לפני כבוד הדיין: הרב ישועה רטבי

נימוקים

בפסק הדין שנחתם על ידי כל ההרכב מיום י"ב בחשון תשפ"ו (03.11.25), פסק דין שניתן על יסוד הסכמת האם, קבע בית הדין את מזונותיהם של חמשת הקטינים על סך כולל של 4,250 ש"ח (850 ש"ח לכל אחד מהקטינים), תוך קביעה כי קצבת המוסד לביטוח לאומי המשולמת לבת [א'], תועבר במלואה לידי האם ותספק את צרכיה. להלן יובאו הנימוקים המפרטים את השיקולים אשר עמדו בעיני במתן פסק הדין הנ"ל, אציין כי נימוקים אלו אינם משקפים בהכרח את דעת חברי.

רקע

פסק דין זה עוסק בבקשת האב להורות כי כספי קצבת הנכות המשולמים עבור הקטינה, המאובחנת עם תסמונת דאון (להלן: הבת המיוחדת), ישמשו כמקור מימון עבור מזונות שאר ילדי המשפחה.

לצדדים שבפנינו שישה ילדים קטינים. בלב הדיון עומדים צרכיה של אחת הבנות, שאובחנה עם תסמונת דאון, ובגינה היא זכאית לקצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי.

נציין כי הצדדים הינם בעלים של נכס מקרקעין ב[ב'], בשווי מוערך בכ-2,200,000 ש"ח. לאחר קיזוז יתרת המשכנתא (כ-650,000 ש"ח), עומד ההון העצמי נטו בנכס על סך של כ-1,550,000 ש"ח (כעולה מסעיף 5ז לתגובת האב מיום 11.8.25). הצדדים הסכימו על מכירת הנכס (פירוק שיתוף).

טענות האב

האב מציג תמונה כלכלית המעמידה את הכנסת המשפחה לאורך השנים על סך של 12,700 ש"ח לחודש (כולל קצבת הביטוח לאומי). לדברי האב, על אף ההכנסה הנמוכה יחסית, המשפחה התנהלה בכי טוב מבחינה כלכלית, רכשה נכס, ואינה נושאת בחובות, תוך סיפוק צורכי כלל הילדים (סעיפים 5ט ו-16 לתגובת ב"כ האיש מיום 11.8.25).

האב סבור כי כשם שבמהלך הנישואין שולבה קצבת הנכות באופן אינטגרלי בכלכלת המשפחה לסיפוק כלל צרכיה, ולא יועדה באופן בלעדי לקטינה בלבד, כך יש לעשות גם כעת לאחר הגירושין. לדבריו אין הצדקה עכשווית ליצור שינוי ולדרוש ממנו לשלם מזונות. האב טוען כי לו המשמורת על הילדים הייתה מועברת אליו, לא היה נדרש לשלם מזונות. לחלופין, ככל ותישאר המשמורת בידי האם, הוא מוכן לקחת את הילדים 8 ימים בחודש (יום אחד בשבוע וסוף שבוע אחד לסירוגין).

בתגובתו מיום 11.8.25, הציע האב לפנים משורת הדין מתווה שבמסגרתו יועבר לידי האם סך כולל של כ-8,450 ש"ח, המורכב ממשכורתה של האם (2,000 ש"ח), מחלק ניכר של קצבת הנכות (5,000 ש"ח), מכרטיס מזון של הקהילה (600 ש"ח) ומקצבת הילדים (850 ש"ח). לשיטתו, הקצאת 5,000 ש"ח מקצבת הנכות לטובת כלכלת הבית (תוך השארת 1,500 ש"ח בלבד לצרכים המיוחדים) מהווה פתרון ראוי. בבקשה מיום 23.8.25 הציע האב לשלם מכספו סך של 1,250 ש"ח (250 ש"ח לכל אחד מחמשת ילדיו) עבור שכר הלימוד של הקטינים.

עוד טען האיש, כי ההוצאות הישירות של הבת המיוחדת, כפי שפורטו על ידי האם עצמה (נסיעות, בייביסיטר, טיטולים), מסתכמות בכ-1,600 ש"ח בלבד בחודש ואף פחות מכך, כך שנוצר עודף חודשי משמעותי מהקצבה, אותו יש לזקוף לטובת מזונות שאר ילדיו.

כמו כן טען האיש כי עם חיובו במזונות בסך 4,250 ש"ח לחודש, לא נותר בידיו סכום המאפשר לו לקיים את זמני השהות (מזון, לינה וביגוד לילדים בסופי שבוע ובימי חול). לדבריו ללא הפחתת סכום גובה המזונות, יימנע ממנו הקשר עם ילדיו בשל חוסר מסוגלות כלכלית, דבר שיפגע בטובת הקטינים.

תגובת האם

האישה מתנגדת שכספי קצבת הנכות ישמשו כמקור מימון עבור מזונות שאר הילדים. לטענת האם, האב אינו שותף כלל בנטל הטיפול היומיומי בקטינים ובמטלות משק הבית, ואף נעדר יכולת להעניק לקטינים תמיכה רגשית הולמת. בנוסף, טענה האם שבמהלך הנישואין, נמנעה ממנה הגישה לחשבון הבנק המשותף, מה שהותיר אותה בחוסר ידיעה מוחלט לגבי מצבם הכלכלי של הצדדים.

האם אמדה את מכלול צרכיהם של הקטינים בסך של 6,310 ש"ח לחודש, לרבות מדור. (התובעת שוכרת דירה בסך 4,000 ש"ח, ותובעת מחצית משכר דירה בסך 2,000 ש"ח). כמו כן, בכתב התביעה פירטה האם את צרכיה הייחודיים של הילדה המיוחדת. מסיכום הנתונים שהוצגו על ידי האם עולה, כי סך ההוצאות הישירות הנדרשות עבור הקטינה מסתכם בכ-1,600 ש"ח. בהקשר זה הדגישה האם בדיון את השינוי שחל בגובה קצבת הביטוח הלאומי שהופחתה באופן משמעותי מסך של 6,500 ש"ח לסך של 4,352 ש"ח בלבד.

בתחילת הדיון ביקשה האישה לחייב את האיש במזונות ילדיו בסך של 1,000 ש"ח לחודש עבור כל ילד. אולם במהלך הדיון העמידה האישה את תביעתה על סך 850 ש"ח לילד עבור חמשת ילדיה האחרים, ובלבד שקצבת הנכות המלאה תישאר ברשותה. האם הסכימה לוותר על דרישות מזונות על פי דין, מתוך רצון לסיים את ההתדיינות.

החלטה

בית הדין קיבל את הצעת האישה, ונתן לכך תוקף של פסק דין. האב ישלם למזונות חמשת הקטינים סך של 4,250 ש"ח לחודש (850 ש"ח עבור כל קטין). סכום זה כולל את מדור הקטינים, וזאת החל ממתן פסק דין זה ועד הגיעם לגיל 18 שנה. בנוסף לחיובים אלה, כל הוצאה חריגה עבור חמשת הילדים האחרים תחולק בין ההורים.

באשר לילדה המיוחדת, קצבת הנכות המתקבלת מהמוסד לביטוח לאומי תשמש לצרכיה הייחודיים ולרווחתה. לפיכך, בשלב זה וכל עוד הקצבה משולמת ומכסה את צרכיה, פטור האב מתשלום מזונות עבורה.

נימוקים

מצבה המיוחד של הקטינה

המצב התפקודי של הקטינה מאופיין במורכבות סיעודית והתנהגותית קשה, כפי שעולה מפרוטוקול המוסד לביטוח לאומי. הקטינה (כבת שש) אינה גמולה כלל, מה שמחייב טיפול סיעודי מלא. תפקודה היומיומי אינו עצמאי; היא אינה מסוגלת להתקלח, להתלבש ואף נזקקת לסיוע בהאכלה. מעבר לקשיים הסיעודיים, הקטינה סובלת מאי-שקט, מציגה התנהגות מאתגרת ובעלת סיכון, שכן היא אינה מודעת לגבולות ואינה יודעת פחד. חוסר האומדנים הולם למצבי סיכון מעמיד אותה בסכנת בריחה ופגיעה עצמית, ומצריך השגחה צמודה ורציפה. מכלול המגבלות הללו הוביל להכרה בזכאותה לגמלת נכות בשיעור של 188%, אשר משקף את מידת תלותה המוחלטת בסביבתה והעומס הטיפולי הנדרש.

הטיפול בילדה עם צרכים מיוחדים מהווה אתגר מורכב ומתמשך, הדורש השקעה רגשית, פיזית ונפשית עמוקה. במקרה כאן המטפלת המרכזית בילדה היא האם, שדואגת לפעולות יומיומיות כמו ניקיון, רחצה, האכלה והשגחה צמודה. לצד כל זה יש התמודדות עם קשיים רגשיים, והצורך להתאים את שגרת החיים כולה לצרכיו הייחודיים.

מטבע הדברים, ילדים עם צרכים מיוחדים דורשים תפקוד סיעודי רציף. עבודה שמתבצעת מסביב לשעון, ללא הפסקות, חופשות או ימי מחלה, ודורשת רמת דריכות תמידית. השקעה זו כרוכה לרוב בוויתור על צרכי האם המטפלת, פגיעה משמעותית ביכולת ההשתכרות, וצמצום דרסטי של הזמן הפנוי והמשאבים האישיים.

מטרת תשלום הקצבה

הסוגיה העומדת להכרעה היא שאלת ייעודם של כספי קצבת הנכות: האם נועדו אלה לכיסוי הוצאותיה וטיפולה של הקטינה בלבד, כטענת האם, או שמא מטרתם לשמש לרווחת המשפחה בכללותה, כטענת האב.

תכליתה הראשונית והמרכזית של קצבת הנכות המשולמת על ידי המוסד לביטוח לאומי היא כיסוי הצרכים הייחודיים של הקטין, צרכים החורגים במידה ניכרת מהוצאות גידול ילד רגיל. כספי הקצבה נועדו לאפשר להורה המטפל (במקרה כאן זו האם) לשאת בהוצאות הנלוות (רכישת ציוד, טיפולים, סיוע), ובכך להקל על הנטל הטיפולי והכלכלי. יתרה מכך, במבט רחב, תשלום הגמלה למשפחה משרת אינטרס ציבורי, שכן הוא מאפשר את המשך הטיפול בקטין בקהילה ובחיק המשפחה, ובכך חוסך למדינה ולמערכות הרווחה משאבים גדולים שהיו נדרשים להחזקתו במסגרות חוץ ביתיות.

בסעיף 69 (א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 נקבע: "קצבת ילדים תשולם לאם, אולם אם הילד נמצא עם האב בלבד, והאב זכאי לקצבה, תשולם הקצבה לאב". כלומר קצבת ילדים משולמת לאם כברירת מחדל, אלא אם הילד בחזקת האב בלבד. כך שגם כאשר יש משמורת משותפת, הקצבה משולמת לאם.

באתר הביטוח לאומי נכתב:

הביטוח הלאומי מכיר בעומס הטיפולי הכבד הכרוך בגידולו של ילד נכה עם ליקוי קשה, ומשתתף בהוצאות הכספיות של המשפחה כדי להקל על גידולו של הילד, ולאפשר למשפחה ככול שניתן לנהל אורח חיים תקין כשהילד נמצא בחיק המשפחה והקהילה.

ב"כ האיש טען כי הקצבה נועדה לרווחת המשפחה, ולפיכך ניתן לקחתה לטובת מזונות של שאר ילדי המשפחה. בית הדין דוחה טענה זו. הקצבה נועדה להקל בהוצאות הכספיות הנגזרות מגידולה של הילדה המיוחדת, ולא לשמש כתחליף לחובתו של האב לספק מזונות לילדיו, זאת במיוחד כאשר זמני השהות של האב עם הילדים מצומצמים. חלוקת הקצבה או ניכוסה לטובת מזונות רגילים מרוקנת אותה מתוכנה, ומקשה על האם לטפל בילדה לאור העומס הטיפולי הנצרך.

עיינו בפסק הדין של בית הדין הרבני האזורי באשקלון (תיק מס' 1143596/14) שקבע: "ניתן לומר בצורה ברורה, שאם מי מן ההורים אינו שותף משמעותי בגידול הקטין הנכה, הרי שהוא לא אמור ליהנות מהקצבה הנ"ל".

לאור זאת ברור כי יש לבחון מי נושא בנטל הטיפולי. הורה שאינו משתתף באופן משמעותי בגידול הילד עם המוגבלות, אינו זכאי ליהנות מקצבת הסיוע האמורה. עיקרון זה נגזר מההיגיון שבבסיס התקנות, שכן הקצבה נועדה לתמוך במטפל העיקרי הנושא בעול היומיומי.

במקרה דנן, האם מטפלת כמעט לבדה בשישה ילדים, ביניהם הילדה המיוחדת. האב מקיים זמני שהות מצומצמים (שבת אחת לשבועיים ויום באמצע השבוע). האישה היא הגורם היחיד שמממש את תכלית הקצבה הלכה למעשה, לפיכך יש לקבוע כי הקצבה מגיעה במלואה לאם, ובכך יש לדחות את הבנת ב"כ האיש, שלמד מפסק דין זה ש"יש לראות בקצבה זו כקצבה המשולמת גם לכלל המשפחה" (סעיף 13 לתגובתו מיום 11.8.25).

בית הדין אביהם של ילדים וודאי של ילדים מיוחדים, וחובה עלינו לוודא כי לא ייגרם כל פגיעה בילדה המיוחדת. הפחתת הקצבה באופן קבוע לטובת מזונות שאר הילדים, עלולה לגרום לפגיעה בילדה גם אם לא בטווח הזמן המיידי.

במכלול השיקולים, מתחשב בית הדין גם באופי המשתנה של צרכי הילדה; כך שגם לו יוכח כי קיים סכום עודף, הרי שהוא משמש כרשת ביטחון הכרחית המאזנת תקופות שבהן צרכיה יעלו באופן משמעותי, כגון בעת צורך בליווי פסיכולוגי אינטנסיבי, אבחונים נוספים או אשפוזים חלילה. על בית הדין לתת את הדעת גם להסתכלות ארוכת טווח ולוודא שיש לאישה בכדי לממן הוצאות עתידיות ככל ויש בחשש סביר לכך.

יש להעיר כי קיומה של גמלת נכות משליך על אופן יישומו של מנגנון תשלומי המחציות. סדר הדברים הוא, שכלל ההוצאות החריגות של הילדה ימומנו תחילה מכספי הקצבה ולא מכספי המחציות. ככל ויש הוצאה חריגה עבור הילדה המיוחדת, שלא ניתן לממן רק באמצעות כספי הקצבה, יהיה ניתן להשלים זאת באמצעות מנגנון המחציות.

כאמור, הטיפול בקטינה, דורש תפקוד סיעודי אינטנסיבי ורציף סביב השעון. טיפול זה כרוך במאמץ פיזי ונפשי שוחק, המוטל כמעט כולו על כתפיה של האם. סיוע חיצוני אינו בגדר מותרות, אלא צורך חיוני המאפשר לאם לתפקד ולטפל בילדה ובשאר הילדים. סיוע בניקיון הבית מפנה לאם זמן ואנרגיות לטיפול ישיר בילדה; וסיוע בשמרטפות מאפשר לאם את ההפוגה ההכרחית למניעת שחיקה וקריסה.

לפיכך, ככל שנותרת יתרה מכספי קצבת הנכות לאחר כיסוי ההוצאות הייחודיות הישירות, רשאית האישה להוסיף בגבול הסבירות, גם הוצאות של סיוע בתחזוקת הבית וסיוע בהשגחה על הילדה (שמרטפות). יש לראות בהוצאות אלו חלק בלתי נפרד מצרכי הקטינה שנוצרים כתוצאה ישירה ממצבה המיוחד, ולפיכך הן נכללות בכספי הקצבה.

תשלום לאם גרושה על טיפול חריג בילד

כתב הרמב"ם (הלכות אישות פרק כא הלכות טז-יח):

האשה שנתגרשה, אין כופין אותה להניק, אלא אם רצת נותן לה שכרה ומניקתו, ואם לא רצת, נותנת לו את בנו והוא מטפל בו. במה דברים אמורים? שלא הניקה אותו עד שהכירה.

[…]

לא רצת האם שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן, אחד זכרים ואחד נקבות, הרשות בידה, ונותנת אותן לאביהן או משלכת אותן לקהל אם אין להן אב והן מטפלין בהן.

כלומר לאחר הגירושין, לא ניתן לכפות על האם הגרושה להמשיך להניק או להחזיק בבניה לאחר שנגמלו. באופן עקרוני, ככל והאם אינה מעוניינת בהחזקת ילדיה לאחר גמילתם, זכותה להעביר את הטיפול בהם לאביהם.

גם השולחן ערוך (אבן העזר סימן פב סעיף ה) פסק, שאין חובה לאם לגדל את ילדיה. חריג יחיד לעיקרון זה הוא מצב של פיקוח נפש, כגון קטין יונק המכיר את אמו, שאז מחייבים את האם להניק, אך יש לשלם לאם שכר עבור עבודתה זו. מכאן זה ניתן ללמוד כי טיפול סיעודי אינטנסיבי מצד האם, מצריך תגמול כספי לאם.

ככל שהאם הייתה מעבירה את הטיפול הבלעדי בקטינה לידי האב, היה מוטל עליו עול כלכלי משמעותי ביותר. אחוז הנכות הגבוה (188%) הינו אינדיקציה לכך שיש צורך בטיפול משמעותי. במצבה הנוכחי של הקטינה (בת שש; אינה גמולה; תלויה בסיוע באכילה ושתייה; זקוקה לליווי צמוד בשל סיכון בריחה וחוסר אומדנים), נדרש מערך סיעודי-טיפולי אינטנסיבי. מצב זה היה מחייב את האב בהשקעת כספים ניכרים, שככל הנראה עלותם אינה רחוקה משכר העסקת מטפלת סיעודית צמודה. למעשה, אילו האם הייתה מממשת את זכותה ההלכתית (כמבואר ברמב"ם) להתנער מחובת הטיפול, היה האב מחויב לשאת בהוצאות העולות בהרבה על סכום המזונות הנמוך שנקבע.

עיינו בדברי בית הדין הגדול (בתיק מס' 1019169-11) שכתב:

דגש נוסף יש לתת על הקושי הנוסף כשמדובר בהורה יחידני המטפל בילדים, שיש לו הוצאות נוספות בטיפולם – גם בהשגחה עליהם וגם בליווי שלהם לכל מקום נצרך כמו טיפולים וקניות שונות […] ומודגש: קצבאות הנכות של הילדים אינן ניתנות בהתניה ואינן קשורות כלל וכלל לחובת המזונות! (הדגשים במקור).

כן עיינו בפסק דין של בית דין הגדול (תיק 1241751/2) שקבע כי אין לקבל תחשיבי מזונות הנסמכים על עלויות 'נטו' של מוצרי צריכה (כגון מזון וביגוד), כי הם מתעלמים במפגיע מהמשאב היקר המושקע בגידול הילדים: הזמן והטרחה ההורית. כאשר האב אינו נושא בנטל זה בעצמו, והאם היא שמבצעת את המלאכה, הרי שהיא זכאית לתמורה בגין עמלה, שכן אין היא חייבת לספק שירותים אלו בחינם. עקרון זה נלמד מדברי השולחן ערוך (אבה"ע פב, ה) האמורים, שאישה גרושה זכאית לשכר בגין טיפול משמעותי בילדים (שכר הנקה).

עוד עיינו בדברי בית הדין הגדול (תיק 1309558/1) שכתב (ההדגשות לא במקור):

קביעתו של בית הדין [=האזורי] שהקצבה מיועדת בין היתר למזונות הבת – אף היא לדעתנו שגויה היא. נחדד ונאמר כי אכן לעיתים יש מקום לטענה כי קצבת ילד נכה או הטבות אחרות שלהן הוא זכאי באות גם לפצות על פגיעה ביכולת ההורים לעבוד ולפרנס כתוצאה של נכות הילד, ובמובן זה עשויה היא לשמש גם למזונות. אולם לא זה הוא עיקרה של הקצבה, ובכל מקרה 'שעבוד' הקצבה למזונות מן הטעם האמור רלוונטי רק בנוגע לקצבה שמקבל ההורה החייב במזונות. מאחר שהאם אינה חייבת במזונות מן הדין הרי שגם אם נניח שאכן הקצבה מפצה אותה על הפסד הכנסה – אין מקום להפחית משום כך מן הזכאות למזונות, המזונות היו צריכים לבוא לידי האם בעבור הבת גם לולי נפגעה הכנסתה בשל נכות הבת, ועל כן פיצוי על פגיעה כזו, אם נניח שמגולם הוא בקצבה, אינו אמור לשמש למזונות.

יש להעיר כי במקרה כאן, כלל לא ברור שתיוותר יתרה כלשהי מקצבת הנכות עבור תשלום לאם בגין טיפולה בילדה. וזאת בהתחשב בגובה הנמוך במיוחד של דמי המזונות העומד על 850 ש"ח בלבד עבור חמישה ילדים, לרבות דמי המדור. במצב דברים זה, סביר להניח כי האם תידרש להשתמש ביתרת הקצבה לצורך פרנסת המשפחה והשלמת דמי המזונות לילדים, באופן שמעלה ספק האם תקבל סכום כלשהו כפיצוי על עבודתה. איך שלא יהיה, גם אילו היה האב מוכיח שנותר סכום קטן מהקצבה, הרי שניתן היה לקבוע שסכום זה מגיע לאם עבור הטיפול המשמעותי בילדה המיוחדת. אולם, בהתחשב בכלל הנסיבות, הדעת נותנת כי כל יתרה כספית ככל ותישאר מקצבת הנכות, תוסט למעשה לכיסוי מזונות הילדים, ולא לרווחתה האישית או לתגמולה של האם.

לסיום פרק זה נתייחס לדברי ב"כ האיש מיום 23.8.2025, אשר הלין כי האיש "מתחנן רבות לאשה שישהו הקטינים עימו, אולם נאלץ לקבלם לידו רק בהתאם להחלטותיה". דבריו סותרים את דברי האיש עצמו בדיון, שהסכים לקחת את הילדים רק בכל שבת שנייה, ויום אחד באמצע שבוע ללא לינה (פרוט' הדיון שורות 69-72):

ביה"ד: מה באמצע שבוע?

הבעל: אפשר ביום שלישי לא כולל לינה.

[…]

הבעל: אני התייעצתי עם רבנים שאמרו לי שכרגע עד שאין משמורת שהילדים לא ישנו אצלי.

כלומר מדובר על החלטה מודעת של הבעל שהילדים לא ילונו עמו, ולא שהוא נאלץ שלא לקבל את הילדים בהתאם להחלטותיה. כאמור, יש לאיש זמני שהות מצומצמים, ולמעשה האישה מגדלת כמעט לבדה את הילדים.

חובה מוגברת בילדים בעלי צרכים מיוחדים

בגמ' (במסכת נדרים דף סה ע"ב) מובא: "כל הנופל, אינו נופל לידי גבאי תחלה". כלומר אדם שנפל לידי עוני, צריך קודם לפנות למשפחתו שתפרנסו, ורק אם אין לקרובים יכולת כלכלית לפרנסו, ניתן לפנות לקופת צדקה. וכך כתב הרא"ש (פירוש לש"ס שם): "כשהעני אדם, מוטל על הקרובים תחלה לפרנסו, עד שיעיינו הגבאין אם אין סיפק ביד הקרובים, אז יפרנסוהו [=מקופת צדקה]".

הבית יוסף (יורה דעה סימן רנא אות ד) כתב שם הרשב"א (ח"ג סי' רצב):

דכופין את האב לזון בנו עני. ואפילו הוא גדול, כופין אותו יותר משאר עשירים שבעיר, וקודם להם. ואינו יכול לומר שיפרנסהו גבאי צדקה עם שאר העניים, שכל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחלה, כמו שכתוב בפרק פותחין (נדרים סה:). ומחמירין על האב יותר משאר העם ומבקשים לחייבו יותר מן השאר.

כלומר על פי דברי הרשב"א, יש חובה המוטלת על האב לזון את ילדיו העניים (לכל הפחות מדין צדקה). חובה זו קודמת לחובה של אחרים גם אם הם עשירים.

וכך פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן רנא סעיף ד):

מחייבין האב לזון בנו עני, ואפילו הוא גדול מחייבין אותו יותר משאר עשירים שבעיר. (וכן שאר קרובים וע"ל סי' רנ"ז סעיף י') (מרדכי פ"ק דב"ב).

מכאן ניתן ללמוד גם בנוגע לילדים בעלי מוגבלויות או צרכים מיוחדים, שתלויים באופן מוחלט בהוריהם, שחובת המזונות של האב כלפיהם מתמשכת גם לאחר הגיעם לבגרות, עכ"פ מגדרי צדקה.

בניגוד לילדים רגילים, שצפויים להגיע לעצמאות כלכלית בבגרותם, ילדים בעלי מוגבלות משמעותית נותרים תלויים בהוריהם לאורך כל חייהם. לפיכך, חובת המזונות של האב מדין צדקה אינה פוקעת עם הגיעם לבגרות, אלא ממשיכה כל עוד הילד נמצא במצב של תלות ללא יכולת לפרנס את עצמו.

עיינו בדברי הדרישה (אבן העזר סימן עא בס"ק ג) שכתב, שישנם מקרים בהם ניתן לכפות על האב לזון את ילדיו גם לאחר שיגדלו:

דודאי אם ידוע שהבן או קרוביו אי אפשר להתפרנס ממעשה ידיהן, אזי צריכין להאכילן שלא ימותו ברעב. אלא דעד שיגדלו מסתמא אין להם שום עסק ומשא ומתן, משום הכי כופין אותו שיפרנסם, משא"כ לאחר שיגדלו, יכול האב למימר שיתפרנסו ממעשה ידיהן או ישאלו על הפתחים, אבל אם ידוע שאי אפשר להן להתפרנס בשום צד על זה קאמר התם ביורה דעה שהאב מחויב יותר משאר עשירים או קופה של צדקה.

על דברי הרמב"ם (אישות יב, יד), שפסק כי חובת האב לזון את ילדיו נמשכת "עד שיגדלו", כתב בספר מעשה רקח: "דרבינו אינו מפרש "עד שיגדלו" דהיינו שיהיו בן י"ג שנים, אלא הגדלות דקאמר הכא רוצה לומר שיהיו בני אדם שיודעים להסתחר ולבקש מזונות". כלומר, חובת המזונות אינה פוקעת בהכרח בהגיע הילדים לגיל שלוש עשרה, אלא תלויה ביכולתם להתפרנס.

התייחסות לטענות ב"כ האיש

כאמור, על פי דברי הרשב"א (שהובאו לעיל), האב לא רשאי להשתמש בקצבת הביטוח הלאומי (כסף ציבורי) כתחליף לחובת המזונות שהוא צריך לשלם מכיסו. אלא שב"כ האיש מבקש לחלק בין המקרה דנן לבין דברי הרשב"א. לדבריו, הרשב"א דיבר על מצב שבו קופת הצדקה עדיין לא התחילה לשלם, ולכן אומרים לאב: "אל תבקש מקופת הצדקה, אלא תשלם אתה". אבל במקרה כאן, שהביטוח לאומי משלם קצבה כבר שנים רבות, אין סיבה לדרוש מהאב לשלם סכום גדול, אלא יש להמשיך ולהסתמך על הקצבה כחלק אינטגרלי מכלכלת המשפחה, כפי שהיה נהוג עד כה.

בית הדין דוחה טענה זאת. חובת האיש למזונות ילדיו החלה מיד עם לידת ילדיו. ניתן להניח שתשלום הקצבה החל מאוחר יותר, אך גם לו היה התשלום מתחיל במקביל, אין בכך כדי לשנות את העיקרון היסודי: קצבת הביטוח הלאומי היא סיוע חיצוני, בעוד חיוב המזונות הוא חיוב אישי המוטל על האב. על פי דברי הרשב"א, אחריותו של האב לזון את ילדיו היא מוחלטת וראשונית, וקודמת לכל סיוע ציבורי. העובדה שהסיוע הציבורי ניתן בפועל, אינה פוטרת את האב מחובתו ואינה הופכת את הקופה הציבורית לשותפה בחובותיו האישיים של האב.

המל"ל ייעד את כספי הקצבה לילדה המיוחדת, כך שצרכיה מסופקים מתוך 'נכסיה' (הזכויות הסוציאליות שלה), ובשלב זה האב אינו נדרש לשלם עבור צרכיה שכבר כוסו. לעומת זאת, דרישת האב להשתמש בכספי הקצבה של הבת למימון מזונות אחיה, משמעה היא לפרוע את חובו האישי (לפחות מדין צדקה) כלפי ילדיו העניים שאין להם נכסים, באמצעות כספי צדקה ציבוריים שיועדו לאדם אחר (הבת המיוחדת). כאמור על פי דברי הרשב"א לא ניתן לאפשר זאת.

עוד טוען ב"כ האיש, שהגבאים נותנים צדקה רק למי שאין לו שום יכולת כלכלית, ואילו ביטוח לאומי נותן את הקצבה בלב שלם גם לאב שיש לו כסף.

בית הדין דוחה זאת. ההנחה שבבסיס טענה זו היא שהכספים משולמים לאב, אך לעיל כבר הרחבנו שטענה זו אינה נכונה. המבחן אינו תנאי הזכאות לקצבה, אלא טיבם המשפטי של הכספים ותכליתם. תכלית הקצבה היא לאפשר להורה המטפל בילד עם צרכים מיוחדים להתמודד עם הנטל הכרוך בגידולו. הכספים הם כספים צבועים וייעודיים שניתנו למטרה ספציפית: טיפול בנכותה ובצרכיה. העובדה שהמוסד לביטוח לאומי מעביר את הכספים באופן אוטומטי אינה הופכת אותם לקופתו של האב, ובוודאי שאינה מתירה לו לפרוע באמצעותם את חובותיו האישיים כלפי ילדיו האחרים. ההורים משמשים כנאמנים בלבד לכספי הקצבה, ותפקידם להבטיח כי הכסף ישמש לטובת הזכאי לו. שימוש בכספי קטין אחד לפירעון חוב מזונות של קטין אחר, כמוהו כגזל וכמעילה באמון.

מעמדה של האם ביחס לכספים אלו הוא כשל אפוטרופסית בלבד (עיינו בשו"ת מהרש"ם חלק ב סימן רלו), האם משמשת כנאמנת המחויבת לפעול בכספי הקצבה לטובת הילדה. משכך, לא ניתן לאפשר שימוש בכספי הקצבה ליצירת הטבה לאב, בדמות קיזוז חיוב מזונות שאר הילדים, דבר המנוגד לתכלית לשמה ניתנה הקצבה.

כמו כן יש לדחות את טענת האיש, שכשם שבמהלך הנישואין שולבה קצבת הנכות באופן אינטגרלי בכלכלת המשפחה, כך יש לעשות גם כעת לאחר הגירושין. יש אבחנה ברורה בין תקופת הנישואין, לבין המציאות החדשה שנוצרה לאחר הגירושין. בתקופת הנישואין, התנהל הבית כקופה משותפת, אליה הוזרמו כלל ההכנסות, לרבות הכנסותיו של האיש לטובת רווחת המשפחה כולה. אולם, משעה שפורק התא המשפחתי, לא ניתן להסתמך על הקצבה כחלק אינטגרלי מכלכלת הבית. המציאות העובדתית והכלכלית השתנתה: האישה נושאת כעת לבדה בעול גידול הילדים ללא הכנסות מצד האיש וללא דמי השכירות. לפיכך, נדרשת קביעה של דמי מזונות שעל האב לשלם לילדיו.

עוד נעיר כי מעמד ביטוח לאומי אינו כמעמד חברת ביטוח פרטית. ביטוח לאומי הינו ישות משפטית מיוחדת שמוקמת ומוגדרת מכוח החוק (גוף סטטוטורי ציבורי). התשלום החודשי לביטוח הלאומי הוא כעין תשלום מס. תשלום זה נגבה בכפייה בהתאם ליכולת הכלכלית של האזרח, ללא זיקה בין הסכום ששולם לבין היקף הזכויות שיתקבלו בעתיד. המדינה היא שקובעת את תנאי הגבייה והזכאות, והיא רשאית לשנותם בכל עת בהתאם לפי מדיניות הרווחה שהיא קובעת.

כפועל יוצא מכך, הקצבאות המשולמות לזכאים אינן מהוות החזר כספי על הכספים ששולמו בעבר, ואין לאב כל זכות קניינית בהן מכוח התשלומים ששילם בעבר לביטוח לאומי. אלא הן זכות סוציאלית המוענקת על ידי המדינה תחת תנאים והגבלות. הזכות שייכת באופן אישי למוטב שהוגדר בחוק (הילד, הנכה או הקשיש) ולא למי ששילם את דמי הביטוח. מכאן, שאף שהאב שילם דמי ביטוח לאומי לאורך השנים, אין בכך עילה לטעון שהוא זכאי לעשות בה שימוש לצורך פירעון חובות המזונות שלו כלפי יתר ילדיו.

יכולתו הכלכלית של האב וגובה המזונות

עוד טען האב כי פסיקת מזונות תותיר אותו בחוסר כל, ותמנע ממנו את היכולת לקיים את זמני השהות.

בית הדין דוחה טענה זו. ראשית, טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם המציאות הכלכלית העובדתית. כאמור לעיל הצדדים הינם בעלים של נכס, ולאחר מכירת הנכס צפוי להשתחרר לידי האב סכום נזיל ומשמעותי. בנסיבות אלו, מנוע האיש מלטעון לפטור מתשלום מזונות, במיוחד שהחיוב שנקבע נופל אף מהרף המינימלי המקובל.

בנוסף, עיינו בקובץ תשובות (הגרי"ש אלישיב חלק א סימן קסח) שהביא את דברי נתיבות משפט (הגר"ח אלגאזי דף קנ"ב) שכתב:

והעולה על דעתי לומר דאמיד דגבי בניו, לא הוי כאמיד דאינשי אחריני, דגבי צדקה לאחריני בעינן אמיד גמור, אבל לגבי בניו, כל שאינו עני – מקרי אמיד לגבי בניו.

כלומר הגדרת אדם אמיד (שכופים עליו לתת מזונות לילדיו) אינה כפי הגדרת אמיד בדיני צדקה, אלא כל אדם שאינו עני מוגדר כאמיד וניתן לכוף אותו לתת מזונות לילדיו.

וכך מובא באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית (חלק א עמוד יז):

כל בתי – הדין בארץ נוהגים לדון סתם אדם בדין אמיד לגבי מזונות ילדים, ומחייבים וכופים אותו לדאוג לכל צרכיהם.

בספר משפטי שמואל (עמ' נה) ביאר את דברי הנתיבות המשפט:

ובביאור דעת הנתיבות המשפט נראה שסובר, דאף על גב דמזונות הבנים שהם למעלה משש הוא מדין צדקה, היינו שתקנת חכמים באושא ביססו את יסוד תקנתם על עיקרים של צדקה, שזהו גדר חיובו. אבל תקנתם הייתה לחייבו באופן יותר רחב ומקיף מדיני צדקה הרגילים.

לסיום פרק זה נעיר כי בית הדין דוחה מכל וכל את טענת האיש בסעיף 10 לתגובתו מיום 11.8.25, לפיה "פוטנציאל השתכרותה החודשי של האשה מגיע עד לסך 7000-8000 ש"ח. […] ביכולתה של האישה לעבוד מעט יותר, וממילא הכנסתה החודשית תגדל משמעותית, ואף מעבר לפוטנציאל הנ"ל". בית הדין מביע תמיהה רבתי על עצם העלאת הצעה זו: הכיצד ניתן לדרוש מהאם להוסיף שעות עבודה, כאשר עול הטיפול בילדה המיוחדת, ובכלל הטיפול היומיומי בששת הילדים, מוטל כולו על כתפיה?

יתרה מכך, על פי ההלכה, חובת המזונות מוטלת על האב. השימוש במבחן 'פוטנציאל ההשתכרות' במקרה כאן משמש כחרב פיפיות לאיש. ככל שבית הדין יידרש לבחון פוטנציאל השתכרות, יבחן בית הדין את פוטנציאל השתכרותו שלו, וככל הנראה התוצאה הנגזרת תהיה העלאה משמעותית בגובה המזונות אותו יהיה חייב האיש לשלם לילדיו.

כמו כן, בית הדין דוחה את הדרישה לקזז את חיובי האב כנגד סיוע שמקבלת האם מגורמי רווחה, קהילה ("כרטיס מזון"). כספים אלו ניתנים כחסד וכסיוע למצוקתה של האם וילדיה, ואינם בגדר הכנסה קבועה המובטחת לעתיד. מאחר שמדובר בתמיכה אשר נתונה להחלטה מחודשת, קיימת היתכנות שהיא תיפסק בשלב כלשהו, ולכן אין להסתמך עליה כעל מקור מימון קבוע לצורך חישוב כושר ההשתכרות או גובה המזונות. כמובן שמטרת הסיוע אינה לסבסד את חובותיו של האב או לפטור אותו מאחריותו הבסיסית לזון את ילדיו, אלא לאפשר לקטינים רמת חיים סבירה בבית האם.

דחיית טענת הודאת בעל דין של האישה

ב"כ האיש טען כי יש להסתמך על דברי האם בפרוטוקול הדיון (שורה 19), שם ציינה כי סכום של כ-6,600 ש"ח בחודש מספיק לכלכלת המשפחה כולה (למעט מדור). לפי חישוב זה, עלות כל נפש במשפחה בת 8 נפשות עומדת על 825 ש"ח בלבד. משכך, חובת האב עבור ששת הקטינים צריכה לעמוד על 4,950 ש"ח, סכום הכולל בתוכו את כלל צרכיהם. בנוסף, טוען האיש כי סכום המזונות שנפסק (4,250 ש"ח עבור חמשת הילדים) צריך לכלול בתוכו גם את הוצאות ה"מחציות", שכן האם הודתה שהסכום הכולל שציינה מספיק להכל.

יש לדחות את טענת ב"כ האיש, לפיה האם הודתה בדיון כי סך של 6,600 ש"ח הספיק לכלכלת המשפחה. בדיון ציינה האישה מפורשות: "אמא שלי משלמת לי את השכירות 4,000 ש"ח. אחים שלי עוזרים לי אבל לא קבוע" (שורות 44-45 לפרוטוקול הדיון). משמעות הדבר היא, שהמשפחה לא התקיימה מהסכום הנקוב (6,600 ש"ח), אלא המשפחה התקיימה גם בזכות חסדים וסיוע חיצוני משמעותי מצד בני משפחה והקהילה וגם בזכות הכנסות של האיש. האיש לא יכול לדרוש להיפטר אותו מחובתו הבסיסית לזון את ילדיו בגלל סיוע שמעניקה משפחת האישה.

בנוסף, לא ניתן לראות בדבריה הודאת בעל דין, שהמשפחה התקיימה בסך של 6,600 ש"ח, שהרי האישה הצהירה כי אינה יודעת מה קורה בחשבון המשותף, ואפילו לא ידעה מה גובה דמי השכירות ששולמו לדירה (שורה 33 לפרוטוקול הדיון). בנסיבות אלו, אמירתה כי המשפחה הסתדרה, משקפת תחושה סובייקטיבית של מה שאירע, אך אינה יכולה לשמש ראיה חשבונאית כי הסך של 6,600 ש"ח היווה את המקור התקציבי הבלעדי. הדעת נותנת כי האב הזרים לחשבון כספים שהאישה לא הייתה ערה להיקפם, וכך בזכות אותם כספים יחד עם הסיוע המשפחתי והסיוע של הקהילה, התאפשרה מחיית המשפחה בפועל.

בתגובת ב"כ האיש מיום 11.8.25 נכתב כי מקורות הכנסה הקיימים לבני זוג מידי חודש הן בסך של 12,700 ש"ח (סעיף 10 ט). מכאן ניתן ללמוד כי אכן האישה לא הכירה את גובה ההכנסות לטובת כלכלת משפחתה.

עוד ציין האיש כי בהכנסה זו "בני הזוג כלכלו את בני משפחתם באופן מכבד בהתאם, ומכח מקורות ההכנסות הנ"ל". כלומר האיש מודה כי גובה ההכנסות בני הזוג הנצרך למשפחה הוא סך של 12,700 ש"ח, כך שלא ניתן לקבל את דברי האיש בבקשותיו המאוחרות (מיום 23.8.25 ומיום 9.11.25), בהם הוא נתפס לדברי האישה שסך של 6,600 ש"ח מספיק למזונות הילדים, ומכאן גזר כי יש לחשב לכל ילד סך של 825 ש"ח. דברים אלו עומדם בסתירה חזיתית לדבריו מיום 11.8.25 "לפיו ניתן להסיק כי לכל נפש זקוקה הכנסה של 1,587 ש"ח".

כך כתב ב"כ האיש (סעיף 11): "ברור, כי בבחינת גובה דמי מזונות קטינים, יש לבחון את השיעור אשר הורגלו לו עד כה משך חייהם, ובהתאם לכך יחוייב האב בדמי מזונות". כלומר ברור לב"כ האיש כי האיש חייב במזונות ילדיו בשיעור אליו הורגלו עד כה, שזה בסך של 1,587 ש"ח לנפש כדבריו, כך שעבור חמשת ילדיו (גם ללא הכללת הבת המיוחדת) היה על האב לשלם סך של 7,935 ש"ח, כך שאיני מבין מדוע נזקק ב"כ האיש לשלוח בקשות הבהרה לפסק הדין שבו קבענו סכום נמוך בהרבה.

כמו כן, אין לקבל את הטענה כי סכום המזונות הבסיסי כולל בתוכו את הוצאות ה"מחציות" (רפואה וחינוך חריגים). הוצאות אלו מעצם טיבן הינן בלתי צפויות ומשתנות, ואינן חלק ממזונות הבסיס.

כאמור, בהסכמת האישה פסק בית הדין סכום של 850 ש"ח לילד כולל מדור, ללא כל חיוב לילדה המיוחדת. זהו סכום נמוך מאוד שעומד מתחת לרף התחתון של גובה המזונות. למעשה, אם נחשב את חלקם היחסי של 5 ילדים בשכר הדירה (שהאם משלמת כיום כ-4,000 ש"ח), הרי שחלק ניכר מה-850 ש"ח נבלע במדור, ונותר סכום זעום למזון וביגוד.

הגדיל האיש לעשות בתגובתו מיום 11.8.25 שבו נכתב (בסעיף 25):

האב לפנים משורת הדין מסכים לשפות לה ביותר מכך […] ולפיכך יוצע שהסך יועבר כדלהלן:

2000 ש"ח – משכורת האישה.

5,000 ש"ח – מקצבת הקטינה (מתוך 6500 ש"ח).

600 ש"ח – כרטיס מטעם הקהילה.

850 ש"ח (משוער) – דמי קצבת ילדים אשר ישולמו לאשה מידי חודש.

סה"כ –8,450 ש"ח.

הסך הנ"ל אשר מוכן האב להעביר לאשה מידי חודש הוכח לעיל כי הוא אכן מספק כל צורכי הקטינים, ומספק הן למזונותיהם, הן למדור, והן למחציות (ההדגשות במקור).

בהצעה זו האב מציג הצעה לפנים משורת הדין, לפיה הוא לא ישלם שקל אחד מכיסו עבור ילדיו, אלא הוא מסכים שמדינת ישראל (קצבאות המל"ל), הציבור (קופת צדקה) והאישה עצמה (משכורתה של גרושתו) הם אלו שיממנו את מזונות ילדיו. כמובן שדברים אלו מופרכים ומוטב היה שלא היו נכתבים.

יושם לב כי בהצעה זו (מיום 11.8.25) מאשר האיש כי יש להשאיר מתוך מקצבת הביטוח לאומי סך של 1,500 ש"ח עבור הוצאות הילדה המיוחדת, כך שגם לדברי האיש אין להעביר את מלוא הקצבה למזונות ילדיו, אלא ראשית יש להעביר למזונות הילדים רק סך של 5,000 ש"ח מתוך 6,500 ש"ח דמי הקצבה. אומנם המצב כיום הוא, שקצבת הנכות פחתה ועומדת על סך של 4,352 ש"ח, כך שבהמשך לדברי האיש, יש להשאיר מתוך מקצבת הביטוח לאומי סך של 1,500 ש"ח עבור הוצאות הילדה המיוחדת, והיתרה בסך 2,852 ש"ח תועבר למזונות כלל הילדים. אך בסעיף 6 לתגובת ב"כ האיש מיום 23.8.2025, מבקש האיש להעביר את כלל הקצבה למזונות הילדים. כמובן הצעה זו עומדת בסתירה להודאתו מיום 11.8.25 ולא ניתן לקבלה.

לסיכום, טענות ב"כ האיש – נדחות.

מסקנה

1. הוחלט כאמור בפסק הדין מיום י"ב בחשון תשפ"ו (03.11.25).
2. ניתן לפרסם נימוקים אלו לאחר השמטת שמות ות.ז. של הצדדים.

ניתן ביום ג' בטבת התשפ"ו (23/12/2025).

הרב ישועה רטבי

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה