לפני כבוד הדיינים: הרב אליהו עמאר – אב"ד, הרב יאיר לרנר, הרב צבי בירנבאום

פסק דין

לפנינו תביעת האישה לסכום הנקוב בכתובתה בסך 55,555 ש"ח.  

רקע עובדתי

הצדדים נישאו בנישואין שניים, ולשניהם יש ילדים מנישואין קודמים.

האיש גר בדירת האישה, ולצדדים היה הסכם שהאיש ישלם מדי חודש לצורכי הבית סך 6,000 ש"ח.

האישה ביקשה מהאיש לעזוב את חדר השינה המשותף, וכן לעזוב את הבית המשותף.

הצדדים התגרשו בהסכמה בבית הדין בתאריך 19.08.2026.

עיקר טענות האישה

• האיש גנב דברים, ציוד ורכוש מהבית: בשמים, תכשיטים של האישה ואוכל, וזאת במשך שנים.
• האיש לא מתפקד מבחינת יחסי אישות, הוא מטופל אצל אורולוג. לפיכך אמרתי לו שיעזוב את החדר.
• בזדון השאיר האיש את המזגן פועל 24/7.
• מעל שנה לא היו יחסי אישות.

עיקר טענות האיש

• כל חודש שילמתי לה 6,000 ש"ח. היא טוענת טענות ילדותיות. ישנו באותו חדר, היו יחסי אישות והכול.
• אין לי בעיה רפואית, אני בן 62. בגלל היחסים בינינו שהידרדרו, כנראה החשק שלי כלפיה ירד… הגיל עושה את שלו.
• לא לקחתי תכשיטים שלה, אני מוכן להיחקר במכונת אמת, הבן שלה הוא כמו הבן שלי.
• יצא לי אולי פעם או פעמיים לקחת דברים שאני הייתי שותף לקנייה שלהם, זה דברים מהכסף שלי והזיעה שלי, הייתי שותף, אז לקחתי איזה בקבוק.

דיון והכרעה

תמצית הנימוקים (מראי מקומות):

א.  האישה טוענת שאין לאיש "גבורת אנשים" במסגרת תביעתה לקבלת כתובתה. האיש מכחיש וטוען שבגין הדרדרות היחסים ביניהם: "החשק שלי כלפיה ירד".

בטענת האישה שאין לאיש יכולת לקיים יחסי אישות יש כמה חסרונות:

החיסרון הראשון: אם האישה תובעת את כתובתה וגם מבקשת להתגרש, הרי אינה נאמנת לטעון טענה שאין לאיש גבורת אנשים.

החיסרון השני: אם יש קטטות וריבים בין הצדדים על נושאים אחרים (כגון שהאיש גונב אוכל לילדיו או גונב תכשיטים שלה), אין האישה נאמנת לטעון שאין לאיש גבורת אנשים.

ב.  האישה טוענת שהאיש היה גונב אוכל ורכוש של הילדים שלה מהבית. האיש מכחיש וטוען שלקח בקבוקי שתייה ודברים קטנים בלבד, ושילם כל חודש לאישה כ-6,000 ש"ח לטובת צורכי הבית.

נראה שאין ממש בטענות האישה שהאיש גנב דברים מהותיים של האישה וילדיה.

יוער, האישה לא הוכיחה את טענותיה, למרות החלטת בית הדין כי עליה להמציא הוכחות לגניבות.

ג.  פירוק הנישואין והרס הבית נבעו ויצאו מהתנהלות האישה, דהיינו: יציאה מחדר השינה והוצאת האיש מהבית המשותף. ולפיכך האישה מפסידה את כתובתה.

הרחבה ומראי מקומות:

א.  נאמנות אישה בטענת 'גבורת אנשים'

בדיונים בבית הדין טוענת האישה שאין לאיש גבורת אנשים.

דברי האישה בדיון:

"הוא לא מתפקד… כן, הוא היה מטופל אצל אורולוג…"

דברי האיש בדיון:

"אין לי בעיה רפואית, אני בן 62. בגלל היחסים איתה שהידרדרו, כנראה החשק שלי כלפיה ירד… ישנו באותו חדר, היו יחסי אישות והכול. במשך שבע שנים נכון שהייתה ירידה, הגיל עושה את שלו."

החיסרון הראשון בטענת האישה:

יסוד הדין בנושא נאמנות של האישה לטעון שלבעל יש קשיים בקיום יחסי אישות מובא בגמרא במסכת יבמות (דף ס"ה ע"א):

"הוא אמר "מינה" והיא אמרה "מיניה". אמר רבי אמי: דברים שבינו לבינה – נאמנת. וטעמא מאי? היא קיימא לה "ביורה כחץ", הוא לא קים ליה ב"יורה כחץ"."

וכתבו שם התוספות:

"ואם טוענת דאין יכול להזקק, פסקו רבותינו דנאמנת אפילו למשנה אחרונה… אבל במילתא דידע בה דמשקרא – נאמנת מדרב המנונא, לפי שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה".

המורם בדעת התוספות הוא שאישה נאמנת לטעון שאין יכולת לבעלה לבוא עליה.

אולם הטור כתב (אבן העזר, סימן קנ"ד) כתב כך:

"ואם טוענת שאין לו גבורת אנשים לבוא עליה כדרך כל הארץ ושואלת גט והוא מכחישה, נאמנת היא וכופן אותו להוציא מיד… אבל לא יתן כתובה כיון שהוא מכחישה, ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה יתן לה כתובה. במה דברים אמורים? כשאין תובעת כתובתה, אבל אם תובעת כתובתה – אינה נאמנת, ואף להוציא אין כופין."

 והדרכי משה (שם, ס"ק ח') הביא בשם המרדכי שהביא תשובת מהר"ם:

 "בדורות הללו, שיש נשים חצופות ועזות, לא מהימני…"

וכתב השו"ע (שם, סעיף ז') :

"אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבוא עליה ושואלת גט והוא מכחישה, יש אומרים שהיא נאמנת… אבל אם תובעת כתובתה – אינה נאמנת".

וכתב שם הרמ"א (בשם המרדכי):

"ויש אומרים דבזמן הזה שיש נשים חצופות – אינה נאמנת".

והביא שם בשם מהרי"ק שבמקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת – נאמנת.

והביא בפת"ש (ס"ק כ'):

 "ואין צריך אומדנות דמוכיחות, רק ברגלים לדבר קצת סגי וכמו שהביא באגודה".

וכך הביאו הרבנים הגר"א גולדשמיט, הגרש"ש קרליץ, והגר"י בבליקי בפד"ר (חלק א', עמוד 56, 59). ועיין עוד ב'עזר המשפט' (להגר"א גולדשמידט, סימן כ), וכן בפד"ר (חלק א', עמוד 84).

ומקור הדין של השו"ע הוא בתוספות (יבמות דף ס"ה ע"ב) שכתבו:

"כן מצאתי בתשובה אחת שפסק ריצב"א על אשה שהייתה טוענת על בעלה כי אין לאיש גבורתו, והאיש היה טוען כי הייתה לו גבורת אנשים אך היא בועטת וגורמת שאין הוא יכול לבעול, דלא מהימנא מדרב המנונא, כיון שהייתה תובעת כתובתה…"

וכך הובא גם בתוספות ישנים במסכת נדרים (דף צ"א ע"א):

 "אבל אם היא צועקת כשרוצה לגרשה שיתן לה כתובה אינה נאמנת, שיש לחוש שמא עיניה בכתובה…"

וכך מוכח בפד"ר (חלק ד', עמוד 261) שכתבו הרבנים הגר"ע הדאיה, הגר"י הדס, והגרי"ש אלישיב זצ"ל, שהביאו את תשובת הרא"ש (כלל מג, סימן יב) שכתב:

"ואי תבעה בפני בית דין גט [בטענת "אין לו גבורת אנשים"] וכתובה – לא מהימנא, כדאמרינן בפרק האשה שלום (יבמות קי"ז ע"ב): 'מת בעלי תנו לי כתובתי' – אף להינשא אין מתירין אותה…"

ובמיוחד לדברי כנסת הגדולה (אבן העזר סימן קנ"ד; הגהות בית יוסף אות כ"ג), שכתב דלא דווקא תובעת כתובתה בפירוש אינה נאמנת "אלא אפילו הזכירה אותה ברמז – אינה נאמנת".

הרי במקרה המונח לפנינו, האישה תובעת את כתובתה בסך 55,555 ש"ח. לפי האמור לעיל, אישה שתובעת כתובתה וטוענת שבעלה אינו יכול לקיים איתה יחסי אישות – אינה נאמנת לטעון טענה זו כיוון שאנו מניחים שטוענת זאת כדי לקבל את כתובתה.

החסרון השני בטענת האשה:

הנה השו"ע מביא באבן העזר סימן י"ז סעיף ב 'לעניין "גרשתני":

"ויש אומרים שאם היתה קטטה ביניהם… אינה נאמנת".

ולפי זה, במקרה המונח לפני ביה"ד, הרי יש מריבה גדולה בין הצדדים, כשהאשה טוענת שהאיש גונב ממנה אוכל ובשמים, וכן (ציטוט מתוך דברי האישה בדיון):

 "הבן שלי באופן שיטתי התלונן על כך שחסרים לו בגדים… הלך לחדר של הבן שלי, מילא דאודורנטים, שמפואים, בושם… יותר מעשר פעמים… אני רואה שיש לו תיק שחור גדול, שלושה-ארבעה הבקבוקי שתייה סגורים, כל המזווה העמיס בתיק… חבילות של במבה, של חטיפים… כן, טבעות, עגילים, נעליים חדשות… הוא אמר שהוא לא רוצה לחיות בסטטוס הזה בסלון, אמרתי לו: 'אני פעם תפסתי אותך… תלך'… אותם הסיפורים… צעקות ומכות ומריבות".

ובהמשך האשה טוענת שאין יחסי אישות ביניהם.

הרי במקרה הנ"ל יש קטטות בין הצדדים, בעיקר בנושא הגנבות של האיש (לטענת האשה), ולכן אין האשה נאמנת בטענותיה על כך שהאיש אינו יכול לקיים יחסי אישות. לפיכך יש לתלות שהאשה טוענת בביה"ד שאין לאיש יכולת לקיים יחסי אישות בגין הקטטה שיש ביניהם בנושא הגניבות.

יוער,

כי גם לטענת האשה, שטוענת כי מעל שנה "לא היו בכלל יחסי אישות, כמעט לא", הרי שבהמשך טוענת האשה:

"אבל יחסי אישות – איך שהוא נוגע בי הוא גומר. זה יחסי אישות? נוגע בגוף שלי – נגמר היחסי אישות…"

אך בטענות בכתב שהגישה האשה כותבת היא:

"יש לציין כי האיש לא תפקד בשום פרמטר אפשרי כבעל, סובל מאין-אונות מספר שנים…"

הרי שיש סתירה בין טענות האשה בכתב ("סובל מאין-אונות") לבין טענותיה בעל פה במהלך הדיון בביה"ד ("איך שהוא נוגע בי הוא גומר"). הרי ששתי טענות האשה סותרות זו את זו.

במיוחד לאור טענת האיש בדיון:

 "אין לי בעיה רפואית, אני בן 62, בגלל היחסים שלה שהידרדרו, כנראה החשק שלי כלפיה ירד… במשך שבע שנים נכון שהיתה ירידה, הגיל עושה את שלו…"

כך שנראה מטענות הצדדים שהיו בעיות בקיום יחסי אישות, אבל לא כפי שכתבה האשה שהאיש סובל מאין-אונות מספר שנים.

ב.  נאמנות האישה בטענה לגניבות מצד הבעל

האישה טוענת שהאיש גנב ממנה בשמים, אוכל, בגדים, מכשירי טיפוח, שמפו, יותר מעשר פעמים… בגדים, מתנות אישיות שקנה לי, תכשיטים:

"לא ראיתי מי לקח, אבל עכשיו כבר לא חסרים לי תכשיטים ולא חסרים לי דברים בבית… אני רואה שיש לו תיק שחור גדול, שלושה-ארבעה בקבוקי שתייה סגורים… אמרתי לו: זה אוכל של הבית, של הילדים…"

יוער,

האישה טענה בבית הדין:

"אני כבר הייתי בסרט הזה, גם הבעל הראשון… לקח לי את התכשיטים שלי שהם הרבה כסף… לקח לי תכשיטים יקרים שלי, הגשתי תלונה ולא עשו עם זה כלום…"

בסיכום טענות האישה על גניבות, נראה לפי דבריה שהבעל הנוכחי גנב מהאישה, וכן הבעל הראשון גנב תכשיטים מהאישה – צירוף מקרים שנראה תמוה, מוזר וחריג לבית הדין.

יובהר:

בתאריך 20.07.2026 החליט בית הדין:

"אולם האישה לא צירפה כל ראיה לטענותיה… בית הדין מותיר לאישה שהות להגיש ראיותיה לעיון בית הדין עד ליום 01.08.2026…"

לפיכך, כל טענות האישה על גניבות תכשיטים, אוכל, בשמים… נותרו ללא שמץ של ראיה מצדה.

ובמיוחד שהבעל מכחיש את הדברים הללו בדיון:

"אני גנבתי לה תכשיטים? למה היא לא הלכה למשטרה?…"

יודגש,

כי האיש היה משלם לאישה כל חודש 6,000 ש"ח ("6 אלף היה הסכם בינינו בתחילת הנישואין…"). ומעבר לכך: "היא סיידה את הבית ב-3,800 ומתוכם שילמתי חצי; קנתה כיסאות – אמרתי: אני נותן מתנה אלף ש"ח…"

ולכן נראה כי גם אם האיש לקח מזון או בקבוקי שתייה לילדים שלו (או "קינדר", שבזה הוא מודה), כיוון ששילם כל חודש 6,000 ש"ח לצורכי הבית, נראה שאין זו טענה המספקת עילה לקבלת כתובה.

ג.  ממי יצאו הגירושין

פירוק הנישואין נבע מצד האישה, שכן היא גירשה את האיש מחדר השינה המשותף, וכן גירשה אותו מהבית המשותף והודיעה לו כי אם הוא לא יחזיר לה את המפתח היא תתלונן כנגדו.

מקור דין זה הוא בדברי הטור (סימן קי"ח) שכתב:

"מי שהיא תובעת לבעלה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה, ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה… ואם תבע הוא הגירושין… לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר…"

ואכן כך פסק הרב הגאון נחום גורטלר בדבריו שהובאו בספר 'כנס הדיינים' (התשע"ו, עמודים 403–420). וכך כתב שם הרב בעמוד 411:

"ונראה שאם יש מחלוקת בין הצדדים מי הוא שעשה מעשים לא ראויים שגרמו לצד השני שימאס בחיי הנישואין, גם בזה אמר רבנו ירוחם את דינו. שהרי ברוב המקרים ששניים רוצים להתגרש, כל צד מאשים את הצד השני שהוא גרם לגירושין. ומאחר שרבנו ירוחם קבע את דינו וכתב שאם שני הצדדים דורשים גירושין האישה מקבלת עיקר הכתובה ולא תוספת כתובה, גם מקרה זה נכלל בדבריו.

ועוד נראה לומר, שמקרה זה נדון כמו שיש לבית הדין ספק מי גרם לגירושין, ומאחר שכל אחד מהצדדים טוען טענת ברי שהצד השני אשם, הרי שמספק אין לחייב ממון."

וכן בספר 'שורת הדין' (כרך ט"ז, עמוד קנ"ה) כתב הגאון הרב נחום פרובר:

"אבל לעניין תוספת כתובה והחזר מתנות, נראה שכן קובע מי האשם, ומי הביא למצב שהצד השני לא חפץ בו…"

וכן בספר 'עטרת דבורה' (סימן ל"ו) כתב הגאון אב"ד ירושלים, הרב לביא:

"…דהיינו תביעת הגירושין יצאה מהאישה, ובתגובה לדברי האישה הבעל אומר שאינו רוצה בה, בנסיבות אלו שהגירושין יצאו ממנה אין מקום לחייבו בתוספת כתובה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה, אלא אם כן תוכיח שהבעל בהתנהגותו האלימה הביא לגירושין."

ועיין עוד בספר 'עיונים למשפט' (להגאון הרב שאנן, אב"ד נתניה, חלק אבן העזר, סימן כ"ח).

ובמקרה המונח לפנינו, במהלך הדיון אומרת האישה:

"אמרתי לו שיחפש לעצמו מקום וילך… לחפש פה, הוא יצא ולא חזר… אמרתי לו שייצא מהבית, אין לו מה לחפש פה. הוא יצא ולא חזר…

בית הדין: וישנתם באותו חדר עד שאמרת לו תצא מהחדר?

האישה: כן…

האישה: הוא אמר שהוא לא רוצה לחיות בסטטוס הזה בסלון. אמרתי לו: 'אני פעם תפסתי אותך? תלך'.

בית הדין: אבל לא הסכמת שיחזור לחדר?

האישה: לא."

הרי לנו שהאישה מודה במהלך הדיון שהיא זו שאמרה לאיש לעזוב את הבית, וכן היא זו שאמרה לאיש לעזוב את חדר השינה המשותף. אם כך הם פני הדברים, האישה היא זו שגרמה לפירוד בין הצדדים והיא גרמה להרס הנישואין, ולפיכך נראה שהיא מפסידה את תוספת כתובתה.

מסקנה – פסק דין

א.  האיש חייב לשלם לאישה את עיקר כתובתה.

ב.  האיש פטור מלשלם לאישה את סכום תוספת כתובתה בסך 55,555 ש"ח.

 הרב יאיר לרנר – דיין

ראה ראיתי את אשר כתב ידידי ורעי הגאון הרב יאיר לרנר שליט"א.

ואוסיף לחדד כי במקרה זה מתחילה כל טענותיה של האישה התמקדו אך ורק בעובדה כי האיש גונב לה אוכל מהבית ואף גונב את האוכל של בתה הנכה שנותרת רעבה. האשה לא הזכירה ולא הלינה כלל על עניינים שבינו לבינה; טענותיה בעניין זה נשמעו רק בדיון האחרון בתשובה לשאלת בית הדין, אך האישה מעולם לא תלתה את הגירושין בעניין זה, ובוודאי כי עניין זה לא היווה כל משקל בקרע אשר התעצם ביניהם.

בעצם טענות האישה בעניין לקיחת דברים מהבית, הנני סבור שאדם אינו יכול לחיות בבית בו הוא אינו יכול להניח את דבריו וחפציו מבלי לחוש שמא הם יעלמו לו, והוא צריך לעמוד על המשמר ולדאוג לשמור אף את המזון אשר הוא רוכש, וכפי דברי האשה בדיון:

"ערב לפני כן, גם בימים לפני כן, הוצאו הרבה דברים וראיתי שחסרים הרבה דברים.

ביה"ד: ושאלת אותו למה אתה אוכל את האוכל של הילדה הנכה או למה אתה לוקח דברים?

האשה: הוא לא אוכל, לא יודעת, הוא אמר על הנכדים שלו צריך מגרסה של אוכל, משאית של אוכל בשביל להאכיל אותם, לא יודעת מה הוא עשה, חילק לעניים, לדודה, לא יודעת מה עשה מעבר לדלת." 

הנראה כי על כגון זה קבעו חז"ל 'שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת', והיה מקום לקבוע כי הדבר מהווה עילת גירושין ומשכך אף לחייב כתובה בגין זה.

אולם, אף כי האיש הודה במקצת טענות האישה, הן בעניין טענתה כי הוא לוקח דברים מהבית – אם מוצרי מזון ואם מוצרי היגיינה של בנה שלא לצורך עצמו, כי אם לנכדיו או כמתנה בעת ביקור קרוב משפחתו החולה – אלא שהאיש נימק זאת בתשלומים המשולמים על ידו מדי חודש, ומבחינתו הוא נוהג מנהג בעלים בבית, בהיותו שותף מלא לכל ההוצאות.

אף הנראה כי יש ממש בטענות האישה, וכי לקחת מהמוצרים שנרכשים לבית לצורך נתינה לנכדים בביתם שלהם, אין זה דבר מצוי ומקובל. אולם נראה כי שני הצדדים עמלו להטות את המציאות לצידם, והאיש טרח למזער את חלקו בהן, בעוד האישה טרחה להעצים ולהגדיל עניין זה.

ומאחר והאישה לא הוכיחה דבר מכל טענותיה וכי אין מדובר בפעמים בודדות כהודאת האיש כי אם בדרך קבע הגורמת למטרד ודאגה מתמידים, ואף שבית הדין עורר את תשומת ליבה והותיר לה שהות להביא את ראיותיה (מאחר והאישה אינה מיוצגת – במהלך הדיון, עוד טרם דיון ההוכחות, בית הדין הסביר לאשה כי עליה להוכיח את טענותיה כמופיע בפרוטוקול). הרי שיש בזה ריעותא גדולה לגרוע מכוח טענותיה, ולהותיר את הרושם כי האיש אכן נהג מנהג בעלים ואף הגזים מעת לעת, אולם עדיין לא ניתן לקבוע כי יש בזה כדי להוות עילת גירושין.

אלא במה שהעלה כבוד הרב לרנר כי האשה הפסידה את תוספת הכתובה בלבד ולא את עיקר הכתובה, לא ידעתי את נימוקו.

מאחר והאישה היא היוזמת והיא התובעת את הגירושין, לאחר סילוקו מחדר השינה ואחר זמן מה גם מביתה, בעוד האיש בוודאי היה חפץ להמשיך ולחיות עימה, ומאחר ולא הוכחו טענותיה, הרי שיש לקבוע כי ממנה יצאו הגירושין, ובכהאי גוונא הפסידה עיקר ותוספת ולא רק תוספת.

הרב אליהו ב' עמאר – אב"ד

מצטרף לנימוקי הרה"ג יאיר לרנר ולפסק הדין של האב"ד, הרה"ג אליהו עמאר: הבעל פטור מתשלום עיקר ותוספת כתובה.

  הרב צבי בירנבאום – דיין

נפסק לדינא על פי דעת הרוב: הבעל פטור מתשלום עיקר ותוספת כתובה.

פסק הדין מותר בפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום כ"ה באלול התשפ"ו (07/09/2026).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה