יעסוק בעניין בדיקת הפוליגרף, מעמדה המשפטי וההלכתי של הבדיקה וההסתמכות עליה. וכן בצורך בהסכמת הצדדים ועריכת קניין לביצועה.

לאמור, פסק הדין עליו הכריז בית הדין שהוא עלול להיסתר ובעניין סתירתו התקיים הדיון […] אשר מוכרח היה להתקיים על פי התקנות, הינו פסק הדין השני, ומנעד הטענות אותם רצה בית הדין לברר – ולשם כך קיים את הדיון, נעשו עבור השאלות הנ"ל המפורטות בהחלטה, כאשר הן עוסקות בין קבלת תוצאות הפוליגרף ופטור האיש מתשלום כתובה, לבין שלילת תוצאות הפוליגרף וחיוב האיש בתשלום שליש כתובה.

משכך, גם השלמת טענות של הצדדים לטענותיהם שעלו בדיון הינה במסגרת טענות אלו בלבד שעליהם דן בית הדין בדיון האחרון ובעבורם מבוקשת השלמת הטענות. לא תיתכן השלמת טענות על נושאים שבכלל לא נטענו ולא נידונו בפסק הדין השני ובדיון בפני כת"ר.

5.       יתר על כן וזה העיקר: זימון הצדדים לדיון התקיים על בסיס תקנה קכח בשל החשש לסתירת פסק דין השני שהטיל פגם ביכולת של בית הדין להסתמך על בדיקת הפוליגרף בכלל וקבע שהאיש חייב בתשלום שליש הכתובה למרות תוצאת הפוליגרף. בית הדין מעולם לא ציין כי יש בדעתו לדון ולסתור את פסק הדין הראשון שקבע כי האישה לא הוכיחה את טענותיה ובשל הקושי להוכיחן יש לדון על פי הפשרה בגובה של שליש כתובה.

6.       ויודגש שוב, יסוד פסק הדין הראשון היה בכך שיש לפסוק על דרך הפשרה, בגובה 1/3 כתובה, באשר האישה אינה יכולה להביא הוכחות לטענותיה ביחס לכפיית יחסי אישות (מאחר שמטבע הדברים אלו נעשים בחדרי חדרים). ענין זה לא הוזכר בהחלטה לזמן את הצדדים לדיון מחודש וגם לא נטען דבר בדיון האחרון ובטענות הצדדים.

משכך, בית הדין אינו יכול לסתור את פסק דינו הראשון וליתן פסק דין שלישי ואחר בלא קיום דיון בסתירת פסק הדין הראשון כפי שנקבע בתקנה קכח. ככל ורוצה בית הדין לסתור את פסק הדין הראשון בו נקבע כי האישה לא הוכיחה טענותיה ועל כן יש להעמיד את חיובו של האיש בשליש כתובה, עליו להודיע על כך לצדדים ולקיים דיון פרונטלי בשאלה זו – בדיוק כפי שנעשה בסתירת פסק הדין השני. אין קיצורי דרך. אין אפשרות לבטל את פסק הדין הראשון אגב אורחא ועל בסיס השלמת טענות בכתב לאחר דיון בו נידון – אך ורק – נושא ביטול פסק דין השני. כל פסק דין העומד להיסתר יש לדון בו לגופו כפי שמורה תקנה קכח.

7.       בנוסף, כלל לא ברור כיצד ניתן לשנות את פסק הדין הראשון, שכן פסק הדין קבע כי בית הדין עיין בכל החומרים שבתיק, לאמור כולל הראיות השונות והגיע למסקנה שהאישה לא הוכיחה דבר מטענותיה (וכן שאינה יכולה להוכיח אותם) ועל כן בית הדין מעמיד את חיובו של האיש בשליש מהכתובה. מה השתנה מאז? האם האישה הוכיחה משהו? האם האישה הציגה הוכחה חדשה שכת"ר לא ראו קודם לכן? הלוא כל הראיות היו גלויות בפני כת"ר ובכל זאת קבע בית הדין כי האישה לא הוכיחה את טענותיה.

מה כן התחדש? בדיקת הפוליגרף של האיש.

8.       בנסיבות אלו, ככל וסבורים כת"ר שיש בכך הוכחה לשינוי פסק דין בית הדין קמא שקבע כי יש לפטור את האיש מכתובה, הרי שיש להפנות הוכחה זו לבית הדין קמא שידון האם יש בכך כדי לשנות את פסק הדין. כיצד יכול בית הדין היושב כערכאת ערעור להחליט לשנות את פסק דין בית דין קמא על בסיס ראיה שלא עמדה בפני בית דין קמא?

למעשה, הצהיר והבהיר המשיב בדבריו אלה, כי למרות ההחלטה שהורתה באופן מפורש על השלמת טיעון בזיקה לאפשרות של חיוב במלוא הכתובה ושלא על דרך הפשרה, טיעוניו הפרושים כאמור לאורך רובו של כתב טענות זה אינם אלא "במסגרת טענות אלו בלבד שעליהם דן בית הדין בדיון האחרון", זאת מאחר שלשיטתו, שאותה נימק במצוטט לעיל, "לא תיתכן השלמת טענות על נושאים שבכלל לא נטענו ולא נידונו בפסק הדין השני ובדיון בפני כת"ר", ולפיכך אף התיימר לקבוע כי "בעבורם" – של הטענות שכן נטענו בדיון, כפי שרואה הוא אותן כעוסקות אך ורק בשאלה של פסיקה על דרך הפשרה בהתעלמות מבדיקת הפוליגרף או פסיקה בהתאם לתוצאות בדיקה זו – "מבוקשת השלמת הטענות", אף שזו התבקשה בפירוש לא "בעבורם" אלא בעבור האפשרות של פסיקה שאינה על דרך הפשרה, והסוטה אכן, גם מהאמור בהחלטה המקורית.

טז. גם טיעוני המערערת, שאורכם דומה, כשישה־עשר עמודים, עוסקים ברובם במחלוקות המהותיות, אם כי לשיטתה, כצפוי, ההכרעה בהללו אכן עשויה להניב חיוב במלוא הכתובה. עם זאת בפתח טיעוניה הגישה לדברי המשיב שצוטטו מעלה:

[…] ניסיונו של המשיב לטעון כביכול הדיון שנקבע על ידי כת"ר הוגבל לרכיבים שעלו בטענות המשיב בבג"ץ בלבד וכי כת"ר היו מחוסרי סמכות להרחיב את היריעה, נדחה הוא על הסף, שעה שהחלטת כת"ר הנ"ל מלמדת ומגלה היפוך הדברים.

4.       הנה, בהחלטה הנ"ל שנשענה כצוק איתן על תקנות הדיון, נקבע כי יש לקיים דיון "בטיעוני הצדדים בעניין בדיקת הפוליגרף כדי למצות את האמת" – דהיינו הדיון שנקבע אינו ביחס לטענות המשיב בלבד אלא אף ביחס לטענות המערערת אודות בדיקת הפוליגרף.

5.       משכך, אף נקבע בהחלטה הנ"ל כי "בית הדין יזמן את הצדדים לבירור נוסף במסגרתו הצדדים יהיו רשאים לטעון בעל פה ולהתייחס לתוצאות בדיקת הפוליגרף" – דהיינו שבדיון שייקבע יישמעו טענות הצדדים ביחס לבדיקת הפוליגרף, כפי שאכן נעשה בפועל […]

6.       בל נשכח, כי בהחלטה הנ"ל לא תוחמה ההחלטה ביחס לרכיבים שעלו על ידי המשיב בעתירתו לבג"ץ, כפי שניסה המשיב לטעון בשקר, שעה שבהחלטה הנ"ל נקבע באופן מפורש כי: "במסגרת הבירור ייתכן והצדדים יידרשו להתייחס לטענות שהועלו על ידי כל אחד מהם בכל הקשור לחיי האישות במהלך חייהם המשותפים".

7.       ואכן, הדיון שנערך לצדדים ביום 24.6.2024, כמו גם התמורות שבאו לעולם מני ההחלטה הראשונה של בית דין נכבד זה מיום 1.6.2023, לימדו וגילו שנכון ויפה יהיה לכת"ר לחשב מסלול מחדש ולהורות על חיובו של המשיב במלוא כתובתה של המערערת וכדלהלן.

8.       יוזכר כי בהחלטה הראשונה של בית דין נכבד זה מיום 1.6.2023 שם לאחר שמיעת טענות הצדדים נקבע לבצע פשר ברכיב הכתובה, וזאת מאחר והטענות שנטענו היו אודות אירועים שנעשו בחדר המיטות שלא ניתן להוכיחם […]

9.       ברם מני החלטת כת"ר ועד כה חלו תמורות חדשות בעניינם של הצדדים, באופן שבו עיון פשוט בתמורות אלו הכוללות את בדיקת הפוליגרף שעבר המשיב ותוצאותיה, הודאות והצהרות המשיב בעתירתו לבג"ץ ובפרט הודאות המשיב בדיון שנערך לצדדים בבית דין נכבד זה ביום 24.6.2024. כל אלו מלמדים ומגלים שכיום מוכח ומבורר חיובו של המשיב במלוא כתובתה של המערערת, וכדלהלן.

10.     נקדים ונאמר, כי מן הדין ומן הצדק היה לחייב את המשיב במלוא כתובתה, שעה שכאמור האיש הניח את תביעת הגירושין ועמד על דעתו לגרש את המערערת, תוך שמאחר ולא הוכיח הוא כל עילת גירושין, ומאחר והמערערת העלתה נגדו טענות קשות והכחישה מנגד את כלל טענותיו כלפיה, ומאחר ובית דין נכבד זה בעצמו קבע שהאשה לא יכולה היתה להוכיח טענותיה ואין למחוק טענותיה כלא היו, ובשים לב שחובת ההוכחה הפוזיטיבית להוכיח שהאשה הפסידה כתובתה חלה על האיש בהיותו תובע הגירושין ומאחר והאשה מוחזקת בכתובתה, אזי נמצא המשיב בגדר של מי שיוציא ויתן כתובה.

יז. תגובת המשיב לטענות המערערת מחזיקה כארבעה עמודים נוספים, למעלה משלושה מהם מכילים תגובה להמשך דברי המערערת שלא צוטטו לעיל, ועוסקים כמותם, וכמו מרבית דברי המשיב בהשלמת הטיעונים שהגיש הוא כאמור לעיל במחלוקות המהותיות שבין הצדדים. אכן בפתח תגובה זו הגיב המשיב לדברים המצוטטים.

במעין הקדמה לדבריו שבתגובה זו כולם טען המשיב:

דומה כי נטשטש לאשה ההבדל בין מה שהשלמת טענות אמורה להכיל לבין מה שאמור להכיל כתב תביעה. בהעדר תוכן ראייתי כלשהוא, מדקלמת האשה את אשר נאמר על ידה בתביעותיה ובדיונים בבית דין קמא.

לעניין זה נעיר כי אכן דומה כך, אך לא רק באשר למערערת כי אם גם באשר למשיב עצמו, שני הצדדים נתבקשו להשלים טענות בעניין מסוים, אך הקדישו את מרבית דבריהם לשינון ושילוש של מה שאמרו כבר קודם לכן.

בעומדו על דברי המערערת שצוטטו לעיל הגיב:

לסעיף 6: בית הדין זימן את הצדדים לדיון בפסק הדין בענין חיוב שליש הכתובה למרות תוצאות הפוליגרף.

תוספת המשפט "במסגרת הבירור ייתכן והצדדים יידרשו להתייחס לטענות שהועלו על ידי כל אחד מהם בכל הקשור לחיי אישות", אינו יכול להוות הודעה כי בית הדין סבור לסתור גם את פסק הדין הראשון. משכך גם לא נטענו בדיון שיזם בית הדין טענות ישירות לגופו של פסק דין הראשון.

כך גם הטענה הערטילאית כי "התמורות שבאו לעולם מני ההחלטה הראשונה… לימדו וגילו… לחשב מסלול מחדש ולהורות על על חיובו של המשיב במלוא כתובתה של האישה" אין בהם כדי לבטל את פסק הדין הראשון. הרי "תמורות אלו" היו בפני ערכאת הערעור ואף על פי כן לא עלה בדעתם לבטל את פסק הדין הראשון אלא רק לחייב את האיש בשליש הכתובה.

משכך, הניסיון לבטל פסק דין תוך הסתמכות על השלמת טענות, הינה מחטף שאינו עומד בתקנות הדיון ובוודאי שלא יעמוד במבחן בג"ץ.

יח. השיח שבין הצדדים בדבריהם דלעיל מתנהל בחלקו כ'דו־שיח של חירשים' – 'מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו' – אך מכל מקום לגופו של עניין, צריכים אנו לברר ולבאר את הדברים, להכריע בין העמדות ולקבוע את המרחב שבתוכו יכולות רגלינו להלך בפסק דיננו זה.

לדברי המשיב, מאחר שההחלטה שבה נקבע הדיון נקבה בסיבת קביעתו – הטענות שנטענו בעתירה לבג"ץ נגד 'פסק הדין השני', הרי שהדיון נועד רק לשמיעת טענות הצדדים בסוגיית סתירת פסק הדין ('השני') על פי תקנה קכ"ח לתקנות הדיון ולהכרעה בהן. לשיטת המשיב "פסק הדין עליו הכריז בית הדין שהוא עלול להיסתר […] הינו פסק הדין השני", והוא בלבד.

ברם טיעון זה מופרך מעיקרו, ומשני טעמים:

ראשית, נוכח השינוי שחל בעמדת הרוב בבית דיננו בין ההחלטה המקורית לבין פסק הדין ('פסק הדין הראשון' ו'פסק הדין השני'), הרי שמסקנה שתותיר את 'פסק הדין השני' בעינו היא כפסק הדין עצמו, סתירתה של ההחלטה המקורית. המשיב אולי סבור כי תוצאת דיוננו אמורה להיות מוכתבת מראש בהתאם לעמדתו שלו – סתירת 'פסק הדין השני' והותרת ההחלטה המקורית בעינה תוך מתן פסק דין סופי בהתאם לה. אך מובן מאליו, ועולה בבירור אף מן ההחלטה שבה נקבע הדיון, כי לא כך הדבר, וכי הדיון שקיימנו נועד להכרעה בין שתי אפשרויות (לפחות), שהאחת מהן היא הותרת פסק הדין ('השני') על כנו וממילא סתירתה של ההחלטה המקורית, לפחות באופן חלקי. משכך, גם לו הייתה בדברינו 'הכרזה' כי 'פסק הדין השני' עלול להיסתר, הרי שמינה ובה הייתה עולה גם 'הכרזה' כי 'עלול' הוא גם שלא להיסתר, הכרזה הזהה לאמירה כי ההחלטה המקורית 'עלולה להיסתר'.

שנית, למעשה היפוכם של דברים הוא הנכון: 'פסק הדין השני' מעצם מהותו וקיומו מבוסס על 'סתירת הדין' של החלטה המקורית. בעצם מתן פסק הדין 'הכריז' בית הדין כי ההחלטה המקורית 'עלולה להיסתר'. הטענות בעתירה לבג"ץ היו כי אי אפשר לסתור את ההחלטה הראשונה, ולחילופין כי סתירתה לא נעשתה באופן הנדרש בתקנות הדיון. ההחלטה לקיים דיון באה כדי לתקן את הליקוי מבחינת סדר הדין, היינו שלא לסתור את ההחלטה המקורית ללא דיון, וכדי לאפשר בחינה עניינית של הטענות ולקבוע אם לגופו של עניין לאחר הדיון יש להותיר את המסקנה בדבר סתירת דינה של החלטה זו – מה שמאפשר את התוצאה שבפסק הדין, אך עשוי לאפשר גם תוצאה שונה, או לבטל מסקנה זו וממילא להותיר את ההחלטה הראשונה על כנה ולבטל דווקא את פסק הדין. התוצאה היא, בדומה לאמור, כי 'הכרזת' בית הדין חלה על ההחלטה המקורית ועל פסק הדין 'השני' – כל אחד מהללו עשוי להתקיים ועשוי להיסתר – אך סדר הדברים הוא הפוך, ההנחה בדבר אפשרות סתירתה של ההחלטה המקורית קדמה להחלטה על הדיון ולמתן האפשרות לסתור את פסק הדין, ולולי היא לא הייתה כל תוחלת לדיון (ומה שהיה צריך להיעשות הוא ביטול 'פסק הדין השני' ללא דיון – מה שאולי בו חפץ המשיב, אך ודאי לא הוא שנאמר בהחלטתנו שבה קבענו את הדיון).

יט. אכן המשיב העלה טענה נוספת:

נכתב בהחלטה כי הדיון שיתקיים יעסוק בעניין בדיקת הפוליגרף, מעמדה המשפטי וההלכתי של הבדיקה וההסתמכות עליה. וכן בצורך בהסכמת הצדדים ועריכת קניין לביצועה […] פסק דין השני שהטיל פגם ביכולת של בית הדין להסתמך על בדיקת הפוליגרף בכלל וקבע שהאיש חייב בתשלום שליש הכתובה למרות תוצאת הפוליגרף. בית הדין מעולם לא ציין כי יש בדעתו לדון ולסתור את פסק הדין הראשון שקבע כי האישה לא הוכיחה את טענותיה ובשל הקושי להוכיחן יש לדון על פי הפשרה […] יסוד פסק הדין הראשון היה בכך שיש לפסוק על דרך הפשרה […] באשר האישה אינה יכולה להביא הוכחות לטענותיה ביחס לכפיית יחסי אישות […] ענין זה לא הוזכר בהחלטה לזמן את הצדדים לדיון מחודש וגם לא נטען דבר בדיון האחרון ובטענות הצדדים.

לשון אחרת: אף אם אומנם יכול בית דיננו לסתור עתה את החלטתו המקורית, אם יסיק כי צדקו מסקנותיו בפסק דינו ('השני'), שלא כסברת המשיב כי אינו יכול לעשות זאת, מכל מקום תחומים הדברים ב'גבולות הגזרה' שנקבעה באותה החלטה, באמירה כי המערערת לא הוכיחה את טענותיה, ובהנחה כי בהעדר הוכחה לטענות אלה, אי אפשר לחייב את המשיב בכתובה. השינוי האפשרי הוא רק באשר למסקנה כי בנסיבות אלה קיימות שתי חלופות – פשרה או הכרעה על בסיס בדיקת הפוליגרף, וככל שיוכרע כי בעניין זה יש לסטות ממסקנות אותה החלטה ולדבוק באלה של 'פסק הדין השני', הרי שהמשמעות תהיה הותרת החלופה של הפשרה כחלופה אפשרית יחידה. ומדוע? האם משום שעקרונית מרכיב זה של ההחלטה ניתן לסתירה ומרכיב אחר שלה אינו ניתן לסתירה? לא, אלא משום ש"בית הדין לא ציין כי יש בדעתו לדון ולסתור", ובהמשך לכך אכן כתב המשיב כי אם אכן "רוצה בית הדין לסתור את פסק הדין הראשון בו נקבע כי האישה לא הוכיחה את טענותיה […] עליו להודיע על כך לצדדים ולקיים דיון פרונטלי".

ברם, הדברים אינם מדויקים ואינם משקפים את התמונה המלאה:

בפסק הדין ('השני') הועלו כמה סוגיות שבעטיין סברו רוב חברי מותב זה כי יש לסטות מהוראותיה של ההחלטה המקורית. על סוגיות אלה אכן נמנו "בדיקת הפוליגרף, מעמדה המשפטי וההלכתי של הבדיקה וההסתמכות עליה" ונכלל בהן גם העיסוק "בצורך בהסכמת הצדדים ועריכת קניין לביצועה".

אך בצידם של הללו, ואף בלב ליבם של העתירה נגד פסק הדין ושל הדיון שקיימנו, עמדו גם השאלה אם בדברי המשיב בשאלות המקדימות לבדיקה יש משום 'הודאת בעל דין' במקצת טענותיה של המערערת או אינדיקציה לנכונותן. ברי, כי המשיב מבין היטב כי הכרעה שהייתה מתבססת על קביעה כי אכן הייתה הודאה כזו, הייתה שומטת כליל את הקרקע שעליה ניצבת האמירה "כי האישה לא הוכיחה את טענותיה", ואף הכרעה שהייתה קובעת כי גם אם אין בדברים משום הודאה, מכל מקום יש בהם תמיכה וחיזוק לעמדת המערערת – אף היא אפשר שהייתה מערערת קרקע זו.

כן נכללה בפסק הדין האמירה כי מאחר שהמשיב הוא שהגיש את תביעת הגירושין "יש לכך משקל נוסף על מי מוטלת חובת ההוכחה להפסד המערערת מהכתובה" – דעת לנבון נקל, כי אמירה בדבר נטל ההוכחה אינה נוגעת רק לשאלת האפשרות להסתמך על בדיקת הפוליגרף, אלא גם לקביעה כי בהעדר הוכחה אין מנוס מפשרה, ולמצער לקביעת גובה הפשרה.

לא זו אף זו, בהחלטה שבה נקבע הדיון נאמר, כפי שציינה לנכון המערערת, "במסגרת הבירור ייתכן והצדדים יידרשו להתייחס לטענות שהועלו על ידי כל אחד מהם בכל הקשור לחיי האישות במהלך חייהם המשותפים". המשיב סבור כי האמור "אינו יכול להוות הודעה כי בית הדין סבור לסתור גם את פסק הדין הראשון", אלא שכבר הובהר כי מלכתחילה, עוד טרם החלטה זו, ברור היה כי 'פסק הדין הראשון' עומד על כפות המאזניים, וככל שהטענה היא שמכל מקום השאלה אם הוכחו טענות המערערת או אם אפשר להוכיחן לא הועמדה עליהן – לשיטת המשיב הסבור כי רק שאלת תוקפה של בדיקת הפוליגרף עמדה למבחן חוזר – אין הוא מסביר 'מעיקרא מאי קסבר' בנוגע להבהרה זו כי הצדדים יידרשו להשיב לטענות ההדדיות בכל הקשור לחיי האישות: וכי סבר כי טענות ותשובות אלה נועדו לבירור שאלת הקניין שלא נערך בעניינה של ההסכמה לבדיקת הפוליגרף או בשאלת מהימנותה ההלכתית? הלוא נעלה מכל ספק כי ידע גם ידע שבירורן של שאלות אלה נוגע להוכחת טענות הצדדים לגופן, הוכחה העשויה לסייע לתוצאות הבדיקה או לעמוד בניגוד להן.

כ. הדבר היחיד שלגביו אפשר לומר כי לא נאמר מראש, הוא כי תוצאת הבירור עשויה אכן להיות חיובו של המשיב במלוא הכתובה.

אכן בכל הנוגע לשאלות העובדתיות נאמר כי הללו ייבחנו, וברור הוא כי במישור העקרוני, תוצאת בירורן עשויה להיות חיוב כאמור, ויתרה מכך: אפילו נניח כי אפשרות של תוצאה כזו לא עמדה על הפרק מלכתחילה או למצער לא עלתה על דעת המשיב – בכל הנוגע לבירור העובדות אין ידיעת המנעד האפשרי של התוצאות משפיעה באופן ישיר, ואין זכות מזכויותיו של המשיב נפגעת לכאורה אם לא ידעו. לכל היותר אפשר לטעון כי לו ידע המשיב כי התוצאה עשויה להשליך על חיוב בסכום משולש מזה שנקבע בפשרה היה טורח יותר בהשגת ראיות. אלא שטענה כזו אינה מסתברת ביותר שעה שגם סכום הפשרה משמעותי הוא דיו, ובין כך ובין כך – לא עלתה טענה כזו, אף לא בתגובותיו של המשיב עתה, והוא אף לא הביא עתה, לאחר ידיעה זו, ראיות נוספות לעמדתו ולא ביקש שהות להביאן.

אשר להשפעת היעדרה של אמירה מוקדמת בדבר תוצאה אפשרית זו של הבירור על האפשרות לטעון טענות הלכתיות או משפטיות שלפיהן למרות תוצאותיו של הבירור האמור או למרות האמור בפסק הדין ('השני') כי נטל הראיה מוטל על המשיב – אין לחייבו במלוא הכתובה:

זו אכן הסיבה שבגינה כאמור הורינו על השלמת הטיעונים, אלא שהמשיב לא העלה טיעונים כאלה. אין אנו יודעים – וגם אין זה משנה – אם טעמו של דבר הוא משום עמדתו כי פטור הוא מלעשות זאת נוכח התכחשותו לאמירה המפורשת שבהחלטתנו, בדבר השלמת טיעון בזיקה לאפשרות של חיוב במלוא הכתובה ושלא על דרך הפשרה, ונוכח החלטה שקיבל להתבצר בעמדה זו למרות הדברים המפורשים בהחלטה, תוך נטילת הסיכון שבפסיקה שאינה לרוחו, ואולי תוך תקווה כי התבצרות זו תועיל לו בעתירה נוספת שיגיש לבג"ץ, או שמא לב העניין הוא בהיעדרם של טיעונים כאלה בצקלונו, היעדר שהעמדה האמורה אינה אלא כסות ומסווה לו. הכרעת דין מכל מקום מושתתת על הטיעונים שנטענו בו.

כא. אכן לדעת המשיב, השלמת טיעונים שיש בה משום סתירת האמור בהחלטה המקורית בנוגע להעדר הראיות התומכות בעמדת המערערת ולמשמעותו של העדר זה (פשרה), מצריכה לא רק הודעה לצדדים כי ייתכן שכך יהיה ומתן האפשרות לטעון בעניין, כפי שנעשה בהחלטתנו, אלא גם "לקיים דיון פרונטלי בשאלה זו – בדיוק כפי שנעשה בסתירת פסק הדין השני".

אמירה זו היא לשיטתו של המשיב הסבור, או משים עצמו כסבור, שהדיון נועד רק לסתירת פסק הדין, ומתעלם מהיות הדיון בסתירת ההחלטה המקורית צידו השני של מטבע הדיון בסתירת פסק הדין. וכאמור לעיל, לא אלה פני הדברים: הדיון מעיקרו עוסק גם ובעיקר בשאלה אם דינה של ההחלטה המקורית לסתירה.

שמא תאמר: מכל מקום, אף אם נועד הדיון לבחון את סתירתה של ההחלטה, גם הדיון בשאלת גבולותיה של סתירת ההחלטה – סתירת החלק העוסק בפוליגרף או אף סתירת ההחלטה בדבר פשרה – ובשאלת ההשלכה ההלכתית והמשפטית של העובדות והראיות העולות מתשובותיו של המשיב לשאלות המקדימות לבדיקה או בשאלה אם נכונה הייתה ההחלטה מלכתחילה בפן ההלכתי והמשפטי, כהכרעה בהעדר ראיות ניצחות לאיש מן הצדדים ובזיקה לשאלה על מי מהם מוטל נטל הראיה – צריך היה להיות פרונטלי?

התשובה לשאלה זו היא שלילית בהחלט. דרכו של הליך משפטי במקרים רבים היא כי הדיון הפרונטלי נדרש בעיקרו לבירורן של ראיות ועובדות ואילו הבירור ההלכתי או המשפטי נעשה על בסיס סיכומים וכתבי טענות קודמים. אין כל סיבה בסברה וכל טעם בדין להאריך עוד את הדרך על הצדדים ושלא לנהוג כך בענייננו.

לא זו אף זו, אפילו בעניינים שברירת המחדל בהם היא דיון פרונטלי, מתירות תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, לבית הדין הגדול "להורות לבעלי הדין לסכם את טענותיהם בכתב" אפילו "על הפרשה כולה", "או על שאלה מסוימת שקבע בית הדין" – בין נוסף על טענות שבעל פה ובין במקומן, בין שהתחילו בטענות שבעל פה ובין לפני כן" (תקנה קמח). ברור אפוא, שרשאי היה בית הדין להורות לצדדים "לסכם בכתב" ולהשלים את טענותיהם תוך עמידה על משמעותן של הטענות שנטענו כבר ותוך הוספת טענות רלוונטיות אחרות, ככל שישנן, בנוגע לאפשרות כי אם תעמוד בעינה המסקנה.

כב. לסיום טען המשיב כמובא לעיל:

7.       בנוסף, כלל לא ברור כיצד ניתן לשנות את פסק הדין הראשון שכן פסק הדין קבע כי בית הדין עיין בכל החומרים שבתיק, לאמור כולל הראיות השונות והגיע למסקנה שהאישה לא הוכיחה דבר מטענותיה (וכן שאינה יכולה להוכיח אותם) ועל כן בית הדין מעמיד את חיובו של האיש בשליש מהכתובה. מה השתנה מאז? האם האישה הוכיחה משהו? האם האישה הציגה הוכחה חדשה שכת"ר לא ראו קודם לכן? הלוא כל הראיות היו גלויות בפני כת"ר ובכל זאת קבע בית הדין כי האישה לא הוכיחה את טענותיה.

מה כן התחדש? בדיקת הפוליגרף של האיש.

8.       בנסיבות אלו ככל וסבורים כת"ר שיש בכך הוכחה לשינוי פסק דין בית הדין קמא שקבע כי יש לפטור את האיש מכתובה, הרי שיש להפנות הוכחה זו לבית הדין קמא שידון האם יש בכך כדי לשנות את פסק הדין. כיצד יכול בית הדין היושב כערכאת ערעור להחליט לשנות את פסק דין בית דין קמא על בסיס ראיה שלא עמדה בפני בית דין קמא?

ברם 'שכח' המשיב כי לא בדיקת הפוליגרף לבדה 'התחדשה', אלא גם תשובותיו לשאלות ההכנה לה שפסק הדין ('השני') התבסס עליהן ואף להלן יהיו הן חלק מטעמו של פסק דיננו. ואכן מדובר בראיה שלא עמדה לפני בית דין קמא, אלא שאף כי ראיות חדשות אינן עילה לערעור אלא לבקשה, שאותה יש להפנות לבית דין קמא לסתירת הדין, מכל מקום, משצצה אגב דיון בערעור (שעילותיו שונות) נזקק לה בית הדין הגדול בהכרעתו, ולא כל שכן כשהקשר לעובדות מסוימות לפחות מדובר ב'מלכת הראיות' – 'הודאת בעל דין'.

לבד מכך מתעלם המשיב מנקודה משמעותית עוד יותר: סתירת הדין בנוגע להחלטה המקורית אינה חייבת התבסס דווקא על ראיות חדשות, יכולה היא להישען על הגעת בית דיננו למסקנה כי נפלה שגגה מתחת ידו בקובעו כי הראיות הקיימות אינן מספיקות כדי לחייב את המשיב בכתובה או בהטילו את נטל הראיה על המערערת. פסק הדין ('השני'), כאמור לעיל, ודיוננו כאן להלן נשענים גם על כך.

אין מניעה אפוא כי בעת שנבחן את אשר לפנינו, ישתרעו גבולות הגזרה של ההכרעה האפשרית על כל המתחם, החל בפטור מוחלט מכתובה על בסיס בדיקת הפוליגרף, עבור באימוץ הפשרה שנקבעה בהחלטה המקורית תוך התעלמות מבדיקת הפוליגרף בשל הפגמים ההלכתיים שבהחלטה לפסוק על פיה או בשל עשייתה שלא באופן שנקבע, וכלה בחיוב במלוא הכתובה. אין בהשלמות הטיעון שהוגשו טענות מחודשות המשפיעות לגופו של עניין בנוגע לרוחב הגזרה האמורה, ודינם של הטיעונים שלפיהם מנועים אנו מהשתרע על כולה בהעדרו של דיון פרונטלי נוסף וכו' – לדחייה.

משהוברר מתחם הדיון נעבור לדיון עצמו.

דיון והכרעה

שאלת הסמכות לסטות מן ההחלטה המקורית

כג. תחילה עלינו לקבוע אם אומנם רשאי בית דיננו לסטות מהחלטתו המקורית, שממנה עלה כי הדין יוכרע על בסיס בדיקת הפוליגרף שתיערך למשיב, ככל שתיערך, וכי ככל שלא תיערך בדיקה כזו, ישלם המשיב למערערת סך של 60,000 ש"ח, המהווה כשליש מסכום הכתובה המלא, כ'פשרה'.

כפי שהזכרנו לעיל וכפי שאמרנו אף בדיון עצמו, תקנות הדיון מאפשרות את 'סתירת הדין' במקרה שבית הדין מוצא כי טעה בהכרעתו או במקרה שבו מתגלות עובדות או ראיות חדשות שלאורן נראה כי ההכרעה הקודמת – המקורית אינה צודקת. בענייננו נקבצו ובאו, לפחות לכאורה, שתי האפשרויות גם יחד: מחד גיסא סברנו כי נפלו שני משגים בהחלטה האמורה.

 משגה אחד הוא העמדת ההכרעה כולה על השאלה אם כפה המשיב יחסים על המערערת אם לאו, שעה שלכאורה גם אם היינו קובעים בוודאות כי לא כך היה, אין זאת אומר כי הגירושין נגרמו בעטיה של המערערת – והלוא אישה זכאית לכתובה לא רק אם בעלה פגע בה, אלא בכל מקרה של גירושין הנערכים ללא שתוכח עילה מוקדמת להפסד הכתובה ושלא באשמתה של האישה, ובמיוחד שעה שאת תביעת הגירושין הגיש הבעל – מה שמטיל את נטל ההוכחה, גם אם קיימות טענות להפסד כתובה או לאחריות האישה לגירושין, עליו ביתר שאת.

 משגה שני הוא העמדת ההכרעה בשאלה זו עצמה של כפיית היחסים על בדיקת הפוליגרף, אף שהסכמת המערערת לכך לא התקבלה 'בקניין', ואף שהסכמתה – ובוודאי הסכמתה המפורשת – לא ניתנה באשר להכרעה על בסיס בדיקת המשיב בלבד. מאידך גיסא, סברנו כי דו"ח הבדיקה גילה ראיה חדשה בדמות של 'הודאת בעל דין', אומנם לא באשמת 'אונס' במובנו הפלילי, ואולי גם לא במובן אחר, אבל כן בהתנהלות חריגה, בהקשר של בני זוג דתיים או של אישה דתייה ואיש שהתחייב לה להתנהלות של שמירת הלכות נידה, העשויה – בלשון המעטה – להביא למסקנה פוזיטיבית כי האיש הוא האחראי לפירוק הנישואין. (וכאמור, לענייננו כלל לא נצרכה המערערת למסקנה פוזיטיבית כזו, די היה לה בשלילת הוודאות ההפוכה, שכן אישה זכאית לכתובה לא רק כשהוכח כך אלא אף כשהאחריות מוטלת על כתפי שני הצדדים במידה שווה, ולעיתים אף כשחלקה באחריות גדול מחלקו של האיש – כל עוד לא הגיע למסה קריטית שאין כאן המקום להגדירה, או כשנטען כי האחריות מוטלת על כתפיה אבל לא הוכח כך). מסקנה כזו – גם לו סברנו אף עתה כי בהעדרה יש מקום להכריע בשאלת ה'אונס' וממילא בשאלת הכתובה על בסיס בדיקת הפוליגרף – שומטת למפרע את היסוד מתחת להכרעה כזו.

המשיב טען כי הסטייה מהחלטתנו המקורית היא "הפרת הבטחה של טריבונל שיפוטי שעומד על אמון הציבור בשפיטה", ומשעומת עם תקנות הדיון המאפשרות את סתירת הדין השיב: "במקרה הזה בית הדין כתב באופן נורא משמעותי מה תהיה התוצאה בכל מקרה."

אלא שתשובתו זו של המשיב – אינה תשובה:

תקנות הדיון מאפשרות את סתירת הדין גם לאחר פסק דין סופי ואף חלוט, אף שאין כל ספק – ולא יכול להיות ספק – כי בכל הנוגע לערך של 'סופיות הדיון' ולפגיעה ביכולת 'ההסתמכות' שהוזכרו בעתירה שהגיש המשיב לבג"ץ, כאמור, נפגעים הללו מסתירתו של פסק דין סופי וחלוט יותר משנפגעים הם מסתירתה של החלטת ביניים, שתוכנה הוא כי אם יקרה כך וכך ייפסק כך או אחרת.

כד. נוסיף ונבאר כי תקנות הדיון המאפשרות את סתירת הדין הן על בסיס חששו של בית הדין כי טענה בדינו (תקנה קכח) הן על בסיס גילוין של עובדות וראיות חדשות (תקנה קכט), אינן חידוש של מתקני התקנות, התקנות מבהירות את הדברים ומסדירות את הפרוצדורה לסתירת הדין, אולם עיקרן ויסודן של תקנות אלה הוא במשנה ובגמרא, ברמב"ם, בטור ובשולחן ערוך:

אדניה של האפשרות לסתירת הדין בשל טעות שנתגלתה בו הוטבעו על המשנה (סנהדרין לב, א) "דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה", וכפי שפירש רש"י: "מחזירין – סותרים את הדין לאחר שגמרו וידעו שטעו מחזירים את הדבר בין לזכות בין לחובה." וראה עוד בגמרא (שם לג, א) בביאור המשנה. וכן פסקו הרמב"ם (פרק יא מהלכות סנהדרין הלכה א') והטור והשולחן ערוך (חושן משפט סימן כה סעיפים א'–ב').

כיסא וסמוכות במשנה יש אף לאפשרות לסתור את הדין נוכח עובדות וראיות חדשות (שם לא, א), ואף היא מעוגנת גם בדברי הפוסקים – ברמב"ם (פרק ז' שם הלכה ו'), אף בטור ובשולחן ערוך (שם סימן כ' סעיף א').

כה. נציין כי לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים יש תוקף של דבר חקיקה ראשי מכוחה של התוספת לסעיף 19(1) לחוק הדיינים (תיקון מס' 19, התשס"ד – 2004), המורה: "הוראות תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – התשנ"ג, יחולו עד להתקנת תקנות באותו ענין לפי הוראות סעיף 27(א)(1) לחוק העיקרי כנוסחו בסעיף 16(1) לחוק זה", ולמצער יש להן מעמד של חקיקת משנה שהסמכות לקביעתה אושררה בחוק הראשי.

מעמדן של התקנות – אף ללא הזדקקות להוראת חוק זו ואף מקודם שנחקקה, הוכר בפסיקת בית המשפט העליון מימים ימימה: כך בדברי בג"ץ 150/59 ועד עדת הספרדים בירושלים נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, ו־6 אח', טו 106 וכפי שנימקו שם השופטים זילברג וברנזון – כל אחד בסגנונו הוא (ואל מסקנתם הצטרף השופט ויתקון), כך בבג"ץ 3914/92 לאה לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב יפו, מח(2) 491 (1994),‏‏ שבו קבע המשנה לנשיא (כתוארו אז, לימים נשיא בית המשפט העליון) א' ברק (שלמסקנתו הצטרפו חבריו השופטים, כתוארם אז, ש' לוין וד' לוין) כי "לבתי הדין הרבניים סמכות טבועה לקבוע את סדרי הדין הנוהגים בהם. בעשותם שימוש בסמכות זו, הותקנו תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל", וכך בבג"ץ 9261/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים (נבו 30.3.2017)‏‏, שבו אמר המשנה לנשיאה (דאז) השופט א' רובינשטיין (שאל מסקנתו הצטרפו חבריו השופטים, כתוארם אז, ח' מלצר וי' דנציגר) "בעינַי הדברים פשוטים: יש לראות את תקנות הדיון בהתאמה כבעלות תוקף דומה לזה של תקנות סדר הדין האזרחי", ואת יתדותיו תמך בפסיקות הנ"ל כמו גם בדבריו של המשנה לנשיא המנוח מ' אלון (בספרו המשפט העברי – תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, עמ' 1520–1521).

כו. לא זו אף זו, הפסיקה האזרחית, ובראשה פסיקת בג"ץ, הכירה באופן קונקרטי במעמדן של התקנות המאפשרות את סתירת הדין, ודחתה טענות כי יש לדחותן מפני עיקרון סופיות הדיון:

כך בפסק דינם של השופטים עמית, סולברג ומינץ בבג"ץ 6116/18 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (נבו 2.9.2018)‏‏ ובפסק דינם של השופטים עמית, גרוסקופף ושטיין בבג"ץ 1388/21 אפרים צימרמן נ' בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו (נבו 18.3.2021)‏‏, שבהם נקטו את סמכותו של בית הדין לפעול בהתאם לתקנות אלה ולהלכה המאפשרת את סתירת הדין, בניגוד לעיקרון סופיות הדיון הנהוג בערכאות האזרחיות, כמילתא דפשיטא, וכך – בהרחבה ותוך ציונם של הללו – בפסק דינם של השופטים פוגלמן, עמית ווילנר (מפי כתבו של הראשון) בבג"ץ 6595/21 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (נבו 8.11.2021)‏‏ שבו קבעו:

לצד טענותיו אלו, טען העותר גם נגד השימוש שעשה בית הדין הרבני הגדול בתקנה קכח לתקנות הדיון.

בהתאם לתקנות הדיון, עקרון סופיות הדיון בבתי הדין הרבניים כפוף לסייגים הקבועים בפרק יד לתקנות אלו שעניינו "סתירת הדיון ודיון מחדש", ובהם תקנה קכח (בג"ץ 6116/18 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, [פורסם בנבו] פסקה 2 (2.9.2018); בג"ץ 6250/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א, [פורסם בנבו] פסקה 8 (28.6.2007)).

אכן, מדובר בתקנה שהשימוש בה ייעשה באופן חריג (ראו והשוו: בג"ץ 1388/21 צימרמן נ' בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו, [פורסם בנבו] פסקה 18 (18.3.2021)), אך איני סבור כי השימוש שנעשה בה בענייננו מוליך למסקנה כי המקרה דנן נמנה עם המקרים החריגים שמצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. בית הדין הרבני הגדול מצא, לאחר שהעותר הגיש את העתירה הראשונה לבית משפט זה, שיש צורך לתקן את פסק דינו. פסק הדין המשלים נומק בהרחבה וניתן רק לאחר שבית הדין קיבל את עמדת הצדדים לגופם של דברים (ובכלל זאת כלל התייחסות גם לטענת המבקש בדבר עצם השימוש בתקנה).

בעתירה דנן טען העותר כי מדובר בתקנה שפוגעת באורח לא מידתי בכללי הצדק הטבעי בכך שהיא מקנה לבית הדין, בין היתר, אפשרות לפתוח פסק דין חלוט בחלוף שנים. אך כאמור, לא אלה הם פני הדברים בענייננו […] יתר טענות העותר שכוונו לבטלותה של תקנה קכח נטענו בעלמא, ולא מצאתי כי יש בהן כדי להצדיק התערבות בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול.

כך גם בפסק דינם של השופטים עמית, ברק־ארז וכשר בבג"ץ 2687/23 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (נבו 18.5.2023)‏‏, שבו הובהר (מפי כתבו של הראשון), תוך הפנייה לבג"ץ 1388/21 הנ"ל: "לבית הדין הגדול מוקנית סמכות לבחון מחדש את קביעותיו אם עלה בליבו חשש כי נפלה טעות בפסק דינו, כאמור בפרק י"ד לתקנות הדיון."

בנותן טעם יש לציין כי לאמור שם, סמכות זו עשויה להיות שרירה וקיימת, וכך פסק דין הניתן מכוחה, גם אם "נפל פגם בכך שבית הדין הגדול שינה את המתווה שנקבע בפסק הדין המוקדם, מבלי שנתן לעותרת הזדמנות להשמיע את טענותיה" אם תוקן הפגם במתן ההזדמנות לאחר מכן (ההדגשות אינן במקור):

יש טעם בטענת העותרת כי היה על בית הדין הגדול להעביר לתגובתה את בקשת המשיב (השוו, לדוגמה, לפסיקה לפיה קיפוח הזכות להגיש תגובה – או תשובה לתגובה – מכוחן של תקנות 241(ג) ו־241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984 – הביא לביטול ההחלטה ולהחזרת התיק לערכאה הדיונית על מנת שתדון בעניין מחדש. ראו, מני רבים, רע"א 6003/20 פלונית נ' פלוני, פסקה 8 [פורסם בנבו] (16.12.2020)), אך במקרה דנן אין מדובר בפגם היורד לשורשה של החלטה (השוו לבג"ץ 6673/19 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 12 [פורסם בנבו] (16.1.2020); בג"ץ 4509/09 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בפתח תקוה, פסקה יא [פורסם בנבו] (3.5.2010); רע"א 4450/17 אבו עיד נ' עאסי, פסקה 7 [פורסם בנבו] (13.9.2017).)

במקרה שלפנינו העותרת שטחה את טענותיה לפני בית הדין הגדול במסגרת בקשתה להורות על ביטול פסק הדין המאוחר, ובית הדין הגדול נדרש להן ובהחלטה מנומקת דחה אותן לגופן. בתוך כך ביאר בית הדין הגדול מדוע המתווה האופרטיבי שנקבע בפסק הדין המוקדם שגוי ואינו מבטא את הקביעה המהותית שנקבעה שם ומדוע הוא אינו רואה לנכון לבטל את התחשיב החדש שקבע בפסק הדין המאוחר, חרף העובדה שלא ניתנה לעותרת הזדמנות להשמיע טענותיה בטרם עשה כן.

משנדרש בית הדין הגדול לטענות העותרת, הגם שבדיעבד, והוציא תחת ידיו החלטה מנומקת כאמור, יש בכך כדי להקהות את עוקצו של הפגם, כך שאין תוחלת בעתירה […]

לבסוף, נציין לפסק דינם של השופטים סולברג, קרא ומינץ (מפי כתבו של השופט קרא) בבג"ץ 6738/21 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (נבו 27.12.2021)‏‏, שעסק בעתירה שביקשה מתן צו על תנאי שיורה למשיבים:

ליתן טעם מדוע לא תבוטל החלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 21.5.2021 המורה על עיון מחדש בפסק דינו מיום 27.10.2019; מדוע לא יבוטל פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 11.7.2021; וכן מדוע לא תבוטל תקנה קכח לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנה קכח או התקנה) ולחילופין יותקנו קריטריונים לשימוש בה.

בית המשפט העליון דחה את העתירה תוך שהוא מציין בין השאר לחלק מהפסיקות האמורות וקובע:

השימוש בתקנה קכח על ידי בתי הדין הרבניים הוכר בפסיקת בית משפט זה במקרים שונים, תוך שצוין כי מדובר בהליך חריג […] ייחודי לבתי הדין הרבניים אשר אינו מוכר בבתי המשפט האזרחיים.

עוד הבהיר וקבע בית המשפט שם, בין השאר, באשר לקיומו של הליך העיון "ביוזמתו לאחר פניית הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני במסגרת היערכותו לתגובה בעתירת המשיב" (בדומה לענייננו, שבו תחילה מצא בית דיננו כי יש הצדקה לעיון מחדש, ביוזמתו, ובשלב שני, לאחר פניית הייעוץ המשפטי נוכח עתירת המשיב כי יש צורך לקיים דיון בעניין, במעמד הצדדים) כי "בכך אין כל דופי", וכי:

עיון בפרוטוקול מלמד כי במהלך הדיון נשמעה התנגדותו של בא כוח העותרת לשימוש בתקנה, והתקיים דיון מהותי לגוף העניין ביחס לטענות הערעור. כך שאין בסיס לטענות העותרת ביחס לאופן קיום הדיון.

כן הובהר שם, ואף כאן מדובר במאפיין שדומה לו מצוי גם בנדוננו:

בפסק דינו השני קבע בית הדין הרבני כי פסק דינו הראשון ניתן על דרך הפשרה […] אולם כעת הסתבר כי לא הייתה הסכמה לפשרה […] ולכן חלק זה של פסק הדין שניתן על דרך הפשרה אינו יכול לעמוד ויש לפסוק בו מחדש תוך מתן נימוקים […]

בנסיבות שלפנינו, לנוכח קביעת פסק הדין השני כי פסק הדין הראשון ניתן, בחלקו, בחוסר סמכות, על דרך פשרה בשעה שלאמיתו של דבר לא הייתה הסכמה לכך, אין צורך להידרש לשאלה האם המותב בהרכבו החדש היה מוסמך לדון בעניין מחדש לפי תקנה קכח […]

ולסיום שב בית המשפט והבהיר:

גם טענות העותרת ביחס לביטול תקנה קכח או להתקנת תקנות לאופן מימושה אינן מגבשות עילת התערבות ודינן להידחות על הסף.

כפי שצוין, תוקף התקנות הוכר בעבר בפסיקת בית משפט זה, וכך גם ייחוד תקנה קכח, המאפשרת לבית הדין הרבני לעיין מחדש בפסק דינו, לעומת הדין האזרחי הכללי. הטענות נשמעות שנים רבות לאחר שהותקנו תקנות העיון ומבלי שמתקין התקנות צורף כצד לעתירה.

כז. אפשר אומנם שהמשיב גורס כי פסק דין סופי אינו בבחינת 'הבטחה', ואילו החלטה המורה מה צפוי להיות תוכנו של פסק דין כזה אם כך או כך ייעשה היא 'הבטחה'.

אולם מסברה כזו לא תוכל לצמוח לו ישועה, שכן משמעות הדברים היא כי לו פסק בית דיננו את הדין כמבוקשו לאחר קבלת תוצאות הבדיקה – יכול היה לסתור את דינו למוחרת היום, משקיים את 'הבטחתו', ורק משום שטרם פסק את דינו ועודנו מצוי בשלב 'ההבטחה' אינו יכול לפסוק אחרת.

תוצאה כזו אינה סבירה בעליל, שהרי אם לאחר קיום ההבטחה ומתן פסק הדין אפשר לבטלו, ממילא נפגעת יכולת ההסתמכות על ההבטחה לפחות באותה מידה שהיא נפגעת מהפרת ההבטחה, ואף יותר מכך, כאמור. והלוא יכולת ההסתמכות היא העומדת ביסודה של החובה לקיים 'הבטחה של רשות מנהלית' כפי שביאר כבוד השופט אליהו מצא בבג"ץ 4383/91 חיים שפקמן נ' עיריית הרצליה, מו(1) 447 (1992)‏‏ (להלן: הלכת שפקמן) באומרו:

מסויג יותר הוא כוחה של רשות לבטל או לשנות החלטה קודמת שלה או מעשה מינהלי מוגמר שנעשה על פיה, כשבהחלטה – או במעשה – גלומה הבטחה שלטונית תקפה כלפי פרט או חלק מוגדר של הציבור, וכשביטולם או שינוים עלולים לפגוע במי שסמך על אותה הבטחה וכלכל את התנהגותו בהתאם לה.

 חובה זו אינה חובה חקוקה, נזכיר, וכל קיומה אינו אלא מחמתו של רציונל זה ובהעדרו – אין בסיס לקיומה.

למען הסר ספק נבהיר גם כי אף שבבג"ץ 135/75 סאי־טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה, ל(1) 673(1975)‏ (להלן: הלכת סאי־טקס) שבו חידש בית המשפט לראשונה את העיקרון בדבר תוקפה של 'הבטחה מנהלית' נאמר כי חלה היא אף אם בפועל לא הרע מקבל ההבטחה את מצבו בעקבותיה ולא נמצא ניזוק ממתן ההבטחה, מכל מקום הדעת נותנת כי לכל הפחות צריכה ההבטחה להיות כזו שגלום בה פוטנציאל של כלכול צעדיו של אדם על פיה באופן משמעותי, מה שקראנו לעיל "יכולת הסתמכות", מה שמגלם פוטנציאל של נזק אם לא תקוים ההבטחה. לחילופין, ככל שלא נניח שלכך כיוון בית המשפט אף בהלכת סאי־טקס‏, הרי שנצטרך להסיק כי בהלכת שפקמן‏ סייג בית המשפט את קביעתו שבהלכת בהלכת סאי־טקס‏ וצמצמה אל המקרים שבהם מתקיים הרציונל בנוגע להסתמכות, וההלכה המשפטית המחייבת היא זו האחרונה.

זאת ועוד: כבר בהלכת סאי־טקס‏ הובהר – וכך הוא לכאורה גם המובן אליו – כי הבטחה כזו מחייבת רק אם נותן ההבטחה נתן אותה "בגדר סמכותו החוקית", ובית המשפט אף ציין כי במקרה אחר:

בבג"ץ 11/63, יפו סן (מוצרי הדר) בע"מ נגד שר המסחר והתעשיה, [1], בע' 744, נמנענו מלהורות על קיום הבטחה של השר, כל כך למה? משום שניתנה מחוץ לגדר סמכותו ולא היה בידו לממשה.

לפיכך, ככל שמוצא בית הדין כי 'ההבטחה' שנתן, כביכול, כי אם תתבצע בדיקת פוליגרף ויהיו תוצאותיה כאלה או אחרות יפסוק כך וכך, היא 'הבטחה' הנוגדת את ההלכה או את החוק – והלוא זו היא הטענה כי פסיקה כזו בהעדר הסכמה לקיום הבדיקה כפי שהתקיימה או בהעדר קניין נוגדת את ההלכה והחוק – וממילא אינה בגדר סמכותו, הרי ששוב אינו חייב לקיים את הבטחתו זו. ונוסיף ונחדד: לא רק 'אינו חייב' אלא אף אינו רשאי, שהרי אין בית הדין רשאי לפסוק שלא בסמכות או בניגוד להלכה ולחוק.

יפים לעיין זה דבריו של שופט בית המשפט העליון המנוח גבריאל בך בהלכת ביאזי‏‏ (שזכרה בא ויבוא עוד בהליך שלפנינו):

האם מותר לבית המשפט להתחייב שיכבד תוצאותיהן של "בדיקות" כאלה אפילו הן נוגדות את התרשמותו מחומר הראיות המצוי כבר לפניו? אין ספק בלבי כי התשובה על שאלות אלה חייבת להיות בשלילה.

ועל דברים נכוחים אלה לא חלקו גם חבריו של השופט בך באותו פסק דין, אף שמסקנתם בו הייתה שונה.

זאת ועוד הלכת סאי־טקס‏ סייגה את הוראתה גם באמירה כי תחולתה היא רק "באין צידוק חוקי לשנותה [=את ההבטחה] או לבטלה״. גם בהלכת שפקמן‏‏ דברי בית המשפט כי "הבטחה תקפה, שניתנה על ידי רשות שלטונית, תוכר גם כהבטחה מחייבת, שבית-משפט זה יאכוף על הרשות את קיומה" בצידם, בהמשכו של אותו משפט "אלא אם הוכח קיום צידוק חוקי לבטלה או לשנותה".

ברור הוא כי אם קיום 'ההבטחה' מנוגד לחובתו של בית הדין לפסוק כהלכה ובמסגרת החוק והסמכויות שהעניק לו המחוקק, אין לך 'צידוק חוקי' גדול מזה לביטולה של ה'הבטחה'.

יתרה מכך, אף לולי היותו של הסייג "בגדר סמכותו" מפורש בפסיקתו האמורה של בג"ץ (ולדעתנו אף מובן מאליו, כאמור), ואף לולי הסייג הנוסף של העדר צידוק חוקי לשינוי או לביטול ההבטחה, ברור הוא כי בהתנגשות בין החובה לקיים הבטחה כזו, שאינה חובה חקוקה, לבין חובתו של בית הדין לפסוק על פי ההלכה והחוק שהיא חובתו היסודית ביותר, וחובתו לפעול אך ורק במסגרת הסמכויות שהעניק לו החוק, שהיא חובה חקוקה מעצם הוראת החוק המגדירה את הסמכויות – גוברות האחרונות על חובת קיומה של הבטחה.

ולבסוף נעיר: הלכת סאי־טקס‏ והפסיקה שבאה בעקבותיה עוסקות ב'הבטחה מנהלית' – הבטחה של 'רשות מנהלית', חובת קיומה של הבטחה כזו היא חלק מהמשפט המנהלי העוסק בדינים שבין אדם לרשויות המנהליות שכולן שייכות לרשות המבצעת. בית הדין הרבני אינו חלק מהרשות המבצעת ואינו 'רשות מנהלית' אלא חלק מהרשות השופטת.

לגופה של הכרעה

כח. משחלפנו על פני המשוכה המדומה של הספק הקיים כביכול בנוגע לסמכותו של בית הדין לסטות מהחלטתו המקורית, באה עת הכרעה מחודשת לגופם של דברים תוך בחינת הטענות והמענות. נכריע בשאלות השונות כפי הסדר שבו סודרו לעיל ולאחר מכן נסכם את תוצאתם הסופית של הדברים:

'הודאת בעל דין' העולה מדו"ח בדיקת הפוליגרף ומשמעויותיה

כט. כמתואר לעיל, בחוות הדעת של מכון הפוליגרף תואר כיצד הסביר האיש בעת שיחת ההכנה ו"גולל את השתלשלות האירועים בנושא הנבדק מתוך נקודת מבטו":

לדבריו, מעולם הוא לא כפה על אשתו יחסי אישות, היו מקרים בהם הוא רצה והיא לא, כמו כל זוג, ובהתאם לכך הוא ניסה לשכנעה, לעיתים הצליח, לעיתים לא, אולם מעולם לא כפה עליה בדרך כלשהי קיום יחסי אישות […]

מעולם לא אילץ את אשתו לקיים יחסי אישות כשהיא בנידה. היו מספר פעמים בודדות בהם הוא התפתה לכך וניסה לשכנעה לעשות כן, אולם תמיד היא סירבה בתוקף, ומעולם לא קרה כדבר הזה.

לעיל כבר נאמר כי יש בדברים אלה 'הודאת בעל דין' שממנה עולה כי האיש נהג כלפי האישה באופן שאף אם אינו עולה כדי אונס, די בו כדי לקבוע כי האשמה בכל הנוגע לגירושין הייתה מוטלת על כתפיו שלו אפילו הייתה היא תובעת את הגירושין, ועל אחת כמה וכמה משתבע אותם הוא.

הזכרנו בהקשר זה כי ייתכן גם שאותה התנהלות שלה קוראת האישה 'כפייה' ו'אילוץ' אינה נתפסת ככזו בעיני האיש, ומשום כך אכן נמצא דובר אמת בבדיקת הפוליגרף, שכן בתודעתו שלו היו דבריו כנים ואמיתיים, אך בתודעתה של האישה היו מעשיו בבחינת כפייה ואילוץ. עוד אמרנו – ודברים אלה אמורים גם אם נניח כי ניסיונותיו של האיש "לשכנע" את האישה לקיים עימו יחסים בעת נידתה היו בשיח נינוח לגמרי הרחוק מאונס כרחוק מזרח ממערב – כי ניסיונות אלה הם ודאי התנהלות חריגה, בהקשר של בני זוג דתיים או של אישה דתייה ואיש שהתחייב לה להתנהלות של שמירת הלכות נידה, העשויה – בלשון המעטה – להביא למסקנה פוזיטיבית כי האיש הוא האחראי לפירוק הנישואין, שכן יש לראות בכך הפרת הבטחת המערער למשיבה שישמור על טהרת המשפחה, כפי התנאי שדרשה טרם נישואיהם.

בפסק הדין מיום ג' בכסלו התשפ"ד (16.11.23) אמרתי כי נוכח דברי המשיב כי לא אילץ את המערערת לקיים עימו יחסים בעת נידותה אך כמה פעמים התפתה לכך וניסה לשכנעה אלא שהיא סירבה – יש לקבוע בנוגע לטענת המערערת כי אכן כפה עליה את קיום היחסים כי 'רגליים לדבר' וכי יש לתת אמון בגרסתה של המערערת יותר מבזו של המשיב.

בעתירה שהגיש המשיב לבג"ץ נגד פסק הדין, תקף המשיב את הדברים בהציגו אותם כקביעה שלפיה "בן זוג המבקש להקל באיסורי נידה חשוד בשל כך בלבד גם במעשי אינוס". עוד טען המשיב בעתירתו כי "דברים קשים אלו תובלו גם בהתייחסות שלילית כללית לאורח חיים 'מתירני ונהנתני' כאינדיקציה לנכונות לכפות יחסי מין על הזולת". ולקינוח הוסיף:

יצירת היקש בין משא־ומתן בין בני זוג (הבאים מרקעים דתיים שונים!) בנוגע למידת הקפדתם בהלכות אישות, לבין חשד לאינוס (!) שהוא מהעבירות החמורות בדין הפלילי מהווה פגיעה קשה בצדק הטבעי, בשוויון ובכבוד האדם במובן הליבתי ביותר. יש בה אף כדי להכתים ציבור רחב בחשד אונס אך בשל התנהגות נורמטיבית מקובלת […]

ברם, דברים אלה, המנתקים את האמירות שבפסק הדין האמור מהקשרן, לוקים בשל ניתוק זה בעירוב מין בשאינו מינו הן ברובד של דיני הראיות הן ברובד הדין המהותי, וכפי שנבאר להלן.

ל. ברובד של דיני הראיות: ההליך שבו אנו דנים אינו הליך פלילי, שרף הוודאות הנחוצה בו לצורך הרשעה הוא גבוה ביותר 'למעלה מספק סביר'. מדובר בהליך 'אזרחי' של דיני ממונות (תשלום סכום כתובה), שלו היה נדון בבית המשפט היה עשוי להיות מוכרע על פי 'מאזן ההסתברויות' שדי לו בסבירות של מעט למעלה מחמישים אחוזים. בדין תורה אין די בהסתברות כזו כדי להוציא ממון מן המוחזק, אולם כשהמוציא מחזיק בידו בשטר חוב – בענייננו האשה מחזיקה בשטר הכתובה– ונחוצה הכרעה בשאלה אם למרות השטר שבידו אין הוא זכאי להיפרע מן הנתבע, מתהפך נטל הראיה לעיתים (הדבר תלוי בסוג הטענות) והתוצאה היא כי די יהיה בהסתברות נמוכה בהרבה כדי לחייב את הנתבע בתשלום, לעיתים אפשר לומר כי די בקיומו של ספק סביר שמא החוב לא נפרע או בטל כדי להעמידו על חזקתו כי קיים הוא ולחייב את הנתבע.

בענייננו הציגו הצדדים עמדות חלוקות ברובד העובדתי בנוגע למה שהתרחש בחדרי חדריהם. במצב כזה של 'מילה מול מילה' מעיקר הדין וכפי שנאמר כבר בהחלטה המקורית יש מקום להזדקקות להכרעה בדרך של מיצוי הראיות – גם אם מדובר בראיות שאין בהן כשלעצמן כדי להכריע במקרים אחרים וגם אם מדובר בראיות שקבילותן טעונה הסכמה (לטעמו של החתום מטה, למרות הקושי לברר את העובדות כהווייתן, אי אפשר לכוף קבלת ראיות כאלה, אלא שנכון הוא לנסות ולהוביל את הצדדים להסכים לשימוש בהן), מה שהוביל מלכתחילה להחלטה להסתייע בבדיקת הפוליגרף (ולטעמו של החתום מטה הכוונה הייתה להסתייע בה בהתאם להסכמת הצדדים, אלא שבשגגה ניתנה החלטה שלא תאמה את ההסכמה). ברם ההזדקקות להכרעה בדרך זו נובעת לא רק מעצם קיומה של 'מילה מול מילה', מה שכשלעצמו היה עשוי להוביל למסקנה כי שטר החוב גובר על הטענות שנגדו כל עוד לא הוכחו, אלא גם משום שמילתה של המערערת צריכה הייתה – בעין הלכתית – לגבור גם על 'חזקת הכשרות' ההלכתית של המשיב שלא נחשד לכאורה על איסורי נידה. על כן, שעה שגרסת המערערת ייחסה לו עבירה על איסורים אלה – גם אם ננפה מגירסה זו את המרכיב של כפייה ואונס ונניח שמדובר רק בהפעלת 'לחץ' (שהלוא אם מדובר במעשים שנעשו ברצון משותף, פשיטא שלא הייתה יכולה המערערת להאשים בהם את המשיב יותר מאת עצמה) – היה קיים קושי בקבלת עמדתה.

בהקשר זה נאמר בפסק הדין כי הודאת המשיב כי ניסה לשכנע את המערערת לקיים עימו יחסים בנידתה "מראה שהמעשים הללו אינם חמורים אצלו" וכי לאור הודאה זו הרי שטענת המערערת "אינה משימה אותו רשע". (למעלה מן הצורך נסביר את הנהיר לכל מי שמצוי בספרות ההלכתית כי המונח 'רשע' ו'השמתו של אדם רשע' נוגעים לעובר עברות – או למי שמושם בדבריו שלו או של אחר כמי שעובר עברות – שיש בהן חיוב 'מלקות' מן התורה, ולענייננו: איסור נידה.)

יסודם של דברים הוא בדברי הריטב"א (כתובות כג, א) וכן בתשובת הרדב"ז (חלק ג' סימן תז [תתנ], ועיין שם שלאחר שכתב את הדברים מסברת עצמו הסתייע מהריטב"א שכתב כמותו) שהביאו סברה שאישה נאמנת (מכוח 'חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה') לטעון נגד בעלה כי כופה הוא עליה קיום יחסים בנידתה, ומשטענה האישה כך – כופים את הבעל לגרשה ולתת לה את כתובתה, ודחו הריטב"א והרדב"ז את דבריהם בנימוק שאין להאמינה "במידי דפגמה ומשוויא ליה רשע". ומשמע שכשאין האישה עושה את הבעל 'רשע' בדבריה, וכך הוא כאשר הודה בעצמו בהיותו 'רשע' במובן זה, נאמנת היא (מכוח החזקה האמורה) לטעון נגדו אף את הטענה בדבר כפיית היחסים. (ועיין שם ברדב"ז שגם אם בזמן הזה אין לכפות גט על סמך טענות שטוענת האישה נגד בעלה המסתייעות בסברת 'אין אשה מעיזה' – מכל מקום יש לסמוך על כך שלא לדונה כ'מורדת'. ומעניין זה ראה עוד להלן בדברינו.)

אזכורו של העולם המתירני והנהנתני בא באותה פסקה ובאותו הקשר עצמם – לא כעילה לראות בכל מי שנוהג מתירנות בתחום חיי האישות חשוב על אונס, אלא כעילה לסלק מעליו את 'מטריית ההגנה' של חזקת הכשרות בהקשר של איסורי נידה, השוללת ממילא את הטענה לעבירה עליהם תוך כדי אונס. משמסולקת מטריית הגנה זו מן המשוואה שבגדרה צריכים אנו לקבוע מי נאמן יותר בגרסה העובדתית, מחזק הדבר את עמדתה של המערערת, שכאמור לעיל אינה צריכה – כדי להתקבל – להיחשב גרסה נכונה למעלה מכל ספק סביר ונוכח מוחזקותה של האשה בשטר הכתובה אף לא לחצות את רף חמישים האחוזים במסגרת מאזן ההסתברויות. הא ותו לא.

לא. ברובד של הדין המהותי: המונחים כפייה, אונס ואילוץ נחשבים אולי כקרובים זה לזה אולם אינם זהים כלל ועיקר, ואף לכל אחד מהם כשלעצמו עשויות להיות פרשנויות שונות בהקשרים שונים.

המצג שאותו מנסה המשיב להציג הוא כזה שלפיו כל עוד לא הייתה התנהלותו עולה כדי אונס במובנו הפלילי הרי שפטור הוא מן הכתובה, וממילא קבלת עמדת המערערת משמעה האשמתו באונס במובן זה. אולם זאת לא עלתה כלל על דעתו של איש מחברי בית הדין, פשיטא שהתנהלות פסולה בתחום של חיי האישות העשויה להשליך על שאלת החיוב בכתובה (גם בהנחה שאכן בהעדרה של התנהלות כזו לא יהיה חיוב, הנחה שכפי שהוזכר לעיל ויפורט להלן אינה מקובלת על החתום מטה) אינה צריכה לעלות עד לרף זה.

אציין שגם ב"כ המשיב בעצמו מבין לכאורה כי המושגים השונים אינם זהים זה לזה, ולא בכדי עמדו בדיון על ההבדל בין ניסוחן של השאלות השונות שנשאל האיש בפוליגרף, שאלות שבאחת מהן שימש המונח 'אילוץ' ובאחרת המונח 'כפייה'.

אכן מטיעוני המשיב נראה כי בעיניו אין הבחנה בין המושגים השונים – זו מהות טיעונו בעתירתו – ולא מן הנמנע, בלשון המעטה, כי כך גם בעיניה של המערערת שאכן השתמשה בהאשמותיה כלפיו במונח 'אונס'. הדבר מחזק את האפשרות שהוזכרה לעיל, כי אותה התנהלות שלה קוראת האישה 'כפייה' ו'אילוץ' – ואף 'אונס' – אינה נתפסת כך בעיני האיש, ומשום כך אכן נמצא דובר אמת בבדיקת הפוליגרף, שכן בתודעתו שלו היו דבריו כנים ואמיתיים, אך בתודעתה של האישה היו מעשיו בבחינת כפייה ואילוץ – מה שמסביר, אם נניח ש'אונס' במובנו הפלילי אכן לא התרחש, את להיטותה שלה כי ייבדק בפוליגרף, להיטות שקשה להבינה אם לא נניח שבעצמה האמינה כי סביר להניח שיימצא דובר שקר.

אליבא דאמת, כאמור לעיל, פחותה היא המשמעות של ההגדרה ועיקרו של דבר תלוי במעשים. בדיון לפנינו טען בא כוח המערערת כי במסגרת ה"שכנוע" מצד המשיב כלפי המערערת "היה גוהר מעליה בכוח" ו"דוחף את אצבעותיו לאיבר מינה עד שלעיתים תש כוחה והיא השתכנעה". בא כוח המערערת אף טען כי מפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי אפשר להסיק מתי עמדו למערערת כוחותיה להתנגד למאמצי השכנוע "כשהיא הייתה נידה", מה שתואם לדברי המשיב לבודק הפוליגרף כי לא הצליח לשכנעה לקיים עימו יחסים בנידתה, "ומתי תש כוחה – כשהיא הייתה טהורה".

אין אנו צריכים בהכרח לקבל תיאור זה כאמת מוחלטת – לא רק משום שכאמור לעיל כדי להותיר את חוב הכתובה בעינו (גם בהנחה שמצריך הוא טענה בדבר התנהלות בעייתית של האיש בתחום של יחסי האישות) די בספק, אלא גם משום שהבאנו את הדברים עתה רק כדי לשׂבר את האוזן בנוגע למשמעויות האפשריות שאפשר ליצוק למונח 'שכנוע' הקרוב לקצה האחד של הסקאלה שבין רצון לאונס ולמונחים 'אילוץ' ו'כפייה' הקרובים לקצה האחר של אותה סקאלה. (אין אנו נזקקים לצורך דיוננו לבחון – אם נניח שתיאור זה אכן נכון הוא – את משמעויותיו הפליליות התלויות בשאלת הגדרתה של 'הסכמה חופשית' ובזיקת ההתנהלות המתוארת גם להוראות סעיף 3(א)(3) לחוק למניעת הטרדה מינית, וכן – ביחס לתיאור של תחיבת האצבעות – בהוראת סעיף 345(ג) לחוק העונשין. כאמור אין אנו עוסקים בהליך פלילי לא בפן המהותי ולא בפן של דיני הראיות ושל מידת הוודאות שלה אנו נצרכים באמצנו את עמדת מי מהצדדים.)

נוסיף ונאמר כי המונח כפייה בדברי חז"ל ובספרות ההלכה מתייחס לעיתים ל'שכנוע' – פשוט או 'אגרסיבי', אך עדיין מילולי בלבד – 'כפייה בדברים' (ראה למשל: תוספות בבא בתרא ח, ב; מאירי כתובות נט, ב וריטב"א שם בשם יש דוחין; רא"ה ומאירי שם סג, א) ואף בהקשר של 'שכנוע' לקיום יחסי אישות (מאירי שם סג, ב לגבי מורדת ד'בעינא ליה ומצערנא ליה' ש"ראוי לבית דין" "למשנה אחרונה" – "לטרוח בה וליסרה ולהוכיחה ולהכריז כדי לשכך חמתה על ידי מוכיחים והתראות ושאר מיני כפיות שבדברים" ולעומתה לגבי מורדת ד'מאיס עלי' "שאמרו 'לא כייפינן לה'" – "כלומר אין משתדלין להוכיחה בהכרזות והתראות ולכופה במוסרים ותוכחות ובכמה מקומות הוזכר בתלמוד לשון כפייה בדברים ותוכחות").

אשר למונח 'אילוץ' נזכיר כי מקורו הוא המילה היחידאית בתנ"ך "ותאלצהו" שנאמרה בנוגע ללחץ שהפעילה דלילה על שמשון כדי שיגלה לה את סוד כוחו, ואף שם מדובר לפי פשטי המקראות במה שמכונה היום 'נדנוד' (מונח שמקורו ביידיש – במילה 'נודניק') בלבד: "ויהי כי הציקה לו בדבריהָ כל הימים וַתְּאַלֲצֵהוּ וַתִּקצַר נפשו למות" (שופטים טז, טז). חז"ל (בבלי סוטה ט, ב), נציין, קשרו אילוץ זה לכפייה הנוגעת לתחום יחסי האישות ולא לדיבור בלבד, אך אין מדובר באונס כלשהו אלא בהפעלת לחץ באמצעות מניעת יחסי אישות וליתר דיוק הפסקתם בעיצומם (עיין שם, וכן ברד"ק ובמצודות דוד בשופטים שם).

לב. אין אנו יכולים, איננו צריכים לצורך דיוננו ואף לא התיימרנו לקבוע – בוודאות הנחוצה בהליך פלילי כי המשיב אנס או ניסה לאנוס את המערערת, וודאי לא במובנו הפלילי של המונח אונס – לא על יסוד הודאתו כי 'התפתה' לנסות ולשכנעה לקיים עימו יחסים בעת נידותה, לא על יסוד דבריו כי לעיתים ניסה והצליח לשכנעה לקיים עימו יחסים שבהם לא רצתה מלכתחילה, בימי טהרתה, ולא על יסודן של ראיות אחרות. הדבר אף לא נאמר בפסק דיננו.

אך יכולים אנו לקבוע, וכך אנו סבורים, כי ההסתברות לנכונותה של גרסת המערערת שלפיה היו מקרים שבהם קיים עימה יחסים כתוצאה מהפעלת לחץ לא ראוי, במינון זה או אחר, שאותו הוא מגדיר 'שכנוע', וכי הפעיל לחץ כזה עליה גם בעת נידתה במקרים מסוימים – היא הסתברות גבוהה מספיק כדי להכריע במידה הנדרשת לצורכו של הדיון בעניין הכתובה ולקבל לעניינו את גרסתה זו.

דעתנו היא כי 'שכנוע' כזה עשוי במקרים רבים להביא אישה לתחושה כי מקיימת היא את יחסי האישות בעל כורחה ולגרום לה לרצות – ובצדק – בפירוד מן האיש, וממילא גם ככל שבעטיו של שכנוע כזה נמנעה מלבוא או לשוב להתגורר עימו, כפי שטען המשיב כלפיה, לא הייתה אפשרות להאשימה בגירושין, וייתכן מאוד שכך אף לו הייתה היא תובעת אותם, ולא כל שכן שעה שהמשיב תבע את הגירושין.

כך על אחת כמה וכמה בנוגע לניסיונות השכנוע לקיום יחסים בימי נידותה. בניסיונות אלה – גם אם לא צלחו, ובהקשר זה: אף אם נאמץ לחלוטין אך ורק את הודאתו המפורשת של המשיב ולא נקבל כלל את גרסת המערערת, אלא נקבע כי היו אלה ניסיונות שכנוע 'עדינים' – יש כדי להביא אישה דתייה לידי חוויה סובייקטיבית לכל הפחות של ניסיון אונס, שכן בתודעתה אין לדמיין אפילו מצב שבו תקיים יחסים בנידותה שלא באונס, יש בהם כדי להביאה לידי חשש מפני הבעל ולאובדן מוחלט של האמון בו ובהתחייבויותיו כלפיה (הן כאלה שמכללא אצל כל זוג והן אלה שניתנו בפירוש בענייננו שבו לדברי הצדדים הבטיח המשיב למערערת טרם נישואיהם את ההקפדה בהלכות טהרת המשפחה), ואולי אף לחשש שמא במקרה כלשהו עתידי יצליח 'לשכנע' אותה ולהעביר אותה על דתה ודעתה – ובהקשר זה נזכיר את טענת ותמיהת באת כוח המשיב "אדם לא יכול להתפתות?" המשיב אולי סבור כי רצון לקיים יחסי אישות גם בימי נידותה של האישה הוא "התנהגות נורמטיבית מקובלת", כלשונו, ואולי כך הוא בציבור שאינו דתי. אך ברור לחלוטין כי בעבור אישה דתייה, ואף בהקשר של איש שאינו דתי אך התחייב לאשתו טרם נישואיו לה כפי שהצהיר במהלך הדיון לפנינו במפורש, וביודעו את היותה דתייה כי יקפיד בהלכות טהרת המשפחה, מדובר בהתנהגות פוגענית שאינה נורמטיבית, בפגיעה באמון ובערכי יסוד ובדבר העשוי להביא אישה דתייה לידי תחושה כי אינה יכולה לחיות עם האיש – חיים שמבחינתה הם בבחינת 'לדור עם נחש (ולו כמטאפורה של 'הנחש הקדמוני', המפתה לדבר עבירה) בכפיפה אחת' – ולהצדיק אף תביעת גירושין מצידה, ולא כל שכן שלא לראות בה את האחראית לתביעת הגירושין שהגיש האיש עצמו.

בין כך ובין כך, עולה בבירור בהודאת "בעל דין" בפנינו שהפר הבטחה למערערת לשמור על טהרת משפחה. נצטט קטע מפרוטוקול הדיון שהתקיים בפנינו המבטא את הפרת הבטחות המשיב כלפי המערערת טרם הנישואין. להלן ציטוט (ההדגשות לא במקור):

בית הדין: שאלה נוספת, מתי התחתנתם?

המערערת: יוני 2017

בית הדין: כשומרי מצוות?

המערערת: הוא טען שהוא דתי, גיליתי שהוא לא שומר

בית הדין: אתה הולך להתפלל בשבתות?

ב"כ המשיב: הוא מתחזק

בית הדין: אני שואל אותו

המשיב: בטח, גם בתקופת הנישואין, שמרתי שבת, כשרות, טהרת המשפחה, זה היה תנאי שלה כשהתחתנו, קיבלתי על עצמי וכך עשינו, לא הכרחתי אותה כשהיא טמאה

בית הדין: זה נכון שבקשת ממנו לשמור טהרת משפחה? הוא אומר שזה היה תנאי

המערערת: ברור, הוא טען שהוא דתי, אך שום דבר, פניתי לעזרה בנושא מה עושים, לבודקת טהרה וכאלה

עד כאן.

אתה הראית לדעת "הודאת בעל דין" על הפרת הבטחתו למערערת טרם הנישואין שישמור על טהרת משפחה ותוך כדי דיבור מודה "שלא הכריח אותה כשהיא טמאה", כלומר הוא ניסה לשכנע אותה לעבור על הבטחתו ועל איסור חמור מן התורה אלא ש"ברוב טובו" לא הכריח אותה כשהיא טמאה.

"ומשכיל על דבר ימצא אמת לאמיתו ודעת לנבון נקל" "והחכם יחכם עוד ויוסיף לקח" (מסילת ישרים סוף פרק ט').

וראה עוד ציטוטים מפרוטוקולים של הדיון בבית הדין האזורי שציטט עמיתי הרה"ג אברהם שינדלר שליט"א הודאות נוספות לדתיותו של המשיב.

סיכומם של העובדות עד כה:

שתי הודאות בעל דין לפנינו:

האחת, הודאתו בפני המומחה לפוליגרף וגם בפנינו שהוא ניסה לשכנע את המערערת לחיות חיי אישות עמה בנידתה, ובכך הפר בריתו עם בוראו שדינו כמסית לעבור עבירה מן התורה, והמביאות לחיובו בכתובה בהתאם לפוסקים שהבאנו.

השנייה, הודאתו במהלך הדיון בפנינו כי הבטיח למערערת לשמור על טהרת משפחה והפר זאת בעצם הניסיון לשכנע אותה לעבור עבירה מן התורה בניגוד להבטחתו אליה טרם הנישואין ובכך הפר ברית עמה.

למהותה של הכתובה

לג. לעניין זה נוסיף ונחדד את ההסבר לתקנת חז"ל שתיקנו כתובה ולמהותה של הכתובה ונצטט קטע שכתב החזון איש בספרו (כתובות סימן סה אות ח'): "שטר הכתובה הוא תקנת השלום בין הבעל לאשתו, והוא ביטחון ושלוות האישות ביניהם."

כלומר: תקנת חכמים לכתוב כתובה שבה הבעל מתחייב לאשתו אינה תקנה לכתיבת 'שטר טקסי', אף שיש הטועים וחושבים כך, אלא תקנה שמטרתה יצירת יציבות למערכת נישואין, כהגדרת חז"ל "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" – אינה מתמצה רק בפן זה של יצירות הנישואין, אלא מיועדת, ופן זה הוא חלק מכך, לעגן מערכת בריאה וחזקה של ביטחון ושלווה של האישה בנוגע לאישות שבין הצדדים, מערכת הכוללת את מסגור היחסים בין בני הזוג בהתאם לתנאים ולכללים שעליהם הסכימו להשתיתם ובהם עליהם לעמוד.

ומכאן למקרה דנן: המשיב הודה שניסה לשכנע את המערערת לקיים עמו יחסי אישות בהיותה נידה – דבר שמאוס בעיניה, ומנוגד לבקשתה ולהסכמתם של שני הצדדים טרם נישואיהם, כפי שהודה המשיב, לבסס את מערכת הנישואין על אדני ההלכה, ובכללם שמירת טהרת המשפחה, שהיא ערך עליון אצל בני זוג שומרי תורה ומצוות.

המערערת, שגדלה על ערך זה, התנתה עם המשיב, כאמור, כי נישואיהם ינוהלו בהתאם לערך זה, והוא הסכים לקבל על עצמו את שמירת טהרת המשפחה, והבטיח לה זאת, כפי שהצהיר לפנינו וכפי שתועד ונרשם בפרוטוקול.

מעשה זה של שכנוע להפר את התנאי שהתנו הצדדים ביניהם עוד בטרם הנישואין, הוא 'הפרה יסודית' של ה'הסכם' שביניהם, מלבד היותו מנוגד להלכה, ולא בכדי ערער מעשה זה את יסודו של הבית והפר את בטחונה ושלוותה של המערערת בהקשר היסודי והרגיש ביותר של האישות שביניהם. הכתובה, כדברי החזון איש, באה לשמר ביטחון ושלווה אלה, ואף שאף עליהם באה ההתחייבות הכספית שבה להגן, ובכך אף להגן על חיי הנישואין עצמם, וכמה יפים הם לכאן דברי החזון איש, שכן אם המשיב לא היה חותר תחת התחייבותו הבסיסית שעליה הסכימו הצדדים להשתית את ביתם, ולו מן החשש לחיובו בתשלום הכתובה, אכן הייתה יציבות הבית נשמרת ופירוק מערכת הנישואין היה נמנע.

מחובתו של בית הדין לעמוד איתן על משמר זה של חובת הבעל בכתובת אשתו בתובעו גירושין ללא שיוכיח את אשמת האישה בהם, ולא כל שכן כשמתברר כי הרס מערכת הנישואין נגרם בשל הפרתו את כללי מערכת הנישואין שייסדו הצדדים בעת נישואיהם. אי־עמידה של בית הדין על משמר זה תגרום להפרת יציבות הבית ותיתן הזדמנות לכל הבא להפר את יציבות הבית לעשות זאת, ביודעו כי יוכל להיפטר מן ההתחייבויות שנטל על עצמו.

תוקפה ומעמדה של בדיקת הפוליגרף שנערכה

לד. בפסק הדין מיום ג' בכסלו התשפ"ד (16.11.23), עמדנו על העולה מפרוטוקול הדיון מט' בסיוון התשפ"ג (29.5.23), כי מעולם לא הסכימה המערערת להכרעה על בסיס בדיקת פוליגרף שתיערך למשיב לבדו כמו על העדרו של 'קניין' הנדרש כדי שהסכמה להכרעה על פי הבדיקה – אף באופן ובתנאים שלגביהם הייתה הסכמה, אם הייתה – תחייב את הצדדים הלכתית.

בדיון שהתקיים לאחר פסק הדין, לאחר שהסב הייעוץ המשפטי את תשומת ליבנו לעתירת המשיב, בי"ח בסיוון התשפ"ד (24.6.24) עמדה המערערת, כמתואר לעיל, על הטענה – העולה עובדתית מן הפרוטוקול הנ"ל – כי הסכמתה הייתה להפנייתם של שני הצדדים לבדיקת פוליגרף ולא להכרעה על יסוד בדיקתו של המשיב לבדו.

את בקשתה לאחר ההחלטה המקורית, להורות למשיב אכן לפנות לבדיקה, הסבירה ברצון לקדם את ההליך וההכרעה לאחר ש"היה זמן רב שלא ניתנו החלטות". את העדרה של הבקשה להפנות גם אותה עצמה לבדיקה באותה עת, הסביר בא כוחה "היא כבר עשתה בדיקה".

הסבר זה אכן אינו לגמרי מניח את הדעת, שהרי הבדיקה שעשתה היא מיוזמתה בעבר ודאי לא היא הבדיקה שעלי הכרעה על פיה הוסכם, אך אפשר להניח כי המערערת קיוותה תחילה כי המשיב יימצא דובר שקר בבדיקתו – סביר להניח כי כך סברה שיהיה, שהרי אין להניח שתבקש לזרז את קיום הבדיקה אם לא כך, וכאמור לעיל ייתכן שסברתה זו מבוססת על חווייתה שלה את ה'שכנוע' של המשיב ככפייה – וכי אם לא כך יהיה תיבדק היא לאחר מכן, כשהיא מניחה שאכן תימצא דוברת אמת, וההכרעה תינתן רק לאורן של שתי הבדיקות ולא לאורה של בדיקת המשיב בלבד.

כך או כך, בא כוח המערערת המשיך ואמר "אני אתייחס בהמשך לנושא בדיקת הפוליגרף", ובהמשך אכן עמד על תוצאות הבדיקה ועל דו"ח מכון הפוליגרף המתאר את השיחה המקדימה לה, והסביר כי נוכח דו"ח זה, לדעתו, "מכל המכלול" יוצא חיזוקן של טענות המערערת והעדר הצורך בקיום בדיקה נוספת שלה, שכן המשיב כבר הודה לפחות בניסיון 'לשכנע' את המערערת לקיים יחסים בנידותה, ובהצלחה לשכנעה לקיים יחסים שלא בימי נידותה גם כשלא רצתה בהם מלכתחילה, ודי בכך.

בא כוח המערערת הבהיר את עמדת מרשתו תוך שהוא מפנה להלכת ביאזי‏‏ ולהלכת חניפס‏ הדורשות את הסכמת שני הצדדים לבדיקה ולקבלת תוצאותיה כראיה, ומציין כי בענייננו לא הייתה הסכמה להכרעה על בסיס בדיקת המשיב לבדו.

לה. באי כוח המשיב טענו מנגד כי התניית ההסכמה לבדיקה ולהכרעה המבוססת עליה בהפנייתם של שני הצדדים אליה לא הייתה התניה חד־משמעית. "האישה אמרה שגם היא עשתה בדיקה, היא די גמגמה, אמרה שהוא יעשה לבד, שהיא כבר עשתה". אכן גם לדידם, אין להכחיש כי הייתה אמירה הדורשת את הפנייתם של שני הצדדים לבדיקה, "אך זו לא האמירה היחידה שלה, אנחנו רואים גם את הלך הרוח, שמתכנסים לקראת זה שהוא המחויב והוא יעשה". כן הסתמכו על בקשתה של המערערת לזרז את הבדיקה כראיה להסכמתה להסתמכות על בדיקת המשיב – "הוא [=בא כוח המערערת] התכוון באופן רציני שהפוליגרף מקובל עליו".

אכן בקשה זו אינה ראיה כפי שהערנו כבר בדיון, "הוא רצה לקבל את הכסף, יש צדדים לכאן ולכאן", וכפי שהסברנו לעיל – ברי שהמערערת רצתה לקדם את ההליך ולהביא לפסק דין, הדעת נותנת שסברה כי בדיקת המשיב תניב תוצאה הרצויה לה, אך אין כל ראיה כי ויתרה על הדרישה כי אם לא כך יהיה לא תינתן ההכרעה על יסוד בדיקה זו לבדה אלא לאחר שתיבדק בפוליגרף גם היא.

מכל מקום, גם אם נניח שקיימת אי־בהירות בנוגע לטיב ותנאי הסכמתה של המערערת להכרעה, משום שכדברי המשיב היו כמה אמירות שלה בדיון, או משום פרשנותו שלפיה הבקשה לזירוז קיומה של הבדיקה לאחר הדיון מהווה חזרה בה מהדרישה הקודמת – אין בכך כדי להעלות ארוכה למכתה של ההחלטה שהפנתה את המשיב לבדו לבדיקה וכדי לאפשר הכרעה על יסוד בדיקה זו. כך הן משום שכדי לבטל את זכאותה של המערערת לכתובה, זכאות הנשענת על שטר חוב שבידה (הכתובה עצמה), נדרשת ודאות ולא די בספק, הן משום שלפי הפסיקה אפילו ספק אין כאן, שכן נכונה כאן המליצה "כשיש ספק – אין ספק". וכך כך למה?

כך הוא כי על כן נקבע אומנם בהלכת ביאזי‏‏, בהלכת חניפס‏ ובפסיקות נוספות כי אפשר להסתמך על בדיקת פוליגרף בהליך אזרחי משהסכימו על כך הצדדים מראש, אולם הסכמה זו, כפי שעולה מתוך אותן פסיקות, צריכה לכלול לא רק הסכמה לקיום הבדיקה אלא גם לערכה הראייתי המדויק, כראיה מתוך המכלול או כראיה שעל פיה לבדה יישק דבר. וכפי שעולה מן הדברים, הסכמה זו אף צריכה שתהיה מפורשת, ברורה וחד־משמעית ואין די לעניין זה בהסכמה מכללא (י' קדמי, "על הראיות", מהדורה משולבת ומעודכנת 2009, חלק שלישי, עמ' 1293).

ולפיכך כאמור "כשיש ספק – אין ספק", שכן הסכמה ש"יש ספק" לגביה אינה מפורשת, ברורה וחד משמעית, וכשכך הוא, "אין ספק", כי אין בה כדי לאפשר הענקת תוקף ומעמד משפטי לתוצאות הבדיקה והכרעה על פיהן.

ובענייננו: הסכמה מפורשת וברורה של המערערת שלפנינו להכרעה על פי תוצאות הבדיקה תוך התעלמות מנתונים או ראיות אחרות – ודאי לא הייתה, הסכמה מפורשת שלה להכרעה על פי בדיקת המשיב לבדו – לא הייתה אף אליבא דטענת המשיב, שכן לכל היותר (היינו אף אם נניח שאי הדגשת הדרישה לבדיקה של שני הצדדים שוב ושוב אינה תוצאה של הסתמכות על העלאתה פעם אחת אלא נובעת מחוסר החלטיות בבחינת 'אין ולאו ורפיא בידיה') מדובר בהסכמה שאינה ברורה ואינה חד־משמעית, אף הבקשה להורות למשיב ולזרזו לבצע את הבדיקה – לא זו בלבד שאינה מלמדת על הסכמה ברורה וחד־משמעית, שהרי לכל הפחות אפשר שהכוונה הייתה כי המערערת עצמה תבקש להיבדק אחר כך, אלא שאף לולי אפשרות זו אינה עולה אלא, לכל היותר, כדי 'הסכמה מכללא'.

לו. ואם לא די באמור מן הפן המשפטי, הרי שכפי שהוזכר לעיל בהיבט ההלכתי מצריכה ההסכמה גם 'קניין' שאין חולק כי לא נעשה.

בא כוח המשיב טען כי בענייננו נוכח האמור "בסוף הנימוקים [=להחלטה מי"ב בסיוון התשפ"ג – 1.6.23]" על פי תשובת הרא"ש […] הפוליגרף הוא חלק מהפשרה, הפשרה לא צריכה קניין". כשנשאל אם כוונתו לדברי חברי הגר"צ לוז שהיה בדעת מיעוט בפסק הדין מג' בכסלו התשפ"ד (16.11.23), הבהיר שכוונתו לדבריו של כותב שורות אלה.

אכן דברי הרא"ש נזכרו הן בדברי הן בדברי הגר"צ לוז. תשובת הרא"ש שצוינה (בדברי שנינו) בנימוקי ההחלטה היא תשובתו (כלל קז סימן ו', בפרוטוקול צוין "סימן נו" – אפשר שמדובר בטעות הקלדה ואפשר שבא כוח המשיב טעה בציינו מראה מקום זה, מכל מקום התשובה המוזכרת בנימוקי ההחלטה היא הנזכרת) שבה ביאר כי במקום שאי אפשר להכריע את הדין בראיות ברורות יכול הדיין לאכוף פשרה או להסתמך על ראיות שאינן מספיקות בדרך כלל. מדובר בתשובה זו בשתי אפשרויות: פשרה או הסתמכות על ראיה שאינה מספקת בדרך כלל.

גם בהחלטה המדוברת היו שתי אפשרויות – האחת, פשרה (שבה דובר על חיוב בסך 60,000 ש"ח במקום חיוב בכתובה במלואה, ולדעתנו נוכח האמור בפסק דיננו הנוכחי אין שוב מקום גם לפשרה זו), השנייה, הכרעה על יסוד בדיקת פוליגרף.

חברי הגר"צ לוז סבור אומנם כי בענייננו יכולה הייתה ההוראה בדבר הבדיקה להיות מושתתת לאו דווקא על הסכמה של הצדדים – כך ביאר באר היטב בדבריו שבפסק הדין מג' בכסלו התשפ"ד (16.11.23) ופירש שזו כוונתו גם בדבריו בהחלטה המקורית מי"ב בסיוון התשפ"ג (1.6.23). ברם עמדה זו לא הייתה דעת רוב בשום שלב:

בהחלטה הנ"ל כתב הגר"צ לוז את דעתו. כותב שורות אלה כתב לאחר מכן את דעתו שלו, שבה הובאה דעת הרא"ש כמקור לאפשרות לפשר בלבד, ולא כמקור לאפשרות להכריע על פי ראיה שאינה מספקת בדרך כלל, ולא בכדי, שכן לדעתי מאחר שבדיקת הפוליגרף אינה ראיה לגופו של עניין אלא שהיא מבקשת לחזק את אמינות אחד הצדדים – אין היא כלולה באפשרות להסתמך על ראיות שאינן מספיקות אלא אם תהיה הסכמה של הצדדים על כך, וכשיש הסכמה כזו אין צורך להסתמך על תשובת הרא"ש. חברינו הגר"א שינדלר הצטרף למסקנות ולא פירש את שיחתו אם דעתו כדעת הגר"צ לוז או כדעתי. ונמצא אפוא שבהחלטה האמורה לא הייתה הכרעה בשאלת האפשרות להסתמך על בדיקת הפוליגרף שלא מכוחה של הסכמה. אחדד ואבאר שגם הגר"צ לוז לא פירש באותה החלטה שלדעתו אפשר להסתמך על הבדיקה גם ללא הסכמה, מה גם שהמעיין בסופו של פרוטוקול הדיון, יראה שעמיתי הגר"צ לוז הסכים ששני הצדדים ילכו לבדיקה, ומשום מה זה נשמט מהחלטתו (ורק בפסק הדין המאוחר יותר ביאר את דעתו), ואף שנאמנים דבריו כי לכך כיוון – משלא פירש זאת ולא נודע הדבר לי, לא הייתה כל סיבה שאצטרך אני לפרש כי לדעתי לא כך הדבר.

בפסק הדין מיום ג' בכסלו התשפ"ד (16.11.23) נתגלעה המחלוקת בין חברי בית דיננו בפירוש ודעת הרוב – כותב שורות אלה והגר"א שינדלר שהצטרף אליו הייתה כאמור, שאין מקום להסתמך כלל על בדיקת פוליגרף שלא על בסיס הסכמת הצדדים. בהקשר זה אעיר כי דעתנו כך על פי דין תורה, וכפי שהסברתי לעיל, כי דברי הרא"ש אינם אלא באשר להסתמכות על ראיה שלגוף הדברים ולא לעניין מבחן המבקש לקבוע על פי סימנים חיצוניים מי מבעלי הדין דובר אמת, אכן כך הדבר גם על פי הפסיקה האזרחית המקובלת, כידוע.

פשרה שאוכף בית הדין על יסוד דברי הרא"ש אכן אינה צריכה קניין, שהרי בית הדין רשאי לכפותה ונחשבת היא 'פסק דין' ולא 'פשרה'. אך כאמור לעיל, דעת הרוב בין חברי בית דיננו היא שבענייננו עמדו על הפרק שני מסלולים נפרדים: פשרה (על סך 60,000 ש"ח, וכאמור גם פשרה זו ירדה עתה מן הפרק הן נוכח ה'הודאה' שעלתה מדו"ח בודק הפוליגרף הן נוכח מסקנתנו שתתבאר בפרק הבא של פסק דין זה כי בענייננו יש לחייב בכתובה גם ללא תלות כלל בבירור השאלה הֶהָיוּ יחסים כפויים אם לאו), או הכרעה על בסיס הפוליגרף, שיסודה אינו ביכולת לאכוף פשרה כשאין הדין מוכרע אלא בהסכמת הצדדים.

הסכמה כזו של הצדדים לדעתי אינה מחייבת ללא קניין, כפי שביארנו בפסק הדין האמור ובפסקי דין שניתנו במקרים אחרים ושצוינו בו. כך אף אם נראה בה 'פשרה', (שאינה הפשרה הכפויה שבה מדבר הרא"ש אלא פשרה מוסכמת), שכן להלכה קיימא לן (חושן משפט סימן יב סעיף ז') "פשרה צריכה קניין", ואף על פי שמחילה בדרך כלל אינה צריכה קניין (שם סעיף ח') – ואולי לכך התכוון בא כוח המשיב בטענתו, שכן חלקה של המערערת בפשרה הוא המחילה על הכתובה בחלקה או בתנאים מלא זו בלבד, אלא שאף אם הייתה כוונת פשרה שאליה מגיעים הצדדים מעצמם אינה צריכה קניין – פשרה שאליה הם מגיעים בתיווכו של בית הדין צריכה קניין כמבואר בסמ"ע (שם ס"ק טו) ובש"ך (שם ס"ק יא).

לז. לא נצא ידי חובת העיסוק בסוגיית בדיקת הפוליגרף מבלי שנעמוד על השאלה אם יש מקום לרפא את הפגם של קיום הבדיקה למשיב בלבד שלא בהתאם להסכמה, באמצעות הפניית המערערת לבדיקה עתה.

לעניין זה נאמר כי כפי שתיארנו לעיל נוכח הטענה (שדינה להתקבל, כאמור) כי בדיקת הפוליגרף שעליה הורינו הייתה שלא בהתאם להסכמות שנכתבו בפרוטוקול הדיון בסופו, אכן העלינו לפני הצדדים הצעה כי עתה תפנה המערערת לבדיקת פוליגרף וההכרעה הסופית תושפע גם מתוצאותיה של בדיקה זו, אך שני הצדדים כאחד סירבו להצעה: המשיב, שהזדרז לומר "אני מסרב לכל הצעה של בית הדין", אם כי בא כוחו ניסה אחר כך לרכך את הדברים "שקודם יגידו תשובה, אנחנו כבר עשינו פוליגרף, שתענה האישה ונגיב", והמערערת שנימקה "אני לא צריכה, כל פעם לנבור בדבר הזה זו זוועת עולם", כשבא כוחה מצידו מבאר "אחרי הבדיקה והאמירות זה מיותר, לדעתנו אין צורך", "אחרי התוכן שיצא משם לא צריך פוליגרף."

בנסיבות אלה, שבהן שני הצדדים התנגדו לקיומה של בדיקה נוספת או לפשרה אחרת, אין, ולא היה, מקום להורות עתה על קיומה של בדיקה כזו, ומה גם שבהעדר 'קניין', אף ההסכמה שניתנה בעבר לקיום בדיקה לשני הצדדים במקביל – אינה מחייבת, ואף אין מקום להסיק מסקנה כלשהי בנוגע לאמינות טענותיהם של הצדדים מן ההתנגדות (וכך אף לולי היות הפסיקה שוללת היסק כזה על דרך כלל).

וכך ביתר שאת נוכח מסקנתנו בפרקיו האחרים של פסק דין זה (לעיל ולהלן), כי ההכרעה בהליך שלפנינו אינה צריכה עוד כלל לבדיקה זו ואינה תלויה בתוצאותיה, אם משום שיש לחייב את המשיב בכתובת המערערת אף אם יישלל כל ביסוס לטענתה כי כפה עליה קיום יחסים בכלל ובנידותה בפרט (וראה בפרק הבא של פסק דיננו זה), אם משום שדי ב'הודאת בעל הדין' המצויה עתה לפנינו כדי לקבוע את אחריותו של המשיב לפירוד בין הצדדים ולגירושין ולחייבו בכתובה, ואם משום השילוב בין שני אלה.

הנצרכה בכלל הכרעה בשאלה אם כפה המשיב יחסים על המערערת אם לאו או שמא חייב המשיב בכתובה ללא תלות במענה לשאלה זו?

לח. כפי שהוזכר לעיל משהניחו הצדדים על כפות המאזניים בעיקר את טענות ומענות בסוגיית יחסי האישות שהיו או שלא היו בכפייה, עמד על הללו מרכז הכובד גם בהחלטתנו הראשונה. מתוך כך לא נתנו ליבנו די לבחון אם אכן צריכה ויכולה להיות ההכרעה תלויה רק או בעיקר בכובד משקלן של הראיות לטענות אלה שאותו ביקשה בדיקת הפוליגרף להכריע.

לאחר זמן, עת הגיעונו תוצאות הבדיקה, והואיל והוצרכנו לפסוק את דינה של הכתובה, נתנו דעתנו לנקודה זו, ומשקיימנו את הדיון הנוסף אף המערערת טענה לגביה, כאמור לעיל.

נקדים ונזכיר מושכל ראשון שדומה כי נשכח לעיתים:

בבוא כל זוג מישראל בברית הנישואין שכדת משה וישראל, בעומדו תחת החופה, מתחייב הבעל לאשתו בכתובה. התחייבות זו כוללת את עיקר הכתובה שבו מחויב הוא מתקנת חכמים, ירצה או לא ירצה, ואת תוספת הכתובה – תוספת שבדרך כלל היא 'העיקר' מבחינת המשמעות הכספית של הכתובה – שבה מתחייב הוא מרצונו (אם כי במרוצת הדורות נתקבעו לגביה בחלק מן המקומות נורמות מחייבות או מחייבות למחצה), התחייבות ב'קניין' ובשטר. תנאיה של ההתחייבות וזמן פירעונה הם פטירת הבעל בחיי האישה או גירושין, ומשנתקיים התנאי והגיעה עימו עת הפירעון – חזקתו של הבעל כי חייב הוא לפרוע את שהתחייב.

אין התחייבותו של הבעל מותנית כשלעצמה בתנאי נוסף על האמור, ותחולתה אינה תלויה בקביעה פוזיטיבית בדבר אשמתו של הבעל בגירושין או בהתנהגות קלוקלת זו או אחרת מצידו, שאותה צריכה האישה להוכיח, אלא להפך: חובו של הבעל הוא מוחלט אלא אם יוכח כי האישה איבדה את זכאותה לכתובתה, בהעדר עילה הלכתית מוצדקת המוכחת לבית הדין להפסד הכתובה – עומדת האישה בחזקת זכאית לה והבעל – בחזקת חייב בה.

הפסד הכתובה עשוי להיות מעילות של הטעיית הבעל בדבר מהותי בעת הנישואין, שבשלה אפשר לקבוע כי הייתה התחייבותו בבחינת מקח טעות, בגידה או עבירה 'על דת משה ויהודית' לאחר התראה – ולאלה לא נטען בענייננו – כמו גם בעילה של מרידה, שכשמלווה היא באמירת 'בעינא ליה ומצערנא ליה' גוררת היא את הכתובה רק לאחר 'התראות והמלכות', הכרזת ד' שבתות וכו'.

נודעו בשערים גם דברי הטור (אבן העזר סימן קיח) שאישה מפסדת את כתובתה גם כשתבעה היא את הגירושין ו'יצאו הגירושין ממנה'. בפסקי דין רבים התבאר כי הדגש הוא על השאלה ממי 'יצאו הגירושין' ולא על השאלה מי הגיש את התביעה, אלא שהגשת התביעה מקרינה על דרך כלל על נטל הראיה באשר הנחת היסוד היא כי התובע הוא מי שממנו 'יצאו הגירושין', שהרי בפועל נגרמו הם כתוצאה של התביעה, אלא אם יוכח כי התביעה עצמה נבעה מהתנהלותו של הנתבע שלא הניחה לתובע ברירה סבירה מלבד גירושין. לעניין זה יודגש כי לא כל התנהלות שאינה ראויה מצידה של אישה נחשבת התנהלות שבעטיה יש לראותה כמי שממנה 'יצאו הגירושין', שהלוא הלכה בידוע שגם 'אשה רעה' זכאית לכתובה, כמובא בגמרא מעשים עם גדול האמוראים שנמנעו לגרש נשותיהם למרות היותם רעות כלפיהם בהתנהגותם.

בפסקי דין רבים נדון גם היחס שבין דברים אלה של הטור לדבריו של רבנו ירוחם, שכן גם כשהצדדים 'מורדים זה על זה' יש הבחנה בין 'מרידה הדדית' ששני הצדדים אחראים לה במידה דומה, למרידה שאומנם הדדית היא אך אפשר לקבוע בבירור כי אחד הצדדים הוא שבשלו הסער הגדול הזה. אחרים גרסו שמרידה הדדית היא סיבה להפסד תוספת הכתובה גם אם התנהלותו של הבעל הייתה השורש פורה הראש והלענה שהביא לה, אם בסופו של דבר מרידתה של האישה בבעל אינה מותנית במרידתו ובמעשיו הרעים, היינו אם ברור לבית הדין כי אף לו נכון היה הבעל באמת ובתמים להיטיב את דרכיו ולתקן את מעשיו – לא הייתה האישה מסכימה לשוב ולחיות עימו, וזאת אף שלא היו מעשיו מצד עצמם מעשים המחייבים אותו ב'יוציא וייתן כתובה'.

בין השאר אציין לפסקי הדין בתיקים 1022324/1‏‏; 1052295/1‏‏ ו־1053135/3‏‏ (כולם פורסמו) שבהם דנו בעניין הגרנ"ש גורטלר והחתום מטה – בראשון עם הגר"א היישריק ובשני האחרונים עם הגר"י אלמליח. ראו שם ובמובאות ובראיות שהובאו.

לפני שנות דור אף הרציתי סדרת הרצאות בשאלת מכלול הספקות העולים בחיובי כתובה, והראיתי לדעת – וזכור לטוב עמיתי הדיין הרב דוד בר שלטון שקיבץ כעמיר גורנה נדונים רבים בהקשר זה ב'קונטרס מוחזקות בכתובה' שערך והוציא, והראה לדעת אף הוא – כי אף שבנוגע לספקות שבדין, או ספקות במציאות שאינם נובעים מטענות הצדדים בלבד, לדעת הפוסקים שאין הלכה כבית שמאי ו'שטר העומד להיגבות – לאו כגבוי דמי' נדון הבעל כ'מוחזק', מכל מקום בנוגע למחלוקות עובדתיות בנוגע לטענות להפסד הכתובה, מסקנת הפוסקים היא שבהעדר ראיה ברורה לטענות הבעל – האישה מוחזקת בכתובתה והבעל חייב לשלם לה את מלוא כתובתה. ולפיכך, שעה שעולה טענה לפטור את הבעל מן הכתובה, מוטלת על בית הדין חובה כפולה ומכופלת לברר הדק היטב אם יש ממש בדבריו ולא לקבלם מספק, שכן הכתובה שטר חוב היא ואין מרעים שטר חוב שלא בראיה.

נטעים עוד, כי זהירות יתרה נחוצה גם משום שמטבע הדברים טענות שבין איש ואשתו הן במקרים רבים טענות על אודות הנעשה בחדרי משכיותם ורק ה' הוא היודע ועד. קבלת טענות בעלמא כדי לפטור את הבעל מכתובת אשתו מתוך ראייתו כ'מוחזק' בממון ומבלי לבדוק בחורים ובסדקים אחר הטענות יש בה משום איונה של הכתובה, שכן כל בעל יוכל להיפטר ממנה בטענות של תוהו ובדברי בוהו 'מן הגורן ומן היקב' ו'לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה' (ראה כתובות עב, ב; גיטין פט, א) ו'לא שבקת חיי לכל בריה'.

לט. במקרה דנן, כפי שהוזכר בראשית פסק דיננו, העילה שעליה התבסס בית הדין קמא בהסיקו כי המערערת הפסידה כתובה היא ראייתה כמי שגרמה לפירוק מערכת הנישואין בשל מיאונה לדור עם המשיב בביתו. בית הדין קמא האשים את המערערת גם ביצירת נתק בין המשיב לבנם המשותף של הצדדים, אולם הוא עצמו הודה כי מדובר בדבר שאינו ליבת חיי הנישואין – ואנו נוסיף: אינו ליבת הפירוד – אלא דבר שיצק שמן למדורת הפירוד. לעניין זה נעיר כי מדובר בחלק מן התוצאה ולא בחלק מן העילה, לאמור: לולי פירודם של הצדדים, הפירוד הפיזי ופירוד הלבבות, לא היה חל הפירוד בין האב לבן, ולפיכך – אף אם נניח שבהינתן הפירוד שבין הצדדים גרמה המערערת לפירוד שבין האב לבן, אי אפשר לראות את הפירוד האחרון כסיבתו של הראשון.

אכן בית הדין קמא עמד על טענותיה של המערערת, שאף לדידו לו היו מתקבלות היו מצדיקות את התנהלותה. (גם כאן ייאמר: אין הן בהכרח מצדיקות את יצירת הפירוד בין האב לבן, אלא שפירוד זה בלאו הכי אינו עילת הגירושין אלא תוצאה נוספת. המשתמע מדברי בית הדין קמא כי לו היה הדין עם המערערת בטענותיה הנוגעות למישור יחסיה עם המשיב הייתה זכאית לכתובה למרות גרימת הנתק, לפי הנטען, בין האב לבן – מלמד כי גם בית דין קמא עצמו אכן הבין אל נכון כי נתק זה אינו נוגע במישרין לשאלת החיוב בכתובה.) לעניינן של טענות אלה כתב בית הדין קמא, כזכור, "הוכחה אחת לא הוצגה"; "צד אחד מאשים את הצד השני באלימות מהסוג הגרוע ביותר אך אינו מציג כל הוכחה לטענותיו"; "האישה לא הוכיחה את טענותיה". וכזכור על הנמקה זו השיג בית דיננו באומרו (מפי כתבו של הגר"צ לוז שליט"א) כי "העדר הוכחות על טענות מהסוג הנטען על ידי האישה שבפנינו, אין בו כדי להוכיח דבר".

בנסיבות אלה, הלוא לא זו בלבד שביד המערערת שטר חוב וטענת הפטור היא כטענת פירעון המצריכה ראיה, אלא שהמשיב אף תבע את הגירושין והיה ממילא הגורם האחרון להם. כדי להיפטר – עליו הראיה כי הדין עימו בתביעתו וכי המערערת הביאתו לידי ההכרח להתגרש ממנה. הכחשת טענות המערערת אינה 'ראיה', הימנעות אישה מלדור עם בעלה עשויה אומנם להוות עילה להפסד הכתובה, אולם שעה שנותנת היא טעם לה – אין ראיית האיש שלמה כל עוד לא יוכיח כי אין טעמה מספיק או כי אינו אמת. להיפטר מכתובה נצרך האיש לראיה ודאית, כאמור, ספק – אינו מְסָפֵּק.

זאת ועוד על דברי הטור אבה"ע סימן קי"ח זכינו בביאורו של בעל הפני יצחק בהסבר דברי הטור סימן קי"ח על אשה התובעת גט שמפסידה כתובה וז"ל "אם היא תובעת גירושין בשאט נפש בלתי שום סיבה כלל"

נמצאנו למדים שגם לדברי הטור המדבר באשה שתובעת גירושין בשאט נפש בלתי שום סיבה כלל, מה שלא קיים כלל במקרה דנן, בו ראשית, המשיב הוא זה שפתח תיק תביעה לגירושין. שנית, גם האם המערערת היתה פותחת תיק תביעה בנסיבות מקרה זה של טענות אלימות מינית ומילולית אין לה דין מורדת המפסידה כתובה, כפי שכתב הפני יצחק שדברי הטור הם רק באשה התובעת גירושין בשאט נפש, ואין כל ממש להכריז עליה כמורדת המפסידה כתובה גם כאשר היתה פותחת תיק תביעה לגירושין, ק"ו כאשר המשיב הוא שפתח את תיק התביעה, ובזה בעצם עיננו רואות שהוא זה שגרם לפירוק מערכת הנישואין.

מ. ונוסיף לבאר: הימנעות אישה מלדור עם בעלה ומלחיות עימו (חיי אישות) ולצידו היא 'מרידה', אכן אם אין האישה ממאנת לחיות עם בעלה כדרך כל הארץ אלא שאינה באה לדור עימו (ונכונה היא לחיות עימו לו יבוא הוא לדור עימה) – אף שגם אז עשויה להיות דינה כמורדת כמבואר בבית שמואל (סימן עה ס"ק ב, ועיין שם בשולחן ערוך סעיף א' לעניין הפסד כתובה כשהאיש רוצה שתבוא האישה עימו מארצה לארצו והיא ממאנת), אך הדבר מצריך בירור בשאלה אם אכן מקום המגורים המוצע הוא כזה שמן הדין רשאי הבעל לכפותו על האישה, וכמה חילוקי דינים יש בדבר כמבואר בשולחן ערוך (אבן העזר סימן עה) בין עיר לכפר, נווה רע ונווה יפה וכו'. בענייננו נטענו טענות באשר לסיבת סירובה של המערערת לבוא לדור עם המשיב, נטענו אך לא בוררו ולמצער לא הוכרעו בהכרעה מנומקת בפסק דינו של בית דין קמא. כבר מטעם זה קיים לכל הפחות ספק אם יש מקום לראות את המערערת כמורדת.

אולם אף אם נניח שמדובר ב'מורדת':

את המורדת יש לשאול, כמבואר בשולחן ערוך (אבן העזר סימן עז סעיף ב') מפני מה מרדה, ודינה משתנה בהתאם לתשובתה לשאלה זו: "אם אמרה 'מאיסתיהו' […] אין לה כתובה" (שם), אם אין האישה מעלה טענת מאיסות אלא כי רוצה היא בבעלה אלא שמרדה בו כדי לצערו – תלוי הפסד הכתובה בתהליך של התראות והכרזות וכו' כמבואר בשולחן ערוך (שם).

תהליך כזה לא התקיים בענייננו, ומובן אפוא שלו היה מדובר במרידה כזו או לו נטען שבכך מדובר – לא הייתה המערערת מפסידה מכתובתה מאומה, אלא אם היינו דנים בה את דינו של רבנו ירוחם (הנ"ל), שכבר ביארנו שאינו אמור אלא כשהאישה 'התחילה' במרידה ואשמה בגירושין או למצער כששני הצדדים חולקים את האחריות לגירושין ונושאים בה במידה דומה. (יש להוסיף כי דברי רבנו ירוחם בעניין זה אינם בהכרח מוסכמים: עיין בטור אבן העזר סימן פה בשם הרמ"ה לעניין הפסד מתנות במורדת שאינו אלא לאחר שהתקיימו כל תנאי 'מורדת' ו'כתבו עליה אגרת מרד', ועיין תורת אמת למהר"א ששון סימן נה שלמד מדברי הטור בסימן סו בשם בעל העיטור דכל שכן תוספת כתובה שלעולם אינה מפסדת אותה אלא בתנאים אלה. ועיין עוד בעניין זה בפד"ר ד' עמ' 264–265 שהביאו את עיקרי הדברים, אם כי חילקו בין תוספת לבין מתנות לעניין גירושין שבתביעת האישה, ועוד עיין באריכות בפד"ר יא בפסק הדין המתחיל בעמ' 253, כן עיין פד"ר יד עמ' 27 ובשורת הדין יא עמ' רמג–רמה, וראה בדברי הגרנ"ש גורטלר בפסק הדין בתיק 1053135/3‏‏ הנ"ל. ואף שהמנהג להורות כדברי רבנו ירוחם, וכמו שהוזכר שם, אין זה אלא מחמת מוחזקותו של הבעל. ובנדון דידן, שכפי שיתבאר להלן ייתכן שהאישה 'תפוסה' בממון – ולפחות בחלקו הארי – יכולה היא להחזיק בו כנגד כתובתה, ואי אפשר להוציאו מידה בנימוק שלפי דברי רבנו ירוחם הפסידה את תוספת הכתובה.)

ואומנם לעניין 'מרידה' שבסירוב לבוא להתגורר עם האיש, ייתכן שאין צורך בכל התהליך של 'הכרזות והמלכות' – עיין תשב"ץ (חלק ג' סימן פו) וחזון איש (אבן העזר סימן סט אות כו) – ואין מקום להפחתה הדרגתית של הכתובה, אך לפי הסברה שכתבו בזה נראה שהתראה לכל הפחות נדרשת גם באופן זה (ובענייננו אף זו לא הייתה לכאורה), ולא בכדי לא הזכירו שגם בה אין צורך. ועיין מבי"ט (סימן רמה) שהצריך התראה בכהאי גוונא. (אומנם אין הוא מדבר ישירות על הפסד הכתובה אלא על ההיתר לאיש לשאת אישה על אשתו בניגוד להתחייבותו בכתובה, התחייבות שלפי לשונה כוללת התחייבות לתת לאשתו גט וכתובה אם יישא אחרת עליה. אך סוף כל סוף מדובר בפטור מאחד מתנאי הכתובה ואף התוצאה בפועל היא שהאישה תתעגן או תתגרש ללא כתובה, ואין סברה לחלק בין דין זה לבין הפסד הכתובה כשלעצמו.) ואף שהגרש"ש קרליץ (עטרת שלמה חלק ב' סימן ג') ובעקבותיו – יבלח"ט – הגר"ש פרדס (במאמרו 'מרידה במקום המגורים', פורסם באתר 'דעת') כללו את ההתראה לעניין זה עם ההכרזה, אין כל הכרח לומר כך, והדבר נוגד את הסברה ואת דברי המבי"ט. ולא זו אף זו: אישה היוצאת מבית בעלה מחמת קטטה – אף שלא הוא האשם בה – אליו מופנית הדרישה לפייס ולהחשיבה לביתו, וכל עוד לא עשה כך אין האישה מוגדרת 'מורדת' כפי שביאר הרמ"א (סימן פ' סעיף יח).

מא. בין כך ובין כך, כאמור, לא נבחנו בענייננו הטענות באשר למקום המגורים. וכמו כן פשוט הדבר שאם תתקבל טענת המערערת שהמשיב אנס אותה, או אפילו, כהודאתו, שיכנע אותה לקיים יחסי אישות בהיותה נידה בניגוד להבטחתו אליה לפני הנישואין – יהיה בכך כדי להצדיק מרידה זו כמו שיהיה בכך כדי להצדיק 'מרידה' כפשוטה. נטל הראיה כי טענה זו אינה צודקת – מוטל בענייננו על המשיב מאחר שהוא שתבע את הגירושין ומהטעמים שיתבארו עוד להלן לעניין מהימנות אישה הטוענת נגד בעלה טענות מעין אלה שבנידוננו, (וכל שכן לאחר הודאתו כי ניסה לשדל את המערערת לקיום יחסי אישות בעת נידתה, אלא שדברינו עתה הם אף לולי הודאה זו).

אם באנו לדון לא מכוחה של השוואת אישה המסרבת לבוא לגור עם בעלה למורדת, הרי שבענייננו – אף אם מדובר ב'מרידה' – לא נראה ולא נטען אכן כי מדובר ב'בעינא ליה ומצערנא ליה', מאידך גיסא בענייננו לא הועלתה טענת מאיסות ולא נבחנה ואין מקום לקבוע הפסד כתובה מחמת סברה בעלמא והנחה שהתנהלות המערערת נובעת ממאיסתה בבעלה.

המערערת טוענת ש'מרידתה' – גם ככל שאכן נגדיר זאת 'מרידה' – היא בשל כפייתו של המשיב עליה יחסי אישות וניסיונו לעשות כן אף בעת נידותה. המשיב כאמור מכחיש את טענותיה, ולעיל כבר התבאר שאפשר שבמה שרואה הוא 'ניסיון שכנוע' לגיטימי רואה היא הפעלת לחץ וכפייה, ומכל מקום מודה הוא שניסה לשכנעה ליחסי אישות בעת נידותה.

וכבר כתב במשפט צדק (למהר"ם מלמד, חלק א' סימן נט), והובאו מקצת דבריו בקצרה בבאר היטב (סימן קנד ס"ק כב), שאף אם אין אישה נאמנת על בעלה שטענה ששכב עימה בנידתה או ביקש לעשות כך – לחייב אותו לגרשה מחמת טענה זו, מכל מקום נאמנת היא לומר שבשל כך מרדה בו, וכלשון הבאר היטב "אם אין אנו יודעים סיבה לקטטה מה היא, והיא טוענת שבשביל שהוא רוצה לשכב עמה בנידתה והוא מריב עמה – נאמנת" וצודקת היא במרידתה זו, וכפי שדייק (במשפט צדק שם דף קצט טור ג בד"ה אכן) מדברי המרדכי "דבהחציף בעבירה על דת תוכל למרוד בו ממלאכה ומתשמיש", וכן הובא משמו של המשפט צדק בספר לב שלמה (למהר"ש הלוי, ליקוטי אבן העזר דף קיז טור ג'), וכן דקדק מדברי המרדכי גם בספר זקן אהרן (למהר"א הלוי, סימן קעד) ואף נקט "יוציא ויתן כתובה".

מדבריהם יוצא מפורש דינו של הנדון דידן, שזכאית המערערת לכתובתה משני טעמים: האחד, שמכוחו היה מן הדין לפסוק כך מלכתחילה ולא היה מקום וצורך להפנות לבדיקת הפוליגרף, הוא משום שמן הדין נאמנת היא בדבריה; והשני, שמכוחו יש לפסוק כך אפילו נראה את הבדיקה כראיה הסותרת את טענתה, משום שסוף כל סוף הודה המשיב שביקש לפרוץ גדרו של עולם ולשמש עימה בנידתה, והרי מפורש בדבריהם שדי במה ש"החציף בעבירה על דת" ו"רוצה לשכב עמה בנידתה" כדי להצדיק את מרידתה האישה בו ולקבוע שלא הפסידה בשלה את כתובתה.

מב. לעיל כבר הוזכרו דברי הריטב"א (כתובות כג, א) והרדב"ז (חלק ג' סימן תז [תתנ]) שמוכח מדבריהם שכשאין האישה עושה את הבעל 'רשע' בדבריה, וכך הוא כאשר הודה בעצמו בהיותו 'רשע' במובן זה, נאמנת היא (מכוח החזקה האמורה) לטעון נגדו אף את הטענה בדבר כפיית היחסים ולכל הפחות נאמנת היא במישור של השאלה אם יש לראות בה 'מורדת'.

ועיין עוד בנודע ביהודה (תניינא אבן העזר סימן צא) בטענת האישה שכפה עליה יחסי אישות בעת נידתה, והעלה מסברת עצמו כסברת הריטב"א והרדב"ז שאינה נאמנת נגד חזקת הכשרות של הבעל, שאינו עובר על איסור נידה, ואף מדבריו משמע שאם אין לבעל חזקת כשרות – נאמנת (ואומנם תחילה כתב שם סברה נוספת שלא תהיה נאמנת, אבל שב והסיק שמהמגיד משנה מוכח שלא כאותה סברה ועל כן לא נותרה אלא סברתו הראשונה).

וראו עוד הרחבת דברים בזה בפסק דין שכתבתי (עם חבריי להרכבו דאז של בית הדין בחיפה, הגר"י יגודה והגר"י רפפורט) בתיק (אזורי חיפה) 901548/1 (פורסם)‏, ושם הראינו לדעת שכבר בפסק דינם של הגר"י ניסים, הגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי (פד"ר ב' עמ' 323, והובא גם בקובץ תשובות הגרי"ש אלישיב חלק ב' סימן פב) למדו מדברי הריטב"א והרדב"ז כדברינו, שאם אין האישה עושה את האיש 'רשע' (במובן של עובר או מבקש לעבור על איסור נידה), בדבריה, יותר ממש שהוא אף לדבריו – נאמנת היא. ואף שם הסתייעו גם מדברי המשפט צדק הנ"ל. וכיוצא בדברים האלה דקדקו הגר"ע הדאייה, הגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי בפסק דינם (פד"ר ד' עמ' 345).

ועיין עוד בציץ אליעזר (חלק יז סימן נג אות ד') שכתב גם הוא כדברים האלה, ואף לעניין כפייה לגרש צירף סברה זו לפחות כסניף. (ועיין עוד בעדות ליעקב סימן לו שצידד שהאישה נאמנת לגמרי אפילו כש'עושה אותו רשע' בדבריה.)

הרי לנו חבל פוסקים מגדולי הדיינים בדור שלפנינו המתנבאים בסגנון אחד שהאישה נאמנת בכל כהאי גוונא.

ואומנם בנודע ביהודה הנ"ל נקט שאינה נאמנת לעניין הכתובה, וכן בפסקי הדין האמורים הנדון הוא לעניין חיוב הגירושין ולא לעניין הכתובה, ואף התבאר בחלקם שחלק מנאמנות האישה כבטענות אחרות הנטענות בתביעות גירושין ובהקשר של מרידה מבוסס על העדרה של תביעת כתובה. ולכאורה לא כך הדבר בנדוננו.

אבל כד דייקינן שפיר: התנאי של העדר תביעת כתובה נחוץ כשהאישה היא התובעת את הגירושין, שעליה הראיה, וכשכך הם הדברים, הרי שאם תובעת היא גם את הכתובה נפגמת נאמנותה בשל היות לה אינטרס כספי ומאחר שהדעת נותנת כי מבינה היא כי בהעדר טענה לא תוכל לקבל גט וכתובה גם יחד, שהרי כשהיא המבקשת את הגירושין – אם ייעתר הבעל לבקשתה בצדק יתנה זאת במחילת הכתובה, ואם תמאן – בצדק יסרב לגרש, ואם יחויב בעילות שונות שאין בהן כדי לפסוק 'יוציא ויתן כתובה' הרי ייפטר מן הכתובה. לא כן כשמי שתבע את הגירושין הוא האיש, כבנדוננו, שעליו הראיה לפטור עצמו מן הכתובה, ואין אנו זקוקים להאמין לאישה אלא במישור שלגביו עצמו נאמנת היא – שלא לראות בה 'מורדת'. ואדרבה אותו טעם עצמו שבשלו אין האישה נאמנת, כשהיא התובעת, לומר שמורדת היא בבעלה בשל כפייתו עליה את קיום היחסים בעת נידתה – שכן יש לה אינטרס כספי לטעון כך ויודעת היא שלולי זאת לא תזכה בגט וכתובה יחדיו – הוא הטעם שבשלו כשהבעל הוא שתבע את הגירושין אין לקבל את גרסתו שהאישה מרדה בו ללא הצדקה אלא (לפחות מעת שבטלה הסברה שלא להאמינה משום שאינה נאמנת לעשותו 'רשע') את גרסתה שלפיה מרדה בו בשל כפייתו עליה את קיום היחסים או ניסיונו לכפותם.

ובין כך ובין כך, כאמור, עולה מדברי משפט צדק וזקן אהרן שאף עצם רצונו של הבעל לשכב עימה בנידתה (כשמדובר באישה שומרת מצוות שאינה שותפה לרצון זה וכל שכן כשמראש סיכמו הצדדים ביניהם כי ישמרו על 'טהרת המשפחה', כבנדוננו) – שבו מודה המשיב – די בו כדי להצדיק את מרידת האישה בו, וממילא אם מגרש הוא אותה לרצונו פשיטא דלכולי עלמא חייב הוא בכתובתה.

(ועיין גנזי חיים למהר"ח אשכנזי, אבן העזר סימן ד', עמ' נו, שביאר שיכולה למרוד בבעלה אף אם לא הכשילהּ בפועל באיסור "אם לבהּ נוקפהּ שמא יכשילנה בפעם אחרת", והדבר פשוט כדבריו דזיל בתר טעמא. ואומנם באוצר הפוסקים לסימן עז סעיף ב' אות יב הוסיפו בסוגריים לאחר שהביאו דבריו "אך מפסדת כתובתה", אך אין להוספה זו מקור בדבריו. אכן בנדון דידיה מחלה האישה כתובתה, אך משמעות לשונו אינה שהדין תלוי בכך, ואיפכא מסתברא, שהרי כתב "דיכולה למרוד בו, ומכל שכן דאין כאן הפסד ממון דמחלה לו, ומן הדין יכולה למרוד בו וחייב לגרשה ואין לה דין מורדת" – עיין שם. הרי שלא הפסידתה אלא מחלה עליה ואף מחילת הכתובה לא הוזכרה אלא כדי שיהיה הדין פשוט בתורת "וכל שכן", אבל משמע שגם לולי היא היה דן כך, שאם רק משום מחילתה דן את דינו אין זה "כל שכן". ומכל מקום אפילו היה הדין תלוי במחילת הכתובה – אין זה אלא משום שהיא תובעת גירושין, שבזה יש לומר שלא יכפוהו לגרש אלא אם תמחל על הכתובה, וכעין הנ"ל, מה שאין כן בנידוננו שהמשיב תבע גירושין – מאחר שאין המערערת נחשבת 'מורדת', וכפי ששנה ושילש בגנזי חיים שם שיכולה למרוד ואין לה דין מורדת – למה תפסיד כתובתה? ואף לו היה ספק בביאור דברי הגנזי חיים – די בדברי המשפט צדק וזקן אהרן להכריעו.)

נימוק נוסף – למעלה מן הצורך – לפסיקת חיוב הכתובה (לפחות בחלקו הגדול)

מג. למעלה מן הצורך אוסיף ואומר עוד.

לדעתי, שאת יריעת נימוקיה פרשׂתי לעיל בהרחבה, חייב המשיב בכתובת המערערת במלואה. אך אפילו נניח שיש מקום להסתפק בכך ושלא לקבל את עמדת המערערת במלואה, סוף כל סוף המערערת מוחזקת בכספים – כ־106,000 ש"ח – שלכאורה נדרשת היא להעבירם למשיב בהתאם לחוות הדעת האקטוארית ועל פי חוק יחסי ממון (ראה בקשת המשיב עצמו מכ"ד בכסלו התשפ"ד – 7.12.2023). בנסיבות אלה אפילו נניח שחוב הכתובה מוטל בספק עובדתי, רשאית המערערת להחזיק בכספים האמורים ולקזזם מן הכתובה שחייב לה המשיב, לפחות לשיטתה, וכך גם אם נניח שחיוב הכתובה בנדוננו תלוי במחלוקת הפוסקים – יכולה היא לטעון 'קים לי'.

ומכל מקום לפי כל האמור לעיל באורך אין אנו זקוקים בענייננו לא ל'תפיסה' ולא ל'קים לי' והמשיב חייב בכתובת המערערת במלואה – מאה שמונים וחמישה אלף ש"ח.

סיכום ומסקנות

מד. 'סוף דבר הכל נשמע':

1. אישה המתגרשת זכאית להיפרע מן הבעל, המגרש, את כתובתה – עיקר ותוספת – שלה התחייב בעת נישואי הצדדים אלא אם יוכח כי הפסידה את זכאותה לה. נטל ההוכחה מוטל ביסודו על הבעל, וכך במשנה תוקף כאשר הוא זה שתבע את הגירושין, כמו במקרה דנן שבו המשיב תבע את גירושי הצדדים.
2. מהותן של טענות המשיב שבשלה ביקש להיפטר מחיוב הכתובה הן:

(1) טענת המשיב כי הגירושין 'יצאו מהאישה' – המערערת, אף שהוא שתבע אותם – טענה שאותה היה עליו להוכיח, והיה עליו לצורך כך לעבור הן את המשוכה המהותית של הבירור כי מעשי המערערת הנטענים הם כאלה המאפשרים לקבוע את הקביעה האמורה (ולא די לשם כך במעשים המעמידים אותה באור שלילי של 'אשה רעה' גרידא), הן את המשוכה הראייתית של ההוכחה כי אכן נעשו, מה שעשוי לכלול את הצורך להוכיח גם את נסיבות עשייתם.

(2) באופן ספציפי טען המשיב על אודות סירוב המערערת לבוא לדור עימו, טענה השייכת לסוגיית 'מורדת'.

לשיטתה של המערערת נבעה התנהלותה מהתנהלותו של המשיב שלדבריה כפה עליה קיום יחסים בכלל, אף כפה – או למצער ניסה לכפות – את קיומם גם בעת נידתה בפרט.

המשיב מכחיש טענות אלה ובבדיקת הפוליגרף נמצא דובר אמת. אך גם המשיב הודה כי לעיתים נדרש 'לשכנע' את המערערת לקיים עימו יחסים – שכנוע שטיבו לא התברר ושלא מן הנמנע, אם כי גם לא מוכח, שנעשה בדרך שהמערערת רואה בה סוג של כפייה. אפשרות זו לא הוכחה, כאמור, אך ההסתברות לקבלה אינה נמוכה, בלשון המעטה, ובין השאר משום שקשה למצוא הסבר מניח את הדעת אחר – בהנחה שעל כל פנים לא הגיעו הדברים לכלל אונס – להאצתה של המערערת במשיב להיבדק בפוליגרף על אודות הכחשתו את טענתה, התנהלות שאינה עולה בקנה אחד עם הסברה כי אף בתחושתה הסובייקטיבית של המערערת ובראייתה שלה, בינה לבין עצמה, אין היא סבורה וחשה כי אכן התקיימו יחסים בכפייה.

ומעל הכל, המשיב הודה בפני המומחה של הפוליגרף, כי מצידו – למרות היות המערערת שומרת מצוות ולמרות הסיכום המוקדם ביניהם טרם נישואיהם – היו ניסיונות לשכנע את המערערת גם לקיים יחסים עימו בעת היות המערערת נידה.

"הנחתום מעיד על עיסתו" בהודאה חלוטה שלא עמד בהבטחתו למערערת לשמור על טהרת המשפחה, מלבד שהדבר בניגוד גמור להלכה.

התנהלותו זו של המשיב, שבה הוא מודה – וכך מצד עצם ניסיון השכנוע של המערערת לקיים עימו יחסים בנידתה, בניגוד לסיכום המוקדם ביניהם ועל אף היותה אישה שומרת מצוות, אף אם לא נאמץ את התובנה כי ייתכן שה'שכנוע' המדובר היה כזה שיכול היה להביא את המערערת לתחושה כי כפויה היא או כי המשיב מנסה לכפותה – מספיקה כדי להצדיק את 'מרידת' המערערת, כמבואר בפוסקים שהבאנו לעיל, ויש בה אף כדי להביא למסקנה שהגירושין 'יצאו ממנו' וכל שכן כדי להביא לקביעה שלא הוכח כי 'יצאו ממנה', וממילא אין עילה לקבוע כי המערערת הפסידה את כתובתה.

מן הדין די בכך כדי לקבל את הערעור ולבטל את ההחלטה שבה הועמדה ההכרעה על כרעי בדיקת פוליגרף שאליה הופנה המשיב ולחילופין נקבעה פשרה.

• אך אף שדי בטעם האמור ישנן עילות נוספות שבשלהן יש לפסוק כאמור:

בנסיבות של התנהלות כזו, לפי דברי הפוסקים שהבאנו, נאמנת המערערת גם בטענתה בדבר יחסים בכפייה או ניסיון לכפיית יחסים. נאמנות זו וכל דיוננו אינם, כמובן, במישור של הדין הפלילי, כפי המצג שניסה המשיב להציג כפרשנות לדברינו, אלא במישור ההלכתי ובהקשר של דיני הגירושין והכתובה. נוכח נאמנות הלכתית זו:

(א) מתברר למפרע שלא היה מקום לקבוע כי שאלת מהימנות גרסאות הצדדים תוכרע על בסיס בדיקת פוליגרף;

(ב) קם טעם נוסף לקבוע שהגירושין 'יצאו ממנו' ושהמערערת אינה 'מורדת' המפסידה כתובה.

לא זו אף זו, אף לו הייתה המערערת 'מורדת' או לו היה ספק בדבר – מכל מקום לא התקיימו בה התנאים המאפשרים קביעה כי הפסידה את כתובתה על פי ההלכה המצריכה התראה והכרזה כמבואר בפוסקים (טור ושולחן ערוך אבן העזר סימן קטו).

• התליית חיוב הכתובה בתוצאות בדיקת הפוליגרף נעשתה בטעות מעיקרה – טעות שבית הדין רשאי וחייב לחזור בו ממנה בהתאם להלכה ולתקנות הדיון כפי שביארנו בהרחבה (על פי המבואר בטור ובשולחן ערוך חושן משפט סימן כה ובתקנה קכח לתקנות הדיון) אין כל מקום לטענה כי חזרה זו היא 'הפרת הבטחה' או כי נוגדת היא את עיקרון סופיות הדיון.

הטעות היא:

(א) בהחלטה העקרונית, שכן מן הדין נאמנת המערערת בדבריה ולא היה מקום לאפשר את שלילת זכויותיה על בסיס בדיקת פוליגרף.

(ב) באופן שבו יושמה תוך שהמשיב נבדק לבדו בעוד הסכמת הצדדים הייתה לבדיקת שניהם, בהקשר זה הבהרנו, שהן על פי ההלכה הן על פי הפסיקה האזרחית, אין מקום להכריע את הדין על בסיס בדיקת פוליגרף (אף כשיש מקום להפניה לבדיקה כזו, וכאמור בענייננו לא הייתה לכך הצדקה מלכתחילה) אלא אם נעשתה בהסכמתם המפורשת והחד־משמעית, הלכתית אין הבדיקה יכולה להכריע – אף לו נעשתה בהתאם להסכמות – אלא אם קיבלו הצדדים על עצמם את תוצאותיה ב'קניין', מה שלא נעשה בענייננו. אין מקום להכרעה על בסיס בדיקת פוליגרף ללא הסכמה, במסגרת פשרה כפויה, ואף לא הייתה כוונה כזו בהחלטה המקורית וודאי לא דעת רוב שגרסה כי הדבר אפשרי.

בנוסף לכך, אף לו היה המצב כפי שנגלה לעינינו בעת הדיון מצב המצדיק הפניה לבדיקת פוליגרף, אף אם היו הצדדים מקבלים עליהם את תוצאותיה 'בקניין' ואף אם הייתה הבדיקה מתבצעת בהתאם להסכמתם לכל פרטיה ודקדוקיה – בדיעבד, משהודה המשיב לפחות כי נזקק 'לשכנע' את המערערת לקיים עימו יחסים וכי ניסה לשכנעה לכך אף בעת נידתה, למרות היותה שומרת מצוות ולמרות הסיכום המוקדם בין הצדדים בדבר שמירת הלכות נידה, מתברר כי הדין עם המערערת ללא כל תלות בתוצאות הבדיקה, כאמור לעיל. משכך ההסכמה, הקניין – אף לו היה – וההחלטה התבררו כולם כטעות.

• בנוגע לחלקה הארי של הכתובה, היה מן הדין לפסוק כאמור אף לו היו ספקות בחלק מהנימוקים והפרטים דלעיל, שכן המערערת מוחזקת לכאורה בכספים שכנגד חלקו הארי של סכום הכתובה, שאותם נדרשת היא לשלם למשיב, וקיזוזם כנגד הכתובה יכול להיעשות אף מספק ובטענת 'קים לי'. עם זאת אין אנו צריכים לטעם זה, שכן האמור לעיל אינו מוטל בספק, ועל כן יש לחייב את המשיב במלוא הכתובה (גם בחלק שאין המערערת מחזיקה בכספים כנגדו).
• תוצאת האמור היא שהערעור מתקבל, המשיב חייב במלוא כתובתה של המערערת בסך מאה שמונים וחמישה אלף ש"ח.

הרב מימון נהרי

קראתי את הנ"ל ועל אף קיום הדיון הנוסף, שלדעתי לא נתחדש בו דבר, אני על משמרתי אעמודה, שלא היה מקום לשנות כלל את פסק הדין המקורי מיום ה־1.6.23, שאם יימצא המשיב דובר אמת בבדיקת הפוליגרף (ואף שברור שאינה ראיה חד־משמעית מבחינת ההלכה כלל וכלל), אזי ייפטר מתשלום הכתובה. פסיקה זו נבעה מהעדר יכולת לברר את העובדות, וכפי שנומקו הדברים בפסק הדין מיום 16.11.23, ולא בגלל שתוצאת הבדיקה מוכיחה את גרסת האיש.

ככל שישנם ראיות או טענות חדשות, המצדיקות את סתירת הדין, יש להפנות את הצדדים לבית הדין האזורי שיבחן את האפשרות לסתירת הדין, בהתאם לתקנות וכמקובל.  

הרב ציון לוז־אילוז

ראיתי את דברי חברי לעיל.

אין ספק שנפלו פגמים הלכתיים בהסתמכות על בדיקת הפוליגרף בכדי לחייב/לפטור  ממון, וכפי שהורחב לעיל.

א. הצדדים לא קבלו על כך בקנין ויש בכך משום חוסר גמירות דעת מצד שני הצדדים להתחייב, חסרון המוגדר בהלכה כ"אסמכתא".

ב. הוסכם בדיון בפנינו והותנה ע"י ב"כ האשה ששני הצדדים ישלחו ויבדקו במקביל בפוליגרף. וכידוע,  בזמנו הצדדים לא העלו בקשה זאת וכתוצאה מכך האשה לא פנתה ולא נשלחה במקביל לבדיקת פוליגרף.

בפסק דין השני מיום 16/11/23 הרחבנו והסברנו וכן הוסבר לעיל בדברי חברי  שישנם מצבים נדירים בהם ביה"ד חוזר בו וזה מעוגן בתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים בסעיפים קכ"ח וקכ"ט. ביה"ד יכול לחזור בו מפסק דינו בבחינת סתירת דין.

נציין בנדון דידן האשה מיוזמתה עברה לפני תחילת ההליכים בביה"ד בדיקת פוליגרף ונשאלה שאלות דומות לשאלות שנשאל האיש, ויצאה ג"כ דוברת אמת.

בדיון מיום 3/6/21 שהתקיים בביה"ד האזורי, נכתב בפרוטוקול מפי ב"כ האשה:

"ש- אני לא יכולה להוכיח מה היה בחדרי חדרים אבל יכולתי לשלוח את מ' (האישה) לבדיקת פוליגרף באחת השאלות ששאלתי שם בעמוד 2 סעיף 2 היו מס' פעמים ניסה לקיים בכפיה … וסעיף 6 … מ' (האישה) כאן הלכה לפוליגרף ולא כתוב שאנסת אותה בשבת אבל כתוב שאנסת אותה היא משקרת? זה הדבר היחיד שהיא יכולה להוכיח מה היה בחדרי חדרים ויש לנו חוות דעת מומחה מה יש לך להגיד?

ת (האיש בחקירתו)- זה שקר מוחלט. פוליגרף על הצהרות ארוכות לא אומר כלום".

ע"כ ציטוט.

כלומר האשה עברה בעבר בדיקת פוליגרף ויצאה דוברת אמת שהאיש אנס אותה. אמנם היא הלכה מיוזמתה למכון פוליגרף שהיא בחרה ועל כן משקל ראיה זו פחות יותר, מ"מ אם נותנים אמון במכונת אמת, ובנוסף חזקה שאין אומן מרע את אומנותיה, הרי שיש לבדיקה זו ג"כ משקל מסוים. מנגד תגובת האיש באותו פרוטוקול, שלא ניתן להסתמך על הצהרות ארוכות לפוליגרף.

בפסק דין הראשון מיום 1/6/23 הסברנו את הקושי להכריע עובדתית בתיק זה לאור ההכחשות הגורפות והסותרות של כל צד כלפי הצד שכנגד. נתמצת קטע מפסק הדין:

אמנם, המשבר בחיי נישואיהם של הצדדים הגיע למצב בלתי אפשרי להמשך הנישואין, ולא היה מנוס מלהתגרש, ו"אין איש ואישה דרים עם נחש בכפיפה", אבל לא די בכך כדי להפסיד את האישה את כתובתה, והשאלה העיקרית היא מי היה הגורם המרכזי שהוביל לכך, ומי היה הנחש הקדמון בתוך הכפיפה, ובפרט שמי שהגיש את תביעת הגירושין זה האיש, וכדברי הטור הידועים בשם אביו הרא"ש, 'ממי יצאו הגירושין', ואין צורך לכפול.

עמדתו של בית הדין האזורי בפסק דינו שהגורם לתוצאה זו הייתה האישה בהתנהלותה. ובלשון ביה"ד בפסק דינו "היא נלחמה עם משפחתה מלחמת חורמה באיש, ולכן הגירושין יצאו ממנה". ומכאן המסקנה שלמרות שהאיש תבע גירושין, האישה הפסידה את כתובתה.

אולם, מעיון מדוקדק בפסק הדין ומפרוטוקולי הדיון הרבים, עולה שלב ליבו של הוויכוח בין הצדדים היה מי הוא הגורם שבהתנהלותו הראשונית הוביל לתוצאה הסופית העגומה שנפרסה לפני בית הדין, כששני הצדדים מסכימים שאין מנוס מלהתגרש.

האישה חזרה וטענה ללא הפסקה במהלך כל הדיונים שהאיש התעמר בה ונהג בה כשפחה באלימות מילולית ופיסית ומינית. לטענת האישה האיש אנס אותה מספר פעמים, אילץ אותה לשמש איתו נידה, ואפילו ביום הכיפורים, שכאישה שומרת תורה ומצוות מדובר בדברים נוראיים, שאין ספק שאם מדובר בטענות אמת, הם יכלו להוביל למשבר הבלתי הפיך בנישואיהם.

באשר לטענותיה אלו של האישה, בית הדין האזורי בפסק דינו כתב שהאישה לא הוכיחה את טענותיה, והואיל וכך, אין להתחשב בהם בהכרעת הדין.

וכך נכתב בפסק הדין:

"שעה שצד אחד מאשים את הצד השני באלימות מהסוג הגרוע ביותר אך אינו מציג כל הוכחה לטענותיו".

כך גם בפיסקה הקודמת:

"עם אישה המאשימה אותו באלימות קשה, אך כאמור הוכחה אחת לא הוצגה".

בית הדין סבור שעל מסקנה שכזו יש לבעל דין מקום לחלוק.

אכן, כאשר מדובר בטענות שניתן להוכיחם והטוען אותם אינו מביא בדל ראיה או אינדיקציה כל שהיא לאמיתותם, אפשר להסיק שהם שקריים ואינם אמת.

אולם, העדר הוכחות על טענות מהסוג הנטען על ידי האישה שבפנינו, אין בו כדי להוכיח דבר. והלא מדובר על טענות על התנהלות האיש (להלן המשיב) בחדרי המיטות, שבכללם חיי אישות בכפיה, לאלץ את המערערת לשמש עימו בזמן נידותה, ושאר טענותיה של המערערת כפי שהם עולים מפרוטוקולי הדיון.

והשאלה היא כיצד מכריעים את הדין במצב שכזה.

ראשית, אין ספק שצריך למצות בכל מה שרק אפשר את אימותם של הטענות או הפרכתם, ובכלל זה גם התרשמותו של בית הדין מהצדדים.

במה שמונח לפנינו, לא מצאנו שבית הדין האזורי הסיק על סמך אינדיקציות כל שהם, ובכלל זה התרשמות ישירה מהמערערת, שטענותיה שקריות או מופרכות (מעבר להכחשתם על ידי המשיב). כל מה שנכתב זה רק שהמערערת לא הוכיחה אותם, וכי כיצד יכולה המערערת להוכיח שהמשיב אילץ אותה לשמש אותה נידה, או שכפה עליה את עצמו לחיי אישות, אתמהא!!

ככל שלא ניתן להסיק שהאישה משקרת מחד גיסא, ומאידך גיסא לא ניתן להוכיח את טענותיה, אין למחוק את טענותיה כלא היו, ולדעתנו, יש לנקוט כהוראת הרא"ש והרמב"ם שלהלן, ולהכריע על דרך הפשרה.

 ע"כ מדברי ביה"ד בפסק דין הראשון.

מאחר ונדרשנו שוב בשלישית לשאלה המרכזית שהתייחסנו אליה ממי יצאו הגירושין, עברנו שוב ושוב על התיקים של ביה"ד האזורי וביה"ד הגדול, וניסינו לדלות ממצאים נוספים מפרוטוקולים אלו. האם מעבר לשאלות שנשאל המערער בפוליגרף היו עוד עילות גירושין המחייבות את המערער בתשלום כתובה.

ביה"ד האזורי קיים חמשה דיונים לפני סידור הגט, כאשר חלק מהדיונים היו דיונים ארוכים של שמיעת הצדדים, חקירתם ע"י עורכי הדין וכו'.

בין היתר עלה ששני הצדדים שבפנינו נישאו בנישואין שניים. לטענת האיש הקושי התחיל מיד בתחילת נישואיהם.

במקרים רבים ניתן ללמוד מהדברים הראשוניים שאומרים הצדדים בביה"ד בדיון הראשון, מה באמת הציק להם, מה הביא אותם לשערי בית הדין ומה הם הטענות המרכזיות שלהם.

בדיונים שלאחר מכן, לאחר הצגת הגרסה הראשונית, הם יכולים לקבל הדרכה ועצות כיצד ומה לטעון.

נצטט מדבריהם בדיון הראשון בביה"ד האזורי בדיון מיום 9/12/20:

דברי התובע – האיש:

"גרים בנפרד מתחילת הנישואין, גרנו בס"ה שבועיים יחד, כל הזמן הפרידה הייתה ברקע, לאחר הלידה גרנו שלשה שבועות ליד הוריה, וכשראיתי שזה לא קורה שכרתי בית בנפרד, היא מעולם לא הסכימה לגור איתי, לאחר הנישואין הלכנו ליחידת דיור של אבא שלה בר"ג, עד שאחרי כמה ימי גירשה אותי. עוד ביום הנישואין לא ידעתי אם נתחתן, הכרנו בס"ה שלשה חודשים, וסמכתי על הקב"ה, אך גיליתי את הפרצוף האמיתי שלה, היא לא קיבלה את הילדה הראשונה שלי ואמרה לי להוציא אותה מהבית, היום היא איך שהוא מנסה לרצות אותה, אבל בהתחלה היא רצתה שאהיה רק שלה, ולא נתנה לי להיפגש עם הילדה (מנישואיו הקודמים), אם הייתי נפגש איתה היא לא הייתה נותנת לי להכנס הביתה, אח"כ היא התחילה להעליל עלי שיש לי קשר עם גרושתי הראשונה שהיא בכלל חולת ניוון שרירים, וזה לא נכון, כל הקשר היה טכני."

ע"כ ציטוט מטענות האיש בדיון הראשון.

תגובה המשיבה בדיון הנ"ל – האשה:

ביה"ד: מה תגובתך? הוא טוען שהנישואין היו על הקרח?

האישה: הוא שקרן, אני עוברת היום טיפולים במרכז לאלימות במשפחה, עברתי התעללות במשך 3.5 שנים ממנו כל דבר אפשרי, כולל אונס, גם ליד הילד, גם ליד הילדה שלו שהיא בת 14 שנה היום, השפלות מטורפות, צעקות קללות ברחוב בבית ועל יד הדלת בחוץ, היה אירוע שהוא תקף את הדלת מבחוץ וצועק ומשפיל, וריסס אותנו דרך החור של המנעול כשהייתי עם התינוק, וכשנחנקתי פתחתי את הדלת והוא קפץ על הילד ותלש אותו מהמיטה, והוא לא הרשה להוציא את הילד לנשום, יצאתי החוצה לנשום וחזרתי כשיכולתי, התעלל גם כספית גנב ממני כספית כל משך הנישואין, עד שעמדתי ואמרתי לו די, מדובר בסכומי עתק כ300,000 ש"ח במהלך הנישואין. היום אני אצל ההורים והוציאו נגדו צו הרחקה לאחר שתקף את אחי. הוא גם היה מתעלל בי באיומים שיקח אישה אחרת, שילך לרוסיות, לגרושתו, היה מקלל אותי שיאנסו אותי קבוצה של גברים, כל מיני דברים שלא חלמתי שאשמע. היה מקלל במילים גסות. לתינוק היה מתעלל בו, תולש ממנו בגדים תולש ציפורניים ושערות.

מופיע ב"כ הבעל. 

ביה"ד: מתי הכל התחיל?

האישה:  כשהגענו לדירה שגרתי בה, הוא לא רצה להישאר שם יותר מכמה ימים, למעשה זה נמשך שנה וחצי, ואח"כ שכר דירה בפ"ת שאפילו לא היה מטבח כשר…

ביה"ד: מתי התחילה האלימות נגדך?

האישה: כבר בירח דבש הוא דיבר עם הגרושה מהמלון, כשחזרנו לדירה הפך ושבר דברים, וצעק את תעיפי אותי מהבית, לא הבנתי מה הוא רוצה, היה דוחק אותי, היה מקרה שהגעתי לבית חולים לאחר שזרק אותי בחדר השינה על הברזלים של המיטה והוא לא הסכים להזעיק עזרה ונשארתי על הרצפה, ורק למחרת הגעתי באמבולנס לבית חולים,

ביה"ד: אז הוגשה תלונה במשטרה?

האישה: לא. פחדתי ממנו ולא שיתפתי אף אחד, הרופא בבית חולים חשד, אבל אני אמרתי שהחלקתי. אני רק שלחתי הודעה למישהי שזה קרה".

ע"כ ציטוט מתגובת האשה בדיון הראשון.

אנו רואים טענות קשות מאד של האשה כלפי האיש – אלימות קשה ביותר, ופינוי למחרת לבית חולים באמבולנס, אונס, משך מחשבונה 300,000 ש"ח (האשה השתכרה שכר גבוה), שבר דברים בבית וצעק, רב עם אחיה … וכו'.

הטענות על זריקתה על המטה ופציעתה ועל ריסוס החדר דרך חור המנעול בו שהתה עם התינוק עלו שוב ושוב בדיונים.

מנגד הכחשות גורפות של האיש, שלא היו דברים מעולם.

בדיון בביה"ד האזורי ביום 3/6/21 נכתב כדלהלן:

"מ' אשתך טוענת שאתה אנסת אותה והיא טוענת ב24.12.17 העפת אותה בחוזקה על הברזלים של המיטה והיא קבלה מכה בעמוד השדרה ולא יכלה לזוז והיתה שרועה כל הלילה על הרצפה ומנעת ממנה להתקשר לקבל עזרה בחקירה במסגרת צו הגנה טענת ב15.12.20 בשורה 95-99 אמרת שהיא חטפה את הנייד ונפלה מעצמה והיא דברה עם אח שלה ואבא שלה ואחות של מכבי. היא בחרה להשאר על הרצפה… ומה יכולה לעשות מ' (האישה) כדי להראות שאתה לא דובר אמת היא הלכה והוציאה בדיקת פלט שיחות של הטלפון ומראה שב25.12.17 וב24.12.17 משעה 21:45 בערב ועד למחרת בבוקר לא היתה אף שיחה בטלפון שלה….

ש- אני מראה לך שבפלאפון שלה אין שיחות באותו לילה שיחה אחרונה ברבע לעשר ולמחרת בבוקר השיחה היא לגיסתה שהיא רופאה.

ת- יש נתונים ב23 ומשהו אולי זה שיחת ווטס אפ.

ש- נשבר לה כמעט הגב היתה כל הלילה שרועה טוען שהיא מטעמי נוחות והיא התקשרה לכל מיני אנשים ואני מראה תדפיס

ת- יש טלפון בבית קווי נייד והוא בחדר השינה.

ש- למה שתלך לטלפון הקווי הוא היה לידה. אולי בכל זאת מנעת ממנה?

ת- היא ברחה ונפלה על הברזלים עם הטלפון שלי…."

ע"כ ציטוט.

על פניו גירסת המשיבה נשמעת אמינה יותר, צוין שבאותו לילה לא דיברה מהפלאפון שלה.

מעיון בתיק עולה שהמערער שוחרר משירות צבאי בגיל צעיר עקב סעיף נפשי.

בענין זה נכתב באותו פרוטוקול דיון:

"ש- השתחררת על פרופיל 24 ?

ת- על בעיות רפואיות ………..

ביה"ד: יש לך מסמכים בבית מה היו הנסיבות הרפואיות לשחרור.

הבעל: כן.

ביה"ד: תוכלי להמציא את המסמכים הרפואיים בגין שחרור מהצבא על סמך פרופיל 24?

ת- כן. מוכן.

ש- לקחתי חוקר לברר מדוע אתה שוחררת מהצבא על פרופיל 24 בגין בעיות נפשיות וחוסר התאמה למסגרת זה נכון?

ת- לפני 20 שנה אני אגיש את המסמכים מהצבא. מטעמי בריאות. הנפש".

ע"כ ציטוט.

הנה כי כן יש רגלים לדבר והוכחה נוספת שלא מדובר באדם רגיל ויתכן ומדובר בבעל אלים, וכפי שטוענת המשיבה.

גם בדיון האחרון בפנינו בביה"ד הגדול, המערער התפרץ שוב ושוב למרות שבית הדין התרה בו, והפריע לדיון, וביה"ד נאלץ להוציא אותו מהדיון לכמה דקות, כך שיש מקום לקבל לפחות במקצת  את טענות המשיבה בנוגע לאלימותו הקשה של המערער.

גם בענין טענות האשה בדיון הראשון שהוא לא זן ולא פירנס, הוכח בביה"ד האזורי שטענותיה אמת, וכך נכתב באותו פרוטוקול דיון:

"ש- למה אשתך צריכה לעשות כל כך הרבה העברות לחשבון שלך ב18.3 ו21.3 צריכה להעביר 40,000 ש"ח ו20,000 ש"ח שהיא מושכת מהפקדון?

ת- אני הגשתי לאקטואר את כל המסמכים.

ש- למה היא צריכה להעביר לך כאלה סכומים?

ת- היא היתה לוקחת לי מהארנק ואני הבאתי לה והיא העבירה לי.

ש- למה היא צריכה להעביר לך?

ת- אנחנו חיים ביחד.

ש- נעבור לעמוד הבא אחרי שמונה חודשים יש העברה של 13,000 ש"ח ובדצמ' עוד 2,000 ש"ח וביולי 19' עוד 20,000 ש"ח? יש סיבה למה היא צריכה להעביר לך כל כך הרבה כסף?

ת- יש לי חובות.

ש- היא צריכה לשלם את החובות שלך?

ת- היא בקשה שאני אקנה אוטו. זה חובות שלי ושלה קנינו רכבים כל פעם אני הייתי עושה קניות ומגהץ בכרטיס. רכב עולה הרבה כסף. שנינו השתמשנו ברכב ושנינו החזקנו את הדירה.

ביה"ד: כמה זה אחרי הנישואין שלכם? יצרתם חובות עשרות אלפי שקלים?

ת- לי היה חובות לפני הנישואין של אלפי שקלים.

ש- אתה מבקש ממנה הלוואה לאמא שלך? אולי תוכלי להעביר לאמא שלי 28,000 ש"ח ואני אחזיר לך בפבר'

קריאות גנאי והתכתשות מילולית בין הבעל לב"כ האשה.

ש- למה היא צריכה להלוות כספים לאמא שלך?

ת- היא העבירה לי.

ב"כ הבעל: למה היא נכנסת לעניין הרכוש חבל על הזמן.

ביה"ד: האם האשה פירנסה אותו והוא נשען כלכלית על האשה שאפילו לאמא שלו גם העבירה תמיכות זה מעיד על התנהלות המערכת הזוגית.

ת- היא לא העבירה לאמא שלי. היא העבירה אלי. כי אמא שלי עזרה לי ביום יום ולכן הייתי צריך להחזיר לה.

ש- אתה חייב לאמא שלך והיא צריכה להעביר לאמא שלך?

ת- אמא שלי עזרה לנו בכסף ולכן בקשתי שתעביר לה.

ש- תראה שאמא שלך עזרה לכם כספית?…

ע"כ ציטוט.

מוכח מהפרוטוקול שהמערער ניצל את המשיבה, ובמקום לזון ולפרנס את אנשי הבית, הוא דרש ממנה בזמן נישואין קצר למדי, העברות כספים מופרזות ומוכחות מחשבונה לחשבונו, העברות שלדבריה הסתכמו ביותר מ 300,000 ש"ח.

בין הצדדים היו גם פערים בנושא שמירת הדת.

בפרוטוקול הדיון מיום 3/6/21 נכתב:

"ש- התחתנתם בשנת 2017 ואני מבינה שאתה ומ' (האישה) חיים, חיים תורניים שומרי שבת וכשרות וטהרת המשפחה? אנשים השייכים לזרם דתי לאומי?

ת- לא הייתי כזה דתי לפני הנישואין והתחזקתי עם הזמן.

ש- ידעת שלמ' (האישה) חשוב שתהיה משפחה כשרה שומר שבת אתה הבנת שזה אחד הדברים הכי חשובים לה?….

ת- ברור. שמרתי שבת ואני שומר שבת.

ש- תגיד לי מ' (האישה) טענה שאתה דברת בטלפון בשבת גם עם גרושתך ושיחקת בטלפון ולא היית הולך לבית הכנסת ולא שומר כשרות. איך אדם בשם ר' דרוזי ביום שבת מתקשר אליך להשכיר את הדירה בק' ואתה אומר לו בעמוד 22 שורה 3 אתה אומר ברד"כ אני לא עונה לטלפונים בשבת כן לחברים ומשפחה.

ת- נו אז דברתי בשבת."….

המערער מודה שמדבר בטלפון בשבת.

בהמשך אותו פרוטוקול נכתב בדבר עסקיו עם נשים אחרות תוך כדי הנישואין עם המשיבה:

" ש- ב19.4.18 היית נשוי למ' (האישה)?

ת- כן.

ש- אתה יכול להגיד לי למה אתה באפליקציות של בנות ואתה גבר נשוי אחרי שנה?

ת- תראי לי.

קריאות גנאי בין הבעל לב"כ האשה.

ביה"ד: אם תמשיך כך ניתן פס"ד על סמך החומר שבתיק בלתי נסבל!

ש- יש מייל של א'  קשה לי להעביר מס' כשאני לא מכירה. למה אתה מבקש מס' של א'…

ת- אז איפה יש כאן בגידה.

ש- האם זה בסדר מה שיש כאן הוא בסדר?

ת- אני לא מכיר אותו אני לא רואה פה שום בגידה.

ש- אין בעיה בגבר נשוי שנכנס לאתר היכרויות ומבקש מס' של אשה?

ת- לא הייתי באתר היכרויות.

ש- אם נניח גבר נכנס לאתר היכרויות זה בסדר?

ת- זה לא בסדר.

ש- אם זה לא האשה מה האפשרות?

ת- אולי מישהי שקשור לעבודה או מישהו ששוכר דירה.

ש- אתה מבקש מס' ולא היא.

ת- אם זה אתר היכרויות זה לא בסדר אם משהו אחר אין בעיה. יכול להיות שהיא תופרת לי תיק…."

התשובה המתחמקת שלו שהיא – המשיבה תופרת לו תיק.

בהמשך הדיון הוכח שישן בביתה של גרושתו.

"ש- אומרת ישנת אצלה בבית ללא הסכמה שלה?

ת- איפה היא שתגיד את זה.

ש- היא מוקלטת. ויש לי תמלילים זה נכון שישנת אצלה בבית בלי הסכמה שלה? אחרי הגירושין?

ת- עם הבת שלי. יש יחידה נפרדת לבת שלי כי ישנתי איתה כחלק מההתחשבות שבה הילדה היתה צריכה את אבא היה פעם שישנתי עם הילדה שלי ביחידה נפרדת יש וילה גדולה שאבא שלה בנה לא היה לי נגיעה בע' (הגרושה).

ש- כלומר ע' (הגרושה) מגלה שאתה ישן בבית בחדר של הילדה? ללא רשותה?

ת- שקר.

ש- בקשת את הרשות של ע'?

ת- ברור בטח.

ש- ואם אני אראה שהיית שם ללא הסכמה שלה מה אתה אומר?

ת- אני יודע מה היה בסיטואציה לא יודע מה ענת אמרה".

אדם שומר דת, לא ישן לאחר הגט בבית גרושתו.

גם הסגנון והשפה שהשתמש בה המערער לא מתאימה לאדם שומר דת, וכך נכתב באותו פרוטוקול:

"ש- אני רוצה להציג כמה תכתובות בינך לאשתך  ב22.4.18 מ' (האישה) אומרת לך "באופן מפתיע ממש בסמוך להודעות האלה של האפליקציות מאפריל 18 אח"כ אתה מתפלא שאני לא מאמינה לך ואתה נמצא שם למישהי אחרת .. אתה עונה זונה שרמותה בוגדנית… "

ת- יש לי תשובה. אל תתנו למראה העדין לתעתע בכם כך מ' (האישה) בקשה לדבר איתה שכמקיימים יחסי מין והיא מדמיינת את החברים שלה משתתפים איתנו זה המילים שהיא רצתה שאני אגיד לה. אני רשמתי לה את זה. זה סוג של סרט כחול. אני הייתי מתוסכל שהיא חושבת על גברים אחרים ולכן יש מילים שהיא בקשה ממני להגיד כשאנחנו שוכבים.

ביה"ד: זו הודעה כשאתם שוכבים מסמסים זה לזה?

ת- היא בקשה ממני להשתמש במילים אלה כשאנו שוכבים וזה התפרץ החוצה כשעשיתי משהו שאני לא שלם איתו.

ש- בהמשך באותו עמוד היא אומרת אתה בוגד שכחת מאיפה באת לעולם הזה… אני חיה בסטנדרט גבוה שלעולם לא ירד אין לי כבוד למקום של מאחורי הגב… היא אומרת אתה בוגד למה אתה לא עונה לה?…"

התירוצים שהוא עונה אינם משכנעים, כדי להצדיק את עצמו בכל דבר זורק עליה את האשמה.

היא רצתה, היא ביקשה … והיא אשמה שהוא מדבר בשפה גסה ומלוכלכת.

נושא נוסף שעלה ועמיתי הרחיב בו לעיל, הרצון של המערער לקיים יחסי אישות עם המשיבה בעודה נידה וניסיון שלו לשכנע אותה להסכים, כדלהלן:

לדבריו, מעולם הוא לא כפה על אשתו יחסי אישות, היו מקרים בהם הוא רצה והיא לא, כמו כל זוג, ובהתאם לכך הוא ניסה לשכנעה, לעיתים הצליח, לעיתים לא, אולם מעולם לא כפה עליה בדרך כלשהי קיום יחסי אישות […]

מעולם לא אילץ את אשתו לקיים יחסי אישות כשהיא בנידה. היו מספר פעמים בודדות בהם הוא התפתה לכך וניסה לשכנעה לעשות כן, אולם תמיד היא סירבה בתוקף, ומעולם לא קרה כדבר הזה.

מדובר באיסור תורה חמור. אדם ששומר תורה ומצוות לא עושה כך.

כלומר, כלפי חוץ יתכן והמערער מציג את עצמו ונראה כדתי, אולם המעשים וההתנהגות שלו הם לא של אדם שומר מצוות.

משכך, הוא גם הסביר לביה"ד בדיון ביום 3/6/21:

" ת- נו אז דברתי בשבת. (בטלפון)

ש- זה לא פיקוח נפש איך אתה ביום שבת מדבר עם דרוזי תבוא לקחת את המפתחות.

ת- אני עברתי על החוק??? יש לי רב והרב שלי אמר לי אתה לוקח עליך מצוות ואם אתה במקום אפור ולא יכול לקיים הכל לא מוציאים אותך".

כלומר שמירת הדת אצל המערער היתה בערבון מוגבל, והכל לפי הצורך והענין.

איננו יודעים מה היתה רמת שמירת הדת באותה התקופה אצל המשיבה שהתגוררה איתו מספר שנים וחיה איתו יחד בבית. וכידוע, יש בבית עניני כשרות וטהרת המשפחה שבני זוג ששומרים תורה ומצוות משתדלים להקפיד בהם. ולדבריה שטענה שאנס אותה בנדה, וביום כיפור, לא ברור כיצד יכלה להמשיך לשהות במחיצתו עוד יום אחד?

איך שיהיה, למרות שהמערער נשלח לבדיקת פוליגרף ובאופן נקודתי נשאל האם אנס את אשתו וכו' ויצא דובר אמת, אולם בהתאם לכל מה שכתבתי לעיל, ולאחר שעברנו על כל התיק שוב ושוב, השתכנענו שרגלים לדבר שהאיש התנהג באלימות מילולית ופיזית כלפי המשיבה וסחט ממנה כספים ויש בטענות אלו עילות נוספות לחייבו בכתובה.

כאמור, אלו היו תלונותיה העיקריות, ולחיזוק דבריה אף נוכחנו לגלות בתיק שהיה לו בעבר רקע נפשי שבגינו השתחרר משירות בצבא. על כן לא ניתן לקבוע בוודאות שהגירושין יצאו מהמשיבה, כדברי פסק הדין בביה"ד האזורי. אולם גם אם יצאו ממנה, (למרות שהוא פתח בפועל את תיק התביעה), אין בכך פגם כאשר הוא אלים, וסוחט ממנה כספים ומציק בעניני שמירת דת. הוא תרם את חלקו לגירושין והביא על עצמו בעקבות התנהגותו זו את רצונה להתגרש. לכן אין לפטור אותו כליל מתשלום כתובה, ונכון יהיה לחייב אותו בפשרה, לפחות שליש מהכתובה.

לאור כל האמור:

יש לפשר ולקבוע המערער חייב בתשלום כתובה למשיבה בשיעור שליש.

דהיינו על המערער לשלם למשיבה 60,000 ש"ח תוך 60 יום.

הרב אברהם שינדלר -דיין

עיינתי בדברי עמיתי הדיין הגר"א שינדלר שליט"א ולהן התייחסותי.

במהלך כל פירוט העובדות שכתב עמיתי נדמה היה שעמיתי שליט"א בא לחייב את המשיב בפיצוי, שכן כל פירוט העובדות שלו מעלה טענות קשות של חוסר נאמנות בגירסת המשיב והבעת אימון בגירסת המערערת.

הבה נצטט קטעים ממסקנת הבנתו מדברי הצדדים בפרוטוקול הדיון הראשון:

אנו רואים טענות קשות מאד של האשה כלפי האיש – אלימות קשה ביותר, ופינוי למחרת לבית חולים באמבולנס, אונס, משך מחשבונה 300,000 ש"ח (האשה השתכרה שכר גבוה), שבר דברים בבית וצעק, רב עם אחיה … וכו'

הטענות על זריקתה על המטה ופציעתה ועל ריסוס החדר דרך חור המנעול בו שהתה עם התינוק עלו שוב ושוב בדיונים.

מנגד, הכחשות גורפות של האיש, שלא היו דברים מעולם.

וכן הלאה התרשמותו מדיון נוסף, הבה נצטט שוב (ההדגשות לא במקור):

"בדיון בביה"ד האזורי ביום 3/6/21 נכתב כדלהלן:

" מ' אשתך טוענת שאתה אנסת אותה והיא טוענת ב24.12.17 העפת אותה בחוזקה על הברזלים של המיטה והיא קבלה מכה בעמוד השדרה ולא יכלה לזוז והיתה שרועה כל הלילה על הרצפה ומנעת ממנה להתקשר לקבל עזרה בחקירה במסגרת צו הגנה טענת ב15.12.20 בשורה 95-99 אמרת שהיא חטפה את הנייד ונפלה מעצמה והיא דברה עם אח שלה ואבא שלה ואחות של מכבי. היא בחרה להשאר על הרצפה... ומה יכולה לעשות מ' (האישה) כדי להראות שאתה לא דובר אמת היא הלכה והוציאה בדיקת פלט שיחות של הטלפון ומראה שב25.12.17 וב24.12.17 משעה 21:45 בערב ועד למחרת בבוקר לא היתה אף שיחה בטלפון שלה….

ש- אני מראה לך שבפלאפון שלה אין שיחות באותו לילה שיחה אחרונה ברבע לעשר ולמחרת בבוקר השיחה היא לגיסתה שהיא רופאה.

ת- יש נתונים ב23 ומשהו אולי זה שיחת ווטס אפ.

ש- נשבר לה כמעט הגב היתה כל הלילה שרועה טוען שהיא מטעמי נוחות והיא התקשרה לכל מיני אנשים ואני מראה תדפיס

ת- יש טלפון בבית קווי נייד והוא בחדר השינה.

ש- למה שתלך לטלפון הקווי הוא היה לידה. אולי בכל זאת מנעת ממנה?

ת- היא ברחה ונפלה על הברזלים עם הטלפון שלי…."

ע"כ ציטוט.

על פניו גירסת המשיבה נשמעת אמינה יותר, צוין שבאותו לילה לא דיברה מהפלאפון שלה."

כלומר, הבנת עמיתי הגאון שליט"א שיש להאמין יותר לגירסת המערערת על אלימות פיזית קשה של המשיב כנגדה.

עמיתי הגאון שליט"א מתרשם מכנות טענת המערערת שמשיב נקט באלימות פיזית קשה.

וכך הוא ממשיך את העולה מהמשך הדיון הנ"ל, הבה נצטט:

ש- לקחתי חוקר לברר מדוע אתה שוחררת מהצבא על פרופיל 24 בגין בעיות נפשיות וחוסר התאמה למסגרת זה נכון?

ת- לפני 20 שנה אני אגיש את המסמכים מהצבא. מטעמי בריאות. הנפש".

ע"כ ציטוט.

הנה כי כן יש רגלים לדבר והוכחה נוספת שלא מדובר באדם רגיל ויתכן ומדובר בבעל אלים. וכפי שטוענת המשיבה.

גם בדיון האחרון בפנינו בביה"ד הגדול המערער התפרץ שוב ושוב למרות שבית הדין התרה בו, והפריע לדיון וביה"ד נאלץ להוציא אותו מהדיון לכמה דקות. כך שיש מקום לקבל לפחות במקצת  את טענות המשיבה בנוגע לאלימותו הקשה של המערער.

עד כאן.

אף אנכי חש שותפות למה שהתרשם עמיתי הגאון שליט"א מהתנהגותו האלימה בבית הדין דנן המצביעה על אמינות גירסת המערערת.

וכן הלאה ממשיך עמיתי הגאון שליט"א להוכיח את אמינות המערערת, ומנגד אי אמון מוחלט בגירסת המשיב. הבה נצטט מדבריו הנפלאים שציטט לפני ציטוט מפרוטוקול דיון נוסף…

גם בענין טענות האשה בדיון הראשון שהוא לא זן ולא פירנס, הוכח בביה"ד האזורי שטענותיה אמת, וכך נכתב באותו פרוטוקול דיון…

ולאחר שציטט דברי המשיב בדיון, להלן מסקנתו לאחר ציטוט מהפרוטוקול:

מוכח מהפרוטוקול שהמערער ניצל את המשיבה, ובמקום לזון ולפרנס את אנשי הבית הוא דרש ממנה בזמן נישואין קצר למדי, העברות כספים מופרזות ומוכחות מחשבונה לחשבונו, העברות שלדבריה הסתכמו ביותר מ300,000 ש"ח.

עד כאן.

ושוב עמיתי הגאון שליט"א מביא הוכחה ברורה לטענת המערערת שהמשיב נהג גם באלימות כלכלית וסחטנית.

עוד, מהמשך הבירור המעמיק שערך מהעיון בפרוטוקולים של בית הדין האזורי מעלה עמיתי הגאון שליט"א שלמרות שהצדדים נישאו כזוג דתי הוא לא שמר שבת, להלן ציטוט…

המערער מודה שמדבר בטלפון בשבת.

עוד ממשיך עמיתי להביא ראיות לטענת המערערת, לפיה הוא בקשר באתר הכרויות עם נשים זרות, להלן ציטוט (ההדגשות לא במקור):

בהמשך אותו פרוטוקול, נכתב בדבר עסקיו עם נשים אחרות תוך כדי הנישואין עם המשיבה:

" ש- ב19.4.18 היית נשוי למ' (האישה)?

ת- כן.

ש- אתה יכול להגיד לי למה אתה באפליקציות של בנות ואתה גבר נשוי אחרי שנה?

ת- תראי לי.

קריאות גנאי בין הבעל לב"כ האשה.

ביה"ד: אם תמשיך כך ניתן פס"ד על סמך החומר שבתיק בלתי נסבל!

ש- יש מייל של א'  קשה לי להעביר מס' כשאני לא מכירה. למה אתה מבקש מס' של א'….

ת- אז איפה יש כאן בגידה.

ש- האם זה בסדר מה שיש כאן הוא בסדר?

ת- אני לא מכיר אותו אני לא רואה פה שום בגידה.

ש- אין בעיה בגבר נשוי שנכנס לאתר היכרויות ומבקש מס' של אשה?

ת- לא הייתי באתר היכרויות.

ש- אם נניח גבר נכנס לאתר היכרויות זה בסדר?

ת- זה לא בסדר.

ש- אם זה לא האשה מה האפשרות?

ת- אולי מישהי שקשור לעבודה או מישהו ששוכר דירה.

ש- אתה מבקש מס' ולא היא.

ת- אם זה אתר היכרויות זה לא בסדר אם משהו אחר אין בעיה. יכול להיות שהיא תופרת לי תיק…."

התשובה המתחמקת שלו שהיא – המשיבה תופרת לו תיק.

עד כאן.

כלומר עמיתי שליט"א מוכיח עד כמה המשיב נהג בערמה עם המערערת שבקשה להינשא לו כדמו"י והוא הפר זאת ונהג כאדם שאינו שומר תורה ומצוות.

עוד ממשיך עמיתי הגאון שליט"א להביא ראיות כנגד התנהגות המשיב בענייני דת, כמו לדוגמא הודאתו שישן בבית המערערת לאחר הגירושין, ועוד ציטט קטעים נוספים בעניין זה, (ההדגשות לא במקור):

גם הסגנון והשפה שהשתמש בה המערער לא מתאימה לאדם שומר דת וכך נכתב באותו פרוטוקול:

"ש- אני רוצה להציג כמה תכתובות בינך לאשתך  ב22.4.18 מ' (האישה) אומרת לך "באופן מפתיע ממש בסמוך להודעות האלה של האפליקציות מאפריל 18 אח"כ אתה מתפלא שאני לא מאמינה לך ואתה נמצא שם למישהי אחרת .. אתה עונה זונה שרמותה בוגדנית… "

ת- יש לי תשובה. אל תתנו למראה העדין לתעתע בכם כך מ' (האישה) בקשה לדבר איתה שכמקיימים יחסי מין והיא מדיימנת את החברים שלה משתתפים איתנו זה המילים שהיא רצתה שאני אגיד לה. אני רשמתי לה את זה. זה סוג של סרט כחול. אני הייתי מתוסכל שהיא חושבת על גברים אחרים ולכן יש מילים שהיא בקשה ממני להגיד כשאנחנו שוכבים.

ביה"ד: זו הודעה כשאתם שוכבים מסמסים זה לזה?

ת- היא בקשה ממני להשתמש במילים אלה כשאנו שוכבים וזה התפרץ החוצה כשעשיתי משהו שאני לא שלם איתו.

ש- בהמשך באותו עמוד היא אומרת אתה בוגד שכחת מאיפה באת לעולם הזה… אני חיה בסטנדרט גבוה שלעולם לא ירד אין לי כבוד למקום של מאחורי הגב… היא אומרת אתה בוגד למה אתה לא עונה לה?…"

התירוצים שהוא עונה אינם משכנעים, כדי להצדיק את עצמו בכל דבר זורק עליה את האשמה.

 היא רצתה, היא ביקשה … והיא אשמה שהוא מדבר בשפה גסה ומלוכלכת.

עד כאן.

מכאן ניתן להוכיח בבירור דעסקינן במשיב שנהג באלימות מילולית כלפי אשת נעוריו.

עוד דן עמיתי בשאלת הודאתו בפני המומחה לפוליגרף על ניסיונות השכנוע שלו לקיים יחסי אישות עם המערערת בזמן נידתה. וכה כתב עמיתי הגאון שליט"א בסיפא של נימוקיו (ההדגשות לא במקור):

נושא נוסף שעלה ועמיתי הרחיב בו לעיל , הרצון של המערער לקיים יחסי אישות עם המשיבה בעודה נידה וניסיון שלו לשכנע אותה להסכים, כדלהלן:

לדבריו, מעולם הוא לא כפה על אשתו יחסי אישות, היו מקרים בהם הוא רצה והיא לא, כמו כל זוג, ובהתאם לכך הוא ניסה לשכנעה, לעיתים הצליח, לעיתים לא, אולם מעולם לא כפה עליה בדרך כלשהי קיום יחסי אישות […]

מעולם לא אילץ את אשתו לקיים יחסי אישות כשהיא בנידה. היו מספר פעמים בודדות בהם הוא התפתה לכך וניסה לשכנעה לעשות כן, אולם תמיד היא סירבה בתוקף, ומעולם לא קרה כדבר הזה.

מדובר באיסור תורה חמור. אדם ששומר תורה ומצוות לא עושה כך.

כלומר כלפי חוץ יתכן והמערער מציג את עצמו ונראה כדתי אולם המעשים וההתנהגות שלו הם לא של אדם שומר מצוות.

משכך הוא גם הסביר לביה"ד בדיון ביום 3/6/21:

"ת- נו אז דברתי בשבת. (בטלפון)

ש- זה לא פיקוח נפש איך אתה ביום שבת מדבר עם דרוזי תבוא לקחת את המפתחות.

ת- אני עברתי על החוק??? יש לי רב והרב שלי אמר לי אתה לוקח עליך מצוות ואם אתה במקום אפור ולא יכול לקיים הכל לא מוציאים אותך".

כלומר שמירת הדת אצל המערער היתה בערבון מוגבל, והכל לפי הצורך והענין.

איננו יודעים מה היתה רמת שמירת הדת באותה התקופה אצל המשיבה שהתגוררה איתו מספר שנים וחיה איתו יחד בבית. וכידוע יש בבית עניני כשרות וטהרת המשפחה שבני זוג ששומרים תורה ומצוות משתדלים להקפיד בהם. ולדבריה שטענה שאנס אותה בנדה, וביום כיפור, לא ברור כיצד יכלה להמשיך לשהות במחיצתו עוד יום אחד?

עד כאן.

כלומר עמיתי הגאון שליט"א מסיק שהוכח שהמשיב נהג באלימות פיזית קשה, אלימות כלכלית ומילולית, הפר הבטחתו לאשת נעוריו טרם נישאו שישמור על טהרת המשפחה וניסה לשכנע אותה לעתים לקיים יחסי אישות בנידתה, דבר חמור.

עד כאן מהעיון בדבריו הבנתי שעמיתי בא לחייבו לא רק בכתובה אלא גם בפיצוי, שכן הוא זה שפתח תיק תביעה לגירושין ולא המערערת, הוא זה שנהג עמה באלימות פיזית קשה, כלכלית ומילולית כאשר רובצת עננה של בעל עם בעיות נפשיות כפי שהודה בדין (צוטט לעיל), עד כדי כך שעמיתי תוהה הכיצד ניתן להמשיך ולשהות במחיצתו עוד יום אחד?

כידוע נפסק שבעל המעוניין להתגרש מאשתו ללא עילה הלכתית מוצדקת, עליו לפצותה עד שתסכים להתגרש.

ומכאן תגדל תמיהה רבתי על מסקנתו המעשית, מכל פירוט הראיות שהביא למשיב, אלים פיזית, כלכלית ומילולית, וכפי שכתב לפתע במסקנתו המעשית, להלן ציטוט:

 לכן אין לפטור אותו כליל מתשלום כתובה, ונכון יהיה לחייב אותו בפשרה, לפחות שליש מהכתובה.

עד כאן.

לא זכיתי להבין היאך הגיע עמיתי הגאון שליט"א לאחר הדברים הכנים המפורטים בנתונים העובדתיים, בהם קבע כי המערערת כנה בגריסתה, הן בעניין האלימות הפיזית, הכלכלית והמילולית והבעיה הנפשית שיש למשיב, שכתב למסקנה שיש לפשר בסכום הכתובה בסכום סביר בסך 185,000 ש"ח, שאין חולק שאין בה דין אסמכתא, ואף חתנים מהמגזר החרדי מתחייבים סכום שכזה על דרך הכלל, ובמיוחד לאור הפירוט הנתונים העובדתיים שפירט בחכמה, ובו העלה מסקנות ברורות שהמשיב נהג באלימות פיזית קשה כלפי אשת נעוריו, נהג באלימות כלכלית כלפיה כבר בתחילת הנישואין, נהג באלימות מילולית כלפיה גם בשעת יחסי האישות ובפרט הודאתו שניסה לשכנע אותה לקיום יחסי אישות גם בנידתה אלא שהיא התנגדה בכל תוקף.

כמו ציין בצדק על הודאתו שיש לו בעיות נפשיות שבגינן קיבל אחוז נמוך מאד בעת גיוסו לצה"ל.

לבעל כזה היו חז"ל מחייבים לא רק מלוא סכום הכתובה אלא גם פיצוי על העינוי שסבלה ממנו.

אוסיף ואציין שזכיתי לשבת עם עמיתי הגאון שליט"א בדיונים רבים, בהם עלה נידון הרחוק מאחד ממקרה זה, ובו חייבנו מלוא סכום הכתובה וחתמנו על כך מרצון חפשי.

אדגיש ואומר את אשר על לבי, למה יש להפסיד את המערערת שסבלה כה רבות מהמשיב בהתנהגותו האלימה ועתה תאבד את זכויותיה הכספיות בהתחייבות המשיב בעת חתימתו תחת החופה על שטר חוב של הכתובה, שכמוהו כצ'ק בנקאי עם ערבויות ושיעבוד גופו ונכסיו לחיוב זה.

עוד לא זכיתי להבין.

מדוע לא התייחס עמיתי הגאון שליט"א לפוסקים שהבאתי בנימוקי, ובה קבעו שגם אשה שמרדה בבעלה בגלל ששכנע אותה לקיים עמה יחסי אישות בנידתה, די בכך שאינה מפסידה כתובה.

משום מה נשמט ממנו התייחסותו לפוסקים הנ"ל.

לא יתכן שאשה יהודית הנשואה כדמו"י לבעלה, שסבלה מאלימות פיזית קשה, נפשית, כלכלית ומילולית, תפסיד כתובה גם אם היתה פותחת תיק תביעה ומבקשת להתגרש, ק"ו הדבר כאשר הבעל הוא זה שפתח את תיק התביעה להתגרש, היתכן עוול שכזה???

"צעקה הנערה ואין מושיע לה"

וראה עוד בפני יצחק בהסבר דברי הטור סימן קי"ח על אשה התובעת גט שמפסידה כתובה, וז"ל "אם היא תובעת גירושין בשאט נפש בלתי שום סיבה כלל".

והיו הדברים האלו לנגד עיננו, ק"ו בן בנו של ק"ו במקרה דנן, שלא היא שפתחה את התיק, אלא המשיב שטפל עליה עלילות שאין בהם ממש, וכמו שציין מעכ"ת, למה להפסידה אפילו שקל???

אשר על כן מצפה אנוכי לעמיתי הגר"א שינדלר שליט"א להתייחס לאמור ומצפה אנכי לתשובתו הרמה בהקדם.

מימון נהרי – דיין

עמיתי הרה"ג מימון נהרי הקשה על דברי, וז"ל:

"לא זכיתי להבין היאך הגיע עמיתי הגאון שליט"א לאחר הדברים הכנים המפורטים בנתונים העובדתיים, בהם קבע כי המערערת כנה בגריסתה, הן בעניין האלימות הפיזית, הכלכלית והמילולית והבעיה הנפשית שיש למשיב, שכתב למסקנה שיש לפשר בסכום הכתובה".

בענין זה תשובתי.

כידוע, בירור הפרטים העובדתיים נעשים בפני ביה"ד האזורי שבו נשמעים הצדדים ונחקרים ומקבלים ראיות ועדויות . ביה"ד הגדול מתערב לעיתים נדירות בקביעות עובדתיות של ביה"ד האזורי, ואך ורק כאשר מדובר בטעויות עובדתיות הנראות לעין, תקנה קל"ה (ב) בתקנות הדיון.

ביה"ד האזורי כתב בפסק הדין נשוא הערעור כדלהלן:

"האישה הלינה על האיש כי הוא נוהג נגדה באלימות קשה ביותר אך לא הציגה כל בדל הוכחה לכך, כשמאידך גיסא, אין ספק שהאיש אינו יכול לחיות תחת אותה קורת גג עם אישה המאשימה אותו באלימות קשה, אך כאמור הוכחה אחת לא הוצגה……

אמנם הקשר בין האב לקטין אינו ליבת חיי הנישואין, אך היא חלק בלתי נפרד כדי לשמור או לחזק את חיי הנישואין. התנהלות שכזו מצד אישה לבעלה, אבי ילדה, שעשתה הכל ובאופן די אכזרי לנתק את האב מהקטין, בהחלט תרמה תרומה חריפה ביותר ליצירת משבר בלתי ניתן לפתרון בחיי הנישואין, כפי שזה בא לידי ביטוי בתגובותיו הקשות והכואבות של האב הן באולם ביה"ד, והן במסדרונות ביה"ד, שזעק כמו אב שכול .

האישה הציגה בדיונים חזות עדינה ומושפלת, אך החומר שבתיק והתמונה האמיתית שהצטיירה לפני בית הדין, הוכיחה באופן חד משמעי כי תחת חזות זו, היא נלחמה יחד עם משפחתה מלחמת חורמה באיש, מה שגרם לאיש לקום ולהגיש תביעת גירושין משום ש"אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת", כלשון חז"ל (כתובות עז.)."

כלומר, ביה"ד האזורי הגיע למסקנה חד משמעית שלא הוכחה כל אלימות מצד האיש, ושהגירושין יצאו מהמערערת עקב התנהגותה.

גם אנו חברי ההרכב של ביה"ד הגדול, כתבנו בשני פסקי הדין הקודמים:" ככל שלא ניתן להסיק שהאישה משקרת מחד גיסא, ומאידך גיסא, לא ניתן להוכיח את טענותיה, אין למחוק את טענותיה כלא היו, ולדעתנו, יש לנקוט כהוראת הרא"ש והרמב"ם שלהלן, ולהכריע על דרך הפשרה".

כלומר, לא היתה לנו הוכחה חד משמעית שטענות המערערת נכונות ומבוססות, ועל כן בחרנו בדרך פשרה.

לאחר שנדרשנו בשלישית בתיק זה, עיינתי חקרתי ודייקתי היטב במסמכי ביה"ד האזורי והגדול והגעתי למסקנה שיש יסוד לדבריה, ורגלים לדבר לטענותיה שחייה במחיצת האיש היו בלתי נסבלים. אולם ברור שרגלים לדבר אינם מהווים ראיה חותכת, ואינם מספיקים בכדי לחייב את המשיב בתשלום מלא הכתובה. על כן, למרות שבעובדת בדיקת הפוליגרף יצא דובר אמת, עדיין עקב מכלול העובדות הנוספות בתיק, וכפי שפרטתי בהרחבה לעיל, עדיין אני סבור שיש ללכת בדרך הפשרה ולחייבו בתשלום שליש כתובה.

עוד שאל עמיתי:

"מדוע לא התייחס עמיתי הגאון שליט"א לפוסקים שהבאתי בנימוקי, ובה קבעו שגם אשה שמרדה בבעלה בגלל ששכנע אותה לקיים עמה יחסי אישות בנידתה, די בכך שאינה מפסידה כתובה".

כך כתב עמיתי בדבריו:

"המערערת טוענת ש'מרידתה' – גם ככל שאכן נגדיר זאת 'מרידה' – היא בשל כפייתו של המשיב עליה יחסי אישות וניסיונו לעשות כן אף בעת נידותה. המשיב כאמור מכחיש את טענותיה, ולעיל כבר התבאר שאפשר שבמה שרואה הוא 'ניסיון שכנוע' לגיטימי רואה היא הפעלת לחץ וכפייה, ומכל מקום מודה הוא שניסה לשכנעה ליחסי אישות בעת נידותה.

וכבר כתב במשפט צדק (למהר"ם מלמד, חלק א' סימן נט), והובאו מקצת דבריו בקצרה בבאר היטב (סימן קנד ס"ק כב), שאף אם אין אישה נאמנת על בעלה שטענה ששכב עימה בנידתה או ביקש לעשות כך – לחייב אותו לגרשה מחמת טענה זו, מכל מקום נאמנת היא לומר שבשל כך מרדה בו, וכלשון הבאר היטב "אם אין אנו יודעים סיבה לקטטה מה היא, והיא טוענת שבשביל שהוא רוצה לשכב עמה בנידתה והוא מריב עמה – נאמנת" וצודקת היא במרידתה זו, וכפי שדייק (במשפט צדק שם דף קצט טור ג' בד"ה אכן) מדברי המרדכי "דבהחציף בעבירה על דת תוכל למרוד בו ממלאכה ומתשמיש", וכן הובא משמו של המשפט צדק בספר לב שלמה (למהר"ש הלוי, ליקוטי אבן העזר דף קיז טור ג'), וכן דקדק מדברי המרדכי גם בספר זקן אהרן (למהר"א הלוי, סימן קעד) ואף נקט "יוציא ויתן כתובה".

מדבריהם יוצא מפורש דינו של הנדון דידן, שזכאית המערערת לכתובתה משני טעמים: האחד, שמכוחו היה מן הדין לפסוק כך מלכתחילה ולא היה מקום וצורך להפנות לבדיקת הפוליגרף, הוא משום שמן הדין נאמנת היא בדבריה; והשני, שמכוחו יש לפסוק כך אפילו נראה את הבדיקה כראיה הסותרת את טענתה, משום שסוף כל סוף הודה המשיב שביקש לפרוץ גדרו של עולם ולשמש עימה בנידתה, והרי מפורש בדבריהם, שדי במה ש"החציף בעבירה על דת" ו"רוצה לשכב עמה בנידתה" כדי להצדיק את מרידת האישה בו, ולקבוע שלא הפסידה בשלה את כתובתה". 

ע"כ ציטוט מדברי עמיתי.

עמיתי שליט"א השווה את נדון דידן לדברי המשפט צדק.

במשפט צדק נשאל כדלהלן :

"ראובן נשא את לאה ושהתה עמו נשואה כששה חדשים. אחר כך היה ראובן מתקוטט עם לאה זוגתו ורודף אחריה להכותה בסכין וטענה לאה שסיבת קטטתו היא להיות שראובן רוצה לשמש עמה בנדות, וכבר לשעבר אנסה ושמש עמה בנדות והיא אינה רוצה. והראיה שכל השכנים יעידון יגידון שבהיותה טהורה הוא איתה בשלום ובמישור ובבא נדתה תכף יריב עמה וירדפנה בסכין… ועוד יורנו אם באולי ימצא ראיה ששימש נדה וגם רוצה לשמש מכאן ולהבא ורודפה בסכין על זה ואומר שלא יוכל לסבול לבלתי שכוב עמה, אם בעבור זה יכפוהו בי"ד בשוטים לגרשה …"

אצלינו בנדון דידן הודה המשיב :

" לדבריו, מעולם הוא לא כפה על אשתו יחסי אישות, היו מקרים בהם הוא רצה והיא לא, כמו כל זוג, ובהתאם לכך הוא ניסה לשכנעה, לעיתים הצליח, לעיתים לא, אולם מעולם לא כפה עליה בדרך כלשהי קיום יחסי אישות […]

מעולם לא אילץ את אשתו לקיים יחסי אישות כשהיא בנידה. היו מספר פעמים בודדות בהם הוא התפתה לכך וניסה לשכנעה לעשות כן, אולם תמיד היא סירבה בתוקף, ומעולם לא קרה כדבר הזה".

יש הבדל בין הנדונים.

במקרה של בעל המשפט צדק מדובר באדם שרודף בסכין אחרי אשתו לעיני השכנים בכדי לאיים עליה שתשמש עמו בנידות, ועל כן מבקשת להתגרש, לבין נדון דידן שבו מודה המשיב שהוא מנסה לשכנע את המערערת וכאשר מסרבת לא כופה עליה.

ברור שיש הבדל גדול בין הנסיבות ומהו דרך השכנוע בשני המקרים. האם מדובר בנסיון שכנוע בדיבור וקל יותר לסרב לו לבין שכנוע תחת איום בסכין וקשה יותר לסרב לו.

ולגופו של ענין, המשפט צדק מסיק בתשובתו ומחלק בין אם תובעת כתובתה דאינה נאמנת, דאין אשה מעיזה פניה וכו', ובחלק זה לא מתייחס כלל לשאלה האם נחייבו לתת לה כתובה.

וגם אם לא תובעת כתובה, לגבי שאלת חיוב הבעל בגירושין, השואל חשב שמחייבים לגרש, ובעל המשפט צדק כותב למסקנה שלא כופין לגרש מחמת טענה זו.

ואפי' אם מאיים לגבי העתיד, שמאיים שישכב עמה בנידתה, כותב בעל המשפט צדק "אבל הך הגם שאמר כן שלא יוכל לסבול, אולי ישוב מאיוולתו ויהרהר תשובה בלבו, ומה גם דתהיה מורדת בו מתשמיש המטה ותלך ותשב בבית אביה או קרוביה ולא תזדקק עמו".

כלומר, לדברי בעל המשפט צדק אף במקרה חמור זה שמאיים לגבי העתיד, עדיין לדבריו הבעל אינו מחויב במתן גט ואינו מחייבו בתשלום כתובה.

וכך מפורשים דברי המשפט צדק גם בדברי הכנסת הגדולה הגהות הטור אבן העזר סימן קנ"ד אות לו:

"לו. הטוענת על בעלה ששכב עמה בנדות ובעלה מכחישה, בדורות הללו שהנשים פרוצות אינה נאמנת. מהר"י וויל ז"ל סימן כ"ב. ובעל משפט צדק בס"א סימן נ"ט כתב, דאם תובעת כתובתה אינה נאמנת, אבל אם אינה תובעת כתובתה נאמנת. ודווקא שטענה כך בפני הבעל ובפני ביה"ד. ודוקא למרוד בו אבל לא לגרש אפילו הוא מודה ששכב עמה בנדות אפילו לקרותו עבריינא. ועיין בספר נ"מ דף רל"ד ועיין במהר"ם מטראני ז"ל ח"ב סימן מ"ט."

ע"כ ציטוט.

וחזר על דבריו גם בהגהות אבן העזר סימן קנ"ד אות מ"ז:

"מז. שטה נ"ב: כיון שלא החציף להעבירה על דת לשמש באיסור כו'. נ"ב: ומינה דהמחציף להעבירה על דת תוכל למרוד בו ממלאכה ומתשמיש. אבל אין כופין אותו לגרשה .משפט צדק בח"א סימן נ"ט."

ויתכן שגם הבאר היטב שציטט עמיתי מסכים לדברים. בבאר היטב מובא רק מסקנת המשפט צדק שכתב שנאמנת אם אינה תובעת כתובה, ומזה מסיק עמיתי שמחייב בגט ובתשלום כתובה, אולם אנו רואים בדבריו בתשובה שאינו מחייב בגט ולא בתשלום כתובה אלא מתיר לאשה למרוד באיש, והוא לא נכנס לבאר עד כמה נאמנת, והכוונה כפי שבארו המפרשים לעיל וכפי שכתב מפורש בדבריו, שנאמנת לענין שתוכל למרוד בו, אולם לא ניתן יהיה לכפות עליו גט.

ולמעשה גם מצד הסברא ממה נפשך איך מדובר באופן מעשי, אם ניסה לפתות אותה ולשכנעה לשמש עמה בנדות אם הסכימה לו, אף שנכשלו באיסור כרת החמור, מ"מ אין שייך קנס על כתובה, דהרי הסכימה עמו. ואם לא נתרצית לכך, וכפי שטען בהודאתו שסירבה לכך, ועל כך אמר "מעולם לא קרה כדבר הזה", אינו בכלל עובר על דת, שהרי מעולם זה לא קרה. כל הדיון הוא בפוסקים בטענה שאונס אותה, ובנדון דידן, טענה זו מכחיש הבעל ואף נמצא דובר אמת בפוליגרף.

ונדון זה דומה לעוברת על דת אם לא הכשילתו בפועל ממש אינה מפסדת כתובתה כמבואר בתוס' כתובות ע"ב, וכן נפסק בשו"ע סי' קט"ו ס"א, ומשום שכל כמה שלא אכל – יכולה לומר משחקת הייתי, ואם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך. וכך מפורש שם בגמ' "היכי דמי אי דידע בה נפרוש", מבואר מזה שאם ידע ולא פירש – אין לו תלונה עליה כלל, וממילא במקרה דידן- אם נתרצתה, לא עליו תלונתה אלא על עצמה, ואם לא נתרצתה, שניהם אינם עוברים על דת.

לאור כל האמור לעיל, וכפי כתבתי בדברי בהרחבה, בנדון דידן יש לפשר ולפסוק כי המערער חייב בתשלום שליש כתובה , דהיינו 60,000 ש"ח.

הרב אברהם שינדלר – דיין

עיינתי היטב במה שכתב ידידי ועמיתי הגר"א שינדלר ולהלן תגובתי והשגתי.

עמיתי שליט"א השיב למה שהבאתי מדברי המשפט צדק וז"ל (ההדגשות לא במקור):

במשפט צדק נשאל כדלהלן :

"ראובן נשא את לאה ושהתה עמו נשואה כששה חדשים. אחר כך היה ראובן מתקוטט עם לאה זוגתו ורודף אחריה להכותה בסכין, וטענה לאה שסיבת קטטתו היא להיות שראובן רוצה לשמש עמה בנדות, וכבר לשעבר אנסה ושמש עמה בנדות והיא אינה רוצה. והראיה שכל השכנים יעידון יגידון שבהיותה טהורה הוא איתה בשלום ובמישור ובבא נדתה תכף יריב עמה וירדפנה בסכין… ועוד יורנו אם באולי ימצא ראיה ששימש נדה וגם רוצה לשמש מכאן ולהבא ורודפה בסכין על זה ואומר שלא יוכל לסבול לבלתי שכוב עמה, אם בעבור זה יכפוהו בי"ד בשוטים לגרש."

יש הבדל בין הנדונים. במקרה של בעל המשפט צדק מדובר באדם שרודף בסכין אחרי אשתו לעיני השכנים בכדי לאיים עליה שתשמש עמו בנידות, ועל כן מבקשת להתגרש, לבין נדון דידן שבו מודה המשיב שהוא מנסה לשכנע את המערערת וכאשר מסרבת לא כופה עליה. ברור שיש הבדל גדול בין הנסיבות ומהו דרך השכנוע בשני המקרים. האם מדובר בנסיון שכנוע בדיבור וקל יותר לסרב לו לבין שכנוע תחת איום בסכין וקשה יותר לסרב לו".

 עד כאן מדברי עמיתי שליט"א.

להלן תגובתי.

א. במה שכתב "האם מדובר בנסיון שכנוע בדיבור וקל יותר לסרב לו לבין שכנוע תחת איום בסכין וקשה יותר לסרב לו",

הדברים תמוהים ביותר, הרי עמיתי עצמו התרשם כמוני מהמערער שהוא אדם אלים פיזית, נפשית, מינית וכלכלית, הכיצד קובע שבמקרה זה "קל יותר לסרב", הרי סירוב המשיבה היה עשוי לסכן את שלומה לנוכח האלימות אליה התוודעה בימי חייה עמו, ובית הדין, כולל עמיתי שליט"א, הסכימו שהמערער היה אדם אלים, ואף הטיב להגדר זאת עמיתי שליט"א, גם אלימות מילולית, גם נפשית, גם כלכלית וגם מינית, איזו אשה תסכן עצמה לסרב לדרישותיו עם בעל שכזה, אדרבא, לדידי מסתברא יותר כגירסת המשיבה, שאכן המערער מימש את דרישתו באמצעות אילוץ פשוטו כמשמעו.

בין כך ובין כך, דינו של מערער זה כדין אדם המדיח את חברו לעשות עברה.

שנית, היאך ניתן להעלים עין מהעובדה הפשוטה שעצם השכנוע של המערער את המשיבה לחיות עמו באיסור הינו מוגדר בחז"ל "חוטא ומחטיא", והרי מעכ"ת ציין לפרוטוקול הדיון את הצהרת המערער לשאלת חילול שבת שנהג בניגוד להלכה ולהבטחתו למשיבה טרם הנישואין שישמור שבת. להלן ציטוט מפרוטוקול הדיון מתוך דברי עמיתי הגאון שליט"א:

"ת- נו אז דברתי בשבת. (בטלפון)

ש- זה לא פיקוח נפש איך אתה ביום שבת מדבר עם דרוזי תבוא לקחת את המפתחות.

ת- אני עברתי על החוק??? יש לי רב והרב שלי אמר לי אתה לוקח עליך מצוות ואם אתה במקום אפור ולא יכול לקיים הכל לא מוציאים אותך".

נמצא שהמערער מודה בפה מלא שהוא מחלל שבת על פי רב, דבר חמור ביותר, ומי יתקע לידינו שזה מה שהניע אותו לנסות ולשכנע את המשיבה לחיות חיי אישות באיסור, ומי יתקע לידינו שאף הצליח לאנוס אותה כדבריה, שהרי כבר לימדונו חז"ל "אין אפוטרופוס לעריות".

ב. במה שכתב בדעת המשפט צדק. הרי המשפט צדק מסיק בתשובתו ומחלק בין אם תובעת כתובתה דאינה נאמנת דאין אשה מעיזה פניה וכו', ובחלק זה לא מתייחס כלל לשאלה האם נחייבו לתת לה כתובה. וגם אם לא תובעת כתובה, לגבי שאלת חיוב הבעל בגירושין, השואל חשב שמחייבים לגרש, ובעל המשפט צדק כותב למסקנה שלא כופין לגרש מחמת טענה זו. ואפי' אם מאיים לגבי העתיד, שמאיים שישכב עמה בנדתה, כותב בעל המשפט צדק "אבל הך, הגם שאמר כן שלא יוכל לסבול, אולי ישוב מאיוולתו ויהרהר תשובה בלבו, ומה גם דתהיה מורדת בו מתשמיש המטה ותלך ותשב בבית אביה או קרוביה ולא תזדקק עמו".

כלומר, לדברי בעל המשפט צדק, אף במקרה חמור זה שמאיים לגבי העתיד עדיין לדבריו הבעל אינו מחויב במתן גט ואינו מחייבו בתשלום כתובה.

אולם ברור שהמשפט צדק עוסק בשאלת אשה שתבעה גירושין וכתובה בשונה ממקרה דנן בו המערער הוא זה שתבע גירושין ועליו נטל הראיות לביסוס עילות הגירושין, כך שאם מתברר כדברי טענת המשיבה, שהמערער הודה בפני מומחה הפוליגרף, וכן בפנינו, שהוא ניסה לשכנע אותה בימי נידתה לקיים יחסי אישות והיא התנגדה ולכן לא אנס אותה, הרי פיו הכשילו שהוא הודה שהוא רשע בכך שניסה לשדל אותה לעשות איסור חמור לחיות חיי אישות בנידתה ולהכשילה במעשה חמור זה.

וכי גרע המערער על פי הודאתו ממסית ומדיח חבירו לדבר עבירה, שחז"ל החמירו בעונשו עד כדי שאין מהפכין בזכותו, ומעכ"ת טורח להמציא סברות איך להוציא אותו פטור מחיובו בכתובה, שאין לא כל קשר אם הוא חוטא ומחטיא, ואף אם היה צדיק יסוד עולם כמו אותם אמוראים שהובאו בגמרא יבמות ס"ג ע"א שנשותיהם היו רעות בדעותיהם, והיה להם סבל גדול, ואעפ"כ לא גירשו אותן בגלל שכתובתם היתה בסך מרובה, והרמב"ם בפ"י מהלכות אישות הכ"ב פסק זאת להלכה וז"ל אשה רעה בדעותיה ושאינה צנועה מצוה לגרשה, שנאמר "גרש לץ ויצא מדון" עכ"ל, וכ"פ מרן הב"י בשו"ע אה"ע סימן קי"ט, ומעשיהן של אותן נשות האמוראים היו מעשים חמורים כפי שמבואר בגמרא שם, ואילו המשיבה במקרה דנן, לא הוכח כלל שהיתה רעה, וכל דברי בית הדין האזורי מסתמכים על דברי המערער והתרשמותם.

ג. בנסיבות מקרה דנן, שהמשיבה באה מבית דתי והתנתה את הנישואין בשמירת שבת, כשרות המאכלים ושמירה טהרת המשפחה, מחובת המשיבה היה להתנגד, ואף אם היתה פותחת תיק תביעת גירושין מעילה זו, לא היה אף בית הדין בעולם מפסידה מכתובה, הן מדין מורדת שכן המעשה שנסה המערער לעשות עמה הוא איסור גמור מהתורה, והן מצד שאין להאשימה שהיא גרמה את פירוק השיתוף בהתנגדותה לחיי אישות עם מערער שכזה. התנגדותה הנחרצת, כלשון המערער בהודאתו, מצדיק ואף מחייב את המשיבה לתבוע גירושין פן יכשילה בעברה, וכבר אמרו חז"ל "אין אפוטרופוס לעריות", וק"ו בבעל אלים כפי שהתרשמנו.

ד. ומה שהוסיף עמיתי שליט"א לכתוב שכן מפורש בכנסת הגדולה (הגהות הטור אבן העזר סימן קנ"ד אות לו ואות מז) שהביא מדברי המשפט צדק כדלהלן:

"לו. הטוענת על בעלה ששכב עמה בנדות ובעלה מכחישה, בדורות הללו שהנשים פרוצות אינה נאמנת. מהר"י וויל ז"ל סימן כ"ב. ובעל משפט צדק בס"א סימן נ"ט כתב דאם תובעת כתובתה אינה נאמנת, אבל אם אינה תובעת כתובתה נאמנת. ודווקא שטענה כך בפני הבעל ובפני ביה"ד. ודוקא למרוד בו אבל לא לגרש אפילו הוא מודה ששכב עמה בנידות אפילו לקרותו עבריינא. ועיין בספר נ"מ דף רל"ד ועיין במהר"ם מטראני ז"ל ח"ב סימן מ"ט […]

מז. שיטה נ"ב: כיון שלא החציף להעבירה על דת לשמש באיסור כו'. נ"ב: ומינה דהמחציף להעבירה על דת תוכל למרוד בו ממלאכה ומתשמיש. אבל אין כופין אותו לגרשה. משפט צדק בח"א סימן נ"ט."

להלן הסבר נימוקנו בביאור המשפט צדק ודעימיה,

שותיה דמר לא ידענא, הן אמת שכל עוד היה מקרה דנן עוסק במחלוקתם של הצדדים אם אכן אנס האיש את אשתו בנידתה, צעקה ואין מושיע לה, אם לאו – היה מקום ללמוד מדברי המשפט צדק שאינה נאמנת, אבל שעה שהודה המערער לפנינו, לכל הפחות כי ניסה לשדל את המשיבה מספר פעמים ולהכשילה בדבר עבירה כה חמור ועוד בניגוד להבטחתו לפני הנישואין שישמור על טהרת המשפחה לבקשתה, וכפי שכתב מעכ"ת ידידי שליט"א, יש רגליים לטענתה שלא בניסיון שכנוע גרידא מדובר, שכן לטענתה אנס אותה בימי נידותה ואף ביום הכיפורים, ועל כן אליבא דאמת אין להסיק בנדוננו שאינה נאמנת, ואין הדבר דומה לנידונו של המשפט צדק שבו לא הודה האיש במאומה, והגם שמשמעות לשונו היא שעצם הרדיפה אחר אשתו בסכין הייתה עובדה ידועה וברורה, מכל מקום לעניין הטענה שמטרת רדיפה זו הייתה לכופה לשמש בנידות – לא הודה, ועיין שם בהמשך התשובה שדן אם אכן יש בעדות שרדיפתו אותה בסכין הייתה בימי נידתה דווקא משום רגליים לטענה שבשל רצון זה הוא רודפה, או שמא אין אלה רגליים לדבר כיוון שייתכן שסיבת רדיפתו בימים אלה הוא האשמתו אותה על שלא נתעברה ממנו, שביאת ווסתה מוכיחה עליה.  

ולא נצרכו דברי המשפט צדק לענייננו אלא להא דמפורש בדבריו – וכן בכנסת הגדולה שהביאו, וכמו שציטט גם עמיתי עצמו – שרשאית האשה היא למרוד בבעלה. וטעם הדבר שרשאית למרוד בו אינו בתורת 'עונש' על מעשיו הרעים, אלא כמבואר בדברי המשפט צדק להדיא, שהטענה והתביעה לכופו לגרש הייתה כדי למנוע את האיסור, ודן שם אם יש להשוותו להא דמעשין על הפסולות, ואם יש ללמוד דינו מדינו של מי ששהה י' שנים עם אשתו ולא ילדה, שמעיקר הדין חייב, ולהרבה פוסקים אף כופין אותו לגרש משום פו"ר, וכל שכן בנדון זה – משום מניעת איסור כרת. ועל סברות אלה השיב המשפט צדק, (מלבד מה שכתב לעניין ההשוואה לכפייה משום פו"ר, שיש חולקים וסוברים שאין כופין רק אומרים לו שחייב לגרש), דלא דמי לנדון זה, שהרי יש לה עצה שתמרוד בו, וכמו שכתב שרשאית למרוד בו, וממילא לא יבואו לידי עבירה, וכלשונו "דתהיה מורדת בו מתשמיש המטה ותלך ותשב בבית אביה או קרוביה ולא תזדקק עמו", ועיין שם שהוסיף וכתב דשמא על ידי זה ישוב מדרכו הרעה "ויהרהר תשובה". ונראה שכוונתו בדבריו אלה, שלא נבוא להשיב עליו ולומר דמה תועלת יש שתמרוד בו ויתעגנו שניהם, ולמה לא נאמר שיחייבוהו או אף יכפוהו לגרש כיוון שאין לפניהם דרך אלא או שתמרוד בו ויתעגנו או שתשב תחתיו ותהיה בחשש זה שינסה לכופה לעבירה (לדבריה), ועל זה השיב דאיכא דרכא אחרינא, דשמא ע"י מרידתה ישוב מדרכו הרעה ונמצאת חוזרת לביתו ויושבת תחתיו בהיתר ובשלום ובמישור. ועיין שם שביאר דאם אמנם יבקש לחזור בו "יקבל עליו דברי חברות לבל יעשה ככה, וישביעוהו בשבועות חמורות לבל יעשה עוד כדבר הזה" וכו', ועד אז אכן "תשב בבית קרוביה".

 ואף גם זאת, לא נצרכא לנדוננו כולא מילתא דאיירי בה המשפט צדק לעניין חיוב האיש או כפייתו לגרש, אם משום שבא עליה בפועל בנידתה או משום שביקש לעשות הרעה הגדולה הזאת לא-לקים, שהרי גם בזה לא איירינן בנדון דידן. 

בנדון דידן, כבר מילתנו אמורה לעיל, כי המערער הוא זה שתבע לגרש את אשתו. ונחזור אפוא על הראשונות ונזכיר כי המושכל הראשון שחייבים אנו לזוכרו תמיד הוא שהדין אינו "בעל חייב בכתובת אשתו אם עובר על דת הוא" או "בעל חייב בכתובת אשתו אם אנס אותה" וכיוצא בזה, אלא "בעל חייב בכתובת אשתו כשמגרש הוא אותה, מלבד אם הייתה לו עילת גירושין שמחמתה מפסידה היא את כתובתה".

ומעתה אין אנו צריכים שהמשיבה תוכיח כי המערער אנס אותה ולא שתוכיח באותות ומופתים כי התנהגותו של בעל זה שווה לזו המתוארת במשפט צדק או חמורה ממנה, וממילא אין אנו צריכים להשיב על חילוקו של עמיתי בין נדוננו לנדון המשפט צדק ולטענה כי אין מקרה דנן חמור כולי האי, כל שצריכים אנו – ולזה בלבד נזקקנו לדברי המשפט צדק – הוא לשלול את טענת הבעל כי אמנם יזם ותבע את הגירושין, אולם אעפ"כ יש לפוטרו מן הכתובה כיוון שאשתו מרדה בו (לדבריו) קודם לכן וממילא הפסידה את כתובתה (בהנחה שאינה צריכה בכהאי גוונא להתראות והמלכות וכו', שגם זה אינו ברור כלל).  

ואחר הודיע אותנו הפוסקים זאת, כי רשאית היא המשיבה על פי הפוסקים הנ"ל ש"תהיה מורדת מתשמיש המטה ותשב בבית אביה או קרוביה" נוכח ניסיונו של המערער להכשילה בעבירה, (ומאחר שעיקר טעמו של המשפט צדק בזה הוא מצד מכשול העבירה, וכפי העולה מההשוואה לעישוי לפסולות ולכפייה שמשום פו"ר, לא יצדק החילוק בין הלה שרדף אחר אשתו בסכין לבין נדון דידן שלדבריו 'רק' ניסה לשכנעה, וזאת אף אם לא נקבל את טענתה כי מדובר היה ב'שכנוע' אגרסיבי למדי, שעכ"פ, בין כך ובין כך, יש בעצם החשש שיכשילנה כפי שניסה פעם ופעמיים כדי להצדיק את המרידה על שיסולק חשש זה, וכפי שהבאתי גם מהגנזי חיים ומזקן אהרן, ואב לכולם – דברי המרדכי) – הרי נפל פיתא דבעל זה בבירא, שמאחר שרשאית הייתה למרוד בו ולישב בבית קרוביה – הרי אין במעשיה אלה כדי להפסידה את כתובתה, כל עוד לא קיבל עליו דברי חברות ונשבע בשבועה חמורה וכו'.

ואם הוא בחר – במקום לתקן דבריו ולקבל על עצמו כאמור תוך ריצוי ופיוס לאשתו שתשוב אל ביתו (כפי שנדרש על פי הדין אף מי שיצאה אשתו מביתו מחמת מריבה, ולא עליה מוטלת חובת הפיוס) – לתבוע גירושין, איהו דאפסיד אנפשיה, ואיך נאמר שייפטר מן הכתובה בשל מרידה זו שלה, שלא זו בלבד שלא היו התראות והמלכות בעניינה, אלא שאף הייתה מותרת היא.

זאת ועוד, כבר ציינתי בנימוקיי דלעיל לדברי הגנזי חיים שכתב במפורש כדברינו, להלן ציטוט דבריו:

אבל הא עומד לנגדינו כיון דאתית להכי לדעת הרבנים ז"ל דמשוו דין האישה המעברת על דת לבעלה כמו האיש שמעבירה על דת לאשתו, הא כתבו התוס' והרא"ש דוקא אכל הבעל עפ"י דיבורה, אבל אם רצתה להאכילו ולא אכל מפני שידע אח"כ אינה יוצאת בלי כתובה, די"ל משחקת הייתי בך ואם היית בא לאכול הייתי מונעת ממך. וכן כתב הטור באה"ע סי' קטו ופסקה מרן בשה"ט, וכתב הרב דבר משה ח"ג סי' י' ונראה דה"ה במשמשתו נידה דוקא בא עליה הא לא בא עליה אעפ"י שהיתה רוצה להכשילו אינה יוצאה בלי כתובה, וכן משמע מדברי ריב"א ופשוט דאין חילוק בדבר, וכן משמע בתוי"ט דכתב ע"ד התוס' והרא"ש וז"ל וה"ה באינך דמתניתין דוקא לאחר שעבר הוא, וא"כ כמו כן באיש שהעביר את אשתו על דת צריך שיהיה ממש שבא עליה בנידתה, אבל אם רצה להכשילה והיא נזהרה ופירשה לא מקרי עובר על דת, וכמו כן בנ"ד, אף לדברי האישה שאמרה שהביא לה גויים להתעולל עמה ולהכשילה אבל היא נזהרה ולא נכשלה, וא"כ לכאורה בנ"ד דאינו חייב לגרשה.

האמנם זאת ראינו לפוסק רב אחד שהביאו הרב דבר משה כתב וז"ל דע"כ לא קאמרי התוס' והרא"ש דאם רצתה להאכילו ולא אכל אינה יוצאת בלי כתובה היינו לאפוקי ממונא דכתובה, אבל לענין איסור, דלבו נוקפו ורוצה לשמור את נפשו פן תאכילהו שאינו מעושר או תשמשנו נדה, דמצי לפרוש ממנה ולהוציאה בכתובה עכ"ל. ומנה דגם בנ"ד דהאיש שרצה להכשילה בדבר איסור ולא נכשלה, היינו לענין דאין כופין ומחייבין אותו לגרש, אבל אם היא לבה נוקפה שמא פעם אחרת יכשילה בזה בע"כ דיכולה לפרוש ממנו ולמרוד בו, ובלא"ה היא אינה תובעת כתובתה ממנו ומחלה לו ולא כייפינן לה להיות עמו. ואף שמצאנו להרב דבר משה שחלק על הפוסק ההוא דחה ראיותיו, היינו דוקא גבי אישה שמעבירתו ורצתה להכשילו אינה מפסדת כתובתה, ואף אם לבו נוקפו ורוצה לגרש וליתן לה כתובתה, אפ"ה אינו יכול משום דאריה דשבועתא רביע עליה והיאך נתיר לו לגרש בע"כ, ומי יקל ראשו כנגד השבועה, וכן ראינו להרב הנז' שכל כוחו שדחה ראיית הפוסק כמה פעמים הוא מטעם השבועה, ובסוף התשובה כתב וז"ל ולו הונח יהיה ס' בדבר הא קי"ל ספק שבועה להחמיר, ומי הוא זה ואיזה הוא אשר ימלאנו לגרשה בע"כ, ואין ב"ד נזקקין לכך ולא לתת לו רשות לישא אחרת עכ"ל. נמצא כל כוחו מטעם השבועה, אבל באיש שמעבירה, אף אם רצה ולא העבירה, אם היא לבה נוקפה שמא יכשילנה פעם אחרת ואין כאן עסק שבועה, בוודאי אף הרב דבר משה יודה דיכולה למרוד בו, ומכ"ש דאין כאן הפסד ממון, דמחלה לו, ומן הדין יכולה למרוד בו וחייב לגרשה ואין לה דין מורדת.  

עד כאן לשונו של הגנזי חיים, וכן דעת הרב דבר משה שהביאו.

מסוף דבריו שכתב "נמצא כל כוחו מטעם השבועה, אבל באיש שמעבירה, אף אם רצה ולא העבירה, אם היא ליבה נוקפה שמא יכשילנה פעם אחרת ואין כאן עסק שבועה, בוודאי אף הרב דבר משה יודה דיכולה למרוד בו", נראה להדיא כדברינו בהבנת כוונת המשפט צדק, שגם ניסיון הכשלה של אשה והאשה אינה מסכימה וחוששת שמא יכשילנה פעם אחרת שאין לה דין של מורדת, ובוודאי שאין לה להאשים אותה שבמעשה זה היא הגורמת לפירוק הנישואין נמצא חוטא ומחטיא נשכר???

צא ולמד מדברי החזון איש נשים סימן ס"ט אות ט"ז בשאלת אשה התובעת גירושין בטענת מאיס עלי בעלי, שכידוע נחלקו הפוסקים האם היא מפסידה כתובה מייד או רק לאחר י"ב חודש, וכתב שם על דברי הב"ש סק"י בהאי לישנא:

 "וכבר כתבנו לעיל סק"ד כל שמתאמת דבריה לא הפסידה כלום במה שתובעת גם את כתובתה, וכל הפוסקים לא הזכירו תנאי זה, והעיקר לפי ראות עיני הדיינים אם יש רעותא במה שתבעה כתובתה, אבל אם נראים הדברים שבעלה מאיס עליה, אלא שמבקשת כתובתה כדי שתוכל להתפרנס – למה לה לוותר על שלה? כיון שחייב לה כתובה אינה מפסדת בתביעתה, וכל שכן שאומרת שיתנו לה כפי הדין המגיע לה, שלא הפסידה בכך".

נמצאנו למדים מדברי החזו"א שגם בטענת מאיס עלי שאשה באה להתגרש אין היא מפסידה כתובה, ק"ו במקרה דנן שלא תבעה גירושין בטענת מאיס עלי אלא שהסבירה את סירובה לחיי אישות עמה בזמנים שכאלו.

וראה עוד שם בסימן ס"ט סק"ד:

 "נראה דכל שיש רגלים לדבר וניכרים דבריה אף אם תובעת כתובתה לא הפסידה דין מאיס עלי, אלא בסתמא סמכינן אהא דמוותרת על כתובתה וחזינן שקשה לה להיות תחתיו ואינו מחמת כעס לזמן ולא תלינן בנתנה עיניה באחר דהיה הדבר ידוע בין השכנים, אבל באינה מוותרת על כתובתה מספקינן שאין הדבר קשה עליה אלא בסיבות קלות בחרה להתגרש ממנו ומקוה לאחר, שחושבת שיהיה לה טוב מהיות תחת בעלה הראשון וכו', אבל הכא בסברא תליא מילתא וכו'".

וכך הרחיב הגאון הרב אליעזר גולדשמידט זצ"ל בספר עזר משפט סימן ו':

"אולם ברור הוא כי הלכה זו אינה כ'הלכתא בלא טעמא' – ככלל שהוא בחינת 'גזירת הכתוב' שבתובעת כתובתה אין לה הזכויות של טענת מאיס עלי. אלא סברא היא כפי הפשטות שהואיל ובמאיס עלי לעניין דינא דמתיבתא יש צורך שתתן אמתלא לדבריה למה אינו מקובל עליה, כמפורש בתשובת הרא"ש הנ"ל, כלומר שעליה לשכנע את בית הדין כי טענתה שבעלה מאיס עליה כנה היא ואינם דברים בעלמא, ולכן אם היא תובעת כתובתה, הרי תביעה זו אלא תואנה כדי להוציא ממון והטענה אינה כנה ואינה משכנעת, אף על פי שנתנה אמתלא לדבריה – אמתלא אשר לולא התביעה לכתובה הייתה "נראית לבית הדין" ומתקבלת.

 וכך מפורש בתשובת הר"ן הנ"ל: "אבל האומרת מאיס עלי ורוצה אני להתגרש וליטול הכתובה, חוששין שמא עיניה נתנה באחר וחזר דינה לדין המורדת." וכך היא שיטת המאירי כפי שמבאר את שיטת הרמב"ם. אם כך, הרי שבמקום אשר תביעת הכתובה, לפי נסיבותיה אינה מערערת את שכנועו של בית הדין בנאמנות הטענה מאיס עלי ובכנות האמתלה, ונראין הדברים לבית הדין כי אף שהיא תובעת כתובתה, אין בה צד תחבולה הרי אז יפסוק בית הדין דין מאיס עלי גם במקום שהאישה תובעת כתובתה, וכן כתב בספר חזון איש (חלק אבן העזר הלכות כתובות סימן ק"ז במהדורה שניה סימן סט אות ד'): "ודווקא שמבקשת גט בלא כתובה. נראה דבכל שיש רגלים לדבר וניכרים דבריה, אף אם תובעת כתובתה, לא הפסידה דין מאיס עלי".

עד כאן.

נמצאנו למדים מכל גדולי הראשונים והאחרונים הנ"ל חידוש נוסף, שאם בית הדין משתכנע שהאשה צדקה בדרישתה להתגרש מבעלה בטענת מאיס עלי אינה מפסידה כתובתה.

ומכאן הדברים ק"ו למקרה דנן כפי העובדות המונחות לפנינו:

• המערער הוא זה שפתח תיק תביעה לגירושין ולא הוכיח עילת גירושין החייבת את המשיבה בגט, וכן לא הוכיח כלל עילה הלכתית להפסיד את המשיבה מכתובה.
• יש יותר מרגליים לדבר שהמערער אכן חי עם המשיבה בנידתה, וזאת מהתרשמותנו מהתנהגותו בפנינו, הן מהודאתו בפנינו ובפני המומחה של הפוליגרף שניסה לשכנע את המשיבה לחיות עמו יחסי אישות מספר פעמים והואיל והיא התנגדה לא ביצע זממו, מי יתקע לנו שאכן דבריו כנים, כאשר נוכחנו לדעת שגם לעניין חילול שבת הצהיר המערער בפני בית הדין האזורי שהיה משתמש בטלפון בשבת למרות ידיעתו את האיסור במעשה זה.
• גירסת המערער אינה אמינה, וזאת על הכלל של חז"ל שלימדונו שבעריות "אין אפוטרופוס לעריות", ובפרט באשתו של המערער שעושה בה כרצונו בהתנהגותו האלימה.
• לא מצאתי עילה הלכתית להפסד המשיבה מכתובתה פרט לכך שלא הביאה ראיות ברורות שאכן הצדק עמה בטענתה, שהוא אילץ אותה לחיות חיי אישות בעת נידתה וביום הכיפורים, וכי היכן מצאנו שעל האשה מוטל נטל הוכחה זו שאין לה בסיס הואיל והדבר נעשה בחדרי משכיותם של בני זוג ולא ניתן להוכיח זאת.
• ובאשר לטענה שהיא גרמה לניכור בין המערער לבת המשותפת, עיינתי בכל חוות דעתם של אנשי המקצוע אליהם הפנה בית הדין, כמו יחידת הסיוע, חוות דעת של שירותי הרווחה מיום ו' בכסלו תשפ"א 22.11.2020, תסקיר נוסף מיום כ"ו באב תשפ"א 04.08.201 מכון שינוי של ד"ר גוטליב, חוות דעת של מכון "הבית שלי", ולא מצאתי כל רמז על כך שהמשיבה גורמת לניכור בין הקטין למערער. מה שכן היה הבעת חששות של המשיבה לאלימות המערער ובקשתה שלא להרחיב את הסדרי השהות שנקבעו פעמיים בשבוע. כך שכל טענת המערער לניכור שגורמת המשיבה אליו מהקטין אינו מבוסס כלל על הגורמים המקצועיים שטיפלו בצדדים.

מכל הלין יוצא שאין כל בסיס לעילה שהיא זו שגרמה לפירוק מערכת הנישואין בגין הניכור הורי שנהגה כלפי המערער.

עוד יוצא, שלדברי הפוסקים שהבאנו לעיל ללא חולק, מותר ואף מצווה על המשיבה למרוד במערער בחיי אישות בניגוד להלכה ובניגוד להתחייבותו טרם הנישואין לשמור על טהרת המשפחה כדת משה.

אין חולק שניסיון לשכנע את המשיבה לחיות חיי אישות בעת נידתה, גם אם נניח כדברי המערער שבפועל לא עשה זאת וכיבד את התנגדותה, אין בכך לגרוע ממעשה הניסיון לגופו, שכמוהו כניסיון להדיח אותה לעבור על איסור תורה, חוטא ומחטיא, פשוטו כמשמעו.

אין חולק שכאשר יש רגלים לדבר להצדקת טיעוני המשיבה, וכמו שהסכים עמי ידידי הגר"א שינדלר שליט"א מהתרשמות המעיין בחומר שבתיקים, הכולל פרוטוקולים ובהם הצהרות של המערער על חילול שבת ושתיקתו מהראיות לכניסתו לאתר היכרות, שיש די בזה כדי לאמת כנות גירסת המשיבה שנהג בה באלימות ופחדה ממנו.

במקרה זה, וודאי וודאי שעליה אין כל אשמה בכך שלא הסכימה לחיות יחסי אישות כבקשת המערער, ואין עליה כלל דין מורדת כמו שהבאנו מהפוסקים הנ"ל.

ובאשר לטענת ידידי הגר"א שינדלר שליט"א שאין הודאת האיש מספיקה לתת לאישה כתובה, שהרי המשפט צדק לא נתן כתובה, וכן יש לחלק בין מקרה המשפט צדק בין בא עליה באיסור לבין מנסה לשכנע אותה, ודימה הוא למקרה שמנסה להכשילו במאכל איסור, שלא מפסידה כתובתה עד שתכשיל אותו בפועל.

והנה הבנתו כפי הנראה נובעת מההבנה שעילת הפסד הכתובה בעוברת על דת או בעובר על דת הוא מחמת עצם העבירה שנעשתה, כלומר עצם ההכשלה שגרמה מעשה כ"כ חמור זה גורם להפסיד את הכתובה.

לענ"ד מתבאר מהפוסקים כי ההבנה בעוברת על דת שמפסידה כתובה היא שזה ממש הרס חיי הנישואין, שהוכח על ידי מעשה חמור שנעשה שגורם לפירוד מכוח סיבות אלו.

ראיה להגדרה זו מצאנו בפד"ר חלק א' עמ' 5 והלאה וז"ל:

וזהו ההבדל בין הנושאים, כי ענין הכפיה לגרושין מרועה זונות, אינו מצד העבירה שברעיה אחרי זונות, כי אין דין כפיה לגט, בגלל עבירות שאדם עובר, אלא בגלל הרס חיי המשפחה הבא כתוצאה מהנהגה כזו של הבעל, ועקב קלקול חיי המשפחה מעין זה שהבעל גרמו, זכאית האשה לדרוש גט, וכשהאשה קובלת עליו ותובעת את הגט, בסכסוך זה עומדים שני בעלי דין, הבעל והאשה, והודאת בעל דין היא הוכחה, כמו בכל ריב אחר בין בעלי דברים. אבל זהו רק אם הדיון הוא בריב בין בעלי דין, אבל בדיון בשאלת נשואי עבירה, ענין הכפיה לגט הוא מצד העבירה שבנשואין, ולא מפני תביעת האשה, ומכיון שאין חיוב הכפיה משום תביעת בעל דין, לא שייך בזה הודאת בעל – דין.

וכן בשאלה שדן בה בתשובות משפט צדק בבא עליה בנדתה, שאלת הכפיה לגט אינה משום העבירה שבדבר, אלא משום שהוא מכשילה נגד רצונה, ואינה יכולה לחיות אתו. ואת קלקול החיים האשה תובעת מהבעל, והוי סכסוך בין שני בעלי דין ושייך הודאת בעל דין, כמבואר.

והדיון זה באיש העובר ובא עליה בנדתה, הוא כמו באשה העוברת על דת. וגם באשה, אין הכפיה לגט מצד העבירה, אלא מפני שמכשילתו ומקלקלת את חיי האישות ביניהם. ועיין במשנה למלך הלכות סוטה פ"ב ה"א, בענין עוברת על דת שכתב: – דכל אותן ששנינו בפרק המדיר ביוצאות בלא כתובה לאו משום דאינהו עברו על איסור, דלא מצינו בשום מקום דאם האשה אכלה חלב ודם שתצא בלא כתובה

ובספר חזון איש הלכות כתובות סימן ק"י סק"ה הוסיף הסבר לדברי המל"מ הנ"ל וכתב: אלא נראה, דלא מיתדר ליה באשה כזו… והרי קלקלה האישות שאינו יכול לדור עמה.

ועיין במשפט צדק שם, בבארו את הצד שכן תועיל הודאה אף שהוא משים עצמו רשע בהודאה, הוא כותב: וכתב בעל התרומות בשער כ"ה דהא אין אדם משים עצמו רשע דוקא לענין עדות, אבל אם טוען על חברו… טענתיה טענה… עכ"ל… ואם כן הכא שטוען ומודה בדבר הנוגע לאשתו יהיה נאמן הגם שמשים עצמו רשע.

הרי שהוא תופס בפשיטות שהטענה, בא עליה בנדתה, היא משום שנוגע לה.

ע"כ מדברי הפד"ר.

המעיין בפד"ר היטב יראה נכוחה שהגדיר את העילה לתביעת הגט וכ"ש לעניין שאינה מפסידה כתובה בכזה אופן, היות שהוא הורס את החיים בבית, וודאי שאישה שנמצאת תחת משא שכנועים לעבור איסור חמור של נידה אינה יכולה להמשיך בכאלו חיים, ואין מה לבית הדין לצפות ממנה ועוד להעניש אותה להפסד כתובתה.

זאת ועוד, חז"ל קבעו לנו כלל חשוב "אין אפוטרופוס לעריות", ובפרט בדורנו שבה פשתה המתירנות, שמי יתקע לנו שהמשיבה לא עשויה להתפתות לשכנועי המערער, ועליה היה לברוח ממערכת נישואין המושתתת בניגוד להלכה ולהתחייבות המערער כלפיה עוד בטרם הנישואין לשמור על טהרת המשפחה.

ומכאן תשובה לטענת ידידי שליט"א שטענת המשיבה והודאת המערער בניסיונות לחיות חיי אישות בעת נידתה מהווים גורם לקלקול מערכת הנישואין.

ובאשר למה שהקשה עמיתי הגאון מדין אשה המנסה להכשיל את בעלה שאין לה דין עוברת על דת, הדמיון אינו נכון כלל, שכן באשה המנסה להכשיל את בעלה בדברים האסורים, נכתב הטעם בפוסקים (ראה רא"ש הוב"ד בב"י סימן קט"ו) שהאשה יכולה לטעון שהתכוונה לשחוק עמו, ואם היה הדבר עשוי להכשילו באמת, היא היתה מזהירה אותו, ולכן אינה מפסדת כתובתה, וגם בדין זה נחלקו הפוסקים.

אך במקרה דנן, שהמערער שיכנע אותה לחיות עמו יחסי אישות, ברי לנו שלא התכוון רק לשחוק עמה אלא להכשילה בפועל, ובמקרה זה ברור שדינו כדין מדיח אדם לעשות עבירה, שהוא גורם לפירוק מערכת הנישואין בשיכנוע שכזה לפעול נגד ההלכה ונגד התחייבותו טרם הנישואין כלפי המשיבה. והדברים ק"ו, כאשר הוא ניסה לשכנע מספר פעמים, מי יתקע לנו שלא תתפתה לו.

ושוב נזכיר את האמור בפני יצחק על דברי הטור בסימן קי"ח שהבאנו לעיל, שרק במקרה של אשה התובעת גירושין בלתי שום סיבה כלל, אז מפסידה כתובה לדברי הטור, ובוודאי לא במקרה כמו מקרה דנן, שהיא לא פתחה תיק תביעה לגירושין אלא המערער, וגם אם היתה פותחת תיק תביעה לגירושין, יש לה סיבות מספיקות, שהמערער נהג בה באלימות פיזית, נפשית, מינית וכלכלית, כפי שציין מעכ"ת, שלא היתה מפסידה כתובה לדברי הפני יצחק.

וכפי הנראה נעלם מעיני עמיתי הגאון שליט"א דברי הפני יצחק שהובאו לעיל בנימוקיי, שכן לא מצאתי בדבריו התייחסות להסברו בטור.

קנצי למילין,

לא מצאתי בדברי עמיתי שליט"א אף עילה אחת הלכתית שנפסקה בשו"ע להפסיד את המשיבה ממלוא סכום כתובתה שהתחייב לה המערער תחת החופה, שכמוה כהתחייבות של המחאה בנקאית שלא ניתן לבטלה ללא העילות ההלכתיות שקבעו לנו הפוסקים ומרן הב"י עיגן זאת בשולחנו הטהור.

אשר על כן ביתר שאת על משמרתי אעמודה שחייב האיש בכתובת אשתו במלואה אף אליבא דדבריו שלו, (וכל שכן לדבריה שלה שאכן אנס אותה וכו', והיינו לכל הפחות שאילץ אותה להישמע לו בדרכי 'שכנוע' שאינן רק ריצוי ופיוס, דברים שלענ"ד בנסיבות אלה רגליים אף להם, והבאתי מדברי הפוסקים גם שכשהבעל מודה ש'רשע' הוא לעניין זה של איסור נידה, נאמנת היא בדבריה על אודות כפייתו אותה לכך, אלא שאין אנו צריכים לכך, שכן החיוב קיים אף לדבריו שלו, מאחר שהוא שתבע את הגירושין ומרידתה בו אינה פוטרתו כיוון שמוצדקת הייתה).

מתוך תקוה ותפילה שעמיתי הגאון שליט"א יטה אוזן שומעת לדברים הנ"ל הזועקים לאמת "ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה" (משלי א') 

מימון נהרי – דיין

באשר למה שכתב עמיתי הגאון הגר"צ לוז שליט"א:

קראתי את הנ"ל ועל אף קיום הדיון הנוסף, שלדעתי לא נתחדש בו דבר, אני על משמרתי אעמודה, שלא היה מקום לשנות כלל את פסק הדין המקורי מיום ה־1.6.23, שאם יימצא המשיב דובר אמת בבדיקת הפוליגרף (ואף שברור שאינה ראיה חד־משמעית מבחינת ההלכה כלל וכלל), אזי ייפטר מתשלום הכתובה. פסיקה זו נבעה מהעדר יכולת לברר את העובדות, וכפי שנומקו הדברים בפסק הדין מיום 16.11.23, ולא בגלל שתוצאת הבדיקה מוכיחה את גרסת האיש.

עד כאן.

להלן התייחסותי,

במותב תלתא כחדא הוינא ויתיבנא ושמענו הודאת המשיב בחקירתו בדיון שהמערערת התנתה את נישואיו אליה בכך שיקיים טהרת משפחה, וכי הוא רק ניסה לשכנע אותה ולא כפה עליה יחסי אישות בעת נידתה.

כידוע, טהרת משפחה כוללת גם שמירת כללי ההלכה שאין לקיים יחסי אישות בעת שהיא אסורה עליו. המשיב הודה בפה מלא בפנינו שאכן המערערת התנתה זאת ואכן הוא קיים זאת שלא כפה עליה אלא שכנע אותה לעתים לקיום יחסים בזמן נידתה.

וכבר הבאתי בנימוקיי את הפוסקים הסוברים שגם ניסיון של בעל לשכנע אשה לקיים יחסי אישות בניגוד להלכה ובגין כך האשה מתגרשת, שאין לה דין מורדת ואינה מפסידה כתובה כלל וכלל.

נציין שהודאה זו היתה גם בפני המומחה של הפוליגרף.

כלומר, יש בפנינו עובדה חד משמעית שהמשיב הפר הבטחתו למערערת לשמור על טהרת המשפחה בניסיונותיו לעתים לשכנע אותה לקיים עמה יחסים בניגוד לרצונה, ואם היתה הודאה זו ידועה לנו לא היינו מפנים לפוליגרף כלל שכן העובדות ברורות.

וראה פני יצחק שהבאנו לעיל, שרק אשה התובעת להתגרש בשאט נפש בלתי שום סיבה כלל מפסידה כתובה, ולא במקרה זה, בו הוכח בעליל שהמערער נהג עמה באלימות פיזית, נפשית, כלכלית ומילולית.

היתכן שכבודו יתן ידו לבעל שכזה לאמלל את את נעוריו ועוד לקבל פרס על כך שנמצא דובר אמת שלא אנס אותה בימי נידתה בכך שייפטר מכתובה בגלל החלטה מוטעית שיצאה מתחת ידינו להפנות לפוליגרף???

אדרבא, מודים דרבנן היינו שבחייהו שלא מחזיקים בדבריהם, ובכך יתרבה כבוד שמיים בעולם שהדיינים שופטים בצדק וביושר.

ועל דא קבכינא, שחתמנו על החלטה אומללה שבו הפננו את המשיב לבדיקת פוליגרף על שאלה שלא היה מקום כלל לשאול, אם יימצא דובר אמת על גירסתו שלא אנס את אשתו בעת נידתה אז תפסיד האשה את כתובתה.

זו שאלה שהיה אסור לשאול, והורתה ולידתה של החלטה זו בחטא, ולכן אני אמשכן נפשי לחזור בי מהטעות הנוראה.

היעלה על הדעת שבעל שנמצא שלא אנס את אשתו בעת נידתה יקבל פרס שייפטר מכתובתה???

עוול זועק לשמים!!!

צעקה הנערה אלינו ואין מושיע לה???

צעקה זו מהדהדת ותמשיך להדהד חלילה אם נפסיד את המערערת מכתובתה, ומה יאמרו נשות ישראל שנישאו כדמו"י וקיבלו התחייבות מהבעל לתשלום כתובה בהתאם לתקנת חז"ל שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ועתה במו ידינו נאיין תקנה זו המבססת את מערכת הנישואין היהודית שלא תימוט עקב גחמות כאלו או אחרות ללא ביסוס, ולכן תיקנו לנו חז"ל עילות הלכתיות מתי ניתן להפסידה מכתובה, מה שלא מצאתי אף עילה הלכתית להפסיד את המערערת במקרה זה בכל מה שכתבו עמיתיי הרה"ג שליט"א.

נמצאנו נותנים יד חלילה למצב בו "לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה", גיטין פ"ט ע"א.

בל נשכח שהמערערת טוענת שאכן כך היה, וראה מה שכתב בא כחה, שצייר את מעשה המשיב מעשים חמורים ביותר, שגם אם לא נאמין לכל דבריו הרי יש יותר מרגליים לדבר שעשה זאת.

עוד הפר המשיב התחייבותו החד משמעית לשלם כתובתה בעת הגירושין.

יודגש ובל נשכח כי המשיב הוא זה שפתח תיק תביעה לגירושין, וברור שנטל ההוכחה לביטול התחייבו רובץ אך ורק עליו, וכל ניסיון לאיין זאת, כמוה כהפרת התחייבות ברורה. לעניין זה, אזכיר למעכ"ת עמיתי הגאון שליט"א את אשר כתב בנימוקיו לפסק דין אחר מיום ח' בכסלו תשע"ו 08.12.2016 תיק מספר 1075070/1, נצטט מדבריו הנפלאים והמחכימים עמם הסכמתי אז וגם עתה, להלן ציטוט מדברי עמיתי הגאון שליט"א (ההדגשות לא במקור ונועדו לתשומת הלב של מעכ"ת):

• באשר לעילה להפסדת הכתובה מחמת אופייה והתנהגותה השלילית בפועל של המערערת כלפי המשיב (שהמערערת מכחישה, ולדבריה, גם אם היו אמירות והתנהגויות שאינם ראויות בין בני זוג הם הופיעו כתגובות על התנהגותו של המשיב, וראה להלן), על אף שלא הוזכרה מפורשות בפסק הדין ראינו צורך לומר את הדברים הבאים. באופן כללי נאמר, שלדעתנו, עילה שכזו תצדיק את הפסד הכתובה רק כאשר מדובר במעשים קיצוניים שלא מאפשרים חיי זוגיות כלל עם אישה שכזו, עד כדי כך שנחיל על מצב שכזה את אמירת חז"ל "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת". אבל בפחות מזה, גם אם יהיה מדובר על חיים קשים ולא נעימים כלל, לא יהא בזה כדי להפסיד את האישה את כתובתה. ועל מנת להטעים מסקנה זו ממקורותינו, אצטט את אשר כתבתי בפסק דין אחר בהקשר דומה, וכלהלן:

"ראוי לדעת, שהכתובה לא נועדה רק למנוע גירושין על סמך שרירות לב או שמצא אחרת נאה הימנה. גם כאשר אשה תוגדר כאשה רעה לבעלה אם אין ברוע זה לכדי חיוב האשה בקבלת גט על פי עקרונות ההלכה, הרי שהבעל יחויב במלוא הכתובה.

כך הגמ' דורשת על הפסוק "נתנני ה' בידי לא אוכל קום" (איכה א') – "זו אשה רעה וכתובתה מרובה" (יבמות ס"ג ע"ב), זאת אומרת, אלמלי כתובתה הייתי מגרשה ונפטר מצרתה אבל כיוון שאיני רוצה לתת לה כתובתה כיוון שהיא מרובה, עלי לקבל את גזרת המקום. כך דרשו גם על הפסוק "הנני מביא רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה" (ירמיהו י"א) וכן על הכתוב "בגוי נבל אכיעסם" (דברים ל"ב כ"א) "זו אשה רעה וכתובתה מרובה" (יבמות שם). הרי שקראו לאשה זו "רעה" ו"נבל", ואעפ"כ לא הפסידה כתובתה. ואף במקום שיש מצוה לגרשה מחמת רעתה לא הפסידה כתובתה ורק במורדת ובמקום שיש חיוב כנגדה במקורות ההלכה רק אז הפסידה כתובתה. כך מספר המדרש על ר' יוסי הגלילי שאשתו היתה מבזה אותו בפני תלמידיו ואמרו לו תלמידיו לגרשה וענה להם שכתובתה מרובה, הלוו לו כסף וגירשה. (בראשית רבה פרשה י"ז אות ג').  וכך אומרת  הגמ'  בעירובין דף מא ע"ב  שמי שיש לו אשה רעה וכתובתה מרובה (שמחמת זה אינו יכול לגרשה) שאינו רואה פני גיהנום, הרי שדימוה לגיהינום ואעפ"כ לא הפסידוה כתובתה, ובגמ' שם משמע, שגם כאשר יש מצוה לגרשה לא מפסידה כתובתה (אם אין עליה חיוב, והיא מעוניינת להמשיך לחיות עמו), עיי"ש.

ועיין בדברי התשב"ץ חוט המשולש טור א' סי' נ"ד שכתב לפרש "אשה רעה" שמוזכרת בדברי חז"ל הנזכרים, דהיינו, אשה רעה באופייה האנושי ולא במצבה הדתי,  וזה לשונו: "אבל אי אינתתא דא אזלא באורחין דאורייתא אע"ג דהיא רעה לגבי בעלה תהוי עמיה כלהו יומיה כדאמרי רבנן (יבמות ס"ג ע"א) זכה כנגדו לא זכה מנגדתו דאי לא אית ליה חילא למיהב לה כתובתה דידה תהוי עליה ידא שעליו נאמר נתנני ה' וכו' ולא אית לזו לבי דינא רשות' למיכרחה למיפק בלא כתובה אלא אי עבידי עמיה טיבותא למגבי לה מדידיהו כדעבדו הנהו תלמידי לרבן דידהו וכ"ש אי ריעותא דהאי אינתתא לאו אינון מאורחין אלימתא אלא ממלין דתמימותא ופתיותא כההיא אנתתא דאייתו עובדא דידה בשלהי נדרים פרק ר' אליעזר (ס"ו ע"ב) דלא איפשר בעלמא למיהוי פתיותא כההיא אנתתא ועכ"ז ר' בבא ן' בוטא ע"ה עביד עלה בעותא לגבי שמיא דלהוו לה תרין בנין כוותיה וכן הוה לה דקבל רחמנא צלותא ואי רעה דאמרי רבנן מצוה לגרשה היינו רעה בעיני בעלה אין לך רעה בעולם ביותר מאשה זו" ע"כ.

וכך מוכח מדברי התוס' גיטין מ"ח ע"ב תוד"ה וכתובת, ומהרא"ש גיטין פ"א סי' א', שגם כאשר האשה מקנטת את בעלה ובקפדנותו החליט לגרשה לא הפסידה כתובתה.

ההגיון שעומד מאחרי הדברים הוא שהכתובה נועדה למסד את הנישואין שיהיו ברי קיימא, ולא תהא האשה ככלי ביד הבעל שברצותו משתמש בו, וברצותו משלחו מעל פניו.

טעמה של תקנת הכתובה שלא תהא "קלה" בעיניו לגרשה, ואף של ההתחייבות בתוספת הכתובה שנועדה למנוע את פירוק מוסד הנישואין ב"קלות" מתפרשת לא רק בקלות שמשמעותה שרירות לב, אלא גם כאשר יהיו נימוקים לכך הוא יימנע מכך בגלל הכתובה, וישא במשא החיים שהם גורלו ובסופו יראה ברכה בעמלו. ואם יעדיף בכל זאת לגרשה ידע שעליו לשלם לה את כתובתה". (פס"ד ביה"ד האזורי ב"ש תיק מס' 113306/1),

גם בנסיבות שבתיק שבפנינו, אלמלי הפירוד הממושך, והעילות הנוספות כמו הרחקתו של המשיב מביתו עקב תלונת שווא של המערערת, ורצונה של המערערת עצמה בגירושין, לא היה מקום לחייב את המערערת בקבלת הגט רק בגלל אופייה והתנהגותה. לכל היותר, הייתה נכנסת תחת הגדרת חז"ל של "אישה רעה וכתובתה מרובה" שאינה מפסידה כתובה.

אשר על כן, בהתאם לתיאור שעולה הן מפס"ד האזורי בנימוקיו והן מהחומר הרב שבתיק בכל הנוגע להתנהגות המערערת כלפי בעלה, עילה זו, לדעתנו, אינה מצדיקה את הפסדת הכתובה. ונדגיש, שבית הדין הגדול לא נכנס כלל לשאלת אימות העובדות המתוארות בתיק זה. ובהקשר לזה, ברי לנו שלפני כב' בית הדין האזורי מצויה התמונה המדוייקת יותר, אבל כאמור, מהעיון בתיק ובנימוקי פסק הדין, לענ"ד, אין בכך כדי להפסידה כתובתה.

ובהמשך הדברים כתב:

זאת ועוד, כב' בית הדין האזורי בהקשר לזה כתב שגם אם הדבר ספק אם היה מדובר בתלונת שווא, סוף סוף, הבעל מוחזק בממונו, ואין להוציא ממנו בלא ראיה ברורה, והביאו לבסס את דבריהם את דברי מרן פאר הדור והדרו הגר"ע זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ג סי' כא). גם נימוק זה לכאורה אינו שייך בנסיבות התיק הנוכחי. ברור שבעצם חיוב הכתובה מוחזקת האישה גם אם היא אינה מוחזקת בממון, ומשום שהכתובה היא וודאית, והבעל הוא זה שבא להוציא מוודאות זו, ואין ספק מוציא מידי ודאי, ועליו להוכיח שהוא פטור ממנה. וככל מי שבא על חבירו בשטר, המוחזק בממון (החייב) עליו להביא ראיה שהוא פטור ולא על המוציא (בעל השטר) להביא ראיה שהוא חייב לו, שהשטר ודאי וטענת הפטור היא ספק. כך הם פני הדברים גם בנידוננו, גם אם נקבל שתלונת השווא של המערערת מפסידה את כתובתה, זה רק אם המשיב יוכיח, שאכן זו הייתה תלונת שוא, אבל כל עוד לא הוכיח זאת, והספק הוא בעובדות, שב הדין למקורו, שהאישה מוחזקת בחיוב הכתובה. כך כתבו רבים מהפוסקים, והובאו דבריהם ברבים מפסקי הדין הרבניים, ובכללם, פסק דין יסודי, בפד"ר כרך ג' עמ' 163-164 ואילך, שאפילו לדעת הב"מ שסבור, שהבעל לעולם הוא המוחזק בממון במקום ספק, יודה בספק בעובדות, והדברים מסתברים בהגיונם.

וראה עוד בהערות שם:

וגם על פסיקתו של הגר"ע זצ"ל יש שחלקו וכתבו שגם בספק בהלכה יד האישה על העליונה, ולא יוכל הבעל לטעון קי"ל כהפוטרים. יעויין בשמ"ש ומגן אבהע"ז (סי' כה) והביא שכן משמע מהבאה"ט (אבהע"ז סי' עה סעי' יט) לענין המחלוקת האם מי שמסרבת לעלות לא"י בזמן הזה מפסידה כתובתה שהאישה מוחזקת בחיוב, אף שהוא ספק בהלכה. וביביע אומר ח"ה המובא למעלה הביא חבל אחרונים שהכי סבירא להו,

כן כתבו:

זאת ועוד, שיש לדון בנידו"ד שהאישה מוחזקת בדירה המשותפת שמא היא המוחזקת בממון לגביית הכתובה ואף שקרקע בחזקת בעליה היא עומדת, יש לומר שזה רק בקרקע ששייכת רק לבעליה ולא למחזיק בה, בקרקע משותפת יש לדון שמא המחזיק בה ייחשב אף כמוחזק לדיני ספקות שהרי האחר צריך לדרוש פירוק שיתוף (גוד או אגוד) על מנת להפריד את חלקו ולזכות בו, ועוד חזון. 

עד כאן.

ייאות מעכ"ת להסביר פשרו של דבר לאור מה שכתב בפסק דין זה והבאת דברי הרשב"ץ המאירים את עינינו בהבנת טעם תקנת חז"ל לחיוב הבעל בכתובת אשתו.

ומה גדלה תמיהתי בה אני רואה דבריו בפסק דין זה שכתב לפטור לגמרי את המשיב מתשלום הכתובה ללא נימוק כלל, ובפרט המנוגד לעילות ההלכתיות המבוארות בנימוקיי והמבוססות על הנתונים העובדתיים כמות שהם, ושכן ציין זאת גם עמיתנו הגר"א שינדלר שליט"א.

גם כאן אנכי תמה על דבריו מצפה לקבל ממנו תשובתו הרמה.

החותם בצער.

מימון נהרי – דיין

כבוד עמיתי הרה"ג נהרי שליט"א שב וכתב תגובה על תגובתי הקצרה הקודמת, שבה כתבתי שאני על משמרתי אעמודה, והוספתי וכתבתי (וכת"ר השמיט את התוספת שהיא חלק עיקרי בהליך שלפנינו), בזה הלשון:

 "ככל שישנם ראיות או טענות חדשות, המצדיקות את סתירת הדין, יש להפנות את הצדדים לבית הדין האזורי שיבחן את האפשרות לסתירת הדין, בהתאם לתקנות וכמקובל".

וזו עמדתי לא רק בערעור שבתיק זה אלא בכל דומיו.

מה שעומד מאחרי עיקרון זה הוא פשוט בתכלית, שאיננו רשאים כערכאת ערעור להחליף את הערכאה הדיונית, לא על פי תקנות הדיון, שסמכותנו לבטל פסקי דין של בתי הדין האזורי, רק מכוחם היא יונקת, ובוודאי שלא על פי ההלכה.

ההוראה העולה מתקנה קלה (ב) שלפיה, רק כשמדובר בטעות הנראית לעין בקביעת העובדות, ישנה הצדקה להתערבות ערכאת הערעור, מבוססת על שני הנחות יסוד.

הראשונה היא שהכלים והזמן שמוקדש לבירור העובדות שקיימים בערכאת הדיון הראשונית הם עדיפים עשרת מונים על פני אלה שנעשה בערכאת הערעור, ולא כל שכן, שההתרשמות של ערכאת הדיון הראשונית הינה ישירה מבעלי הדין שמופיעים בפניה, (לפעמים מספר רב של דיונים), ואינה נשענת רק על החומר הכתוב שמונח לפניה. ולכן בקביעת העובדות, לבית הדין האזורי יש משפט הבכורה.

השניה, נובעת מהתשתית ההגיונית והמשפטית, להענקת הזכות לערער לפני ערכאת שיפוט אחרת, שבסיסה הוא רק כדי למנוע  טעויות, ואינה בנויה כלל על האפשרות לקיים דיון חוזר בפני ערכאה אחרת. וכך אנו נוקטים ומבהירים חזור ושנה, שמי שבא לפנינו רק כדי לקבל דיון חוזר, ואולי מה שלא צלח לפני האזורי יצלח לפני הגדול, הערעור יידחה מעיקרו ומגישו יחויב בהוצאות משפט משמעותיות.

הרצון והנטייה לבחון את החומר שמונח בפנינו בכתבי הערעור והתשובה, ואולי אפשר יהיה להסיק ממנו אחרת ממה שהסיק האזורי, היא נשענת על פקפוק בשתי הנחות היסוד הנ"ל.

גם על ההעדפה של  הערכאה הדיונית, כי מי אמר, ואולי מה שלוקח לאזורי מספר דיונים אנחנו נסתפק בחצי שעה-שעה כדי לבנות את 'התמונה האמיתית' ולא 'התמונה הלא אמינה' שיצר האזורי. וגם פקפוק על מקור הסמכות, כי לגישה זו, לא התקנות ומגבלותיהם הם שמעניקים לנו את הסמכות לדון בדברי חברנו, (ולא כל שכן לבטלם), אלא הטענות עצמם שמעלה הערעור, שבמבט ראשון נראה כמציגים את הכרעתו של בית הדין האזורי כבלתי הגיונית בעליל, הם אלה שמעניקים לנו את הסמכות לתקן עולם ומלואו במלכותנו.      

ובכן, לדעתי, יש לקבל את התשתית העובדתית (בכל תיק) מקביעותיו של בית הדין האזורי ורק על גביהם לדון בעילות הערעור (אלא אם כן מדובר על טעות הנראית לעין, שאיננה מצויה).

התערבותנו הראשונית בפסק דיננו הראשון מתאריך 1.6.23 נשענה רק על כך שבית הדין האזורי קבע שטענות האישה המסוימות (שאלות הפוליגרף) לא הוכחו. זאת אומרת, הוא לא קבע קביעה עובדתית באשר לטענות אלו, אלא פסק שכיוון שהם לא הוכחו, אין להתחשב בטענות אלו בשאלה האם לפטור את המשיב מתשלום הכתובה, קביעה הלכתית שלדעתנו היא שגויה, וככל המבואר בפסק הדין הראשון.

ומה שכת"ר מצטט מפסק דין שיצא מתחת ידי מתאריך 8.12.16, לא רק שאינו סותר את עמדתי שבתיק הנוכחי, אלא ההיפך מחזקת אותה ואת העיקרון המנחה שלענ"ד יש לאמץ, וכך הוא הציטוט:

באשר לעילה להפסדת הכתובה מחמת אופייה והתנהגותה השלילית בפועל של המערערת כלפי המשיב (שהמערערת מכחישה, ולדבריה, גם אם היו אמירות והתנהגויות שאינם ראויות בין בני זוג, הם הופיעו כתגובות על התנהגותו של המשיב, וראה להלן), על אף שלא הוזכרה מפורשות בפסק הדין ראינו צורך לומר את הדברים הבאים. באופן כללי נאמר, שלדעתנו, עילה שכזו תצדיק את הפסד הכתובה רק כאשר מדובר במעשים קיצוניים שלא מאפשרים חיי זוגיות כלל עם אישה שכזו, עד כדי כך שנחיל על מצב שכזה את אמירת חז"ל "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת". אבל בפחות מזה, גם אם יהיה מדובר על חיים קשים ולא נעימים כלל, לא יהא בזה כדי להפסיד את האישה את כתובתה.

(ההדגשות לא במקור).

ובכן, "כאשר מדובר במעשים קיצוניים שלא מאפשרים חיי זוגיות כלל עם אישה שכזו, עד כדי כך שנחיל על מצב שכזה את אמירת חז"ל "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת", זו עילה להפסיד כתובה לכל הדעות, גם אם מגיש תביעת הגירושין זה הבעל.

ועתה אפנה לעילה, שעל בסיסה מנמק בית הדין האזורי בפסק הדין נשוא הערעור את הפסד הכתובה בנסיבות התיק, שכאמור, אינני מתווכח כלל עם העובדות שאותם הסיק האזורי (ללא שקיימתי דיון עם הליך מלא על כל חלקיו, שמיעת טענות, הוכחות, וכו') וזה לשונם:

האישה הציגה בדיונים חזות עדינה ומושפלת, אך החומר שבתיק והתמונה האמיתית שהצטיירה לפני בית הדין, הוכיחה באופן חד משמעי כי תחת חזות זו, היא נלחמה יחד עם משפחתה מלחמת חורמה באיש, מה שגרם לאיש לקום ולהגיש תביעת גירושין משום ש"אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת", כלשון חז"ל (כתובות עז.).

(ההדגשות לא במקור).

ובכן, ממש עיקרון זהה, שיש להניח שמקורותיי ומקורות האזורי לעיקרון זה הם זהים, כי תורה אחת תהיה לנו, וכאמור, עם המסקנה העובדתית הנ"ל אינני מתווכח, ואף אינני רשאי, ללא שאקיים דיון ואשמע את הטענות והמענות בעניין זה מפי הצדדים, ולא אוכל רק על סמך דליית חומר, מבורו העמוק של התיק שהיה לפני האזורי,  שגם הוא זה שיצר את החומר, להסיק אחרת ממנו.

הסיבה שקבענו בתחילה שיש לעשות פשרה, זה רק מאחר ולגבי מספר טיעונים של האישה, בית הדין פטר את המשיב מכתובה רק בגלל שהם לא הוכחו, ואנחנו סבורים, שבנוגע לדברים שלא ניתנים להוכחה יש לנקוט בדרך אחרת כמבואר שם, ורק על אותם טיעונים הייתה הפנייה לפוליגרף, כפי שקבענו בהחלטה מיום 01/06/2023, כשהשאלות היו:

1. האם אילצת את האישה לקיים עימה יחסי אישות בזמן היותה נידה?
2. האם כפית על האישה קיום חיי אישות בניגוד לרצונה?

ומה שכתב עמיתי שליט"א שוב ושוב בעניין ההסתמכות על הפוליגרף, קשה עלי מאוד המחשבה שכת"ר לא הבין את דבריי, לא אלו שהונחו לפניו בכתב, ולא אלו שחזרו ונשנו בעל פה מספר רב של פעמים. בתגובתי הנוכחית רק אשוב ואצטט את הדברים כלשונם:

"אולם, מאחר ולא היה ניתן לברר את הטענות שנטענו על ידי האישה הנוגעות להתנהלות בחדרי המיטות של הצדדים, ומאחר וכלל נקוט בידינו, שאין להוציא את הדין חלוק וללא הכרעה של בית הדין המסיימת את הסכסוך, ובהתאם לעקרונות שמקורם בתשובת הרא"ש המפורסמת בכלל קז סימן ו', שבנסיבות שכאלה יש כוח ביד בית הדין לעשות פשרה או להכריע את הדין על סמך אינדיקציות שאינה ראיה גמורה (ואף פחות מראיה כל שהיא כמו האומדנות הקלושות המובאות בתשובת הרא"ש מכתובות פה ע"א, וצד ע"א גבי שודא דדייני ברש"י), ניתנה ההחלטה שמיום 29.5.23. וזה לשון הרא"ש שם, בבואו להסביר את העיקרון הנ"ל:

והיינו טעמא דכיון שבא הדין לפני הדיין והוא אינו יכול לברר הדבר אינו רשאי למשוך ידו מן הדין ויריבו הבעלי דינין זה עם זה. וכתיב "אמת ומשפט שלום" וכו', כי על ידי המשפט יש שלום בעולם, ולכך נתנו כח לדיין לשפוט ולעשות מה שירצה אף בלא טעם וראיה כדי לתת שלום בעולם. וכן מצינו בגמרא שניתן כח לדיין לעשות דין כעין פשרה…

ובכן, בהתאם לעקרונות אלו (ללא קשר הכרחי להסכמת הצדדים לקבל על עצמם תוצאות בדיקת הפוליגרף), ומאחר ובנסיבות התיק הטענות לא יכולות להתברר, ניתן פסק דיננו מיום 29.5.23, ובו שתי האפשרויות: או פשרה שלפיה המשיב ישלם למערערת סך של 60,000 ש"ח, או הישענות על אינדיקציית הפוליגרף, שאם ימצא המשיב דובר אמת ייפטר לחלוטין, ואם יימצא שאינו דובר אמת יחוייב במלוא הכתובה בסך 180,000 ש"ח. ונשוב ללשון ההחלטה:

"אולם, על אף האמור, מאחר והאיש הביע את הסכמתו להיבדק במכון פוליגרף על טענותיה הקשות של האישה, שאותם הוא מכחיש (ובכך לאמץ את מסקנת בית הדין האזורי שהוא פטור מתשלום הכתובה), ובהתאם לעיקרון מיצוי ההוכחות בכל דרך אפשרית (אף חלקית), בית הדין יאפשר למשיב ככל שיחפוץ לעשות זאת לפעול במתווה דלהלן…".

הדברים פשוטים וברורים, שההליך של בדיקת הפוליגרף לא נשענה על הסכמת הצדדים אלא על עיקרון מיצוי ההוכחות.

הרב ציון לוז-אילוז – דיין

מה שכתב שהליך בדיקת הפוליגרף לא נשענה על הסכמת הצדדים אלא על עיקרון מיצוי ההוכחות, אינה נכונה בעליל.

נעלם כפי הנראה מעיני מעכ"ת שבפרוטוקול הדיון שהבאתי בנימוקיי לעיל, ואצטט את מפרוטוקול זה שוב עולה בבירור שלא ניתנה כלל הסכמה של המערערת לשלוח את המשיב בלבד לפוליגרף ובית הדין נעתר לבקשתו כפי שנצטט:

ביה"ד: יש לי הצעה שאולי נשלח אותו לפוליגרף.

המשיב: אני מוכן.

ביה"ד: אתם מוכנים?

ב"כ המערערת: אנו מוכנים שישלחו את שני הצדדים.

ביה"ד: לא, רק הוא, היא כבר יצאה שם דוברת אמת, אז רק הוא ואם יימצא דובר אמת שהכל זה עלילות אז היא תשלם לו 50 אל"ש.

המשיב: אני רוצה 180 אל"ש.

ביה"ד: אני רוצה 50.

את מוכנה להצעה שלי?

המערערת: אני הייתי רוצה להאמין שזה לא אמיתי.

ביה"ד: אז אולי זה באמת לא אמת?

המערערת: אני מצידי אמרתי שיעבור פוליגרף.

ביה"ד: אבל אם יוצא דובר אמת אז זה אומר שאת מעלילה עליו עלילות ותשלמי לו 50 אל"ש.

המערערת: הוא משקר, אין אופציה אחרת.

ב"כ המערערת: אז תשלחו את שניהם עם שאלות שלכם.

ביה"ד: את מוכנה?

המערערת: אני רוצה

ביה"ד: אתה מוכן:

המשיב: כן.

ביה"ד: אז יש מוכנות של שניכם.

מכאן נראה בעליל שבית הדין קיבל את התנגדות המערערת וב"כ להפניית המשיב לבדו לבדיקת הפוליגרף, ומכאן נמצא שהחלטת בית הדין להפנות את המשיב בלבד לבדיקת הפוליגרף למרות התנגדות המערערת, ובפרט שלא נעשה קניין, היתה החלטה מוטעית ועלינו להודות בכך.

זאת ועוד, לענ"ד אין כל ערך לבדיקה זו שנמצא דובר אמת שלא אנס את המערערת בעת נידתה כאשר הודה בפני החוקר ששכנע אותה והיא התנגדה בכל תוקף, וכן בפנינו במהלך הדיון הודה בכך, כך שיש לראות מה דעת ההלכה כאשר בעל מנסה לשכנע את אשתו שתקיים עמו יחסי אישות בעת שהם אסורים והיא אינה רוצה, האם יש לה דין מורדת, וכבר הבאנו לעיל פוסקים שבמפורש כותבים שגם אם אשה תדרוש גרושין מבעלה במקרה שכזה אינה מפסידה כתובה, ולפלא על מעכ"ת שנעלם מעיניו פרוטוקול הדיון ששוחחנו על כך רבות בעל פה ועל הפוסקים שהבאתי בנימוקיי לעיל.

זאת ועוד, חמור הדבר שבעתיים, שבמקרה דנן בו הודה המשיב שהמערערת דרשה ממנו כתנאי שישמרו טהרת משפחה והוא הפר הבטחתו במעשה זה שניסה לשכנע אותה לקיים עמו יחסים באיסור, ואלמלא התנגדותה היה מבצע זממו, מה גם שלא נשכח שלטענת המערערת אכן הוא הצליח לבצע זממו מספר פעמים ואף ביום כיפור.

זאת ועוד, יש יותר מרגלים לדבר שטענת המערערת אמינה יותר מגירסת המשיב, וכמו שניתח עמיתנו הגר"א שינדלר שליט"א בנימוקיו הנפלאים את התנהגותו האלימה והבעיות הנפשיות, והתרשמותו גם בדיון שהתקיים בפנינו שהמדובר בבעל אלים פיזית.

למסקנה,

ככל שידידי ועמיתי הגאון שליט"א היה יודע שהמשיב רק ניסה לשכנעה וודאי שהיה חוזר בו מההחלטה לבצע בדיקת פוליגרף בשאלה מגוחכת ממש, האם המשיב אנס את המערערת בעת נידתה או לא? שאלה זו נולדה בחטא, שכן היתכן להפסיד אשה בכתובה כל בעל שנמצא בבדיקת פוליגרף שאינו אונס את אשתו, אתמהה???.

לא יעלה על הדעת שאשה המתלוננת על בעלה במעשים כה חמורים, שצריכה להביא ראיות של ממש לטענתה ולא להסתפק במעשים שיש בהם יותר מרגליים לדבר שנראה שהיא צודקת בטיעוניה, וק"ו במקרה דנן, שהמשיב הודה בשכנוע המערערת לקיים עמו יחסי אישות בעת נידתה, דבר חמור מאין כמוהו לאנשים שומרי תורה ומצוות, ובמיוחד שהמערערת עמדה על כך טרם נישואיהם לקיים שמירת טהרת המשפחה, וכפי שהודה במשיב בפנינו במהלך הדיון.

היעלה על הדעת שאשה תפסיד כתובתה במקרה בו הוכח שסבלה מאלימות פיזית, כלכלית ומילולית, כמו שכתב עמיתנו הגר"א שינדלר שליט"א מניתוח הפרוטוקולים שהתקיימו בבית הדין האזורי ולפנינו.

איזה צורך יש להפנותם לבית הדין האזורי, לאור מה שכתב עמיתי שהם שגו בעמדתם העקרונית שקבעו שעל המערערת להוכיח טיעוניה בראיות, וכי איזה ראיות ניתן לדרוש מאשה סובלת מאלימות בדברים הנעשים בחדר המיטות???

ומדוע לא להסתפק במה שהוכח בפנינו בהודאת המשיב ועל הפוסקים שהבאתי, שקבעו שאשה יכולה לדרוש מבעל גירושין וכתובה במקרה שכזה של שכנוע לעשות מעשים אסורים.

לא די במה שסבלה עד כה בהמתנה של כשמונה חדשים לפסק דין ועוד נצטרך להפנות את הצדדים לבירור העובדות שנתגלו בפנינו להדיא והמבוססות על הודאת המשיב?

עיין היטב בפרוטוקול הדיון שהתקיים בפנינו ותראה שהחלטתינו ניתנה בטעות, ומודים דרבן היינו שבחייהו.

מימון נהרי – דיין

וזו תגובתי:

ובכן, בנוגע להשגתו של כת"ר בעניין הפוליגרף, כבר הבהרתי שוב ושוב ושוב, שהפוליגרף הופיע כתחליף לפשרה בלבד ולא כתחליף לעדות, ואין טעם לשוב ולדון בזה כלל.

השגתי על הדברים הללו,

אין כאן תחליף מכיון שניתן ללא הסכמת הצד השני, שאף התנגד בנחרצות כפי שעיננו ראו בפרוטוקול הדיון, ובוודאי כאשר לא נערך קנין, וק"ו בן בנו של ק"ו ששאלה מוטעית שכזו לא שואלים, ומעכ"ת יתעניין אצל ידידיו מעולם הדיינות האם כך שואלים, ובאם הבעל יוצא "צדיק" שלא אנס את אשתו, אזי הוא מרוויח פרס שלא משלם כתובה עליה התחייב בהתחייבות גמורה.

כך שלא זכיתי להבין מה מעכ"ת מתכוון שהבדיקת פוליגרף הינה תחליף לפשרה?

אשר על כן, לאור תוצאות הבדיקה שנערכה לבקשתנו שלפיה המשיב דובר אמת, לדעתי יש לפטור את המשיב מתשלום הכתובה ובכך בעצם לדחות את הערעור.

נשוב ונדגיש שפסק הדין נשוא הערעור, וכך גם כתב התביעה של המערערת לחיוב המשיב בכתובה, לא נשען על דיון בעילות הנ"ל לחיי אישות בכפייה בנידות וביום הכיפורים, אלא על עילות אחרות שלא נדונו בפנינו כלל, ורק משום שזה עלה בפנינו ניתן לזה משקל נוסף לחיובו של המשיב בתשלום הכתובה, ולכן בהתייחס לעילות הללו, לאור תוצאות הבדיקה בעניינם, לדעתי, אין מקום לחייב את המשיב בכתובה.

הרב ציון לוז-אילוז – דיין

להלן השגתי על הדברים הנ"ל:

מה שכתב מעכ"ת שכתב התביעה של המערערת לא נשען על טענה זו של חיי אישות בכפייה, הדבר תמוה, וכפי הנראה שוב נעלם מעיניו של ידידי ועמיתי שליט"א מה שנכתב בכתב הערעור סעיפים 11-13 דברים מפורשים להדיא שזו חלק עיקרי בטיעוניה לערעור, ועוד ראה בפרק מיוחד לכך פרק ג' מסעיף 46 והלאה.

כך שדברי מעכ"ת נשגבו מבינתי.

גם כאן אבקש ממעכ"ת לעיין בכתב הערעור היטב ולהמציא תשובתו הרמה.

אציין דבר נוסף. מעל כולנה בל נשכח שהמשיב הוא זה שהגיש תביעת גירושין, ובמקרים אלו על דרך הכלל חובת הראיות לעילות גירושין ולהפסד האשה מכתובה מוטלות על הבעל ולא על האשה). עד כאן הארתי.

וזו תגובתי. כתבתי על כתב התביעה לכתובה ולא על הערעור, וזה בדיוק מה שכתבתי שהנושא הזה של יום הכיפור ונידה קיבל תפנית משמעותית כשהופיעו בערעור והפך להיות העיקר, כי הם חשבו שזה יעשה עלינו רושם גדול יותר וד"ל. לכן בכתב התביעה זה כתוב בדרך אגב ושולי, וראה את הדברים הבאים שנאמרו בדיון באזורי, ושלא הוכחשו:

 והראיה הכי טובה זה שכאשר היא הלכה לפוליגרף היא לא שאלה האם אנס אותך ביום כיפור או בנידתך והאם בכלל אנס אותך וכד', אבל אין כאלו שאלות שם, יש שם 20 שורות של פוליגרף שהיא שואלת את עצמה ולא מזכירה את העיקר.

ואוסיף גם את זאת, בדיון הנוסף שהיה בפנינו בתאריך 24.6.24 בעקבות הבג"ץ, הצעתי למערערת שגם היא תיבדק בבדיקת פוליגרף על אותם שאלות בדיוק שנשאל המשיב, והיא סרבה בתוקף ובהתחמקות, להלן ציטוט:

בית הדין: תשאל אותה אם היא מסכימה או לא

בית הדין: את מוכנה? אותם שאלות באותו מכון, תוך שבוע שבועיים תהיה לנו תשובה

המערערת: עשיתי כבר, אני לא צריכה, כל פעם לנבור בדבר הזה זו זוועת עולם

בית הדין: חלק מהנימוקים היו שגם את רוצה אך בפועל רק הוא נשלח, כדי להשלים את התמונה אם גם את תלכי יש כאן עוד סוג של בירור

המערערת: כבר הלכתי…

בית הדין: תעני בכן או לא, אי אפשר כך, אם היא תהיה מוכנה זה יניח את דעתכם?

ב"כ המשיב: שקודם יגידו תשובה, אנחנו כבר עשינו פוליגרף, שתענה האשה ונגיב, היא ההולכת, לא אני

…..

בית הדין: אם היא תסכים לפוליגרף באותו מכון עם אותן שאלות נקבל ממנה קנין שהתוצאות ישמשו כראיה ולא יהיה חסרון של קנין, נתן לך כמה ימים להשיב

המערערת: כל יום שאני נוברת בזה הבריאות שלי…

בית הדין: היא לא רוצה

ב"כ המערערת: אני מקצועית חושב שאחרי התוכן שיצא משם לא צריך פוליגרף

בית הדין: הדיון הסתיים

יקרא כת"ר את הדברים שוב ושוב, שלדידי ברור שטיעון זה היה ניפוח של משהו שהתרחש, אבל מכל מקום, אינני מתווכח בניתוח העובדתי של בית הדין האזורי, וזו עיקרה של עמדתי. ולכן אין טעם להמשיך ולהתווכח, ונקבל בהכנעה את דבר ה' בתורתו הקדושה ש'אחרי רבים להטות', ובא למימון ולציון גואל ונאמר אמן.

נכון אמנם שבכתב התביעה היא התמקדה יותר באלימותו הפיזית הקשה ולא הזכירה את עניין אלימותו המינית, אולם כבר בדיון הראשון שהתקיים בתאריך 03.06.2021 טענה טענות אלו, וכן בכתב הערעור וכן בהחלטת בית הדין האזורי נשואת הערעור הוזכרה טענה זו, ואיני מבין מדוע מעכ"ת מתמקד בדבר זוטר ולא בעיקר, שיש הודאה של המשיב בכבודו ובעצמו ששיכנע את המערערת לחיות חיי אישות בעת נידתה, מה צריך יותר מזה לעובדה ברורה הזו, שהבאתי פוסקים הפוסקים במפורש שאין היא מפסידה כתובה, וכי הדבר תלוי האם היא כתבה זאת בכתב התביעה או לא, הכל תלוי במציאות שאכן זה קרה, ולאור התרשמותנו שלי ושל ידידנו הגר"א שינדלר שליט"א, הרי שהוכח שהוא הפעיל כנגד אלימות פיזית קשה, אלימות מינית, ואלימות כלכלית, ומילולים של גידופים חמורים ביותר בעת קיומו עמה יחסי אישות.

הלזאת ייקרא ניפוח של טענת המערערת, הרי המשיב הודה בפנינו ובפני המומחה. מה תשובתך על כך???

היתכן שניתן לפטור את המערער מכתובה שהתחייב עליה במפורש וחכמים לא פטרו אותו אא"כ טען לעילות הלכתיות שלא המצאתי בכל דבריו ובכל דבריך.

מימון נהרי – דיין

אינני רואה צורך לשוב ולכתוב את מה שכבר נכתב ונשנה, שאין באמור, משום מתן מעמד של ראיה גמורה ואף לא כמעט גמורה לתוצאת בדיקת פוליגרף, וככל המבואר שם. רק אציין שבתשובת הרא"ש המצוטטת לעיל, מביא לדוגמא שניתן להשתמש בראיה כל שהיא לצורך ההכרעה את המבחן המפורסם שעשה רבי בנאה כדי לזהות מיהו הבן האמיתי, והסיק מזה הרא"ש שם, בזו הלשון: "אלמא כל דינא דלא איפשר לברורי לא אמרינן יהא מונח עד שיבא אליהו, אלא ידון הדיין לפי מה שעיניו רואות אומד דעתו בסברא מועטת שנראה לו".    

ובכן בהתאם לאמור, אכתוב שוב, שאני על משמרתי אעמודה, שללא קיום של דיון עם שמיעת הטענות והמענות וההוכחות אליהם, לא אוכל לפקפק במסקנותיו העובדתיות (בטענות האחרות ולא אלו שעלו בפוליגרף) של בית הדין האזורי, וככל שיש למערערת טענות חדשות או ראיות חדשות לטענותיה הקודמות, הדלת פתוחה לפניה להגיש בקשה לסתירת הדין בבית הדין האזורי, בהתאם לנהלים, ויש לנו יסוד להניח שהוא לא ינעל לפניה את דלתותיו ללא נימוק.

 ציון לוז-אילוז – דיין 

ושוב לא זכיתי להבין מה שכתב:

רק אציין שבתשובת הרא"ש המצוטטת לעיל, מביא לדוגמא שניתן להשתמש בראיה כל שהיא לצורך ההכרעה את המבחן המפורסם שעשה רבי בנאה כדי לזהות מיהו הבן האמיתי, והסיק מזה הרא"ש שם,  בזו הלשון: " אלמא כל דינא דלא איפשר לברורי לא אמרינן יהא מונח עד שיבא אליהו אלא ידון הדיין לפי מה שעיניו רואות אומד דעתו בסברא מועטת שנראה לו".    

ועל זה המשיך וכתב:

" …שללא דיון עם שמיעת הטענות והמענות וההוכחות אליהם לא אוכל לפקפק של בית הדין האזורי, וככל שיש למערערת  טענות חדשות או ראיות חדשות לטענותיה הקודמות הדלת פתוחה להגיש בקשה לסתירת דין"

הדברים הללו אינם נכונים בעליל, שכן הרא"ש איירי בדין שלא ניתן לברר הדבר אינו נכון במקרה דנן בו התברר מעבר לכל ספק שהמשיב שכנע את המערערת לחיות עמו חיי אישות, עובדה שאין עליה חולק.

עוד אין חולק שהמערערת דרשה מהמשיב לשמור על טהרת המשפחה עוד טרם נישואיהם והמשיב הסכים כפי שהצהיר בפנינו במהלך הדיון ואדעתא דהכי נישאו, כך שהמשיב הפר את בריתו עמה משתי בחינות:

אחת, הפרת חיובו לשמור על שמירת טהרת המשפחה כפי שהתורה ציוותה.

השנייה, המשיב הפר את הבטחתו למערערת שישמור על טהרת המשפחה כפי שבקשה ושכנעה (לפחות כדבריו) לעבור על איסור חמור של התורה לחיות חיי אישות בעת נידתה ובניגוד לרצונה.

על פי הפוסקים שהבאתי אין אשה שבעלה מנסה לשכנע אותה לעבור על איסורים להפסיד כתובתה.

לאמור, לא על מקרה דנן בו דיבר הרא"ש "דלא אפשר לברורי", כאן במותב תלתא כחדא הוינא ושמענו הודאת המשיב, וכן במו עינינו חזינו את הודאת המשיב בפני המומחה הנמצאת בחוות הדעת שחור על גבי לבן, וכן לא על מקרה דנן, בו הוכח מעבר לכל ספק בהודאת המשיב בפנינו ובפני המומחה של הפוליגרף, ומה טעם רוצה עמיתי הגאון שליט"א לטרטר את המערערת הממתינה כבר כשמונה חדשים למתן פסק דין שתגיש בקשה לבית הדין האזורי לעיון מחדש ללא כל טעם וללא תוחלת.

הרב מימון נהרי – דיין

קראתי את אחרית דברי עמיתי הגאון הרב נהרי שליט"א ולא אוכל להסכים לכך שניתן להכריע את הדין ללא קיום דיון מינימלי, שבו תינתן לבעל הדין האפשרות להתגונן בפני חיוב שעשויים להטיל עליו רק בגלל התרשמות של בית הדין. לא מדובר ב'טרטור' אלא בניהול צודק ותקין שיכול למנוע עיוות דין משווע. ומה עוד, שגם לאחר שהופנה התיק לבירור נוסף בפני בית הדין האזורי לאחר שנודעו כביכול נתונים וראיות חדשות, בית הדין האזורי לא התרשם מהם כלל, ובוודאי שלא ניתן להגדיר אותם ש"בו הוכח מעבר לכל ספק…", ואשר על כן אני על משמרתי אעמודה, שלפי הנתונים  והחומר שבתיק יש לפטור את המשיב מתשלום הכתובה, ובהתאם לכל האמור בנימוקיי שלעיל.

הרב ציון לוז-אילוז – דיין

חברי ההרכב שדנו בדבר הגיעו למסקנה שיש צורך להפנות הנתונים העובדתיים החדשים, שהם הודאת המשיב בפני מומחה הפוליגרף ובפני בית הדין דנן שניסה לשכנע את המערערת לחיות עמה בעת נידה והיא התנגדה והוא לא כפה עליה, וכן הודאתו בפנינו שהבטיח למערערת שישמור טהרת משפחה ואעפ"כ ניסה לשכנעה לחיות עמה באיסור, שהעובדות הללו ייבחנו לפני בית הדין האזורי שישוב ויבחן את הנתונים הללו.

בהתאם לכך, בית הדין הוציא החלטה מיום כ"ח באייר תשפ"ה 26.05.2025, ובית הדין האזורי המציא החלטתו היום, שלא מצא בנתונים שהונחו לפניו בכדי לשנות פסק דינו.

עתה נותרה ההכרעה לפנינו.

לאחר העיון בשנית, כל אחד מחברי ההרכב נותר בעמדתו ובנימוקיו המפורטים.

 לסיכום המסקנות העולות מכל האמור לעיל:

• דעות חברי בית הדין נחלקו אם יש לקבל את הערעור, לבטל את ההחלטה שהורתה כי ככל שיימצא המשיב דובר אמת בבדיקת הפוליגרף ייפטר מתשלום הכתובה ולקבוע כי המשיב חייב בתשלום כתובת המערערת במלואה, או שמא יש להותיר את ההחלטה האמורה על כנה ונוכח תוצאות בדיקת הפוליגרף – לדחות את הערעור ולהותיר בעינה את פסיקת בית הדין קמא שקבע כי המשיב פטור מפירעון כתובת המערערת, או שמא יש לפשר בתשלום הכתובה.

לדעה א' המערער פטור מתשלום הכתובה.

לדעה ב' יש לפשר, המערער חייב בתשלום שליש כתובה, דהיינו 60,000 ש"ח.

לדעה ג' המערער חייב בתשלום מלא הכתובה בסך 185,000 ש"ח.

• הלכה כדעה הממוצעת. על המערער לשלם למשיבה 60,000 ש"ח תוך 60 יום, עבור כתובתה.
• ביה"ד סוגר את התיק.

ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ט"ז באב התשפ"ה (10/08/2025).

הרב אברהם שינדלר                         הרב מימון נהרי                          הרב ציון לוז-אילוז