לפני כבוד הדיינים: הרב מימון נהרי, הרב שניאור פרדס, הרב אברהם מאיר שלוש
פסק דין
לפנינו ערעור האיש (להלן המערער) על פסק דין בית הדין האזורי בבאר שבע מיום כ"ג בטבת תשפ"ו (12.01.2026). בפסק הדין הוחלט, כי כל צד יחזיק בכספים שברשותו מכח ההלכה של "המוציא מחברו עליו הראיה".
רקע
הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום ט"ז בתמוז תשע"ה (3.7.2015), ולהם שני ילדים. ביום 4.11.2022 עזבה המשיבה את הבית מכיוון שחשה אלימות, לטענתה, מצד המערער. בהמשך, פתחה המשיבה תיק תביעה לגירושין וכרכה אליו תביעת משמורת, הסדרי שהות, מזונות הקטינים וחלוקת הרכוש.
ביום ט' בטבת תשפ"ג (2.1.2023) התקיים דיון ראשון ובו הסכים המערער לנסות לעשות שלום בית ואף הסכים לנסות פנייה לייעוץ באופן מיידי. המשיבה לא הסכימה. היא טענה שאינה מסוגלת לעשות שלום בית עם מי שנוהג עמה באלימות קשה והוסיפה שכבר ניסתה בעבר שלום בית.
ביום 16.01.2023 התגרשו הצדדים.
המשיבה הגישה תביעה לכתובה. המערער פתח בבית המשפט תביעה לחלוקת רכוש. בתביעה זו נפסק כפשרה לסיום ההליכים, שהמשיבה תשלם למערער 250,000 ש"ח בגין זכויות פנסיוניות ובגין כספים נוספים שלגביהם היו חילוקי דעות.
בית הדין קיים מספר דיונים בהם הצדדים נחקרו על גירסתם הסותרת, והגיע למסקנה חד משמעית שיש כאן נתונים עובדתיים שלא ניתן לבררם ויש צורך להגיע לפשרה.
הסכום הנקוב בכתובה הוא: 520,000 ש"ח.
לפי פסיקת בית המשפט הנ"ל המשיבה אמורה לשלם למערער 250,000 ש"ח.
בית הדין שמע את הצדדים ובאי כוחם במהלך הדיון באורך רוח ועיין בחומר הרב שבתיקים בבית הדין קמא, ובמסמכים שבתיק הערעור.
נימוקים מרכזיים בפסק הדין נשוא הערעור
בית הדין קמא הגיע למסקנה בפסק דינו המקיף שלא ניתן לברר עובדתית עם מי האמת, מי אשם בפירוק מערכת הנישואין. ממילא, בהתאם להלכה יש לפשר ולהותיר כל צד כשהוא מוחזק בכספים שבידיו.
להלן ציטוטים מהמבוא לפסק הדין:
"בין הצדדים הכחשה קוטבית, ומי מהם אינו דובר אמת. במציאות, מדובר בספק שאינו יכול להתברר. כאשר כל אחד מהצדדים טוען כי ממשנהו יצאו הגירושין.
לצערנו בית הדין מורגל לכך שפעמים רבות הצדדים או מי מהם אינם מדייקים בדבריהם, אולם כאן מי מהצדדים לא זו בלבד שאינו מדייק אלא אומר דברים שאינם אמת. לצערנו לא עלה בידינו לברר את הסוגיה העובדתית מהטעם הפשוט, שדברים שבין איש ואשתו פעמים רבות אינם יכולים להתברר, ואכן הצדדים לא ביקשו להביא עדים וכאמור לעיל אין לנו אלא דבריהם.
יתברר לפנינו כי במציאות כעין זו, הדין הוא המוציא מחבירו עליו הראיה ולא ניתן להוציא ממון."
לאחר מו"מ הלכתי בבירור דין אשה התובעת גירושין, באלו מקרים הפסידה תוספת ובאלו מקרים לא, כתב ביה"ד במסקנתו:
"יסודם של דברים הוא שלא ניתן להוציא ממון מהבעל כאשר הוא טוען טענת ברי, אף שביד האשה שטר כתובה.
אמנם כשם שלא ניתן להוציא מהבעל, כך לא ניתן להוציא מהאשה. ביארנו עניין זה בפסק דין מבית דיננו תיק 1043798/16.
לאשה זכויות פנסיוניות שצברה במהלך חיי הנישואין. חוות הדעת האקטוארית העלתה שחלקו של הבעל לשעבר בזכויותיה הפנסיוניות של האשה הוא כ- 250,000 ש"ח. האשה מוחזקת בסכום זה שבידיה, ועדיין לא הגיע לזמן פדיונו. כשם שאין להוציא מהבעל כשטוען ברי לפטור מהכתובה, כך אין להוציא ממנה כשטוענת ברי לחייב. מסקנת הדברים – אין להוציא מהבעל כל סכום שהוא מכח חיובו בכתובה. עם זאת גם אין להוציא ממון מידי האשה עד לסכום כתובתה עיקר ותוספת.
נפסק כי האשה המוחזקת בידיה תוכל להותיר בידיה מכח תביעת הכתובה כל סכום שהיא מוחזקת בו עד לדמי כתובתה. בכלל זאת ייוותרו בידה זכויותיה הפנסיוניות או כל זכות שאותה היא נדרשת להעביר לידי הבעל לשעבר מכח חוק יחסי ממון."
בית הדין האזורי ציין לפסיקות דומות במקרים אחרים.
טיעונים מרכזיים של המערער
- שגה בית הדין שקבע שלא התברר בפניו ממי יצאו הגירושין, שכן לטענתו המשיבה היא זו שפתחה תיק תביעה לגירושין, והיא זו שיצאה מהבית מספר חודשים עוד קודם התביעה.
- שגה בית הדין שהתעלם ממסכת הראיות שהובאה בפניו על ניסיונות חוזרים ונשנים שלו להביא את המשיבה לעשיית שלום בית. הדברים נאמרו גם במהלך הדיון. מצטט קטעים מהפרוטוקול על סירוב המשיבה להצעתו לשלום בית.
- שגה בית הדין בקביעתו שהמשיבה חשובה מוחזקת בתשלום אותו הוא צריכה לשלם לו בהתאם לפסיקת בית המשפט לפי חוק יחסי ממון. לטענת המערער, התשלום שבית המשפט חייב אותה לשלם הינו לאלתר וכאילו כבר הגיע לידיו, כך שלא מובנת הנחה זו שהמשיבה מוחזקת שכן יוצא שבית הדין משלם למשיבה סכום זה במזומן.
- שגה בית הדין בהתערבות בפסיקת ערכאה אחרת, שעה שהיה צריך לפסוק על פי ההלכה שאשה התובעת גירושין ומסרבת לשלום בית שמפסידה תוספת. מציין לפסיקות בתי הדין בעניין זה.
- שגה בית הדין שלא התייחס לעובדה שהמשיבה לא הצליחה להוכיח בראיות את טענתה לאלימות שלו כלפיה. אשה התובעת גירושין אמורה להצליח להוכיח את טיעוניה. מציין לחוות דעת של שירותי הרווחה בהם לא ציינו כלל לאלימות המערער וקבעו הסדרי שהות של הילדים עמו.
- שגה בית הדין בקביעתו שבית משפט פסק לחייב את המשיבה בתשלום 250,000 ש"ח כאשר על פי חישוב האקטואר היה עליה לשלם בהתאם לחוק יחסי ממון רק 141,000 ש"ח והיתרה נקבעה בהתאם להסכמת הצדדים בבית המשפט.
לסיכום: עותר לביטול פסק הדין שקבע פשרה ומוחזקות, ולחייב את המשיבה לשלם לו סך 250,000 ש"ח בהתאם להסכמת הצדדים בבית המשפט.
טיעונים מרכזיים של המשיבה
- צדק בית הדין בקביעתו שלא התברר ממי יצאו הגירושין, שכן לא מספיק שהאשה תפתח תיק תביעה לגירושין ויש צורך בבירור הנסיבות שהובילו לתביעתה.
- בית הדין לא התעלם כלל מהראיות שהוצגו בפניו. גם המשיבה הביאה ראיות כנגד טיעוני המערער. המשיבה טענה שהיא זו שפנתה אליו לעשות שלום בית עוד בשנת 2018, ובעקבות כך נסגר התיק ליישוב סכסוך. כמו כן מצטטת הודעות כתובות ששלחה אל המערער עד כחדשיים לפני פתיחת תיק התביעה לגירושין ובהן היא פונה אליו לעשות שלום בית באמצעות ייעוץ זוגי. רק לאחר שנואשה מכך עקב דחיותיו פעם אחר פעם פתחה תביעת גירושין. עוד מציינת שהמערער החל בניסיונות לשלום בית רק לאחר שחתם על יפוי כח לעו"ד שלו. אז נזכר להציע לה ניסיון שלום בית מתוך מטרה להפסידה כתובה אם תסרב. לפני כן רק האיץ בה להתגרש. להוכחת טענתה צירפה רישום של המערער באתר היכרויות בחודש נובמבר 2022 וכן צירפה תמונות בהם נצפה רוקד במועדון עם נשים סמוך לבקשתו לשלום בית. לטענתה, יש כאן הוכחה שבקשת שלום הבית לא הייתה כנה. איזה אשה תסכים לנסות שלום בית ובו בעת בעלה רוקד עם נשים זרות (ראה נספחים א'-י"ד).
- צדק בית הדין בקביעתו שהמשיבה מוחזקת בסכום בו חוייבה בתשלום למערער בהתאם לחוק יחסי ממון, ויש על כך פסיקות רבות כולל של בית הדין הגדול שאחד מחברי ההרכב שותף לפסיקות אלו, וגם בית הדין האזורי עצמו הסתמך על כך. מציין לפסיקות אלו בכתב התשובה.
- אין זו התערבות בהחלטת בית המשפט אלא קביעה הלכתית שהמשיבה מוחזקת בכספים אלו, שחויבה בהם עקב טיעוניה שלא ניתנו לבירור, וכפי שנפסק בהרכבים רבים.
- מכחישה את טענת המערער שלא הצליחה להביא ראיות לטיעוניה על אלימותו. מציינת מספר עובדות המצטרפות לטענתה שהמערער נהג באלימות כלפיה.
- בית המשפט אישר את ההסכמות שהיוו שיקלול של חוות הדעת האקטוארית ושל הסדרים נוספים בין הצדדים בעקבות חובות כספיים שונים.
- דורשת לדחות את הערעור על הסף ולחייב את המערער בהוצאות משפט.
החלטה
לאחר שבית הדין שמע את טענות ומענות הצדדים ובאי כוחם ועיין בחומר הרב שבתיקים הכולל את פסק הדין המנומק, דעת בית הדין שיש לדחות את הערעור.
נימוקים
זכינו ונעשתה מלאכתנו ע"י בית הדין האזורי. גם אנו התרשמנו שאין אפשרות להגיע לבירור העובדתי שכן במקרים אלו שבין איש לאשה קשה לברר מי הצודק בטיעוניו.
עיינו היטב בראיות הצדדים. כל צד סבר שיש ממש בראיותיו. האמת צריכה להיאמר שעל פי ההלכה לא כך הדבר. הראיות הן קלושות ואין כאן ביסוס מוצק כדי להכריע מי הצודק בטיעוניו וראיותיו.
היטיב לבטא זאת בית הדין האזורי בבואו להכריע בתביעת הכתובה בהאי לישנא:
"בין הצדדים הכחשה קוטבית, ומי מהם אינו דובר אמת. במציאות, מדובר בספק שאינו יכול להתברר. כאשר כל אחד מהצדדים טוען כי ממשנהו יצאו הגירושין.
לצערנו, בית הדין מורגל לכך שפעמים רבות הצדדים או מי מהם אינם מדייקים בדבריהם, אולם כאן מי מהצדדים לא זו בלבד שאינו מדייק אלא אומר דברים שאינם אמת. לצערנו לא עלה בידינו לברר את הסוגיה העובדתית מהטעם הפשוט, שדברים שבין איש ואשתו פעמים רבות אינם יכולים להתברר, ואכן הצדדים לא ביקשו להביא עדים, וכאמור לעיל אין לנו אלא דבריהם.
במציאות כעין זו, הדין הוא המוציא מחבירו עליו הראיה ולא ניתן להוציא ממון."
כאמור אף אנו מצטרפים למסקנה זו לאחר התרשמותנו מטענות הצדדים ומהראיות שהונחו לפנינו. בית הדין הבהיר זאת לצדדים במהלך הדיון והסביר ש"לכל 'דחיפה', יש פרשנות נרחבת ופרשנות מקוצרת ולא ניתן לבנות עליה מגדל להוצאת כספים".
באשר לטענת המערער, ששגה בית הדין בקביעתו שהמשיבה מוחזקת בכספים בו בזמן שבהתאם להסכמות הצדדים ופסיקת בית המשפט היה על המשיבה לשלם תשלום זה של 250,000 ש"ח במזומן. המערער סבר שחיוב זה מחשיב אותו כמוחזק ולא את המשיבה. אולם לטענה זו אין בסיס הלכתי.
כידוע נפסק ברבים מפסקי הדין הרבניים ש"אין כפל זכויות" ואם האשה מקבלת חלקה בזכויות הפנסיה של הבעל בהתאם לחוק יחסי ממון, אין לה זכות לתבוע את הכתובה שתקנו חז"ל "על מנת שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". כספי הבעל הללו נזקפים על חשבון הכתובה שהבעל חייב לה. והוא הדין להיפך כאשר הבעל מקבל, מכח חוק יחסי ממון, כספים השייכים לה, יש לקזזם מסכום כתובתה שחייב לה.
האשה נקראת מוחזקת בכספים אלו שהיא צריכה להעביר לבעל בהתאם לחוק יחסי ממון כאשר מתעוררים לבית הדין ספיקות בעובדות, ואילו לגבי הכתובה, הבעל מוחזק בייתרת סכום הכתובה שעוד לא שילם והאשה נקראת מוציאה ממנו ועליה להביא ראיה גמורה.
הנימוקים הללו התבררו היטב במספר פסקי דין שציין ב"כ המשיבה בכתב התשובה יעויין שם.
עם זאת, איננו פטורים מלתת מענה לטענת המערער שאשה הפותחת תיק תביעה לגירושין צריכה היא להוכיח את טיעוניה לעילת הגירושין.
אכן יש דיינים שכתבו כן. לדעתנו לא כך הדבר. אחד מחברי ההרכב עוסק כרגע בכתיבת קונטרס בשם "תורת הכתובה" ובו הוא שוטח את ראיותיו להפרכת טיעון זה.
להלן ציטוטים מתוך הקונטרס:
א. פתיחת תיק תביעה לגירושין ע"י האשה, האם מהווה עילה להפסד כתובה?
"אקדים להביא ראיות מסוגיות הגמרא העוסקות בשאלות אלו, מהם נראה שהבעל חייב בתשלום כתובת אשתו בעת הגירושין גם אם האשה רעה בדעותיה ובמעשיה.
מובא בגמרא (יבמות ס"ג ע"א וע"ב) מעשים באמוראים שסבלו רבות מנשותיהם ואעפ"כ לא גירשו אותם בגלל שכתובתן מרובה וז"ל:
'רב הוה מיפטר מרבי חייא, א"ל רחמנא ליצלך ממידי דקשה ממותא, ומי איכא מידי דקשה ממותא? נפק דק ואשכח, 'מוצא אני מר ממות את האשה', רב הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי אמר לה, עבידי לי טלופחי עבדה ליה חימצי, חימצי, עבדה ליה טלופחי. כי גדל חייא בריה, אפיך לה, אמר ליה אי איעליא לך אמא? א"ל אנא הוא דקאפיכנא לה, א"ל היינו דקאמרי אינשי דנפיק מינך טעמא מלפך, את לא תעביד הכי, שנאמר, 'למדו לשונם דבר שקר' וכו'
ממעשה זה אנו למדים עד כמה עלולה אשה להיות גרועה במעשיה הרעים לבעלה יותר ממוות, ואעפ"כ נבאר לפנינו שהבעל חייב לשלם כתובה ותוספת כתובה.
עוד מעשה הובא שם ברבי חייא בנו של רב שגם הוא סבל מאשתו:
'הוה מצערא ליה דביתהו, כי הוה משכח מידי צייר לה בסודריה ומייתי ניהלה, אמר ליה רב והא קמצערא לך? א"ל דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא, ומקרי ליה רב יהודה לרב יצחק בריה 'ומוצא אני מר ממות את האשה', א"ל כגון מאן, א"ל כגון אמך.'
רבי חייא מלמדנו הלכה למעשה בהנהגת הבית שלמעשה יש בהם גם הנהגה לדורות.
גם כאשר יש לבעל אשה רעה, על הבעל לקנות לאשה רעה זו מתנות כדי לפייסה למרות שמצערת אותו, מהטעם ש'דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא.' רב יהודה לימד את בנו רבי יצחק עד כמה אשה הרעה לבעלה עלולה להיות קשה ממוות.
ב. גדר אשה רעה
בגדר אשה רעה כתוב שם בהמשך "היכי דמי אשה רעה? מקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא".
ומבארים המפרשים שמקשטת לו את שולחנו למאכלו ומצד שני מקללת אותו עד שיגיע זמן הסעודה.
"רבא אמר, מקשטא ליה תכא, מהדרנא ליה גבא" ביאור, שמחזירה לו גב כשמגיע זמן האוכל, וראה מהרש"א שזו דרך ליצנות שעושה ממנו צחוק.
בהמשך מביאה הגמרא עד כמה קשה אשה רעה בבית:
" 'הנני מביא רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה', אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, זו אשה רעה וכתובתה מרובה, 'נתנני ה' בידי לא אוכל קום', אמר רב חסדא אמר מר עוקבא בר חייא, זו אשה רעה וכתובתה מרובה"
ועל הנשים הרעות הללו מביאה הגמרא את דברי רבא:
"אמר רבא: אשה רעה[1] מצוה לגרשה, דכתיב: 'גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון'. ואמר רבא: אשה רעה וכתובתה מרובה – צרתה בצדה, דאמרי אינשי: בחברתה ולא בסילתא"
ופירש רש"י: בחברתה – מקבלת תוכחה יותר.
ובמאירי ביאר שרבא לא התכוון שכך יעשה אלא יאיים על אשתו שיביא אשה נוספת.
מדברי רבא אנו למדים דין נוסף, שגם אם יש לבעל אישה רעה שיש מצווה לגרשה אינה מפסידה תוספת שהרי רבא אומר שכתובתה מרובה כלומר, מדובר שכתב לה תוספת כתובה בסכום גדול ולכן לא יכול היה לגרשה שלא היה לו כסף מספיק, ולכן כדי להסתדר עמה יביא צרתה ועל ידי זה אשתו תקבל תוכחה.
עוד אנו למדים אנו מדברי רבא שעל הבעל לחפש פתרונות לפייס את האשה (וכמו שעשה רבי חייא הבאנו מהמעשה דלעיל שקנה לה מתנה) כדי להמשיך את הנישואין עמה, וכל עוד ניתן לפתור את הבעיה של רוע האשה חייב הבעל לעשות זאת ואם לא עשה כן וגירש בהסכמה לא נפקעה ממנו התחייבותו לתשלום הכתובה ותוספתה.
כמובן שאם לא הצליח בדרך זו להשיב את אשתו אליו, בידו האפשרות לפנות לבית הדין לסייעו ואולי הם יתרו בה שתפסיד כתובתה אם תמשיך בהתנהגותה הקלוקלת ואז יינצל מתשלום כתובתה, אולם בכל מקרה לא ניתן להפסיד אשה רעה מכתובה ותוספת כל עוד ניתן לתיקון באמצעים שונים והבעל פעל לעשות זאת. ולפנינו נביא מדברי הראשונים והאחרונים שכתבו זאת הלכה למעשה ומעשי האמוראים הם להורות לנו הדרך הסלולה מקדמת דנא, ואינם מעשי חסידות בעלמא שאינם מחייבים להלכה.
דברי רבא נפסקו להלכה ברמב"ם בפרק י' מהלכות גירושין הכ"ב ובשו"ע סימן קי"ט סעיף ד' ללא חולק.
עוד מובא בגמרא עירובין דף מ"א ע"ב וז"ל:
"שלושה אין רואין פני גיהנם, ואלו הם, דקדוקי עניות, וחולי מעיים והרשות, ויש אומרים אף מי שיש לו אשה רעה, ואידך, אשה רעה מצוה לגרשה, ואידך, זימנין דכתובתה מרובה"
גם מכאן מוכח שאין חולק שגם כאשר אדם מגרש אשה רעה שגרמה לו להתגרש עליו לשלם כתובתה ותוספת הכתובה גם אם היא מרובה, שכן לשון "מרובה" חוזר על תוספת כתובה ובודאי שלא רק על עיקר כתובה.
ואמנם הרמב"ם והשו"ע לא הביאו מה דין חיוב כתובה באשה רעה, אך ברור שאין זה משום שחלקו על דברי הגמרא ביבמות ובעירובין, שכן דברי הגמרא נכתבו כדבר פשוט וברור מאליו ולא יעלה על הדעת שיחלקו על דין כה פשוט בגמרא, אלא הסיבה היא משום שדבריהם נכתבו בהלכות גירושין וכתבו מה שנוגע לבעל שיש לו אשה רעה מה יעשה בעניין הגירושין והותירו דין הכתובה להלכות כתובות. שם מנו את הכללים ההלכתיים להפסד אשה מכתובתה, שבעה דברים המפסידים אשה מכתובתה הא, ותו לא. ברור שאשה רעה מהסוג שהגמרא ביבמות מתארת, היא הגורמת לפירוק מערכת ואעפ"כ היא אינה מפסידה כתובה כמו שהתבאר שם.
לסיכום: מדברי הגמרא בשני מקומות אנו למדים שאשה רעה בהתנהגות נלוזה, שבימינו אין חולק שהיא אשמה בפירוק מערכת הנישואין, אעפ"כ אינה מפסידה כתובה ותוספת.
ג. טעם הדין ותוקפו
לכאורה הטעם פשוט, כל בעל שנושא אשה מתחייב לה תחת החופה לתשלום כתובתה ותוספת כתובתה, ואינו נפטר מחוב זה אלא בכללים שקבעו לנו הפוסקים, שכן כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואשה רעה לא נמצאת בכללי ההלכה שקבעו לנו חז"ל שמפסידות כתובה, משום שהתחייבות הבעל תחת החופה נעשית כאשר החתן אינו יודע איזו אשה יקבל, רעה או טובה. גם בחברה שהבעל חי, יש בה טובים וגם רעים, ולכן הוא לוקח בחשבון שייתכן ויקבל אשה רעה. על דעת חז"ל הוא מתחייב לשלם לה כתובתה בעת הגירושין, שכן מי יתקע לבעל שיקבל אשה טובה. ועל דעת חז"ל שקבעו מתי אשה מפסדת כתובה הוא התחייב, ואינו יכול להתנער מחובתו זו, שכמוה כצ'ק בנקאי ע"ש האשה ואף יותר מכך שכן זו תקנת חכמים גמורה שביטולה מותנה בכללי חז"ל שתקנוה. ברור לכל בר דעת, שמי שמקבל צ'ק בנקאי מחברו בעבור חוב שחייב לו, אינו יכול להתנער ממנו ולבטלו בטענות אלא על פי כללי הבנק ותקנותיו והוא הדין לעניין כתובה.
לעניין תוקף חיוב הכתובה ראה מרדכי מסכת יבמות פ"ו רמז נ"ב :
"ונראה דאלו הדברים עשו חכמים בבירור דעת ולא מטעם ספק לדונם כמוציא מחברו עליו הראיה, שאם תפסה מספק לא הווי תפיסה."
כ"כ בדבריו על תקנת הכתובה.
וראה יד המלך (פט"ו ה"ז מהלכות אישות) שהבין מדבריו שבדיני חיוב כתובה תקנו חכמים שלא ייחשב הדבר לספק אלא כוודאי גמור.
ולפנינו נביא ראיות לכך מדברי הרמב"ם והשו"ע.
והמעיין בכל הלכות כתובות הדנות במקרים שהאשה הפסידה כתובה מהעילות שמנו חז"ל, לא ימצא שם הלכה שאשה רעה שעושה מעשים כה רעים כמו שמסופר בגמרא שהיא מפסידה כתובה ותוספת.
לסיכום: רואים להדיא מדברי הגמרא ביבמות ובעירובין שאשה רעה הגורמת במעשיה הרעים לפירוק מערכת הנישואין אינה מפסידה כתובה ותוספת בעת שבעלה מגרשה.
בהגדרת אשה רעה, נראה מתוך דברי הגמרא שכל אשה שמציקה לבעלה כמו בדוגמאות שהובאו בגמרא, שברור לכל שבימינו אף בעל לא יסבול אשה שכזו ויפתח תיק תביעה לגירושין, ובודאי שאע"פ שהיא היא הגורמת לפירוק מערכת הנישואין בהתנהגותה הקלוקלת והנפסדת שהביאו בגמרא ואעפ"כ אינה מפסידה כתובה ותוספת.
עד כאן שתי ראיות מהגמרא שאשה רעה אינה מפסידה כתובה ותוספת פרט למקרים שקבעו לנו חז"ל, כללים מוגדרים בדיניהם שעל דעתם התחייב הבעל בכתובה.
ובביאור דברי הטור בסימן קי"ח, שממנו למדו כמה דיינים חשובים שהכל תלוי במי גרם את הגירושין, שהם לכאורה מנוגדים למה שכתבנו עד כה, נבאר בהמשך דברנו בעזהי"ת (בפרק מיוחד).
ד. תובעת גירושין אינה מורדת ולא תפסיד כתובה
להלן שתי ראיות מהגמרא שאשה התובעת גירושין אינה בגדר מורדת המפסידה כתובה או תוספת מעצם תביעתה.
איתא במסכת כתובות דף ל"ט ע"ב:
'תניא אידך: אף על פי שאמרו אונס נותן מיד, כשיוציא הוא אין לה עליו כלום. כשיוציא, מי מצי מפיק לה? אימא: כשתצא היא אין לה עליו כלום; מת – יצא כסף קנסה בכתובתה, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: יש לה כתובה מנה. במאי קמיפלגי? רבנן סברי: טעמא מאי תקינו רבנן כתובה? כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והא לא מצי מפיק לה; ורבי יוסי ברבי יהודה סבר: הא נמי מצער לה, עד דאמרה היא לא בעינא לך'.
וברש"י ביאר בד"ה כשתצא היא, 'אם יצאה מאליה ותבעה ממנו גט'.
מבואר בגמרא שלדעת ת"ק שנפסקה הלכה כמותו שבאונס אין לאשה כתובה, והטעם ברור שתקנת הכתובה נתקנה כדי שלא תהא קלה בעיניו לגרשה, ובאנוסה בלאו הכי אין האונס רשאי לגרשה מן התורה, ולכן גם אם האשה היא זו שתתבע גירושין כמו שביאר רש"י אעפ"כ לא תקבל כתובה, ומכאן נלמד שבנישואין של איש ואשה, שקיימת תקנת כתובה שלא תהא קלה בעיניו לגרשה, ודאי שגם אם האשה תתבע גירושין מגיע לה כתובה, וה"ה תוספת שהתחייב לה שכן תנאי כתובה ככתובה וכפי שיתבאר לפנינו.
דקדוק זה בדעת תנא קמא נראה לכאורה ברור שכן רק אשה אנוסה אין לה כתובה מפני שאין טעם התקנה של הכתובה "שלא תהא קלה בעיניו לגרשה", שהרי אסור לו לגרשה אפילו כאשר היא תובעת את הגירושין, ואילו באיש ואשה הנשואים כדמו"י, התחייבות הבעל בכתובה לא פוקעת גם כאשר האשה היא זו שתובעת את הגירושין.
וכך מדוקדק בלשון הטור והשו"ע סימן קע"ז סעיף ג' שכתבו בהאי לישנא 'האונס את הבתולה חייב לישא אותה… ואין רשאי להוציאה לעולם אלא לרצונה, לפיכך אינו צריך לכתוב לה כתובה'.
בפשטות משמע מדבריו: 'לפיכך אינו צריך לכתוב לה כתובה', שאם כן כתב לה כתובה חייב לשלם כל מה שהתחייב לה בכתובה, ואין מקום לחלק בין עיקר כתובה לתוספת באשה אנוסה שבעלה כתב לה כתובה כפי שפסק השו"ע, והוא הדין והוא הטעם בנישואין כדמו"י, שהבעל מתחייב מרצונו החופשי על סכום הכתובה, שאינו יכול להתנער מחובתו רק בהתאם לכללים שקבעו לנו חז"ל.
ומה שכתבנו שאין לחלק בין עיקר כתובה לתוספת הכתובה, מבואר במסכת כתובות נ"ד ע"ב שתנאי כתובה ככתובה, וכפי שנביא לפנינו מדברי הרמב"ם שברוב הדברים תנאי כתובה ככתובה.
ואולם, היה מקום לחלק בין אנוסה לאשה סתם, שבאשה אנוסה שכתב לה כתובה ותוספת שהבעל רצה ליזוק בנכסיו, כיון שהבעל יודע שאינו יכול לגרשה מן התורה ולכן חייב לשלם לה, משא"כ בנושא אשה מדעתה שמתחייב לה על פי תקנת חז"ל כתובה ותוספת, אזי אין הסברא שרצה ליזוק בנכסיו ויש סברא דאדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה.
ברם לאחר העיון נראה שחילוק זה אינו, שכן גם באשה אנוסה הבעל יכול לגרשה בפועל והגירושין יחולו אלא שרובץ עליו איסור תורה, כך שהסברא של רצה ליזוק בנכסיו נופלת שהרי יכול לגרשה בעל כרחה והגט יחול.
בין כך ובין כך רואים להדיא מהגמרא שלאנוסה זו שתובעת גירושין אין לה דין מורדת, שכן אם היה לה דין מורדת הרי שאין לה כתובה כלל מדין אשה מורדת המפסידה כתובה, ולא היתה צריכה המשנה לכתוב בטעם חכמים "טעמא מאי תקינו רבנן כתובה? כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והא לא מצי מפיק לה", שכן בלאו הכי לא מגיע לה כתובה מדין מורדת, ובעל כרחנו דקדוק זה נכון.
לסיכום: מדברי הגמרא בכתובות ל"ט ע"ב עולה כי אין בתביעת גירושין של אשה מבעלה עילה להפסידה מכתובה ותוספת כיון שאין לה דין מורדת מעצם התביעה.
תחילה נביא מדברי המשנה :
'המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרים בשבת, רבי יהודה אומר שבעה טרפיקין'.
ובגמרא שם:
'מורדת ממאי? רב הונא אמר: מתשמיש המטה, ר' יוסי ברבי חנינא אמר: ממלאכה.'
להלכה, נפסק כרב הונא שמרידה הוי רק מתשמיש ולא ממלאכה. ראה רמב"ם פי"ד הט"ו ובטור שו"ע סימן ע"ז סעיף א'.
והקשו הראשונים היאך אשה המורדת ממלאכה שחייבת לבעלה אינה מפסידה מכתובתה, והרי אין לך פירוק שלום בית גדול מזה, ובוודאי מעשה זה גורם לגירושין שכן הבעל אינו יכול לבצע תפקידו לפרנס ולכלכל את בני הבית ללא אשה?
עוד קשה, מדוע שונה דין הבעל: אם הוא אינו עושה את חיוביו לזון את אשתו נפסק דינו שיוציא ויתן כתובה, ואילו אישה בחיוביה הדומים לזה שהם מלאכות שחייבת לבעלה אינה מפסדת כלום?
הראשונים תירצו, שכל עוד ניתן לתקן את מערכת הנישואין ע"י הבעל אין האשה מפסידה את הכתובה.
וז"ל חידושי הרמב"ן מסכת כתובות דף ס"ג עמוד א':
'ותמה אני היכי קי"ל דלא הויא מורדת, מ"ש מיניה דידיה דבאומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ובכמה מרדים פחותים מזה אמרו כך, וי"ל מפני שמרדו של איש קשה משל אשה לפי שיש ספק בידו לעשות כדאמרינן עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון, ומהדרינן אין אדם דר עם נחש בכפיפה, כלומר א"א לה להתענות עד שתבא לב"ד ויהיו חייה תלואים לה מנגד, אבל כאן אפשר לכופה בשוטים לעשות מלאכה ואם נתבטלה עד שיכפוה לא הפסיד כ"כ, וגם אפשר לו למנוע תשמישה ומזונותיה עד שתחזור בה. ואף על פי שאמרו (ע"ב א') שלא תארוג בגדים נאים לבנה תצא שלא בכתובה, שאני התם שנדרה וא"א לכופה, אבל זו הוא עצמו יכול לכופה וכ"ש שב"ד משמתין אותה שכן כתבו מקצת ראשונים'.
נמצאנו למדים מדברי הרמב"ן יסוד גדול בדיני מורדת, שכל עוד ישנה אפשרות לבעל לתקן, אין האישה מפסדת כתובה אע"פ שבמעשיה היא גורמת פירוק שלום הבית.
ומיסוד זה נלמד הלכה למעשה דהיכא שאישה תובעת גט והבעל יכול לדרוש שלום בית ולא דרש שאין בית הדין יכול להפסיד את האישה כתובתה.
וכן ביארו התוספות שם בכתובות את סברת ר' יוסי בר' חנינא :
'ואם תאמר מורדת ממלאכה אמאי פוחתין לה מכתובתה, לינקוט פיזרא וליתיב, דהא יכול לכופה למעשה ידיה לריש לקיש? וי"ל כיון דאינה רוצה לעשות אלא ע"י כפייה חשיבא מורדת ופוחתין, דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת.'
כלומר, תוספות הבין שכאשר אשה והוא הדין בעל עושים דברים בעל כרחם במסגרת מערכת הנישואין המושתתת על שותפות הדדית בזכויות וחובות וכן כיבוד הזולת, ומי מבני הזוג נאלץ בעל כרחו לחייב את שותפו לנישואין לקיים את חובתו כלפיו, מצב זה נקרא בלשון חז"ל "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת" ולא ניתן לקיים מערכת נישואין כך.
ואעפ"כ להלכה אין אנו פוסקים כר' יוסי בר' חנינא שאשה המורדת ממלאכה נקראת מורדת ומפסידה כתובה ותוספת, מפני שאנו רואים לנכון למצות את כל האפשרויות להעמדת השלום בבית על כנו, ורק אם נראה שאין היתכנות לשלום בית נכריז על הפסד הכתובה.
וכן כתב הר"ן בחידושיו בסוגיין וז"ל:
'וא"כ מ"ש דכי מרדה היא לא אמרי' יוציא ויתן כתובה, וכי קא מדיר איהו אמרינן יוציא ויתן כתובה. ויש לומר, דטעמא משום דמרדו של איש מרובה משל אשה, דהא אם מרדה היא איהו יכול לכופה בשוטי, א"נ בדברים, אבל אם מרד הוא אינה יכול' לכופו, ומ"ה קנסינן ליה טפי מדידה, ובין כך ובין כך שנכוף אותו במה תזון, דהא אין אדם דר עם נחש בכפיפה.'
וכעין זה כתבו הרא"ה בחידושיו, רבינו קרשקש, הריטב"א ועוד ראשונים בסוגיה.
לסיכום: רואים מהגמרא בבלי כתובות ס"ג ע"א והראשונים, שאשה אינה מפסידה כתובה ותוספת כאשר ניתן לתקן את המרידה שלה כמו שמצאנו באשה המורדת ממלאכה.
ולפנינו (בסוף הקונטרס) נביא ראיות נוספות מהגמרא בכתובות דף ע' ע"א ודף ע"א ע"ב שגם משם רואים להדיא יסוד זה שכתבו הראשונים.
ה. ראיה מסוגיה נוספת ביבמות שתביעת גירושין אינה נחשבת כמרידה
עתה נביא ראיה מגמרא בבלי וירושלמי שאין דין מורדת לאשה התובעת גירושין, ומה מוטל על בית הדין לעשות כאשר בני זוג באים בהסכמה להתגרש או אפילו כאשר אחד מהם מעוניין בגירושין והשני מסכים.
איתא במסכת יבמות קי"ד ע"ב, במשנה:
'האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים… שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם, קטטה בינו לבינה ושלום בעולם ובאתה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת'.
וראה שם דעת רבי יהודה שחולק אולם להלכה נפסק כתנא קמא. (ראה רמב"ם פי"ג מהלכות גירושין ה"ב וטור שו"ע אבה"ע סימן י"ז סעיף מ"ח)
בהמשך מבארת הגמרא דברי המשנה:
'היכי דמי קטטה בינו לבינה? אמר רב יהודה אמר שמואל: באומרת לבעלה גרשני, כולהו נמי אמרו הכי? אלא באומרת לבעלה גירשתני'.
הגמרא מבארת שמדובר במשנה באשה שאמרה מת בעלי כאשר היתה קטטה בינו לבינה, ועל זה מקשה הגמרא "היכא דמי קטטה? באומרת גרשני", כלומר שהיא באה בתביעה לבעלה שיגרשנה.
ע"ז שואלת הגמרא הרי כל הנשים אומרות כן לבעליהן? ומתרצת שמדובר במשנה באשה שאמרה לבעלה גירשתני ולא גרשני.
לכאורה מכאן ראיה שאין לאשה התובעת מבעלה להתגרש דין מורדת המפסידה כתובה, מפני שכל הנשים אומרות כן לבעליהן ועל הבעל מוטל לפייסה או לדרוש שלום בית ולא להסכים לבקשתה להתגרש.
ניתן היה לחלק בין אם האשה תובעת גירושין בבית הדין, או סתם טוענת בביתה כנגד בעלה תוך כדי קטטה ביניהם, שעל זה דיברה הגמרא ביבמות, ולפי זה יצא נפק"מ להלכה שאישה שפתחה תיק תביעה לגירושין לא תהיה נאמנת לומר מת בעלי.
אולם המעיין היטב יראה שחילוק זה דחוי מעיקרא, שהרי הגמרא מעמידה במסקנה את דברי המשנה באשה שאמרה לבעלה גרשתני, וברור שהאשה אמרה זאת בבית דין כדי שיתירוה להינשא, שאם אמרה כן רק בפני בעלה מה תועיל אמירתה, וכאשר האשה נמצאת מוכחשת בבית הדין ויש חשש לשקר אזי אינה נאמנת או משום בדדמי או משום שנמצאת שקרנית.
על כרחנו מדובר בסוגיין באשה הבאה לבית הדין ואמרה גירשתני כדי שיתירוה להינשא.
ומכאן שגם בהו"א שהגמרא הבינה שמדובר באשה האומרת גרשני, מדובר במקרה שהאשה באה לבית דין ותובעת גירושין. על מקרה זה הגמרא מסבירה את הטעם שא"א לומר כן מכיון שכל הנשים רגילות לומר לבעליהן גרשני תוך כדי מריבה, וממילא אין לראות באמירה זו של האשה בבית דין אמירה של מרידה בבעלה, שכן זו דרכן של נשים רגשניות כידוע לחז"ל שהן רגילות לומר זאת כאשר הן בקטטה עם בעליהן ואף תובעות זאת בבית דין. מכאן נלמד גם לימינו אנו, שנשים בשעת כעס ומריבה, טבע הבורא בהן טבע שהם נפגעות מהר מאד מכל מיני פגיעות שהבעל פוגע בהן בעת קטטה, וכמו שחז"ל לימדונו "דמעתה מצויה ואונאתה קרובה" (ראה ב"מ דף נ"ט ע"א) ומבקשות להתגרש ואף מגיעות לבית הדין ברגשנותם לתבוע את הבעל להתגרש, ולעתים המניע שלהן הוא הצורך להעיר את הבעל שיתנהג עמן כדרך גובראין יהודאין, והמבין יבין.
מוכח מכאן שכל זמן שהבעל הסכים לגרשה מיד ולא ניסה לפייסה, לא נקרא קטטה מצד האשה להפסידה כתובה גם אם היא תתבע גירושין בבית דין, ולכן נאמנת לומר מת בעלי להתירה להינשא.
ו. ראיה מהירושלמי
שוב מצאתי שהביאו באוצר הפוסקים (סימן י"ז סעיף מ"ח ס"ק שס"ג אות ח') ירושלמי הדן באשה שביקשה להתגרש בבית הדין או ששניהם ביקשו להתגרש.
ז"ל הירושלמי (וילנא) מסכת יבמות פרק ט"ו הלכה א':
'אי זו היא קטטה. רבי בא בשם רב חייה בר אשי לא קידשתני ולא גרשתני ולא הייתי אשתך מימיי אין זה קטטה. קידשתני וגירשתני אלא שלא נתתה לי כתובתי הרי זה קטטה. אמרה רבי בא קומי ר' חייה בר אבא אמר ליה לוי בני אלא אפילו היא תובעת בודאי להתגרש'.
ובפירוש קרבן העדה כתב:
'ה"ג, א"ל לא בני. שאמרה גירשתני אלא אפי' תובעת ממנו שיגרשנה ה"ז קטטה שנראה ממנה שרוצה לפטור ממנו ומשקרת, ל"א, ה"ק אלא אפי' תובעת להתגרש אין זה קטטה דרוב הנשים אומרים כך בשעת כעסן, והראשון נראה'.
ובמראה הפנים כתב:
'אלא אפילו היא תובעת בודאי להתגרש – ובבבלי דף קי"ו מקשי עלה דכולהו נשי אמרי הכי ומסיק לה כר' בא דהכא דאמרה גירשתני וכגון דאמרה בפני פ' ופ' ושאילנא ואמרו להד"מ דהוחזקה שקרנית, ולפיכך אפי' אם בא עד אח"כ והעיד לה שמת בעלה לא תנשא לכתחילה, דחיישינן שמא שכרה אותו, וכדכתב הרמב"ם ז"ל בריש פי"ג מהלכות גירושין, דאע"ג דקים לן כהאי טעמא דבמילתא דעבידא לגלוייא לא משקרי וכדלעיל, אפ"ה בעד אחד בקטטה דבעיא דסלקא תיקו בבבלי הוא פסק להחמיר לכתחילה מה"ט דהוחזקה שקרנית'.
המעיין בדברי המראה הפנים יראה, שלדעתו, בהבנת הבבלי, אשה התובעת גירושין מבעלה בבית הדין אין היא נחשבת כמוחזקת למשקרת, אלא אם כן אמרה בפני פלוני ופלוני מת ונמצאת מוכחשת על ידם והוחזקה שקרנית, ואינה נאמנת גם כאשר עד אחד בא אח"כ והעיד שמת בעלה, דחיישינן שמא שכרה אותו להעיד שקר, הא לאו הכי נאמנת.
עוד נלמד ממה שכתב 'ובבלי…ומסיק לה כר' בא' שלמד שהירושלמי אינו חולק על הבבלי בדין זה שאינו נקרא קטטה.
נמצא אפוא שהתלמוד הבבלי והירושלמי שווים בהלכה זו.
מכאן נלמד שאישה התובעת גירושין בבית דין אין לראות בתביעתה כגורמת את הגירושין (כי כוליה נשי אמרי כן) וכל שכן שאין לה דין מורדת.
וכן נראה להוכיח מדברי השדה יצחק (המובא באוצה"פ שם) שכתב ליישב שאין הבבלי חולק על הירושלמי בלישנא קמא, ומבאר שהירושלמי מדבר באופן שטענה עליו טענת כפיה וכגון שאין לו גבורת אנשים או שהוא נכפה ולכן תובעת אותו להתגרש בבית דין, ומבואר שדווקא באופן כזה נחשב לקטטה, מפני שאין לו אפשרות אחרת וודאי מגרשה מיניה. (ולפנינו נבאר שכן פסקו ר"ח והעומדים בשיטתו).
לסיכום: מדברי הגמרא בבלי מסכת יבמות קי"ד ע"ב וכן מתלמוד ירושלמי יבמות שהבאנו, רואים להדיא שאין לאשה התובעת גירושין דין מורדת כל עוד לא הוכרזה כמורדת, ואפילו הבעל מנסה לשכנעה לשלום בית והיא מסרבת.
ז. פסק הנו"ב ועוד מגדולי הפוסקים ובטעם הדין.
ועיין בנובי"ק סימן מ"ו (מובא שם): שהרב השואל דיבר באופן שכבר עמדו להתגרש וסיכמו ביניהם ואעפ"כ כתב שאין הדבר מהווה קטטה כפי הבנתו את רוחה ורגשנותה של האשה, נעתיק לשונו כי היא מאד חשובה לענייננו:
'אבל להוסיף ולומר כן בשום סכסוך בין איש לאשתו לא הנחת בת לאברהם אבינו שתהא נחשבת שלום בינו לבינה. וגם לא ידענו מה קטט יש כאן מה שנתפשרו לגירושין. לפי הנראה, היא בקשה הגירושין ולא הוא, שהרי הניח משכנות שיגרשה, ואם הוא היה המהדר לגרש למה הוצרך ליתן משכנות, וא"כ שהיא בקשה הגירושין היינו מה שאמרו בגמרא היכי דמי קטטה באמרה גרשני, כולהו נמי אמרי הכי, הרי מבואר שאף שתבעה גירושין לא מיחשב קטטה ואם שהניחה עגונה? הנה ע"כ לא קאמר הרמ"א אלא במומר שהניחה עגונה, אבל בהניחה עגונה לחוד לא שמענו, דאל"כ איזה זמן קבעת לדבר, וכל אשה שיתמהמה בעלה ממנה איזה זמן, שוב תאמר שלא יהיה עד אחד נאמן על מיתתו ותאמר שזה מיחשב קטטה בינו לבינה'.
ועיין שם שהביאו עוד את דברי הפוסקים שאפילו תבעה הגט, וכמה פעמים תבעתו לבי"ד, אפשר לומר על זה כולי נשי עבדן הכי ומעוניינות בשעת כעסן להתגרש, אך אפשר שאח"כ יירגעו וירצו את בעליהן.
ומדברי הנו"ב למדים אנו שגם אשה התובעת גירושין בבית דין לא מיחשב קטטה, וטעמו ונימוקו עמו "שלא הנחת בת לאברהם אבינו שתהא נחשבת שלום בינו לבינה".
ומוצא אני לנכון להעתיק מדברי האגודת אזוב שהתייחס וביאר שם בהסבר הסוגייא דברים המחזקים את מה שכתבנו לעיל:
'שוב נראה עיקר דנדון זה שעמדה להתגרש לא חשיב קטטה כלל, דהא מעיקרא בעי הש"ס למימר דקטטה היינו שאומרת גרשני, ופריך עלה כולהו נשי אמרי הכי, ופרש"י בשעת כעסן, דשלא בשעת כעסן לאו כולהו אמרי הכי, ומדנאיד הש"ס מהך אוקמתא לגמרי והוצרך לאוקמי בגוונא אחרינא דאמרה ליה גירשני כבר ולא מוקי לה בדאמרה גרשני שלא בשעת כעסה והיתה מהדרת אחר הגט ותבעה בבי"ד שיגרשה וכדומה, בהכרח לומר דבאומרת גרשני לא חשיב קטטה כלל בכל גווני, כיון שדרך נשים הוא לומר כן בשעת כעסן לעולם איכא למתלי בהא דעידן ריתחא הוה עד שרצתה באמת להתגרש ממנו ואחר שעבר הזעם חזרה בה מדעתה, וכדאיתא בירושלמי שלהי פרקין בדין מזכה גט לאשתו במקום קטטה הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש, אני אומר חזרה בה עיין שם, דמאן דקציף סופו מפוייס כדאיתא במדרש רבה סוף איכה, אם לא בדהעיזה לומר שגירשה כבר והיא לא אשתו כלל, זהו דחשיב קטטה. ומ"ש השלטי גבורים דכשהרגילה היא הקטטה ע"י גירושיה, שגילתה דעתה שאינה חפיצה בו דחשיב קטטה, אקטטה שבש"ס קאי, דאמרה גירשתני כבר, דזהו דוקא גלוי דעת שאינה חפיצה בו מדהעיזה כל כך לומר שהוא לא אישה מכבר, אבל במהדרת אחר גט לא הוה גלוי דעת כלל שאינה חפיצה בו דתלינן בעידן ריתחא, ואפילו לדעת המורי זקני הרב והרמ"א בהגה"ה דמומר חשיב קטטה, במומר דוקא אמרו, דאנן סהדי דודאי אינה חפיצה בו, דאין אדם דר עם נחש וכו' וטוב לה המות ממנו כמ"ש הפוסקים ז"ל וכמ"ש בס' מראות הצובאות שלי דמה"ט גם הריא"ז צריך להודות דעכ"פ חשיב קטטה, ולא השיג על המז"ה אלא משום דהוה ארגיל הוא ולא משקרא אלא דאמרה בדדמי, אבל בנידון דידן שלא אמרה גירשתני אלא שתבעה ממנו שיגרשה בגט פטורין, זהו בכלל דאמרה גרשני שאמרו בש"ס דלא חשיב קטטה כלל כנ"ל פשוט'.
עוד כתב בספרו מראות הצובאות אבן העזר סימן י"ז ס"ק קע"ג:
'ועפי"ז היה נראה דגם המז"ה ורמ"א ז"ל לא החמירו אלא במומר, מטעמא דאמרן, אבל זולתו לא משכחת קטט אחרינא, כי אם בדאמרה גירשתני, כדמוכח בתוס' ד"ה א"ב, אבל במורדת, אפילו היתה מהדרת אחר גט וביקשה מכמה בני אדם לפתותו שיתן לה גט (ע' תה"ד סי' רל"ז), אפ"ה לא חשיב קטטה, דתלינן שחזרה ונתפייסה, וכמ"ש הנמוק"י בס"פ הא"ש בשם הירושלמי, והכי מוכח בש"ס אהא דאמרה גירשני, דפריך הש"ס כולהו אמרי הכי, ופרש"י בשעת כעסה, רצונו ליישב לשון כולהו, אבל משמע ודאי דבכל ענין שאמרה גירשני, דהיינו אפילו שראינו שמהדרת אחר הגט, תלינן שהיה אז עידן ריתחא, ואח"כ חזרה ונתפייסה, ואין מחזיקין אותן בקטטה לעולם, מדלא מוקי לה הש"ס לקטטה דמתניתין בכה"ג, א"ו דכה"ג לא חשיב קטטה, דקציפה אית סבר דמאי דקציף סופו מפייס, אם לא בדאמרה גירשתני כבר, שלפי דבריה כבר הפקיעה עצמה לגמרי מבעלה, שזה אין לתלות בכעס אם לא שמאסה בו לגמרי, ומאיסה לית סבר, כדאי' במדרש סוף איכה, ובמומר נמי הרי הקטטה היא בשעת העדות, וגם אנן סהדי שבודאי מאסה בו לגמרי, ורצונה להשמט ממנו, כנ"ל' .
וכן פסק בשו"ת בית שלמה חלק אבן העזר סימן מ':
'והא פשיטא דליכא למיחש כיון דכתב רום מעלתו בציור השאלה שהיה קלקול בין הבעל ובין אשתו מחמת שלא היה לו במה לפרנסה, וכמה פעמים הזמינה אותו לדין לפרנסה או ליתן לה גט פיטורין, דשמא הוי עד אחד בקטטה ואינו נאמן (קטז ב), דהא ליתא, דאפילו אמרה גרשני סתמא לא הוי קטטה, כדאמר הש"ס דף קטז ע"א דכולהו אמרי הכי, ועיין שם במפרשים ריש ע"ב, ובנודע ביהודה קמא סימן מו בד"ה בהא נחתינן ובד"ה הנה כל זה, וזה פשוט'.
לסיכום: רואים להדיא מהנו"ב, אגודת אזוב, מראות הצובאות, בית שלמה ועוד אחרונים, שהבינו מדברי הגמרא יבמות שטבען של נשים הוא שאע"פ שתובעות מבעליהן גט בבי"ד כמה וכמה פעמים, הן עושות זאת מתוך פגיעה שנפגעו מבעליהן ומתוך הרגש החזק הפועל אצלן שזהו טבען שטבע הקב"ה באשה, ולכן הן מגישות תביעה להתגרש, ופעמים רבות זה נועד על מנת לעורר את הבעל שייטיב דרכיו עמן, ואם הבעל יבין היטב את רגשותיה ויבקש ממנה שלום בית, יש סיכוי שיהיה שלום בבית, ולא מוכח כלום בתביעתן את הגט שאין סיכוי לשלום בית, כיון שעושות כן בשעת כעסן ואח"כ היא חוזרת בה, ובפרט אם הבעל יושיט לה יד לשלום.
ומכאן תצא החובה לבתי הדין לעשות מה שבידם להשיב שלום בית על כנו באמצעות פניית הבעל לאשה שיפייסנה בדרך הראויה בטרם יכריעו גורלם להשליכם לארץ גזירה ולגרשם 'מן הארץ'.
ח. עוד ראיות שחובת פיוס מוטלת על הבעל
הנה בדבר החובה על הבעל לפייס את אשתו הגם שיש מריבה מצאנו בשו"ע סימן פ' סעיף י"ח ברמ"א וז"ל:
'אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה, ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב, מאחר שיצאת בלא רשותו ואינו מראה לה פנים, ואם הוא יבא אצלה אינה מונעתו מכלום, אבל אם אינה רוצה לבא אצלו עד שיפרע מה שלותה, אבדה מזונותיה, דהוי כמורדת, דכל מורדת טענה אית לה'.
וממה שכתב הרמ"א להלכה "שהאשה בושה ממנו מאחר שיצאת בלא רשות והבעל אינו מראה לה פנים ואם הוא יבוא אצלה אינה מונעתו מכלום", נמצאנו למדים הלכה למעשה שחובת הפיוס מוטלת על הבעל כל עוד האשה אינה מונעת ממנו את הדרך חזרה לשלום בית.
ומקור הדברים הם מתשובת הרשב"א החדשות (מכתב יד) סימן קע"ח, הובא בב"י סימן ע"ז, נצטט לשונו כפי שהובא בב"י:
'כתב הרשב"א בתשובה על אשה שהניחה בעלה בבית אביו והלך חוץ לעיר וחלתה והלכה לבית אביה ולותה למזונותיה ולרפואתה הדין עמה, וכל שלותה לצורך מזונותיה ורפואתה בעוד שלא היה בעלה בעיר בודאי חייב הבעל לשלם מה שלותה, ואפילו לחנן, ואפילו לאחר שבא בעלה אם עדיין חולה ואינה זנה ומפרנסה ועמדה ולותה, חייב לפרוע מה שלותה בין למזונותיה בין לרפואתה הדומה למזונות דהיינו שאין לה קצבה, ומה שטען שהוא לא שלחה מביתו אינה טענה, שהרי הוצרכה לצאת אצל אביה שמשתדל ברפואתה, ואפילו היה חמיה משתדל ברפאותה, מה הנאה יש לראובן בין עומדת כאן בין עומדת כאן והיא אינה מורדת, ואי משום מלאכה, חולה לאו בת מלאכה היא, אבל אם לאחר שבא ראובן ונתרפאת, אף על פי שאינה מורדת מתשמיש, אם אינה רוצה לשוב לו ולעשות לו דברים שהיא חייבת לעשות לבעלה, ולפי מה שהיא אשה, כי יש נשים שמכניסות לבעל שפחות ויש שאינן מכניסות, וכפי מה שיש לו עליה מהמלאכות הקטנות, כעושה מטתו ומרחצת פניו ידיו ורגליו, מעכב מהמזונות כנגד שכר מי שישמשנו באותן מלאכות או שוכר עליה ממקום אחר, הא יתר מכאן לא, ואף על גב דקיימא לן כמאן דאמר מורדת מתשמיש ולא ממלאכה, היינו דלא קנסינן [בטרפעיקין], אבל מסתברא שאם ירצה שוכר עליה מי שישמשנו, ואף על פי שראיתי לראשונים ז"ל שאמרו שאין קונסין אותה בממון אלא שמשמתין אותה, נראה בעיני שלא אמרו אלא שאין קונסין אותה בקנס השנוי במורדת, אלא אם רצה לשכור מי שישמשנו עושה, ואם אינו רוצה לשכור מנדין אותה עד שתשוב, ואם אינה רוצה לעשות וליתן לבעלה מעשה ידיה אין לה מזונות, ואף על פי שהמזונות עיקר, כבר תקנו לבעל מעשה ידיה תחת מזונות, ואם היא אינה רוצה לעשות תפסיד מזונות, שאין לך נזונת ואומרת איני עושה, ואפילו עושה ואינה משמשת באותן מלאכות קטנות השנויות במשנתינו (נט:) והוא צריך לשכור מי שישמשנו בהם, שוכר עליה כמו שאמר, אבל תפסיד מזונותיה לא. ולפי שלא נתבאר לי מלשון השאלה מה שהיא טוענת שתשוב לבית בעלה אם יביאה אל ביתו ויפרע מה שלותה, ונסתפקתי אם היא מתעכבת בלבד מחמת שהוא אינו קורא לה או שאינה רוצה לשוב אליו עד שיפרע מה שלותה ואחר כך יביאנה ואז תשוב אליו. על כן אני אומר שאם מחמת שהוא אינו רוצה להביאה ולקרוא לה, מסתברא שאינה מפסדת על זה כלום, לפי שהוא אינו רוצה בשימושה, כי שמא בושה ממנו אחר שלא הראה לה פנים בעוד שהיתה חולה ואחר שנתרפאת מפני שיצאה שלא ברשות, ואין כאן מרד כלל, לא מתשמיש ולא ממלאכה, ועוד שאם יבוא הוא אצלה אינה מונעתו מכלום, אבל אם היא מעכבת אף מחמת פרעון מה שלותה, בזה יראה שאינו חייב לזונה, דקרוב הוא בעיני לומר שזה אחד מדרכי המורדת באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, דכל האומרת כך טענה יש לה על הצער שהיא רוצה לצערו, וגם זו עילה מצאה לצערו ותולה בפרעון מה שלותה, וכל זה שאבדה מזונות במרדה זהו לדעת הר"מ ז"ל והרי"ף ז"ל, אבל מעיקר הגמרא אינו נראה כן, שלא נראה כן בגמרא בשום מקום ואין במורדת אלא פחת כתובה בלבד ומזונות ומעשה ידיה שהם זה כנגד זה, שאם אמרה איני עושה אינה נזונת ומדרבנן. ומכל מקום הטענה שתלה עצמו עליה, מי שאומר שהדין עמה שכל שלא הפסידה כתובה לא הפסידה מזונות וכדמשמע בפרק יש מותרות לא דק, דלא אמרו שם אלא בפסולות, אבל בכשרות, יש אומרת איני נזונת ואיני עושה שיש לה כתובה ואין לה מזונות ומוחלת כתובה לבעלה שיש לה מזונות בחייו ואין לה כתובה עד שיחזור ויכתוב לה'.
מהעיון בדברי הרשב"א והרמ"א עולה בבירור שכל עוד האשה אינה מונעת מהבעל לבוא אל הבית אין לה דין מורדת, מאחר והבעל הוא זה שצריך לפייסה, כי האשה בושה לבקש ממנו לשוב, ולכן הוא חייב לה מזונות וכתובה וכפי שכתב הרמ"א להדיא "ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב, מאחר שיצאת בלא רשותו ואינו מראה לה פנים, ואם הוא יבא אצלה אינה מונעתו מכלום".
ועיין בספר פני משה ח"א סימן נ"ו דף קכ"ח טור ב' שהובא באוצר הפוסקים סימן ע"ז סעיף כ' סכ"ו אות ט', שהבין בדברי הרשב"א שנחשבת מורדת לעניין חיוב הבעל במזונותיה, אבל לעניין כתובה ותוספת אין לה דין מורדת אא"כ נתנה כתף סוררת שהיא עזבה את בעלה כל ימי עולם, אבל בנותנת קצה של זמן עד שיעשה בעלה כך וכך והוא דבר שאפשר לעשות, אין לה דין מורדת לעניין הפסד כתובה.
נמצאנו למדים מדברי הפני משה שיש לחלק בין דין מורדת ממזונות לבין דין מורדת לגבי כתובה ותוספת.
וראה עוד שכן כתב בשו"ת שואל ונשאל ח"ד סימן י"ד הובאו דבריו באוצר הפוסקים סעיף ב' סקי"ד אות י"ג, עיי"ש ותרוה צמאונך.
אלא שיש להבין מדוע הרמ"א קרא לזה קטטה בעוד שבתשובת הרשב"א לא מבואר שהיתה קטטה בבית אלא שהלך לעסקיו כפי הנראה והותירה בבית אביו, וצל"ע.
אך יש להתבונן ממה שכתב הרמ"א סימן ע' סעיף י"ב שכתב וז"ל:
'וה"ה אם היתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו, והמניעה ממנו, ולותה למזונות, צריך לשלם; אבל אם המניעה ממנה, א"צ לשלם, דאין האיש חייב במזונות אשתו לה אלא כשהיא עמו'.
ומשמע שדווקא כאשר יש מריבה והמניעה ממנה בעצם יציאתה מן הבית שהבעל לא חייב לשלם לה מזונות, ולכאורה קשה ממה שפסק בסימן פ' בשם הרשב"א שכל עוד אין מניעה ממנה שישוב הביתה אינה מפסידה מזונות?
והנה מקור הדברים של הרמ"א הוא מהמרדכי מסכת כתובות פרק שני דייני (המתחיל ברמז רעג):
'ודוקא כגון דאיכא סהדי דלא הוה מתדר לה בהדי בעלה, שהיה לה קטטה וכעס עמו או מאביו ובני ביתו דארגילו אינהו קטטה בהדה, וכיון דקי"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו, לחיים נתנה ולא לצער, חייב ליתן לה מזונות באשר היא שם, ואשכחן כה"ג פרק הנושא אלמנה שאמרה א"א לזוז מבית אבא, יורשין יכולין לומר לה אי את אצלינו יש לך מזונות כו', היתה אומרת מפני שהיא ילדה והם ילדים, זנין אותה והיא בבית אביה, והכא נמי, כיון דאית לה טענה מעליותא שאינה יכולה לסבול אצלו צער ובזיון, חייב לפרנסה והיא בבית אביה, ולא טענינן לה אימור צררי אתפסה, דהא קאי איהו גופיה ולא טעין, אנן טענינן ליה, בתמיה, אי איתא דאתפסה לצררי הוה טעין הכי, והא דאמר פרק בתרא דכתובות דא"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי ולא יפרע מה שלותה ואכלה קודם שפסקו לה ב"ד מזונות, פי' מי שבא ואמר אילו לא הלוה לה היתה מצמצמת ומתפרנסת ממעשה ידיה בדוחק אף על פי דלא ספקא כמו שפי' שם ר"י, ה"מ היכא דטעין הכי, אבל אי לא טעין לא טענינן ליה, וכן משמע לישנא צאי מעשה ידיך למזונותיך כו', וסברא גדולה דלא טענינן ליה, דרוב בני אדם אין רוצים שיתבזו נשותיהם בחצי רעב, וכל מ"ש לוותה ואכלה מעלה לה מזונות מה שלותה, ה"מ היכא דארגילו הקטטה איהו ובית אביו, אבל ארגלה איהי הקטטה מורדת הויא, ולא יהבי לה מזונות אפילו לפי ברכת הבית, וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וז"ל והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הויא ואין לה כלום, ואם הוא דארגיל יש לה כל כתובתה'.
ולכאורה יש ליישב שהרמ"א בסימן ע' דיבר במקרה שהאשה יצאה מהבית בגלל הקטטה והבעל קרא לה והיא לא הסכימה לחזור, ולכן הפסידה מזונות, ולא פירט את הדין שאם האשה לא מנעה מבעלה לשוב לבית שאינה מפסידה מזונות, וסמך על מה שכתב בסימן פ' בשם הרשב"א.
וכן מצאתי ראיה להבנה זו מדברי מרן הראשל"צ הגר"ע יוסף זצוקלה"ה בספרו יביע אומר חלק ג' סימן ט"ו אות ט"ז :
'וחזיתיה להרב אבני האפוד (סי' ע' ס"ק כד) בד"ה ולפום, שהעלה בהא דקי"ל בהגה (סי' ע' סי"ד) שאם היתה לה קטטה ולא מתדר לה עמו והמניעה ממנו חייב במזונות, שאם יש הכחשה בין העדים אם המניעה ממנו או ממנה, כל דאיכא ספיקא אם האמת כדבריו או לא, הו"ל בריא בחיובא וספק בחזרה דחייב, כמ"ש בחו"מ (סי' עה ס"ח). ואל תשיבני ממ"ש הח"מ (ס"ק מב) והב"ש (ס"ק לד), דהא דחייב לזונה כשבאה מחמת טענה שהיא בשכונה שיוציאו עליה שם רע, היינו כשמבררת דבריה הלא"ה פטור. דשאני התם שהוא טוען שתבא אצלו ויפרנסנה, ולכן אין לחייבו לפרוע לה מזונות אלא ע"י בירור, אבל היכא דשניהם מודים דלא איתדר להו, והוא רוצה לפטור עצמו בטענה שהמניעה ממנה, הו"ל בריא בחיובא וספק בחזרה דחייב לשלם וכו'. ע"ש. ואין בחילוקו כדי שביעה, שאף בטוען שתבא אצלו ויפרנסנה, כיון שהיא באה בטענה שאינה יכולה לשוב אליו משום הוצאת שם רע, היה לנו לחייבו במזונות עד שהוא יברר שאין הדבר כן, הואיל והוי בריא בחיובא וספק בפירעון. א"ו כמ"ש ההפלאה והזכל"א הנ"ל, דהו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי הואיל וחיוב המזונות מתחיל בכל יום ויום. ואפי' החזון איש הנ"ל לא קאמר אלא במזונות של העבר שכבר הוחזק בחיוב ודאי, אבל במזונות להבא אין לחייב. ושלא כמו שנראה מדברי הרב אבני האפוד שאף במזונות דלהבא נוטה לחייב. ועוד שמכיון שהבעל טוען ברי שאין יכולים לדור יחד באשמתה של האשה, לא דמי לאיני יודע אם פרעתיך, דהא טענת ודאי היא, ומהיכא תיתי לחייבו במזונותיה כל זמן שאינה עמו. וכבר נתבאר לעיל בדברינו שהרמב"ן והרא"ש והמאירי והר"ן כולהו ס"ל דהבעל חשיב מוחזק בדמי המזונות. ולכן יש להורות בכיו"ב שישבע הבעל היסת ויפטר מן המזונות. וכמ"ש כיו"ב הרמב"ם (בפי"ב הכ"א). ומרן בש"ע /בא"ה/ (סימן ע' ס"י). וכן מצאתי להדיא בתשו' הריטב"א (סי' קנ), שכ', כל זה כתבתי באשה שמרדה בודאי מללכת עם בעלה, אבל אם נותנת אמתלא לדבריה מפני מריבה ודברים אחרים שעושה לה בעלה שלא כשורה, ונתברר כדבריה, פשוט הוא שאינה מורדת ונותן לה דמי מזונותיה שלמים חוץ מכדי מעשה ידיה. אבל אם הם חלוקים בדבר, שהוא אומר מינה והיא אומרת מיניה וכו', המוציא מחבירו עליו הראיה וישבע הבעל ויפטר. ע"כ. וזה מבואר שלא כמ"ש האבני האפוד הנ"ל'.
נמצאנו למדים מדבריו שאין חולק שעל הבעל לקרוא לאשה לשוב לביתו, ואם אינו קורא לה חייב במזונותיה, ורק אם אינה מסכימה לקריאתו לשוב לבית מפסידה מזונות, נמצא אפוא שדברי הרמ"א בסימן ע' ובסימן פ' מיושבים בזה כפי שביארנו ואין סתירה ביניהם. דוק ותשכח.
עוד נמצאנו למדים מדבריו שהבין לשיטת מרן הב"י כמו הפוסקים הסוברים שחיוב הבעל במזונות אשה זו התחייבות המתחדשת בכל יום, ולכן לבעל טענת מוחזקות שאינו חייב מדין 'איני יודע אם נתחייבתי', שנפסק להלכה חו"מ סימן ע"ה שהמתחייב פטור, שכל זה דווקא במזונות אשה, אבל בחוב כתובה שהבעל התחייב בעת חתימתו על הכתובה תחת החופה, זהו חיוב גמור, שלבעל אין טענת 'איני יודע אם נתחייבתי' אלא טענת 'איני יודע אם פרעתיך', ובזה דינו נפסק שם בשו"ע שהוא חייב לשלם כמו כל לווה האומר 'איני יודע אם פרעתיך' והמלווה טוען שהוא חייב.
נמצא אפוא שני חידושים בדעת מרן הראשל"צ הגר"ע יוסף זצוקלה"ה:
האחד, במזונות אשה לשיטת מרן, זו התחייבות המתחדשת יום יום, ולכן לבעל זכות טענת 'איני יודע אם נתחייבתי' במקרה של הכחשה ביניהם.
השני, בחוב כתובה שהינה חוב גמור, בעת נישואיו לאשה אזדא ליה טענה זו וחייב מדין הנפסק בשו"ע שאיני יודע אם פרעתיך חייב לשלם.
ברם, במקרה ויש מחלוקת הפוסקים, סבירא ליה למרן בספרו יביע אומר ח"ה סימן י"ג שהוא פטור בספיקא דדינא.
ובדין זה יש מחלוקת הפוסקים האם הבעל מוחזק גם בספיקא דדינא או האשה מוחזקת, ואכמ"ל.
ט. מה הדין כאשר בני הזוג מכחישים זה את זה ונוצר ספק לבית הדין
מצאנו מקורות הלכתיים לפסוק פשרה כאשר בני זוג חלוקים בשאלה מי המורד, דבר המצוי לעתים קרובות.
הרמב"ם בפי"ד הט"ז, הובאו דבריו בשו"ע סימן ע"ז סעיף ד' מבאר מה הדין כאשר יש בין בני זוג חילוקי דעות בעניין זה:
'איש ואשתו שבאו לבית דין הוא אומר, זו מורדת מתשמיש, והיא אומרת לא כי כדרך כל הארץ אני עמו, וכן טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש והוא אומר לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה, מחרימין תחילה על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין ואח"כ אם לא הודו, אומרים להם התייחדו בפני עדים, נתיחדו ועדיין הם טוענים, מבקשים מהנטען ועושים פשרה כפי כח הדיין'.
דברים אלו מהווים מגדלור לכל הבאים בשערי בית הדין בטענות מעין אלו. הואיל והיום לא נהוג להחרים ולא נהוג לייחד עדים שבני הזוג יתייחדו בפניהם, אזי הפתרון המוצע ע"י גדולי המחברים ובראשם הנשר הגדול רבינו הרמב"ם ומרן הב"י מרא דאתרא דא"י, שיש לפשר לפי כח הדיין.
וכן מצאנו מעין זה בתשובת הרא"ש כלל ק"ז הובאה בטור ובשו"ע חו"מ סימן י"ב סעיף ה' וז"ל השו"ע:
'יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה במקום שאין הדבר יכול להתברר ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר.'
ובסמ"ע שם סקי"ב כתב בטעם הדבר 'ונתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת, והיינו שודא דדייני, ופעמים על פי פשרה' ע"כ לשון הרא"ש, ובסמ"ע הוסיף על דבריו וכתב 'ורוצה לומר שכל אלו הדברים יכול לעשת הדיין בעל כרחם דבעלי דינים'.
וראה לעניין זה בספר מעשה רוקח שכתב בזה הלשון:
'ומעתה רבינו הרמב"ם כתב הדברים כסדרן והכל לפי העניין, דבפרקין דקעסיק בדין מורד ומורדת מתשמיש, השמיענו דבטוענים שאחד מהם אינו מתקרב לאחרים וחברו מכחיש אין זה נידון כמורדת, וחייבים אנו להטפל בזה בכל האופנים שאפשר עד שיתברר האמת, כיון שיש ביניהם הכחשה'.
ומכאן אנו למדים שני דינים:
א.כאשר יש הכחשות, אין לאשה דין מורדת. וראה עוד שכן פסקו בפד"ר כרך ג' עמוד 163 להדיא, שבספק אם אשה מורדת השנוי במחלוקת בעובדות אזי אין האשה מפסידה כתובתה.
וכן מצאנו לחזון איש (אה"ע סימן ס"ט סקכ"ה) שאפילו בספיקא דדינא אין האשה מפסידה כתובה, שכתב שאין דין מורדת לאשה שיש ספק במרידתה. וכמו בבעל האומר איני זן, בו נחלקו הפוסקים האם כופין את הבעל לגרשה או רק לזונה, ובשו"ע פסק כרי"ף וכרמב"ם שכופין את הבעל לזונה. ובב"ש שם הביא דעת בה"ג והרא"ש שכופין לגרש, וכתב שם שאם האשה אינה רוצה ללון עם הבעל לא נקראת מורדת, מהטעם שיכולה לומר קים לי כדעת הפוסקים שכופין את הבעל לגרש, ובב"מ שם נחלק עליו בטעם הדין, וסבר שלאשה אין דין מורדת מהטעם של "עביד איניש דינא לנפשיה". ובחזון איש סימן ס"ט סקכ"ה וס"ק כ"ו דן בשני הטעמים ובנפ"מ ביניהם, והסיק שכאשר יש ספק או מחלוקת בין הפוסקים אין דין מורדת:
'דמדינא אע"ג דמורדת לא הפסידה כתובתה, דחכמים תקנוה כחוב גמור, אלא במורדת קנס חכמים להפסידה, וכל שטוענת "קים לי" לא חשיבא מורדת דאין ראוי לקונסה'.
עוד הוסיף טעם 'דמורד ומורדת צריכים התראה, ומשמע אף בטוענת מאיס עלי לא הפסידה כתובתה בלא התראת בית דין', וכוונתו שהואיל והתראת ספק לא שמה התראה, לכן אין לאשה דין מורדת מספק.
וראה עוד שם בסקכ"ו מה שביאר מחלוקת הב"ש סימן קנ"ד סק"ה לבין הבית מאיר בדין האומר איני זן ואיני מפרנס, בטעם הדין שכופין עליו לזון או לגרש, ולאשה הזכות לטעון "קים לי" כפוסקים הסוברים שכופין את הבעל לגרש ולטעם הבית מאיר מדין "עביד איניש דינא לנפשיה".
ולדברי החזו"א ברור שאין מפסידים אשה מכתובתה כאשר היא ספק מורדת.
ב.שכאשר יש הכחשות בין הצדדים מחובת בית הדין לעשות בירור ולמצות את הבירור עד תומו.
ומדברי הרמב"ם והשו"ע אנו למדים הלכה למעשה שכאשר לא ניתן לברר את טענות ומענות הצדדים , אזי עושין פשרה כפי כח הדיין, שביאורו הפשוט, הדיין יוציא הכרעה של פשרה.
ומעין זה כתב גם בספר פרשת המלך.
וראה עוד משפטי שמואל לאב"ד תל אביב הרה"ג שמואל ברוך ורנר זצ"ל, במהדורא תניינא סוף סימן י"ט, הובא באוצר הפוסקים סימן ע"ז סעיף ד', שהבין שדברי הרמב"ם והשו"ע הללו שהדיין מצווה לכפות פשרה כפי כחו, והוסיף וכתב שדברי הרמב"ם מתאימים לדברי הרא"ש בתשובה שהובאה בשו"ע חו"מ שיש כח ביד בית דין לפשר במקרה ולא ניתן לברר את אמיתות העובדות עקב הכחשות בין הצדדים ולא מצאנו חולק בעניין זה.
ומצאתי חיזוק להבנת המשפטי שמואל בתשובת הרמב"ם סימן כ"ח (מהדורת בלאו) נשאל רבנו באשה שמרדה מתשמיש מה הדין אם מודה בכך או מכחישה, והשיב, אם הודית בכך ורצתה להתגרש יוצאת בלא כתובה, ואם הכחישה, מחרימין בפניה ותענה אמן, ואח"כ ידורו עם בני אדם נאמנים דיבחינו מנסיבות המצב, ואומרים לה, כל זמן שתימנעי אין לך כתובה, ואם גירשה מחמת מרדה שאי אפשר מצד הדין לברר את הדבר, הרי זה משביעה על כך שבועה בנקיטת חפץ ואז תגבה כתובתה.
כלומר שיטת הרמב"ם שחוב כתובה דינו כחוב ממוני לכל דבר ועניין, שכאשר יש טענה מול טענה מוטל על האשה חיוב שבועת בנקיטת חפץ ואז תיטול כתובתה.
נמצא אפוא שהמערערת חייבת שבועה בנקיטת חפץ כאשר אין הדבר יכול להתברר, וכידוע היום אין משביעין, וכמו שכתב מרן הב"י בשולחנו הטהור חו"מ סימן י"ב סעיף ב' וז"ל:"ואם חייב בית דין שבועה לאחד מהם (מבעלי הדין. מ.נ.) רשאי בית הדין לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה", וראה שם בפ"ת בגובה החיוב.
ובהגהות סמ"ק סימן רכ"ד כתב שאף מצוה על בית הדין לעשות פשרה.
ומרן הב"י שנה דבריו בהלכה זו בשם הטור גם בסימן פ"ז סעיף י"ט ובנו"כ שם הסמ"ע והפ"ת, ואכמ"ל.
כך שדברי הרמב"ם בתשובה מחזקים את הבנת המשפטי שמואל ברמב"ם.
וראה עוד שכך הבין המבי"ט ח"א סימן רס"ז להדיא שעל הדיין להכריע לפשרה במקרה ולא ניתן להגיע לחקר האמת למרות מיצוי הבירור.
ז"ל המבי"ט:'ובנדון זה שניהם נטענים ועל כרחם עושין פשרה כפי כח הדיין'.
נמצאנו למדים שפרשנות המילים שכתב הרמב"ם 'כפי כח הדיין', שעל הדיין להכריע ואפילו בכפייה לפשרה תואמת את תשובתו שהבאנו לעיל.
נמצא אפוא שיטת גדולי הפוסקים, ה"ה הרמב"ם, הרא"ש, הטור והשו"ע, הסוברים שיש לדיין לעשות פשרה כפי כחו כאשר אין הדבר ניתן להתברר.
אולם כל זה כאשר בית הדין מתרשם שהבעל אינו טוען להיפך כדי להינצל מחובו לתשלום כתובה, אלא שניכר מדבריו שיש היתכנות לטענתו.
ברם, כאשר בית הדין התרשם שהבעל מחפש אמתלאות להינצל מתשלום הכתובה, אזי עליו לחייבו מהכלל הנפסק בדין האומר איני יודע אם פרעתי, וכפי שהבאנו לעיל.
לסיכום: כאשר בית הדין נוכח שטענות סותרות של הצדדים, ובית הדין מתרשם גם מכנות טענת הבעל, מחובת בית הדין לפשר כמו שפסקו הרמב"ם הרא"ש והשו"ע ללא חולק.
אולם, כאשר בית הדין מתרשם שהבעל מחפש מוצא איך להיפטר מחובת הכתובה וטענתו קלושה, הרי שחייב לשלם מלוא סכום הכתובה מדין איני יודע אם פרעתיך, שחייב לשלם מלוא הסכום.
י. ביאור דברי הטור בשם הרא"ש בסימן קי"ח
כתב הטור בסימן קי"ח:
'מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה, ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה, כי רוב הכתובות נוהגין בהן להוסיף על מה שיטול הבעל, ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו מה שלא קיבל לענין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין, בענין כזה אמרו חכמינו ז"ל (כתובות נד) כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה, ויחזור אז בזה להשביע' שבועה חמורה בענין זה על סכום מה שהכניס' לו בודאי, ושלא נתנה רשות למכור ממנו שום דבר, ולא אבד עינו במה שנלבש או נתקרע, אז יפרע, וכל מה שאבד עינו בלובשה ובהשתמש בו, אין על הבעל אחריותו כשתתבע היא הגירושין, ואם תבע הוא הגירושין, אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת מתנת כתובתה, בין שתהא הנדוניא אמיתית או לא'.
ולכאורה מבואר בטור שאישה התובעת גט מפסידה את כתובתה.
לכאורה מבואר בדברי הטור שמפסידה את התוספת במקרה שיצאו הגירושין ממנה, שהרי הבעל הוסיף לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה, וכן למדו מספר דיינים שהטור כתב דבריו על תוספת כתובה שאם היא תובעת הגירושין ויצאו ממנה אין לה תוספת כתובה. ומכאן הוציאו דין שכל אשה הפותחת תיק תביעה לגירושין ואינה מביאה ראיות לעילות הגירושין אזי מפסידה כתובתה מדין הטור הנ"ל.
אמנם, מעיון בדברי הטור נראה שאין דבריו אמורים כלל על תוספת שהוסיף לה הבעל סכום על עיקר הכתובה, אלא מדובר על תוספת מתנה לנדוניא שהכניסה לו.
מה גם שיסוד גדול כזה שאישה שתובעת גירושין מפסידה את תוספת כתובתה צריך היה להיות מוזכר בסימנים המיועדים לכך, כגון סימן י"א, ע"ד, ע"ה, ע"ז, קט"ו, קט"ז, קי"ז, קנ"ד וקע"ח, ולא לכותבו דרך אגב תוך כדי תשובה של אביו הרא"ש על תקנות טוליטולא.
גם בשו"ע בכותרת לסימן קי"ח כתב בריש הסימן "תקנות נישואין של טוליטולא ודיני נדוניא", מבואר שהסימן דן בדיני הרכוש שמביאים הצדדים בתחילת חתונתם ומה הדין כשנפרדים מחמת גירושין או מיתה.
על מנת לבאר דברי הטור נביא מדברי הדרישה בס"ק כ"ב:
'משמע שגובה בכתובתה כל מה מה שנכתב בכתובתה אפילו מה שהוסף, וכך כתב בסמוך להדיא, שאם הוא תבע גירושין חייב לפרוע כל סכום כתובתה אפילו התוספת, אע"ג דאמרינן לעיל סימן ס"ו שמה שהוסיף לה אינה גובה, היינו דווקא במקומות שהמנהג כך שאינה גובה אלא מה שהכניסה לו, אבל הכא מיירי שהמנהג שגובה את הכל, גם יש לומר שהתוספת הנזכר כאן כשהכניסה לו מעות או מיני סחורות שרגילים לסחור בהם ולהשתכר שמוסיפין שליש על מה שהכניסה לו, ואותו שליש שכתב בסימן ס"ו שגובה וכמ"ש שם טעם הדבר, וקאמר הכא, דהיינו דווקא באלמנה או כשהוא תובע את הגט אבל לא כשהיא גורמת היא הגט, ולפי זה מה שסיים אח"כ דאם נמצא בכתובתה זהב מטבע והיא תובעת הגירושין תגבה בשבועתה שהוא אמת ולא ניתן דרך כבוד, וה"ה דמצי למימר ולא הוסיף בה שליש, אלא חדא מינה נקט, גם נכלל במה שכתב שהוא אמת'.
המעיין בדבריו יראה נכוחה שביאר והעמיד דברי הטור בתוספת שהוסיף הבעל לנכסים שהאשה הכניסה לבעל לפני החתונה ולא על תוספת כתובה.
לפי זה מתבארים היטב דברי הדרישה בסימן קי"ח בפירוש הראשון. הדרישה התקשה במה שכתב הטור שהאישה גובה מתי שיוצאת לרצונו, מדוע כתב הטור שהיא גובה את זה בוודאי, והרי זה תלוי במנהג המקומות, שהרי הרבה פעמים כותבים מה שהוא לא באמת, וע"ז יישב שהכא מדובר במקומות שכן הוא המנהג.
ובפירוש השני שבו כתב "גם", כוונתו לבאר שלא מדובר על תוספת שכותבים סתם אלא על תוספת שליש.
בין ובין כך הרואה יראה נכוחה שהדרישה מבאר שהטור לא דיבר כלל על תוספת כתובה שהבעל מתחייב בכתובה על עיקר כתובה אלא על תוספת שנותן לה מתנה כנגד מה שהאישה מכניסה לו.
וכ"כ בספר בית דוד (לר' יוסף דוד בר' שבתי מסלוניקי ח"ב אה"ע דף נו,ב):
'בהא קאמר הרא"ש ז"ל שתשבע היא ובלא שבועה לא מהימנא משום דהיא תובעת הגירושים, משמע הא אם הוא מגרשה מדעתו או אם מת, אז אין להשביעה על זה, והטעם מבואר מתוך הקודם שם בדברי הריב"ה ז"ל (ר' יעקב בעל הטור), דדרך הוא לכתוב עליו מה שלא נטל ולא קיבל משום כבוד, וכשהגירושין מצידה, אין חייב מן הדין לפרוע רק מה שקיבל באמת לא מה שהוסיף וכתב על עצמו, משום דאנן סהדי דאדעתא למיקם קמיה הכתיב כל מה שהכתיב על עצמו, לא אדעתא למיפק, ולכך משביעין אותה על מה שהכניסה באמת כדי שלא תטול יותר ממה שהכניסה, אבל כשהגירושין ממנו או שמת, אז חייב בכל מה שהכתיב על עצמו בין שיהא אמת או שקר, וא״כ לכך אם הכתיב על עצמו שקבל זהב מטבע אין משביעין, דהא אף שלא היה אמת, הרי נתחייב וחייב ליתן לה מעות אם יש לו" עכ"ל.
מדבריו מוכח שלמד שכל דברי הרא"ש והטור מדברים כדברי הדרישה על תוספת שהוסיף הבעל למה שהכניסה לו האשה, שהוא קיבל על עצמו להוסיף כמתנה סכום גבוה יותר, ולא דיבר על תוספת הכתובה כלל.
וכן יש לבאר דברי פרי האדמה (במהדורה החדשה הלכות גירושין עמ' שס"ב) שכתב:
'דמה שכתב הרא"ש הביאו הטור סימן קי"ח באשה שנתגרשה נותנים לה כתובתה ותוספת ומתנתה יעו"ש דהיינו כשהיא לא תבעה הגירושין וכמ״ש שם להדיא, אבל כשהיא תבעה הגירושין ודאי לא נתרצה הבעל, וכמ"ש דאדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה יע"ש, אמנם מנהג ירשלים עיר הקודש ת״ו שראה מרבותיו ועשה מעשה כל ימי היותו יושב על כסא המשפט פה עיר הקודש ירושלים ת״ו כ״ה שנים כן הוא לנכות עשרים למאה, והטעם מפני כי גברו בעלי זרוע שכותבים כתובות גדולות מוסיפין מפני הכבוד או כבוד משפחתה או איזה סיבה וימשכו הדברים מענין לענין עד שתקנו תקנה זו לכולם לנכות עשרים למאה.'
לכאורה יש להבין דבריו, הרי הביא את דברי התקנה של ירושלים במקרה שהבעל מגרש מרצונו, שעל זה כתב שנוהגים להוריד עשרים למאה (20%) ממה שכתוב בכתובה, וא"כ לאיזה צורך הביא את דברי הטור וכתב עליהם "אמנם", הרי אינו עניין לתשובתו, שאם סבר שאין לה כלל תוספת כאשר היא תובעת גירושין מדוע שתקבל 80%?
אולם אם נפרש דבריו לעניין תוספת על הנדוניא, דבריו יהיו מבוארים ומרווחים. הרב פרי האדמה למד מדברי הטור שכאשר אשה תובעת גט צריכה היא להוכיח את תביעת הנדוניה כמה הכניסה ולא יכולה להסתמך על מה שכתוב בכתובה.
אך בירושלים תיקנו שלעולם תיקח האישה 80%, ולא טוענים שצריכה להוכיח, גם כשהיא תובעת כתובתה.
ובוודאי שלא שייך לומר שמנהג ירושלים (ומצרים) מדבר על תוספת כתובה שנהוגה בימינו שהיא על עיקר הכתובה, שמדוע שיפחיתו לה מזה, הרי זאת התחייבות נפרדת של הבעל לאשה שלא כנגד מה שהכניסה אלא להוסיף על עיקר כתובתה, ומדוע שנפחית לאישה מזה.
ואין לומר שהיו כותבים תוספת כתובה גבוהה ולכן הפחיתו עשרים למאה, משום שזה תלוי בגובה התוספת עד כמה הכתובה "מוגזמת", וכמו שנוהגים היום בכתובות שנכתב סכום גבוה ביותר.
אם מדובר כנגד מה שהכניסה האשה הדברים מובנים, שהרי כנגד כל סך שהכניסה היה הבעל מוסיף חמישית, ולכן תיקנו לפחות עשרים למאה, והדברים פשוטים.
נמצאנו למדים מדברי הפרי אדמה שני דינים:
1.הטור והרא"ש דברו בתוספת נדוניה שמוסיף הבעל והאשה תובעת גירושין שהיא מפסידה את התוספת הזו.
2.גם אשה התובעת גירושין אינה מפסידה תוספת כתובה אלא רק תוספת על הנדוניה שהכניסה לבעל.
וכן יש להכריח שדברי פרי האדמה עוסקים בתוספת הנדוניה, שכן הביא את תקנת ירושלים ב"חקרי לב" אבן העזר סימן לז (עד:), שם נשאל מה הדין באלמנה שלא נשבעה כלל על כתובתה, וכתובתה הייתה מרובה, ולקחה כתובתה ונתנה במתנה לחלק מהיורשים ולאחר מכן נפטרה, ואחת היורשות טענה עליה שלא מגיעה לה הכתובה מחמת שלא נשבעה, ועוד שכתובתה לפי מנהג מצרים שמורידים עשרים למאה, ושיתנו לה את אותו חלק שאינו שלה.
וכתב בחקרי לב בתחילת דבריו שוודאי על נידון השבועה אין לדון, שהרי מה שכתובתה מרובה הוא מחמת הנדוניה שעליה אין צריך להשביע את האלמנה, וכל מה שצריכה שבועה הוא על הכתובה עצמה, לא על מה שהכניסה לו, ומפני ששמא צררי אתפסה ולא אומרים זאת על הנדוניה. אחר כך ממשיך החקרי לב לדון ומסיק לאחר אריכות דברים בזה בסוף דבריו שוודאי יש להפחית את העשרים למאה כמנהג מצרים, ובית הדין שהגבו לאלמנה טעו בדבר, ולאחר מכן מעיר שם שאם יש ליורשים הוכחה על מה שהכניסה, וודאי שיכולים להביא כראיה ולהוציא אע"פ שהאם לא נשבעה.
כלומר שכל הנידון סובב על נידון הנדוניה.
וכן כתב בספר חק ומשפט (טולידאנו סימן קפ"ה) שם הסביר את הטור שמדבר בתוספת נדוניה שהבעל מוסיף, וז"ל:
'תשובה, חייב לפרוע לה כל כתובתה עיקר ותוספת ומתנה ונדוניתה מושלם עספ"א בלי ניכוי שליש הנהוג, יען כי הוא נתן אצבע בין שיניה וכו', אבל נשא אישה אחרת מחמת אונס צריך לנכות לה שליש ושתות, דאדעתא למיקם קמיה הוא דכתב לה ולא למשקל ולמיפק.'
ולאחר מכן מביא את דברי הטור בסימן קי"ח.
מבואר בחק ומשפט שגם אם האשה היא זו שתבעה להתגרש, (שכן זה המשך השאלה שם שהיא תבעה ורק השאלה מי אשם), והוא נשא את האישה השנייה מחמת אונס, כלומר שהיה מותר לו לשאת אותה ואינו אשם, ולכן הדין שצריך לפחות לה רק שליש ושתות הנהוג מהנדוניה, ולא מיעט את תוספת הכתובה כלל.
נמצאנו למדים מדבריו שגם הוא הבין את דברי הטור שהם נסובים על תוספת נדוניה ולא על תוספת כתובה, שבזה הוא כתב להדיא שאם הבעל נתן אצבע בין שיניה שהוא חייב לשלם לה גם תוספת נדוניה, וכאשר הוא נשא אשה נוספת מחמת אונס, האשה מפסידה רק תוספת נדוניה ולא את תוספת הכתובה שהתחייב לה.
וחילוק הדברים בין תוספת הנדוניא לבין תוספת כתובה הוא פשוט, שהרי כל טענת הטור הייתה שכתב לה הבעל תוספת על הנדוניה שתוספת זו נעשית לשם כבוד, משא"כ תוספת כתובה שהבעל כותב לאשתו תחת החופה, הטעם ידוע שזו מתנה בגין חיבת ביאה, וכבר הארכנו למעלה שתוספת כתובה אינו נותן לה משום כבוד אלא משום חיבת ביאה, וא"כ לא שייך על זה הכלל שעל דעת למיפק לא יהיב לה.
וכ"כ החזון איש סימן ס"ט סקי"ח להדיא חילוק זה והביא מדברי הרשב"א והר"ן:
'ולעניין הלכה נראה דמתנות מפסדת מיד כיון שמגרשה משום מרדה וכמפורש ברשב"א ובר"ן ולא מצינו להדיא מי שחלק עליהם, ומלשון הטור אין ראיה, דלא דמי גירשה קודם מרדה, ובעיקר הדין נקט דגם מתנות דיהיב לה צריכה להחזיר משום דאדעתא למיפק לא יהיב, וממילא שמעינן שאם קשה לו להתגלגל עמה ולמידן ומגרשה מייד (תוך י"ב חודש) נמי אין לה מה דיהיב לה, אבל תוספת אית לה.'
נמצאנו למדים מדבריו שמתנות שנותן הבעל לאשתו בתוספת נדוניתה מפסידה אם תובעת להתגרש, אבל תוספת כתובתה אינה מפסידה גם כאשר היא תובעת להתגרש.
לסיום, הראוני בתשובות הגאונים – גאונים קדמונים סימן ס"ה, שכתבו דברים נחרצים בעניין זה שדברי הטור הם רק תוספת מתנה שמפסידה ולא תוספת כתובה:
'ומקום שנהגו בשעת נישואין אם אשה מכנסת לבעלה בנדונייתא נ' מנה כותבין לה בכתובתה שהכניסה פל' לפל' נ' מנה, ומוסיף לה משלו מה שהוסיף, ואם יש אשה ענייה שאינה מכנסת לו אלא מנה, חושש בעלה לכבוד אשתו ומקבל עליו אותו מנה כנ' מנה, וכותב בשטר כתובה שהכניסה לו בנ' מנה וקונין מידו על כך, לימים עמדה ומרדה בבעלה ואמרה לו גרשיני ותן לי נדונייתי והתוספת אפסיד מהו, חייב ליתן לה נ' מנה כמו שכתוב בכתובה או אחת מנה כמו שהכניסה לו, כיון שמרדה בו ואומרת לו גרשני, נעשה מורדת ואינו נותן לה אלא מנה כמו שהכניסה לו, דאמ' כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה.'
אתה הראת לדעת שלא יתכן מצב בו האשה תפסיד תוספת כתובה בתביעת גירושין כלל. וברור שהטור בשם הרא"ש לא יחלוק על יסוד זה של הגאונים שהוא מסברא פשוטה.
לסיכום, הפוסקים האחרונים, ה"ה הדרישה, בית דוד, פרי האדמה, חק ומשפט ועוד הבינו שדברי הטור בסימן קי"ח איירי בתוספת נדוניה על נכסים שהכניסה לו בעת נישואיהם. וכן מצאנו להדיא בתשובות הגאונים והבינו זאת מסברא ולא יתכן דהטור פליג עלייהו.
י"א. פוסקים נוספים שהבינו שאין ללמוד מהטור שתובעת גירושין מפסידה כתובה
לבר מן האמור לעיל, שהבאנו פוסקים ומפרשים רבים שהעמידו את דברי הטור שהם נסובים על תוספת נדוניה שהבעל מוסיף לאשה בעת שמכניסה לו נכסים ולא על תוספת כתובה, עוד מצאנו בפוסקים שהבינו בדעת הטור שלא ניתן ללמד מהם למעשה שאשה התובעת גירושין מפסידה תוספת כתובה בימינו.
- בספר פני יצחק סימן ח"ב דף נ"ב ע"ב, הבין אמנם שדברי הטור נסובים על תוספת כתובה, אולם כתב לבאר שדברי הטור שאשה התובעת גירושין מפסידה תוספת כתובה איירי באשה התובעת להתגרש ללא כל עילה, (נצטט לשונו): "וכל זה מיירי אם היא אשה תובעת גירושין מבעלה בשאט נפש בלתי שום סיבה", הא לאו הכי אינה מפסידה תוספת, ומכאן ברור ופשוט שעל דרך הכלל בימינו, אין מצב בו אשה התובעת גירושין בשאט נפש ללא סיבה, וכל אשה הבאה בשערי בית הדין לתבוע גירושין, היא באה בטענות שונות שהיא מעלה או בכתב התביעה או במהלך הדיונים, אם זה אלימות פיזית, מילולית, נפשית, כלכלית, מינית וכיוצ"ב, או שאינו זן או שאינו מקיים מצוות עונה.
דברי הפני יצחק הללו משלימים לדברי החק ומשפט שהבאנו לעיל, שאשה התובעת גירושין מחמת טענה, גם כאשר היא מורדת ומבקשת להתגרש, ובעלה אינו אשם שנשא אשה אחרת, אינה מפסידה כתובה ותוספת גם כאשר אין לה הוכחות לתביעתה.
2. בספר פני לוי סימן ל' הבין שדברי הטור הללו הינם תקנת טוליטולא בלבד שהיו בזמנו ולאחר תקופה לא נהגו כן, וכן הבין המהרש"ם שיובא לפנינו.
נצטט קטע ממסקנת דבריו:
'לכן נ"ל דהא דכתב הטור דאם היא תובעת הגירושין אין לה כתובה, לא מדינא קאמר, רק שזהו תקנת טוליטולה, ואדבריו שבריש הסימן קאי שחושב מנהגי ותקנת טוליטולה, וכן נראה מדברי הב"י והב"ח שלא הערו מקור דין זה, וגם בשו"ע לא הזכירו, אבל מדינא באמת אית לה כתובה ומהראיות שזכרנו'.
מפורש שלדברי הפני לוי אין להסתמך על דברי הטור הללו הלכה למעשה.
3. בשו"ת מהרש"ם ח"ב סימן פ"ח כתב שאין להסתמך על תקנה זו:
'הנה רו"מ מסתפק אם הכוונה בקטט גם אם נתהווה מצד שניהם דלא מתדר להו או רק אם נתהווה מצד הבעל, ורמז למה שכתב בתשובת הרא"ש בטור סימן קי"ח בעניין תקנת טוליטולא לחלק בין תבעה היא הגירושין ובין תבע הוא, וגם רמז למה שכתב הפת"ש סימן נ"ג סקי"ג בשם תשובת ב"א ובגדי ישע שדנים גם בקטט תקנת שו"ם, אבל הנה לא נמצא שום מקור לתקנה זו ולא נמצא בראשונים מזה כלל, ואיך יתכן לבדות מן הלב תקנה נגד הדין.'
גם מדבריו הנ"ל עולה בבירור שהבין שדברי הטור בדין זה הינם תקנת טוליטולא שנתקנה לשעתה בלבד ואין להסתמך עליה להלכה בימינו כיון שאין לה מקור בראשונים.
נמצא אפוא שגם הפני לוי והמהרש"ם סוברים בבירור שאין דברי הטור להלכה אלא תקנת טוליטולא שתוקנה לשעתה ולא למעשה בימינו, וכך הבינו בדעת הב"י הב"ח ושו"ע שלא הזכירו דבריו.
4. תשובת הרא"ש המובאת בסימן קי"ח בטור לא הובאה בספרי הרא"ש המצויים בידינו כך שלא ניתן לברר על מה נסובה.
5. דברי הטור לא הובאו כלל לא בב"י, לא בשולחן ערוך, לא ברמ"א ולא במי מנושאי כלי השולחן ערוך.
לסיכום: לדעת הפוסקים הנ"ל אין בסיס להסתמך על דברי הטור בסימן קי"ח מכל הלין טעמי ונימוקי שביארו לנו הפוסקים והמפרשים הנ"ל, ועל כן ברור ופשוט שאין להסתמך כלל על תקנה זו שהביא הטור בשם הרא"ש, שכן גם לפרשנות הפני יצחק המדובר במקרה חריג ביותר שאשה תובעת גירושין בשאט נפש ללא עילה כלל, ואינו שכיח במחוזותינו.
6. ראיה נוספת בדעת הטור (שלא סובר כמו שהבינו מספר דיינים בטור סימן קי"ח) היא מה שכתב הטור בסימן פ"ח בדין המוציא הוצאות על נכסי אשתו, שהדין הוא שמה שאכל אכל ומה שהוציא, ועל זה כתב הטור בהאי לישנא:
'בד"א במגרש מדעתו, אבל במורדת שתובעת גט ומקניטתו עד שמגרשה, בין אכל בין לא אכל, אם השבח יותר על ההוצאה, ישבע כמה הוציא ויטול, ואם ההוצאה יתירה על השבח, אינו נוטל אלא כשיעור השבח בשבועה'.
ובב"י כתב שמקור דברי הטור הם מהרי"ף הרא"ש והרמב"ם, ובהסבר הדין כתב הרי"ף בכתובות דף פ':
'אבל במורדת על בעלה, בין אכל בין לא אכל, ישבע כמה הוציא ויטול, דלא יהא אלא מתנה הוא דיהיב לה, הא אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה, הילכך בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול'.
ואמנם הסוגיא והרא"ש והטור איירי בדין נכסי מלוג של אשתו שאשתו מרדה בו, אבל הרי"ף השווה דין זה לדין אשה מורדת מבעלה שהאשה מפסידה תוספת כתובה, והביא סברת הגמרא "כי אקני ליה אדעתא למיקם קמיה" גם על תקנת נכסי מלוג שהינם תקנת חז"ל לטובת האשה, ומכאן נלמד שגם דין תוספת כתובה, שדינה כמתנה מהבעל לאשתו, יש להם דין שווה במקרה זה שהאשה מקניטה ומצערת את הבעל עד שיגרשנה, שיש לה דין מורדת המפסידה תוספת כתובה מהטעם "אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה".
אולם כל זה אמור רק אם האשה מורדת בבעלה בדרגה כה חמורה שמפקיעה ממנו את האישות לגמרי בכך שמקניטה את בעלה עד שיגרשנה ללא שהבעל מצליח לשכנע אותה לנסות שלום בית גם באמצעות פניה לבית הדין.
אבל ברור שאם הבעל מסכים להתגרש בלי לבקש ניסיון שלום בית, אזי גם אם האשה מקניטה את בעלה עד שיגרשנה אינה מפסידה כתובה.
והטעם מבואר לעיל, שהבאנו מקורות חז"ל בש"ס ובפוסקים כלל ברור שאין לאשה דין מורדת כל עוד הבעל לא ניסה לשכנעה לניסיון שלום בית והיא סירבה בכל תוקף, מה שקרא לזה הטור "מקניטתו עד שיגרשנה", ולכן חל עליה דין מורדת שמפקיעה את האישות לגמרי ומפסידה תוספת כתובה.
ולפנינו (פרק כ') נביא שזו גם שיטת הרא"ש, שאף הוא נקט לשון אשה "המקניטתו ומצערתו עד שנאלץ לגרשה", ראה רא"ש כתובות פ"ח סימן ט'.
נמצאנו למדים מדברי הטור שלושה דינים:
- אשה התובעת גט לא נקראת מורדת בתביעת גירושין אלא אם כן מקניטתו ומצערת אותו עד שמגרשה, הא לא"ה אין עליה שם מורדת כלל ואינה חייבת להשיב לבעלה מה שהוציא בנכסיה.
- שהסברא של אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה, לא נאמרה בתובעת גירושין אא"כ מקניטתו ומצערתו עד שיגרשה, או כלשון הפני יצחק בביאור דברי הטור "תובעת גירושין בשאט נפש בלתי שום סיבה".
- עוד ברור, שכאשר הבעל מסכים לגרשה לא נאמר דין מורדת על האשה בכהאי גוונא, שכן הטור מדגיש שרק אם האשה הקניטתו כל כך שלא היה לו ברירה, וזה כמו שאנסה אותו לגרשה, ובכך הפקיעה ממנו את האישות, שבכהאי גוונא מפסידה תוספת כתובה, כמו שפסקו ר"ח וסייעתו.
וברור ופשוט שהטור בסימן קי"ח אינו סותר עצמו למה שכתב בסימן פ"ה ובסימן פ"ח.
7. עוד מצאנו מפורש בשלטי גיבורים כתובות בדף ל"ט מדפי הרי"ף אות ב' הובא בדרכי משה סימן פ"ח אות ב':
'הא דאמרינן מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, היינו דווקא כשמוציא מרצונו, או שהוא מאלה שדינם שכופין אותו להוציא מדינא דגמרא, אבל אם תובעת גירושין שלא כדין אלא שכופין על הבעל מתקנת הגאונים, צריכה לתת לו כל יציאותיו שהוציא יותר על מה שאכל, ויכול לעגנה בגט עד שתתן לו'.
גם מכאן רואים שבעל המגרש מרצונו או על פי חיוב של התורה או חז"ל אין לאשה דין מורדת גם כאשר היא זו שתובעת גירושין.
הטור סימן צ"ט כתב:
'וכתב בעל העיטור דוקא שמוציאה מדעתו בלא טענה רק שמוצא אחרת נאה הימנה, אבל סרחה עליו, אדעתא דהכי לא אקני לה, עכ"ל. ואפילו לדבריו נראה שאין לחלק בין סרחה עליו למוציאה מדעתו אלא בגדיה שקנה לה, אבל מתנה שכתב לה גובה לעולם, וכן כתבו הגאונים.'
נמצאנו למדים מדברי הטור הללו שגם כאשר אשה סרחה על בעלה הרבה שאינה מפסדה מתנות, (ולעיל ביארנו בשם הרשב"א והר"ן שהובאו בחזון איש שדין מתנות פחות מדין תוספת כתובה), ואם מתנות אינה מפסידה בכהאי גוונא ק"ו שתוספת כתובה אינה מפסידה רק אם מרדה עליו כמבואר בדיני מורדת שביאר הטור בסימן ע"ז שצריך הכרזה והתראות קודם לכן.
לסיכום: העולה מכל דברי הטור לעיל, שלשיטתו אין אשה נחשבת למורדת על פי חז"ל אא"כ מקניטתו ומצערתו עד שהבעל נאלץ לגרשה בעל כרחו, אבל אם הגירושין נעשו בהסכמה, לית מאן דפליג שאינה מפסידה כתובה ותוספת גם אם האשה פתחה תיק תביעה לגירושין.
נמצא שאין להתבסס על לשון הטור בסימן קי"ח שכתב שאם הגירושין יצאו ממנה להפסיד אשה מכתובה ותוספת ללא שהבעל בקש שלום בית והיא סירבה, וכמובן שהמקום לחייבה בשלום בית הוא ע"י שהבעל יפנה לבית הדין שיסייע בידו לשכנע את האשה, ואם האשה תסרב תוכרז כמורדת, ויהיו לה דיני מורדת המבוארים בפוסקים.
רק במקרה שהבעל פונה אל האשה באופן הנ"ל והאשה מסרבת יש לראות זאת כהגירושין יצאו ממנה, כיון שהאשה מקניטה אותו ומצערת אותו עד שנאלץ לגרשה, וחשיב הדבר שהאשה כופה אותו להתגרש, ובכהאי גוונא דינה כמורדת כיון שמפקיעה את האישות ביניהם ללא כל סיבה ומפסידה כתובה ותוספת בעקירת האישות, וכן הם דברי הרא"ש שנביא בפרק הבא.
י"ב. ביאור חדש בדברי הטור על פי הגר"ב בארי
כאשר הבאתי את ביאור הטור הנ"ל אליבא דהפוסקים הנ"ל בפני מורי ורבי הרה"ג בנימין בארי שליט"א, דיין בבית הדין הרבני הגדול בדימוס, בשיחה תורנית מקיפה ומעמיקה יחד עם אברכי הכולל לובנו דברי הטור הללו. במסקנת הדברים הביע הרב את עמדתו שניתן לבאר דברי הטור שאינו חולק כלל על הראשונים. לדבריו, ברור שגם לדברי הטור אין האשה מפסדת כתובה ותוספת כאשר היא תובעת גירושין בלבד, ולכן הוסיף הטור והדגיש שדווקא כאשר "הגירושין יצאו ממנה", וכוונתו כפי הנראה למה שכתב הטור עצמו בשם אביו הרא"ש סימן פ"ח (הבאנו דבריהם לעיל), שאם האשה מקניטתו ומצערתו עד שיגרשנה, אזי נחשב הדבר שהגירושין יצאו ממנה בלי אפשרות להשכין שלום בית, וזו לדבריו כוונת הטור "שהגירושין יצאו ממנה", וכמבואר גם בפני יצחק, שהטור איירי במקרה ותובעת גירושין בשאט נפש וללא עילה כלל. לדבריו, אין ראיות כלל מהאחרונים שהבאנו, שדברי הטור איירי רק בתוספת נדוניה ולא בתוספת כתובה, או כמו שכתבו האחרונים שהטור איירי רק בתקנת טוליטולא בזמנה וכיום אינה נוהגת.
יש לבאר לשיטתו, שהטור איירי שמפסידה גם תוספת כתובה, ואין כל ראיה מדברי הפרישה והאחרונים שהבאנו לעיל, ומה שכתבו שמפסידה תוספת נדוניה בדעת הטור, אין זה סותר שהטור דיבר שמפסידה גם תוספת כתובה.
ודקדק זאת ממה שכתב הטור:'מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתי מה שהיא טוענת ותברר מסכום נדוניתה, ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה'.
ומדקדק זאת מלשון הטור שכתב "אין לה מן הדין לגבות זולתי מה שהיא טוענת ותברר מסכום נדוניתה", שכוונת הטור ללמדנו שזולת הנדוניה שתוכיח מה האשה הביאה לא תקבל כלום, וכוונתו לכלול גם תוספת כתובה וגם תוספת נדוניה שהיא מפסידה, ולכן המשיך והסביר הטעם שנאמר במסכת כתובות נ"ד ע"א "כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה", וברור שכוונתו כוללת גם תוספת כתובה.
עוד דקדק ממה שהמשיך הטור וכתב:'ואם תבע הוא גירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתנת כתובתה.'
הנה מוכח שהטור דקדק בדבריו לפסוק גם את דין עיקר כתובה ותוספת במקרה והבעל תובע גירושין שאינה מפסידה, ומזה נלמד שגם ברישא שדיבר על אשה התובעת גירושין והגירושין יצאו ממנה, שהיא מקבלת רק נדוניה ללא תוספת נדוניה וללא תוספת כתובה, ששניהם ניתנים כמתנה מהבעל וכמו שביאר טעם הדין 'אדעתא למיפק ולמיסב לא קיהיב לה.'
לדבריו, ניתן לבאר דברי הטור במה שהדגיש והגירושין יצאו ממנה, שלא די בכך שהאשה תפתח תיק תביעה לגירושין, שבזה הדין ברור כמו שהוכחנו בראיות שאין האשה מפסידה כתובה ותוספת אלא אם כן הצטרפה לתביעתה העובדה שהתבררה לבית הדין שהגירושין יצאו ממנה, וזה יכול להיות על פי ביאור הפני יצחק שהבאנו לעיל, שהאשה תובעת גירושין בשאט נפש וללא כל עילה, או באופן שהאשה מפקיעה את האישות בהתנהגות כלפי בעלה, שהיא מקניטתו ומצערת אותו עד שיגרשנה, אולם, כמובן שהבעל צריך לדרוש ממנה שלום בית בבית דין, ואם היא מסרבת בכל תוקף ודורשת ממנו לגרשה אזי היא מפסידה כתובה ותוספת כיון שהיא עוקרת את האישות גם ללא דין אשה מורדת.
ההסבר ששמענו ממנו הוא שזו סברא פשוטה שלא גרע דינה של אשה זו ממקללת בעלה בפני מולידיו וכיוצ"ב.
לאחר המו"מ ההלכתי שהתקיים, הסכמנו עם מו"ר הרה"ג בנימין בארי שליט"א שהאיר עיננו, שאכן ניתן לבאר כך כוונת הטור במה שכתב 'והגירושין יצאו ממנה' למקרים שהאשה מרדה במזיד בבעלה ומצערת אותו עד שיגרשנה ואינה מסכימה לעשות ניסיון שלום בית, אבל במקרים אחרים שהאשה תובעת גירושין בטענות שונות ואין בידה להוכיח זאת אינה מפסידה כתובה ותוספת. ובמקרים שיש לבית הדין ספק עובדתי יש לעשות פשרה כמו שפסק השו"ע סוף סימן ע"ז שהביא דברי הרמב"ם.
לאחר העיון זכינו ומצאנו סמך להסבר זה של מעכ"ת הרה"ג בארי שליט"א מדברי הראשונים, שלמרות שלא מצאנו בתלמוד בבלי וירושלמי הגדרה זו להפסד אשה מכתובה ותוספת, אבל הדבר נכלל ונלמד מדין עוברת על דת משה ויהודית, שמפסידה עיקר ותוספת לאחר התראה מהטעם שמפקיעה את האישות בינה לבין בעלה, כאשר גם לאחר התראה היא ממשיכה לדבוק במעשים הללו המכשילים את בעלה ולא מאפשרים קיום בית יהודי בהתאם להלכה. מכאן נלמד מסברא פשוטה גם לאשה המקניטה ומצערת את בעלה עד שיגרשנה או תובעת גירושין בשאט נפש וללא כל עילה ואינה מסכימה לנסות שלום בית כדרישת בעלה, שדינה נפשט מדין הנשים בכתובות ע"ד ע"א שמפסידות כתובה ותוספת לאחר התראה, מאחר והם גורמות ביטול האישות והנישואין שכרתה עם בעלה בנישואיה עמו.
בספר קובץ שיטות קמאי כתובות ס"ג ע"ב דן בשאלה איך יתכן להסביר את המורדת בטענת מאיס עלי שמפסידה כתובה ותוספת בדרך של פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרים בשבת או שבעה טרפקין לרבי יהודה. והקשה שם מאי שנא מדינה של אשה המקללת יולדיו בפני מולידיו או המשחקת עם הבחורים או העוברת על דת משה ויהודית המבוארים במשנה כתובות ע"ב ע"א, שמפסידות כתובה ותוספת כולה מיד לאחר התראה ללא שפוחתין להם מסכום הכתובה בכל שבוע, והקשה, הרי אשה המואסת בבעלה ומורדת מתשמיש גרועה, שאין לך אשה פרוצה ומתועבת ממנה שמפקיעה עצמה מבעלה, ואעפ"כ אינה מפסידה כל כתובתה מיד, אלא פוחתין לה בכל שבת שבעה דינרים וממתינים שנה:
'היכי דמי מורדת. נר' בעיני, בעבור שמשנה זו תמוהא לבעל התלמוד, דמה קפידא דבעל בכל זהו אמרי' לקמן בהמדיר [ע"ב ע"א] דיוצאות שלא בכתובה, כגון מקללת יולדיו בפני מולידיו או משחקת שחוק בעלמא עם הבחורים, או טווה בשוק, וזו אין לך פרוצה ומתובעת [צ"ל ומתועבת] וביזיון הבעל… במורדת מתשמיש, ובמשנה זו שנינו שאין פוחתין אלא שבע דינר בשבת או שבעה טרפקיעין [צ"ל טרפעיקין] לר' יהוד', אתמה, הילכך צריך השואל לשאול איך תפרש משנה זו התמוהה שלא יקשה ממנה על השאר. [תוס' ר"י הלבן].
אמ' אמימר דאמרה בעינא ליה כו'. פי' הואיל וגם היא מתאווה לו בתוכיחה כזו תיווסר ותחזור בה, אחד מפני הפסידה והשני שאין דרך האשה לסבול על תאוותה כי לא תעצור כח, ואין כזה בכל הני דהמדיר, דהתם מה כפיפת התאוה יש, הילכך יוצאות שלא בכתובה, שלא ישובו מדרכם הרעה, אבל אמרה מאיס עלי, הואיל ומעיזה כל כך ודאי רוחה זרה באישה והסירה תאוותה ממנו ועוד לא תשוב, וכדאי ביזיון וקפידת בעל בקל וחומ' מהנך דהמדיר, ויוצאה שלא בכתובה אם ירצה הבעל לגרשה מיד, ותנא בהמדיר קילתא וכל שכן חמירתא כזו, ומעתה הפסידה כל כתובתה, והיינו לא כייפינן ליה כפיית דמתני' בפחיתת ז' דינרי' מכתובתה כדי שתשוב לאהוב את בעלה כבראשונה, דהואיל וכל כך העיזה פניה בפניו לומ' שוב לא תחזור בה עולמית, ואם בא הבעל להימלך בנו, כגון שהיא אהובת ריע וקשה עליו לגרשה, מסבינן ליה עצה כדלקמן, להשהותה תריסר ירחי שתא אגיטא כדלקמן [ס"ד ע"א], ואין לו זה הדבר למכשול עון ולפוקה, ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה [יחזקאל כ"ג] כנבלה זו, אע"ג דבעייא חוטרא לידה ומרה לקברה, אבל יותר להשהותה לא נשיאהו עצה אנחנו לעגנה כל כך, ומיהו אם רצה מעצמו לעגנה כל ימיה, אנו לא כפינן ליה בשום כפייה להוציאה, כי כדאי לעוברת דת כזו מלעסוק בתקנתה, וכן בכל הנך בהמדיר דקרי בהו עוברת על דת, היא העצה לבעל עד תריסר ירחי שתא דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, הואיל וחיבת הבעל תקוע[ה] בלבה אע"ג דאמרה דמתכוונת לצער בעלה, אין זו נקראת עוברת על דת, דדרך הנשים להתאמץ כנגד בעליהן עד שימצאו בעליהן חן בעיניהם מחמת שום קורת [רוח] שיעשו להם, אפי' אם תעמודנה במרד אף לאחר שתכלה כתובתן אכתי אינן עוברות על דת, דשמא לא עשו הבעלים [להן] קורת רוח, שלא הבינו דעתן במה מתפייסות ועל כן הן בכעסן, הילכך לא מסבינין שום עצה לבעל להשהותן ולעגנן, ומיהו גם בהן אם הבעל מדעתו ישהא אותן אחר כך ישהא ואין נזקקי' לכופו להוציאם, וכן פי' רבי' תם, שאין כופין הבעלים להוציא. כמו כן אם רצה הבעל לגרשה טרם שתכלה כתובתה בפחיתת דמתני', הרשות בידו, והנשאר מכתובתה ישלם לה.' [תוס' ר"י הלבן].
העולה מן הדברים כי יש מקור מן הדין להפסד אישה עיקר כתובה ותוספת כתובה במקרים חריגים של עזות מצח בבעלה, וכאשר ניכר מפעולותיה כי רוחה של האישה זרה בבעלה והסירה את תאוותה ממנו, כמ"ש הר"י הלבן שיש ללמוד דין אשה זה מק"ו ממקללת יולדיו בפניו שמפסדת כתובה ותוספת.
אמנם, לא נתבאר בדברי הר"י הלבן האם נדרשת התראה על מנת להפסידה כמו שמבואר בדין מקללת, ואולי לאור חומרת התנהגות האישה ניתן להפסידה כתובתה אף בלא התראה כמבואר בפוסקים, ועיין צ"ע.
ומעין זה כתב שם בשם רבינו קרשקש וידאל תלמיד הרא"ה.
נמצא אפוא שניתן להבין ביאור כוונת הטור כפי שביאר מו"ר הרה"ג בנימין בארי שליט"א, שיש מקורות נוספים בהסבר הדין להפסיד אשה מכתובה ותוספת, כאשר התברר לבית הדין שבנוסף לתביעתה להתגרש, הגירושין יצאו ממנה, וזאת כפי שביארנו או שהתברר לבית הדין שהיא הקניטתו ומצערתו עד שיגרשנה ואינה מוכנה להתפייס עמו כאשר הוא מבקש ממנה ניסיון שלום בית, או שהיא תובעת גירושין בשאט נפש וללא כל עילה.
ברור ופשוט שכאשר יש הכחשות בין הצדדים, וגם כאשר בית הדין מפנה את בני הזוג לייעוץ זוגי, עדיין לא ניתן לברר את העובדות עד תומן, שיש לעשות פשרה כפי כח הדיין, וכפי שפסקו הרמב"ם והשו"ע סוף סימן ע"ז."
במסקנת הקונטרס נכתב:
"לא ניתן להפסיד אשה מזכויותיה שהתחייב לה הבעל בקניין תחת החופה מטעם "אדעתא למישקל ולמיפק לא קיהיבנא לך" בתוספת כתובה, אא"כ במקום שפסקו הפוסקים שכופין על הבעל להתגרש מעיקר הדין, הא לאו הכי, חייב הבעל לעמוד בהתחייבותו הגמורה לתת לאשה זכויותיה הכוללים תוספת כתובה שבאה מן הטעם של חיבת ביאה כמבואר בראשונים, וזאת גם כאשר האשה תובעת גירושין.
במקום שהפוסקים קבעו כפייה על הבעל להתגרש, נחלקו הב"ש והחזו"א האם גם במקרה ואין אשמה מצד האשה היא מפסידה כתובה, הרחבנו על כך בפי"ד.
עוד נכתב בקונטרס שאין האשה מפסידה תוספת כתובה כאשר הבעל מגרש מרצונו או מסכים לתביעתה להתגרש וכמבואר ברמ"ע מפאנו, במהרלב"ח, בנו"ב ועוד רבים מהפוסקים.
עוד נכתב בקונטרס שעל הבעל מוטלת חובת הפיוס לאשת נעוריו בכל האמצעים, ורק אם כלו כל הקיצין והאשה מסרבת, או כלשון הרא"ש והטור מקניטתו ומצערתו עד שיגרש, שהבעל פטור מלשלם לה תוספת כתובה, שכן הוא בגדר כפוי לתת גט על פי הפוסקים".
אתה הראת לדעת, שהטענה המרכזית של המערער ששגה בית הדין שחייבו בכתובה למרות שהמשיבה הפסידה כתובתה בעצם פתיחתה תיק תביעה לגירושין ועזיבת הבית, ועליה נטל ההוכחה לטיעוניה, אין לה בסיס הלכתי כלל, ואדרבא נפסק בניגוד לטענתו. הדברים שנכתבו בקונטרס מבוססים על אדני התלמוד הבבלי, הירושלמי, פוסקים ראשונים ואחרונים המפורטים היטב בקונטרס שעדיין לא הגיעה שעתו לצאת לפרסום.
ומכאן שלערעור אין בסיס הלכתי להפסיד המשיבה מכתובתה, ולכל היותר לעשות פשרה כפי שקבע בית הדין בהסכמת המערערת.
מן הראוי הוא לחייב את המערער בתשלום הוצאות משפט מאחר וטענותיו התבררו כאין להם בסיס והם על גבול ערעור סרק של ממש, שכן המערער דורש להיבנות גם מזכויותיו על פי החוק וגם להתנער מחובו ההלכתי כלפי אשת נעוריו, שהוא חוב הכתובה שנתקנה ע"י אנשי כנסת הגדולה, והוא הבסיס לקיומה ויציבותה של מערכת הנישואין של העם היהודי, ומכאן שיש לחייבו בהוצאות משפט בהתאם לכללי ההלכה בשו"ע חו"מ סימן י"ד סעיף ה' ובנו"כ שם.
בהקשר לזה נציין, כי עיינו במסמכים הרבים שהביאו הצדדים כראיות לטענתם, ומצאנו בכתב התשובה לערעור, כי בהתכתבויות רבות בין הצדדים במשך תקופה ארוכה החל משנת 2018, המערער אומר פעמים אין ספור למשיבה שאינו רוצה בה ורצונו להתגרש, תוך שהמשיבה מנסה פעם אחר פעם לשנות את החלטתו ולשכנעו לשלום בית, כך זה נמשך עד כשלושה חדשים לפני פתיחת תביעת הגירושין.
זמן לא רב אחר כך, טרם הגשת תביעת הגירושין של המשיבה, לאחר שהתייאשה מתחנוניה לשלום בית, החל המערער, לפתע, בסדרת התכתבויות עם המשיבה שהוא רוצה שלום בית והמשיבה השיבה בשלילה. בית הדין סבור שבנסיבות אלו המערער אינו בא בידיים נקיות, ויתכן מאד שהוא קיבל ייעוץ לעשות זאת, כדי להיפטר מחובתו לשלם למשיבה כתובתה, מה שמצביע שההתכתבות שלפתע השתנתה ב- 180 מעלות היא אינה כנה, והיא מגמתית כדי שלא להתחייב בכתובה ובתוספתה. הסמיכות המפתיעה של קבלת יפוי הכח של ב"כ החדש של המערער לבקשת המערער לשלום בית אומרת דרשני. וכפי מאמר אחד החכמים בדורנו: "ייצוג חדש, טענות חדשות".
לפי מה שתארנו ניתן היה לומר שהמשיבה חפצה במערער (עד שהרימה ידיים), והוא זה שהביא את המצב לכך שהיא לא רוצה אותו היום. הוא זה שמאז ועד עכשיו אינו רוצה באשה. הוא זה אשר קלקל וגרם לסופם של הנישואין ויתכן שהיה מקום לחייבו במלוא סכום הכתובה. דא עקא שבית דיננו אינו מתערב בשיקולי בית הדין קמא שהכיר את הצדדים לפניי ולפנים ובחר לפשר ביניהם והמוציא מחברו עליו הראיה.
בית הדין הגדול פועל בהתאם לסמכותו בהתאם לתקנה קל"ה בתקנות הדיון, שאין להתערב בהחלטות או בפסקי דין של בית הדין האזורי רק במקרה שבו נוכח בית הדין הגדול בבירור ששיקול דעתו של בית הדין קמא הינו בגדר 'טעות הנראית לעין'. לא מצאנו במקרה דנן טעות כזו, מה גם שהמשיבה הסכימה להצעת הפשרה של בית הדין.
פסק דין
- הערעור נדחה בהיעדר עילה מוצדקת להתערב בשיקולי נימוקי בית הדין בפסק הדין נשוא הערעור.
- ראיות המערער אינן ניתנות לבירור עקב הכחשת המשיבה וראיות שכנגד שהציגה בפני בית הדין והתרשמות בית הדין האזורי ודנן, שאין בהם די כדי לקבוע שראיותיו ברורות.
- בית הדין מחייב את המערער בתשלום סך 12,000 ש"ח שיועברו לידי המשיבה מכספי הערבות.
- על המזכירות לפעול בהתאם להחלטה זו בנהלים הקיימים.
- התיק ייסגר. יש להעביר עותק מפסק דין זה לבית הדין האזורי באר שבע.
ניתן ביום כ"א בתמוז התשפ"ו (06/07/2026).
הרב מימון נהרי הרב שניאור פרדס הרב אברהם מאיר שלוש
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
[1] ועיין במהרש"א שפירש שאישה רעה היא האישה המובאת בגמרא לפני כן "מקשטא ליה תכא ומהדרנא ליה גבא", ועיין עוד בעין אליהו שיק.
שוקלים להגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול?
לפני הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור חשוב לבחון את פסק הדין, המועדים, עילות הערעור והמסמכים שבתיק.