לפני כבוד הדיינים: הרב אליהו עמאר – אב"ד, הרב יאיר לרנר, הרב צבי בירנבאום

פסק דין

לאחר סיום ההליכים ועיון בסיכומי הצדדים, נותר לביה"ד להכריע בתביעת האישה לחיוב האיש בכתובתה, ובתביעותיהן הרכושיות ההדדיות של שני הצדדים.

רקע

בני הזוג נישאו בתאריך 13.3.2022. לאישה אלו נישואים שניים ולה בן ובת קטינים מנישואיה הקודמים, ואילו האיש נישא כרווק ואלו נישואיו הראשונים.

כחודש אחרי הנישואין הבעל עזב את דירתם והצדדים נפרדו.

יצוין כבר עתה, שבזמן הקצר בו חיו הצדדים ביחד וחרף ניסיונות חוזרים ונשנים, בני הזוג לא הצליחו לקיים יחסי אישות כדרך איש ואשתו אף לא פעם אחת. עובדה זו לא הוכחשה על ידי מי מהצדדים.

הליכים

ביום 28.4.2022 פתחה האישה בבית דיננו תיק יישוב סכסוך, במסגרתו ניהלו הצדדים פגישות מהו"ת עם העו"ס מיחידת הסיוע כמקובל, אולם ההליך הינו חסוי בהתאם לתקנות.

עם סיום תקופת המהו"ת, בתאריך 29.6.2022 הגישה האישה לבית הדין תביעת 'שלום בית', בה עתרה בין השאר להורות לאיש לגשת עמה לטיפול זוגי כמו גם לטיפול מיני ולקיים את חובותיו כבעל.

בית הדין קיים דיון ארוך במהלכו עמדה האישה על בקשתה לשלום בית, שכן היא אינה חפצה להיות גרושה פעמיים, אולם למרות הפצרותיה והצעות שונות של בית הדין, סירב האיש לנסות לתקן וביקש להתגרש, כאשר נימק זאת בתחושת מחנק, בנימוקים כספיים ונימוקים נוספים.

לאחר מספר חודשים בתאריך 29.11.2022 הגישה האישה תביעת גירושין וכתובה, כאשר גובה הכתובה עומד על סך 101,000 ש"ח.

בית הדין קיים דיון נוסף ביום 16.1.2023, במהלך הדיון הבהירה האישה את עמדתה, לפיה אין מנוס מגירושין מאחר והאיש אינו חפץ בשלום בית. להצעת בית הדין לפיה הצדדים יתגרשו לאלתר ועניין הכתובה יידון לאחר סידור הגט, השיבו הצדדים בשלילה וכי הם מעוניינים לסיים לדון בכל לפני הגט.

משנתארכו ההליכים, ביקשה אשה לסדר את הגט ולהמשיך את הדיונים לאחר מכן, אך האיש סירב בכל עוז, ובפסק דין מיום 10.6.24 חייב ביה"ד את האיש בגירושין והורה להותיר את יתר התביעות להתברר לאחר סידור הגט. ביום 4.7.24 סודר גט בין הצדדים.

הנושאים הנדרשים להכרעת ביה"ד:

• תביעת האשה לחיוב האיש בכתובתה ובתוספת כתובה בסך 101,000 ש"ח.
• תביעת האיש להחזר מתנות.
• תביעה רכושית הדדית.

א.  נושא הכתובה

טענת האיש כי הגירושין יצאו מהאישה

אף שהאיש הוא שעזב את הבית, לטענתו הוא סולק מהבית שהינו ביתה הפרטי של האשה בניגוד גמור לרצונו, בנוסף לשלל טענות אשר יש בהן להוות עילת גירושין מבחינתו.

עוד טוען האיש כי האשה היא אשר ארזה את חפציו וסילקה אותו מביתה, והיא אשר פתחה את תיק הגירושין. ומאחר והאשה היא אשר יזמה והובילה לגירושין הרי שממנה יצאו הגירושין, ולפיכך יש לדחות את תביעתה לחיובו בכתובה על הסף.

ביה"ד סבור, אף כי אכן האשה היא אשר הגישה את תביעת הגירושין, אולם הטענה כי היא אשר סילקה אותו מביתה, מוכחשת הן על ידי האשה, אשר פירטה כיצד התחננה ועמדה על נפשה ונפש ילדיה שהאיש לא ינטוש אותם, והן על ידי האיש בעצמו המכחיש את טענתו זו. בסעיף 45 לסיכומיו נכתב: "הבעל הבין שבעיות אלו לא ניתנות לטיפול והעדיף לגדוע בעיות אלו בטרם יטפחו ויגדלו". בוודאי כי קביעה זו – שהוא העדיף לגדוע – אינה עולה בקנה אחד עם טענתו כי האשה היא שסילקה אותו מהבית.

אף כי יתכן שכפי טענתו, האשה היא שארזה את חפציו לאחר החלטתו לעזוב את הבית. אולם ביה"ד סבור כי פעולה זו נעשתה לאחר שתחנוניה בפניו שלא ינטוש אותה ואת ילדיה אשר נקשרו אליו בימים שקודם הנישואין – נפלו על אזניים ערלות, ומשכך לא נותרה ברירה בידה כי אם להשלים עם מר גורלה ולכל הפחות לארוז בעצמה את חפציו, על מנת למנוע חיכוכים נוספים בפני ילדיה.

ייתר על כן, בכתב התביעה הרכושית שהגיש האיש נכתב:

"לאחר כחודש מנישואיהם בתאריך… ולאור התנהגות אובססיבית חולנית של הנתבעת כלפיו וכן מטעמים נוספים שפורטו בדיון ואף יפורטו בהמשך, ולאחר שהאישה בעצמה ארזה את חפציו, עזב הבעל את בית הצדדים."

הרי שאף האיש מציין כי הוא החליט לעזוב את הבית והאשה "רק" ארזה את חפציו, אך לא טען כי האשה סילקה אותו.

משכך ביה"ד דוחה את טענתו כי האשה סילקה אותו מהבית, וממנה יצאו הגירושין, בעוד האיש הודה מהדיון הראשון בתביעת האשה לשלו"ב ועד לסיכומיו האחרונים כי ממנו יצאו הגירושין.

עילות הפירוד

האיש פירט (סעיפים 40-45 לסיכומיו) את הבעיות אשר בעיניו לא ניתנות לטיפול, והם שהובילו אותו למסקנה כי עדיף לגדוע את הקשר באיבו.

לטענתו, האשה סובלת מבעיות נפשיות בגין טראומה מנישואיה הקודמים, והתנהלה כלפיו באובססיביות, זאת בנוסף להיותה חשדנית והייתה בודקת לו את הטלפון בכל עת. עוד טוען האיש כי האשה רצתה רמת חיים גבוהה בהרבה מרמת החיים שהוא יכול לספק לה, והינה מכורה לעבודתה, ובשל כך הגבילה את שעות עבודתו על מנת שהיא תוכל להתפנות לשיעורים הפרטיים אותם היא מעבירה בשעות הערב.

ואף סיכם את טענותיו כדלהלן:

"האישה הודתה שנגעה לבעל הרבה בטלפון ולא נתנה לו ספייס. הודתה שהיו להם בעיות ואף הודתה בכך שעברה נישואין טראומתיים שגרמו לה פגיעה נפשית. היא זו שסילקה את הבעל מהבית, האשה היא שהגישה את תביעת הגירושין, וחיוב הגט בא רק בעקבות עתירתה. בעל שחוייב לגרש על רקע "נישואין על הנייר" אינו מגרש מרצונו החב כתובה ותוספת, ולו רק מטעם זה, בגין חיוב הגט, יש לפטור את הבעל מחיוב ותוספת".

למותר לציין, כי האיש לא ביסס כל טענה מטענותיו הנ"ל על התנהלות האשה, וביה"ד סבור כי אין כל יכולת לבסס אבחנה מעין זו במספר ימים מצומצם של חיים משותפים, בוודאי לא במציאות, עליה אין עוררין, כי מהחתונה האיש חלה ונפל למשכב עד כי לא יכול היה לתפקד כלל. בנוסף למציאות הידועה לכל, כי הימים שלאחר החתונה הינם ימים בהם הזוגות מגששים את דרכם האחד כלפי רעהו בניסיון ללמוד ולהכיר האחד את רעהו ואת גבולותיו, ואין בהם לשקף את שגרת החיים המשותפים שיבנו עם הזמן.

בהצטרף העובדות שבני הזוג חלקו את חייהם המשותפים מספר ימים מצומצם בלבד, והיו אלו הימים הראשונים לנישואיהם, ועוד שבהם האיש נפל למשכב. מציאות זו שוללת כל אפשרות להסיק מסקנות מרחיקות לכת, ולקבוע מהו האופי של בת הזוג וכיצד ייראו חיי הנישואין, ולהסיק מסקנה לפירוק בית בישראל.

יודגש, אף אם טענות האיש הנ"ל היו מבוססות ומוכחות כנדרש, עדיין אין בהם לפוטרו מחיוב הכתובה. כתובה הינו חוב אשר התחייב האיש במועד נישואיו, וללא נימוקים הקבועים בהלכה אימתי מפסדת האשה כתובתה, האיש חייב בכתובה, ומאחר וכל הטענות והבעיות הקיימות לאשה כפי "אבחנתו" של האיש אינם מספקים עילת גירושין על פי ההלכה, ולפיכך אף אינם עומדים ברף ההלכתי הנדרש לפוטרו מחיוב הכתובה.

ייתר על כן, ביה"ד סבור כי אופי הטענות של האיש, מעלים תהיות לגבי מוכנותו המנטאלית של האיש לנישואין ולחלוק את חייו עם אשה באופן כללי, ומשכך טענותיו אלו מהווים כהודאה מפורשת של האיש כי בשלו נגרמו הגירושין, לאור חוסר בשלות מבחינתו לחלוק את חייו ולחיות חיי משפחה.

טענת האיש לפטור מתוספת כתובה בשל חיובו בגט

האיש מעלה טענה נוספת, כי בכל מקום בו מחייבים את האיש לגרש אין לחייבו בתוספת כתובה.

מקור דין זה הובא בב"ש (אהע"ז סי' קנ"ד סק"א) דלדעת התוס' המרדכי והר"ן בבאה מחמת טענה דבעינא חוטרא לידי, דקיי"ל שכופין אותו לגרש, מ"מ ס"ל דאין לה תוספת כתובה, דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא הקנה לה, ויש לה עיקר כתובה לבד. והביא דר"ת פליג וס"ל דאף תוספת כתובה יש לה. וא"כ אף במקרה זה, מאחר וביה"ד חייב את האיש בגירושין, הרי שיש לפוטרו מתוספת הכתובה.

ונראה לי שהאיש לא שת אל ליבו, שבמקרה זה, למרות פסק הדין שחייב אותו לגרש, לענ"ד חיוב הכתובה בעינו עומד.

המקרים בהם פטרו את האיש מתוספת כתובה עקב חיובו לגרש, הינו במקרים בהם האיש רוצה וחפץ בכל לב להמשיך לחיות עם רעייתו בכפיפה אחת, והאשה ממאנת לחיות עימו ומבקשת לחייבו לגרשה כנגד רצונו לשלום, ומאחר ואיירי במקרים בהם קבעו חז"ל שהדין עימה ויש ממש בטענתה, מחייבין ואף כופין אותו לגרשה בניגוד לרצונו. בכה"ג אמרינן דעל דעת כן לא כתב לה תוספת כתובה.

אולם במקרה זה, בו האיש הבהיר קודם חיוב הגט הדק היטב, כי אין לו כל רצון או חפץ באשה זו, וכפי דבריו במהלך הדיון בתביעת האשה לשלו"ב "לישון עם האויב", בנוסף לטענותיו הנ"ל שמבחינתו אי אפשר לחיות עם אשה זו, ולאחר עזיבת את הבית בעודו מעגן את האשה ומסרב לתת לה את גיטה, כבר נרשם באתרי היכרויות, וכפי שהסביר זאת ב"כ (פרוטוקול מיום 16.1.23):  "אחרי שבעה חודשים שהצדדים בפירוד האשה סילקה את הבעל מהבית וגם הוא יודע את האמת שהיא רצתה גירושין, אז היה התכתבות קלה שביה"ד רואה שהוא שאל אותה מה נשמע, ואין מעבר, וזה עלה נידף".

הרי שבעצם עזיבתו את הבית ונטישת האשה ללא כל עילת גירושין מהותית, ימים ספורים לאחר החתונה, הוא כבר נתחייב בתשלום הכתובה ותוספת הכתובה. וסבורני כי למקרים כגון אלו נתכוונה הגמרא בקביעתה (כתובות ל"ט): "טעמא מאי תקינו רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". אלא שלאחר שנטש אותה וגמר אומר בליבו לגרשה, ואף תביעתה לשלום בית אשר הגישה האשה בפני ביה"ד השיב האיש ריקם, והוסיף על חטאתו והחליט לעכב את סידור הגט בנסיונו להניאה מתביעת הכתובה, (מעשה שביה"ד בפסק הדין לגירושין, הכריע כי הינו פסול ובלתי ראוי, לנסות לסחוט את האשה שתמחל על כתובתה בתמורה למתן הגט), גט שהאשה הייתה שמחה ומאושרת שלא היה בא לעולם.

העולה כי במקרה זה, ביה"ד לא חייב אותו לגרש את האשה אשר הוא אוהב ובה הוא חפץ, כי אם ביה"ד פסק (כדעת הרוב) כי לאור ששני הצדדים סברו וקיבלו שהקיץ הקץ על נישואיהם, שוב אין לאיש זכות לעגן את האשה ולהשתמש במתן הגט ככלי לסחוט את האשה. לפיכך חיוב זה, אשר משמעותו איננו חיוב לגרש את האשה כי אם חיוב להפסיק לעגנה, אינו פוטר את האיש מחיוב תוספת הכתובה.

ועיין באגודה (ס"פ הבא על יבמתו) גבי רוע"ז שמחייבן אותו לגרש שכתב:

"פעם אחת בא מעשה לידי לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר, ופסקתי שאם הביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה וכו'."

 ואע"פ דאיכא למימר שכוונתו שיתן עיקר כתובה ולא תוספת, נ"ל שאם כך הייתה כוונתו, או שהיה מפרש שדוקא עיקר כתובה, או שדי היה לו לכתוב שאם הביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה 'ככל הנהו דפרק המדיר', ובזה היה מגלה דעתו שכוונתו לעיקר כתובה בלבד ולא לתוספת הכתובה, ומזה שלא פירש מוכח כי כוונתו לחייבו בכתובה ותוספת כתובה.

זאת ועוד מצאתי שכתבתי הערה על השו"ע (שאצלי) דלדעת הרב אלישיב ברוע"ז וכד' שביכולותו לסלק הכפיה, הוה כמגרש מרצונו וחייב בכל. (ואף שלא ציינתי מקורם של דבריו הלא המה בפד"ר ח' עמ' 275 בערעור שנשמע בפני הרב אלישיב זולטי וישראלי ע"ה).

וראיתי בחפש'י לא"א הראש"ל שליט"א בספרו שמע שלמה (ח"ג אהע"ז סי"ג) שדן בדברי רבינו ירוחם גבי היכא דשניהם מורדים זע"ז, והתמיהות שתמה עליו הגרי"ש אלישיב ע"ה מאחר וקיי"ל דמורדת לא הפסידה כתובתה, מדוע אם בנוסף למרידתה ימרוד אף הוא תפסיד כתובתה, וכי היכא שמרד גם הוא עדיף מהיכא שמרדה רק היא, והביא את דברי הגרי"ש, וכתב א"א:

"ומתחילה כתבו לבאר את זה עפ״י דברי רבינו חננאל ז״ל, שהובא בתוספות מס׳ יבמות (ס״ה ע״ב ד״ה כי), שכתב דבכל הנך דכופין אותו לגרש מחמתה, דוקא מנה ומאתים אית לה אבל תוספת לית לה, דאדעתא דמיפק לא אוסיף לה, ודייק מהא דכתובות (נ״ד ע״ב) תנאי כתובה ככתובה נפקא מינה למורדת וכו׳. ולא קאמר נ״מ לבאה מחמת טענה וכיוצא בה, וכו׳. עכ״ל. וכתבו שם שכן קי״ל באהע״ז (סימן קנ״ד) דבמקום שהבעל חייב לגרש את אשתו, כגון בבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידא, או בבעל שנעשה מוכה שחין, אינו חייב בתוספת כתובה, דאדעתא למיפק לא כתב לה. וכתבו שם, ולכן לדעת רבו של רי״ו ז״ל הסובר דאם גם הבעל מורד באשתו, לאחר שנה כופין אותו לגרש, ממילא אי אפשר לחייבו בתשלום תוספת כתובה, מדינא דהר״ח ז״ל, ודוקא כשהיא לבד מורדת בבעלה, והבעל היה מוכן להמשיך לחיות אתה, בזה הוא דאם גירשה קודם שהכריזו עליה (ככל המבואר בסימן ע״ז), חייב גם בתוספת כתובה. וא״א לפוטרו מדינא דר״ח ז״ל, שהרי הוא מגרשה מרצונו. משא״כ בעובדא דרי״ו ז״ל שחייב להוציאה וכופין אותו להוציאה [שהוא ג״כ מורד בה].

אלא דמה שכתבו דמשום שבעובדא דרבו של רי״ו ז״ל, מיירי שמרדה בו, וגם הוא מורד ואמר לא בעינא לה, [ולא רצה לגרשה, ולאחר י״ב חדשים, כופין אותו לגרש, והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה]. דכייפינן ליה לגרשה, וע״כ אין לה תוספת כתובה וכסברת ר״ח ז״ל הנזכר. הוא קשה בסברא, דהסברא נותנת שדין זה דר״ח ז״ל שייך בדברים שכופין אותו לגרש, בלא שהוא אשם בדבר הזה. כגון באה מחמת טענה, שעל זה הביאו התוס׳ הנ״ל, את דברי ר״ח ז״ל. וכן נמי במוכה שחין וכיוצ״ב, דלא באשמתו באה הסיבה שבגללה כופין אותו לגרש, בזה אמר ר״ח ז״ל דאין לה תוספת, דלא כתב לה ע״מ למיפק. אבל במורד דמרצונו ומדעתו מונע ממנה את עונתה, ויש בידו לתקן הדבר ולא מתקן, וע״כ כופין אותו לגרשה, למה תפסיד תוספת כתובתה. ובאמת שראיתי שבאותו פס״ד כתבו בהמשך, וז״ל זאת ועוד, נראה שיש מקום לדון דאף כשהבעל הוא מאלה שכופין אותו לגרש דפטור מלשלם תוספת, זה דוקא כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין, או כשאינו מסוגל להוליד, והאשה באה מחמת טענה, וכל כיוצ״ב, שאין בידי הבעל להפטר מן הגורם המביא לידי גירושין, בזה יכול לומר אדעתא למיפק לא יהיבנא לך. משא״כ בגורם כזה שבידי הבעל להסירו, כגון שהבעל רועה זונות, שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טובה, וה״ה כשהבעל מורד באשתו כבנידון דידן, בכה״ג י״ל דדינו כמגרש מרצונו וחייב בתוספת כתובה. עכ״ל.

ודבר זה הוא מפורש בתוס׳ דיבמות הנ״ל, שכתבו בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה דפשיטא דיש לה תוספת, כיון דלא מחמתה כופין. דמה היא יכולה [לעשות] אם ב״ד כופין אותו משום פריה ורביה. עכ״ל. וכאן אעפ״י שגם היא מורדת [בעובדא דרבו דרי״ו], לכאורה הגירושין באו גם מחמתה, מ"מ התוס׳ כתבו בדעת ר״ח דהפסד תוספת כתובה, תלוי בכך שהיא הדורשת גט כגון באה מחמת טענה דאינה מוכנה עוד לחיות עמו, והוא אין בידו למנוע את זה. אבל שהתה עשר שנים החיוב לגרש הוא חל עליו, שהוא המצווה על פריה ורביה, וע״כ לא מפסידה התוספת. וא״כ גם בזה הרי מצד מרדה יש תקנה של חכמים להכריז עליה ולהתרות בה, ובלי זה אינה מפסידה התוספת, וכל מה שהעלה רי״ו להפסידה התוספת, הוא בגלל שגם הוא מורד וכייפינן ליה להוציאה. נמצא דרק הוא הגורם לגירושין ובידו הדבר לחדול ממרדו, ולמה תפסיד כתובתה.

ב. יש לחלק דרק בנתחדש עליו מקרה לאונסו ואינו בידו, הוא דהפסידה התוספת

ובאמת כן ראיתי להגאון מוה״ר פתחיה ברדוגו ז״ל בשו״ת נפת צופים (חאה״ע סימן ק״י) שדן באשה שתבעה לבעלה שיגרשנה מפני שאינו יכול לפרנסה, ותהי כתובתה עליו חוב, עד עת קץ אולי ירחם עליו המרחם ויפרענה. ודן בדברי ר״ח ז״ל הנז' דכל דכייפינן ליה להוציא אין לה תוספת, והביא דברי הפוסקים בזה. והעלה דרק בנתחדש עליו מקרה לאונסו והוא מהשמים, כגון באה מחמת טענה, או נולד לו ריח הפה וריח החוטם, שהוא חולי שנתחדש מן השמים, הוא דאין לה תוספת. אבל בנעשה בורסקי ומחתך נחושת וכדומה, דמדעתיה עביד ודאי שהוא גרם לעצמו, ויש לו ליתן לה עיקר ותוספת. ובזה פירש דברי הרא״ש ז״ל (ס״פ הבא על יבמתו) שכתב דבהך עובדא [דבאה מחמת טענה] עבדינן כרבינו חננאל והרי״ף ז״ל. ודייק ממנו דרק בהך עובדא הפסידה תוספת, ולא בשאר הדינים שכופין אותו להוציא. ותמה שם (בנופת צופים) דמאי שנא, הא בכולהו שייכת אותה סברא דאדעתא דלמיפק לא יהיב לה, וע״ש מה שהתמיה גם על הגהות אשרי. וחילק בין דבר שנעשה מן השמים, ובין דבר שנעשאו מדעתו בלא אונס. עוד חידש שם דגם מוכה שחין, אפילו נולד לו אח״כ, יש לה עיקר ותוספת, וחלק בזה ע״ד הב״ש ברס״י קנ״ד. וכתב עליו דאחר המחילה נעלמו ממנו דברי הרא״ש בסוף פרק הבע״י, שכתב בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה אית לה עיקר ותוספת, דמה פשעה אם חכמים כופין אותו להוציא איהי מאי עבדא, שהרי אפילו אמרה הוינא בהדיה לא שבקינן ליה, דכל כמה דאגידא ביה לא יהבי ליה איתתא אחריתא עכ״ל. ומינה דה״ה למוכה שחין שכופין אותו להוציא שהיא ממיקתו, דאמרינן איהי מאי עבדא, ולמה תפסיד תוספת. וע״ש מה שכתב בזה ע״ד הגהות אשרי, ומזה יצא לחדש דהאומר איני זן ואיני מפרנס, אם הוא אמיד בנכסי, ובמרד ובמעל אמר שלא יזון אותה, פשיטא דכיפינן ליה לזון. ואם אינו אמיד בנכסי, אלא שיכול להשתכר ולהרויח ואינו רוצה, כייפינן ליה לגרש וליתן עיקר ותוספת שהרי מדעתו הוא עושה. אבל אם משתדל ולא עלתה בידו לזון ולפרנס כדבעי, ודאי דיהיב לה רק עיקר ולא תוספת, שהעניות היא מכלל המאורעות המתחדשות בידי שמים. ע״כ דבריו בקיצור. וע״ש. (ועיין עוד מזה בפד״ר כרך א׳ מעמוד 217 והלאה)."

ונתתי שמחה בליבי שזכיתי לכוון לדעתו, דיש לחלק בין סוגי החיוב.

והגם שהרב ישראלי ע"ה חלק על אלישיב וס"ל דבכל החיובים אמרינן דאדעתא למישקל ולמיפק לא הקנה לה, נ"ל דבמקרה זה כ"ע יודו שיש לחייבו אף בתוספת כתובה, דברוע"ז, לכאורה מדובר שהבעל חפץ באשתו, אך אינו יכול לשלוט ביצרו ומים גנובים ימתקו בעיניו מאשת נעוריו, והאשה מתקנאת בירך חברתה ואינה מוכנה להמשיך לחיות כך, וכן הוא במחתך נחושת וכד', ולמרות שהוא אינו רוצה בגירושין, ס"ס מאחר ומעשיו הם הגורמים לפירוק המשפחה, ס"ל להרב אלישיב שהוא חייב בכל, ובזה חולק הרב ישראלי משום דס"ס הוא אינו רוצה להתגרש, ורק לנכח בקשתה ורצונה כופין אותו. אולם במקרה זה שהוא מתייחס אליה כאויב, ובוודאי שאינו חפץ בה, ו"העדיף לגדוע בעיות אלו בטרם יטפחו", הרי מרצונו מגרש, וכל החיוב היה מתי לגרש ולא האם לגרש, ובכה"ג נ"ל דכ"ע ס"ל דיש לחייבו בכתובה.

בדין חיבת ביאה

מאחר דקיי"ל שחיוב הכתובה הינו מחמת חיבת ביאה, ומאחר ולטענת האיש מעולם לא התקיימה ביאה מאחר ולאור חולשתו בשל חולי שפקד אותו אשר כלל חולשה כללית גדולה ואף דימומים מהאף, עד שלא יכל לעמוד על רגליו, ואף תש כוחו שלא יכול היה לעמוד על עומדו ולשמש עם אשתו כדרך כל הארץ. ואף כי כך טענה גם האשה בתחילה, לאחמ"כ טענה כי התקיימו יחסים אך באופן חלקי וכפי שיבואר בהמשך.

במשנה במסכת כתובות (נ"ד ע"ב) ריש פרק אף על פי נחלקו חכמים ורבי אלעזר בן עזריה.

"אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתיים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף, נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין ובין מן הנישואין גובה את הכל. רבי אלעזר בן עזריה אומר מן הנישואין גובה את הכל, מן האירוסין בתולה גובה מאתיים, ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה."

ובגמרא:

"והלכה למעשה כרבי אלעזר בן עזריה". בעי רבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו, חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה וכו' בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו, את"ל חיבת חופה קונה, חופה דחזיא לביאה אבל חופה דלא חזיא לביאה לא, או דילמא לא שנא, תיקו."

ונחלקו הפוסקים האם קיים הכרע בדבר ואמרינן דחיבת חופה קונה. ובבית יוסף פשט זאת מהא דבעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו את"ל…  וכתב: 

"וכבר נודע דרך הגאונים והרמב"ם ז"ל דכי בעי בעיא באם תמצי לומר דבעיא קמייתא הוי כאילו נפשטה ההיא בעיא קמייתא."

ולפיכך כן פסקו הרי"ף והרא"ש דחיבת חופה קונה.

וכך פוסק הרמב"ם (הלכות אישות פרק ו' הלכה ב'):

"כיון שנכנסה הארוסה לחופה הרי זו מותרת לבוא עליה בכל עת שירצה… ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אף על פי שלא נבעלה והיא שתהיה ראויה לחופה… אבל אם היתה נדה, אע"פ שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנישואין עדיין והרי היא כארוסה עדיין".

וכ"כ הטור אבן העזר (סימן ס"א):

"האיש שיכניס אשה לחופה הרי היא כאשתו לכל דבר. ומה היא החופה שתתיחד עימו אפילו לא בא עליה, כגון שנתיחדו לשם נישואין הרי היא כאשתו לכל דבר וגובה עיקר כתובתה ותוספת אם תתאלמן או תתגרש, במה דברים אמורים דחזיא לביאה"…

ובשו"ע (שם סעיף א') כתב:

"כיון שהכניס האיש ארוסתו לחופה, אף על גב שלא נבעלה, הרי היא כאשתו לכל דבר, וגובה עיקר כתובתה ותוספת, אם תתאלמן או תתגרש. במה דברים אמורים, כשראויה לביאה. אבל אם היתה נדה, ואחר כך כנסה לחופה ונתייחד עמה, אינה כאשתו, אלא לכל הדברים היא עדיין כארוסה, מאחר שהיתה נדה [כהרמב"ם]. וי"א דדוקא לענין שלא תגבה התוספת היא עדיין כארוסה, אבל לכל שאר דברים הרי היא כנשואה [כהרא"ש]."

אולם הרשב"א ס"ל דאין הכרעה בעניין זה, שכתב בשם ר"י ז"ל (הוב"ד בתשובת הרדב"ז) שאינה נוטלת אלא עיקר כתובתה, אבל מה שהוסיף לה הבעל משלו אינה נוטלת. כדתנן ראב"ע אומר מן הנישואין גובה את הכל, מן האירוסין בתולה גובה מאתיים, שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. ואפסיקא הלכתא התם בפרק אף על פי כראב"ע, ואיבעיא להו התם נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה ולא איפשטא. והוי קולא לנתבע וחומרא לתובע.

ובשו"ת הראנ"ח (סימן ס"ז – הוב"ד בהגהות רע"א) כתב:

"ואם האשה מודה שלא נבעלה, יש בעניין הזה מחלוקת בין הפוסקים, דבגמרא איבעיא לן מעיקרא נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו, חיבת ביאה קונה או חיבת חופה קונה, ובתר הכי בעי רב אשי  נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו, אם תמצי לומר חיבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה וכו' ורוב הפוסקים פסקו דחיבת חופה קונה כיון דרב אשי אמר עלה אם תמצי לומר חיבת חופה קונה, דס"ל דכל היכא דאיתמר על בעיא את"ל, פסקינן כהאי סברא דאת"ל. וזו היא דרך הרמב"ם ז"ל. מיהו מצאתי בתשובות מימוניות שכתוב בשם הריצב"א^[1] דנכנסה לחופה ולא נבעלה לא גביא תוספת. כיון דבעיא היא בגמרא וסלקא בתיקו, ולרב האי גאון דס"ל דכל תיקו דבגמרא חולקין הכא נמי חולקין."

ובסו"ד כתב הראנ"ח:

"ונראה דס"ל בבירור דלא גביא תוספת כיון דסלקא בתיקו. ונראה דכל מי דלית ליה הך סברא דהרמב"ם והנמשכים עמו בבעיא דאיתמר עלה את"ל דחשבינן ליה פשיטותא,  הכא נמי ודאי יאמרו כן דהך בעיא דנכנסה לחופה ולא נבעלה סלקא בתיקו, ויש הרבה מן הפוסקים דלא ס"ל כשיטת הרמב"ם בעלמא, וממנה יש לנו ללמוד בנידון דידן, וכל זה פשוט."

ובהגהות רבי עקיבא איגר העלה דאין הכרע בדבר זה והוי  ספיקא דדינא.

אלא דבתשובה דרב האי גאון כתב (תשובת הגאונים, תורתם של ראשונים סי' י"ט) וז"ל:

"וששאלתם פנוי הנושא אשה ואינו יכול לבעול אותה והיא בבתוליה. והוא אומר אסרו אותי הריני בודק את עצמי באשה אחרת, והיא אומרת לו מה אעשה לך הרי מסרתי לך עצמי, תצא ממנו בכתובה ותוספת ובנדוניא שלה או לא?

כך ראינו שתצא ממנו בכתובה ותוספת ונדוניא, שכיון שמסרה עצמה לו והוא אינו יכול לבעול, נעשה כמי שאינו מבקש את אשתו, ונותן לה כתובה ותוספת ונדוניא שהביאה עמה מבית אביה ומגרשה. ומה שאמר אבדוק את עצמי באחרת, אם רוצה, מנחת אותו. ואם לאו, אין מנחת, שכך אמרו חכמים אמר איזול ואבדוק נפשאי באתתא אחריתי אמר ר' אמי אף בזו יוציא ויתן כתובה. הלכך אשה זו נוטלת כתובה ותוספת ונדוניא ויוצאה."

הא קמן דס"ל שאף דנותרה בתולה ומעולם לא נבעלה, כיוון שהדבר בשל חולשתו של האיש,  יש לחייבו בכתובה ובתוספת כתובה, וזהו דלא כמ"ש הראנ"ח דלרב האי גאון בכה"ג יחלוקו ככל תיקו שבש"ס.

ומצאתי (בפד"ר י' עמ' 82 ואילך) להרב גרז ז"ל שכתב ליישב דיש לחלק בין פירסה נדה לבין אין לו גבורת אנשים, שהסיבה בפירסה נדה שלא קונה החופה, הוא משום שאין כוונתו של הבעל לקנות אותה בחופה זו מאחר שאינו יכול לבוא עליה, ובאותה חופה אין בדעתו להסכים לתוספת, וימתין עד שתטהר ואז יקנה אותה לגמרי ויתחייב בתוספת. אבל במי שאין לו גבורת אנשים, כשנכנס עמה לחופה יודע הוא שאין לו גבורת אנשים, דומה למה שכתבו התוס' הנ"ל בסוף דבריהם לדעת ר"ח דמידע ידיע דנישאת לו מתחילה לכך. נמצא שבכוונתו לקנות אותה בחופה זו קנין גמור, שאם לא כן מדוע עושה החופה, אלא שהוא מעוניין בחיי הנישואין ולהתחייב בכל מה שנובע מהם, ועל כן כשאין לו גבורת אנשים החופה קונה ואין ספק בזה שלא צריכה להיות ראויה לביאה.

וכתב, דאף שלא כתב הגאון טעם זה אלא כתב הטעם כר' אמי, י"ל שקיצר בטעמים, כדרכם של הגאונים, וכיון שמצא כעין זה בגמרא שהאשה יכולה למונעו מלישא אחרת ולבדוק עצמו כתב ראיה זו.

ונלענ"ד דראיה לדבריו ז"ל, מדקדוק לשון הרא"ש, שכתב וז"ל:

"את"ל לראב"ע זכתה בחיבת חופה בלא ביאה, חופת נדה מהו, חופה דמתחזיא לביאה אין דמסתמא על חופה דחזיא לביאה כתב לה ולא על חופה דל"ח לביאה, דאע"ג דחופתה חופה, לא כתב לה אדעתא דחופה שאינה ראויה לביאה, דמסתבר דעיקר האומדנא על קירוב דעת של חיבת ביאה, עכ"ל.

הרי שהרא"ש תולה את ההתחייבות בקירוב דעתו של האיש שאז גומר בליבו להתחייב ככל ייתר דיני הקניינים התלויים בדעתו של אדם, ואם תלוי הדבר בדעתו, שפיר יש לומר דהיכא שהוא יודע דאינו יכול לשמש הרי מחייב עצמו בחופה עצמה אף שאינה ראויה לביאה, כי נושאה לשם נישואין ללא ביאה.

וע"ע בקרבן נתנאל (שם) שכתב, דלהרא"ש בכל מקום חופה קונה ומשום הכי לא קמבעיא לשס גבי נכנסה לחופה אוכלת בתרומה וכד' האם ה"ה היכא שפירסה נדה,  ורק גבי התחייבותו לתוספת הכתובה מבעיא לן. אולם להרמ' אינה חופה בכל מקום. כלומר דאף הוא ס"ל דלהרא"ש החופה ודאי מהניא, אלא דלגבי ההתחייבות לתוספת הכתובה, תלוי הדבר בדעת הבעל האם מתחייב אדעתא דהכי אם לאו, וז"ש אדעתא דלמיפק לא כתב לה.

אלא דקשה לי, ממ"ש הרמ"א (שם) שהביא לתשובת הרא"ש באשה חולנית שהייתה חולת מות אע"פ שכונסה עם המטה תחת החופה אינו חופה כלל מאחר שאינה ראויה כלל לביאה וכו'. ולכאורה, הרי שניהם סברו וקיבלו דאדעתא דהכי מתחייבים זל"ז ומה לי אם תהא ראויה בעתיד לביאה אם לא תהא ראויה כלל.

ועוד  דבאוצר הפוסקים (סי' סא ס"א ס"ק ח' אות ד' עמ' 258) הובאו דברי שו"ת זרע אמת (יו"ד סי' קה) בנדון אחד שהרופאים אסרו עליו הבעילה שסכנה היא עליו, כתב דאפילו הרא"ש ודעימה הסוברים דחופת נידה קונה יודו בנ"ד שאינה קונה.

וכעין זה כתבו בשו"ת נופת צופים (סי' יא) וכרם חמר (סי' צד) בשם רבני פאס. וכ"כ במשפטים ישרים (סי' לו) בנדון חתן שאין לו גבורות אנשים שאין חופתו חופה. וע"ש עוד גדולי הפוסקים שכתבו כן.

הא קמן היפך ממ"ש הוא ז"ל דהיכא שכונסה בידיעה שלא תהא ביאה דנימא דודאי חופה קונה בלא ביאה, וכל הני פוסקים ס"ל דהיכא שידוע (אפי' לאחד מהם) דחופה זו אינה ראויה לביאה אינה קונה כלל.

ובמשפטים ישרים סי' ל"ו (הביאו הגאון שער המלך בקונטרס חופת חתנים סוף סעיף ד') כתב ליישב דעת הגאון מהגמרא, שדווקא גבי נדה שיש לה זמן מוגבל לנדותה על כן יש ספק שנחשב חופה כיון שיש חיבת ביאה אחר זמן, מה שאין כן כשאין חיבת ביאה כלל, בכה"ג כ"ע מודו שאינה נחשבת לחופה כלל.

העולה מכל הנ"ל, שהדבר תלוי במחלוקת הפוסקים האם ניתן לחייב אדם שאין כוחו עימו בתוספת כתובה. ובנד"ד שהאיש הינו מבני עדות המזרח המתהלכים לאורו ולפסיקתו של מרן, אשר הביא לדעת הרמב"ם דחופה שאינה ראויה לביאה לא קונה בסתם. ולדעת הרא"ש בשם י"א. וכלל הוא בידנו דכל מקום שכתב מרן סתם ויש, הלכה כסתם. וכמ"ש הב"ש (סק"ב על סעיף זה) ומשמע מדברי המחבר דס"ל עיקר כרמב"ם דהא הביא דעת הרא"ש בשם י"א, משמע דס"ל עיקר כדעה קמייתא היינו דעת הרמב"ם, ע"כ.

ומאחר ואף אם נקבל את עמדת האיש כי הייתה זו תשישות זמנית שנבעה מהחולי שתקף אותו באותו הזמן ומזה תש כוחו ולא היה ראוי לביאה, ולאחר עוזבו את האשה חזר לאיתנו, ס"ס לא שנא מהיכא דפירסה נדה שבשיהוי קצר תטבול ותטהר, ואכתי ס"ל להרמ' שהחופה אינה מחייבת אותו בתוספת הכתובה, ולפיכך ה"ה הכא שלא ניתן לחייב את האיש בתשלום הכתובה.

שוב ראיתי בשו"ת רב פעלים (ח"ד אבהע"ז סי' י"ב) בנידון שהבעל מודה שאין לו גבורת אנשים וז"ל:

"אך לענין תוספת כתובה יש בזה מחלוקת בין הפוסקים, וכיון דאיכא פלוגתא בזה ולא נתברר בזה דעת מרן ז"ל בשו"ע שקבלנו הוראותיו, על כן אין יכולים להוציא תוספת כתובה מן הבעל כי הוא מוחזק ויש לו טענת קים לי."

ואף שבספרי האחרונים, הרב זרע אברהם (אבהע"ז סי' י"א וי"ב) ובדברי מהר"י זיין ז"ל דס"ל שאם הבעל מודה שאין כוחו עימו הוא חייב בכתובה ותוספת כתובה, ס"ס מידי ספק לא יצאנו ואין אנו יכולים להוציא ממון דמצי הבעל למימר קי"ל כהנך רבוותא.

בעניין טוען וחוזר וטוען

שני הצדדים טענו לאורך הדיונים כולם כי לא נתקיימו יחסי אישות ביניהם. אולם, בעוד האיש טען כי מעולם לא הייתה לא ביאה ולא קירבה ממשית, למרות כי הוא בריא וכוחו במותניו בד"כ, ורק בשל חולשה גופנית אשר פקדה אותו מחמת חוליו אשר חלה מהחתונה ובימים שלאחר מכן, עד שבאופן כללי לא יכול היה לתפקד כלל ואף לא עמד על עומדו, ומשכך לא הייתה כל אפשרות יחסי איש עם אשתו, למרות שנעשו נסיונות רבים ביניהם, אם בבית לאחר החתונה ואם במהלך החופשה באילת.

האשה לעומתו, במהלך שני הדיונים הראשונים טענה בעוז כי לא הצליחו לקיים את המצוה בכלל, ולמרות כי ביה"ד שאל ושב ושאל פעם אחר פעם, היא השיבה כי לא חיו כאיש ואשה. אולם במהלך הדיונים שלאחמ"כ, האשה שינתה את גירסתה, וטענה כי הייתה ביאה חלקית לכה"פ, בגינה אף עלה חשש כי הינה הרה ולפיכך ביקשה את האיש שירכוש עבורה בדיקת הריון, וכן הציגה הודעה שכתבה לאיש כי היא מתכננת להם "דייט פלוס קינוח" בעוד ההסבר שלה כי הקינוח האמור בהודעה הינו יחסי אישות.

לטענת האיש, אין לקבל את מקצה השיפורים אשר ערכה האשה במהלך הדיונים האחרונים, ויש לדבוק בגירסתה שהייתה נחרצת לאורך שני דיונים שלמים כי האיש לא תיפקד ומחמת כן לא הייתה כל קירבה ממשית. לטענת האיש, האשה שינתה את טענותיה רק לאחר שב"כ העלה במהלך הדיון השני, כי אם כדבריה שלא הייתה ביאה, הרי אין חיבת ביאה וממילא גם אין חיוב כתובה, ורק לאור זאת האשה שינתה את טענותיה. האיש מציין בסיכומיו כי האשה מסרה שלוש גירסאות: האחת, לא היו יחסים כלל, לא הגיע לזיקפה אף פעם. השנית, כן הצלחנו… היתה חדירה מלאה… הוא כן הגיע לסיפוק. ולאחמ"כ, היו יחסים הגבר נכנס אלי גם הגיע לפורקן לפחות 4-5 פעמים והיה בתוכי… וחששנו להריון.

בעוד לטענת האשה, אין מדובר בשינוי גירסה, כי אם בהסבר לדבריה הראשונים. אכן במהלך שני הדיונים הראשונים היא אמרה כי לא קיימו את המצוה אולם לא פירטה באיזה רמה, וכפי שהוסיפה ואמרה כי "אולי בהמשך אם אני אצליח אני אפרט יותר", וזאת לנוכח אי הנעימות לשוחח בעניינים שבינו לבינה באולם ביה"ד בו נוכחו באותה עת שבעה גברים, ורק לאחר מכן, לאור שב"כ הסביר לה כי אין מנוס אלא מלהכנס לפירוט בעניינים הנ"ל, אזרה עוז לפרט את העניין.

דיון והכרעה

עיון בפרוטוקול הדיונים מעלה כי כבר בדיון הראשון בין הצדדים (מיום 19.7.22) בו תבעה האשה שלו"ב, השיבה האשה לשאלת ביה"ד, לא היו יחסים מלאים אף פעם לא הצלחנו לקיים את המצוה. היו נסיונות כל יום בכל מיני דרכים, המון דרכים, התייעצויות, זה לא צלח… , אכן לאחמ"כ הוסיפה האשה אולי בהמשך אם אצליח אפרט יותר.

בדיון בתביעת הגירושין שהגישה האשה (ביום 16.1.23) שבה האשה וטענה, היו עניינים שבין איש לאשה ושם דבר לא קרה… הוא לא הגיע לזיקפה חודש שלם, למרות כל הנסיונות… , גם דברי האיש במהלך דיון זה בהן הוא מאשר את דברי האשה בנחרצות גדולה, "לגבי הנושא שהיא אומרת לא הגיע לזקפה, לא הגעתי אפילו לזקפת עמידה לא יכולתי לעמוד להזדקף, לא רק באבר", ואחמ"כ תיאר באורך כי הטענות אינם רק בעניין זה שלא היה, אלא אף ביתר טענותיו כנגדה ואף בנושאים הרכושיים… וכל דברי האיש אשר כולם היו נחרצים כי לאור חולשתו הפיזית לא עמד על עומדו, נותרו ללא כל הסתייגות של האשה מהם.

לאחר כל אלה הדברים, טען ב"כ האיש:

"הצדדים עצמם הודו שלא היו יחסים מלאים למעשה לא היתה חיבת ביאה, אין כתובה במצב כזה. הסיבה היא האשה, הבעל היה בחולי קשה, ובמקום לעזור לו במקום להבין את מצבו, היא הקשתה עליו, הכניסה אותו ללחצים קשים, ואפילו הקניטה אותו, אמירות כמו מבחינתי מגיע לך, ה' מעניש את הרעים, מה עשיתי לך? אני חולה אנחנו כמה ימים אחרי החתונה. הקנטות. הבעל הבין שזה מקח טעות".

אף לאחר טענתו כי בהעדר חיבת ביאה אין חיוב כתובה, האשה לא ניסתה לתקן את דבריה או להסבירם, כי אם בדיון שלאחר מכן ואילך, שינתה את דבריה כמפורט בפרוטוקול הדיון (מיום 22.3.23):

"ב"כ האשה: אני רוצה לומר הערה לפרוטוקול. האשה כמה ששכנעתי אותה לדבר עוד בהתחלה בדיון הקודם גם, ביקשתי ממנה שתפרט יותר על ענין האישות, היא לא היתה מוכנה להיכנס לזה, יש לה קצת את הקטע של חזרה בתשובה והצדיקות ובכל אופן אני רוצה לציין שהיא לא הרשתה לי לשאול אותה פרטים. אני רוצה לציין שכאן ביה"ד שאל אותה פרטים, וזה בכלל לא היה מתוכנן שאני ישאל אותה או ידריך אותה ולא ידעתי שביה"ד ישאל אותה על הענין הזה.

ב"כ הבעל: מדובר במקצה שיפורים ובנסיון לטעון דברים לאחר שהאשה הודרכה בצורה ברורה על ידי בא כוחה שגם הפריע לה למהלך הדברים וגם הפריע למהלך הדיון, הכל בכדי לבצע מקצה שיפורים של הטענות שנטענו בצורה מאוד מאוד ברורה בשני הדיונים הקודמים."

בשו"ע חו"מ (סימן פ') כתב:

"מי שטוען בב"ד טענה ונתחייב בה אינו יכול לטעון טענה אחרת הסותרת הראשונה, אבל אם בא לתקן טענה ראשונה ולומר כך נתכוונתי, ויש במשמעותה לשון שסובל זה התיקון שומעין לו, במה דברים אמורים שלא יצא מבית דין, אבל אם יצא מבית דין אין שומעין לו דשמא למדוהו לטעון שקר."

אמנם נחלקו הש"ך והסמ"ע  במ"ש מרן – במה דברים אמורים שלא יצא מבית דין וכו', דלד' הש"ך היינו דווקא לאחר שביה"ד אמרו לו שהוא חייב על פי טענתו, ולאחמ"כ יצא מביה"ד ושב להסביר את דבריו הראשונים, בזה הוא דקאמר מרן שחיישינן שמא לימדוהו לשקר. דאל"ה לא מסתבר לומר דלאחר שיצא הגיד לפני אחרים טענותיו וידעו שהוא חייב בדין ע"פ טענותיו ולימדוהו לטעון שקר… אבל היכא דלא הכחישוהו עדים ולא אמרו לו הב"ד חייב אתה, אם מתקן טענתו הראשונה ואומר לכך נתכוונתי ויש במשמעותו לשון שסובל זה התיקון שומעין לו אף שיצא מב"ד. אולם לדעת הסמ"ע טרם שיאמרו לו ב"ד אתה חייב, די בכך שהכל יודעין שנתחייב בטענתו הראשונה ויצא מב"ד שוב אין שומעין לו דשמא לימדוהו לשקר.

העולה, דאף אם נקבל את דברי האשה כי המדובר בהסבר דבריה הראשונים ולא בהפיכתם, אכתי לדעת הסמ"ע מאחר ויצאה מב"ד שוב אינה יכולה להסביר את דבריה הראשונים.

אולם הנלענ"ד דבמקרה זה גם הש"ך יודה דאינה יכולה להסביר את דבריה הראשונים, למרות כי ביה"ד טרם הכריע הדין ולא באו עדים לסתור טענותיה. מאחר שהש"ך כתב, אע"פ שמלשון הטור משמע דכל שיצא מביה"ד אפילו קודם שביה"ד אמרו לו שהוא חייב, שוב אינו יכול להסביר את דבריו. אולם לא מסתבר לומר דלאחר שיצא הגיד לפני אחרים טענותיו וידעו שהוא חייב בדין ע"פ טענותיו ולימדוהו לטעון שקר.

הרי שעיקר סברתו הינה "שלא מסתבר שיגיד לפני אחרים וילמדוהו לטעון שקר", אך במקרה דנן, בו בא כחה מסביר לביה"ד "כמה ששכנעתי אותה לדבר עוד בהתחלה בדיון הקודם גם, ביקשתי ממנה שתפרט יותר על ענין האישות, היא לא היתה מוכנה להיכנס לזה". הרי שהוא אומר בפה מלא כי הוא הדריך אותה בעניין זה, ואף שהוא טוען כי הדריך אותה עוד טרם הדיון שהיא אמרה שלא היה כלום, ס"ס יש פה הודאה מלאה כי הוא הדריך אותה חוץ לביה"ד, ומסתבר שלא רק אמר לה צריך לפרט את טענותיה, כי אם מה להדגיש ומה להסתיר, כמקובל שעו"ד וטו"ר מכינים את הצדדים לדיונים. ומאחר וכל סברתו של הש"ך מתבססת שלא מסתבר לומר וכו', פה שהוא אומר בפירוש שהוא הנחה אותה הרי בטל נימוקו של הש"ך, וחוזר הדין לכפי פשטות לשון הטור וכדעת הסמ"ע.

זאת ועוד בשו"ע (שם סעיף ג')  כתב:

"י"א שלאחר שכתב טענותו בשטר אינו יכול לחזור ולטעון ואפי' בנותן אמתלאה ואפי' לא הוכחש. הג"ה וי"א דהב"ד יכתבו הטענות בכדי שלא יוכלו לחזור ולטעון."

ובסמ"ע כתב:

"דכותבין מדעת שניהם, ואתא לאשמועינן שהב"ד יהדרו אחרי זה שיתנו דעתם לכתוב הטענות שלא יתחרטו אח"כ ויחזרו."

ומאחר וכך נוהגים כיום בתי הדין שנכתב פרוטוקול בדיון, בו נכתבים ונרשמים כל דברי הצדדים וטענותיהם, הרי דשוב אין יכולה האשה לשנות את טענותיה ואף לא להסבירם באמצעות אמתלאה ולומר דלכך וכך נתכוונתי, או שרק מחמת הבושה וכד', מאחר והיא לא פירטה את טענותיה קודם לכן.

אלא דהאשה אינה משנה או מסבירה את טענותיה לחוד, כי אם מביאה הוכחה לטענותיה, הן ברכישת הערכה לבדיקת הריון, והן בהודעה ששלחה לאיש.

האיש מבקש לדחות ראיותיה אלו מג' טעמים.

• עפ"י הגמ' סנהדרין ושו"ע (חו"מ סי' כ') אומרים לו הבא ראיה ואמר אין לי וחזר והביא חוששין לו, ומאחר והאשה הציגה ראיות אלו ולא הזכירה אותם לא בכתב התביעה לא בדיונים הקודמים ופתאום "צצו" ראיות אלו לאחר שלוש שנות התדיינות, הרי שאין לקבלם.
• לטענתו, בקשת האשה לרכישת בדיקת הריון נעשתה רק בכדי לרצות את הבעל ולשדר לו עסקים כרגיל על אף ששני הצדדים ידעו "שהכל לא כרגיל". וכפי דברי האיש (בדיון 29.4.26) שאמר "גם אם לא נגעתי בה הייתי קונה…"
• עניין ההודעה "דייט פלוס קינוח" אין זה אלא פרשנות של האשה להודעה רומנטית ולכל היותר היה מגע של חיבוק ונישוק ותו לא מידי.

ראשית, מה שהביא האיש את דברי השו"ע דחוששין לטענותיו. בניגוד למשתמע מדברי האיש, הרי לא פסק בשו"ע ששוב אינו יכול להביא ראיה, אלא רק דיש לב"ד לחוש לאור העובדה שהוא לא הציג את ראיותיו בזמן שביה"ד ביקשו, שמא אין ראיה זו אמתית. אולם במקרה זה, שהאיש עצמו מודה שהוא אכן רכש ערכה לבדיקת הריון על פי בקשתה, הרי שאין חולק על ראיה זו, ולא נותר כל בית מיחוש לאמיתות ראיה זו, כי אם לפרשנות שהצדדים נותנים לה.

לגופן של הראיות, אף כי ביה"ד סבור שניתן לקבל את הסברו של האיש בעניין ההודעה בה נכתב "דייט פלוס קינוח" שאין להוכיח ממנה דבר, אולם בעניין רכישת בדיקת ההריון, קשה להבין אם לא היה מגע כלל מדוע תבקש האשה לרכוש את הערכה על אף הסברו של האיש כי הדבר נעשה "על מנת לרצותו, ולשדר עסקים כרגיל". הסבר זה אינו מיישב את הדעת.

אלא שבשו"ע (שם) על מה שכתב מרן מי שטוען בב"ד טענה אחת ונתחייב בה אינו יכול לטעון טענה אחרת שסותרת הראשונה – כתב הרמ"א ואפי' יש עדים על טענה שניה לא מהני. ובסמ"ע (ס"ק ב') היכא דנתחייב ע"י טענת עצמו תו לא שמעינן ליה להיות פטור אפילו אית ליה עדים. ולכאורה כוונתו דהווה כמחייב עצמו ולפיכך מה יועילו לו העדים[2], ויש מקום לפלפל בזה, ועוד חזון למועד בעזהית"ש.

העולה מן האמור, דלשנות טענותיה בוודאי היא איננה יכולה, ואף אם תביא עדים או ראיות לטענתה החדשה לא מהני. ואף להסביר את דבריה באמתלא שהיא התביישה לשוחח בעניינים אלו בנוכחות שבעה גברים, ועתה היא "רק" מפרשת את דבריה הראשונים, לכאורה אף בזה אין שומעין לה, הן מאחר והיא יצאה מבית דין קודם הפרשנות שהיא נותנת לדבריה הראשונים, ובוודאי כאן שב"כ אומר בפה מלא כי הוא לימד אותו לטעון את טענותיה בעניין זה, והן לנוכח כי דבריה הראשונים נרשמו בפרוטוקול הדיון אשר נרשם בידיעת ובהסכמת הצדדים (שכן ע"ד כן יורדים הם לדין שדבריהם ירשמו כמחוייב בתקנות הדיון).

ולכאורה אם תביא עדים או ראיה לפירוש שהיא מפרשת את דבריה הראשונים, נראה דבזה תהא נאמנת, דמאחר והיא מוכיחה את דבריה שוב אין כל חשש שהיא משקרת.

ומאחר והיא מביאה את ההוכחה של בדיקת ההריון, היה נראה דיש לקבל את תיקון הגירסא שלה. אלא שהאיש נותן פרשנות משלו לבדיקת ההריון כנ"ל, ואף אם תשובתו רופפת ואינה מספקת, עדיין מידי הספק עדיין לא יצאנו, דשמא כדבריו כן הוא.

אלא דבמהלך הדיון (מיום 29.5.26) האיש למעשה הודה בפה מלא כי הייתה העראה לכה"פ ואפשר אף יותר מכך. שורה 14 לפרוטוקול ואילך:

"ביה"ד: היה פה טענות שהיה ויכוח בגירסאות של האשה מה היא התכוונה בדיון לפני חמשה דיונים, שאז היא אמרה שהיה הרבה נסיונות ולא חייתם כבעל ואשה, לאחר מכן היא הסבירה שהיא התכוונה שהיו כמה פעמים יחסי אישות מלאים, ואפילו היא חששה או שקלתם או חששתם שיש הריון, וכשהיא אמרה שלא היה יחסי אישות כמו בעל ואשה היא התכוונה לתדירות של המספר, בעוד שכנראה בא כוחך ניסה להוכיח שמעולם לא היה יחסי אישות מלאים. היה כל מיני נסיונות כפי שהיא תיארה. אני שואל האם היו יחסי אישות מלאים?

האיש: לא, אני אומר שוב שהיו הרבה נסיונות, אבל המצב שלי לא היה מאפשר את זה.

ב"כ האשה: חלקיים כן היו.

האיש: כן.

ב"כ האשה: חלק היה מגע?

האיש: מן הסתם היה מגע.

ב"כ האשה: והצלחת להכניס את האבר שלך לפחות פעם אחת או פעמיים?

האיש: היה בינינו מגע היו הרבה נסיונות.

ב"כ האשה: אתה הגעת לפורקן? גמרת?

האיש: כן, היו מצבים שכן.

ב"כ האשה: אז גמרת. אז היו יחסים שנכנסת וגמרת.

האיש: היו יחסים שאמרתי לך הם לא היו תקינים בגלל המצב שלי, לרוב בגלל המצב.

ב"כ האשה: שאלתי אם גמרת בתוך האשה.

האיש: לא שאלת אם גמרתי בתוך האשה, שאלת אם גמרתי אמרתי שכן.

ביה"ד: עכשיו הוא שואל אם גמרת בתוך האשה.

האיש: לא יודע אם זה היה ברמה כזו. היא גם באחת טענותיה אמרה שהיו גמירות שנגמרו בחוץ וכאלה.

ב"כ האשה: היתה חדירה ויכול להיות שגמרת בפנים?

האיש: אני לא זוכר. "

הרי שהאיש מודה למעשה לדברי האשה, ובוודאי שאינו מכחישה, ובזה הוא מחייב עצמו, דאף את"ל שהאשה אינה יכולה לשנות טענותיה ולא לפרשם, ס"ס האיש חייב עצמו על פי הודאתו.

זאת בנוסף לטענתו כי החולשה הייתה רק זמנית ואליבא דהרא"ש וסיע' בכה"ג שבעוד זמן מה תהיה החופה ראויה לביאה, הרי אף אם לא הייתה אפילו העראה חופה קונה להתחייב אף בתוספת כתובה, ועתה שהיית העראה, הרי גם לפי הרמ' החופה קנתה והוא מתחייב בתוספת הכתובה.

אף שהב"ש (אהע"ז קנ"ד סק"כ) הביא דנחלקו, היכא שיכול להתקשות ויכול להכניס העטרה ואין לו כח למרק, תלוי. דלדעת התוס' (ס"פ הע"י) יש לה תוספת כתובה, לפי דחשיב שפיר לחיבת ביאה. אולם תוס' (סוף נדרים) ס"ל דאע"ג דהעראה כגמר ביאה, מ"מ לעניין חיבת ביאה לא הוי ביאה ואין לה תוספת כתובה.

ובפד"ר הנ"ל (י' עמ' 82) כתב הרב גרז:

"דאמנם לא יפלא שיש מחלוקת בין תוספות ממסכת זו לאחרת. שידוע שיש כמה בעלי תוספות ולפעמים חולקים ביניהם, (עי' בשם הגדולים מע' תוספות). אולם המעיין בתוספות סוף נדרים יראה להדיא שכתבו דבריהם על פי פסק הריצב"א שסיימו כך פסק ריצב"א. ואף התוספות ביבמות הם על פי פסק הריצב"א, אם כן לא יתכן שהריצב"א יסתור את עצמו. ואעפ"י שהיה נראה ליישב בדוחק דביבמות מיירי כשהיתה הכנסת עטרה עם הקישוי ובנדרים מיירי שהיתה העראה בלבד, לא מסתבר לחלק ביניהם שמי מפיס איך היה. ומשמע שכל שיש לבעל קישוי אנו תולים לומר שהיתה הכנסת עטרה. אמנם בתשובות מיימוניות (שבסוף ס' נשים סי' ו') שם הובאה תשובת הריצב"א כלשונה ובסדר שנכתבה ומבלי השמטות. ומי שמעיין שם ויעיין בדברי התוספות יראה כיצד קיצרו בלשון הריצב"א והעתיקו חלקים מדבריו. וכיון שיש לנו אפשרות לראות את תשובת הריצב"א עצמה, אין צורך להיכנס לכל מיני דוחקים. והמעיין יראה שבענין זה התוספות ביבמות העתיקו לשונו כמו שהוא, ולכן מסתבר יותר שיש אולי איזה טעות סופר בתוספות שבנדרים ואם כן אין כאן מחלוקת כמ"ש בבית שמואל.

ואף בדרכי משה (סי' קנ"ד ס"ק י'), נראה שיש טעות סופר, שכתב משם תשובת הריצב"א שאם לא יכול לבוא עליה לגמרי, שיש לה תוספת, ואם יכול לבוא קצת רק שלא יכול למרק, אין לה תוספת, ודבר זה הוא היפך מה שכתוב בתשובת הריצב"א ודלא כתוס' יבמות ונדרים ואף היפך הסברא, ובלי ספק שיש טעות סופר ובמקום יש נכתב אין, ובמקום אין יש, עכ"ל."

הרי דהוא ס"ל שאין כל חולקים בדבר ולכ"ע די בהעראה לחייב בתוספת כתובה. זאת ועוד, דמצינו במקומות הרבה דדי בהעראה, הן גבי איסורים, וכן הוא ביבמה דמשהערה בה קנאה, ועוד.

הן אמת דגבי קיום עונה בתשו' רדב"ז (ח"א סי' קי"ח) העלה דלענין מצות עונה אינו מקיים בהעראה (וע' עוד בעניין זה בשעה"מ פ"ג מהל' אי"ב). 

ועיין אף לאגודה (יבמות פרק ו') דאם יכול להתקשות מעט עד כדי הכנסת עטרה יש כאן חיבת ביאה, אף על פי שאינו יכול למרק הביאה, ויתן גם תוספת.

ובשו"ת מהרש"ם (חלק ה' סימן מח)  כתב:

"דאם ראוי' להבעל בהכנסת כל העטרה הוי לכ"ע ביאה גמורה לכל דבר… וא"כ כיון דמבואר ברש"י (כתובות ק"א) דטעמא דבאיילונית יש לה תוספת כתובה משום חיבת ביאה, א"כ ה"נ בנ"ד אם הייתה הכנסת עטרה, עכ"פ שוב מגיע לה ג"כ התוספת כתובה וכו'."

ואף בשו"ת יהודה יעלה (אסאד) (חלק א' – יורה דעה סימן רלח)  כתב:

"ועוד הא בנשיקה כיון דקי"ל בעריות פטור ליכא נמי מצות עונה בנשיקה וליכא עשה כלל, ואפילו בהערא' דהכנס' עטרה שהוא חייב בעריות כגמר ביאה לא מקיים עשה דעונה, דמספר כתובה נלמוד ויהיבנא ליכי וכו' ומזונייכי וכסותייכי ומיעל לויתייכי כאורח כל ארעא וכו' גמר ביאה משמע כדרך גבר בעלמה. וכן משמע מתשו' ריצב"א ובתשו' מיי' (הל' אישות סי' ז' הנ"ל) באינו יכול להתקשות יוציא ויתן כתובה משום דלא מקיים מצות עונה וכלה למה נכנסה וכו' אבל יכול להתקשות ולבעול עכ"פ בהכנסת עטרה יש בזה חיבת ביאה וחייב ליתן גם תוספת, משמע דגם בכה"ג יוציא משום דלא מקיים מצות עונה."

הרי לפנינו דיש מן הפוסקים הסוברים דאין התוס' חלוקים ולכ"ע די בהעראה להתחייב בכתובה, משום חיבת ביאה. ואף את"ל דאכן התוס' נחלקו בדבר, ס"ס רוב ככל הפוסקים ס"ל דהעראה מחייבת אף בתוספת כתובה, והתוס' בנדרים דעת יחידאה הוא.

לאור האמור, מאחר ויש מקום לקבל את עמדת האשה כי היא מתקנת את דבריה הראשונים, ואף הביאה ראיה לדבריה. ואף האיש הודה בפני ביה"ד כי הייתה העראה לכה"פ, ואפשר דאף ביאה גמורה. הרי שיש לחייבו על פי הודאתו זו, לשלם לאשה את כתובתה ותוספת כתובתה.

טענת האשה כי האיש מורד

עוד טוענת האשה, אף אם נקבל את טענת האיש כי לא הייתה ביאה כלל, מאחר והיא העמידה עצמה לרשותו ואף יזמה ועשתה מאמצים לסייע בידו פעמים רבות, ולא מנעה עצמה ממנו, הרי כי ככל ולא הייתה ביאה האיש הינו מורד מתשמיש, ובכה"ג יש לחייבו בכתובה, ואף להוסיף על כתובתה בכל שבוע כדברי השו"ע (אהע"ז ע"ז): "המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה מוסיפין לה על כתובתה… וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב וכו' ואם היא רוצה כופין אותו לגרש."

ומאחר והאיש טוען כי יש לו גבורת אנשים הרי הוא נעשה מורד, ויש לחייבו בכתובתה. דל"א חיבת ביאה אלא היכא שאין לו גבורת אנשים, אבל ביש לו הרי הוא מורד.

לטענת האשה, ראיה לדבר מהנושא חייבי לאוין שחייב בתוספת כתובתה משום דהיא אומרת אני העמדתי עצמי לפניך ומה אעשה שהתורה אסרה, ואם הדין כך אפילו בלא הכיר בה קודם הנישואין, ק"ו במקרה זה בו האשה מותרת לאיש והעמידה עצמה תחתיו והוא החליט לגרשה.

הנה טענה זו של האשה מפורשת היא בשו"ע (קנ"ד ס"ז):

"אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבא עליה, ושואלת גט, והוא מכחישה, י"א שהיא נאמנת וכופין אותו להוציא מיד, ולא יתן לה כתובה. ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה, יתן לה כתובה. וי"א דאע"פ שיכול לבעול אחרת, צריך ליתן לזאת הכתובה; הואיל ולא יכול לבא עליה, יכולה לומר מסרתי עצמי לך, ומה אעשה לך יותר."

ועיין בב"ש דדין זה הינו כלפי חיוב הגירושין, אולם האם מחובתו לשלם את כתובתה ותוספת כתובתה תלוי הדבר במחלוקת הפוסקים שהובאה לעיל, ולפיכך ביה"ד אינו נזקק להדרש לטענה זו מעבר לנזכר לעיל. ולפי"ז אף טענת האיש בעניין זה, עניינה לעצם הגירושין ואינה משליכה ישירות על עניין הכתובה.

ב.  תביעות הצדדים בענייני הרכוש

האיש תובע לחייב את האשה להשיב לו את המתנות שנתן לה טרם נישואיהם, בנוסף לכספי מתנות החתונה שנותרו ברשותה. אף כי מתחילה טען האיש לסכומים גבוהים יותר, בסיום הדיון בעניין תובע האיש לחייב את האשה להשיב לו סך 18,205 ש"ח אשר הודתה האשה שהינן כספי מתנות אשר התקבלו במזומן, בנוסף ל 10,000 ש"ח אשר ניתנו לבני הזוג על ידי אמו של האיש כמתנת חתונה והם אינם מופיעים ברשימת המתנות.

כ"כ האיש תובע לחייב את האשה להשיב לו סך 20,000 ש"ח נוספים עלות המתנות של תכשיטים וסלסלאות 'ללין' שהוא רכש לה קודם החתונה.

האשה לעומתו, אכן מודה כי היה סך 18,205 ש"ח כספים מזומנים, אולם לטענתה היא החזירה אותם לאביה אשר שילם הוצאות חתונה לספקים שדרשו מזומן. תקליטן, רב מקדש, השלמה לצלם, צלמת נשים, סידורי הושבה בשולחנות, טיפ למלצרים, עיצוב וזיקוקים, עיצוב רכב, שתיה חריפה, שמלת כלה איפור ותסרוקת. לטענתה תשלומים הנ"ל הסתכמו ב 19,550 ש"ח אשר נלקחו מאביה כהלוואה, וכספי המזומנים הנ"ל סילקו את רוב ההלוואה ואת הנותר אביה הותיר להם כמתנה.

אולם האשה תובעת לחייב את האיש להשיב לה 10,000 ש"ח אשר ניתנו לו על ידה לבקשתו, באומרו כי הוא נתון ללחצים בגלל חובות בבנק, וזאת ימים ספורים לפני שהוא נטש אותה לאנחות.

לא נמצאה התייחסותו של האיש לתביעת האשה להשיב לה 10,000 ש"ח ולא נמצאה התייחסות האשה לתביעת האיש להשבת המתנות.

דיון

בעניין תביעת האיש לכספי חתונה.

מעיון בכתב התביעה ועד לסיכומים נמצא פער גדול בין תביעתו (המקורית) של האיש שעמדה על סכומים גדולים, לבין התביעה עתה אשר התכווצה במהלך הדיון בפנינו, עת האשה הוכיחה כי בניגוד לנטען על ידי האיש, רובם ככולם של כספי החתונה הופקדו בחשבונו של האיש, וכי לא נותר בידה פרט לסכום 18,205 ש"ח אשר נתקבלו במזומן.

אלא שהאשה טוענת, כי היה לה חוב לאביה אשר שולם מכספים אלו. אולם האשה לא הביאה כל אסמכתא לעלויות הנטענות, ובוודאי לא נמצא כי האיש הסכים להשתתף בתשלום הוצאות הנ"ל, ואף לא הוכחה כי היה קיים חוב לאביה (והכספים לא ניתנו במתנה דרך משל) ולא שהאיש הסכים לשלם חוב שהיה לה קודם החתונה בכספים הנ"ל.

ומאחר והכספים הינם משותפים, לפיכך ביה"ד סבור כי על האשה להשיב לאיש את חלקו, דהיינו מחצית מהסכום של 18,205 ש"ח  בו היא הודתה כי הגיע לידה. העולים לכדי 9,102.5 ש"ח.

בעניין תביעת האיש לחיוב האשה להשיב לו את חלקו אף מ- 10,000 ש"ח נוספים שקיבלו הצדדים כמתנת חתונה מאמו ואינם מצוינים ברשימת המתנות, אשר לטענתו אף הם בידי האשה. האיש לא הביא כל הוכחה כי התקבלו הכספים הנ"ל, ובוודאי לא כי הינם בידי האשה.

בעוד האשה הכחישה שהגיעו אליה כספים כל שהן מעבר למצוין לעיל.

ביה"ד אף ער לעובדה כי בכתב התביעה האיש טען על 10,000 ש"ח כספי מתנות (נוספות) אולם שם טען כי אמו נתנה להם 2,600 ש"ח, אחותו 2,500 ש"ח והייתר לא פורט, בעוד במהלך הדיון ובסיכומים "גדל" הסכום שקיבלו מאמו ל 10,000 ש"ח, הסכום של אחותו נעלם מהתביעה ובוודאי לא נטען על עוד…

לאור הכחשת האשה לא ניתן לחייבה ללא שהאיש המציא ראיה לתביעתו, ובוודאי כאשר הסתירה בדבריו מעלה תמיהה על עצם הגשת תביעה זו.

ג.  מתנות האירוסין

לענין הלכה כל אשה שמתגרשת זוכה במתנות שנתן לה הבעל וגובה אותם חוץ מכתובתה אלא אם כן היא מורדת, כמו שפסק בשו"ע אה"ע (סי' פ"ה סעי' ז' – ח').

ולאחר שהעלנו שאשה זו זכתה בתוספת כתובה, אם כן קל וחומר הוא למתנות שהן שלה, שהרי אפילו בתוספת שהיה שייך לומר טעם דאדעתא דמיפק לא כתב לה, העלינו בנידון דידן שזכתה, כל שכן במתנה שלא שייך טעם זה, כמ"ש הר"ן משם הגאונים בסוף פ' נערה שנתפתתה.

וכתבו הגאונים ז"ל דדוקא מלבושים וכיוצא בהם אמרינן דלא אקני לה אדעתא למיפק, אבל הנותן מתנה לאשתו ודאי אית לה, וכי נפקא לא מפקינן מינה, וראיה לדבר דהא איכא מאן דאמר בבבא בתרא (דף נ"א ע"ב) בבעל שנתן מתנה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות, אלמא במתנה לא אמרינן דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה, דאם איתא למאן דסבירא ליה הכי, הרי לא קנתה כלום, שהרי הוא אוכל פירות בחייה ואם תתאלמן או תתגרש הא אמרת דחזרה מתנתו, אלא ודאי כדכתיבנא.

וגדולה מזו כתב הטור אה"ע (סי' צ"ט) משם הגאונים שאפילו סרחה עליו, כשמגרשה זכתה במתנתה. וטעמו של דבר הוא כמו שכתב הריב"ש (בסי' ש"א מס' העיטור משם הגאונים) שמי שנותן מתנה לאוהבו, האם צריך לקבל ערב ממנו שיאהבנו לעולם, וכי אם רבו ביניהם ונעשו שונאים זה לזה האם יהיה חייב להחזיר לו מתנתו.

וכן פסק הרמ"א שאפילו סרחה, זכתה במתנות שנתן לה, ועי' פתחי תשובה (שם) ומ"ש משם חתם סופר.

אלא דבמתנות שנתן לה בעלה לאחר הנישואין הוא אינו אוכל פירותיהן, אבל כאן מדובר במתנות שנתן לה קודם הנישואין, ולפיכך הבעל אוכל פירותיהן בעודה תחתיו וכפי שכתב בש"ע וז"ל:

"בד"א שאינו אוכל פירות המתנה, כשנתן לה אחר שנשאת. אבל אם נתן לה  בעודה ארוסה, כיון שנשאה, זכה במתנה זו כשאר נכסי מלוג, ואוכל פירותיה. ואם מן הנשואין נתאלמנה או נתגרשה שלא מחמת מרדה, נוטלת מתנה זו חוץ מכתובתה".

לפיכך ביה"ד מורה כי התכשיטים שייכים לאשה ומזכותה לנוטלם עימה.

תביעת האשה להחזר כספים שנתנה לאיש

האשה בתביעתה מתארת כיצד בעוד היא חוששת ליציבות הקשר בינה לבין בעלה מאחר וכבר כשבועיים לאחר החתונה עזב את הבית, ולנוכח הפצרות רבות ממנה ומבני המשפחה הוא שב, ובשיחה עימה ביקש שתעביר לו כסף לכיסוי חובות, והיא העבירה לו סך של 10,000 ש"ח. עתה טוענת האשה כי מדובר במניפולציה, שהאיש ניצל את חששותיה לגורל הקשר ליטול את כספה, ומיד כאשר הכסף נכנס לחשבונו עזב (פעם נוספת) את הבית לצמיתות, ולפיכך תביעתה לחייבו להשיב לה את כספה.

ביה"ד סבור כי למרות תחושותיה של האשה, הרי בפועל היא מודה כי היא נתנה לו את הכספים הנ"ל במתנה, אם בשל רצונה שישאר עימה ואם בשל אהבתה אותו ואם בשל כל סיבה אחרת אשר אין בכל אלה לשנות את העובדה שהיא נתנה לו מתנה, ולפיכך ביה"ד דוחה את התביעה.

חיוב הוצאות

מדובר בבני זוג בוגרים, שניהם עברו לא מעט בחייהם ושניהם נושאים על גבם מתלאות החיים בהתאם לגילם שאינו צעיר.

אולם חיי נישואין שלא החזיקו מעמד חודש ימים, שימשו את הצדדים לקרקע רעילה עליה ניהלו שלוש שנים של דיונים, אכן בפסק הדין לחיוב האיש בגט קבע ביה"ד כדלהלן:

"עינינו הרואות אשר שני הצדדים שינו את עמדותיהם, בנסיבות הזמן ובהתאם למצב המשפטי הנכון לכל צד בהתאם לשיקוליו. ואין בזה כדי ללמד על התנהלות בעייתית של צד אחד יותר ממשנהו. יחד עם זה, גרסת האישה לשינוי בעמדותיה מובנת ומתקבלת יותר כפי שיפורט לקמן."

אך ביה"ד אינו יכול לפטור את הצדדים, ובודאי לא את האיש אשר בחר לנטוש את רעייתו ימים ספורים לאחר הנישואין, ולנסות לסחוט את האשה למחול על כתובתה, להגיש תביעה רכושית מנופחת שאין בה ולא כלום, ונראה כי כל מטרתה של תביעה זו נועד להוסיף על מכסת הלחץ כלפי האשה לצורכי מו"מ לויתור על כתובתה. ועוד הגדיל בא כחו, אשר בחר להעלות טענות על כשרותה וצניעותה של האשה, טענות שלא היו להן כל סימוכין, טענות שלא נטענו על ידי האיש לא בכתבי התביעה ולא בדיונים.

ביה"ד רואה בחומרה רבה הטלת דופי בבת ישראל, ומביעה פליאה ותרעומת כאחת על אופן ניהול התיק על ידי האיש, וכי מה כבוד או מה יוקרה נותן לאיש לאלץ את ביה"ד להוציא פס"ד לחיוב גט, על כל ההשלכות המתלוות לפס"ד זה, והמשמעויות על אופיו של האיש והתנהלותו.

הנני סבור כי היה מן הראוי לחייב הוצאות משמעותיות בתיק זה. אולם בהתחשב בעובדה כי הוצאותיה של האשה יכוסו בתשלום כתובתה, ולאור מצבו הכלכלי של האיש שאינו מן המשופרים כפי שעלה במהלך הדיונים, ביה"ד לא יחייב בהוצאות לטובת אוצר המדינה, למרות כי ביה"ד סבור כי לא מעט מההתנהלות הייתה בלתי כנה וגרמה לאובדן זמן שיפוטי לריק.

הרב אליהו ב' עמאר – אב"ד

אני מצטרף לנימוקי ולמסקנות אב"ד הרה"ג אליהו עמאר שליט"א.

הרב צבי בירנבאום – דיין

לאחר עיון בפסק דין הנרחב שכתב הגאון הרב אליהו עמאר אב"ד שליט"א המנומק היטב, ולאחר שהצטרף אליו הגאון הרב צבי בירנבאום שליט"א – אין דעתי מסכמת עם החלטת חברי בהרכב.

דהרי שנינו בגמרא במסכת כתובות (דף נ"ו ע"א) "בעי רבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו, חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה… ", ומצינו ששיטת הרמב"ם היא שחיבת חופה קונה. וכך פסק הרי"ף, וכן דעת הרא"ש במסכת כתובות (פרק ה' סימן ו') שחיבת חופה קונה.

אולם בתשובות מימוניות (נשים סימן ו') הביא בשם תשובת הריצב"א שחולק וכותב:

"ואף על פי שכתבתי דבאינו יכול להתקשות יוציא ויתן כתובה, תוספת מיהא לא יתן, דהא בנכנסה לחופה ולא נבעלה מיתוקים בתיקו בריש אף על פי (נ"ו א) שמא לא כתב לה אלא על חיבת ביאה. ומיהו לפי רב האי גאון שכתב שכל תיקו חולקין, שייך כאן דין חלוקה ואין לסתור פירושו. ובה"ג (הל' כתובות ד"ו דף ע ע"ד) פוסק דחיבת חופה קונה מדפשט רב אשי (שם) את"ל חיבת חופה קונה. ולא הבנתי."

הרי מבואר דדעת הריצב"א שהספק בגמרא אם חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה, לא נפשט ונשאר בתיקו.

אם כך הדבר, כיון שיש מחלוקת בין בתי הדין הרבניים מי נקרא מוחזק בכתובה, האם האיש הוא מוחזק בכתובה ובמקרה של ספק לא חייב לשלם את הכתובה, או האשה נקראת מוחזקת בכתובה ובמקרה ספק היא גובה את כתובתה.

הרי המחלוקת בין הראשונים אם חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה, גורם לכך שדבר זה ספק.

וכן המחלוקת בין הפוסקים האחרונים מה הדין בספק אם האשה גובה כתובתה או לא, ולכן במקרה המונח על שולחנו אין האיש חייב לשלם את כתובת האשה.

והנה בשו"ע (אבן העזר סימן ס"א סעיף א') מצינו שפסק כדעת הרי"ף והרמב"ם, הבה"ג והרא"ש שחיבת חופה קונה. ומשעה שנכנסה לחופה, יש לה כתובה ותוספת.

וכתב הפת"ש (סימן ס"א ס"ק א') אע"פ שלא נבעלה וכו'. ובגליון שולחן ערוך דהגר"ע איגר זצ"ל וזה לשונו:

"והראנ"ח חלק א' סימן ס"ז כתב דהוי ספיקא דדינא, דלהפוסקים דס"ל דאת"ל לא הוי פשיטות, הוי איבעיא דלא איפשטא. ותמהני, אף דהביא שם דעת תשובות מימוניות בשם ריצב"א דהוי איבעיא דלא איפשטא, מכל מקום אינו מוכח דכל הפוסקים דס"ל את"ל לא הוי פשיטות דיסברו כן, דהא הראשונה נפשטה מתני רב יוסף"

והנה התוספות במסכת יבמות (דף ס"ה ע"ב) הביא את שיטת הריצב"א וכתב "והיכא שהודה הבעל שאינו יכול לבעול פסק [הריצב"א] דצריך ליתן גט וכתובה… ודוקא מנה ומאתיים, אבל תוספת לא יתן… ",

וכן התוספות בסוף מסכת נדרים (דף צ"א ע"א) שהביא את דעת הריצב"א הנ"ל. והתוספות כתבו את שיטת הריצב"א ולא הקשו על שיטת הריצב"א, וכן הרשב"א בסוף מסכת נדרים הביא את שיטת הריצב"א הנ"ל, וכן מצינו בתשובות הרשב"א (חלק א' סימן אלף רנ"ה) שהביא את שיטת הריצב"א, ואף המאירי בסוף מסכת נדרים הביא את שיטת הריצב"א הנ"ל ולא הקשה עליו מאומה.

והנה מצינו בפסק דין של בית הדין הגדול (תיק 873340/1) בהרכב הדיינים הגאונים הרב בוארון, הרב אלגרבלי והרב גורטלר שליט"א, כתב הגאון הדיין הרב גורטלר שליט"א (אב"ד רחובות בדימוס) שמצא בשו"ת זרע אברהם (סימנים י"א י"ב) שבמקום שנהגו לומר קים לי, יכולים להגיד קים לי כהריצב"א.

וכן הב"ש בחלק אבן העזר (סימן קנ"ד ס"ק י"ט) הביא את דברי הריצב"א וכתב שלפי דבריו שהדבר נשאר ספק בגמרא מועיל תפיסה.

מן הכלל אל הפרט

במקרה המונח על שולחן ביה"ד:

א.  הצדדים התגוררו בצוותא כשלושה-ארבעה שבועות בלבד שהוא זמן מועט מאד.

ב.  בנוגע לטענת האשה שאין לאיש אפשרות לקיים יחסי אישות מלאים (אין לו גבורת אנשים), הרי  שהאיש מכחיש את הטענה הנ"ל וטוען שהיה חולה בתקופה הנ"ל.

וכן יש מחלוקת גדולה בין רבותינו הראשונים כפי שמובא בשו"ע אבן העזר (סימן קנ"ד סעיף ז'):

"אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבוא עליה ושואלת גט, והוא מכחישה, יש אומרים שהיא נאמנת… וי"א דבזמן הזה שיש נשים חצופות, אינה נאמנת, ומ"מ במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת נאמנת".

טענת האשה בביה"ד במספר דיונים לפני שניסתה לתקן את טענותיה בדיונים האחרונים,  שהאיש לא יכול לקיים יחסי אישות, וביה"ד ניסה להבין את טענת האשה, והאשה חזרה ואמרה לא היו יחסים מלאים, לא הצלחנו לקיים את המצוה… וכן בתביעת הגירושין שהגישה האשה טענה האשה הוא לא הגיע לזיקפה חודש שלם, למרות כל הנסיונות…

נראה מדברי האשה שאין היא דוברת אמת שאין לבעל גבורת אנשים, ושלכן לא היו יחסי אישות מלאים, כי ישנה אפשרות שהאיש היה חולה בתקופה הנ"ל שהיא תקופה קצרה, ולכן לא היה יחסי אישות מלאים.

הסתירות בטענות האשה במהלך הדיונים אם היו יחסי אישות מלאים או לא זועקים לשמים.

ג.  בסופו של דבר גם האשה (לפני שניסתה לחזור בה) וגם האיש מודים שלא היו יחסי אישות מלאים ביניהם בתקופה הקצרה שחיו ביחד. ולכן נראה בגין המחלוקת בין הראשונים (שיטת הרמב"ם והרא"ש, לבין שיטת הריצב"א בתוספות), וכן בגין מחלוקת האחרונים במקרה ספק מי נחשב מוחזק בכתובה, על כן אין האיש חייב לשלם לאשה את תוספת הכתובה בסך 101 אלף ש"ח.

לגבי עניין המתנות והכספים שנתנה האשה לאיש לאחר החתונה, הרי אני סבור כדעת כבוד האב"ד והרב בירנבאום שליט"א.

פסק דין

א. על האיש לשלם לאשה את כתובתה ותוספת כתובתה בסך 101,000 ש"ח. (כדעת הרוב).

ב. על האשה להשיב לאיש 9,102.5 ש"ח המהווים מחצית מכספי המתנות שנותרו ברשותה.

ג. תביעה האיש לחיוב האשה בהשבת מתנות האירוסין, נדחית.

ד. ביה"ד דוחה את תביעת האישה לחיוב האיש להשיב לה 10,000 ש"ח שנתנה לאיש קודם הפרידה.

ה. לפנים משורת הדין – אין חיוב להוצאות.

ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ד תשרי ה'תשפ"ז (05.10.2026).

הרב אליהו עמאר – אב"ד	הרב יאיר לרנר	הרב צבי בירנבאום

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

---

[1] ותשובת הריצב"א הובאה בתוספות ביבמות (דף ס"ה ע"ב) וז"ל: והיכא שהודה הבעל שאין יכול לבעול פסק (ריצב"א) דצריך ליתן גט וכתובה אפילו אינה באה מחמת טענה, כיון דאין יכול כלל לקיים לה עונה. ודוקא מנה ומאתים, אבל תוספת לא יתן. דהא בנכנסה לחופה ולא נבעלה עמד בתיקו בריש אעפ"י (כתובות נ"ו) דשמא לא כתב אלא על חיבת ביאה. ולרב האי גאון דכל תיקו חולקין שייך כאן דין חולקין. אבל נדוניתה שהכניסה לו יחזיר הכל מה שידעו שהכניסה לו, אבל מה שכותבים נדוניא גדולה לכבוד הכלה נראה לו דהוי כעין תוספת. ומיהו אם יכול להתקשות ויש כאן לכל הפחות הכנסת עטרה אבל אין לו כח למרק, על זה נראה לו דיש תוספת, דיש כאן חיבת ביאה בהכנסת עטרה וכו' ואף על הקשוי כתב שאין לה למהר לסתור בנינה כי רחמי שדי מרובים. ומטעם דפסק רבינו חננאל דאין תוספת בבאה מחמת טענה משום דאדעתא למיפק לא כתב לה, זה הטעם אין שייך באין יכול לבעול דמידע ידיע דנישאת לו מתחילה לכך.

[2]   ומאחר וככל ונקבל את עמדת האיש כי האשה הודתה למעשה שלא הייתה ביאה, אף שהוא הודה בפנינו שהייתה העראה לכה"פ, ס"ס יהיה הדין כהודאה אל מול הודאה ויעוין בדין זה מחלוקת קצה"ח ונתיה"מ בחו"מ סימן פ"ח. אלא שמתחילה היה נראה לי לומר, דהא דקיי"ל מי שטען טענה בב"ד ונתחייב בה אינו יכול לחזור ולטעון, הינו מדיני ביה"ד ולא מדין שכבר חייב עצמו. דהיינו שב"ד אינם נזקקים לשמוע טענות חדשות ואף לא לקבל עדים על טענות אלו. וא"כ מאחר והאשה שבה וטוענת עתה שהייתה ביאה חלקית לכה"פ, אף אם ביה"ד לא יזדקקו לשמוע את טענתה החדשה לדון בה, ס"ס כיום איננו נמצאים במצב של הודאה כנגד הודאה, דהרי עתה אף היא טוענת כמותו, ואף אם איננו דנים על פי טענתה זו, הרי היא אינה סותרת דבריו עתה, ושניהם מודים שהייתה העראה. אלא שמעיון בסוגיא בשו"ע ונושא כליו עולה, כי הא דאינה יכול לשוב ולטעון הינו מצד הודאת בעל דין שכבר חייב עצמו ולא מצד מניעה של בית הדין. (ואמר לי רב אחאי ורב חביבאי יש"י עמאר נר"ו כי יש דעות דהודאת בעל דין עצמה היא רק מדיני ביה"ד), וחזר הדין שיהיה כאן הודאה כנגד הודאה. אולם מאחר ואפשר לדחוק את דבריה האחרונים בתור הסבר לדבריה הראשונים, ובנוסף היא נתנה אמתלאה מבוררת לדבריה ואף הביאה ראיות שכדבריה כן הוא, הרי שאנו מקבלים אף את דבריה האחרונים ושוב אין כאן הודאה כנגד הודאה.