לפני כבוד הדיין: הרב יחיאל חיים פריימן

החלטה

לפניי בקשה לעיכוב יציאתו של המשיב את הארץ.

לאחר עיון בבקשה ובנימוקיה ובשים לב להגשתה יום אחד בלבד לפני המועד שבו אמור המשיב לצאת את הארץ, לדבריה של המבקשת עצמה – וזאת אף שהמבקשת ידעה על כוונתו לצאת את הארץ מזה זמן, כפי העולה מבקשות קודמות שלה ואף שכבר לפני עשרה ימים נתתי החלטה שבה עמדתי על האפשרות לבקש את עיכוב יציאתו של המשיב – אני מחליט לדחות את הבקשה.

יובהר:

עיכוב יציאתו של אדם מן הארץ הוא צעד שיש בו משום פגיעה בחופש התנועה, חופש המעוגן בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ולפיכך יש לשוקלו בכובד ראש ותוך שאין לנקוט בו אלא בעת שמתקיימת הצדקה ראויה ומספקת לכך.

בענייננו שבו אין מדובר בעיכוב יציאה למניעת עיגון, שהרי הצדדים כבר גרושים, אלא כעיכוב היציאה לשם הבטחת זכויות כספיות חובת בית הדין להביא בחשבון את החלופות, בכלל זה הפקדת ערובה (שבהקשר של עיגון גם היא לעיתים אינה מספקת) אך גם חלופות אחרות שאינן מבוססות על הפקדת ערובה.

לענייננו: מאחר שככל הידוע יש למשיב נכסים בארץ (לרבות חלק בנכסים המשותפים) שערכם עולה בהרבה על הסכומים שלשם הבטחת גבייתם מבוקש לעכבו, הרי כי לכאורה עולה מאליה החלופה הפשוטה: אם לא ישוב המשיב ארצה אפשר יהיה לגבות את החיובים המוטלים עליו או אלה שיוטלו עליו בעתיד – ובכלל זה גם לדון בחיובים העתידיים שלא בפניו אם לא יתייצב לדיון בעניינם – באמצעות גבייה מן הנכסים.

אכן אין לכחד כי גבייה מנכסים עשויה להיות לעיתים סבוכה וקשה יותר, ויש מקום לבכר על פניה את הבטחת הגבייה באמצעות הפקדת ערובה, אלא שאת זאת יש לשקול בכובד ראש, וייתכן שבהקשר זה אף אין מקום למתן סעד במעמד צד אחד, ולכל היותר יש מקום למתן סעד כזה לפרק זמן קצר עד לתגובה ובשעה שיש אכן סיפק לתגובה כזו מבלי שייפגע המשיב מן העיכוב, מה שאינו מתקיים שעה שמעותד הוא לצאת את הארץ כבר מחר:

לא ברור עד כמה קושי זה אכן עשוי להיווצר או להתחזק בעקבות יציאתו של המשיב את הארץ, ולא למותר לציין כי המבקשת עצמה אינה סבורה לכאורה, כפי העולה מבקשתה, כי מדובר ביציאת לצמיתות או לזמן ממושך. בנסיבות אלה עולה לכאורה החשש כי אין מדובר בצו עיכוב יציאה המבוקש כדי למנוע קושי בבירור הדין או ביישום פסק הדין שייווצר בעקבות היציאה, אלא בניסיון לנצל את רצונו של המשיב לצאת את הארץ לתקופה קצרה כאמצעי אכיפה אם לתשלום החיובים עצמם ואם להפקדת ערובה לתשלומם במסווה של ערובה לשיבת המשיב ארצה, תוך שהדבר משמש 'קיצור דרך' – 'מעקף' המתיימר לייתר את דרכי האכיפה הרגילות.

עיכוב יציאה כאמצעי אכיפה (ושלא במסגרת חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ"ה – 1995, שאינו רלוונטי בענייננו כאמור), ולרבות כאמצעי לאכיפת הפקדת ערובה שתשמש בתורה לאכיפת ולגביית החיוב הכספי עצמו, מצריך ביסוס חוקי.

אכן נקבע בעבר כי שעה שמאפשרת פקודת בזיון בית המשפט את מאסרו של אדם לצורך אכיפת חיוביו הרי כי קל־וחומר שמאפשרת היא את עיכוב יציאתו מן הארץ ('מאסר' בין גבולות הארץ…)

לעניין זה ראו פרק 5 פסקה 28 להחלטתו של בית הדין הרבני האזורי תל אביב (הרה"ג ש' שטסמן – אב"ד, הרה"ג אייל יוסף והרה"ג עידו שחר) מיום ד' באדר ב' תשע"ו – 14.3.16 בתיק  927170/1; 927170/6‏‏. וראוי לציין כי החלטה זו עמדה לכאורה במבחני הערעור ובמבחן בג"ץ, ואף אם לא נמצאה בפסקי הדין שניתנו בהליכים אלה אמירה מפורשת באשר לעיקרון זה שנקבע בה, לכל הפחות יש בשתיקה, שכמוה כהודאה, נכחו משום אמרת אגב המאמצת אותו.

וראה עוד פסקה כא לפסק הדין בבג"ץ 9329/10 פלוני נ' שר הביטחון (נבו 14.4.2011)‏‏ שבו אמר השופט אליקים רובינשטיין באשר לסברה דומה שהועלתה התם כי אומנם אין צורך לדון בה לגופו של ההליך דהתם (ועל כן האמור בהמשך בהקשר זה אמרת אגב הוא) אך:

תמיכה מסוימת לגישה המכירה בסמכות כאמור ניתן למצוא, לדוגמה, בדברי השופט בך בעניין דאהר: "נכלל איסור אחרון זה [לצאת מן הארץ – א"ר] ממילא בתוך צו מגביל [בתוך שטחי המדינה – א"ר] כאמור" (בג"ץ 448/85 דאהר נ' הרב יצחק פרץ, פ"ד מ(2) 701, 715)".

אם כי המשיך: "מנגד, לביקורת מסוימת על טיעון זה, ראו י' זילברשץ, "זכות היציאה ממדינה" משפטים כ"ג (תשנ"ד) 69, 98–106."

(אעיר גם כי המחלוקת שבין שופטי בית המשפט העליון בבג"ץ 5185/13 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (נבו 28.2.2017)‏‏ בשאלה אם הסמכות להשית סנקציות שונות החריפות פחות ממאסר יכולה להילמד בקל־וחומר דומה – אינה מוכרחת להתקיים בנדוננו:

שם דובר בסנקציות שונות במהותן ובאופיין מן מאסר, אף אם קלות ממנו, ואילו לגבי עיכוב יציאה הרי שמהותו, כמהות המאסר, היא הגבלת חופש התנועה, כפי הלשון שהוזכרה בבג"ץ 9329/10 הנ"ל וכדברי בית הדין הרבני האזורי תל אביב בהחלטה הנ"ל "בכלל מאתיים מנה".

דעתו של השופט, כתוארו אז, עמית שהשיבה בחיוב לשאלת קיומה של הסמכות בבג"ץ 5185/13 ודאי תשיב כך גם בענייננו, אך גם הדעה החולקת, דעתה של הנשיאה דאז נאור, עשויה לקבל עמדה זו בענייננו.)

אך אם על קביעה זו נבקש להיסמך נידרש שלא לנקוט אמצעי זה אלא באותם גדרים של פקודה זו, שהרי 'דיו לבא מן הדין להיות כנידון':

בכלל האמור הוא כי עיכוב יציאה שזו תכליתו לא יושת על אדם – אפילו ממרה הוא כבר החלטות שיפוטיות (ובענייננו לפי הנטען אכן טרם מילא המשיב אחר הוראותיו הקודמות של בית הדין במלואן) – אלא לאחר שהוזמן לבית הדין ליתן טעם מדוע לא יינקטו נגדו אמצעי האכיפה המבוקשים, כמצוות המחוקק בסעיף 6(2) לפקודה זו, ולא כל שכן שאין מקום לאמצעי אכיפה בשל החשש מהפרות של החלטות עתידיות בדבר חיובים אלה ואחרים. בכלל האמור גם כי נקיטת אמצעי אכיפה המתדמה למאסר, גם אם אינו שווה לו בחומרתו, לא יושת כל עוד לא מוצו אמצעים קלים ממנו כגון אכיפה באמצעות קנסות (שבענייננו כבר הושתו והועילו לפחות חלקית, וככל שישוכנע בית הדין כי יש צורך בכך כדי להביא להשלמת הציות להחלטות – אפשר יהיה להוסיף עליהם) או באמצעות הוצאה לפועל.

(ולעניין זה ראו למשל באמור בפסקה 56 לפסק הדין בבג"ץ 473/24 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים‏‏:

אף שבית הדין הרבני רשאי להפעיל סמכויות אכיפה מכוח פקודת הבזיון ומכוח חוק כפיית ציות, עצם מקור הסמכות – יהא אשר יהא – אינו גורע מהחובה להפעיל את הסנקציות ברוח העקרונות שנקבעו בפסיקה. עקרונות אלה, ובראשם זהירות, מידתיות והעדפה של אמצעים פחות פוגעניים, גובשו במסגרת פרשנות לפקודת הבזיון, אך תחולתם נובעת מתכליתם […])

ומשבאנו לכלל מסקנה כי לעיכוב יציאה כאמצעי אכיפה אין מקום בענייננו וכי ספק אם אפשר לראותו כצורך ממשי לשם מניעת קושי במימוש הפסיקה שייוותר על ידי היציאה עצמה, הרי כי ספק גדול אם יש בענייננו מקום לצו עיכוב היציאה בכלל ולהשתתו במעמד צד אחד בפרט.

ואומנם לולי הייתה הבקשה מוגשת ערב יציאתו המתוכננת של המשיב את הארץ היה מקום לבחון את הבקשה בדרך של בקשת תגובה לה או אף בדרך של קביעת דיון בעניינה וזימונם של הצדדים, והיה מקום לשקול עיכוב יציאה זמני עד למועד הדיון או להגשת התגובה – בהנחה שבהעדר יציאה מתוכננת לא יהיה בכך משום פגיעה ממשית בחירותו – ובכלל זה היה מקום לשקול, לרבות לאחר קבלת תגובה או קיומו של דיון, שמא למרות האמור יש מקום לעיכוב היציאה תוך קביעה כי היציאה תותר בכפוף להפקדת ערובה מתאימה.

אך שעה שהבקשה מוגשת ערב היציאה כאמור הרי כי אין שהות לכך. ההיעתרות לבקשה במועד זה, ולו גם בדרך של צו עיכוב יציאה זמני עד לתגובה או להפקדה, משמעה פגיעה בחופש התנועה של המשיב ללא שתינתן לו זכות התגובה במועד שבו יכול הוא לממשה ובנסיבות שאינן מצדיקות פגיעה כזו במעמד צד אחד.

נסיבות אלה מחייבות את דחיית הבקשה, וכך במשנה תוקף שעה שכאמור לעיל ידעה המבקשת זה מכבר כי המשיב מתעתד לצאת את הארץ וידעה גם כי אם סבורה היא כי יש הצדקה לעיכוב היציאה – יכולה היא לבקשו.

משבחרה להמתין 'לרגע האחרון' הרי כי יש בכך כדי להעלות חשש לחוסר תום־לב ולהגשת הבקשה בכוונת מכוון בעת שלא תהיה למשיב שהות לא להגיב ואף לא להפקיד ערובה אם נורה עליה (וכאמור, ספק אם היה מקום להורות עליה אף לו היה המשיב יכול להספיק להפקידה). אף אם נדון את המבקשת לכף זכות ולא נייחס לה תום־לב – במאזן בין חופש התנועה של המשיב לבין הצידוקים הקלושים, אם בכלל ישנם כאלה, לבקשת המבקשת ברי כי אין מקום להיעתר לבקשה זו ללא שיוכל המשיב להגיב לה, ואם בחרה המבקשת לאחר בהגשתה – אין לה להלין אלא על עצמה.

סוף דבר:

הבקשה לעיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ – נדחית.

בשולי הדברים ולא בשולי חשיבותם ייאמר כי בדבר אחד הדין עם המבקשת, והוא בבקשתה להורות ולהבהיר כי על הצדדים להימנע מעירוב ילדיהם בסכסוך שביניהם בכלל ובעניינה של בקשת עיכוב היציאה בפרט.

ההחלטה מותרת בפרסום בכפוף להשמטת שמות הצדדים ומספרי תעודות הזהות שלהם.

ניתן ביום ו' בתמוז התשפ"ו (21.6.2026).

הרב יחיאל חיים פריימן

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה