לפני כבוד הדיינים: הרב אברהם מייזלס – אב"ד, הרב בנימין לסרי, הרב נחמיה נשר

פסק דין

בפני בית הדין בקשת האיש לקבוע את אופן החלוקה בדירת הצדדים שלא על פי הרישום, למצער, לדחות את פירוק השיתוף עד הגיע אחרון הקטינים לגיל 18.

הדירה נמצאת ברחוב…, ורשומה על שם שני הצדדים בחלקים שווים, על כך אין חולק.

אין חולק גם על העובדה כי הדירה נקנתה בשנת 2005 על ידי אבי האיש ז"ל, שלאחר מכן העבירה לבעלות אחיו של האיש, בנו של המנוח, זה האחרון העבירה לבעלות שני הצדדים בשנת 2012, במקביל לחתימת תצהירים משני הצדדים על כך שלא שילמו דבר עבור תמורת הדירה.

בדיון ההוכחות שהתקיים בתאריך 11.9.25, עלו עובדות נוספות שלא הוכחשו. האחת, כי נחתם הסכם בין אבי האיש לבין הרב [פ'] ז"ל, הנאמן (להלן-הנאמן) מטעם קופת הצדקה העירונית בבני ברק (הידועה בשם "קופת העיר") במסגרתו התחייב הנאמן להעביר לידי אבי האיש סך 65,000$ מכספי קופת הצדקה, הואיל והאישה התייתמה מאביה בצעירותה, וקופת הצדקה העירונית התחייבה להעביר את הסכום האמור מקרן הצדקה שהוקמה לטובת היתומים עם פטירת אבי האישה שנים טרם נישואיה.

העובדה השנייה שהתבררה, כי הנאמן ניהל תרשומת פנימית במחברת ייעודית, בה נכתבו סכומים שונים, תרשומת זו נמסרה לב"כ האישה ערב דיון ההוכחות על ידי בן הנאמן. התרשומת הינה אותנטית ועל כך אין מחלוקת, הגם שהאיש טען טענות בדבר היותה הוכחה להעברת סכומים לידי אביו בפועל, וכדלהלן.

כך או כך, בתרשומת זו צוינו סכומים הרלוונטיים לענייננו, בסדר גודל של כחמישים אלף דולר שצוינו על שם משפחת האישה, משפחת….

תחילה דרש האיש להעביר לבעלותו באופן מלא את הדירה, לאור טענתו כי רק בני משפחתו שילמו על הדירה וצד האישה לא שילם דבר.

לאחר מכן, בדיון ההוכחות ובפרט בסיכומים ולאור הנתונים החדשים שהתגלו, חזר בו האיש מדרישתו לקבל בעלות מליאה ובלעדית על הדירה, אך עתה הוא דורש כאמור לבצע חלוקה בלתי שוויונית על פי סמכות בית הדין בהתאם לסעיף 8 לחוק יחסי ממון. למצער, לקבוע כי פירוק השיתוף יתבצע בהגיע אחרון הקטינים לגיל 18 ולפוטרו מדמי שימוש בגין מגוריו בדירה.

האיש טוען כאמור, כי אכן תחילה דרש לקבל לבעלותו את מלוא הבעלות בדירה, משום שלא ידע על קיומו של הסכם בין אביו ז"ל לבין הנאמן, הסכם שהוצג על ידי ב"כ האישה רק בדיון ההוכחות כאמור.

עם זאת, האיש טוען כי אביו אמר לו לפני מותו שמשפחת האישה לא עמדה בהתחייבויותיה הכספיות, וכי ידוע היה לו שישנה דירה בעיר ביתר האמורה להימכר, ומתמורתה היו אמורים בני הזוג לקבל כספים לצורך רכישת דירה.

עוד טוען האיש, כי על פי הרישום שהוצג בידי ב"כ האישה ממחברתו האישית של הנאמן, הועברו כספים בשנת 2008, כשהדירה נרשמה על שם שני בני הזוג רק בשנת 2012, בנוסף, מחברתו של הנאמן אינה הוכחה שהכספים שולמו לידי אבי האיש, שכן היא נעדרת חתימת המקבל אלא תרשומת פנימית שערך הנאמן לעצמו.

עוד טוען האיש, כי גם לדברי ב"כ האישה המבקש להתבסס על תרשומת הנאמן, בה צויין כי לידי אבי האישה הועברו בסך הכול 50,000$, אשר כוללים לכאורה גם הוצאות חתונה, כך שההתחייבות בסך 65,000$ לא מולאה לגמרי, ובנוסף, סכום זה בניכוי הוצאות חתונה, אינו מגיע לכדי מחצית שווי הדירה דאז, אשר עמד לטענתו על סדר גודל של 650,000 ש"ח, נמצא שצד האישה לא שילם יותר מרבע עלות הדירה לערך, לפיכך מבקש להשתמש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון ולקבוע כי האישה תקבל פחות ממחצית שווי הדירה, ולכל הפחות פירוק השיתוף יתבצע רק בהגיע אחרון הקטינים לגיל 18 והאישה לא תקבל דמי שימוש בגין חלקה בדירה עד למועד זה.

האישה טוענת כי כאמור לעיל, האיש הטעה תחילה את ביה"ד בטוענו כי צד האישה לא שילם דבר עבור הדירה, כשלאחר מכן בדיון התברר כי הנאמן העביר עשרות אלפי דולרים לצד האיש, עובר לחתונה, גם אם הסכום הסופי אינו ברור לגמרי, מדובר על סכומים גדולים מאד שבוודאי לא שימשו רק לצורכי החתונה אלא חלק עיקרי מהם לרכישת הדירה.

היות והדירה רשומה על שם שני הצדדים וכמו כן הוכח כי צד האישה שילם עשרות אלפי דולרים עבור הדירה, יש להורות על פירוק השיתוף, מכירתה למי מהצדדים או לצד ג', למרבה במחיר, ולחלק את תמורתה בשווה, כשעד למכירתה על האיש לשלם לה דמי שימוש בגין חלקה בדירה.

דיון והכרעה

בבואנו להכריע במקרה זה, יש לבסס את ההכרעה על פי ההלכה ולהבדיל על פי החוק, זאת משום שהתברר בדיון כי חלקה של האישה לא שולם מכיסה של משפחתה אלא מכספי צדקה, על כך אין חולק, לפיכך יש לבחון מבחינה הלכתית מה דין כספי צדקה במקרה זה.

מאידך, הואיל והדירה רשומה על שם שני הצדדים ומשכך הינה בבעלותם ההלכתית והחוקית, ושני הצדדים מסכימים שיש לבצע חלוקת רכוש על פי חוק יחסי ממון אלא שנטושה ביניהם מחלוקת בדבר אופן החלוקה, לפיכך יש לבחון גם את ההיבט החוקי, כדלהלן:

כאמור, חלקה של האישה נקנה באמצעות כספי צדקה ששולמו על ידי הנאמן, אשר אפשרו את רכישת הדירה יחד עם כספי אבי האיש, אין ספק שכאשר ניתנים כספי צדקה עבור נישואי יתומה, מטרת הנותנים הינה לספק קורת גג ראויה ליתומה ולילדיה, שתי מטרות אלו עומדות באופן ברור בפני התורמים, אילו ידעו התורמים כי לאחר מספר שנות נישואין הצדדים יתגרשו והאישה תיטול מחצית מהדירה לעצמה כאשר ילדיה אינם עמה ובאופן שיגרום לילדיה להיוותר ללא קורת גג ראויה, הדבר יהיה מנוגד לחלוטין לרצונם ואין כל ספק בכך, זו אומדנא חד משמעית, שהכספים ניתנו לא רק עבורה אלא גם עבור ילדיה, ובעיקר, לא עבור עשיית עושר ורווח מנכס, אלא לצורך מגורי משפחה.

מטרת נותני צדקה לקרן ליתומים, הינה בין השאר לספק מדור ראוי למשפחת היתום לכשיינשא, לא למטרת ריבוי ממונו של היתום כאשר זה בא בחשבון פגיעה בילדיו.

אכן, כאשר הילדים יגדלו ויבנו את ביתם, מן הראוי לתת לאישה, שהיא היתומה שבגינה נאספו כספי הצדקה, את חלקה במחצית הדירה לצורך רכישת קורת גג לעצמה לאחר שילדיה בגרו ועומדים ברשות עצמם, אולם ברור כשמש שרצון התורמים הוא שהדירה תשמש למגורי ילדי הזוג ושלא יאלצו לחפש לעצמם קורת גג במקרה של גירושין.

הבה ונבחן את דעת ההלכה במקרה זה של שינוי שהתרחש לאחר שניתנו כספי צדקה לידי הגבאי אשר זכה בהם עבור העניים, כדין יד עניים.

בדבר זה נחלקו הראשונים, הרשב"א בתשובה (ח"ד סימן נה) כתב וז"ל:

"שאלת: גבאים שגבו מעות לפדיון שבויים ידוע ואח"כ שבאו מעות לידם מת אותו שבוי עד שלא נפדה. מעות הללו מה יעשה בהם, של יורשין הם או לא כיון שלא נפדה.

תשובה: דבר ברור הוא דליורשים הם, ממתני' דשקלים דקתני מותר שבוי לאותו שבוי. מותר המת ליורשיו. וכמו שאמרת גם אתה. ותמה אני אם יש חולק בדבר הזה. דהא טעמא דמילתא משום דמשעת גוביינא זכו לו גבאין. דאלת"ה אף מותריהן יחזרו לנותן שהרי נפדה. ומה לי נפדה ולא הוצרך להם מה לי מת ולא הוצרך. ואם הכוונה בנותנין דוקא אם צריך כל שאינו צריך יחזרו לנותן. ואם הכונה להתנדב לו וכבר זכה אף על פי שהיו סבורים שיהא צריך להם לפדיונו. ולפיכך אמרו שהמותר יינתן לו אף במת כן. אלא שדברים פשוטים הם בעיני שינתנו ליורשים".

לשיטתו, משעה שהגבאי זכה במעות עבור השבוי, גם אם לא נפדה השבוי, יינתנו המעות ליורשיו.

לעומתו, דעת הרא"ש בתשובה (כלל לב סימן ו') שהמעות יוותרו ביד הגבאי ולא יינתנו ליורשיו, כדלהלן:

"שאלה: ילמדנו רבינו לאה שנשבית בין הישמעאלים ואמה הלכה אל הקהלות וקבלה ת"ר זהובים לצורך פדיונה והרי הם מונחים ביד נאמן. ועתה נשמע באמת כי נתחלפה ונשאת לישמעאל אחד וילדה שני בנים ואומרת אמה כיון שנטמעה בין הישמעאלים שיחזירו לה הממון שהפקידה ביד נאמן, והקהל לא רצו אלא שיעשה ממנו הקדש לפדיון שבויים שיפדו מן השבח והקרן יהיה קיים. ואני אומר כי אין זכות לקהל כלל בזה הממון כי נתקבץ משאר הקהלות, ואפילו נתנו הם הממון הזכו לפדיונה הואיל ובא ליד אמה זכתה בו השבויה לפדיונה, ואף על פי שנתחלפה דילמא הדרא בתשובה ומפרקא ביה. אי נמי יהבינן לה דאכלה ביהדות אי נפקא לחירות בלא פדיון, ואפילו מייתא בגיותה, דילמא בניה יחזרו לדת ישראל וקא ירתי לה, דודאי בניה הוו כתינוק ישראל שנשבה לבין הכותים. דהא קיי"ל דכותי הבא על בת ישראל הולד כשר. ופשיטא תינוק ישראל שנשבה לבין הכותים שנפלה לו ירושה אין מפקיעין ירושתו. הילכך יהיו המעות מונחים ביד נאמן עד שיודע בעדים שמתה היא ובניה ויתנו ליורשיה. דמסתמא אי הוה נפקא לחירות וחוזרת בתשובה יהבינן לה, כדתנן בשקלים (פ"ב) מותר שבוי לאותו שבוי, והואיל וכן השתא נמי כשתמות היא ובניה זכו יורשיה. ואף על גב דלא יהבינן לה השתא דאכלה בגיותה, מ"מ כיון שגבו המעות לצורך פדיונה לא פקעה זכותה מינייהו, אלא מתלא תלי וקאי עד שתחזור בתשובה ותזכה בהן או שתמות ויחזרו בניה לדת ישראל וירשוה או שתמות היא ובניה ויזכו בהן יורשיה. כך דעת תלמידך נוטה, והרב בחסדו יודיעני דעתו בתשובתו הרמתה ותתענג על רוב שלום כנפש עבד תלמידך יששכר בן ה"ר יקותיאל ז"ל.

תשובה: על אודות השבויה אשר כתבת שזכתה היא ובניה במעות שנגבו לצורך פדיונה ודמית אותו לומר שבוי לשבוי, אינו נראה בעיני. דהא דאמרינן מותר שבוי לשבוי, היינו היכא שנעשית המצוה שנגבית הממון בשבילה, ומה שהותירו המתנדבים יותר מכדי פדיונה, זכה בהן השבוי מאחר שהתנדבו לצרכו. אבל בנדון זה, שנטמעה בין הכותים ונשאת וילדה בנים, ודאי לא זכתה במעות כיון שהתנדבו לפדיונה ולא יזכו בניה אחריה, דאדעתא דהכי לא התנדבו שתאכלם בגיותה, שהרי לא התנדבו אלא לצורך פדיונה. ודמי הך מילתא למי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו דמתנתו בטלה (ב"ב קלב), דאמדי' דעתיה שאם היה יודע שבנו קיים לא היה כותב נכסים שלו לאחרים. וכיוצא בזה יש כמה אומדנות בגמרא. וכן בנדון זה אדעתא דהכי לא התנדבו ולא זכתה בהן השבויה. וכן מצינו שאין לשנות בנדבת המתנדבים אלא לדעת מי שנתנה, כדאמרי' (ב"מ עח:) מגבת פורים לפורים, ואין העני רשאי ליקח מהם רצועה לסנדלו אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר דברי ר' מאיר. ואפילו לרשב"ג שמיקל, הני מילי לאותו עני שגבו בשבילו וזכה בו, אבל הכא מודה שלא זכתה בו מעולם. הגע עצמך הא דאמרינן (שקלים פ"ב) מותר המת ליורשיו, חולה שהיה גוסס ופסקו לו צדקה לצורך ארון ותכריכין וקבורה ונתרפא, וכי תעלה על דעתך שתנתן לו הצדקה, והלא לא אמרו אלא מותר המת, וכן בנדון זה כאלו מתה השבויה ולא נפדית, דמה לי מתה מה לי נתחלפה, הילכך לא זכתה בהן השבויה. ואם היה באפשר להחזיר לכל אחד מה שנתן, זה היה הנכון והישר, כי התנדבו לצורך פדיונה ולה (אולי צ"ל ולא) יצא מרשותם עד שתפדה, אבל זה אי אפשר כי יוציאו יותר מן הקרן להחזיר לכל אחד מה שנתן, הילכך יעשו בהם צרכי רבים. ויותר הוא טוב לפדיון שבויים כאשר אמרו הקהל ויהיה הקרן קיים אם תוכל לפדות באחרית הימים אותה שבויה שתפדה בו. וגרסינן בירושלמי דשקלים על מתני' דמותר עניים לעניים ומותר שבויים לשבויים ואין ממחין ביד הפרנסין, כלומר אם ראו שיש צורך שעה ורצו לשנות הרשות בידם".

לשיטת הרא"ש הולכים אחר אומדן דעת הנותנים, ואם המטרה של הצדקה לא תתקיים, לא זכה בהם השבוי ויורשיו.

שתי הדיעות הובאו בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רנג סעיף ז'), והשולחן ערוך כתב שהדעת נוטה כשיטת הרא"ש כיון שהולכים אחר אומד דעת הנותנים, זו לשון השולחן ערוך:

"מעות שגבו לפדיון שבוי ומת קודם שנפדה, יש מי שאומר שהם של יורשיו ויש מי שאומר שלא זכו בהם יורשיו, ולזה הדעת נוטה בזמן הזה, דאמדינן דעתייהו שלא התנדבו על דעת כך".

כספים שנגבו על ידי גבאי הצדקה, הרי הם כעומדים ברשות העניים, שכן גבאי הצדקה הינו יד עניים וזכו בהם העניים, למרות זאת הכריע השולחן ערוך כדעת הרא"ש, שיש לילך אחר אומד דעת הנותן ועל פיו לקבוע האם יינתנו הכספים או לאו, נמצא שגם לאחר שזכו העניים בכספים באמצעות גבאי הצדקה, יש לבחון מהו אומד דעת הנותן ועל פיו לפעול.

אם כן, על פי מה שנפסק בהלכות צדקה, יש לילך אחר אומד הדעת של הנותנים, ברור שהתורמים לקרן שהוקמה עבור נישואי יתומים, יתנגדו בכל תוקף שבמקרה של גירושין, תרומתם תהווה עשיית עושר על ידי האישה תוך הותרת היתומים ללא קורת גג, לפיכך ומשעה שהנושא הובא לפתחו של ביה"ד שהוא אביהם של יתומים, ההכרעה ההלכתית המתבקשת לשיטת הרא"ש שהשולחן ערוך הכריע כמותו, היא שכספי הצדקה שניתנו ובהם נקנתה הדירה, ישמשו לצורך מגורי הקטינים עד הגיעם לבגרות ועמידתם ברשות עצמם.

עוד יש לציין לדברי שו"ת רדב"ז חלק ד' סימן קכג (אלף קצג), שכתב כדלהלן:

"שאלה: מעשה היה בראובן שהיה לו נער משרת, ורצה להשיאו אשה ונתפשר עם יתומה אחת לתת לה סך מעות לקנות לה נדוניא לצורך נשואיה, ונתן המעות ליד אמה וקנתה בהם תכשיטין כמנהג וסמוך לחופה מתה הכלה. וראובן תובע מה שנתן לה כדי ליתנו ליתומה אחרת להשיאה לנערו. ואחות הכלה תפסה הנדוניא ואמרה, אחותי זכתה במתנה ואני זכיתי בתורת ירושה. יורה המורה הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים:

תשובה: לכאורה היה נראה שהדין עם אחות היתומה, דקי"ל מותר המת ליורשיו והכי פירושו, גבו לצורך המת, כלומר לצורך תכריכין וקבורה, והותיר נותנין אותו ליורשיו, וטעמא כיון שגבו לשם אותו המת זכו בו יורשיו ולא יתנו אותו לצורך מתים אחרים, וה"ה והוא הטעם אם גבו לצורך עני די מחסורו ולא הספיקו ליתנו לו עד שמת זכו בו יורשיו, כיון שגבו אותו לשם אותו פלוני, ואם כן כ"ש בנדון דידן, שכבר הגיעה מתנה ליד היתומה וזכתה אחותה מכחה.

אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דלא דמיא להך מכמה טעמי, חדא, דהכא פירש בהדיא לצורך נשואיה והרי לא הגיעה לכלל נשואין ולא זכתה במתנה. ותו, דאפילו לא פירש בהדיא אלא דאיכא גילוי דעתא סגי בהכי וחוזר במתנתו, דגרסינן בפ' מי שמת אימיה דרב זוטרא בר טוביה כתבינה לנכסהא לרב זוטרא דבעיא לאנסוביה ליה לרב זביד, אינסיבא וגרשה אתיא לקמיה דרב ביבי בר אביי, אמר משום אינסובי הוא והא אינסיבא. אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע, משום דאתיתו ממולאי אמריתו מילי ממולייאתה, אפילו למ"ד מברחת קני, הנ"מ היכא דלא גליא דעתה, אבל הכא גליא דעתא דמשום דזיין לה רב זביד אינסיבא והא איגרשה. וכתבו התוס' דמתנה במקצת היא ע"כ. ובודאי כשכתבה ונתנה הנכסים לבנה וזכה בהם איירי, דאי לאו הכי, למה צריכה לבית דין והיתה רוצה להוציא נכסים מבנה, וכן כתב רשב"ם.

והשתא ומה אם לגבי בנה בגילוי דעתא לבד סגי לבטל המתנה, כל שכן לגבי אחריני דבגילוי דעתא כל דהו סגי. ואף על גב דהרמב"ם ז"ל פירשה להאי עובדא בכותבת כל נכסיה אבל אם שיירה קנה מקבל המתנה, מודה הוא ז"ל דבנדון דידן דאיכא גילוי דעתא טובא, חדא, שלא נתן לה אלא כדי שתנשא לנערו דעביד ליה נייח נפשא. ותו, דפירש לצורך נשואיה ולא הספיקה לינשא, ותו, דאומדן דעתא הוא שלא נתן לה אלא להשיא יתומה ענייה לא להעשיר אחותה הנשואה, והדבר ברור כי לעולם אומדין דעת הנותן, וכל שכן הכא שראובן אמר לא נתתי אלא להשיא יתומה. וגדולה מזו אמרינן המוכר נכסיו לעלות לארץ ישראל אעפ"י שלא פירש על מנת חוזר, משום שהדבר ברור שלא מכר זה אלא כדי לעלות וכיון שלא עלה חוזר.

[…]

ולפי דרך זה אם גבו לצורך עני די מחסורו ולא הספיק הגבאי ליתנו לו לא זכו יורשיו הואיל ולא נעשית המצוה וינתן לעניים אחרים, אבל אם נתנם הגזבר ליד העני, שכבר נעשית המצוה, אף על פי שלא הספיק לאוכלן עד שמת זכו בהם יורשיו, בנ"ד נמי אם מתה אחר הנשואין שכבר נעשית המצוה זכו בהם היורשין ואין ראובן יכול לחזור בו אעפ"י שהנדוניא עדיין היא בעין. ואפילו אם תרצה לומר שאם גבו לצורך עני ולא הספיקו ליתנו לו עד שמת, אפילו הכי ינתן ליורשיו, הני מילי סתם גבייה דהוי מכל אחד דבר מועט וסתמא מחלי איניש והוי כממון שאין לו תובעים ולפיכך ינתן ליורשיו, אבל בנדון דידן דהוי מתנה מרובה ויש לו תובעין לא זכו בו יורשיו וכדכתיבנא. ומיהו מסתברא לי כפי' הראשון, דאם לא הגיע ליד העני שלא נעשית המצוה ינתן לעניים אחרים, ולישנא הכי משמע, מותר עניים לעניים, מותר עני לאותו עני, מותר שבוים וכו', מותר המת ליורשיו, משמע שנעשית המצוה והותיר, דהכי משמע לישנא דמותר, וכן אני אומר שכל הסבלונות אשר שלחו קרובי הבעל חוזרין, שלא שלחו לה אלא כדי שתנשא לזה שהוא קרובם, כדין הסבלונות אשר שלח החתן, כדכתב הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות זכייה ומתנה, וז"ל: אבל אם היו קיימים חוזר הכל וגובה אותם בבית דין שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד.

כללא דמלתא דאפילו למאן דאמר דשטר מברחת אף על גב דאיכא גילוי דעתא אם נתן כל נכסיו לא קנה ואם שייר מקצת קנה, מודה בנדון דידן דחוזר ראובן במתנתו לתתה ליתומה ענייה אחרת. חדא, שהרי פירש לצורך נשואיה ולא חלה המתנה עד זמן הנשואין. ותו, דאומדן דעתא הוא דמפני שהיה נערו נתן מתנה זו למשודכתו, ודמיא לסבלונות שנותנים קרובי החתן שחוזרין אם מתה. ותו, שלא נתן ראובן אלא לעשות מצוה להשיא יתום ויתומה, וכיון שלא נעשית המצוה חוזרין. ותו, דמתנה במקצת בעלמא אי לאו דעביד ליה נייח נפשא לא הוה יהיב ליה, אבל הכא בנ"ד מה נייח נפשא עבדא יתומה זו לראובן שיתן לה מתנה כזו, אלא ודאי לעשות מצוה נתכוין לא שיזכה בהם אחותה הנשואה. ותו, דשטר מברחת במקצת ליכא גילוי דעתא, דהא כיון ששייר דבר מה להתפרנס ממנו, משמע שהשאר הוא מתנה גמורה ואין כאן גילוי דעתא, אבל בנ"ד איכא גילוי דעתא, וטעם זה נכון לחלק בין ההיא עובדא דאימיה דרב זוטרא בר טוביה דכתיבנא לעיל לנדון דידן אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל שפירש ההיא עובדא שנתנה כל נכסיה אבל אם שיירה מתנתה קיימת. ולענין מה שנהגו לאחר השדוכין מראין הכלה לחתן ונותן לה החתן וקרובותיו מתנות, שיש מי שרוצה לומר שאין להם דין סבלונות ואפילו חזרה בו או שמתה אינם חוזרים. דע, כי הכל דין סבלונות יש להם. תדע, שאפי' הקדושין היה מן הדין שיחזרו אלא משום דקדושין לטיבועין ניתנו, דאי הדרי אתו למימר קדושין תופסין באחותה. כללא דמלתא איני רואה טעם לחלק בין מתנה זו לשאר סבלונות דלא נתן לה אלא על מנת שתנשא לו וזה ברור".

הרדב"ז אף הוא קובע כאומדנא ברורה שצדקה הניתנת לעני, ברור דאין כוונת הנותנים שתשמש לעשיית עושר של אחרים.

אמנם הרדב"ז נקט שאם מתה אחר הנישואין, זכו היורשים מפני שנעשית המצוה, ואכן גם במקרה זה, אין ספק שהדירה בבעלות האישה ותישאר בבעלותה, יחד עם זאת, הואיל ונתבאר כי ישנה אומדנא ברורה של נותני הצדקה שלא ייעשה עושר על חשבון ילדי הצדדים, יש לקבוע כי הדירה תשמש למגורי הילדים ללא תמורה עד הגיעם לבגרות, שאז תהיה האם זכאית לממש את חלקה בדירה, אם בפירוק שיתוף ואם בגביית דמי שימוש.

מהפן החוקי, אכן הדירה רשומה על שם שני בני הזוג ויש לאזנה ולחלקה על פי חוק יחסי ממון, אולם, בסעיף 8 לחוק נקבע כי יש לביה"ד סמכות לחלוק את הנכסים באופן אחר בנסיבות מיוחדות.

במקרה זה, הקטינים מתגוררים עם האב עקב מצבה של האם שאין כאן המקום להרחיב בו, לפיכך, הגם שהדירה בבעלות שווה של הצדדים, בהתאם לחוק האמור, ביה"ד קובע כי פירוק השיתוף בפועל יבוצע עם הגעת אחרון הקטינים לגיל 18, כך שבעלותה של האישה במחצית הדירה לגבי קבלת דמי שימוש תתממש רק אז ולא עתה, זאת לאור הנסיבות המיוחדות והעול הכלכלי שעל כתפי האב.

הרב נחמיה נשר – דיין

עברתי בעיון על פסק הדין שכתב ידידי ועמיתי הרה"ג ר' נחמיה נשר, והמקורות ההלכתיים שהביא באריכות עליהם הוא נסמך במסקנתו.

אינני מסכים עם גישתו הבסיסית להכרעת הנדון שבפנינו.

הנושא הנדון בפנינו הוא פירוק השיתוף בדירת הצדדים.

קיים נתון עובדתי בסיסי במקרה זה והוא הקובע הן מהבחינה ההלכתית והן מהבחינה החוקית, ועם נתון זה צריך להתחיל את פסק הדין ואולי גם לסיים. הדירה רשומה ע"ש שני הצדדים בחלקים שווים, עם נתון בסיסי זה צריך לפתוח את פסק הדין, מאחר ועובדה זו קובעת ששני הצדדים בעלים בחלקים שווים בדירה, ואין זה משנה כמה כסף כל אחד מהצדדים השקיע ברכישת הדירה, ולכן לכל אחד מהם קיימת זכות עקרונית לדרוש פירוק שיתוף בדירה ולקבל את מחצית חלקו, וכל התשובות ההלכתיות שהביא בהרחבה הרב נשר הקשורות לשימוש בכספי הצדקה שקיבלה האישה לצרכי נישואיה כיום לאחר שהתגרשה, אין צורך בהם לאור עובדה כאמור, שהדירה רשומה גם על שמה של האישה. יחד עם זאת ברור שביה"ד צריך לקבוע כיצד יבוצע באופן מעשי פירוק השיתוף בין הצדדים, ועל כך נרחיב בהמשך.

הדיון ההלכתי עליו האריך עמיתי הגר"נ נשר בהכרעתו, הוא סביב שאלה האם כספי הצדקה שניתנו לאישה לצורך נישואיה מקופת הצדקה הידועה "קופת העיר", עקב היותה יתומה מאב ערב נישואיה, האם כספים אלו שייכים לה כיום לאחר גירושיה, או היות וקיימת אומדנה של התורמים את כספי הצדקה לתרום את כספם לצרכי נישואיה של היתומה שזה קורת גג לה, וגם לילדים שיולדו לה בעתיד.

על שאלה זו הביא את תשובותיהם של הראשונים.   

למרות שכאמור כתבתי שהדיון ההלכתי במקרה דנן מיותר מאחר והדירה רשומה ע"ש שני הצדדים, חובה עלי להתייחס לגופו של הדיון ההלכתי שהשקיע בו ידידי בזיקה לנידון דנן, ובהמשך אתייחס לנקודה משמעותית נוספת בדבריו.

ובכן, הבנתי באותם תשובות שהביא עמיתי שונה מהבנתו, וממילא גם המסקנה ההלכתית שונה.

בראשונה אתייחס לתשובות הפוסקים שהביא עמיתי, וכדי לא להאריך כי אין צורך, לא אצטט פעם נוספת את לשונם המקורית אלא רק אכתוב את תוכן דבריהם.

הרשב"א בתשובתו חלק ד' סי' נ"ה עוסק בשאלה כאשר גבאי צדקה גבו מעות לפדיון שבויים ידוע, ולאחר שבאו המעות לידי הגבאים מת אותו שבוי קודם שנפדה.          
    קובע הרשב"א בפשטות שהכסף שנאסף עבור השבוי שמת יעבור ליורשיו. כמקור לפסיקתו מביא הרשב"א את המשנה במסכת שקלים פרק ב' משנה ה' "מותר שבוי לאותו שבוי… " לדברי הרשב"א הטעם בדברי המשנה, היות ומשעה שהגבאים גבו כספים עבור השבוי זכו עבורו הגבאים, ולכן גם אם נשאר עודף כסף לאחר שפדו את השבוי והתברר שגבו יותר מהנדרש, אף על פי כן המותר הולך לשבוי. אם כן מה לי אם נשאר כסף מיותר שהוא הולך לשבוי, ומה לי אם כל הכסף נשאר מיותר עקב מותו של השבוי קודם שנפדה שכסף הפדיון יעבור ליורשיו.

היוצא מדברי תשובת הרשב"א במעשה עליו נשאל הרשב"א, בשעה שנערכה המגבית עבור אותו שבוי הוא היה עדיין בחיים, ולכן השבוי כבר זכה בממון בחייו ועם מותו זה עובר ליורשיו.
לפי זה הוא הדין במקרה דנן, הכספים שניתנו לאישה עקב יתמותה קדם נישואיה על ידי גבאי קופת העיר, וכספים אלו אף נוצלו למטרתם, דהיינו שנקנתה דירה לצורך נישואיה, והיא אכן נישאה ונקנתה הדירה במשותף עם משפחת האיש, החלק בדירה שנקנה מכספי הצדקה שייך לאישה אף לאחר שהתגרשה ועזבה את הדירה.

בתשובת הרא"ש כלל ל"ב סימן ו' מובא מקרה על אישה צעירה שנשבתה בין הישמעאלים, ואימה הלכה וכיתתה את רגליה בין הקהילות לקבץ כספים לצורך פדיון בתה והצליחה לקבץ סכום בסך ת"ר זהובים, והניחה את הכסף ביד איש נאמן, ועתה התברר כי אותה בחורה צעירה המירה דתה ונישאת לאחד מהישמעאלים וכבר הספיקה להוליד שני בנים, עקב כך דורשת האם שאספה את הכספים עבור פדיונה של הבת שיחזירו לה את הממון שהפקידה ביד הנאמן. הציבור התנגד לדרישתה של האם ודרש שכל הכסף שנאסף ייעשה ממנו הקדש לפדיון שבויים, ודעת הרב השואל היתה להשאיר את הכסף שנאסף ביד הנאמן, אולי אותה בחורה תחזור בתשובה, ויינתן לה הכסף כדין מותר שבוי לאותו שבוי, או שהכסף יינתן לילדיה שהם ישראלים ודינם כדין תינוק שנשבה והכסף הזה הוא ירושתם שזכו בו מכח אמם.

הרא"ש בתשובתו חולק על הרב השואל, וכתב דהא דאמרינן מותר שבוי לשבוי, היינו היכא שנעשית המצווה עבור המטרה שלשמה נגבה הכסף, ומה שהותירו המתנדבים יותר מכדי פדיונה זכה בהן השבוי מאחר וכל הכסף נאסף עבור פדיונו. אבל בנידון השאלה שהבחורה נטמעה בין הגויים ונשאת לנכרי וילדה בנים ודאי לא זכתה במעות, משום דאדעתא דהכי לא התנדבו שתאכל את הכסף בגיותה, שהרי לא התנדבו התורמים אלא רק לצורך פדיונה, ומטרה זו לא יצאה לפועל מאחר והיא נטמעה בין הגויים וממילא לא יזכו בניה אחריה. עד כאן תוכן דברי תשובת הרא"ש.

הרא"ש מדמה מקרה זה למקרה המובא בגמרא מסכת בבא בתרא דף קל"ב: מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים, ואחר כך הגיע בנו, נפסק להלכה שמתנתו בטילה. מפני שאמדינן את דעתו של הנותן (האב) שאם היה יודע שבנו קיים לא היה כותב נכסים אלו לאחרים, וכיוצא בזה יש כמה אומדנות בגמרא. וכן בנידון זה אדעתא דהכי לא התנדבו נותני הצדקה ולא זכתה בהן השבויה…

ממשיך הרא"ש וכותב, הגע עצמך הא דאמרינן "מותר המת ליורשיו" (זו המשנה מסכת שקלים פ"ב הנזכרת בתשובת הרשב"א), חולה שהיה גוסס ופסקו לו צדקה לצורך ארון ותכריכים וקבורה ונתרפא, וכי תעלה על דעתך שתינתן לו הצדקה, הלא לא אמרו אלא מותר המת למת, וכן בנידון זה כאילו מתה השבויה ולא נפדית, מה לי מתה מה לי נשתמדה, הלכך לא זכתה בהן השבויה, עד כאן תוכן דברי תשובת הרא"ש.       
המתבאר מדברי תשובת הרא"ש שיסוד הכרעת הנדון הוא על פי אומדנה. לכן במקרה שמתה השבויה או המירה דתה, קיימת אומדנה שאילו ידעו הנותנים בשעה שנתנו את כספם שזה מה שיהיה לא היו מנדבים מכספם לצדקה, ומאחר וקיימת אומדנה ברורה לדעת הרא"ש חובה להחזיר את הכסף שנאסף לפדיון השבויה לנותנים. (הביצוע בפועל של השבת הכסף לנותנים היא לגמרי לא פשוטה).

אולם עדיין יש לדון בדברי תשובת הרא"ש, מפני שמהמקרה הנדון בתשובה לא ברור האם היתה השבויה כבר משומדת בזמן איסוף הכספים עבורה, או שהשתמדה לאחר שסיימו לאסוף את הכספים עבורה. יש בזה נפקותא גדולה, אם נשתמדה לאחר שכבר אספו את הכספים עבורה, הרי שהיא כבר הספיקה לזכות בכספי הצדקה, והאומדנה שהנותנים לא נתנו את כספם אלא לפדיון שבויה כשרה ולא שיגיע למי שהמירה דתה לא תועיל כפי שאנו רואים שם במשנה מותר שבוי לשבוי, למרות שפשוט שהנותנים לא התכוונו להעניק לשבוי מתנות אלא רק מה שנדרש לצורך פדיונו ולא מעבר לזה, וההסבר לכך, אומדנה (שאינה מייצרת תנאים), אינה יכולה לבטל למפרע את זכייתה של השבויה, כל עוד היא לא זכתה במגבית, מחמת האומדנה היא לא תזכה, אבל לאחר שהיא כבר זכתה אין זה מתבטל למפרע.

אך ממהלך תשובתו של הרא"ש משתמעים הדברים באופן מפורש.     
בתחילת תשובתו, מכריע הרא"ש כפי שהבאנו לעיל וזו היא לשונו:

"אבל בנדון זה שנטמעה בין הגויים ונשאת וילדה בנים, ודאי לא זכתה במעות כיון שהתנדבו לפדיונה, ולא יזכו בניה אחריה, דאדעתא דהכי לא התנדבו שתאכלם בגיותה, שהרי לא התנדבו אלא לצורך פדיונה. ודמי הך מילתא למי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו, דמתנתו בטילה, דאמדינן דעתיה שאם היה יודע שבנו קיים לא היה כותב נכסים אלו לאחרים".

המקרה שמביא הרא"ש מקורו במסכת בבא בתרא דף קל"ב: שעמד האב וכתב בשטר מתנה את כל נכסיו לאחרים היות וסבר שבנו כבר אינו בחיים, כלומר שכבר בשעת כתיבת השטר טעה האב (הנותן) בסוברו שבנו אינו בחיים, ויוצא אם כן שהמתנה ניתנה בטעות, ולכן בטילה המתנה. לפי זה אם הרא"ש מדמה דין המתנה למקרה של שבויה שהשתמדה, חייבים לומר שכבר בשעה שנאספו הכספים עבור השבויה לא ידעו שהיא כבר השתמדה, כי אם בשעה שהאם אספה כספים עבור פדיונה היא טרם השתמדה אין מקום להביא ראיה מאב שכתב כל נכסיו לאחרים, מאחר ושם זו מתנה בטעות. ואילו במקרה של השבויה הכספים לא ניתנו בטעות, שהרי היא עדיין היתה בת ישראל כשרה, אלא מוכח במפורש שכאשר אימה החלה לאסוף כסף עבור בתה היא כבר המירה דתה ואימה לא ידעה זאת שבתה כבר משומדת.

המתבאר מהאמור, כי המקרה בו עוסקת תשובתו של הרא"ש, בשעה שנתנו התורמים מכיסם כסף לפדיונה של השבויה התרומה ניתנה בטעות. 

לפי זה יוצא, שיש הבדל מהותי בין תשובת הרשב"א לתשובת הרא"ש. הרשב"א כאמור בתשובתו עוסק במקרה שהשבוי אשר עבורו נאסף הכסף בשעה שאספו עבורו את הכסף היה עדיין בחיים, ולכן גבאי הצדקה כבר זכו עבורו בכסף, ומאחר והשבוי זכה בכסף עם מותו זה עובר ליורשיו. ואילו, במקרה שבתשובת הרא"ש שהאם אספה כסף לפדות את בתה מהשבי, התברר שקודם שהחלה לקבץ כספים לפדיונה הבת כבר המירה דתה, ולכן הכספים שנתנו התורמים ניתנו בטעות.

גם הרשב"א יסכים, אם המקרה בו דן הרשב"א היה שהשבוי מת קודם שהחלו לאסוף כספים לפדיונו, הרי זה דומה למקרה שדן בו הרא"ש לשבויה שכבר נטמעה, וכל הכספים שניתנו, ניתנו בטעות וחובה להשיבם לתורמים.

וכך כותב במפורש הרא"ש בתשובתו הנ"ל על המשנה הנזכרת, מותר שבוי לאותו שבוי:

"אינו נראה בעיני, דהא דדמי מותר השבוי לאותו שבוי (גירסת הבית יוסף), היינו היכא שנעשית המצוה שנגבה הממון בשבילה, ומה שהותירו המתנדבים… זכה בהם השבוי מאחר שהתנדבו לצרכו. אבל בנדון זה שנטמעה בין הגויים ודאי לא זכתה במעות שהתנדבו לפדיונה… "

המשתמע מדברי הרא"ש, שמאחר ובשעה שאספו את הכספים עבור השבויה היא כבר נטמעה, התרומה ניתנה בטעות ולכן לא זכתה בהם השבויה, ואילו המקרה שבמשנה מותר שבוי לשבוי נפדה השבוי מכספי הצדקה, ולכן מה שנותר מכספי הצדקה זכה בהם השבוי.  

מכאן, שאין מחלוקת בין הרא"ש לרשב"א, מאחר וכל אחד עסק במקרה שונה, ובמקרה שבו דן הרא"ש גם הרשב"א היה מסכים להכרעתו של הרא"ש שהשבויה לא זכתה בכספי הפדיון, וכן להיפך.

העולה מן האמור לעניין הנדון בפנינו:

מאחר והכספים שנאספו עבור האם היתומה באמצעות "קופת העיר" היו למטרת רכישת דירה לצורך נישואיה, מטרה זו אכן התממשה, ולכן לכל הדעות האם זכתה כדין בכספים אלו, וממילא לפחות חלק מהדירה נרכש מכספיה שלה.

ברם, בשולחן ערוך יורה דעה סימן רנ"ג סעיף ז' פסק וזה לשונו:

"מעות שגבו לפדיון שבוי ומת קודם שנפדה, יש מי שאומר שהם של יורשיו, ויש מי שאומר שלא זכו בהם יורשיו, ולזה הדעת נוטה בזמן הזה, דאמדינן דעתייהו שלא התנדבו על דעת כן… "

מי הם שתי הדעות המובאות בשו"ע. כותב הבית יוסף שם, שהם דעת הרשב"א ודעת הרא"ש הנזכרים לעיל. זאת אומרת שמרן הבית יוסף הבין שדעת הרא"ש ודעת הרשב"א הם דעות חלוקות, ואילו לפי איך שאנו הבנו והסברנו לעיל את דבריהם, יוצא לכאורה שאין מחלוקת ביניהם, מאחר וכל אחד מהתשובות עסק במקרה אחר. אם כן עלינו לבחון את הבנתו של הבית יוסף בדבריהם.

עיינתי בביאור הגר"א על השולחן ערוך שם בס"ק י"ג על הדעה הראשונה שמביא השו"ע "יש מי שאומר שהם של יורשיו", שהיא כאמור דעתו של הרשב"א, כותב הגאון:

"כנ"ל מותר המת וכו'"

 בס"ק י"ד כתב על הדעה השניה שמביא השו"ע "ויש מי שאומר שלא זכו בהם יורשיו", זו כאמור דעת הרא"ש הנזכר. וזה לשונו של הגאון:

"דדוקא היכא שנעשית המצוה שנגבית הממון בשבילה והותר. משא"כ כה"ג דאמדינן דעתייהו וכו', וכמו שמצינו כמה אומדנות בגמ' ב"ב קמ"ו ב' מי שהלך בנו למ"ה וכיוצא בו. וכן הובא בירושלמי שם מותר עניים לעניים, גבו לו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו סבר ר' ירמיה למימר מותר המת ליורשיו, א"ל רב אדא דחטרי דלא כיוון אלא לו"

לאחר עיון מייגע, המתבאר בפירוש הגר"א בדעת הרא"ש, שההבנה בדברי תשובת הרא"ש אינה כפי שאנו הבנו.

הגאון כותב, "דווקא היכא שנעשית המצווה", פירושו שהכסף כבר הגיע לידיה של השבויה קודם שהמירה דת, כי אז כבר זכתה בכספי הצדקה, אבל כל עוד זה לא הגיע לידיה בפועל, למרות שכבר נאסף הכסף קודם שהמירה דתה, וממילא לכאורה מי שאסף את הכסף עבורה גם זכה עבורה והרי זה כאילו כבר הגיע לידה, אף על פי כן לא זכתה בכסף, מחמת אומדנה. ועל כך מביא הגאון את כל המקורות בגמ' של האומדנות, מאחר וקיימת אומדנה ברורה שהנותנים לא תרמו את כספם למי שהמירה את דתה, ולכן כל עוד לא הגיע לידה הכסף לא זכתה בו.

הגאון, שמסביר בדעת הרא"ש דווקא כאשר הגיעו בפועל כספי הצדקה לידה זכתה בהם, קובע זאת על פי לשון הרא"ש עצמו בתשובתו, וכך כותב הרא"ש שם בתחילת תשובתו: "דהא דאמרינן מותר שבוי לשבוי, היינו היכא שנעשית המצוה שנגבית הממון בשבילה… ".

הגאון הבין בדברי הרא"ש, שכוונתו כי הכסף שנאסף עבור השבויה הגיע ממש לידיה, ולא שזכתה בהם מחמת הגבאי שזכה עבורה בכסף, למרות שלכאורה על פי דין הכסף הוא כבר שלה מדין זכייה כידוע יד גבאי הצדקה כיד העניים. כמובן זה מחייב ביאור, ודבריו יבוארו בהמשך.    

מכל מקום, לנידון דידן, האישה כבר קיבלה לידה את כל הכסף מקופת הצדקה, ואף כבר נקנתה דירה מכסף זה, ולכן זה יישאר שלה.

מעתה לפי דברי הגר"א יקשה מאד ההבנה בדברי הרא"ש, כאמור הרא"ש בתשובתו מביא מקור שאומדנה מבטלת את זכייתה של השבויה, מהמקרה הנזכר לעיל ומובא בגמ' בבא בתרא:

"הרי שהלך בנו למדינת הים, ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים, ואחר כך בא בנו… ר' שמעון בן מנסיא אין מתנתו מתנה שאילו היה יודע שבנו קיים לא כתבן".

והגר"א מביא מקור נוסף את המשנה במסכת בבא בתרא דף קמ"ו:

"שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ולא שייר קרקע כל שהוא, אין מתנתו מתנה".

מסבירה הגמרא, אם השכיב מרע נתרפא מחוליו ועמד על רגליו מתנתו בטילה, מפני שוודאי הוא נתן את מתנתו על דעת זה שהוא הולך למות, דלא יעלה על הדעת שהוא התכוון לתת מתנה גם אם הוא יבריא ויישאר ללא נכסים ויזדקק לצדקה מהבריות לצורך מחייתו, לכן המתנה בטילה.

אך אם נתבונן היטב נוכל להבחין שיש הבדל מהותי בין אותם מקרים הנזכרים בגמ' בבא בתרא ובעוד מקומות העוסקים באומדנות המבטלות את המכירה או המתנה, לבין המקרה אשר בו דן הרא"ש בתשובתו.

המקרים הנזכרים בגמ' כמו מי ששמע שמת בנו, או שכיב מרע שהיה סבור שהוא לא יקום מחוליו, למרות שהנותן מתנה לא התנה תנאי מפורש שהקניינים הם דווקא בנסיבות אלו, מכל מקום מחמת האומדנה הברורה שקיימת סיבה למתנה זו, נוצר כאן תנאי שנותן המתנה נותן רק בתנאי זה, וכאשר לא יתקיים התנאי כמו מי שבא בנו, או השכיב מרע שהבריא מחוליו, במקרים הנ"ל הטעות אינה בעצם הקנין, כלומר, הקניין שריר והמתנה חלה, אלא מאחר והמתנה ניתנה מסיבה שנוצרה על פי אומדנה כאשר התברר שהסיבה לנתינת המתנה היתה בטעות וממילא בטלה הסיבה בטלה המתנה.

אבל בנידון תשובת הרא"ש, הטעות אינה בסיבה אלא במהות העניין, כלומר, אנשים נתנו כסף לצדקה והתברר למפרע שלא היתה כלל מצות צדקה, כי הנותנים סברו שמדובר בשבויה יהודייה והתברר שהשבויה היא נוכרייה, זאת אומרת שהוברר למפרע שמתחילה לא היתה מצוות צדקה, היינו, בעצם המעשה היתה טעות ולא בסיבת המעשה. יוצא איפוא שהמקורות שמביא הרא"ש בתשובתו (המובאים בביאור הגר"א) אינם תואמים את המקרה הנדון בתשובתו.  

מכאן נחזור להמשך דברי הגאון, שכאמור מביא מקור נוסף לתשובת הרא"ש מדברי הירושלמי על המשנה שהובאה לעיל במסכת שקלים פרק ב' משנה ה':

"מותר עניים לעניים, מותר עני לאותו עני… מותר המת ליורשיו."

ובגמ' ירושלמי פ"ב הלכה ה' על משנה זו מובא:

"גבו לו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו, ר' ירמיה סבר למימר מותר המת ליורשיו. אמר ליה ר' אידי דחוטרא, הגע עצמך דלא כיון אלא ליה, אמר ליה אנא לא אמרית את מניין לך… "

פירוש: ר' ירמיה סבר שאף במקרה שגבו לצורך העני ונמצא שיש לו די כסף המותר עובר ליורשיו. לעומתו ר' אידי חולק עליו וסובר "הגע עצמך", כלומר תעיין בזה ותמצא דלא כוון אלא ליה, שנותני הצדקה כוונו כאשר נתנו את כספם רק לעני עצמו ולא ליורשיו, דעל דעת כן וודאי לא התנדבו, ומה שנכתב במשנה מותר המת ליורשיו, היינו שנותר מכספי הצדקה אחר שנעשו צרכי המת, ואומדים את דעתם של המתנדבים שעל דעת כן התנדבו בתחילה, שבאם יוותר מכספי הנדבות יהיה ליורשיו, דאי אפשר לצמצם.

פירוש דברי הירושלמי הוא על פי הספר "תקלין חדתין" (לרבי ישראל משקלוב בעל פאת השולחן מתלמידי הגר"א).

המתבאר מהפירוש בדברי הירושלמי, ר' ירמיה סובר מאחר וגבאי הצדקה זכו עבור העני, אף שהוא כבר אינו זקוק לכספי הצדקה, זוכים יורשיו במגבית. ורב אידי דחוטרא סובר כיוון שהנותנים לא כיוונו בנותנם את כספם לצדקה אלא עבור אותו פלוני עני, ואותו פלוני עני לא היה זקוק לזה, א"כ זוהי נדבה בטעות, ועל כרחך צריכים כספי הנדבה לחזור לנותנים. לפי זה לכאורה דברי ר' אידי אינם הולמים את דברי המשנה הנזכרת "מותר המת ליורשיו", מאחר ואספו כסף עבור קבורת מת מסוים ונותר כסף נותנים את המותר ליורשי המת, הרי היות ואספו את הכסף עבור אותו מת מסוים לשיטתו של ר' אידי, הכסף הנותר צריך לחזור לנותנים ולא ליורשי המת. אלא ההסבר הוא, לאחר שהגיע הכסף ליעדו עבור קבורת אותו המת והשתמשו בו לצרכי קבורתו, אם נותר מהכסף שנאסף יעבור ליורשי אותו מת, מפני שאומדים את דעתם של המתנדבים, שעל דעת כן נדבו שאם יוותר לאחר שנעשתה המצווה יינתנו ליורשיו.

בפירוש "משנת אליהו" למסכת שקלים (אף הוא לרבי ישראל משקלוב) הוא מחדד פירושו בדברי ר' אידי וזה לשונו:

"ועוד יש לפרש (דלא כיוון אלא ליה) דצריך שיזכה הוא ואשר נותר אח"כ ממנו הוא, משא"כ הכא דלא זכה כלל".

כלומר, ר' אידי סובר שהנותנים לא רק שהתכוונו בתרומתם לאותו מת מסוים, אלא הנותנים כוונו שתתבצע המצווה לה הם תרמו מכספם, ועד שלא תתבצע המצווה, אי אפשר לקרוא לזה מותר הצדקה.

לאחר אריכות הדברים בביאור דברי הגאון המבאר את תשובת הרא"ש, מתבררת הבנתו בדברי הרא"ש כדלהלן:

הרא"ש בתשובתו קובע כלל יסודי בדין מותר צדקה המובא במסכת שקלים, אימתי יש לכסף הנותר ממגבית הצדקה דין מותר צדקה שיינתנו לעני עצמו, רק לאחר שהתקיימה המצווה בפועל, היינו שסכום הכסף שלו נזקק העני הגיע לידיו ונותר עודף מהסכום שהעני אמור לקבל, גם זה יינתן לאותו עני, כמו כן במקרה של שבוי, שלאחר שהשתמשו בכסף לפדיונו של השבוי ועדיין נותר כסף, הרי הוא לשבוי עצמו או ליורשיו. אבל קודם שהשתמשו בכסף המיועד לפדיון השבוי, למרות שגבאי הצדקה זכו בכסף זה עבור השבוי עם הגיע הכסף לידם עבורו, אם במקרה מת השבוי קודם פדיונו וממילא בפועל לא התקיימה מצוות פדיון שבויים, לא זכה השבוי בכסף זה מחמת אומדנה ברורה שהתורמים התכוונו בתרומתם שבכסף תיעשה מצוות פדיון שבויים והמצווה לא נעשתה. אמנם כאמור מחד גיסא קיים הבדל מהותי בין המקרים של אומדנה שמביא הגר"א ומובאים גם בתשובת הרא"ש, אך מאידך גיסא היסוד הוא כפי ששם קיימת אומדנה מובהקת המבטלת את המתנה או המכירה, לדעת הרא"ש גם באיסוף כספים לצרכי צדקה קיימת אומדנה מובהקת שהכסף ישמש אך ורק לקיום המצווה, ואם זה לא נעשה, התרומה בטילה וחובה להחזיר את הכסף לנותנים.

לפי זה נבין היטב את מחלוקתם של הרשב"א בתשובתו והרא"ש בתשובתו כפי שעולה מדברי השולחן ערוך שמציג את דעותיהם כחלוקות, ולא כפי ששאלנו לעיל שניתן היה להסביר את דבריהם שאין מחלוקת ביניהם.

הרשב"א סובר כאשר כספי הצדקה נאספו על ידי גבאי הצדקה עבור עני מסוים, מיד זכה אותו עני בכסף זה, מאחר ויד הגבאי כיד העני והוא זכה עבורו, ואם קודם שהספיקו להמציא לעני את הכסף הוא מת, זכו בזה יורשיו. לפי הרשב"א גם במקרה שנשאל עליו הרא"ש בשבויה שנשתמדה, אם בשעה שאספו עבורה כסף לפדיונה טרם המירה את דתה, ורק לאחר שנאסף הכסף המירה את דתה, הכסף יהיה שייך לה מפני שהיא כבר זכתה בו.

לעומתו הרא"ש סובר שבכספי צדקה לעולם העני או הנזקק לא זוכה בכסף עד שיגיע לידיו, ולכן אם מת העני קודם שקיבל את הכסף לידיו, הרי זה חוזר לתורמים.  

מעתה נשוב לנידון דידן.

כספי הצדקה שנאספו עבור האישה היתומה במסגרת קרן יתומים שהקימה קופת העיר לצורך נישואיה, הגיעו לידי האישה והשתמשו בכספים אלו למטרה שלשמה הם נועדו, לצרכי נישואיה הכוללים הוצאות חתונה וקניית דירה.

האישה ובעלה התגוררו בדירה שנרכשה וזכו להביא ארבעה ילדים, אם כן לכל הדעות כספי הצדקה שנאספו שייכים לה כל עוד היא חיה.

יתר על כן, כספי הצדקה הוטמעו בדירת הצדדים ובעקבות כך נרשמה הדירה על שם שני הצדדים בחלקים שווים, ולו יצויר שלאחר רכישת הדירה היה נותר כסף מכספי הצדקה, הנותר שייך לאישה. זו המסקנה ההלכתית למקרה הנדון בפנינו מכל האמור לעיל.

כפי שאמרתי בתחילת דברי, נקודה נוספת שכתב ידידי שאינני מסכים עמו. עמיתי כותב שאין ספק שכאשר ניתנים כספי צדקה עבור נישואי יתומה, מטרת הנותנים הינה לספק קורת גג ראויה ליתומה ולילדיה, שתי מטרות אלו עומדות באופן ברור בפני התורמים, אלו ידעו התורמים כי לאחר מספר שנות נישואין הצדדים יתגרשו והאישה תיטול מחצית מהדירה לעצמה כאשר ילדיה אינם עמה, מה שיגרום לילדיה להישאר ללא קורת גג ראויה, הדבר היה מנוגד לחלוטין לרצונם, זו אומדנה חד משמעית. עד כאן דברי עמיתי.

אינני יכול לקבל אומדנה שכזו, מניין לו אומדנה זו. יש גבול לאומדן דעת ולא ניתן להרחיק לכת להרחיב את דמיון האומדנות עד כדי כך שהתורמים בשעה שתרמו את כספם כבר התכוונו גם לילדיה של האישה היתומה, כולנו תורמים כסף עבור יתומים נזקקים ומתכוונים לעזור ליתום שזקוק כעת או בעתיד לנישואיו, הרי בחלק גדול מהמקרים קופת הצדקה מקימה קרן עבור היתומים כאשר הם עדיין קטנים מתוך דאגה לעתידם שיגדלו, שיהיה להם בסיס כספי להתחיל בשידוכים, מי חושב על ילדיהם של היתומים, אנשים תורמים לאותם קרנות צדקה עבור נישואי היתומים עצמם גם אם חלילה הם לא יזכו להביא ילדים לעולם זה אינו מעניין אותם, המטרה היא אחת לצורך נישואי היתום/יתומה ותו לא. הדבר נראה לי פשוט, מאחר וזו המציאות.

כאמור הנדון כאן הוא פירוק שיתוף בדירת הצדדים, האישה תובעת פירוק שיתוף מיידי לקבל את מחצית חלקה בדירה, ואם הבעל מעוניין לקנות את חלקה של האישה, ישלם בהתאם לחוות דעת שמאי.

מנגד הבעל דורש להשתמש במקרה זה בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון לחלוקת הדירה שהבעל יקבל חלק גדול יותר, נימוקיו של האב לחלוקה בלתי שוויונית מובאים בהרחבה בדברי עמיתי, ואין צורך שאחזור עליהם. רק אוסיף שהבעל (האב) מחזק את דרישתו לחלוקה בלתי מאוזנת לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בנימוק נוסף, מאחר וכל ארבעת הילדים נמצאים במשמורתו הבלעדית של האב, וכמו כן לדבריו במשך כל שנות הנישואין האישה לא עבדה ולא דאגה לפרנסת הבית ולא תרמה דבר במאמץ המשותף בבית כולל הוצאות בשיפוץ הבית שרק הבעל נשא בהם, לכן מבקש שפירוק השותפות בדירה לא יעשה באופן שוויוני לטובת הבעל, לחילופין, שפירוק השיתוף יתבצע רק לאחר הגיע אחרון הילדים לגיל 18, ועד אז יתגורר האב בדירה עם ארבעת ילדיו.

על מנת להגיע להכרעה סופית בנדון, חובה להציג את המצב העובדתי הקיים, שהוא חלק בלתי נפרד מהשיקול דעת לצורך ההכרעה.

מדובר באישה הסובלת ומאובחנת עם בעיות נפשיות, שעקב כך לא היתה מסוגלת לתפקד הן כרעיה והן כאם, עד שלבסוף נאלצה מיוזמתה לעזוב את בית הצדדים ולעבור להתגורר בבית אימה, כאשר האב נשאר לבדו עם ארבעת ילדיהם. מסיבה זו, נקבע במסגרת הסכם בין הצדדים שהאחריות ההורית תהיה בלעדית על האב, ולאם נקבעו הסדרי שהות עם הילדים מצומצמים ביותר.

כמו כן, האם אינה נוטלת כל חלק במזונותיהם והוצאותיהם של הקטינים, וזאת למרות שהיא מקבלת קצבת נכות הכוללת גם קצבת תלויים שהיא שייכת לקטינים, והאם אינה מעבירה לקטינים את הקצבה השייכת להם.

זאת ועוד, מיום שנפרדו הצדדים האם מתגוררת בבית אימה, זאת אומרת שאין לה כלל הוצאות.

כאמור האב וב"כ מבקשים לבצע את פירוק השיתוף בדירת הצדדים באופן לא שוויוני לטובת האב בהתבסס על סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון.

טועה ב"כ האב בגישתו, אין מקום להחיל את סעיף 8(2) כאשר מדובר על נכס הרשום על שם שני הצדדים בחלקים שווים, סעיף 8(2) מקנה לביה"ד שיקול דעת רחב בהתאם לנסיבות מאד ספציפיות לחרוג מחלוקה מאוזנת, אך כל זה שייך אך ורק כאשר מדובר על איזון זכויות הצדדים שנצברו במהלך החיים המשותפים, שלביה"ד יש את הזכות לקבוע שצד אחד לא יעביר את כל מחצית מזכויותיו שצבר במהלך הנישואין לצד השני כפי שקובע החוק, אלא פחות מכך. אבל נכס המצוי בבעלות שני הצדדים, וכידוע מה שקובע את הבעלות על הנכס זהו הרישום בטאבו והנכס רשום על שם שני הצדדים בחלקים שווים, בלתי אפשרי להפקיע את בעלותו או חלק מבעלותו של אחד מהצדדים, הבעלות היא קניינו של כל צד.  

גם עמיתי הגר"נ נשר קבע בפסק דינו מהפן החוקי על פי סעיף 8(2), כי יש לביה"ד סמכות לחלוק את הנכסים באופן אחר בנסיבות מיוחדות. כאמור זו טעות. לסעיף 8(2) אין מקום כאשר מדובר על פירוק שיתוף בנכס הרשום בחלקים שווים ע"ש שני בני הזוג.

אינני מסכים לגישה זו.

על פי חוק כאשר עוסקים בדירה מגורים הרשומה ע"ש שני הצדדים, על פי הדין והחוק היא שייכת לשני בני הזוג בחלקים שווים. ובאם אחד מהשותפים דורש פירוק שיתוף בדירה, חייב ביה"ד להיעתר לדרישתו, מאחר וכך קובע סעיף 37 (א) לחוק המקרקעין:

"כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף."

מכאן שבעלי מקרקעין משותפים זכאים, כל אחד מהם ביוזמתו, לפרק את השותפות בכל עת, גם אם השותף הנוסף אינו מסכים לפירוק, מכל סיבה שהיא, ולביה"ד אין שיקול דעת בעניין זה.

אלא רק בפירוק שיתוף שהוא בית מגורים המשמש למגורי בני הזוג. קובע החוק לביה"ד יש שיקול דעת לעכב את ביצוע הפירוק, כפי שנקבע סעיף 40א (א) לחוק המקרקעין:

"החליט בית המשפט לפי סעיף 40 על פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני זוג המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה, לא יורה על ביצועה והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצרכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצרכיהם, לתקופה שיקבע."

סעיף זהה נקבע גם בסעיף 6א לחוק יחסי ממון.

הוראת סעיף 40א (א) אינה מונעת מביה"ד להחליט עקרונית על פירוק שיתוף בדירה (לכן סעיף 37 (א) בתוקפו), המדובר בעיכוב ביצוע פירוק השיתוף, לכן על ביה"ד להיעתר לבקשה לפירוק שיתוף, אלא שלאחר הקביעה העקרונית כי השיתוף יפורק, לביה"ד קיימת אפשרות לבחון את שאלת העיתוי של מימוש הפירוק, לעכב את ביצוע מכירת הדירה כל עוד לא ייתכן הסדר מגורים קבוע המתאים לצרכי הילדים המתגוררים בדירה.    

לאור הנתונים הנזכרים לעיל במקרה הנדון בפנינו, כאשר האב הוא המשמורן הנושא באופן בלעדי בגידולם וחינוכם של ארבעת הילדים הקטינים, ואף נושא לבדו בכל הוצאותיהם השוטפות כולל אחזקת מדור, ואילו האם חיה אצל אימה, משוחררת מכל אחריות כלפי ילדיה ואינה מעבירה כל סכום כספי עבור ילדיה, למרות שהיא מקבל קצבת תלויים, ולאחר כל זה תובעת פירוק שיתוף בדירה בה מתגוררים ארבעת ילדיה הקטינים, כלומר לזרוק את ארבעת ילדיה מהדירה ולהשאירם ללא קורת גג.

ניתן להסביר את התנהגותה של האם כלפי ילדיה בתביעתה לפירוק שיתוף, כאומרת לאבי ילדיה קח לך את הנפש, הרכוש תן לי.

בשים לב שהאם מהתמורה שתקבל עבור חלקה בדירה לא תוכל לרכוש דירה אחרת, וספק גדול אם יש לה כוונה כזו, אלא מאי "גם לי גם לך לא יהיה."

מתוך כך מחליט ביה"ד, עם מתן פסק דין זה ניתן צו לפירוק שיתוף בדירת הצדדים המצויה ברח' […].

יחד עם האמור קובע ביה"ד שפירוק השיתוף בפועל לא יתבצע עד מלאת לילד הקטן מבין ארבעת הילדים 18 שנה.           

האב ימשיך להתגורר בדירה עם ארבעת ילדיו עד הגיע הקטין לגיל 18, האב יהיה פטור מתשלום דמי שימוש לאם עבור חלקה בדירה עד המועד שנקבע כאמור לביצוע פירוק השיתוף.

מסקנה

• כספי הצדקה שנאספו לצורך נישואי האישה באמצעות קרן הצדקה "קופת העיר" שייכים לגמרי לאישה.
• בהמשך לסעיף א' ניתן בזאת לפירוק שיתוף בדירה הרשומה ע"ש שני הצדדים.
• ביצוע פירוק השיתוף יידחה עד הגיע הילד הקטן ביותר מבין ארבעת הילדים לגיל 18 שנה.
• אופן ביצוע פירוק השיתוף ייקבע רק בהגיע עת הפירוק בפועל.
• עד לביצוע פירוק השיתוף יתגורר האב בדירת הצדדים עם ארבעת הילדים.
• האב פטור מתשלום דמי שימוש לאם עד ביצוע פירוק השיתוף בפועל.

הרב אברהם מייזלס – אב"ד      

לאור האמור ביה"ד פוסק:

• האב ימשיך להתגורר בדירה עם הילדים עד הגעת אחרון הקטינים לגיל 18.
• האב לא ישלם לאם דמי שימוש בגין חלקה בדירה.
• לדעה א' לא ניתן להוציא כעת צו לפירוק שיתוף בדירת הצדדים רק עם הגעת אחרון הקטינים לגיל 18.
• לדעת הרוב (דעה ב') כבר עתה ניתן להוציא צו לפירוק שיתוף בדירת הצדדים. פירוק השיתוף בפועל יידחה עד לאחר הגעת אחרון הקטינים לגיל 18 שנה.
• הדירה תימכר עם הגיע אחרון הקטינים לגיל 18.
• עם מכירת הדירה יקוזז מחלקה של האם כל הסכום שהצטבר מהקצבת תלויים שהאם מקבלת, מעת שהחלה לקבל קצבת נכות.
• התיק ייסגר.

ניתן ביום כ"ב באב התשפ"ו (05/08/2026). הרב אברהם מייזלס – אב"ד             הרב בנימין לסרי      הרב נחמיה נשר